תולדות יעקב יוסף, בראשיתToldot Yaakov Yosef, Bereshit

א׳יתבונן המשכיל וידע המבין לפרש פרשה בראשית ברא אלדים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובהו וגו', ויאמר אלדים יהי אור ויהי אור וגו' (א, א-ה).

ב׳ונ"ל דאיתא בש"ס (ר"ה י:) בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים וכו', שנאמר (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים וגו'.

ג׳לבאר זה נ"ל, דכתבתי לקמן מ"ש בתיקונים (תכ"ו ע:) אני ה' לא שניתי (מלאכי ג, ו), אבל לגבי חייביא אשתני הקדוש ברוך הוא ואסתתר בכמה לבושין, ובכמה כסויין, ובכמה קליפין, דאינון תהו ובהו וחשך וכו', וז"ש אסתירה פני מהם (דברים לב, כ), אבל אינון דתליין מני' ומשכינתי' לא אשתני לעולם וכו', יעו"ש. הרי שיש כמה לבושין וכסוין שהקדוש ברוך הוא מסתתר בהם.

ד׳אמנם כתבתי לקמן דשמעתי ממורי זלה"ה, שאם ידע האדם שהקדוש ברוך הוא מסתתר שם, אין זה הסתרה, כי נתפרדו כל פועלי און. וז"ש ואנכי הס"תר אסת"יר פני מהם (עי' דברים לא, יז-יח), ר"ל שיסתיר מהם שלא ידעו שהקדוש ברוך הוא שם בהסתרה זו וכו', ודפח"ח.

ה׳וכיוצא בזה שמעתי ממנו כי ר"ת אמר אויב ארדוף וגו' (שמות טו, ט), ר"ת הם ה' אלפין, ששם אלופו של עולם מסתתר, בסוד שם סא"ל וכו', ודפח"ח.

ו׳ואחר שידע אדם כלל זה שהוא כלל גדול, שאין שום מסך מבדיל בינו לבין אלדיו, בשעת תורה ותפלה גם שיעלו לפניו כמה מחשבות זרות שהם לבושין וכסוין שהקדוש ברוך הוא מסתתר שם, מכל מקום אחר שידע אדם שהקדוש ברוך הוא מסתתר שם אין זה הסתרה, וכנ"ל.

ז׳והנה הש"נה גימטריא שט"ן, רק שיש א' יותר. כי א' הוא אלופו של עולם מסתתר שם גם כן, וכנ"ל.

ח׳ובזה יובן בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים. ר"ל אחר שידע יוסף בראש השנה, כי הש"נה גימטריא שט"ן ועוד א' יותר, שהוא אלופו של עולם שהוא ראש השנה, שמסתתר גם בקליפין שהוא שט"ן, בסוד ומלכותו בכל משלה (תהלים קג, יט), להכניע הקליפות, ושפיר הוא ראש השנה, אז כשידע זה נתפרדו כל און, שהיו הקליפות בית האסורים להשכינה, כך בגשמי יצא יוסף מבית האסורין כששבר הקליפות ממש בידיעה זאת. וזש"ה ע"דות ביהוסף (תהלים פא, ו), ע"י דעת זה ניתוסף לו ה' שיהי' נקרא יה"וסף, סוד הדעת שהוא יה"ו כנודע, וזה שמו בצאתו על ארץ מצרים, והבן.

ט׳והנה כמו שיש כ"ב אותיות בדבור תורה ותפלה, כך יש בכל עניני החומר והגשמי שבעולם ג"כ כ"ב אותיות שבהם נברא העולם וכל אשר בו, וכמ"ש בש"ס דברכות (נה.) יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ וכו'. רק שהאותיות מלובש בחומר עניני העולם בכמה כסויין ולבושין וקליפין, ובתוך האותיות שורה רוחניות הקדוש ברוך הוא, הרי שכבודו ית' מלא כל הארץ וכל אשר בה, לית אתר פנוי מני', כמבואר בתיקונים (ת' ע' קכב:), רק שהוא בהסתרה. וכאשר אנשי הדעת יודעין מזה ההסתרה, אינו אצלם הסתרה ושינוי, וז"ש בתיקונין הנ"ל אבל אינון דתליין מהקדוש ברוך הוא לא אשתני מהם וכו', והבן זה. ונודע כי אות א הוא חכמה ומחשבה, כמ"ש בפסוק (עזרא) ואאלפך חכמה (איוב לג, לג).

י׳ובזה יובן, בראשית, ותרגומו (ירושלמי) בחכמה וכו', שהוא אות א, בזה ברא אלדים את השמים, כי כל כ"ב אותיות הם לבושין זה לזה, כי א נתלבשה תוך אות ב', כי ב' ב' אלפין, ג' הם ג' אלפין וכו', כמו ששמעתי ממורי זלה"ה וכו', וראשית הבריאה הי' ע"י אות א שהוא חכמה, וברא הכל ע"י חכמה, כמ"ש (תהלים קד, כד) כולם בחכמה עשית, כי נתפשטו האותיות מלמעלה למטה ובזה ברא כל הנבראים על ידי כ"ב אותיות מן אל"ף עד תי"ו, וכל הנברא על ידי אות שהוא קרוב להמאציל הוא יותר עליון, עד כי הנברא מן אות ת' שהוא אות אחרון, בריה זה הוא שפל בריה מכל הנבראים, כי אם שיקרב אדם עצמו להש"י, ויוכלל מן אות ת' לאות ש' בסוד תשר"ק, עד שיקורב אל אות א' ששם אלופו של עולם, וזש"ה מבטן שאול שוועתי אליך וגו' (יונה ב, ג).

י״אהרי רוחניותו ית' בתוך אות א ונתעטף בו, וברא אור מן אות א והוא אור אצילות, ואחר כך נתעטף עם אות א בתוך אות ב וברא עולם הבריאה, כמ"ש בכנפי יונה, יעו"ש. ואחר כך חזר ונתעטף עם אות ב' בתוך אות ג', וברא עולמות למטה מעולם הבריאה, עד שנתעטף באות ת' וברא עולמות תחתונות שנק' מלכות שבמלכות. וז"ש בראשית, בחכמה שהיא א, ברא אלדים א"ת השמים, שהוא כ"ב אותיות מן א' עד ת', ובתוכו רוחניותו יתברך שנקרא שמים, שנתעטף ונתלבש הקדוש ברוך הוא בתוך כ"ב אותיות אלו, וברא את הארץ שהוא כל עניני חומר הארץ, שהוא ע"י ארבע מאות לבושים מן א' עד ת' שהוא ארץ תחתית שאין למטה הימנו.

י״בואח"כ חזר הקדוש ברוך הוא ונסתתר בכמה כסויין ובכמה קליפין דאינון תהו ובהו וחשך וכו' כמ"ש בתיקונין הנ"ל, וזש"ה והארץ היתה תהו ובהו וחשך וגו', ר"ל אחר שנתלבש בארבע מאות לבושין שהיא אות ת', ובאלו הלבושין ברא הארץ, חזר ונסתתר בכמה קליפין, וזש"ה והארץ היתה תהו ובהו וחשך וגו', כי צפה וראה שיהיו דורות רשעים, וגנז אור הנ"ל ונסתתר מן חייביא בכמה קליפין וכו'.

י״גאבל לגבי צדיקייא שנק' אלדים, כמו שמצינו במשה שנאמר (שמות ז, א) ראה נתתיך אלדים לפרעה, וכן יעקב ויקרא לו אל אלדי ישראל (בראשית לג, כ), וכיוצא בשאר צדיקיא, לא אסתתר מהם הקדוש ברוך הוא. לכך ויאמר אלדים יהי אור ויהי אור, ר"ל מיד כשעלה במחשבה של אנשי הדעת שנקרא אלדים, שהקדוש ברוך הוא שנקרא אור מסתתר שם, אז נתפרדו כל פועלי און ונתגלה אורו ית', וז"ש ויהי אור והבן, והש"י יכפר.

י״דוכל זה דרך כלל, אמנם בדרך פרט כתבתי במקום אחר בשם מורי ז"ל שביאר פלוגתא דבית שמאי ובית הלל כיצד מרקדין לפני הכלה, בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא (כתובות טז:) - גם בדרך כלל, שידע שכבודו ית' מסתתר בכל מקום וכנ"ל. ובית הלל אומר כלה נאה וחסודה - שידע דרך פרט איך שנפלו אור נצוצי הקדושה בתוך הקליפות, ובאו בשעת תפלה מחשבות זרות לתקנן, וצריך להבדיל ולהסיר הקליפה, ולהעלות מתוכה נצוצי הקדושה, לקשטה שתהי' כלה נאה וחסודה וכו' עי"ש. וכתבתי בזה במקום אחר איך יתקן זהו וכו', יעו"ש.

ט״וובזה יובן, אחר שאמר והארץ היתה תהו וגו' ויאמר אלדים יהי אור וכנ"ל שהוא דרך כלל, חזר ואמר דרך פרט, וירא אלדים את האור כי טוב ויבדל אלדים בין האור ובין החושך וגו' ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. והכוונה וירא אלדים, זה הצדיק שנקרא בשמו יתברך אלדים וכנ"ל. וירא אלדים את האור כי טוב, ר"ל גם בשעלה במחשבתו בשעת תורה ותפלה מחשבה רעה וזרה, ידע והבין שהקדוש ברוך הוא שהוא אור כי טוב מסתתר וגנוז בתוך הקליפה ומחשבה רעה וזרה הנקרא חשך, לכך ויבדל אלדים בין האור ובין החושך, שצריך להבדיל ולהסיר חיצונית הקליפה והחשך שהיא מחשבה זרה, ולהוציא מתוכה אור הקדושה שהי' גנוז בה כנ"ל. ואחר שעשה הבדלה, אז התענ[ו]ג והיתרון הנמשך לאור מן החשך נעשה זה כסא לזה, כמ"ש לקמן בשם מורי זלה"ה ביאור מדרש (בר"ר ג, ח) ויהי ערב, אלו מעשיהן של רשעים וכו', יעו"ש. וז"ש ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, ר"ל אחר הבדלה נעשה ערב כסא לבוקר, לכך שניהן יחד, גם הערב, נקרא יום אחד, והבן.

