תפארת ישראל ס״זTiferet Yisrael 67
א׳אחר שהתבאר לך כי "תורת ה' תמימה" (תהלים יט, ח) בכל, ואין חסרון בה. ובגמרא פרק קמא דקדושין (ל.), לפיכך נקראו* הראשונים 'סופרים', שהיו סופרים כל האותיות שבתורה. שהיו אומרים וי"ו ד"גחון" (ויקרא יא, מב) חציין של אותיות של ספר תורה. "דרש דרש" (ויקרא י, טז) חצין של תיבות. "והתגלח" (ויקרא יג, לג) של פסוקים. בעי רב יוסף, וי"ו ד"גחון" מהאי גיסא, או מהאי גיסא. אמר ליה, ניתי ספר תורה ואמנינהו. מי לא אמר רבה בר בר חנא, לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום. אמר ליה, אינהו בקיאי בחסירות ויתרות, אבל אנן לא בקיאינן. בעי רב יוסף, "והתגלח" מהאי גיסא, או מהאי גיסא. אמר ליה אביי, פסוקי מיהא ליתו*, למנינהו. בפסוקי נמי לא בקיאינן. דכי אתא רב אחא בר אדא אמר, במערבא פסקי להאי קרא לתלתא פסוקי (שמות יט, ט) "ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן", עד כאן.
1
ב׳ומדלא מבעיא בתיבות אם "דרש" מהאי גיסא, או מהאי גיסא, כדמבעיא ליה באותיות, שמע מנה דבתיבות* בקיאי, והוה ידע הבעיין ד"דרש" קמא מהאי גיסא, ו"דרש" בתרא מאידך גיסא. ואין לומר אדרבא, איפכא, דהוה מני התיבות וידע כי "דרש דרש" שניהם מחצי האחד, או ידע כי שניהם מחצי השני. דאם כן יש לפשוט דודאי וי"ו ד"גחון" גם כן הוי כמו "דרש". ואין לומר דגבי "דרש דרש" נקט חציו הראשון, וגבי וי"ו נקט חציו השני, או איפכא, דזה בודאי אינו. אלא בודאי "דרש" קמא מחציו הראשון, "דרש" בתרא מחציו השני. וכן יש במסורת "דרש" הראשון מחד גיסא, ו"דרש" השני מחד גיסא. ועל כרחך בקיאינן בתיבות, דאם לא כן מהיכא ידע ד"דרש" הראשון מהאי גיסא, ו"דרש" השני מהאי גיסא. דאין לומר דלעולם לא בקיאינן בתיבות, והא דלא מבעיא ליה בתיבות, כיון דנקט שתי תיבות "דרש דרש" שמע מנה דחד "דרש" הוא מהאי גיסא, והשני מהאי גיסא. דזה אינו, דאם כן מאי מבעיא אי וי"ו ד"גחון" מהאי גיסא, או מהאי גיסא, דעל כרחך וי"ו ד"גחון" לא מהאי גיסא, ולא מהאי גיסא, אלא באמצע. דאם לא כן, הוה ליה למימר גם כן שני אותיות, כמו שאמר אצל "דרש דרש". אלא ודאי דמהא אין ראיה, דשמא לכך לא קאמר "דרש" חציין של תיבות, דלא הוה ידעינן אי קמא או בתרא, לכך קאמר "דרש דרש", לומר לא הראשון, אלא השני. והשתא מדלא מבעיא גם "דרש", שמע מינה דבתיבות בקיאינן. ומשום כך אומרים, ספר תורה שנמצאת חסר אות אחת כשקורין בה, אין צריך להוציא אחרת, דבלאו הכי אין אנו בקיאין באותיות. אבל אם נמצאת חסירה בתיבה אחת, יש להוציא אחרת, שאנו בקיאין בתיבות.
2
ג׳ואין ראיה מכאן, דיש לומר דלכך לא מבעיא ליה על "דרש דרש", דסבר כיון דלא בקיאינן בחסירות ויתרות של אותיות, גם כן אין אנחנו בקיאין בתיבות. ולכך לא מבעיא ליה על "דרש דרש משה". ומבעיא ליה בפסוקים, דהוה סבר דודאי בפסוקים אנו בקיאין. והשיב*, דאף בפסוקים אין אנו בקיאין.
