תולדות יעקב יוסף, נחToldot Yaakov Yosef, Noach

א׳אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדורתיו את האלדים התהלך נח ויולד נח שלשה בנים שם חם ויפת וגו' (ו, ט-י). ובמדרש בפ' נח (בר"ר ל, ה), נייחא לעליונים נייחא בתחתונים וכו'. וגם נבאר קושית התוספות לוו עלי ואני פורע (ביצה טו: תוד"ה לוו), והא אמרינן (פסחים קיב.) עשה שבתך חול וכו'.

ב׳דבארתי מדרש בפ' בהעלותך אל מול פני המנורה וכו' (ח, ב), כי שמעה כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם (רות א, ו), מהיכן שמעה, מרוכלין המחזירין בעיירות וכו' (רו"ר ב, יא). העולה שם, כשישראל הם פנים בפנים עמו יתברך, וז"ש טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך וכו' (תהלים כה, ח) יעו"ש, וכן עם התלמיד חכם שנאמר (דברים י, כ) ובו תדבק - הדבק בת"ח, אז ופניתי אליכם והקימותי בריתי אתכם (ע' ויקרא כו, ט) בסוד זווג פנים בפנים להשפיע אור ישר, והוא שבע, מה שאין כן וכו', יעו"ש.

ג׳ובזה יובן לוו עלי, להתחבר עמי פנים בפנים, אז יוכל לומר מוסר, וכל זמן שיש תוכחה בעולם יש ברכה (תמיד כח.), וז"ש אני פורע, להשפיע ברכה. מה שאין כן כשפונה עורף ולא פנים, שהוא בפני עצמו, גם השם יתברך הופך פניו ממנו, ואז עשה שב"תך חול וכו', וק"ל.

ד׳וזה נ"ל ותשלך אמת ארצה (דניאל ח, יב), כל זמן שמשליכין דברי תורה לארץ וכו' (פתיחתא דאיכ"ר ב), ע"ד שאח"ז אמת מארץ תצמח (תהלים פה, יב), וק"ל.

ה׳ובזה יובן, על ידי שהי' גורם נייחא בעליונים, לזווג פנים בפנים, בסוד והקמותי את בריתי אתך (בראשית ו, יח), וכמ"ש בזוהר, גרם נייחא לתחתונים, להשפיע שבע לדורותיו עד שלא היה המבול, וגם אח"כ, וק"ל.

ו׳עוד י"ל, דכת' בל"ת ענין נייחא בעליונים נייחא בתחתונים, לענין שבת (עי' זח"א נח:) וכו', יעו"ש. ונפרש קושיית התוספות הנ"ל בדרך אחר.

ז׳ולהלביש דבר זה נ"ל, דאיתא (בראשית ב, ה) וכל שיח השדה וגו', ודרשו בזוהר (בראשית כה:) ותיקונים (תנ"א פו:) דקאי על צדיק וכו', יעו"ש. והענין, כי יש ב' מיני זווג, אחד זווג עליון בסוד הדבור, וזהו סוד ראוה(ו) אשה מדברת וכו' (עי' כתובות פ"א מ"ח), וכמ"ש בכתבים, ויש זווג תחתון. ונגד זה יש ברית הלשון וברית המעור, ועל ידי שמירת ברית הלשון נשמר ברית המעור, וכמ"ש ונשמרת מכל דבר רע (דברים כג, י) מדיבור רע, כי זה גורם לזה.

ח׳ובזה יובן, כי אלה תולדות נח, שהוא על ידי שמירת ברית העליון ברית הלשון הנקרא נח, יש נח לתחתונים, שיוכל לשמור ברית המעור, והבן. לכך תולדות של נח הם שם חם ויפת ר"ת שי"ח, ואח"ז מצאתי בלקוטי תורה יעו"ש (פ' נח ד"ה ויולד), ור"ל שיזהר בשיחת חולין כל ימיו, ובפרט בשבת שנקרא ברית ביני ובין בני ישראל (שמות לא, טז-יז).

ט׳וגם רמז לג' סעודות של שבת, ליל שבת הנקרא סעודות חקל תפוחין קדישין, היא מלכות הנק' שם, כנודע בסוד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. סעודת שחרית דשבת ג"ר דאו"א בסוד חב"ד, והם זווג או"א הוי"ה ואהי"ה גימטריא חם ע"ה, ונקרא בסוד עתיקא המתלבש תוך או"א. סעודת זעיר אנפין דמנחה סוד תפארת נק' יפת, ואז נתחברו כולם, בסוד יפת אלדים ליפת וישכון באהלי שם (בראשית ט, כז), לכך נקרא שלש סעוד[ו]ת, שאז הם ג' בחינות יחד.

י׳ובזה יובן לוו עלי, ר"ל שיהי' כוונת האסיפת אנשים והחיבור בסעודה ג', שיתחברו וילוו עלי, ליחד ג' בחינות הנ"ל שהיא עלי, בסוד אז תתענג ע"ל ה' (ישעיה נח, יד), והבן. ואז ואני פורע, כי ע"י הזווג נמשך השפע להשפיע, מה שאין כן כשיושב בסעודה זו בפני עצמו, אז עשה שבתך חול וכו'.

י״אוז"ש את האלדים התהלך נח, שעכ"פ בשבת הנקרא נח ידבק מחשבתו את האלדים, או במחשבה, או בדיבור, או במעשה עכ"פ, לכל אחד לפי בחינתו, לאיש המוני במעשה, ולת"ח בדיבור, ולצדיק וחסיד גם במחשבה, כמו ששמעתי כי היסח הדעת אסור בשבת מקל וחומר מתפילין וכו', ודפח"ח.

י״בוז"ש ויולד נח, שהנייחא ושביתה של שבת יש ג' בחינות, א' לקנות בשבת נר"נ, וצריך הכנה לזה בששת ימי חול, ג' לאחר שבת וג' לפניו, נקרא שם, כמו ויעש דוד שם (שמ"ב ח, יג) וכמו לעשות לו שם עולם (ישעיה סג, יב) לתקן בחינת עשי' על ידי מצות מעשיות, לקנות נפש בעשי' הוא מלכות הנקרא שם, מקנן בעשיה הנקרא נפש. וגם כל ו' ימי השבוע הוא לברר רפ"ח נצוצין, ועם שם ב"ן הוא גימטריא שם, ובשבת הוא נייחא ושביתה מלברר רפ"ח נצוצין, שאין בירורין בשבת. הרי שהתולדה של נח הוא שם, בבחינת המעשה בו' ימי חול, ובשבת אב לכולם שהוא נייחא.

י״גבחינה ב' הוא חם, שהוא הבינה ביחוד אבא, גימטריא חם, המוציא קול ודיבור, והכוונה לקנות רוח בשבת, וצריך הכנה לזה כנ"ל, כנודע בכתבים (פע"ח ש' הלולב פ"ז) כונת הקפה בסוד הדיבור, יעו"ש. וגם שהדיבור יהיה בחמימות התלהבות אש בחינת צדיק הנקרא חי שקורין פרי"ש, היפך הרשע שנקרא מת עבור זה שדברי תורה ותפלה שלו בעצלות, כאשר כתבתי בביאור קושיית ופערה פי' לבלי חק (ישעיה ה יד) דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש (סנהדרין קיא.), יעו"ש. ובשבת נייחא ושביתה מדברי חול, רק בדברי קדושה, וקנה רוח.

י״דלקנות נשמה על ידי דביקות המחשבה, בחינה ג' הוא יפת, לשון י'פ'ה ת'ואר בר"ת, בחינת היסוד העולה עד הדעת, בסוד דע את אלדי אביך (דה"א כח, ט), על דרך וידע אדם וגו' (בראשית ד, כה) לשון דביקות המחשבה בו יתברך.

ט״וובזה תבין ג' מדריגות שבתיבת נח, תחתיים שניים ושלישים תעש[י]ה (בראשית ו, טז), מלבד שיש לפרש שהוא נגד ג' בחינות שבאדם, ימי עלי' ועמידה וירידה וכו', ג"כ יש לפרש על ג' מדריגות שבאדם שהוא תיבת נח, כי יש חומר וצורה, פנימי ולבוש, בכללות העולם או עיר ומדינה, וגם בפרטות אדם אחד בסוד ע"שן. ויש בזה ג' בחינות, תחילה לתקן ע"י מעשיו הטובים עולם עשי' נפש, ואחר כך בדיבור תורה ותפלה עולם יצירה רוח, מה שאין כן קודם לזה כמו שכתבתי בשם הכתבים מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת וכו' (מגילה כט., כתובות יז.) יעו"ש. ואח"כ ע"י המחשבה עולם הבריאה מצד הבינה, נשמת שדי תבינם (איוב לב, ח). וא"כ הוא ג' מדריגות זה למעלה מזה, ונח הוא הפנימי והצורה, והתיבה הוא החומר, ונח עם התיבה הוא חיבור ב' בחינות הנ"ל יחד, ומזה יוצא ג' בחינות שם חם ויפת.

ט״זוכן נראה לי ושנים שנים באו אל התיבה, שהוא יצה"ר ויצ"ט. וז"ש צ"הר תעשה אל התיבה, כי הוא ה"צר הצורר את האדם, וכאשר מכניע חומר אל הצורה אז נעשה מן הצ"ר רצ"ה ורצון, על דרך ברצות ה' דרכי איש וגו' (משלי טז, ז). וזהו דפליגי יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טוב (בר"ר לא, יא) ושניהם אמת, כי בתחלה נכנס היצה"ר דרך חלון לנו"ח בו לפי שעה, ואח"כ נעשה בעל הבית עד שיורש ונו"חל גיהנם. ואם מכניעו נעשה מן אבן נגף אבן טוב.

י״זוכל הפרשה יובן ממילא, כי שבעה שבעה, הם ז' שערים שנזכר בספר יצירה (פ"ד מ"ז) שעל פיו יתנהג האדם להרע או להטיב. והבן לסדר הדברים על כנו כי כתבתי בנחיצה, ואתי שפיר.

י״ח•

י״טעוד י"ל אלה תולדת נח נח וגו' (ו, ט), ומדרש הנ"ל. דבארתי פסוק דחה דח[י]תני לנפול וה' עזרני וגו', לא אמות כי אחי' וגו' (תהלים קיח, יג-יז). דקשה דהוא כפל.

כ׳ונ"ל דכתב הרמב"ם בפ"ט מהל' תשובה (ה"א) שהקשה, מאחר ששכר מצות הוא לעולם הבא, וא"כ מה זה שכתוב בתורה (ויקרא כו, ג) אם בחוקותי תלכו וכו'. ומשני, שאם יזכה יהי' פנוי בעולם הזה ללמוד כדי שיזכה לעה"ב ג"כ, ואם לאו מטרידין אותו כדי שלא יוכל לפקח בעסקי עולם הבא וכו', יעו"ש. וכן שמעתי, כי לשעבר הי' היצה"ר רק לדחותו מעה"ב, מה שאין כן עתה נתחכם לדחות האדם מעה"ז ומעה"ב, כגון טרדת הפרנסה אשר יומם ולילה לא ישקוט ואין לו מנוחה בעה"ז, ומכל שכן שאין לו פנאי לפקח בעסקי עה"ב, ונדחה משניהם, וכמאמר החכם ששאל את אחד שהוא טרוד תמיד בעסקי פרנסתו אם השיגו או לאו, והשיבו שלא השיג כלום, א"ל אם במה שאתה עוסק בו לא השגת מכ"ש עסקי עה"ב שאין אתה עוסק בו שלא השגת כלום, עיין בספר מבחר פנינים מזה (שער החריצות), ואמר החכם אלו הי' איפכא, שעבור טרדת פרנסתו שהוא טרוד ואין לו מנוחה היה לו עבור זה עולם הבא, עדיין הי' הדבר שקול אם לעשות כך, וכו'.