ט״זונבאר משנה באבות (פ"ב מט"ו) רבי טרפון אומר היום קצר והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, והשכר הרבה, ובעל הבית דוחק וכו'. והספיקות עם ביאורן כתבתי לקמן, יעו"ש.

י״זונ"ל, דאיתא בש"ס דשבת (קנג.) שוב יום אחד לפני מיתתך וכו', יעו"ש. והנה יום זה אינו ארוך, כי אינו בטוח בחיים אפילו יום אחד, ואיך שייך לומר שוב יום אחד לפני מיתתך, דמשמע דעל כל פנים בטוח ביום אחד שיקח פנאי לשוב בו בכל היום כולו, וזה אינו, שנאמר כצל ימינו עלי ארץ (איוב ח, ט), משמע שהוא כצל העובר לפי שעה, לכך ביאר זה התנא, שגם יום אחד הוא קצר, דמקצת נחשב ככולו, כמ"ש הפוסקים בזה ובכיוצא בזה.

י״חוהמלאכה מרובה והפועלים עצלים, דכתבתי לקמן ביאור פלוגתא ופערה פי' לבלי חק (ישעיה ה, יד), רבי יוחנן וריש לקיש וכו' (סנהדרין קיא.). דכתב הרמב"ם (פיה"מ סוף מכות) המקיים מצוה אחד בזריזות ושאר תנאים כאלו קיים כל התרי"ג וכו', יעו"ש. ובזה יובן, והמלאכה מרובה, שצריך לקיים כל אחד מישראל תרי"ג מצות, והיינו לפי שהפועלים עצלים, ואלו עשה בזריזות שהוא היפך העצלות לא הי' המלאכה מרובה, דסגי במצוה א' כמ"ש הרמב"ם, וק"ל.

י״טבמשנה שאחרי זה, הוא הי' אומר לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להבטל ממנה וכו'. דכתבתי לקמן עוד ביאר פלוגתא הנ"ל ופערה פי' לבלי חק, על פי מ"ש מוהר"י יעבץ (אבות פ"ד, מ"א-מ"ב) שהקשה, מה ארור אשר לא יקים את כל התורה (דברים כז, כו), וכי אפשר לכל אחד לקיים כל התרי"ג מצות, ומשני כי התופס מקצת אחדות תופס הכל, והוא הדין אם דוחה קצת דוחה הכל וכו' יעו"ש. ובזה יובן, לא עליך המלאכה לגמור, כי בתופס מקצת האחדות סגי. ובלבד שלא ידחה מקצת אחדות, דאז דוחה הכל, ולכך אי אתה בן חורין ליבטל ממנה, שלא ידחה האחדות, וק"ל.

כ׳עוד יש לומר ביא[ו]ר פלוגתא ופערה פיה, ונבאר ש"ס דמגלה (טז.) ליהודים היתה אורה (אסתר ח, טז) זו תורה וכו'. דכתבתי לקמן בהג"ה ביא[ו]ר פסוק ה' עוז לעמו יתן (תהלים כט, יא), קשה איך אפשר לקיים כל אחד תרי"ג מצות התורה. ומשני ה' יברך את עמו בשלום, וזה מקיים מצוה אחת וזה אחת, נחשב וכו', יעו"ש. ובזה יובן ופערה פיה, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, אם יש שלום סגי בקיום חק אחד וכו'.

כ״אוהנה סיבת גזירת המן הי' שהצליח על ידי הפירוד שהי' בין ישראל, וזה שדרשו חז"ל (מגילה יג:) ישנו עם אחד מפוזר ומפורד (אסתר ג, ח). ולתקן זה אמרה אסתר למרדכי (אסתר ד, טז) לך כנוס את כל היהודים, לעשות שלום ביניהם, וכמ"ש בשל"ה בזה (שובבי"ם ת"ת תצוה זכור) יעו"ש. ובזה יובן ליהודים היתה אורה, זו תורה. כי עד עכשיו על ידי הפירוד שביניהם היו בלא תורה, מה שאין כן עכשיו על ידי אסתר שתיקנה זה באמרה לך כנוס את כל היהודים, לעשות שלום ביניהם, אז ליהודים היתה אורה זו תורה, על ידי שיברך את עמו בשלום וכו', וק"ל.

כ״באמנם יש להבין, דהל"ל ליהודים היתה תורה, מאי אורה זו תורה. ונ"ל דכתבתי לקמן בהג"ה על עזבם את תורתי (ירמיה ט, יב), שילכו לפניהם התלמידי חכמים להאיר להם באור התורה איזה דרך ילכו בה, ומחמת גסות רוחם ביזו התלמידי חכמים שלא ילכו לפניהם. ושמעתי משל, משרת שהלך עם אור הנר לפני אחד להאיר לו, וקצף עליו וכו'. והנה אמרו בש"ס כל הכופר בע"ז נקרא יהודי וכו' (מגילה יג.), והגאוה נק' עבודה זרה כמפורש בש"ס דסוטה (עי' ה.), יעו"ש.

כ״גובזה יובן ליהודים היתה אורה, אחר שנקראו יהודים על שכפרו בע"ז היא הגאוה, אז היתה להם אורה זו תורה של הת"ח, להאיר לפניהם ע"י אור התורה, שנקרא תורה על שם יורה חטאים בדרך ילכו בה, והבן.

כ״דעוד י"ל, כי על ידי שפלות אפשר שיהי' שלום, וז"ש (שמות יב, כב) אגודת אזוב, כתבתי מזה במ"א. ובזה יובן ליהודים היתה אורה זו תורה, שכפרו בע"ז היא הגאוה ובחרו בשפלות ולכך יהודים נקראו, מזה נמשך השלום, ועל ידי השלום היתה אורה זו תורה, וק"ל.

כ״ה•

כ״ויתבונן המשכיל ויבין החכם בפתיחת התורה בראשית וגו' (א, א), אמר רבי יצחק לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם (שמות יב, ב), שהוא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא, ו) כח מעשיו הגיד לעמו וכו' (תנחומא בראשית, יא), עיין רש"י.

כ״זוהספיקות רבו. וביארתי במקום אחר דרבי יצחק אזיל לשטתי' בפרק קמא דראש השנה (טז.) דשאיל למה תוקעין בראש השנה וכו', דכתב הרמב"ם בהלכות שופר (הל' תשובה פ"ג ה"ד) וז"ל: ואף על גב דתקיעת שופר בראש השנה הוא גזירת הכתוב, מכל מקום רמז יש, עורו ישינים מתרדמתכם וכו'. והוא על דרך מ"ש בירושלמי מאן דדמיך בריש שתא וכו', ר"ל לעורר מהשינה בריש שנותיו וכו', וכמ"ש הרב בעוללות אפרים (מאמר ר) וישכם אברהם בבוקר (בראשית כב, ג), בתחלת שנותיו, ויחבוש חומרו, להכניע את החומר אל הצורה, יעו"ש. וה"נ הי' השאלה למה תוקעין בראש השנה, לעורר בתשובה בריש שנותיו, הא אמרינן בפ"ב דברכות (ע' יז. תוד"ה העושה) ובפ"ד דפסחים (נ:) לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה תחלה ואח"כ בא לשמה וכו'.

כ״חוז"ש לא הי' צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה וכו', ללמוד מצות ודיני התורה גם שאינו לומד לשמה, דהא מה טעם פתח בבראשית משום כח מ"עשיו, ר"ל כדאמר רבא בפ"ב דברכות (יז.) בפסוק (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם, ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם לשמה וכו', וה"נ בא להודיע כח מעשיו של העושי' לשמה על ידי ראשית חכמה יראת ה'. זה אינו, דהא התוס' (ברכות שם ד"ה העושה) הקשו מהא דפסחים לעולם יעסוק בתורה שלא לשמה וכו', (ומשנה) [ומשני] התוס' דוקא לקנתר אסור, אבל שיתקרי רבי שרי וכו', יעו"ש. וכי תימא רשות, זה אינו, שאני הוכחתי במקום אחר שאינו רשות רק חובה, וז"ש לעולם יעסוק שלא לשמה שמתוך וכו', כי צריך שיהיה בכל המדריגות של שלא לשמה גם כן, כדי שאם אחר כך יבוא לשמה יעלה גם המדריגות הראשונים גם כן. וז"ש במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים וכו' (ברכות לד ע"ב), והבן. וא"כ שפיר אמר שלא היה צריך להתחיל וכו', אלא משום הדרש בשביל ישראל שנק' ראשית וכו', וק"ל.

כ״טועוד י"ל, דהא יש להקשות, דכתב הרמב"ם בהלכות קדוש החודש בפ"ח (פ"א ה"ה) וז"ל: אין ראיית הירח מסורה לכל אדם כמו שבת בראשית שכל אחד מונה ששה ימים ושובת בשביעי, אלא הדבר מסור לבית דין, שנאמר (שמות יב, ב) החודש הזה לכם, וכו' יעו"ש. והוא מהש"ס דר"ה (כב.). ויש להבין אם מצוה זו מסורה לבית דין דוקא ולא לכל אדם, וקשה מש"ס דמכות (כג.) א"ר שמלאי תרי"ג מצות נתנו לישראל, רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה וכו', ופי' רש"י רמ"ח מ"ע כנגד רמ"ח איבריו של אדם, שבכל עשה מחי' אבר א', וא"כ מוכרח שיקיים כל א' רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת. וכן פליגי בסנהדרין (קיא.) רבי יוחנן וריש לקיש, ופערה פי' לבלי חק, למי שמשייר חק אחד וכו'.