3
ד׳מכל מקום קשיא, כיון דאין אנו בקיאין בחסירות ויתירות, האיך אנו יוצאים בקריאת ספר תורה, והרי אין אנו בקיאין בחסירות ויתרות. ואפשר לומר, הא דקאמר דלא בקיאין אנחנו בחסירות ויתרות, הני מילי לסמוך על זה למפשט בעיין, שימנו האותיות. אבל מכל מקום אין לפסול ספר תורה מספק, לומר דלא בקיאין אנחנו בחסרות ויתרות. ולפי זה, אם נמצא ספר תורה חסר אות או תיבה בודאי, אסור לקרות בו, דהא בודאי היא חסירה. וכל שכן אם נמצאת חסירה תיבה, שאין לקרות בה, דהא כיון דחסירה אות פסולה. וכן כתב בטור יורה דעה סימן רע"ט (בתחילתו); ספר תורה שאינו מוגה אסור להשהותה יותר משלשים יום, אלא או יתקן או יגנוז. אפילו קרא בה בדיעבד לא יצא, כיון שהיא חסר או יתר אות אחת, וחוזר לראש הסדר. הרי קשה תמיד לחזור לראש הסדר אם נמצא טעות בספר תורה.
4
ה׳אבל קשה מתוך הסוגיא דפרק הנזקין (גיטין ס.), דקאמר שלחו בני גליל לרבי חלבו, מהו לקרות בחומשים בבית הכנסת בצבור. לא* הוה בידיה. אתא שאל בי מדרשא, ופשטוה* מהא דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן, ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורים בה. ולא היא, התם מחסר במלתיה, הכא לא מחסר במלתיה, עד כאן. ומדאמר היכא שחסרה יריעה אחת אין קורין, משמע הא חסרה תיבה אחת קורין בה. ויש דוחין ראיה זאת, דהתם איירי שהיריעה מונחת אצל הספר תורה, אפילו הכי אין קורין בו*. ולכך נקט 'חסר יריעה אחת'. וזה אינו, דמנא ליה לומר כך דאיירי הא דרבי יוחנן כשהיריעה היא מונחת אצל הספר תורה.
5
ו׳ובפרק הקורא (מגילה יח:) כתב הר"ן בשם הרמב"ן* ז"ל, דבסתמא פסול, אפילו אם חסר אות אחת. דהא אמרינן בפרק הקומץ (מנחות כט.), אמר רב יהודה, לא נצרכה אלא לקוצו של יו"ד. אלמא גבי תפילין ומזוזות פסולין אפילו בקוצו* של יו"ד. ותנן (מגילה ח:) אין בין ספרים לתפילין* ומזוזות כו' אלא שהספרים נכתבים בכל לשון*, אבל לענין חסר זה וזה שוים. ואין קשיא הא דאמרינן בפרק הנזקין (גטין ס.) ספר תורה שחסרה יריעה אחת אין קורין, הא חסר פסוק אחד משמע דקורין בה. דאיכא למימר כשחסר יריעה אחרונה דקאמר. אבל אם השמיט הסופר באמצע, אפילו אות אחת, פסולה. וכתב הר"ן שם, דאין ראיה מהא דלענין טעות זה וזה שוים, דודאי לענין מצות כתיבת התורה, שמצוה על כל אחד ואחד שיכתוב ספר תורה, ולהא מלתא אמרינן דאפילו אות אחת מעכב. אבל לענין קריאה לצאת תקנת נביאים ועזרא (ב"ק פב.), אין ללמוד ספר תורה מתפילין. דהא אף הרב (הרמב"ן) מודה שאם חסר פחות מיריעה בסופה דכשר, דלא אמרינן רק 'ספר תורה שחסר יריעה', ואף לפירוש הרב ז"ל דאיירי שחסר יריעה בסופה, מכל מקום משמע אבל פחות מיריעה יצא. ובתפילין אפילו אות אחת פסול. אלא על כרחך דשאני קריאה, כיון דלא הוי רק תקנת נביאים, אינו פוסל. כך הם דברי הר"ן ז"ל.