כ״אובזה יובן דחה דחתני לנפול, ב' דחיות, מעולם הזה ומעה"ב וכו', אך וה' עזרני וגו', לכך אני מתפלל לא אמות בטרדת עה"ז כדי שאוכל לפקח בעסקי עה"ב, ובזה ואחיה לעה"ב, וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל.

כ״בובזה יובן כי יש לו נייחא בעליונים לעה"ב, ע"י שהי' לו מנוחה בעה"ז בעולם תחתון, שלא הי' טרוד בטרדת עולם הזה ופרנסה, והי' לו פנאי להתבודד וז"ש, את האלדים התהלך נח, וק"ל.

כ״גועי"ז יש לפרש פסוקי לך לך מארצך וממולדתיך וגו' אל הארץ אשר אראך (בראשית יב, א). וכתוב בזוהר דמשביעין הנשמה ברדתה לעה"ז וכו' (פ' לך ס"ת עו:), יע"ש. ולפי הנ"ל רימז לך לך מארצך, שיתרחק מארציות וחומריות עה"ז הנקרא ארצך ומולדתך, שלא יהי' טרוד בפרנסת עה"ז, כדי שיהי' לו פנאי לפקח בעסקי עה"ב, שהיא הארץ העליונה, וז"ש אל הארץ אשר אראך, שיתבודד בינו לבינו שיהי' רק לפניו יתברך, וזהו אשר אראך, לפני ה' ישפך שיחו (תהלים קב, א), והבן.

כ״דעוד י"ל, דאיתא בש"ס, האי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא לאו משום דמעלי טפי, אלא דלא מוכח להו במילי דשמיא (כתובות קה:).

כ״הובזה יובן, דקאמר שהי' נח לעליונים ולתחתונים, קשה איך אפשר זה שיהי' נוח לתחתונים וכו' אחר שהי' צדיק להוכיח דורו. וביאר הפסוק עצמו, את האלדים התהלך נח, שלא הי' מוכיח את אנשי דורו, רק התרחק מהם והתבודד, את האלדים וגו', וק"ל.

כ״ווז"ש לך לך מארצך, שלא להוכיח אנשי דורך, שעדיין לא יצא טיבעך והם מחזירין פניהם ממך וכנ"ל, וז"ש (בראשית יב, י) ויהי רעב בארץ, כמו בשפוט השופטים (רות א, א), רק אל הארץ אשר אראך - בהתבודדך, ואח"כ ואגדלה שמך, אז ונברכו בך כל משפחות האדמה, שישיבו פניהם אליך על ידי תורה ומוסר שלך, וק"ל.

כ״זובאמת על דרך הסוד שיש זווג אחור באחור תחלה, ועל ידי נסירה נעשה זווג פנים בפנים בגדלות ראשון, ואח"כ חוזר לאחור באחור, ואח"כ נעשה זווג פנים בפנים בגדלות שני, כמבואר בסוד תפלת י"ח שחרית ומוסף וכו'. כך הוא בעניני בני אדם עם התלמיד חכם, הם עמו אחור באחור, ואח"כ גדלות א' וכו', והבן, ומרומז בפסוק הנ"ל.

כ״חובזה נבאר פסוק תהלים סימן פ"ה (יב-יד) אמת מארץ תצמח וגו' עד גמירא. דכתב הרמב"ם בפ"ט מהל' תשובה (ה"א) קוש' אם בחוקותי וגו' יעו"ש. והתיקון לזה, להחזיק תלמיד חכם במקומו. מה שאין כן שאם מחזירין פניהם מהת"ח, כמ"ש (דניאל ח, יב) ותשלך אמת ארצה, שהיו משליכין דברי תורה לארץ כנזכר במדרש איכה (פתיחתא פ"ב) על עזבם את תורתי (ירמיה ט, יב), יעו"ש דדרש על התלמידי חכמים שעזבו והשליכו אותן לארץ. ונגד זה אמר שיתוקן דבר הזה, כי אמת שהוא הת"ח, מארץ תצמח, שיהי' לו יניקה וצמיחה מארץ, שהם המוני עם. וצדק, שהם המוני עם העושי צדק עם הת"ח, משמים נשקף, שמחזיר פניו אליו פנים בפנים לשקוף שיקבל ממנו שפע תורה ומוסר. אז גם ה' יתן הטוב שפע אור ישר מזווג פנים בפנים, לכך ארצינו תתן יבולה מה שמוביל לה הת"ח שפע וצינור הברכה.

כ״טונוסף מעלתו - צדק לפניו יהלך, כמו יששכר וזבולון שהקדים זבולון לפניו על שנתן פרנסה ליששכר הקדימו תורה בכל מקום (בר"ר עב, ה), לפי שישם לדרך פעמיו, להתעסק בפרקמטיא לפרנס הת"ח.

ל׳וז"ש ג"כ חסד ואמת נפגשו, כי בעלי חסד משפיע לת"ח הנקרא אמת, והתלמיד חכם משפיע תורה ומוסר לבעלי חסד, ונפגשו זה בזה בזווג פנים בפנים. ואז צדק ושלום נשקו, שגורמים גם למעלה זווג פנים בפנים צד"ק ו"שלום כנודע, ואז ונתתי שלום בארץ (ויקרא כו, ו) ג"כ, מדה כנגד מדה, והבן שהוא יסוד ומלכות, והש"י יכפר.

ל״אובזה י"ל לבאר ש"ס דבבא בתרא פרק הספינה (עד. גי' ע"י), ואמר רבה בר בר חנה, אמר לי ההוא טייעא, תא אחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי, אזלי וחזאי דעביד כוי כוי שקלתא לסלתאי ואנחתנו בכוותא דרקיעא, אדמצלינא בעיתא ולא אשכחתיה, א"ל איכא גנבי הכא, א"ל גלגלא דרקיעא הוא דהדר, נטר עד למחר כי השתא ומשכחת לה, עכ"ל. והוא תמוה. והספיקות עיין מה שכת' בעין יעקב יעו"ש.

ל״בואם תרצה לקצר, הוא על פי ש"ס דחולין (ס:), כתיב (בראשית א, טז) ויעש [את] ב' מאורות [ה]גדולים, [ו]כתיב המאור הקטן וכו'. ומשני בזוהר וכו' יעו"ש.

ל״גלפירש זה נ"ל, דאיתא במדרש שוחר טוב (תנחומא משפטים ט), ישב עולם לפני אלדים (תהלים סא, ח), ששאל דוד המלך ע"ה וכו', והשיבו חסד ואמת מן ינצרוהו. אך דעדיין קשה, הל"ל להיות כולם ת"ח. וצ"ל שישפיעו זה לזה, א"כ לפעמים זה נקרא גדול המשפיע, לקטן המקבל, ולפעמים זה, וא"כ לעולם שניהם נקראים גדולים, אלא שאינם בזמן אחד והבן. וזה ששאלה אפשר לשני מלכים, וכו'.

ל״דולפי הנ"ל יבאר, כי כאשר חסד ואמת נפגשו, שיש חיב[ו]ר בין העשירי המוני עם הנקראים ארץ, ובין ת"ח הנקראים שמים, דהיינו שהעשירים הם אנשי חסד ולהחזיק ידי ת"ח ולהשפיעם, וגם הת"ח משפיעים בתורת אמת ומוסר להעשירים והמוני עם, ששומעים ומקבלין מוסר, אז גרמו יחוד למעלה שצדק ושלום נשקו בזווג פנים בפנים, כאשר בארתי והקמותי בריתי אתכם (ויקרא כו, ט), וביא[ו]ר שפוט השופטים וכו' (רות א א, ב"ב טו:).

ל״הובזה יובן תא אחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי, וחסד ואמת נפגשו וצדק ושלום נשקו, שיש שלום ושלוה בין אנשי העולם הנקרא ארעא, ובין הת"ח שנק' רקיעא, ומשפיעין זה לזה, העושר בממון והת"ח בתורה ומוסר, וכ"ז גורם שיפתח חלוני רקיעא וצינור השפע בעולם, דאיתא בש"ס (דתמורה) כ"ז שתוכחה בעולם ברכה בעולם וכו' (תמיד כח.), וגם על ידי הצדקה שנאמר בחנוני וגו' אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די (מלאכי ג, י), וז"ש אזלי וחזאי כוי כוי, ר"ל ב' מיני חלונות, אחד שנפתח על ידי הצדקה, ב' על ידי תוכחת מוסר. שקילתא לסלתאי, פירש רש"י סל לחם. ור"ל, כי סל לחם שהוא פרנסה של עושר הוא הממון, וסל לחם ופרנסה של הת"ח - הדרשות שיש לו פשטים ומוסר, שמזה בא לו פרנסתו.

ל״וואנחתיה בכוותי דרקיעא, ר"ל אמרתי להיות ג"כ דרשן ומוכיח, ויגרום לפתוח כוותא ברקיעא, להשפיע ג"כ שפע ברכה בעולם. עד דמצלינא, שהיא תפלות רבי נחוניא בן הקנה בכניסתו לבית המדרש וכו' (ברכות כח:), אדני שפתי תפתח וגו' (תהלים נא, יז), וגם אני אהי' עם פיך והורתיך אשר תדבר (עי' שמות ד, יב), ושאר נוסח התפלה שצריך לזה כנודע. בעיתא ולא אשכח, ר"ל בעיתא לפתוח פי בדרשה ובתוכחת מוסר וכיוצא, ולא אשכחתיה, ר"ל שלא יכולתי לפתוח פי, לפי שהם בטלו הצדקה ונסתם חלון השפע, לכך נסתם ג"כ שיהי' פי סתום. אמרי איכא גנבי הכי, שניטל ממני סל לחם פרנסתי, ב' כוי הנ"ל, שנסתמו.

ל״זא"ל גלגלא דרקיעא הוא דהדר, ר"ל שיש ך"ח עתים (ע' קהלת ג, ה-ח) עת לשנוא עת לאהוב וכו' עת לפזר עת לכנוס, וכאשר בא הגלגל של עת לשנוא, ושונאים בשער מוכיח ותלמידי חכמים שביניהם ביותר, כמ"ש חז"ל האי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא וכו' (כתובות קה:), וכאשר בא עת השנאה ויאטמו אזנם משמוע תוכחת מוסר, אז גם הוא לא יוכל לדבר ולפתוח פיו בתוכחת מוסר, וכאשר בארתי פסוק (דברים ז, יב) עקב תשמעון, דהוה ליה למימר תשמעו, אלא שאם הם ישמעו תוכחת מוסר ויש מקבלין, אז משפיעין לו שיהיה משפיע למקבלין וכו'. ובזה בארתי ש"ס דשבת פרק הבונה (קד.), פה סתום פה פתוח וכו' יעו"ש. וע"י כי יש למעלה ג"כ כמה מיני זווגים, ויש זווג אחור באחור, לכך גם למטה כן, וכאשר יחזור הגלגל שיהי' זווג פנים בפנים, שיהי' עת לאהוב, ואז ברצות ה' דרכי איש (משלי טז, ז), אז משכחת לה, וק"ל.

ל״חובזה נראה לי פסוק האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי וגו' (דברים לב, א). יש להקשות, א' האזנה ושמיעה. ב' דיבור ואמירה. ג' ואדברה לשון הוה או עתיד, מה שאין כן אמרי פי לשון עבר, והל"ל האזינו השמים דברי פי.

ל״טולפי הנ"ל אתי שפיר, שאם יטו אוזן לשמוע בחשק מקרוב באהבה, אז ישפיעו לי משמים ואדברה, שיוכל לדבר עכשיו, מה שאין כן אם תשמעו מרחוק, אז ותשמע הארץ אמרי פי, שלא ישפיעו לי מחדש, אמרי פי - שכבר אמרתי דבר זה, בזה אתם שומעין, ולא דבר חדש, וק"ל.