ל׳ומלבד כל זה מאחר שהתורה נצחי צריך שיהי' בכל אדם ובכל זמן, ומכל שכן עתה שאין מקדשין גם בית דין על פי ראיה, אם כן חס ושלום בטל מצוה זו עתה בזמן הזה. וכן תקשי על כמה מצות שאינן בכל אדם ובכל זמן.

ל״אלכן עתה באתי בעזרת הבורא יתברך לבאר איך לא נעדר שום מצוה א' מכל תרי"ג מצות, כי אם שיהי' בכל אדם ובכל זמן, הן בדרך פשט או רמז או מוסר וכיוצא בזה.

ל״בוהוא דאיתא בש"ס דחולין פ"ג (ס:), ובש"ס דשבועות פ"ק (ט.), רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב (בראשית א, טז) ויעש אלדים את שני המאורות הגדולים, וכתיב (שם) את המאור הגדול וגו' ואת המאור הקטן, אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא אפשר לשני מלכים שישמשו בכתר אחד, אמר לה לכי ומיעטי את עצמך, אמרה בשביל שאמרתי דבר הגון אמעט את עצמי, אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה, אמרה שרגא בטיהרא מה מהני וכו', אמר זיל ליקרי צדיקים על שמך, יעקב הקטן, דוד הקטן וכו', עד הביאו עלי כפרה וכו'. וכבר הקשה הרשב"א בזה יעו"ש וכי לא מצינו ב' מיני שררה.

ל״גושמעתי בשם גדול אחד, על פי מ"ש הרמב"ם בהלכות קדוש החודש, שהלבנה אין לה אור מעצמה רק מה שמקבלת אור מהחמה כשהיא כנגדה וכו'. ובזה יובן, שהלבנה סברה שיש לה אור מעצמה, לכך אמרה אי אפשר לשני מלכים שישמשו בכתר אחד, והשיב לה הקדוש ברוך הוא לכי, לעצמך, אז תראה שאין לך אור מצד עצמך, אם כן אין זה שני מלכים בכתר אחד, ונתביישה הלבנה שלא הרגישה חסרונה, על זה אמר הביאו עלי כפרה, ודפח"ח^*ועוד י"ל, כי בארתי על פי מדרש שוחר טוב, (תנחומא משפטים ט) ישב עולם לפני אלהים (תהלים סא, ח), ששאל דוד המלך ע"ה שיהיו כולם שוים בעושר, והשיבו לו אם כן חסד ואמת מן ינצ(ו)רוהו וכו'. ויש להקשות ל"ל ואמת. ונ"ל דעדיין קשה הוה לי' למימר שיהי' כולם תלמידי חכמים, וצ"ל כתירוץ זה גם כן כדי שישפיעו, זה במוסר ותורה הנק' אמת קנה וכו' (משלי כג, כג), וזה בממון וכו', יעו"ש.
והנה המשפיע נקרא גדול והמקבל השפע נקרא קטן. אם כן באמת שניהם נקראים גדולים רק שאינם בזמן אחד.
ובזה יובן, שאמרה איך אפשר שיהיו שניהם בכתר אחד, שיקראו שניהם גדולים, שסברה בזמן אחד קאמר. והשיב לה, לכי ומיעטי עצמך, ר"ל לא אמרתי בזמן אחד, רק כשתהי' אתה במיעוט יהי' אז הוא גדול, והוא הדין איפכא, רק דלא סיים. וסברה כפשוטו שתהי' תמיד במיעוט, ואמרה בשביל שאמרתי דבר הגון וכו'. ואז פירש דבריו שאמר תחילה מיעטי עצמך, היינו לפעמים, ולפעמים תהי' גדולה למשול ביום ובלילה.
ואכתי סברה שבעת שתהי' היא גדולה ישאר הוא ג"כ בגדולתו, לכך אמרה שרגא בטיהרא מה מהני. אז אמר ליקרי צדיקים על שמך, דבארתי ועמך כלם צדיקים (ישעיה ס, כא) דהיינו המשפיע נקרא צדיק, ברכות לראש צדיק וכו' (משלי י, ו), והמוני עם משפיעים בממון, והת"ח נקרא צדיק להשפיע תורה ומוסר, וז"ש שיהי' בגדר זה וכולם צדיקים, רק שאינו בזמן א', וה"נ כך, והבן.
ומ"ש הקטן, ר"ל שיקטינו עצמ', וזה להם ממך, שלא הרגישה חסרונה, ולמדו מוסר מזה וכו', וז"ש דליקרי הצדיקים על שמך, יעקב הקטן, ומאחר שיצא ממך תועלת מוסר בזה לפייס עלבונך, והבן.
ועפ"ז נבאר ש"ס דב"ב (עד.), אמר רבה בב"ח וכו' היכי דנשקי ארעא ורקיע אהדדי וכו'. ר"ל שיש חיבור ונישוק בין אנשי העיר ובין הת"ח ראש העיר, שזה נקרא רקיע יסוד צדיק (ת"ז הקדמה א.), וזה נקרא ארעא, שגורמין ב' מיני שפע, וז"ש כוי כוי, כי ע"י הצדקה נאמר אפתח לכם [את] ארובות השמים וכו' (מלאכי ג, י), וגם ע"י תוכחה ומוסר יש ברכה בעולם (תמיד כח.). והניח שם סל לחם, שיהי' גם כן רב או מגיד או מוכיח לפתוח צנורי השפע.
אדמצלינא וכו', ר"ל כל זמן שיהי' עם הציבור כנהוג לכבד להם שיתפלל בחטיפה, כדי שיתנו לו מנה יפה, ולא הניחו לו שיתפלל בכוונה, כמו ברבי עקיבא כשהי' מתפלל בציבור הי' מקצר (ברכות לא.), וכראותו שהציבור גורמין ביטול תפלה הפריש את עצמו מהם כדי שיוכל לכוין, וז"ש אדמצלינא, שהתפלל, אז בעיתא ולא אשכחנא, שהיצה"ר לקח סל לחם פרנסתו ממנו, ע"י שהפך לבם לשנוא אותו שלא להשפיעו, ואולי ילך לדרכו וכו'.
אמר איכא גנבי הכא, ר"ל בתמיה, בשביל שהתחלתי להתפלל יגנבו סל שלי בתמיה. א"ל גלגלא דרקיע הוא דהדר, ר"ל שאתה סובר שהיצה"ר יוכל להפך לבם לשנוא ולקפח פרנסתך, דזה אינו, כי ע"י מצוה לא יבוא רעה, רק שיש גלגל רקיע ובו ך"ח עתים, עת לשנוא ועת לאהוב וכו' (קהלת ג, ח). נטר עד למחר ואשכחיה, שבא עת לאהוב, והוחזר סל לחם פרנסתו, גם וברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז, ז) וק"ל.
ועיין בזה לקמן באריכות יעו"ש פירוש אחר, ע"פ ביא(ו)ר ש"ס דשבת, פה פתוח פה סתום וכו' (שבת קד.). וביאר עקב תשמעון (דברים ט, ג) יעו"ש. והעולה מזה דלפעמים הי' רבי עקיבא מתפלל ביחיד, ולא התפלל בצבור תמיד, וגם רבה בב"ח אמר אדמצלינא וכו' וכפירושי הנ"ל. שמע מינה שאין לשמוע לציבור אם יראה שיש לו מהם ביטול תורה ותפלה, וכאשר ביארתי ש"ס דסנהדרין (יז.) אדוני משה כלאם וכו' (במדבר יא, כח), ופסוק יתרו איעצך ויהי אלדים עמך וכו' (שמות יח, יט), יעו"ש..

ל״דאך כדי להבין מאמר לכי ומשול ביום ובלילה, דכתב מוהרש"א וכו' (חולין שם) יעו"ש. וגם דליקרי הצדיקים על שמך יעקב הקטן וכו'. יש להבין מה זה ענין הפיוס ללבנה.

ל״הנ"ל לבאר טעם מצוה זו החודש הזה לכם. דאיתא במדרש פ' בא (שמ"ר טו, כז) למה נק' ישראל בני בכורי (שמות ד, כב), לפי שכתוב בתורה (דברים כא, יז) כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים, כך ישראל יורשין ב' עולמות עולם הזה ועולם הבא, ולכך מסרם הקדוש ברוך הוא סוד הלבנה לישראל, כי הגוים מונים לחמה, לומר מה חמה אינה מושלת רק ביום, כך אין מושלים רק בעולם הזה. וכשם שהלבנה נראית ביום ובלילה, כך ישראל מושלים בעוה"ז ובעוה"ב וכו', וז"ש החודש הזה לכם, שיהא שלכם, שאתם דוגמתה, ע"כ. ויש להבין אם כבר עה"ז ניתן לאומות העולם איך שוב ניתן עה"ז לישראל, והוא תרתי דסתרי איך מזכה שטרי לבי תרי.

ל״וונ"ל, דאיתא במשנה דאבות (פ"ו מ"ד) כך דרכה של תורה פת במלח וכו', ואם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. והקושיא מפורסמת, בשלמא לעולם הבא אתי שפיר שטוב לו, מה שאין כן אשריך בעולם הזה, מהו אשריך פת במלח וכו'.