6
ז׳ואני מתמה על דברי הרמב"ן ז"ל, דהא איפכא מסתברא; דאם בסוף כשר היכא דחסר תיבה או פסוק, כל שכן באמצע, דהא בסוף נראה כספר חסר. וכן כתב הרשב"א ז"ל (מגילה יח:) כמו שכתב הר"ן ז"ל בשמו, אהא דאמרינן (שם) אם חסר מגילה וקראן הקורא על פה כמתורגמן, המתרגם יצא. והקשה הרשב"א ז"ל, דהא אפילו למאן דאמר שיוצא בקריאה מ"איש יהודי" (אסתר ב, ה), צריך שיהיה כתובה כולה לפניו (מגילה יח:). ומשמע דאי חסר מתחלה עד "איש יהודי", אין יוצא בה. ותירץ, היכא דחסירה מקצת בתחלה או בסופה פסולה, שנראה כספר חסר. אבל כשהיא שלמה בתחלה ובסופה, ובאמצע היא חסירה, כשירה. ולדברי הרמב"ן ז"ל עדיף טפי החסרון בסופו, ודבר זה אין הדעת סובל.
7
ח׳ועוד הביא הרמב"ן ז"ל ראיה, כיון דאמר גבי מגילה (מגילה יח:) השמיט הסופר פסוקים, וקראן בעל פה כמתורגמן, המתרגם* יצא. משמע הא בספר תורה פשיטא דלא יצא. וגם זה אין ראיה, דאדרבה, דאפילו במגילה, אף על גב דמברכין על קריאתה 'אשר קדשנו במצותיו', ואין זה אצל קריאת ספר תורה, אפילו הכי יצא, כל שכן בקריאת התורה דיצא, דאין זה רק תקנת נביאים (ב"ק פב.). ומה שהביא ראיה דזה מקולי מגילה הוי [ד]הא מכשירין הכא היכא שהשמיט הסופר אותיות עד רובא, ואף על גב שלא תקן. ואילו לענין ספר תורה אמרינן התם (מנחות כט:) ספר תורה שיש בה ג' טעיות בכל דף, יתקן. ארבע, יגנז. ובעינן התם דף אחת שלימה, והוא דכתב רובא דספרא. אלמא מאי דאמרו הכא במגילה, מקולי מגילה שנו. וגם דבר זה אין ראיה, דגבי ספר תורה בודאי יותר יש למפסל כאשר אינה כתובה כראוי מן מגילה. אבל לענין קריאה, יותר קילא קריאת ספר תורה מן קריאת מגילה. ולפיכך קאמר גבי מגילה השמיט בה הסופר פסוקין, וקרא אותם בעל פה, יצא, וכל שכן בספר תורה, היכא שאין הספר תורה פסולה, דמותר. רק אם אין עליה שם ספר תורה, ואז פסולה לקרות בה. ולפיכך במגילה כהאי גוונא נמי, אם חסרה יריעה אחת, שאין עליה שם מגילה, אין קורין בה המגילה. והשתא נמי ניחא קושיית הרשב"א ז"ל, שהקשה אהא דקאמר (מגילה יח:) אם חסרה מגילה במקצת כשירה, ולקמן (שם) מוכח שאם חסרה מן תחלתה עד "איש יהודי" פסולה לקרות בה. דהתם הוי כמו ספר תורה שחסירה יריעה אחת שלימה, דלא הוי שם ספר תורה עליה, שהרי חסרה עד "איש יהודי", ואין שם מגילה עליה. ולא אמרו רק כשחסרה במקצת, ושם מגילה עליה*, אבל אם חסרה עד "איש יהודי", הוי כמו חסירה יריעה, והיא פסולה.