מ׳וזה נראה לי דברי הש"ס דברכות פ"ו (דף מ.) אם שמע תשמעו, אם שמעתם בישן תשמע בחדש. ר"ל שאם יטו אוזן לשמוע בחשק גם שיאמר דבר ישן, אז ישפיע לי דבר חדש, וישמע בחדש, וק"ל.

מ״אובזה נ"ל לבאר המשך פסוקים פרש' נצבים, העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ וגו' (דברים ל, יט-כ). כי עדות הוא דעות, עדות להתראה, וגם הוא לשון חיבור הנמשך מבחינת משה שנקרא על שמו דור המדבר דור דעה. וז"ש העדותי בכם, שאני מתרה שיהי' בכם התחברות, בין השמים הם התלמידי חכמים, ובין הארץ המוני עם, שישפיעו זה לזה, שיהי' חסד ואמת נפגשו (תהלים פה, יא), כי החיים והמות שנתתי לפניך הוא עצמו הברכה והקללה, כי אם מדבק את עצמו לת"ח שהוא צדיק הנקרא חי, הוא דבוק בחיים הוא הש"י, כמו שכת[ו]ב ואתם הדבקים בה' אלדיכם חיים כולכם היום (דברים ד, ד). וההפך, אם מדבק את עצמו לכת הרשעים הנקראים מתים הוא דבוק במיתה, וכשם שחיים כולל כל מיני ברכה, וכמ"ש הרמב"ם בקושית התוספות דראש השנה ג' ספרים נפתחין וכו' (ר"ה טז: ד"ה ונחתמין). כך המיתה כולל כל מיני קללה, א"כ החיים והמות הוא עצמו הברכה והקללה, ולכך ובחרת בחיים לדבק עצמך להצדיקים, ובזה למען תחיה אתה וזרעך.

מ״באך קשה קושיות האלשיך מה ענין זרעך וכו'. ומנלן זה הדבוק בתלמיד חכם דבק בו ית', יעו"ש. לכך ביאר הפסוק עצמו, לאהבה את ה' אלדי"ך וגו', וכמו שדרשו את ה' אלדיך (דברים י, כ) לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב.), ליראה מהם, כך לאהבה את ה' וגו' לרבות ת"ח לאהבה אותו, וכבר אמרו בש"ס פ"ב דשבת (כג:), האי מאן דרחים רבנין הוי לי' בנין רבנין, שיהי' לו זרע ת"ח צדיקים הנקרא חי, א"כ שפיר נמשך לו מזה שתחי' אתה וזרעך.

מ״גוז"ש לשמוע בקולו ולדבקה בו, ר"ל דדרשו חז"ל ובו תדבק (דברים י, כ), וכי אפשר וכו' אלא הדבק בת"ח וכו'. כי הוא חייך ואורך ימיך, לעולם שכולו ארוך. לשבת על האדמה הידוע וגו'.

מ״דוכן הוא בילקוט פרש' בשלח (רמז רמ) ויאמינו בה' ובמשה (שמות יד, לא), אם במשה וכו', שכל המאמין ברועה ישראל וכו'. וכן הוא אומר (עי' במדבר כא, ה) וידברו באלדים ובמשה, אם בה' דברו וכ"ש במשה, אלא ללמדך שכל המדבר ברועה ישראל כאילו דיבר בה' וכו'. א"כ אם מדבק עצמו בת"ח דבוק בו יתברך ודבוק בחיים, וה"ה בהיפך, ובזה יבואר שאר ספיקות גם כן, והבן, וק"ל.

מ״ה•

מ״ובפרשת נח עשה לך תבת עצי גפר קינים תעשה את התיבה. צהר תעשה לתיבה ואל אמה תכלנה מלמעלה ופתח התיבה בצדה תשים תחתים שנים ושלשים תעשיה (ו, יד-טז). ויש בזה ספיקות בפסוקים הנ"ל, א' למה נכתבה, מה דהוי הוי. ב' דאיתא במדרש (בר"ר לא, ט), קנים, כמו קן מטהר המצורע כך תיבתך מטהרתך וכו', והוא ג"כ תמוה. ג' צהר שנחלקו בו תנאים, חד אמר חלון, וחד אמר אבן טובה (שם יא), יש להבין במה פליגי. ד' ואל אמה תכלנה, צריך טעם מ"מ. ה' למה ג' מדורין זה למעלה מזה.

מ״זונבאר מקודם משנה ש"ס בבא מציעא (קיח:), וג"כ סיום מסכתא הדרן עלך. דאיתא במשנה (פ"י מ"ו) שתי גנות זו על גב זו והירק בנתיים, רבי מאיר אומר של עליון, רבי יהודה אומר של תחתון, אמר רבי מאיר רואין מהיכן ירק זה חי, אמר רבי שמעון כל שעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הרי הוא שלו והשאר של תחתון. ובש"ס, אמרוהו קמי' שבור מלכא, אמר אפיריון נמטי' לרבי שמעון. הדרן עלך הבית והעלי' וסליקא מסכת בבא מציעא. ופירש רש"י, שבור מלכא מלך פרס, ואמרי לי' זה שמואל, ואינו מיושב וכו'. ותוספות (ד"ה שבור מלכא) כתבו, נראה דשבור מלכא כפירוש הקונטרס וכו'. והוא תמוה מה ענין שבור מלכא להביא בש"ס כלל, ושאר הספיקות.

מ״חונראה לי, דאיתא בש"ס דר"ה (טז:), ג' ספרים נפתחין בראש השנה, של צדיקים גמורים ושל רשעים גמורים ושל בינונים, צדיקים גמורים נכתבים מיד לחיים וכו', בינונים תלויין ועומדים עד יום הכיפורים וכו', ויש להבין מה לשון תלויין ועומדין.

מ״טונ"ל דאיתא בש"ס (דסוכה) (ברכות סא:) צדיקים גמורים יצה"ט שופטן, רשעים גמורים יצה"ר שופטן, בינונים אלו ואלו שופטן. ר"ל בינונים היצר טוב שופטו ומשכו אליו להנהיגו בדרך הטוב והישר, ויצר הרע שופטו ומנהיגו לרעה, עד שנשאר תלוי ועומד באויר. וזו על דרך שכתבתי שרים בידם נתלו (איכה ה, יב), דכתב בזוהר (תרומה קכח:) זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא, למושכו בקדושה וכו', ויצה"ר פשוט ידו למשכו בקליפה, עד שנתלה בידים, זה משכו הילך וזה משכו הילך. וה"נ כך הבינונים תלוין ועומדים בין יצה"ט ויצה"ר, זה משכו הילך וכו', עד יום הכיפורים, דעצומו של יום מסייע אל הקדושה, אחר הבחירה שיבחור אדם לצאת מהקליפה להקדושה או הבחירה בהיפך, לכך זכה וכו'.

נ׳והנה יש שתי גנות, אחד עליון בקדושה, וב' תחתון בקליפה, כי זה לעומת זה עשה אלדים, והבינונים שהם רוב העולם נק' ירק, הוא בנתיים. והטעם שנקרא ירק, שיש בזה ג' צרופין, ירק קרי יקר, זכה להכריע עצמו להקדושה ע"י צדיק דאחיד בידו והוציאו משם נקרא יקר, שהוציאו עצמו יקר מזולל. ואם לאו נקרא קרי, בקליפה שנקרא קרי. ואם נשאר בינוני נקרא ירק, גוון ממוצע בין אודם ללבן, שהוא ב' קצוות הפכיים, בסוד זמן ק"ש משיכיר בין תכלת לכרתי שהוא גוון ירוק, והבן.

נ״אובזה יובן, שתי גנות זו ע"ג זו והירק בנתיים, ר"ל שנשאר בנתיים כנ"ל. רבי מאיר אומר של עליון, ר"ל מכל מקום הוא של עליון, גם שהוא עדיין בנתיים, והוא דכתב הרמב"ם (הל' גרושין פ"ב ה"כ) גט מעושה שהעכו"ם כופה אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך, כשר. והקשה, הא נקרא גט מעושה. ומשנה, וודאי מצד שהוא ישראל רוצה לקיים המצות, רק יצה"ר מעכבו, וע"י כפייה הולך היצר הרע, אז רצונו לקיים דת ישראל וכו'. והכא נמי כך, מצד שורש נשמתו שהוא ישראל הוא של עליון, רק יצרו אנסו.

נ״בורבי יהודה אומר של תחתון. כי לטהר צריך סיוע, מה שאין כן לטמא פותחין וא"צ סיוע, לכך של תחתון.

נ״גאמר רבי מאיר רואין מהיכן ירק זה חי, שרואין אם חיותו ותענוג שלו הוא יותר בקדושה, הוא של עליון, כי מצד נשמתו ודאי מתענג מן הקדושה יותר מן הקליפה, כמו שכתבתי בשם בעל העקרים וכו' והאלגזי יעו"ש, ואם לאו של תחתון וכו'.

נ״דורבי שמעון הכריע, כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול, ר"ל כאשר הצדיק שהוא העליון פושט ידו ונוטלו ומושכו אליו בקדושה, הוא של עליון, ואם לאו של תחתון. וכן משמעות הש"ס (ר"ה טז:) בינונים זכה וכו', שצריך זכות להכריעו דוקא בקדושה ממש.

נ״האמר אפרים משום ריש לקיש הלכה כרבי שמעון, אמרוהו קמיה שבור מלכא וכו'. כי נודע ענין מלכין קדמאין שנפלו בשבירה בקליפות נוגה, והם סוד רפ"ח נצוצין, וצריך ע"י תפלה ותורה ומעשים טובים לתקנן ולהעלותן כמ"ש בעץ חיים ופרי עץ חיים יעו"ש. ובהיותו שם בקליפת נוגה נק' שבור מלכא, ולפי הלכה שקיימא לן כרבי שמעון כל שעליון יוכל לפשוט ידו וליטלו הרי הוא של עליון, ובזה נמתק קליפת נגה, שנעשה כסא אל הקדושה, לכך אמר אפריון נמטי' לר"ש, והבן.

נ״ווזהו ענין התחלת מסכת בבא מציעא (ב.), שנים אוחזין בטלית, זה אומר כולו שלי וזה אומר כולו שלי וכו'. כי הבינוני שיש לו מחצה זכיות ומחצה עונות, מצד הזכיות נעשה לו טלית ולבוש שנקרא חלוקה דרבנן, ומצד העונות נעשה לו טלית שנקרא בגדים צואין. וכל אחד בין מצד הקדושה בין מצד הקליפה יש לו אחיזה בו, זה מצד הטלית של הקליפה, זה מצד הקדושה, לכך יחלוקו. וכמדומה שכתב בעוללות אפרים ענין זה במשנה זו, יעו"ש, ובזה מקושר סופו בתחלתו.

נ״זאמנם להבין הדרן עלך הבית והעליה וסליקא לה מסכת בבא מציעא, נבאר משנה הנ"ל באופן אחר.

נ״חונבאר פסוקי פ' נח איש צדיק תמים היה בדורותיו וגו', עשה לך תבת עצי גפר וגו', צהר תעשה לתיבה ואל אמה תכלנה מלמעלה ופתח התיבה בצדה תשים תחתים שנים ושלשים תעשה (ו, ט-טז). והספיקות וביאורן בפרשה זו כתבתי, ובפסוקים אלו יש להבין, א' כפל צדיק תמים. ב' צהר, דפליגי חד אמר חלון וחד אמר אבן טובה וכו' (בר"ר לא, יא), דהל"ל מפורש או חלון וכו', מאי לשון צהר. ג' למה ואל אמה תכלנה מלמעלה. ד' למה ג' עליות זו על גב זו.