ל״זונ"ל דכתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות תשובה (ה"א), מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות הוא לעה"ב שנאמר (דברים כב, ז) למען ייטב לך וגו' (קידושין לט:), והנקמה שנוקמין מהרשעים היא הכרת, א"כ מה זה שכתוב בתורה (ויקרא כו, ג) אם בחוקתי תלכו וכו', והם בעולם הזה שובע ושלום וכו'. ומשני שהכל הוא רק הכנה לעה"ב ולא סוף השכר, כי שובע ושלום הוא כדי שיהי' פנוי ללמוד ולעשות שנזכה לעה"ב. וכן בהיפך, שאם נעזוב התורה ונעסוק בהבלי הזמן, כגון וישמן ישורון וכו' (דברים לב, טו), אז יהי' פחד ובהלה שלא יהי' פנוי לעסוק לעה"ב ויאבד ב' עולמות וכו'. וזה ענין ימות המשיח שינוחו וכו', יעו"ש.

ל״חוזהו כוונת המשנה, אם נוהג בדרכי תורה פת במלח תאכל וכו', שמקיים התורה מעוני, והושרש במדת הסתפקות ובהכנעה, להיות פנוי שלא לעסוק בהבלי הזמן, רק ללמוד ולעשות בעסקי עה"ב, ולכך סופה לקיימה מעושר, כמאמר רבי יונתן באבות (פ"ד מ"ט), וכ"פ האלשיך פרש' בהר (ויקרא כה, לח) יעו"ש - ר"ל גם (שיעשור) [שיעשיר] לא יבטל מתורתו, כי נעשה קנין בנפשו. וז"ש גם כשיהי' אשריך בעה"ז בעושר ושפע רב, מכל מקום וטוב לך לעה"ב, כי נעשה קנין גמור בנפשיך להפנות את עצמו מעסקי עולם הזה גם כי יעשיר, ולעסוק בעסק עולם הבא. מה שאין כן מי שאינו רגיל בדרכי תורה, אז וישמן ישורון ויבעט על ידי העושר, ליטרד מעה"ב, וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל.

ל״טובזה יובן החדש הזה לכם, שיהא שלכם, שאתם דוגמתה, ור"ל דבארתי לקמן, דאמר יעקב לעשו מכרה לי כיום (עי' בראשית כה, לא), שמכר לו יום מעה"ז של עשו, ועיין שם איך עולה החשבון. וחלק עוה"ז שמגיע לישראל מחלקו של עשו, אינו נותן להם השי"ת בתחלה רק דוגמת הלבנה שהיא קטנה בתחלתה ואחר כך הולכת ונתגדלה, כך ישראל תחלתן יסורין ועוני, והתועלת דנעשה קנין בנפשם לקיים התורה מעוני בדרכי התורה הנ"ל, ואז גם שאחר כך יתגדלו בעושר מאושר בעולם הזה, מכל מקום וטוב להם לעולם הבא. מה שאין כן לאומות העולם שמונין לחמה שמיד היא במלואה, ונותן להם עולם הזה תחלה שלוה ועושר, ועי"ז וישמן ויבעטו ונטרדו מן עה"ב. וכמ"ש בזוהר (ח"א קע.) על פסוק (שה"ש ו, י), בתחלה הנשקפה כמו שחר, אח"כ יפה כלבנה, ואח"כ ברה כחמה, וכו'.

מ׳ובזה יובן, אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא אפשר לשני מלכים שישמשו בכתר אחד, מאחר שניתן כתר עה"ז לעכו"ם המונין לחמה מאור הגדול שישמשו בו, איך נותן שוב כתר עה"ז לישראל שנמשלו ללבנה שישמשו בו. והיא ממש קושיא שהקשתי במדרש הנ"ל, והוא קושיא ששאלה הלבנה עצמה. והשיב לכי ומעטי את עצמך, ר"ל שתהי' בתחלתה בתכלית המיעוט, ואז ניתן כתר עולם הזה לחמה ולעכו"ם, ואחר כך במילואה יהי' כתר עולם הזה ללבנה, ואין משתמשין בכתר אחד של עולם הזה בזמן אחד, רק כשזה עולה זה יורד.

מ״אושאלה, בשביל שאמרתי דבר הגון אמעט את עצמי, שסברה שהוא עונש לה. עד שהשיב לה הקדוש ברוך הוא שאין זה עונש, אלא לכי ומשול ביום ובלילה, ר"ל על ידי זה שאמרתי לכי, היינו הליכה הנקרא ירידה בתחלה, על ידי זה תמשול בעולם הזה ובעולם הבא, שתמשול ביום ובלילה, וכמ"ש אשריך בעה"ז וטוב לך לעה"ב. מה שאין כן הגוים בהיפך כנ"ל.

מ״באמרה שרגא בטיהרא מה מהני, ר"ל כי מועטים הם היכולין ללמוד תורה מתוך עוני ודוחק, ורובא נטרדים ע"י דוחק ועוני מעולם הזה ועולם הבא, כדברי הרמב"ם הנ"ל, ולזה התפלל שלמה (משלי ל, ח) ריש ועושר אל תתן לי, וא"כ שרגא בטיהרא מה מהני, מועט שלוה שלבסוף מהם של יחידי סגולה, נגד רוב שלוותן של אומות העולם מה נחשב הוא.

מ״גהשיב לה ליקרי צדיקים על שמך, יעקב הקטן, ר"ל הצדיק שהוא יסוד עולם לימני בך וללמוד ממך למעט את עצמו בתחלה, ולבסוף עי"ז נתעלה, כדאיתא בש"ס ומנחליאל במות וכו' (עירובין נד.), למלאות בעושר ושפע רב, והם רוב מנין ורוב בנין, וליקרי צדיקים על שמך.

מ״דחזא דלא מיתבה דעתה, אמר הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח, ור"ל אלו הי' כך באמת שילמדו התלמידי חכמים מדת השפלות והכנעה ועי"ז יתעלו, הי' אתי שפיר, מה שאין כן שגלוי וידוע שיותר שהם ת"ח יותר מנשאין את עצמן וגס רוחם, וא"כ לא מהני מידי. ואז אמר א"כ שאין תועלת במיעוט הירח ללמוד מזה מוסר, א"כ הביאו עלי כפרה, ללא תועלת מיעטתי הירח, וק"ל.

מ״ההיוצא מזה ממצוה זו החודש הזה לכם, שילמד ממנו להקטין את עצמו בתואר יעקב הקטן, כי תואר יעקב לשון עקב ושפלות, ועל ידי זה יתעלה, שיהי' מאושר בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא. ואם כן מצוה זו הוא בכל אדם ובכל זמן, והיא עיקר הכל, וראוי להתחיל בו התורה, וכמ"ש החסיד מו' יוסף יעבץ במשנה דאבות פ"ד (מ"ד), מאוד מאוד הוי שפל רוח וכו', וז"ל: ודע כי המופת המובהק על האדם אם הש"י לנגד עיניו תמיד, שזה פרי כל התורה כאמור (דברים י, כ) את ה' אלדיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק, הוא השפלות, וההיפך הגאוה. ואתן לך משל משני אנשים אחד יש לו אלף זהובים ודר בכפר, והשני ג"כ יש לו זה הסך ודר בכרך וכו'.

מ״וובזה יבואר משנה (קידושין פ"ד מי"ב) מתייחד אדם עם אמו, שהיא בינה (זח"ג קח:) עולם המחשבה (זח"א רמו:), לדבק מחשבתו בו ית' שויתי ה' וגו' (תהלים טז, ח). ועם בתו, שהיא השפלות, מלכות הנקרא סוף דבר, שזה שייך לזה. ובלבד שהי' בקירוב בשר, בלי שום פני' חיצונית, ענוה פסולה, והבן.

מ״זעוד י"ל, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת וכו' (דברים ד, לט). וז"ש מתייחד עם אמו ברוחני, ועם בתו למטה בגשמי, וק"ל.

מ״חועפ"ז כתבתי במקום אחר ביאור פסוק ויחי יעקב וגו' ויקרבו ימי ישראל למות וגו' (בראשית מז, כח-כט). הא תואר ישראל יותר חשוב מתואר יעקב, כדאיתא בפ"ב דבבא מציעא (לג:) הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם וכו' (ישעיה נח, א), וא"כ למה נקרא יעקב בהיותו בחיים, ובמיתה נקרא ישראל, ואיפכא מסתברא. וביארתי שם, יעקב מורה שפלות ועקב, על ידי זה הוא דבוק בחיים בו יתברך. מה שאין כן תואר ישראל מורה על שררה כי שרית וגו' (בראשית לב, כט), וקרוב לגסות הרוח, וכמ"ש בזוהר (ח"ג כג.) אשר נשיא יחטא (ויקרא ד, כב), שלא נכתוב 'אם' כמו באינך, כי בו אינו בספק וכו', יעו"ש, וגסי הרוח אין הש"י שורה עמו, כי אין אני והוא יכולין לדור בעולם כדאיתא בסוטה (ה.), וכשהוא רחוק מהש"י רחוק מהחיים וקרוב אל המיתה, מלבד המשל שזכרתי רופא אחד שנתן רפואה למלך שיחי' לעולם, בהתרחקו מהגאוה, יעו"ש.

מ״טובזה יובן, אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחו"דש הזה לכ"ם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישר"אל, בעלי שררה, שצריך לתת לב למצוה זו החודש הזה לכם, שתהיו דוגמתה, כמו הלבנה המקטינה את עצמה בתחלה ולסוף נתמלאה, כך ישראל צריכין להקטין את עצמם, וז"ש דליקרי צדיקים על שמך יעקב הקטן, שהוא המופת המובהק לכל התורה שפלות כנ"ל.