8
ט׳ואני תמה עוד על הרמב"ן ז"ל, שהביא ראיה מהא דקוצו של יו"ד מעכב בתפילין ובמזוזות (מנחות כט.), ואין חלוק בין ספר תורה ובין מזוזות ותפילין (מגילה ח:), דהכי מעכב גבי ספר תורה נמי*. ומזה למד דאות* אחת מעכב. ואפילו אם נאמר דקוצו של יו"ד מעכב, היינו לענין קדושת ספר תורה, דקוצו של יו"ד מעכב, שאין עליה קדושת ספר תורה. אבל לענין קריאה בצבור, כיון דחזינן דאי לאו טעמא דמשום כבוד הצבור, היה מותר לקרות בחומשין בצבור, רק משום כבוד הצבור אסור (גיטין ס.), ואף על גב דלא הוי לחומש קדושת ספר תורה. אם כן מנא לן לומר שאין קורין בה היכא שחסר תיבה או פסוק עד יריעה אחת, כיון דשם ספר תורה עליה, אפילו אם נאמר שאם חסרה קוצו של יו"ד אין עליה קדושת ספר תורה. אבל אפשר לומר דאפילו קדושת ספר תורה עליה, כיון שנקראת בשם 'ספר תורה'. ולא אמרינן דקוצו של יו"ד מעכב גבי ספר תורה, כמו גבי תפילין, כמו שכתב הר"ן ז"ל, דלענין מצוה שצריך שיכתוב ספר תורה לעצמו, הוא דמעכב אפילו קוצו של יו"ד, דלא קיים המצוה. אבל שלא יהיה עליה קדושת ספר תורה - בודאי יש עליה קדושת ספר תורה, אפילו חסרה תיבות או פסוקים, דהא שם 'ספר תורה' עליה. ועוד, אפילו אם נאמר דלהא מלתא נמי יוצא בה, דאם לא כן לא היה נמצא בזמננו שיהיה מצוה בכתיבת ספר תורה, כיון דאמרינן (קידושין ל.) דאנו לא בקיאין בחסירות ויתירות. ואף על גב דאמרינן לעיל דאיכא למדחוי דחיישינן דאין אנו בקיאין בחסירות ויתירות, מכל מקום כיון דאמר סתמא (שם) אנו לא בקיאין בחסירות ויתרות, אין אנו מחזיקין ספר תורה שלנו כתובה בחסירות ויתירות. שפיר יש לומר דהכי קאמר (מגילה ח:); אין בין ספרים לתפילין ומזוזות, אלא שהספרים נכתבים בכל לשון. ומשמע הא* לכל שאר מילי, אף לענין קוצו של יו"ד, מעכב בהן. היינו לענין ד"אל תשכן באהלך עולה" (איוב יא, יד), וחייב לתקן אם חסר קוצו של יו"ד*. אבל אינה פסולה בשביל קוצו של יו"ד עד שאין לקרות בה. ועוד, דאמרינן (מנחות כט:) שלש טעיות בכל דף יתקן, ארבע יגנז. ולהא מלתא קוצו של יו"ד גם כן טעות נקרא. שאם יש ארבע עם קוצו של יו"ד, שצריך גניזה. אבל לענין חסר בה אות אחת, כיון דנקרא 'ספר תורה', שפיר אף כשחסר אות אחת אינו פוסל. ולא הוצרך למתני זה החלוק, כיון דשם 'ספר תורה' עליה, אין צריך לפרש. ועוד נפרש דאף בתפילין הוא כך, כמו שנפרש.