נ״טונבאר משנה הנ"ל, שתי גנות וכו', ומשנה (ב"מ פ"י מ"א) הבית והעלי' של שנים שנפלו, אמר בעל העלי' לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה לבנות, הרי בעל העלי' בונה את הבית ודר בתוכה וכו', רבי יהודה אומר בונה הבית והעלי' וכו'.

ס׳להבין זה נ"ל, דאיתא בפ"ח דיומא (פו.) ד' חלוקי כפרה שהי' רבי ישמעאל דורש, עבר על מצות עשה ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלין לו. עבר על לא תעשה ועשה תשובה, אז תשובה תולה ויה"כ מכפר. עבר על כריתות ומיתת ב"ד וכו', יסורין ממרקין וכו'. ומי שיש בידו חילול השם מיתה ממרקת וכו'. ופירש בספר פרי עץ חיים (שער היחודים ענף הג') בענף תיקון עונות פ"א, כי כל הפגמים הם בשם הוי' ח"ו, וזש"ה הפושעים בי (ישעיה סו, כד), ר"ל בשמי ממש פוגמים וכו'. וענין תשובה, תשוב ה' וכו', ואם חטא במצות עשה והפריד ה' תתאה, על ידי תשובה תשוב ה' למקומה לחברה בבעלה ת"ת, ואם חטא והפריד ה' עלאה, שירדה ה' עלאה עד ה' תתאה, ע"י תשובה תשוב ה' עילאה בינה ויתחבר עם חכמה וכו', יעו"ש.

ס״אוכן ביארו בתיקונים תיקון נ' דף פ"ו ע"ב וז"ל: זכאה איהו מאן דסליק לה לאתרה, ולהקדוש ברוך הוא לאתריה, א"ר אבא וכי יכול בר נש לאחזרה להקדוש ברוך הוא לאתריה, א"ל אין, כמו שמצינו בדוד שאמר (תהלים קלב, ד) אם אתן שנת לעיני וגו' עד אמצא מקום ליי', ובמאי חזרין לאתרי', בתקונא דצלותא וכו', ואינון ה"ה דצריך לאחזרא י' לגבי ה' דאיהו מקום דלעילא, ולאחזרא ו' לגבי ה' דאיהו מקום דלתתא, בגין דהקדוש ברוך הוא אומי דלא יחזיר לה' דלעילא עד דיחזיר לה' דלתתא, ורזא דמלה (הושע יא, ט) לא אבא בעיר, עכ"ל.

ס״בולולי דמסתפינא לפרש, דמ"ש בתקונא דצלותא חזרין לי' לאתרי' וכו', הוא על פי מ"ש בתיקונים תיקון ך"א דף נ"ב (ע"א) וז"ל: בההוא (זמנה) [זמנא] יתערין כל מיני נגונא, הה"ד הללוי' וכו', ובכלהו כל הנשמה תהלל י"ה (תהלים קנ, ו) דאיהו חכמה ובינה, די בהון יהא פורקנא לו ולה דאינון בן ובת (זה פי' הללו י"ה, כפירוש ימין יעו"ש), ובהון יתמחון עמלקים מעלמא, ואיהו סוף פסוק, עכ"ל. הרי מפורש כאשר הנשמה תהלל י"ה עם חכמה ובינה, אז יהא פורקנא לו ולה, דחזרין לאתרי' בתקונא דצלותא, שיהי' בטהרת המחשבה חכמה, וכוונת הלב בינה, אז השכינה שנקרא צלותא עולה עד אבא ואמא שהם חכמה ובינה, ושם אין שטן ופגע רע, שנקרא פורקנא לו ולה, דחזרין כל אחד לאתריה, והבן. וכמו שכתבתי מזה איזה עבודה שבלב זו תפלה (ספרי עקב ה, תענית ב.).

ס״גהגם די"ל ג"כ כמ"ש בתיקונים תיקון ך"א דף נ' (ע"א), וז"ל: ונשמתא דאיהי שכינתא בגלותא בתראה אתמר בה (רות ג, ז) ותגל מרגלותיו ותשכב וגו', ומיד דמשתדלין באורייתא בדחילו ורחימא דאינון י"ה, אומאה איהו להקדוש ברוך הוא בי"ה דאינון דחילו ורחימו לאעברא לון קדרותא וחשוכא מעלמא דנשמתא, דכתיב (שמות טז יז) כי יד על כס י"ה וכו', ודא רזא צדיקים מהפכין מדת הדין למדת הרחמים וכו', בההוא זמנא מה דהוית נשמתא מהדקא בין רגלין, הה"ד ותגל מרגלותיו ותשכב, אתחזרת ללבא וכו' וכל עננין דאינון מכסיין על צלותין וכו', וצלותא נפלת בגלותא וכו' הה"ד (איכה ג, מד) סכות בענן לך מעבור תפלה, מתעברין וכו', יעו"ש.

ס״דובזה י"ל דזהו פירוש הש"ס דברכות פ"ה (לב:), המאריך בתפלתו וכו', מה תקנתי' יעסוק בתורה, שנאמר (משלי יג, יב) ועץ חיים תאווה באה. וכתבתי מזה. ומוהרש"א פירש, כי ביט[ו]ל תורה מונע מלקבל תפלתו, שנאמר (משלי כח, ט) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה וכו' (עי' שבת י.), יעו"ש.

ס״הולי נראה כפשוטו, ונבאר ש"ס פ"ק דברכות (ח.) פדה בשלום נפשי מקרב לי (תהלים נה, יט), אמר הקדוש ברוך הוא כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני (אליו) [עליו] כאלו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם וכו'. והקשה בזוהר (רע"מ כי תצא רפא.), הא רבים עוסקים בתורה וגמילות חסדים ואינו נפדה וכו'. ומשני, הגומל חסד עם קונו קאמר, יעו"ש.

ס״וול"נ לבאר עוד ש"ס שאח"ז, אמר רב חסדא (תהלים פז, ב) אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב וכו', והיינו דאמר רבי (חייה) [חייא] מיום שחרב בית המקדש אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה וכו'. והוא תמוה.

ס״זונ"ל לבאר עוד ש"ס דעירובין פ"ב (יח:), אמר רבי ירמי' בן אלעזר מיום שחרב בהמ"ק דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות, שנאמר (תהלים קנ ו) כל הנשמה תהלל י"ה וכו'. וכתבו התוס' (ד"ה כל הנשמה), פר"ח קרי בי' כל הנשמה וכו'. ול"נ דאיתא בפ"ה דברכות הנ"ל (לב:), אמר רבי אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר (עי' איכה ג, ח) גם כי אזעק ואשוע שתם (תפלה) [תפלתי], אבל שערי דמעה לא ננעלו וכו'. ואמר רבי אלעזר מיום שחרב בהמ"ק נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים וכו'.

ס״חולדברינו מבואר הכל בחדא מחתא, כי צלותא שהיא השכינה, כמ"ש ואני תפלה (תהלים קט, ד), בגלותא נפלת, שהקליפות שהם חשוכין ועננין מפסיקין בינינו לבין אלדינו, עד שאינם יכולין לטהר מחשבתן לכוין לבם בתפלתן שיהי' עבודה שבלב, וכמאמר רבי אלעזר יכולני לפטור כל העולם אחר חורבן בהמ"ק מדין כוונת התפלה (עירובין סה.), וכ"פ רש"י שם (ד"ה מדין תפלה). ולכך אין התפלה מקובלת, כי תכין לבם אז תקשיב אזניך.

ס״טועצה יעוצה, לעסוק בתורה קודם התפלה ולאחר התפלה, ויהי' עסק התורה בדחילו ורחימו שהם י"ה, ואז מתעברין קדרותא וחשוכא של עננין הנ"ל מן צלותא, ואז יוכל להתפלל בכוונת הלב ובמחשבה זכה והתפלה מקובלת, כי תכין לבם וכו'.

ע׳ובזה יובן מימרא המתפלל וכו' מה תקנתיה יעסוק בתורה, ואז עץ חיים תאוה באה. ר"ל ע"י עסק התורה שנקרא עץ חיים, יוכל לכוין לבו. אז תאות לב"ו שהיא בכוונת הלב נתת לו, ותאוה באה, וק"ל.

ע״אובזה יובן הש"ס פדה בשלום נפשי, כל העוסק בתורה וגמילות חסדים. ר"ל שיהי' עסק התורה בדחילו ורחימו, שיהי' בו גמילות חסדים להתחסד עם קונו ע"י התורה שנק' שלום, שנאמר וכל נתיבותי' שלום (משלי ג, יז), וכ"פ תוספות (רש"י ד"ה פדה) יעו"ש, אז פדה בשלום נפשי, התפלה שנקרא נפש כנודע, והיא בגלותא ע"י קדרות החושך ועננים כנ"ל, שמפסיקין בין התפלה להקדוש ברוך הוא, מלהתפלל, על ידי שאינם מכוונים שיהי' עבודה שבלב, מה שאין כן עתה ע"י עסק התורה בדחילו ורחימו מתעברין קדרותא הנ"ל, ומתקבל התפלה להקדוש ברוך הוא, וז"ש ומתפלל עם הצבור, כאלו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם שהם הקליפות המפסיקים וכו', וק"ל.

ע״בובזה יובן ש"ס הנ"ל, מיום שחרב בהמ"ק אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. ר"ל אין להקדוש ברוך הוא שיתקרב בעולמו, שהיא השכינה שנקרא עולמו, אלא ע"י עסק התורה הנ"ל, והבן.

ע״גובזה יובן, א"ר ירמיה מיום שחרב בהמ"ק דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות שנאמר כל הנשמה תהלל י"ה. ר"ל כי כדי לעולם שהיא השכינה שישתמש ויתייחד בהקדוש ברוך הוא, הוא על ידי ב' אותיות וכו', שהיא עסק התורה בדחילו ורחימו, אז כל הנשמה יכולה להלל י"ה בטהרת המחשבה וכוונת הלב, ומקיים פדה בשלום נפשי וכנ"ל, והבן.

ע״דוז"ש מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי התפלה להתקבל, כי אינו עבודה שבלב, וכמ"ש הרמב"ם (הל' תפלה פ"ד ה"א), אלו דברים מעכבין התפלה כוונת הלב וכו', וכתבתי מזה במ"א. ומפרש הטעם אח"ז, כי מיום שחרב בהמ"ק נפסקה חומות ברזל, שהם קדרות החשך ועננים וכנ"ל, ואין תקנה כי אם ע"י עסק התורה, ואז עץ חיים תאווה באה כנ"ל, והבן.

ע״ההעולה מכל הנ"ל, כי בימי הגלות צלותא ה' תתאה נפלת וכו', ואז גם ה' עלאה נפלת, כשאין יחוד לה' תתאה אין יחוד לה' עלאה, בסוד ולא אבוא בעיר וכו', ונפלו ב' ההי"ן. ואין תקנה כי אם על ידי תשובה וצלותא, וכנ"ל.

ע״וובזה יובן, הבית והעליה של שנים שנפלו, והוא ה' תתאה שנק' בית כנודע, והעלי' היא ה' עלאה, בסוד מערת ה"מכפלה, כמ"ש בזוהר (פ' חיי שרה קכט.) כי ה' היא כפולה בסוד בית ועלי' וכו', שנפלו שניהן בזמן הגלות, בסוד (רות א, יט) ותלכנה שתיהן, שתי ההי"ן (זח"ג רטז.).

ע״זאמר בעל העליה לבעל הבית, כי האדם שהוא בעל בחירה שבידו לבנות הבית ולתקנו ולהעלותה נקרא בעל הבית. והוא אינו רוצה לבנות, שאין יכולת בידו לבנותה על ידי כוונת הלב משחרב בהמ"ק כנ"ל.