נ׳ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמ"ו, ר"ל ת"ח שנקרא עמו, כמ"ש (ישעיה נח א, ב"מ לג:) הגד לעמי פשעם הם התלמידי חכמים, והם הנקראים ישראל, שהם עלולים להיות גסי הרוח על ידי לימוד הרבה, וכמעשה דתענית (כ:) שפגע ברבי אליעזר אדם מכוער וכו', לכך פתח בראשית שהיא היראה הנקרא ראשית חכמה יראת ה' (תהלים קיא, י), ובזה יבוא לענוה ושפלות, כי עקב ענוה יראת ה' (משלי כב, ד), ובזה יהיה שכל טוב לכל עושיהם לשמה (ברכות יז.), שהיא המופת המובהק לכל התורה, שיהא מכלל העושים לשמה ע"י השפלות, וזה שתגרום לעלות במעלות רמות, מאן דזעיר איהו רב (זח"ג קסח.), ותהלתו עומדת לעד בזה ובבא, וק"ל.

נ״אועפ"ז נבאר פסוקי סדר שמות (א, א-ח), והספיקות זכרן קצת הרב האלשיך, א' ואלה שמות בני ישראל, מי לא ידע כי בני ישראל המה. ב' הבאים מצרימה את יעקב, דכבר נאמר בפרש' ויגש (בראשית מו, ח). ג' דזכר שם אביהם ב' פעמים, א' בשם יעקב, ב' בשם ישראל. ד' איש וביתו באו מיותר. ה' כי הבאים לשון הווה, והל"ל לשון עבר. ו' אומרו וימת יוסף וגו', למה הזכיר מיתתם, שאם לומר שלא פרו וישרצו כי אם אחר מיתתם, וכי הצדיקים ההם היו מעכבים הרבוי וכו'. ז' כי מאומרו פרו וישרצו וגו' ויקם מלך חדש, משמע כאלו היה זה בטבע מחמת הריבוי, וזה אינו וכו' יעו"ש. ח' וכי בא תורת ה' תמימה לספר ספורי דברים בעלמא. וגם שהתורה נצחי, וצריך שיהיה פרשה זו בכל אדם ובכל זמן, וצריך לתת לב להבין זה.

נ״בונ"ל, דאיתא בפרק ב' דבבא מציעא (לג:) דרש רבי יהודה בר אילעאי, מאי דכתיב (ישעיה נח, א) הגד לעמי פשעם וכו', אלו ת"ח ששגגות נעשה להם כזדונות. ולבית יעקב חטאתם, אלו עמי הארץ שזדונות נעשה להם כשגגות וכו'. והקשה מוהרש"א דאם כן יהי' כל עם הארץ פורק עול תורה כדי שיהי' זדונות נעשה לו כשגגות. ועוד קשה, בעם הארץ למה הזדונות כשגגות מאחר שעושה בזדון וכו', יעו"ש.

נ״גוכדי לתרץ זה נבאר משנה בפ"ד דקדושין (מי"ב), מתייחד אדם עם אמו ועם בתו בקרוב בשר וכו'. וביארתי זה במ"א בכמה פנים, יעו"ש. וכעת נ"ל על פי הש"ס (סוטה מח:) ראוי הי' שמואל הקטן שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך וכו'. והקשו רבים וכן שלמים, מה ענין דורו לעכב השראת שכינה על הראוי לכך. ושמעתי, על דרך שביאר החסיד מוהרי"ל פוסטנר פסוק (תהלים יב, ב) הושיעה ה' כי גמ(ו)ר חסיד לפי שפסו אמונים מבני אדם. ובאו בחלום ואמרו לו דילמא לאידך גיסא, לפי שגמ(ו)ר חסיד לכך פסו אמונים וכו', ודפח"ח.

נ״דובזה יובן, הגד לעמי הת"ח פשעם - שהם הגורמים להמוני עם לירד, כי השגגות של התלמידי חכמים גורמים להמוני עם שיעשו זדונות, אם כן השגגות של ת"ח נעשה להם להמוני עם זדונות. ולבית יעקב תאמר שהם הגורמים, עמי הארץ הזדונות שלהם נעשה לת"ח, שגורמין להם שגגות. והשתא כל אחד יתלה הסרחון בעצמו ולא בזולתו, ויכנע לבו לשוב, ועיין לקמן, וכאן נוסף דברים קצת, יעו"ש.

נ״הובזה יובן, מתייחד אדם עם אמו, שהם הת"ח, שנאמר ואל תטש תורת אמך (משלי א, ח), וכמ"ש דדיה ירווך בכל עת (שם ה, יט). ועם בתו, המוני (אם) [עם]. ור"ל שיהי' ממוצע בין הת"ח ובין המוני עם, כדי שיוכל להתחבר עם ב' הקצוות, ויוכל להעלות מדריגות אנשי המוני עם למדריגות ת"ח, מה שאין כן הת"ח עם המוני עם שהם עמי הארץ שהם ב' קצוות ואין להם התחברות כלל, כי הם שנאיכם מנדיכם (ישעיה סו, ה) וזהו מאמר הש"ס אחר מימרא הנ"ל, והבן.

נ״וובזה יובן ואלה שמות בני ישראל, שהם הת"ח. הבאים מצרימה, לכמה חסרונות ומיצר כמו כעס וכיוצא, כדי שישתתפו את יעקב, שהם המוני עם, ולהעלותן. כי איש וביתו באו לארץ החיים, החומר והצורה, וכמו שבארתי המבזה ת"ח אין רפואה וכו' (שבת קיט:), וק"ל. ועיין במקום אחר מזה. וכיוצא בזה כתבתי ביא[ו]ר ירושלמי תענית (פ"ב ה"ז) לבש שמואל חלוקן של ישראל, על פי משל שר שינה לבושו.

נ״זעי"ל ביאור קושיית מוהרש"א דאם כן כל עם הארץ ישמח בפריקת עול תורה ממנו וכו'. ונבאר פסוק פרש' ויחי (בראשית מט, א-ב) ויקרא יעקב [אל בניו] (לבניו) וגומר הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם וגו'. דיש להבין כפל הדברים הקבצו ושמעו בני יעקב וגו', ושמעו אל ישראל וגו'. וגם ב' תוארים יעקב ישראל. והאלשיך (דברים לג, כח) פירש, כי כשישראל צדיקים נקראו בני ישראל, וכאשר יתהפך נקראים בני יעקב כד"א ולא אותי קראת יעקב (ישעיה מג, כב), כלומר, כאשר לא אותי קראת, תתייחס לשם המורה עקבה, אך כי יגעת בי, בשבילי, אז תקרא ישראל וכו', יעו"ש.

נ״חולולי דמסתפינא הייתי מפרש פסוק זה איפכא, לפי המופת שזכר מוהר"י יעבץ הנ"ל (אבות פ"ד מ"ד), כי פרי כל התורה ובו תדבק, הוא ע"י השפלות וכו', והוא תואר יעקב כנ"ל, וז"ש ולא אותי קראת יעקב, דכתב החסיד מהר"י יעבץ בפ"ב דאבות (פ"ג מ"א) וז"ל: אמר דוד המלך ע"ה קרוב ה' לנשברי לב (תהלים לד, יט), אבל לא יושיענו עד שיקרא אליו אז יענהו, אבל דכאי רוח יושיע וכו', יעו"ש. ושפיר קאמר לא אותי קראת, כשהוא תואר יעקב דכאי רוח אין צריך לקרוא, כי דכאי רוח יושיע בלא קריאה, ואם יגעת בי לקרוא ולא נענה, כשהוא תואר ישראל, שררה, גסי רוח, וק"ל.

נ״טובזה נבוא לביאור הנ"ל, דכתב מוהרש"א בפ"ג (דעירובין) [דעירוכין] (טו:) בש"ס, אם עם הארץ ישפיל דעתו וכו', וז"ל: כי אלו ב' עבירות גבה רוח ולשון הרע שותפין הן, שכללן הכתוב (תהלים קא, ה) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים וגו', כי הגאוה שבו מביאו שמדבר לשון הרע על חבירו וכו', יעו"ש. העולה מזה, כי מחמת הגאוה דובר לשון הרע על חבירו, וגורם פירוד לבבות. מה שאין כן שפל רוח יוכל להתחבר עם חבירו באהבה ואחוה. וכאשר כתבתי במקום אחר ולקחתם אגודת אזוב (שמות יב, כב), שיהיו אגודה אחת, והיינו כשמשפיל את עצמו כאזוב, יעו"ש.

ס׳ובזה יובן, ויקרא יעקב לבניו וגו' הקבצו ושמעו בני יעקב, ר"ל הקבצו, שתהיו אגודה אחת, והיינו כשתהיו בגדר השפלות הנקרא בני יעקב, והיינו על ידי שתסתכלו במדריגה שלמעלה מכם, ושמעו, להבין אל מדריגות ישראל אביכם, שהיא מדריגה עליונה, שויתי ה' לנגדי (תהלים טז, ח), שזה המביא לגדר השפלות, וכמ"ש בשמים ממעל (דברים ד, לט), וכמ"ש האלשיך יעו"ש, וק"ל.

ס״אובזה תבין מ"ש לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל (ע' בראשית לב, כח), ר"ל שאחרים לא יחזיקו אותו בגדר יעקב כי אם בגדר ישראל, אבל הוא עצמו יחזיק את עצמו לתואר יעקב ושפלות, ועל ידי זה מתעלה וכנ"ל. והבן בזה יחוד אחד המובא בשער יחודים (פ"ו יחוד ה, פ"ח יחוד ד) ב' פעמים אלדי"ם גימטריא ב"פ יעקב שדוחה החיצונים, יעו"ש.