9
י׳ותימה על הרמב"ן ז"ל, כי הרמב"ם ז"ל מתיר במגילה בלא עבוד לשמה. וכתב הר"ן ז"ל, שהקשה עליו הרמב"ן ז"ל, מהא דירושלמי דאמר אין בין ספרים למגילה אלא שהספרים נכתבים בכל לשון, ואילו מגילה צריך שתהא כתובה אשורית, הא לכל עניניהם שוים. והשתא יקשה לנפשיה, דהא מגילה מותר אם השמיט הסופר אותיות (מגילה יח.), וגבי ספר תורה פסולה. אלא על כרחך גבי ספר תורה נמי מותר לקרות בו היכא שנשמטו אותיות או תיבות. ואף על גב דספר תורה חמורה, דהא ד' טעיות בכל דף יגנז, ואילו במגילה לא אמרינן הכי, מכל מקום מצאנו שחסר נמי כשר בספר תורה, לכך לא קתני זה החלוק. מכל מקום יש ליישב, דלא איירי רק בדברים אחר* שכבר הוא ספר, וכבר הוא מגילה. כי ספר תורה נקרא דווקא כשאינה חסירה כלום. ומגילה נקראת אף על גב שהיא חסירה. וכאשר אמר 'אין בין ספרים למגילה', כאילו אמר אין בין ספרים, שלא נקרא 'ספר תורה' רק כשהיא שלימה, ומגילה שנקראת 'מגילה', כאשר רובה כתובה, אלא שהספרים וכו'.
10
י״אסובעל נמוקי יוסף כתב בפרק הנזקין ; כתב רבינו להלכה ולא למעשה, שאם בספר תורה טעות באחד מן החומשין, שמותר לקרות בשאר חומשין. דהא אין חומשין מעכבין זה את זה אלא משום כבוד צבור, וכיון דהספר תורה שלם, שפיר דמי, עד כאן לשונו. גם דברים אלו בלתי מובנים, דממה נפשך; אי מפרש הא דאמרינן (גיטין ס.) 'ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו', דוקא יריעה אחת, אבל תיבה אחת קורין בו, אם כן אפילו באותו חומש נמי יקראו. ואם אין חלוק בין תיבה ליריעה, אם כן בשאר חומשים נמי לא יקראו, דהא לא חזו למלתיה. תדע, דהא כי בעי בגמרא (גיטין ס.) מהו למקרי בחומשין בצבור, ובעי למפשט מהא דאמר רבי יוחנן 'ספר תורה שחסר יריעה אין קורין בו', על כרחך צריך לומר דהוא מפרש 'אין קורין בו' בכל ספר תורה, אפילו בשאר חומשין. דאי הוה מפרש בחומש החסר יריעה, אם כן לא הוה פשיט מידי, דהרי החומש אינו חסר. אלא הוה סבר 'אין קורין' בכל החומשין קאמר. ותירץ ליה דאין קורין בכל החומשים, אף על גב דהחומש שלם, משום דלא חזי למלתיה. וזה הוה כאשר סבירא לן דקורין בחומשין. ובמסקנא דסבירא לן דאין קורין בחומשין, איך נאמר דמותר לקרות בצבור בספר תורה שחסר בה, דבר זה לא יתכן. ולפיכך אי חשבינן חסרון תיבה או אות חסרון, בודאי אף בספר השלם אסור לקרות. אבל בודאי חסרון אות או תיבה לא נקרא חסרון.
11
י״בובתוספות בפרק קמא דמגילה (ט. ד"ה בשלמא) משמע דפשיטא להו לתוספות דמותר לקרות בו. דקאמר אמתניתין (מגילה ח:) ד'אין בין ספרים וכו", בשלמא* תורה איכא (בראשית לא, מז) "יגר סהדותא". וכתבו בתוספות; וקשה, אמאי מפסלי בהני, והלא אילו היו חסרים כל אלו שלשה תיבות לא מפסלי בהכי, כדאמרינן בגיטין (ס.) ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו, משמע דוקא יריעה אחת, אבל פסוק לא. ותרצו התוספות שם וכו'. משמע דלא מפסלה התורה בפסוק א'.
12
י״גויותר מזה כתב בטור יורה דעה סימן רע"א; תשובה לענין עבוד לשמה. רבנן דתרתי מתיבתא אמרי, דכל שלא לשמה פסול, ואסור לקרלות בו בצבור. ומר רב משה גאון אמר מצוה מן המובחר למעבד עבוד לשמה, אבל מתורת ספר שקורין בו בצבור לא נפיק. הנה אתה רואה, שאף כאשר אינו מעובד לשמה, דודאי לא מהני ליה תקון, ובעי גניזה, אפילו הכי מתיר רב משה גאון למקרי. ואפילו רבנן דתרתי מתיבתא לא פליגי כי אם גבי עבוד שלא לשמה, דסבירי להו לרבנן דתרתי מתיבתא דהוי כאילו לא הוי עליה שם ספר תורה. דאם חסרה יריעה אחת אין קורין, כל שכן הכא דהפסול הוא בכולה.