ע״חועצה יעוצה שבעל העליה בונה את הבית שהיא התפלה בטהרת המחשבה, ותקנה זו הוא על ידי עסק התורה והחכמה בסוד ה' בחכמה יבנה בית, חכמה בדחילו ורחימו, ואז יוכל לתקן הבית ודר בתוכו, והבן.

ע״טוזהו מאמר רבי יהודה, בונה הבית והעליה, כי בתיקון הבית להתייחד עם דודה, ממילא נבנה עלי' ג"כ. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, והבן.

פ׳עוד י"ל הבית והעליה של שנים שנפלו, כי יש ב' עולמות, עולם הזה ועולם הבא, וזהו בית ועליה על גביו. וכנגד ב' עולמות אלו יש ב' סוגי אנשים. א' נקרא בעל הבית, העוסק בתיקון הבית ופרנסת ביתו לבד. ב' בעל העליה, העוסק בתורה ועבודת ה', עניני עה"ב שנקרא העליה. והנה החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), שבני עולם עולים ויורדים בו, זה בעניני עבודת ה' שנפל ממדריגותו העליונה וכמ"ש מזה במק"א, וזה בבחינת פרנסתו, שירד מטה מטה.

פ״אובזה יובן הבית והעליה של שנים, שנפלו כל אחד ממדריגותו כאמור. אמר בעל העליה לבעל הבית לבנות, שהוא הגורם לשתיהן שנפלו, כמפורש במשנה פ"ד דקדושין (מי"ד), אמר רבי שמעון בן אלעזר ראית מימיך חיה ועוף וכו' אני שנבראתי לשמש קוני וכו', אלא שהרעתי מעשי וקפחתי פרנסתי וכו'. אם כן ע"י ירידת בעל הבית שנתקפח פרנסתו, על כרחך הוא עבור שהרע מעשיו, וא"כ הוא הגורם גם כן לבעל העלי' שנפל ממדריגותו ברוחני, כי זה מושך לזה מצד כללות העולם שהם אחדות א', כי בירידת הרגל בבור גם הראש הוא נמשך, וכן בעליות הרגל בהר וכו', וכמו ששמעתי פירוש הפסוק (תהלים יב, ב) הושיעה ה' כי גמ(ו)ר חסיד, והוא מצד כי פסו אמונים מבני אדם וכו', ולכך אומר בעל העלי' לבעל הבית לבנות, שיתקן הוא מה שקלקל.

פ״בוהוא אינו רוצה לבנות, באומרו כי איפכא מסתברא, כי ע"י שגמר חסיד לכך פסו אמונים מבני אדם, וכמו שנאמר (ויקרא ד, ג) אם הכהן המשיח יחטא נמשך מזה אשמת העם. באופן שיש סברא לכאן ולכאן, לכך מוטב שיתלה כל אחד הסרחון בעצמו, כמו שכתבתי הגד לעמי פשעם שהם גרמו, ולבית יעקב תאמר כי חטאתם גרמה וכו'. לכך בעל העליה בונה את הבית ודר בתוכה, ובא רבי יהודה לומר דבונה הבית והעליה, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, והבן.

פ״גובזה יובן משנה הנ"ל, שתי גנות זו על גבי זו והירק בנתים, ר"ל כי העה"ז נמשל לגן תחתון, וגן העליון הוא גן עדן ממש, והירק שהיא הפרנסה בנתים, כמ"ש (בראשית ט ג) כירק עשב נתתי לכם את כל, והוא בנתים, שיש לומר שהוא נמשך אחר השפע שבא מלמעלה אם רב או מעט, או י"ל שנמשך אחר מעשה התחתונים, כי הרעתי מעשי וקפחתי פרנסתי וכנ"ל. והכריע רבי מאיר לומר שהיא של עליון, שנמשך אחר השפע שבא מלמעלה. ורבי יהודה אמר של תחתון, לפי מעשה תחתונים כנ"ל.

פ״דאמר רבי מאיר רואין מהיכן ירק זה חי, ר"ל דלא פליגי רבי מאיר ורבי יהודא, אלא רואין מהיכן ירק זה חי, דהקשו התוס' בפ"ב דביצה (טו: ד"ה לוו) לוו עלי ואני פורע, והא אמרינן (שבת קיח.) עשה שבתך חול וכו', ומשני וכו', יעו"ש. ושמעתי כי צדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב, ד), ואם הוא בעל בטחון לסמוך ע"ז שנאמר לוו עלי ואני פורע, אז באמת הוא כך. ואם לאו שאומר עשה שבתך חול וכו', אז באמת כך, ודפח"ח. אם כן הכל לפי מה שהוא אדם, וכמ"ש בעקידה (פ' תצא) שער צ"ז דף רנ"ה, ענין משוח מלחמה וג' סוגי הכרוז, וז"ל: סוג האחד יש באומה הזאת, שכל המעשה הוא ע"י השגחה אלדיות וכו', והם האנשים השלמים לגמרי. סוג ב', שיעזבו מעשיהם בהחלט על ידי השתדלותם אם לטוב ואם לרע. סוג ג' בשית[ו]ף שני ענינים הנ"ל, שיעשה המעשה, ומהש"י יקוה הישועה להשלים פעלו וכו' יעו"ש. וז"ש ר' מאיר רואין מהיכן ירק זה חי, הכל לפי האדם, אם הוא בעל בטחון, אז ירק שלו חי מלמעלה בהשגחה אלדיות לבד, לכך הוא של עליון. ואם פרנסתו ע"י השתדלותו, אז הוא של תחתון.

פ״הורבי שמעון אומר כל שהעליון יכול לפשוט ידו וליטלו, כי לאו כל אדם יוכל לסמוך על בטחון, וז"ש צדיק באמונתו יחיה, דוקא צדיק, כמו ששמעתי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם (ברכות לה:), לפי שאינם בבחינת בטחון של רשב"י, ודפח"ח. וז"ש כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטלו, אם פושט ידו וכוחו ובטחונו, ונוטלו, שעלתה בידו בטחונו, אז הוא של עליון. מוכח למפרע שיכול לסמוך על בטחון, ואם לאו וכו', והבן.

פ״וובזה יובן אלה תולדות נח נח וגו'. ודרש במדרש (בר"ר ל, ה) נייחא לעליונים נייחא בתחתונים. ר"ל אם הוא בבחינת צדיק שעושה נייחא בעליונים, אז ראוי לו לסמוך על בטחון, שיהי' לו נייחא בתחתונים, שלא יגע ביגיע כפו כמ"ש (תהלים קכח, ב) יגיע כפיך כי תאכל וגו', רק סומך על בטחון, ונוח ממלאכתו ויגיע כפו, כמו התלמיד חכם שהוא בחינת שבת שנאמר וינח ביום השביעי (שמות כ, י), וכמ"ש בזוהר ובתיקונים מזה.

פ״זוז"ש עשה לך תיבת וגו'. שהוא תואר חנות של החנוני, שאמר התנא החנות פתוחה וכו' (אבות פ"ג מט"ז), שיעשה השתדלות, והיינו לבחינת רוב העולם. לכך התיבה רחבה מלמטה, שהוא לבחינת רוב העולם שהם למטה והנהגתן על פי הטבע וצריך השתדלות. מה שאין כן לבני עלי' שהם מלמעלה, מועטין הסומכין על בטחון, לכך ואל אמה תכלנה מלמעלה, שתהי' קצרה מלמעלה, לרמז שהוא בחינת השלמים ואינו בחינת המוני עם. וז"ש לפי שיש ג' סוגי אנשים הנ"ל לכך תחתים שנים ושלישים תעשה, והבן.

פ״חאמנם להבין צהר תעשה לתבה וגו', נבאר פסוק פ' בהעלותך (במדבר י, ט-י) וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעתם בחצוצרות וגו', ונושעתם מאויביכם וגו', וביום שמחתכם וגו'.

פ״טונבאר משנה באבות (פ"ה מ"ב) עשרה דורות מאדם עד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול, עשרה דורות מנח עד אברהם, להודיע כמה ארך אפים וכו', עד שבא אברהם אבינו וקבל שכר כולם, וכתבתי מזה.

צ׳וכעת נ"ל, דמבואר בש"ס דברכות (ס:) לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעבדין מן שמיא לטב עבדין וכו'. וכן בש"ס דתענית (כא.) נחום איש גם זו שנקרא כך שאמר גם זו לטובה וכו', וכתבתי מזה.

צ״אוהענין, דשמעתי בשם מורי זלה"ה מה שביאר בכתבי האר"י זלה"ה למתק דינין בשרשן, היינו ע"י שימצא בדין שורש חסד, אז נעשה הכל חסד, ונמתק הדין בשרש חסד זה שמצא בו, ודפח"ח. וכיוצא בזה כתבתי בשם מוהר"ן, כשדרש שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו, בא שטן ונשקו אכרעי' (ב"ב טז.), ונעשה מיצר הרע יצר טוב, בזה שמצא בו חסד שנתכווין לשם שמים וכו', יעו"ש. וה"נ נחום איש גם זו לטובה, מצא בתוך הרעה והדין שורש חסד שהוא לטובה, אז נעשה באמת חסד מן הדין והגבורה, שנמתק הדין בשורש החסד שמצא בו. ולכך הזהיר התנא שיהי' רגיל לומר כל דעבדין מן שמיא לטב עבדין, שיש בו שורש חסד לטב ונמתק בשרשו, רק כאן בכלל, ונחום איש גם זו בפרט ידע שורש החסד שבדין, ולכך לא מביא בש"ס דברכות ראי' מנחום איש גם זו, דזה בכלל וזה בפרט. ובזה מבואר קושית מוהרש"א שם והבן.

צ״בוהנה תיבת צהר יש בו ג' צרופים, צר"ה רצ"ה צה"ר, וכוונת הש"י שאמר לנח צהר תעשה אל התיבה, שיהפך מן צרה רצה, ויהי צהר למתק דינין בשרשן כנ"ל. ובזה אמרו חז"ל (בר"ר לג, ג) צדיקים מהפכין מדת הדין למדת הרחמים. ונח לא הבין זה, או לא רצה, או לא יכול, וסבר צהר הוא חלון, ולכך ויפתח נח את חלון התיבה. דקשה הא לא נצטווה לעשות חלון רק א"ל צהר. וכי תימא דסבר כמאן דאמר צהר היינו חלון, א"כ קשה לאידך מאן דאמר דסבירא לי' צהר הוא אבן טוב, ואיך נח עשה חלון. אלא שמע מינה דשניהם אמת, והיינו לסברת נח הי' חלון, ובאמת הש"י צהר רמז כנ"ל.

צ״גאמנם י"ל כי נח הבין כוונת הש"י למתק דינין בשרשן למצוא בו שרש חסד וכו', רק קודם שבא אברהם לא נמצא חסד בעולם, וזה שדרשו חז"ל וימת תרח בחרן (בראשית יא לב, עי' רש"י), עד אברהם הי' חרון אף של מקום וכו', וכשבא אברהם בא חסד לעולם.

צ״דובזה יובן משנה עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, ומכל מקום האריך אפו אולי יבא איזה צדיק שיוכל למתק דינין בשרשן, וז"ש לנח צהר תעשה לתיבה, שיהפך מדת הדין למדת הרחמים מן צרה צהר, והוא לא עשה כך כנ"ל, לכך הביא מבול. מה שאין כן מעשרה דורות של נח עד אברהם שנתגלה חסד בעולם, שהוא מדת אברהם עצמו, ויכול למתק דינין בשרשן, שמצא בדין שורש חסד ונעשה חסד מן הדין, לכך קיבל שכר כולם, והבן.