ס״בובזה תבין הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמי"ם, שנק' כך לפי שצריכין לימוד, כאשר שמעתי בשם גדול שיחת חולין של תלמי"די חכמים שצריכין ל"ימוד וכו' (סוכה כא:), ודפח"ח. וכשאינו רוצה ללמוד מאחרים, באומרו שאין דרך כבוד שילמוד מאחרים, אז גם ששגג בדבר אחד מחמת זה, נחשב להם כזדונות. ולבית יעקב חטאתם אלו עמ"י הא"רץ, ר"ל שפל רוח שוכני עפר ארץ, המקיימים נפשי כעפר תהי' להתאבק בעפר רגלי חכמים, וללמוד מכל אדם, גם ממי שהוא רשע והוא בזדון, דאסור, דשאני רבי מאיר דלמד מאחר במסקנת הש"ס (חגיגה טו:), מכל מקום זדונות נעשה להם כשגגות. ואם כן לא מיירי בעם הארץ גמור רק שניהם ת"ח, אלא שנקרא עם הארץ על שם השפלות וכאמור, וסרה קושיית מוהרש"א, וק"ל.

ס״גובזה יובן ואלה שמות בני ישר"אל הבאים מצרימה. ר"ל כי תואר שמות בני ישראל על שם השררה, גסי רוח, זהו הגורם בעבר והווה לירד מצרימה, בכל מיני מיצר, כי הלא על כי אין אלו"ד[י] בקרבי מצאוני הרעות האלה (דברים לא, יז). מה שאין כן בתואר שמות בני יעקב המורה שפלות ועקב, כי מורא הש"י לנגד עיניו, בכל צרתם לוא צר (עי' ישעיה סג, ט), אין צר ומשחית ושטן ופגע רע. מה שאין כן תואר ישראל הבאים מצרימה את יעקב, הגורם גלות גם לתואר יעקב, שפל רוח ודכאי רוח, כי חוטא אחד יאבד טובה הרבה (קהלת ט, יח), כי איש וביתו באו, שזה מושך את זה אתו עמו, כמ"ש (תהלים יב, ב) הושיעה ה' כי גמ(ו)ר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם וכנ"ל, וק"ל.

ס״דוימת יוסף וגו', שהי' בו שפלות, שתלה כל החסרונות של אחרים בעצמו, וז"ש (בראשית ל, כג) אסף אלהים את חרפתי, כמו שכתבתי בספרי האחר פ' ויחי יעו"ש, ומדריגה זו מתה ונשכח מהם. רק בחינת ומדרגת בני ישראל פרו וישרצו וגו', שנתרבו ופרו ורבו גסי רוח, תואר בני ישר"אל, עד שתמלא הארץ אותם. וזה גרם ויקם מלך חדש שנתחדש גזירת, על כי אין אלוהי בקרבי, היפך מדריגות יוסף השפלות, וז"ש אשר לא ידע את יוס"ף דיקא.

ס״הויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל וגו' פן ירבה, לשון גדלות וגסות, לכך וישימו עליו שרי מסים למען ענותו, שיבא לידי ענוה, וכמ"ש בראשית חכמה (ש' ענוה בראשו) שלשון ענוה הוא, יעו"ש. וכאשר יענו בעניות, כן ירבה להגביה א"ע וכן יפרוץ, סימן לגסי הרוח עניות. לכך ויקוצו מפני בני ישראל, ר"ל מפני גסי הרוח שהוא הגורם הגלות, וכמאמר הש"ס דחלק (סנהדרין צח.) עד שיכלו גסי הרוח אז יבא משיח צדקינו במהרה בימינו אנס"ו.

ס״ווכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז, טו), כמו שהי' הגלות מצרים על ידי שהיו בגלות אצל היצר הרע במדת הגאוה שהיא שורש לכל העבירות, כמ"ש החסיד מוהר"י יעבץ במשנה פ"ד דאבות (מ"ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח, יעו"ש. והגאולה הי' על ידי השפלות, שיצאו מגלות היצר הרע על ידי מדה זו.

ס״זובזה תבין ש"ס דברכות (ט:), וזהו שאמר הקדוש ברוך הוא למשה (שמות יא ב) דבר נא באזני העם וישאלו כלי כסף וכלי זהב. דלכאורה קשה, וכי צריך בקשה למצוא הון ועושר. ולדברינו אתי שפיר, שאמרו הלואי שנצא בעצמינו, ר"ל לצאת בעצמינ"ו, שהיא עצמות הנפש שהיו בגלות היצה"ר על ידי הגאוה, ועל ידי עניות ושיעבוד נכנעו, וכשיחזרו למצא הון ועושר יחזרו לגנות המדה של גסי הרוח, כמ"ש שלמה ריש ועושר אל תתן לי וכו' (משלי ל, ח), עד שהוצרך הש"י לבקשם שלא יחושו לזה, כמאמר התנא במשנה דאבות (פ"ד מ"ט) כל המקיים [את] התורה מעוני, נקנה מדה זו, גם כי יעשיר לא יסור ממנה, וז"ש סופו לקיימה מעושר וכמ"ש האלשיך (ויקרא כה, לח). ובזה בארתי לעיל פירוש המשנה (אבות פ"ו מ"ד) כך דרכה של תורה וגו', ואז גם שיהי' אשריך בעה"ז, מכל מקום וטוב לך לעולם הבא וכנ"ל.

ס״חכך הגלות האחרון הוא על ידי גסי הרוח שהם בגלות היצר הרע, וכשיכלו גסי הרוח ויצאו מגלות היצר הרע, וקרבה אל נפ"שי גאלה, יהיה הגאולה באמת במהרה בימינו אנס"ו, ועיין בעוללות אפרים (מאמר נו) ביאר הגדה זו על דרך הנ"ל.

ס״טעוד י"ל ביאור פרשה זו, ששמעתי משל, שנים כרתו ברית יחד, ואחר כך אחד נתעשר בעושר מופלג ואחד הי' עני רק שהי' מתנהג בדרכי התורה, מה שאין כן העשיר. לימים נזדווגו יחד והזכירו הכריתות ברית, ואז נתן לו סך מסויים לפרנס את עצמו בזה. ולימים הלך לטמיון הסך הזה, וחזר לילך לאיש שלומו ובריתו, ורצה ליתן לו גם כן איזה סך, ואמר טוב לי יותר להורות לי הדרך שעשית אתה שנתעשרת אולי אעשה כן גם אני. והשיבו, אתה הולך בדרך התורה ועבודת הש"י איך אפשר שיהי' לך עושר בעה"ז עם העה"ב, כי לא כל אדם זוכה לב' שולחנות, רק שתעזוב דרך התורה ואז אפשר שתעשיר. ובשמעו זה אז קבל על עצמו לעזוב דרך התורה ולפקח בעסק העושר, ומכל מקום לא עלתה לו, וחזר ובא לאיש הנ"ל, ואמר לו לפי שהי' כוונתך בעזבך דרכי התורה כדי להעשיר לכך לא עלתה לך, רק אם תקבל על עצמך לעזוב דרכי התורה בין בעושר בין בעוני אולי יעלה לך, וקיבל על עצמו כך, ומכל מקום לא עלתה לו, וחזר ובא אליו, והשיבו לפי שכוונתך לקבל עליך דבר זה בין בעושר בין בעוני משום שתזכה להעשיר לכך לא עלתה לך, ובאמת אין לך תקנה.

ע׳והנמשול מובן בהיפך, בעשות האדם הטוב והישר, צריך שיהי' שלא על מנת לקבל הפרס, וכמאמר התנא הוו כעבדים וכו' (אבות פ"א מ"ג), ומכל מקום השכר סופו לבא, רק שלא יהי' כוונתך לזה, וכל הענין הנ"ל שייך בזה ג"כ, והבן זה היטב, ודפח"ח.

ע״אובזה יובן [ו]אלה שמות בני ישראל, שהם התלמידי חכמים. שבאו מצרימה, למיצר, לעזוב דרך התורה, כדי שיהיו במדריגות את יעקב, שהם עשירי העם העוזבין דרכי התורה ללכת בשרירות לבם, ונק' יעקב בעקבה ומרמה, ומצליחין, ואומר א"כ שוא עבוד ה', ומקנא בעושי עולה לעשות כמותן. וימת יוסף וכל אחיו, שהיא מדריגת בטחון למי שהולך בדרכי התורה, וכמ"ש במדרש (בר"ר פט, ג) אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו (תהלים מ, ה) זה יוסף וכו'. וכל אחיו שהיו במדרגה זו גם כן מתו, והוסר מדריגה זו מהם שהיא נק' צדיק באמונתו יחי' (חבקוק ב, ד).

ע״בויקם מלך חדש, זהו יצר הרע שחידש גזירותיו בסיבת חסרון בטחון שטו העם ולקטו. אשר לא ידע את יוסף, שיהי' בגדר צדיק באמונתו יחיה, שזה עיקר הגאולה, כמ"ש (שמות ד, לא) ויאמן העם, ועל ידי האמנה ובטחון נגאלו ממצרים, וכמו כן בגאולה העתידה במהרה בימינו אנס"ו.

ע״ג•

ע״דבראשית ברא אלהים (א, א). בתחלה בראו בדין, ראה שאין העולם מתקיים שיתף מידת הרחמים, שנאמר (ב, ד) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים וכו'. ויש להקשות, וכי יש שינוי רצון ח"ו לפניו, הגם לפי מ"ש בעץ חיים (ע' ש"א ע"ג, וע' ש' הכללים פ"ב) הוצרך בחינת דין בסוד הצמצום ואח"כ רחמים קו הישר וכו', יעו"ש. ועוד הא תכלית בריאת עולם הי' מצד החסד והנדבה שעלה ברצונו יתברך, ואיך אפשר לומר שהי' רק מדת הדין בתחלה. ועוד במדת הדין הקדים שמים לארץ, ואחר כך בשיתוף מדת הרחמים עם מדת הדין הקדים ארץ לשמים.