13
י״דאבל בדבר זה דאין* הפסול רק במקצת, נראה להקל ומותר לקרות בו. ואי משום הדברים שבכתב אי אתה רשאי לומר בעל פה (גיטין ס:), זה לא קשיא, דהא אמרינן בסדר יומא (יומא סח:) גבי כהן גדול, דבעשור שבחומש הפקודים קורא על פה. ופריך (יומא ע.) וניתי ספר תורה אחריני. ומשני, משום פגמו של ראשון. והכי נמי משום פגמו של ראשון, כי לפי דברינו אין התורה פסולה, לכך מותר לקרות בעל פה. ובודאי לענין לכתחילה אסור להוציא את הספר תורה שיש בה חסרון לקרות אותה פרשה, דהא דברים שבכתב אי אתה רשאי לומר על פה. אבל אם אין החסרון באותה פרשה שקורין בה, אפילו לכתחילה שרי להוציא אותה ולקרות בה. אבל בודאי אסור להשהות ספר תורה שאינה מוגה (כתובות יט:).
14
ט״וועוד ראיה לזה, בפרק קמא דעירובין (יג.), אמר רב יהודה אמר שמואל משלום רבי מאיר, כשהייתי לומד תורה אצל רבי עקיבא, הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו, ולא אמר לי דבר. וכשבאתי אצל רבי ישמעאל, אמר לי, בני, מה מלאכתך. אמרתי לו, לבלר אני. אמר לי, בני, הוי זהיר* במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים. שמא אתה מחסר אות אחת, או אתה מייתר אות אחת, נמצא אתה מחריב את כל העולם כולו, עד כאן. והשתא אם ספר תורה כשחסר בה אות אחת פסולה, ואין קורין בה, למה צריך ליה לאזהורי על מלאכתו 'שהיא מלאכת שמים, שאם אתה מוסיף או גורע כאילו אתה מחריב את כל העולם', בלאו הכי הוא מוזהר ועומד, שהרי אם יחסר אות אחת בכל התורה, הספר תורה פסולה. ולפירוש רש"י והתוספות (שם) שפירשו לכך כאילו מחריב כל העולם כולו מפני "וידבר" "וידברו", או "ברא" "בראו", שדבר זה בודאי לא שכיח שיכתוב כך, והוה ליה לומר כי הספר תורה פסולה, וכל שקורין בה הוא פסול. ולמה הוצרך להזהיר אותו, הרי בודאי מוזהר ועומד הוא שלא יכשיל הקוראים בה. אלא בודאי הספר תורה כשירה אפילו אם חסר אות אחת, ולכך הוצרך להזהיר שלא יחסור ולא יוסיף.