צ״הובזה יובן וכי תבאו מלחמה בארצכם, הסבה הוא על הצר הצורר אתכם. ר"ל משנשאר הצר, שלא ידעו להופכו מן הצר צהר רצה וכנ"ל. לכך עצה היעוצה והרעתם בחצוצרות, שהוא תואר שמחה, היפך תואר שופר שהוא חרדה, כמ"ש בעקידה בזה יעו"ש (עי' שער סז), ועל ידי שקיבל בשמחה נהפך מצרה רצה כמ"ש בשם מורי ז"ל.

צ״וועפ"ז נבאר פסוק לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו', ואעשך לגוי גדול וגו' ויקח אבר(ה)ם את (שרה) [שרי] אשתו ואת לוט בן אחיו וגו' (בראשית יב, א-ה). ולפי הנ"ל דדרשו וימת תרח בחרן, עד אברם היה חרון אף של מקום וכו' (רש"י בראשית יא, לב), כי שם תרח הוא רתח, שהיה עדיין ריתחא, הרי שם מולדתו ושם ארצו חרן מורה על הדין והגבורה שהיה אז בעולם.

צ״זובזה יובן, ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך, מבחינת ארצך שנקרא חרן. וממולדתך ומבית אביך שנקרא תרח, שהוא לילך מבחינת דין וגבורה ולעורר מדת החסד בעולם, ועל ידי זה נמשך על עצמו גם כן מדה זו מדת החסד, וזה גורם ואעשך לגוי גדול ואברכך והיה ברכה, וכמו שכתבתי לקמן ונתן לך רחמים ורחמך (דברים יג, יח) עי"ש. וכן עשה, ויקח אברם את שרה אשתו, ר"ל הגוף שנקרא שרה לקחו במדת החסד, ר"ל הגשמי אכילה ושתיה וצרכי הגוף עשה מצד החסד, כמו הילל שהיה אכילתו ושאר הנאת הגוף כדי לגמול חסד עם אכסניא וכו' (ויק"ר לד, ג). וגם את לוט, הוא היצה"ר, נעשה בן אחיו, ע"י שמצא בו חסד שנתכוון לשם שמים.

צ״חוזה ענין דרשות הש"ס (עי' ב"ב יז., בר"ר נט ז) וה' ברך את אברהם בכל (בראשית כד, א), שהשליטו ביצרו וכו'. כי הכרי' הדין בחסד וכנ"ל. והבן ג"כ פלוגתא, מר סבר בת הי' לאברהם ובכל שמה, ומר סבר בכל גימטריא בן וכו' (ב"ב שם). ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי בת הוא דין וגבורה, ובן זכר הוא רחמים, כמ"ש בפרי עץ חיים (סוף הקדמה שניה) יעו"ש. והוא עשה מדין וגבורה חסד ורחמים, והיפך בת ששמה ב"כל שיהי' ב"ן, והבן.

צ״טועפ"ז נבאר ש"ס דסנהדרין פ"ח דף ע' (ע"א) תניא, אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי נחמי' אומר תאנה היה, שמדבר שקילקלו בו נתקנו, שנאמר (בראשית ג, ז) ויתפרו עלה תאנה. ופירש רש"י (ד"ה בדבר) מדתו של הקדוש ברוך הוא באזמל שהוא מכה בו מרפא וכו'. והתוס' (ד"ה בה) דחה פירוש רש"י, כי מה ענין זה לזה, ופירשו על פי משל וכו'.

ק׳ול"נ דשניהם אמת פירוש רש"י והתוס', דאיתא שם פרק ז' דף נ"ח (נט:) דתניא רבי שמעון בן מנסיא אומר חבל על שמש גדול שנאבד מן העולם, שאלמלא לא נתקלל נחש וכו'.

100

ק״אאמנם מה שהי' הוא הוה ויהיה, וגם שנאבד מכללות העולם שמש גדול הנ"ל, אבל יחידי סגולה כמו אברהם שהיפך מיצה"ר יצה"ט עדיין הוא שמש גדול, וכמו שדרשו (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) ומצאת את לבבו נאמן לפניך (נחמיה ט, ח) ב' לבבות יצ"הר ויצ"הט, וזהו שהשליטו ביצרו כנ"ל. וכמו שיצא אל[י]עזר עבד אברהם על ידי ששימש לאברהם יצא מכלל ארור וכו' (בר"ר ס, ז), הכי נמי נחש ששימש לאברהם וכו', הגם שביאר מורי זלה"ה בזה שצריך הבדלה ואח"כ וכו', כתבתי מזה לקמן והשי"ת יכפר.

101

ק״בובזה יובן, ויתפרו עלה תאנה, שבו קילקלו ואח"כ מצא בתוך דין זה שורש החסד, ונמתק הדין בשרשו ונתקנו. וזה שפירש רש"י באיזמל שמכה בו מרפא, ע"י החסד שבו נמתק הדין, ולכך מקבלו התאנה דוקא וכפירוש התוס', והבן.

102

ק״גועפ"ז נבאר ש"ס דסנהדרין פרק ו' דף מ"ד (ע"ב) היערוך שו"ע[ך] לא בצר, אמר רבי אלעזר לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, שאלמלא לא הקדים אברהם תפלה בין בית אל ובין העי לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט. ריש לקיש אמר כל המאמץ עצמו בתפלה מלמטה אין לו צרים מלמעלה. רבי יוחנן אמר לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצים את כחו ואל יהא לו צרים מלמעלה. ופירש רש"י וכו', והוא תמוה.

103

ק״דונ"ל דכתבתי לקמן דהקשה הרמב"ן איך על ידי תפלה נשתנה גזר דין מרעה לטובה, וכי יש ח"ו שינוי רצון, וביותר המתפלל עבור חבירו וכו'. ותירץ מורי זלה"ה בשם רבו שהתפלה היא למתק דין בשרשו לקשר דין המלכות בבינה, ושם הוא אדם אחר וכו' יעו"ש. ומורי זלה"ה ביארו יותר, כי הגזר דין הוא אותיות, ויכול השליח לעשות צירוף אחר מן אותיות אלו ממש וכו', יעו"ש.

104

ק״הובזה יובן היערוך שועך לא בצר, אמר רבי אלעזר לעולם יקדים אדם תפלה לצרה וכו'. דבא לתרץ מה מהנית תפלה לצרה, וכי יש שינוי רצון לפניו יתברך, וכקושיית רמב"ן הנ"ל. ובא רבי אלעזר לתרץ קושיא הנ"ל כתירוץ הנ"ל, דמהני תפלה דיכול להפך ע"י תפלה אותיות צר"ה שיהי' צירוף אחר רצ"ה, להקדים אות ר' קודם אות צ', וז"ש לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, שע"י תפלה מקדים אותיות צר"ה שיהי' רצ"ה, והבן.

105

ק״וומפרש ריש לקיש יותר, כל המאמץ עצמו בתפלה מלמטה אין לו צרים מלמעלה, ר"ל כי המתאמץ להתפלל באופן הנ"ל לעשות מן צרה רצה, והיינו על ידי שממתק דינין בשרשן למצוא שורש חסד בתוך הדין, כדדרש ר' אחא שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו (ב"ב טז.), בזה נעשה מן יצר הרע יצר טוב, ובזה אין לו צרים מלמעלה, שנעשה קטיגור סניגור.

106

ק״זומפרש רבי יוחנן יותר, לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצים כחו ואל יהיה לו צרים מלמעלה. ר"ל שיבקש רחמים באופן שיהי' הכל מאמצים כחו, ע"י שימצא בכל סוגי דין וגבורה של הצרה שיש בו חסד, ובזה אין לו צרים מלמעלה כאמור, והבן.

107

ק״חועפ"ז נבאר המשך הפסוקים פרש' וירא אליו ה' באלני ממרא והוא יושב פתח האהל כחם היום וגו' (בראשית יח, א). והספיקות עם ביאורן כתבתי, והוא דקשה, מאי טעמא לא כתיב אל אברהם. ומכח זה פירש בזוהר (וירא צח.) כי שמו יתברך סתים וגליא, והוא קול ודיבור, ונתחבר שם ידו"ד בחינת קול שהוא סתים עם בחינת דיבור דאתגליא וכו', יעו"ש. ול"נ דהפשוט עם דרש הזוהר שניהם אמת, ונמשך זה מזה, כי על ידי שהי' אברהם מעורר מדת החסד בעולם, גם בתוך דין וגבורה מצא בו שורש חסד, ובזה נמתק הדין של המלכות בשרשו של החסד שהיא בינה שנקרא הוא, בסוד ועבד הלוי הוא, וממנה יצא החסד כמו שדרשו בזוהר (ויצא קסג ע"א) על פסוק (תהלים קד, יז) חסידה ברושים ביתה וגו', כי ע"י הבינה של אדם שמבין שיש בתוך הדין חסד, מקשר מלכות אל הבינה, ונתחבר עלמא דאתגליא מלכות עם הבינה עלמא דאתכסיא שהוא הוי' בניקוד אלדי', כי היא עצמה חסד ומנה דינין מתערין, ונמתק הדין בשרשו, ב' פירושים הנ"ל, והבן.

108

ק״טובזה יובן וירא אליו ה' באלוני ממרא. ר"ל מה שהיו הרשעים הנקראים אלוני ממרא מהפכין מדת הרחמים למדת הדין, עכשיו ע"י אברהם שמתק הדין בשרשו, היפך דין לרחמים, וגרם וירא אליו ידו"ד באלוני ממרא, שנתחבר בחינת המלכות דין בחינ' דאתגליא שהיא בתוך אלוני ממרא שהם גורמין דין, וע"י אברהם שמצא חסד בתוך הדין באלוני ממרא, נמתק הדין בשרשו, ונתחבר מלכות בחינת וירא, עם בינה שנקרא ידו"ד. והוא ישב פת"ח האהל, שנתיישב ונתחבר בחינת הו"א הנ"ל, עם פתח האהל בחינת מלכות שנקרא כך. כחם היום, ע"י בחינת החסד של אברהם שנק' כחם היום, כמ"ש בזוהר דף צ"ח (ע"א) והבן, והש"י יכפר.

109

ק״יועפ"ז נבאר פסוק ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה וגו' (בראשית כג, א). והספיקות בזה עם ביאורן כתבתי לקמן.

110

קי״אוכעת נ"ל לבאר הנ"ל עם המשך הפסוקים שאח"כ (בראשית כד, א-יד) ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל, ויאמר אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי וגו', אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני וגו', ויאמר א[ו]לי לא תאבה האשה ללכת אחרי ההשב אשיב את בנך שמה וגו', רק את בני לא תשב שמה וגו', ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדניו וילך וכל טוב אדניו בידו וגו', והי' הנערה וגו' ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אתה הוכחת ליצחק וגו'. והספיקות בזה עם ביאורן כתבתי לקמן.

111

קי״בומה שנראה לי בזה, הוא לבאר ש"ס דשבת (קיח.) כל המענג את השבת נותנין לו וגו' שנאמר (ישעיה נח, יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו'.

112

קי״גלבאר זה, נבאר ש"ס דברכות דף נ"ה ע"ב, הרואה חלום ונפשו עגומה עליו לייתי ג' ולימא להו חלמא טבא חזאי, ומשיבין ליה חלמא טבא חזיתא, חלמא דידך טבא הוא, טבא להוי, רחמנא לשוי' לטב, שבע זמנין יגזרון לך מן שמיא וכו', עד כי כבר רצה [ה]אלדים את מעשיך. וכתבו התוספות בד"ה שבע זמנין, שהוא ענין לחש וכו'. והש"ס מ[ו]קשה הוא, דקשה קיצור וסתירה, דה"ל לקצר ל"ל כפל טבא הוא וטבא להוי וכו'. ועוד דמיחזי כשקר באומרו חלמא טבא חזאי, וזה אינו. וגם קשה על המשיבין באמרן טבא הוא וכו'. ועוד דסתרי אהדדי באמרו טבא הוא דמשמע דכבר הוא טבא, ואח"ז אמרו רחמנא לישוי' לטב משמע דעכשיו אינו טוב, ומכח קושיא זו פירשו התוספות שהוא ענין לחש.