ע״הונבאר מ"ש ויאמר אלהים וגו' עץ פרי עשה פרי למינו וגו', ותוצא הארץ וגו', ועץ עשה פרי (א, יא-יב). ודרשו חז"ל (בר"ר ה, ט) שהציווי הי' שיהי' טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כך אלא ותוצא הארץ עץ עשה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא ונתקללה. והקושיא מפורסמת, איך תלוי חטא הארץ בחטא האדם. והט"ז תירץ בספרו דברי דוד יעו"ש. ועוד הקשה מהרש"ל, מה ראתה הארץ לשנות בזה וכו', יעו"ש.

ע״וונבאר מ"ש (בראשית א, טז) ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה וכו'. ודרשו חז"ל (חולין ס:) שוין נבראו, ואמרה הלבנה אי אפשר לשני מלכים שישמשו בכתר אחד, נתמעטה וכו'. ויל"ה, אם אי אפשר לב' מלכים וכו' איך נבראו שוין, ואם אפשר איך אמרה. הגם שראיתי כתוב בספר אחד כי לפי חכמי התכונה, הלבנה אין לה אור רק מה שמקבלת מהשמש, וז"ש לכי לעצמך ותראה שאין לך אור מעצמך, וא"כ אינו ב' מלכים וכו', ודפח"ח. אך דלפ"ז איך אמר שני מאורות גדולים, מאחר שאין לה אור.

ע״זונ"ל דהתוספות הקשו בש"ס דביצה (טו:), לוו עלי ואני פורע וכו'. וא"ת, והא אמרינן בש"ס (פסחים קיב.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ומשני וכו', יעו"ש. וכבר בארתי מזה במקום אחר. וכעת נ"ל, דהה קשה, דכאן אמר לוו לשון רבים, ושם אמר לשון יחיד עשה שבתך חול וכו'.

ע״חונ"ל טעם דנק' שני מאורות גדולים, דאיתא במדרש שוחר טוב (תנחומא משפטים ט) ששאל דוד מהש"י (תהלים סא, ח) ישב עולם לפני אלהים, שיהי' עושר קצוב לזה במדה ומשקל על פי הדין, לזה כמו לזה, ולא שיהי' אחד עושר גדול מצד הרחמים ואחד עני מצד הדין. והשיבו הש"י א"כ חסד ואמת מן ינצ(ו)רוהו, שצריך שיגמול חסד זה עם זה, שבזה נברא העולם, וכשיהיו שוין לא יצטרך זה החסד מזה וכו'. והקשתי לשאול, תינח בעושר, אך בלימוד עדיין הקושיא במקומה עומדת, שזה תלמיד חכם וזה עם הארץ, ומהראוי שיהיו כולם יודעים התורה מקטן וגדול. ובארתי, דלפי זה לא יהי' השפע רק מצד אחד, ורצון הבורא שישפיעו זה בעושר וזה ישפיע בתורה ומוסר, ואז נק' שניהם מאורות הגדולים, שישפיע כל אחד אורו לחבירו. ועיין מזה לעיל.

ע״טאיברא גם שכל אחד משפיע לחבירו, באופן שנקראו שניהם בזה מאורות הגדולים, מכל מקום באמת אינו רק מאור אחד גדול ומאור אחד קטן, כי התלמיד חכם המשפיע בתורתו הוא המאור הגדול. וכי תימא הא האיש המוני העשיר משפיע לו ג"כ מעשרו ג"כ ראוי לקרוא גדול. זה אינו, דבארתי במשנה דאבות (פ"ג מ"ז) תן לו משלו שאתה ושלך שלו, כי כל העולם ניזון ב"שביל חנינא בני (ברכות יז:), אם כן נותן לו העשיר לת"ח משלו, והדרא קושיא מה זה שנק' שניהם גדולים. ועל כרחך הוא מטעם שכ' בזוהר (ח"ב קמז:) הוי זנב לאריות, כי כל זמן שהוא מחובר אל הגדול, כמו אריה, גם שהוא זנב ארי' מכל מקום בתואר ארי' נקרא וכו', וגם הוא נקרא גדול וכו', יעו"ש.

פ׳ובזה יובן ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים בסוד התיקון, אבל אמירה ומחשבה לא הי' כך, כאשר יבואר, שתכלית עשיית ובריאת העולם שיתחברו יחד, שיקראו שניהם גדולים, ולא בלבד שאנשי החומר ישפיעו לאנשי הצורה בעשרם, והתלמידי חכמים אנשי הצורה ישפיעו בתורתם לאנשי החומר, שזהו עולם חסד יבנה, דמכל מקום רק אחד נקרא מאור הגדול, כי התלמיד חכם משפיע שניהם, כי העולם ניזון בשביל חנינא בני, ואם כן אחד גדול, המשפיע, ואחד קטן, וע"כ מה שנק' שניהם גדולים היינו בחיבורם יחד, אז זנב הגדול ג"כ נקרא גדול, ועל ידי החיבור גורם להמשיך השפע לקטן ג"כ.

פ״אובזה יובן קושית התוספות, דדרשו בש"ס ובו תדבק (דברים י, כ) הדבק בת"ח וכו', והנה לוו סובל ב' פירושים, אחד כפשוטו, להשפיע לת"ח בתורת הלוואה, שהיא המעלה הגדולה שבמעלות הצדקה כמ"ש הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"י ה"י) והטור (יו"ד סי' רמט). ב' לשון חיבור ולויה. ושניהם אמת, וזה נמשך מזה. וז"ש לוו עלי, ר"ל לת"ח, כאלו לוו עלי, ואז אני פורע, בהתחברם יחד. מה שאין כן כשהוא יחיד בפני עצמו, שאינו רוצה להתחבר עם הת"ח, אז עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, וק"ל.

פ״בובזה יובן בראשית ברא אלהים, שעלה ברצונו מצד הנכון לבראם במדת הדין, ר"ל על דרך ישב עולם לפני אלהים, כשאלת דוד המלך ע"ה שיהיו כולם שוים בעושר. אך ראה שאין העולם מתקיים, כי חסד ואמת מן ינצרוהו. לכך שיתף מדת הרחמים עם מדת הדין, שיהי' לזה עושר מצד הרחמים, ולזה עניות מצד הדין, ואחר כן ישתתפו ויתחברו שישפיעו זה לזה, וז"ש ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, שהקדים אנשי החומר הנק' ארץ, לשמים בעלי הצורה, כמו שהקדים זבולן ליששכר מטעם הנזכר שם (עי' בר"ר עב, ה).

פ״גובזה יובן ויאמר אלהים, שעלה ברצונו מצד הדין והנכון שיהיו עץ ופריו שוין, כי העץ הוא אנשי החומר, ופריו הוא אנשי הצורה, שיהיו כולם שוין, וכשאלת דוד ישב עולם לפני אלהים וכנ"ל, בין לענין עושר. וטרם שגמר ציווי העשי' הקדים ארץ להוציא עץ העושה פרי ולא עץ פרי, ור"ל שיעשו פרי על ידי שישפיעו זה לזה, כמו שנאמר האיש אשר עשיתי עמו היום בועז וגו' (רות ב, יט), ואז על ידי חיבורם יחד יש מעלת קדימה לארץ, וכמ"ש ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, כי בעשי' הקדים ארץ על ידי החיבור, וכנ"ל.

פ״דוהנה על ידי החיבור שמושך זה את זה, גורם זה לזה או עלי' או ירידה, וכמ"ש הושיעה ה' כי גמ(ו)ר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם וכו' (תהלים יב, ב). ונ"ל שזהו והנה מלאכי אלהים (בראשית כח, יב), שהם אנשי החומר והצורה שנשלחו לעולם הזה וכנ"ל, עולים או יורדים, לפעמים גורמים כשגובר אנשי החומר, ירידה לאנשי הצורה על ידי החיבור, ולפעמים עליה, כשגובר אנשי הצורה.

פ״הוז"ש האשה אשר נתתה עמדי וגו' (בראשית ג, יב). כי החומר נקרא אשה, הם הגורמים. אשר נתת[ה] עמדי להתחבר עמהם, וכשגבר החומר גורם וכו'. ולכך כשנתקלל אדם נפקדה גם היא וכו', שזה נמשך מזה וכו'.

פ״ועד שבא נח איש האדמה (בראשית ט, יט) שהוציאה מהקללה, וכמ"ש בזוהר וכו' (ח"ג טו.), ור"ל על ידי שגבר כח אנשי הצורה על אנשי החומר, ונקרא איש אדמה, לעלות למעלה, כמו שביארתי משנה (ר"ה פ"ג מ"ח) והי' כאשר ירים משה [ידו] וגבר ישראל (שמות יז, יא), וק"ל, והבן.

פ״זמצוה א

פ״חויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה (א, כח). בפירוש מצוה זו פליגי ביבמות דף ס"ה (ע"ב), ת"ק סבר האיש מצו[ו]ה ולא האשה, שנאמר וכבשה, חסר, לשון יחיד, איש דרכו לכבוש, וכפירוש רש"י (בראשית שם), או כפירוש מהרש"ל שכופה לאשה בתשמיש, ואין האשה יכולה לכופו, שאין קישוי אלא לדעת (יבמות נג.). וסבירא לי' לת"ק דאף על גב דנאמר פרו ורבו לשון רבים, תירצו התוספ[ו]ת (ד"ה ולא קאמר) ההוא לברכה, ר"ל לכל העולם בכלל. ורבי יוחנן בן ברוקא סבירא לי' אף האשה מצו[ו]ה, שנאמר פרו ורבו לשניהם.

פ״טוהלכה כתנא קמא דאין האשה מצווה. ובבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידי וכו', מוציאה בגט (יבמות שם). ודין כתובה, בטור אה"ע סימן קנ"ד חלוקי דינים. ודין גבורת אנשים, שם. ומצוה זו היא אחת מתרי"ג מצות המוטל על כל אחד מישראל.