15
ט״זולפירושנו שאנו מפרשים, כי* על דברי רש"י והתוספות [קשה], כי מה שייך בזה שמחריב כל העולם, הוה ליה לומר 'כאילו כופר'. ועוד דבסמוך לזה (עירובין יג.) אמר ור"א השיב לרבי עקיבא, לא מבעיא בחסרות ויתרות דבקיאינן וכו'. ואם כן לא הזהיר אותו (כך) [רק] על חסירות ויתרות, ולא כמו שפרשו הם. אבל פירושו, כי בתורה ברא הקב"ה עולמו, שנאמר (משלי ח, ל) "ואהיה אצלו אמון", אל תקרא "אמון" אלא "אומן". ואמר שם (ב"ר א, א) שהיה מסתכל בתורה וברא עולמו. ובכל אות ואות בה היה בריאה בעולם. ואם כן, אם אתה מחסר או מייתר אות, כאילו אתה מחריב העולם. שאם מחסר אות, אם כן כמו שחסר בתורה אות, כך חסר בבריאה. וכן אם אתה מייתר אות, אתה מוסיף בבריאה. ודבר זה חורבן עולם לגמרי, שהרי שלמה אמר (ר' קהלת ג, יד) כי אין להוסיף ולא לגרוע על מעשה האלהים. ואם דבר אחד חסר או יתר, דבר זה תוספת וחסרון בעולם, והוא חורבן עולם, הן בגרעון הן בתוספת. ומעתה אם הספר תורה שחסרה אות אחת פסולה, ואין שם ספר תורה עליה, לא שייך לומר בזה כי בתורה ברא השם יתברך עולמו והרי אתה מחסר או מייתר בתורה, כיון שהיא פסולה. בשלמא אם שם 'ספר תורה' נקרא עליה, שייך לומר בזה כיון שבתורה ברא עולמו, והנה יש חסור או יתור* בתורה, ודבר זה חורבן עולם. אבל אם היא פסולה, ואין לה קדושת ספר תורה, לא נקרא 'ספר תורה', וכאילו לא כתב דבר, ואין שייך בה החומר הזה, כיון שאין לה קדושת ספר תורה. ודבר זה נראה ראיה* ברורה שאין לפסול אותה. ואפילו להכניס ולהוציא אחרת, דשייך בזה שהוא אסור, משום פגמה של ראשון.
16
י״זובחדושי תלמידי רשב"א ז"ל כתב, דאפילו אות אחת מעכב, מקל* וחומר; מה תפילין ומזוזות כתב אחד מעכב, כדאיתא בפרק ג'* דמנחות (כח.) דכתב אחד מעכב. ועוד, דהא אקשינן 'אפילו כתב אחד מעכב' פשיטא, והוצרך לתרץ 'לא נצרכה אלא לקוצו של יו"ד'. ואי בספר תורה כתב אחד אינו מעכב, מנא ליה להקשות 'פשיטא', כיון דבספר תורה אינו מעכב, והוצרך לאשמעינן גבי תפילין. [דבתפילין] לא הוי מצותן לקריאה, רק ללבוש התפילין על גופו, וכהאי גוונא סבירא ליה דודאי כתב אחד מעכב, דמאי שנא אות אחת מכל הפרשיות. אבל ספר תורה, שהיא לקריאה, וכיון שהיא לקריאה, והרי יכול לקרות בה, אין לפסול באותיות, ולכך פריך שפיר.
17
י״חוגם מכאן אין ראיה אף לתפילין. דגם בתפילין כך יש לומר, ולא מקשה בגמרא רק על מה שאמר 'ואפילו כתב אחד מעכב', והיינו שהוא מעכב, וצריך לכתוב אותו, ואין להניחם כך. וגם בספר תורה כך הוא, שהוא מעכב, וצריך לכתוב אותו, ואסור* להניחה כך. ומכל מקום יש עליהם דין קדושת תפילין לכל דבר בעולם, רק שמעכב שחייב לכתוב. וגבי ספר תורה גם כן הדין כך; דודאי צריך לכתוב אותה בתיקונה לגמרי, ומכל מקום אם לא נכתב אינה פסולה*. ומפני שאמר התנא 'אפילו כתב אחד מעכב', אין צריך לפרש כלל שהם פסולים ואין עליהם קדושת תפילין. דאפילו בספר תורה ליתא הא מילתא כלל, דאם כן השתא דאין אנו בקיאין בחסירות ויתירות (קידושין ל.), לא תהיה לנו ספר תורה שיש לה קדושת ספר תורה. אלא לענין זה אמר שהוא מעכב, שצריך להגיה. ומקשה על הא מלתא פשיטא דמעכב. והשתא הכל ניחא בלא קושיא.