113

קי״דול"נ שהוא צריך לאומרו בנוסח זה, גם שאינו לחש. ונראה דאיתא שם בש"ס (ברכות נה:) לאדם טוב מראין לו חלום רע ולאדם רע מראין לו חלום טוב וכו', כל שנותיו של דוד לא ראה חלום טוב וכו'. ופירש רש"י, כי ע"י עצבונו יכופר עונו, ובחלום טוב ישמח ויאכל עולמו.

114

קי״הומעתה יבואר ענין הטבת החלום בנוסח הנ"ל, שהוא להמתיק דינין בשרשן כפי ב' פירושים הנ"ל, א' כפשוטו כפירוש מורי זלה"ה בשם רבו לקשר דין המלכות בבינה וכו' עיין בפ' לך לך. ב' כפירוש מורי זלה"ה למצוא שורש חסד בתוך הדין, אז נמתק הדין בשורש חסד זה, ונעשה באמת חסד וכו'.

115

קי״וובזה יובן ש"ס הנ"ל, הרואה חלום ונפשו עגומה עליו מכח שראה חלום רע, אזי ימתיק הדין בשרשו כפי ב' פירושים הנ"ל. ולייתי ג' בני אדם ויאמר חלמא טבא חזאי, ר"ל שהאמת הוא שראה חלום רע, רק ע"י שמצא ברע זו שורש חסד, שע"י עצבונו יכופר עונו, יהיה נמתק הדין בשורש חסד זו. והמשיבין אומרים, באמת כך הוא שנעשה מחלום רע זה טוב, וזה שאומרים חלמא טבא חזיתא, טבא הוא, גם שהוא חלום רע מ"מ טבא ליהוי, ע"י עצבונו של חלום רע זה יכופר עונו, ואז רחמנא - מצד רחמנותו יתברך שרואה עצבונו יכפר עונו, וז"ש רחמנא לשויה לטב. כי נמתק הדין בשרש חסד זה ונעשה מיד טבא, ושפיר אמרו טבא הוא, וכנ"ל. וגם כפירוש הב', שמקשר דין המלכות בבינה שהוא סוד ע' רבתי דשמ"ע, ז' שנים ז' ספירות עד המלכות, ושם לא יגורך רע ואין ש"ופ"ר, וז"ש שבע זימנין יגזרון עלך מן שמיא דליהוי טבא וכו' עד כי כבר רצ"ה [ה]אלדים את מעשיך, שעל ידי מיתוק זה נהפך מן צר"ה רצ"ה, והוא ענין צהר תעשה לתבה הנ"ל, אשר הצדיקים מהפכין מדת הדין למדת הרחמים, והבן.

116

קי״זובזה יובן כל המענג את השבת וכו', דכתב בספר יצירה (פ"ב מ"ד) אין ברעה למטה מנגע ואין בטובה למעלה מענג וכו', יעו"ש. וע"י מיתוק הנ"ל נתהפך מנגע לענג, וז"ש כל המענג השבת, להפך מנגע לענג, נותנין לו נחלה בלי מצרים, הצר נהפך צהר רצה וכנ"ל, והבן. אמנם מה ענין יעקב לזה יבואר אח"ז.

117

קי״חובזה יובן ויהיו חיי שרה מאה שנים וגו', [ונבאר פסוק פרש' עקב (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלדיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלדי"ך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו וגו'. ודרשו חז"ל (מנחות מג: תוד"ה שואל) אל תקרי מה אלא מאה וכו'. וכ' ב"ה שהם ק' ברכאן שבכל יום וכו'. ויש להבין הא כתיב מה ואיך דרשו מאה. ועוד דכתיב כי אם ליראה לחוד וכו', ואיך אמר אח"ז מיד ולאהבה את ה' אלדיך וגו'. ונ"ל דכתבתי בשם מורי זלה"ה אחר שידע האדם כי אלופו של עולם הוא בכל תנועה וכו' אז יתפרדו כל פועלי און וכו', ודפח"ח. וז"ש אל תקרי מה אלא מאה, אחר שידע כי אות א' שהוא אלופו של עולם הוא בכל העולם ובכל תנועה, אז נעשה מן מה מאה, ואז נמתק הדין בשרשו. וז"ש כי אם ליראה, שמקשר דין המלכות שנק' יראה, אל אם, היא בינה שנק' אם, ונעשה מיראה אהבה, סוד א' הוא אור אהבה וחסד, והבן.] והנה שרה היא ג' שמות אלדים, ש' אלהים במילוי יודין. ר' רבוע אלדים. ה' הוא ה' אותיות אלדים פשוט. ונודע כי הדין והגבורות הם שמות אלהים, מה שאין כן החסדים הם שמות הויו"ת כמ"ש בעץ חיים שער השמות יעו"ש.

118

קי״טובזה יובן ויהיו חיי שרה, כי ויהי"ו גימטריא ל"ז, הבל מבינה ממשיך חיים למתק דיני שרה, וגם ממילוי אבא שהוא ע"ב, גימטריא מאה שהוא מ"ו, ממתיק ג"כ דיני שרה, ואז כאשר מקשר דין מלכות בג"ר כח"ב, נמתק הדין בשרשו ע"י בינה שממנה ה"בל גימטריא ויהיו, ומאבא מא"ה שנה, ומכת"ר גימטריא עשרים שנה, אז ז' ספירות המלכות שבע (שנה) [שנים] ז' ימי הבנין, שני חיי שרה, כולם שוין לטובה, שנהפך דין המלכות לרחמים וחסד, והבן.

119

ק״כוז"ש ואברהם זקן בא בימים, ר"ל ע"י בחינת חסד שמצא אברהם בתוך הדין והגבורות, מיתק הדין שנקרא חשך, ובא הדין בימים, לבחינת החסד שנקרא ימים, כמ"ש בזוהר בזה יעו"ש (חיי שרה קכט.).

120

קכ״אוה' ברך את אברהם בכל, ודרשו חז"ל (ב"ב טז:-יז., בר"ר נט ז) שהי' לו בת ובכל שמה, וחד אמר שהי' לו בן גימטריא ב"כל, וחד אמר שהשליטו ביצרו. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. וכך פירושו, וה' ברך את אברהם בכל, ר"ל עם בחינת החסד שנקרא אברהם, ברך לבחינת בת שנקרא בכ"ל, שהם הדין והגבורות שהוא בחינת בת נוקבא, ועכשיו נמתק הדין בשורש חסד זה ונעשה מן בכל בן בחינת חסד. ועל ידי זה שהמתיק הדין השליטו ביצרו, בסוד ומלכותו בכל משלה (תהלים קג, יט), ע"י שידע כי יצ"הר כוונתו לשם שמים נעשה לו עבד לשמשו, וכנ"ל.

121

קכ״בוז"ש ויאמר אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו, שכל פרנסת עה"ז בימי הגלות הוא על ידי הס"ם שהוא היצ"הר, כמו שכתוב בזוהר תרומה (קנב:) יעו"ש. שים נא ידך וכחך תחת ירכי, שהם זרע זרעו ויוצאי ירכיו. אשר לא תקח אשה, שהיא הפרנסה שנק' אשה כמ"ש במ"א, ובנות כנען, ר"ל ג' בחינות כנען, א' שלא יהי' פרנסתו באופן שיצטרך להיות נכנע וחונף לבני אדם, כמ"ש בחובות הלבבות (ש' יחוד המעשה פ"ד) כי החונף גרוע (מעבוד) [מעובד] הצלמים עי"ש. ב' כי ארור כנען וכו' (בראשית ט, כה), שלא יהיה בחינת הפרנסה באיס[ו]ר מצד הקליפה שנקרא כנען, כמ"ש לקמן על פסוק תן לי הנפש והרכוש קח לך (בראשית יד, כא). ג' כי הסוחר נקרא כנען, כמו שכתוב ויקח בת איש כנעני ושמו שוע, פירש רש"י סוחר, והטעם כי לא בשמים היא (דברים ל, יב), לא בתגרים וסוחרים. לכך לא תיקח אשה לבני מבנות הכנעני. כי אם אל ארצי, ר"ל שיהי' לו פרנסתו בביתו ובארץ מולדתו. ויאמר אם לא תאבה האשה היא הפרנסה, ללכת אחרי וגו', רק את בני בעל בטחון לא תשיב שמה, רק בן בני - ויגע בכף ירכו (בראשית לב, כו) שניטל האמנה מהם, הוא חוזר, וכתבתי בזה לקמן יעו"ש.

122

קכ״גועשה סימן, הנערה אשר תאמר שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת וגו'. והענין דשמעתי מן מוהר"ן, מה שמתפללין אל תצריכני לידי מתנת בשר ודם, ויש בני אדם שאין להם שום פרנסה רק מידי בשר ודם, וא"כ איך מתפללין. וביאר זה על פי שאמרו חז"ל, אברהם שהאכיל לאורחים ורצו לברכו, אמר ברכו להקדוש ברוך הוא שהכל שלו (סוטה י:). והעולה מדבריו, שידע שאין הוא הנותן רק הקדוש ברוך הוא הנותן, וז"ש אל תצריכני לידי מתנת בשר ודם וכו', ודפח"ח. ולי נראה שידע הנותן שהוא מקבל ולא נותן, כמו שאמרו חז"ל (ויק"ר לד, ח) ושם [ה]איש אשר עשיתי עמו [היום] בועז (רות ב, יט), כי יותר מה שבעל הבית עושה עם האורח אורח עושה עם בעל הבית וכו'. וזה שאמרה שתה וגם גמליך אשקה, ר"ל שתה ולא יחשב זה לטרחה אצלי, רק אדרבה במה שאתה גומל חסד לזכני במצוה זו ראוי להשקותך עוד עבור זה, על דרך שכתבתי במקום אחר ושכר מצוה מצוה (אבות פ"ד מ"ב) - בעונג שמתענג בעשית המצוה, אין רוצה לקבל שכר עבור המצוה, רק רוצה ליתן שכר שיקיים עוד מצוה וכו'. והכי נמי שתה וגם עבור גמולך הטוב אשקה עוד, וז"ש גמליך אשקה. וז"ש היא האשה אשר הוכיח ה', פרנסה מאיש כזה ראוי לבן אדוני, שבוודאי נתן לשם שמים בלב שלם.

123

קכ״דהגם די"ל ביאר גמליך אשקה, עם ביאר פסוק הנ"ל ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וכל טוב אדוניו בידו. דאיתא בש"ס (ברכות נו:) הרואה גמל בחלום, מיתה נקנס עליו וניצל. והענין, דגמל יש לו ב' משמעות, א' גמל כמשמעו שהוא מסטרא דמותא, כמ"ש בזוהר. ב' דמשמעותו גומל, שגומל חסד לחייבים טובים, כי אות ג' משמע ג"ח. ושפיר משמע הרואה גמל בחלום, שהוא ב' משמעות הנ"ל, ורמז שנקנס עליו מיתה, וניצול מצד ג"ח יתברך שגומל חסד גם לחייבים.

124

קכ״העוד י"ל, כי מלכות רגליה יורדת מות, ששם בחינת גמל סטרא דמותא, ומי שממתיק הדין בשרשו שמצא שם שורש חסד, נעשה הדין חסד באמת, שהוא אות ג', כמו שדרשו בש"ס גי"מל ד"לת גומל דלים וכו' (עי' שבת קד.). וא"כ ב' משמעות גמל אמת, שזה נמשך מזה, שנקנס מיתה עליו וניצל, והבן.