18
י״טאמנם אף אם נודה שהספר תורה היא פסולה, וכן תפילין אף אם חסר בם* קוצו של יו"ד, סוף סוף חסר בם דבר, ו"תורת ה' היא תמימה" (תהלים יט, ח). וראיה שהבאנו מן מסכת עירובין (יג.) שאמר הזהר במלאכתך*, שמלאכתך מלאכת שמים, שאם אתה מוסיף אות, או גורע אות, כאילו אתה מחריב כל העולם. ואמרנו כיון שהיא ספר תורה פסולה, הרי הוא כאילו לא כתב דבר, ולמה מחריב כל העולם, ומזה ראיה שהיא כשירה. יש לדחות, כיון שאין לשהות ספר שאינו מוגה, והספר תורה הזאת אינה מוגהה, והוא משהה אותה כאילו היא שלימה, בזה הוא נחשב כאילו מחריב כל העולם. אבל לא שייך הא מלתא בקריאה, דאפילו בחומשין היו קורין אי לאו משום כבוד הצבור (גיטין ס.). דלא בעינן לקריאה בצבור ספר תורה, רק קריאת הפרשה. ולפיכך הקריאה לא תליא בזה. וכדאמר רבי יוחנן (שם) ספר תורה שחסרה יריעה אחת אין קורין בה, הא תיבות, אף אם הרבה חסרים, שפיר קורין בה. ולפיכך אם יש תוספת אותיות או תיבות, בודאי מותר לקרות בה אפילו לכתחילה, ומכל שכן שאין צריך להוציא אחרת. וכן אם חסר בה אותיות, שבשביל אותו חסרון אין משתנה הקריאה, כגון במלא ובחסר, מותר לקרות בה. דלא שייך לומר דאסור משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה*, דהא לא שייך בחסר אות שהיה צריך להיות מלא. אבל חסרון אותיות המקלקלין הקריאה, בזה יש לאסור. ולא משום שהיא ספר תורה פסולה, אלא משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה. ולא שייך בזה כמו דאמרו ביומא (ע.) דמותר לקרות בעל פה, ולא להוציא אחרת, משום פגמו של ראשון, דהכא לא שייך פגמו של ראשון, כיון דקיימא לן דספר תורה פסולה היא. מכל מקום יראה דאותו חסר יקרא בחומש, ואין צריך להוציא ספר תורה אחרת כלל. ולא שייך כאן אין קורין בחומשין בשביל כבוד הצבור (גיטין ס.), דלא שייך לומר כך, כיון שיש כאן ספר תורה, הרי כבוד הצבור איכא. רק שקורין תיבה אחת או* שתים, ואין זה ממעט כבוד הצבור, כיון שכל הקריאה הוא בספר תורה, רק תיבה אחת או שתים.
19
כ׳ועוד יש לי לומר, שלא אמרו (גיטין ס:) 'דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה', רק כאשר הוא דבור שיכול לומר בלבד, כמו "ובעשור לחודש" (במדבר כט, ז-יא) הוא מוסף של יום הכפורים. אבל תיבה אחת שאין לה משמעות כלל בלבד, וצריך לצרף אותו אל דבור שהוא עמו, אין זה 'דברים' נקרא. והוי* דומיא 'דברים שבעל פה', דודאי 'דברים שבעל פה' אין לפרש רק דברים שהם ענין אחד. וכן פירוש 'דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה', היינו כשהוא דבור שלם, אבל על תיבה שאין זה דבור, והיא טפילה אל הכתוב, רשאי לאומרה בעל פה.
20
כ״אומכל מקום נראה פשוט, דספר תורה שהיא חסירה תיבות, או אותיות, מותר לקרות בה בצבור, כי לקריאה בצבור היא כשירה. וידענו כי הרמב"ן והטור ז"ל, כאשר* יקרה בעיניהם התורה, צדדו להחמיר, שלא יקילו ראש באותיות התורה, כמו שהתבאר למעלה שאם הוסיף אות, או גורע אות, כאילו מחריב כל העולם כולו. וגם כיון שאין אנו משתמשין בספר תורה רק לענין קריאה, אם מקילין אנו בקריאה, יבא חס ושלום להקל ולהניח כך, וירבו חס ושלום בטעות. מכל מקום אמרנו לנהוג כדברי התוספות (מגילה ט.) וכדברי הר"ן ז"ל, ופשוט הוא.
21