125

קכ״וובזה יובן ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו, שהם עשר כתרין תתאין מסטרא דמותא. וכל טוב אדוניו בידו, ששורש טוב וחסד בחינת אברהם אדוניו, בידו ורשותו, שידע להמתיק הדינין בשרשו שלא יהי' לו שום מסטין ומקטרג בדרך הסכנה, בפרט בדרך זו שהלך לזווג דינא רפיא עם דינא קשיא, כמו שכתב בזוהר פרש' תולדות דף קל"ז (ע"א) דיצחק דינא קשיא ורבקה דינא רפיא, וחוטא דחסד תליא בה, ואי לאו דאיהי רפיא לא יכול עלמא למסביל דינא קשיא דיצחק וכו', יעו"ש.

126

קכ״זוז"ש ותאמר שתה וגם גמליך אשקה, על ידי מימי וחוט החסד הנ"ל אשקה ואמתיק הדינין של המלכות אשר רגליה יורדת מות, ששם בחינת הגמל. ושפיר קאמר היא האשה אשר הוכיח ה' לבן אדוני, שתוכל למתק דינא קשיא דיצחק ע"י דינא רפיא ששם חוט חסד, וכנ"ל שזהו זווגו, והבן והש"י יכפר.

127

קכ״חאמנם לבאר מה ענין מענג שבת לנחלת יעקב שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך. נבאר המשך הפסוקים פרש' תולדות (בראשית כה, יט - כז, כב) ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק וגו'. פירש רש"י יעקב ועשו האמורים בפרשה. ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו וגו', ויאמר יעקב מכרה כיום את בכרתך לי וגו', ויהי כי זקן יצחק ויקרא לעשו וגו', צא השדה וגו', ועשה לי מטעמים בעבור תברכך נפשי וגו', הקול קול יעקב והידים ידי עשו, ודרשו חז"ל (בר"ר סה, כ) בזמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו וכו'. והוא תמוה, דבפסוק משמע איפכא גם שהקול קול יעקב מ"מ והידים ידי עשו.

128

קכ״טובפסוק (בראשית כז, לה - כח, ה) ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך, ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח ועתה לקח ברכתי וגו' אחי רבקה אם יעקב ועשו. ופירש רש"י איני יודע וכו'. והספיקות וביאורן כתבתי במקום אחר.

129

ק״לוכעת נראה לי לבאר מדרש (בר"ר סה, ח) ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות, כדי שיבא יעקב ויטול הברכות וכו'. ונבאר זמר שבת (פיוט מה ידידות) נחלת יעקב יירש בלי מצרים נחלה וכו'.

130

קל״אונבאר, אחר כל הברכות שקבל יעקב מאביו קרא לעשו אדוני (בראשית לב, ה), ובזוהר (וישלח קסו:) מפליא זה לחכמה נפלאה. ויש להבין זה, יעקב שהיה בבחינת אמת, כמו שכתוב תתן אמת ליעקב (מיכה ז, כ), איך היה מבחינת כל החונף לרשע וכו'. ובזוהר מפליא חכמה זאת, משמע דשפיר עבד.

131

קל״בונ"ל דכ' בשער יחודים פרק ה' וז"ל: תכוון ב' שמות אלדים משולבין יחד ובאלו הנקודות וכו', י' אותיות אלו גימטריא עקב, ועם כללות י' אותיות עצמן גימטריא יעקב, וכן הנקודות גימטריא יעקב וב' פעמים יעקב גימטריא השטן, כי יעקב דוחה אותו ומכניעו, ושם זה גימטריא ב' פעמים אלדים, וכל א' גימטריא פא"ה, והם ב' תקוני פאה דאריך אנפין, לאכפייא דינין בשרשם וכו', יעו"ש.

132

קל״גולהבין לשון יעקב דוחה אותו ומכניעו, שכ' ביחודים הנ"ל, והוא דכ' בזוהר ויצא דף קס"ב (ע"א) בסתרי תורה וכו', ובדף קס"ג ע"ב פסוק (בראשית ל, מ) והכשבים הפריד יעקב וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן, תא חזי יעקב תושבחתא דאבהן וכו', ואפריש חולקיה מחולקי דשאר עמין, דכתיב וישת לו עדרים לבדו וכו' יעו"ש. וזהו מה ששמעתי ממורי זלה"ה בתקוני התפלה צריך הכנעה והבדלה והמתקה וכו', וכתבתי מזה במקום אחר. וישת לו עדרים לבדו סוד הבדלה וכו', ואח"כ ידע כי שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו, שיש בתוך הרע בחינת טוב וחסד, אז נכנע השטן ונמתק הדין בשורש החסד שמצא בתוך. וז"ס יחוד הנ"ל ב' פעמים יעקב דוחה השטן כנ"ל, ומכניעו ג"כ בשני אלדים, ב' פאה דא"א, שנמתק הדין בשורשו.

133

קל״דובזה יובן וידו אוחזת בעקב עשו, ר"ל יד"ו הוא יוד, שתצרף י' אותיות עם עקב ב' פעמים אלדים, הוא יעקב, וכן הנקודות גימטריא יעקב, הרי ב' פעמים יעקב, בזה אחזו יעקב להכניע השטן, וממילא גם עשו נכנע על ידי הכנעת השר שלו, הש"י יכפר.

134

קל״הוזה שאמר ויעקבני זה פעמים, כי ב' פעמים יעקב בזה לקח בכורתי, להכניע השטן שהוא בכור ושר של עשו, וממילא עתה [לקח] ברכתי של עשו ממש, ונכנע למעלה ולמטה, והבן.

135

קל״וולכך קרא יעקב לעשו ושר עשו אדוני, אחר שידע כי שטן לשם שמים נתכוון, לעשות רצון קונו, והוא עבד לשרת להש"י, ומצד בחינה זו קרא לעשו אדוני, כמ"ש בש"ס (שבועות מז:) קרב לגבי אידהן וכו', הדבק לשחוור וישתחוו לך (ספרי פ' דברים פ"ו).

136

קל״זובזה יובן, נחלת יעקב יירש בלי מצרים נחלה, כי יעקב ידע להפוך מצרה רצה, וכנ"ל. ובזה יובן ש"ס הנ"ל כל המענג שבת שהיפך מנגע עונג, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, כי שמו נאה לו, שע"י שמו כנ"ל הכניע השטן, ונעשה מקטיגור סניגור, והבן.

137

קל״חובזה יובן המדרש ויהי כי זקן יצחק ותכהנה עיניו מראות, וידע יעקב שיש ברעה זו טובה, והיינו כדי שיבא ויטול הברכות. אחר שנמתק הדין בשורשו, שמצא בו שורש חסד, נעשה באמת חסד, ונתהפך הקללות שגרם נחש, שיהי' ברכות לראש יעקב, וכמו שכ' בזוהר והבן.

138

קל״טוז"ש ברכני גם אני אבי, מאחר שגרם הברכות ליעקב ונעשה כסא וכו'. ויאמר בא אחיך במרמה, בחכמה, ויקח ברכתיך, שמיתק הדין בשורש חכמה ובינה, וחכמה תחי' בעלי' (קהלת ז, יב), שמצד עצמו זכה לזה, עד שלבסוף ברכו גם כן בעסק עולם הזה, כמו שכ' בזוהר, והבן. אמנם לבאר שאר המשך הפסוקים הנ"ל עיין במקום אחר, ומה שחסר כאן יעו"ש.

139

ק״מ•

140

קמ״אבפסוק מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו וכו' (ז, ב). פי"רשי שלא נעבדה בהן עבירה. בש"ס דחלק (סנהדרין קח:) מנא ידע, אמר רב חסדא שהעבירן לפני התיבה כל שהתיבה קולטתו וכו', רבי אבהו אמר מאותן הבאין מאליהן. ויש להבין, בשלמא לרב חסדא אתי שפיר, אלא לרבי אבהו אם הרבה באו מאליהן הדרא ק' איך ידע. ומוהרש"א הרגיש בזה, ופירש דרבי אבהו סבירא לי' דרב חסדא גם כן, יעו"ש. אך לפירוש ב' שם קשה. ועוד למה נכתב זה לדורות, ועל כרחך שהוא בכל אדם ובכל זמן.

141

קמ״בונ"ל, והוא, כי השכל מחייב כשהוא בעל עבירה לא יבוא מאליו אל התיבה. דכתב האלשיך (בראשית ו, יד) לתרץ הקושיא שם, במשה הי' חמר מבפנים מה שאין כן בנח. ועוד אומרו (שם) בכופר ולא בזפת. ועוד עשה לך (שם). וביאר, כי זה הי' לכפר עונו, על שלא יצאת לישע עמך להיישירם ולהדריכם בעבודת קונם רק נסגרת בתוך ביתך, מה שלא עשה אברהם, לכך תסגר תוך התיבה גם אתה ותצטער. ואשר לא היית רועה ומנהיג את בני אדם ומנדד שינה מעיניך לרודפם ולהיישירם להטיבם, עתה תרעה בהמות וחיות ומנדד שינה מעיניך להאכילם וכו'. ודפח"ח. הרי כי הסגר התיבה הי' לנח כמו שהורגל מוסגר להתבודד בביתו, את האלדים התהלך נח (בראשית ו, ט), שהי' בבית הכנסת ובבית המדרש תמיד עוסק בעבודת הש"י. הגם שהי' ראוי לילך לחוץ להחזיר למוטב, מ"מ מאחר שכוונתו היתה לשם שמים, לכך גם העונש הי' מעין מעשיו הטובים, שהי' ממשיך על עצמו סטרא דקדושה, מה שאין כן בהפך, כדאיתא בזוהר פרש' וירא דף צ"ט (ע"ב), רבי אבא פתח ואמר מי יעלה בהר ה' נקי כפים וכו' (תהלים כד, ג), כגוונא דאיהו אמשיך עלי' בהאי עלמא, אי בר נש אתמשך בתר קב"ה וכו', ואי רעותי' לאתדבקא בס"א איהו אמשיך לההוא מלה מלעילא וכו', יעו"ש. וזה ענין כשהיתה רבקה עוברת לפני בית הכנסת ובית המדרש יעקב מפרכס לצאת וכו' (בר"ר סג, ו).

142

קמ״גוהנה מי שרצונו להתבודד בקדושה, מאליו בא אל התיבה להסגר ולהתבודד שם ג"כ, מה שאין כן בעל עבירה הנמשך אחר תענוגי עה"ז לא יבא מאליו אל התיבה ליסגר שם בעבודת הש"י. וכמ"ש ביאר הש"ס עתיד הקדוש ברוך הוא להוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתעדנים בה ורשעים נדונין בה (נדרים ח:). ר"ל מה שנחשב תענוג לצדיקים, עבודת הש"י, נחשב דין ועונש לרשעים, שאינו יוכל לסבול שהיית בית הכנסת ובית המדרש, והכי נמי הסגר התיבה הוא תענוג לרגיל בבדידות, וההיפך וכו', ודי בזה.

143

קמ״דאם כן מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי האדם החושק ורעותי' להתדבק בו יתברך על ידי שיתבודד בתיבה, יבא מאליו אל התיבה, ודאי התיבה קלטתו גם כן, כמים אל הפנים וכו'. מה שאין כן היפך, רשעים שאינם חושקים בבדידות, רק בתענוגי העה"ז שהיא חיות הגוף ומיתת הנשמה, כמו מי המבול, שחושק יותר ליאבד במי המבול ולא בקליטת (התיבת) [התיבה] שיהי' מוסגר שם בבדידות עבודת קונו, גם שהיא חיי נצחי, לכך גם התיבה אינה קולטתו, כמו שממשיך על עצמו כך הוא דבוק שם, או בקדושה וכו', ודו"ק.

144