צ׳ויש לי מקום עיון בזה על הרמב"ם (הל' אישות פט"ו ה"ג) שכתב: מי שחשקה נפשו בתורה תמיד כבן עזאי ולא נשא אשה (יבמות סג:), אין בידו עון וכו'. הא תרי"ג מצות מוטל על כל אחד מישראל, וזמן תורה לחוד וזמן מצוה לחוד, ואומר אין לי אלא תורה.

צ״אוביותר קשה להרא"ש (קדושין פ"א סי' מב) דפליג על הרמב"ם בדין קודם לזה (הל' אישות פט"ו ה"ב), שאם עוסק בתורה ומתירא וכו' מותר, מאחר שעוסק במצוה פטור מן המצוה, וכל שכן תלמוד תורה. וכתב הרא"ש, קצבה לאותו לימוד לא ידענא, שלא יתכן להתבטל מפרי' ורבי' כל ימיו, רק בן כ' שנים, עכ"ל. וקשה, הא בן עזאי טעמא קאמר, מה אעשה נפשי חשקה בתורה, אפשר [לעולם] שיתקיים על ידי אחרים, ואם כן למה לא שייך זה על ידי אחר גם כן כשחשקה נפשו בתורה וכהרמב"ם. כי אם לומר מאחר שהיא מצות עשה מתרי"ג מצות מהיכי תיתי לפטרו ולעסוק בתורה יותר משאר מצות, ואנן איפכא מצינו בהני תנאי שביטלו ק"ש דמיקרי תורה, כדאיתא במנחות (צט.) הקורא ק"ש וכו', וביטלו ק"ש כדי לפקח בצרכי כלה כדאיתא (זח"ג קפו.). ואם כן יותר הי' זה קשה על בן עזאי גופא, איך נפטר ממצות פרי' ורביה. ועוד קשה, שלא הקשה בש"ס זה לבן עזאי גופא, דסתמא כתיב פרו ורבו.

צ״בהגם דקושיא זו על הש"ס לא קשי מידי, דהתוספ(ו)ת הקשו ביבמות (סג:) בד"ה אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים, והא בסוטה דף ד' (ע"ב) דנשא ברתי' דרבי עקיבא, בשלמא ללישנא קמא דנשא וגירשה, אתי שפיר. די"ל דעבדה ליה הכי מן האירוסין, עיין בכתובות דף ס"ג (ע"א) בתוספות (ד"ה ברתיה) דמשני כך. ופירש מהרש"א (כתובות שם) דברתיה דרבי עקיבא עבדה לי' הכי, שנתנה לו רשות כרבי עקיבא שלמד כ"ד שנים ברשות אשתו וכו'. א"כ י"ל דלמד ברשות, ועדיין הי' דעתו לקיים פרי' ורביה, אלא שמת בקצרות שנים, ונקרא בן עזאי וכמבואר בסנהדרין פ"ב (יז: ע' רש"י ד"ה רב נחמן) הדנין לפני חכמים, וכ"כ הרב (פ"ב) [פ"ד] דאבות (מ"א), יעו"ש.

צ״גאך להרמב"ם שפסק רשות לבטל, בוודאי צריך טעמא. ונ"ל דדייק רמב"ם מדמשני אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים, ואי סלקא דעתך כנ"ל, הא גם הוא יקיים מצוה זו ועל ידו יתקיים, אלא שמתאחר, וכמו שעשה רבי עקיבא (כתובות סב:) שפירש כ"ד שנים ללמוד תורה, אלא ש"מ שאין דעתו כלל להחזירה, והראיה שגירשה, ומאי טעמא לא פירש כך בלא גירושין.

צ״דוכי תימא ותיקשי לבן עזאי גופא מ"ש מצוה זו לפוטרו על ידי עסק התורה יותר משאר מצות. ונ"ל דדייק ממצוה זו, דפתח בלשון רבים פרו ורבו, וסיים בלשון יחיד וכבשה, בשלמא לרב יוסף דלא נפקא לי' מצות פרי' ורבי' מפסוק פרו ורבו (בראשית א, כח), ופסוק זה פרו ורבו לא נאמר רק לברכה (יבמות סה: תוד"ה ולא קאמר), אתי שפיר. מה שאין כן לת"ק דסבירא לי' פסוק זה למצוה נאמר, ויליף מן לשון יחיד, וקשה הא כתיב פרו ורבו בפסוק זה לשון רבים, אלא שמע מינה דאתא ללמדינו דאין מצוה זו מוטלת על כל איש פרטי, משום הכי נאמרה לרבים בכלל פרו ורבו, שאם מתקיים מצוה זו על ידי אחרים רשאי לבטל, לכך כתיב וכבשה לשון יחיד וכתיב פרו לשון רבים כנ"ל.

צ״הוהשתא לפי זה נוכל לומר דרב יוסף לא פליג אלא לפרש דלא תיקשי כנ"ל, דרישא דפסוק לשון רבים וסיפא לשון יחיד, לכך אמר פסוק אחר דגלי לן קרא כאן פרה ורבה (בראשית לה, יא) בלשון יחיד, שמע מינה דמה שנאמר שם, לרבים היינו דנאמר, אבל מי שחשקה נפשו בתורה רשאי לבטל ויתקיים על ידי אחרים, ואין צריך לתירוץ התוספ[ו]ת, דל"ק מידי.

צ״ווכי תימא באמת מה טעם מצוה זו דוקא לפטור על ידי התורה יותר משאר מצות, דלא מצינו בשאר מצוה רק בזה. דכתב הרמב"ם (פכ"ב מה' איסו"ב הי"ט), מובא בטור אבן העזר סימן כ"ה, וז"ל: אמרו יפנה אדם מחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבות העריות מתגברות אלא בלב פנוי מחכמה, עכ"ל. ושמעתי בשם קדמון אחד שזהו שאמרו חכמינו ז"ל (יבמות סד.) שאבותינו היו עקרים, מצד דבקותם בו יתברך ובתורתו לא נמצא בם תאות המשגל וכו'. אם כן הם ב' הפכים, דביקות התורה מבטל תאות המשגל בפריה ורביה, וע"כ לא נברא העולם אלא בשביל התורה, ומי שדבוק בה תמיד ע"כ פטור ממצוה זו, ולכך ניתנה מצות פרי' ורבי' לכל כללות העולם. וז"ש מה אעשה שנפשי חשקה בתורה, שמחמת דביקות תורה אי אפשר לו לקיים פריה ורביה, לכך גירשה אחר שנשאה.

צ״זורמב"ם לשיטתי' אזיל, שגם בזה הזמן אם יש מי שנפשו חשקה בתורה ונדבק בה תמיד כמו בן עזאי רשאי לבטל.

צ״חוהרא"ש סבירא ליה, שאם בימי התנאים לא נמצא דבוק בה כל כך בתורה רק בן עזאי, מכל שכן בזמן הזה שהוא יוהרא, כמו שמצינו לענין ק"ש לחתן וכו' (ברכות טז:). ושאני בן עזאי דכתבו המפרשים (ספה"ג פ"ד) אביך במה זהיר טפי (שבת קיח:), כי בזה נודע מה שנפשו חשקה יותר באיזה מצוה, ע"כ בא לתקן בזה העולם זה המצוה דווקא, וזה שאמר נפשי חשקה, מסתמא בשביל זה באתי לתקן, ויתקיים העולם בפרי' ורבי' על ידי אחרים, לכך אמר דווקא בן עזאי הי' פטור ולא אחר, ומכל שכן בזמן הזה, וק"ל.

צ״טאיברא נ"ל מ"ש נפשי וכו', הוא רמז דרך לעבודת ה', ויבואר זה על פי משנה בראש השנה (פ"ג מ"ח) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל (שמות יז, יא), וכי ידיו של משה עושות מלחמה, אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין, ואם לאו היו נופלין, כיוצא בדבר אתה אומר וכו'. זה ענין תמוה, מה ענין הרמת ידי משה להסתכלות ישראל. וגם דפתח במשה וסיים בישראל. ושאר הספיקות.

ק׳נ"ל על פי ששמעתי מהרב המוכיח מו' אריה ליב גלינ"ר פירוש המשנה (קידושין פ"א מ"י), כל העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו'. דיש בכל מצוה שעושין יחוד שם הוי"ה, וזה תכלית הכל, שכל מה שאדם עושה הן בגשמי הן ברוחני יהי' כוונתו לייחד ד' אותיות הוי"ה, ואין לך שום דבר קטן או גדול בכל העולמות אצילות בריאה יצירה עשי' שאין בו ד' בחינות הנ"ל. והוא כי בכל דבר יש יראה ואהבה, מתחיל למטה בענין היראה, חתול ועכבר, וזאב עם גדי, ואימת ויראת גבור על החלש, הן בחיות ועופות הדורסין, ובבני אדם שהם פגעים רעים, עד שנמשך זה בכל העולמות עד למעלה מעלה, שהוא שורש היראה לכל היראות, הוא יראה מפני פחד ה' והדר גאונו.

100

ק״אוכן בחינת אהבה הוא בכל עולמות מלמטה למעלה, אהבת אכילה ושתי' ומשגל וכל תאות העולם הזה, בכל חיות ועופות ובני אדם, למעלה שורש כולם הוא אהבת הבורא.

101

ק״בוהנה האדם לפי בחירתו, יש מדבק עצמו אל אהבה ויראה הגשמי למטה, בתאות המשגל ויראת אדם זה מזה, ואין רצונו במושכל. אך אדם השלם שהוא מדבק עצמו אל שורש האהבה והיראה, הוא הנבחר מכולם, והוא מברר ומעלה המדות להדביקם בשרשם שהוא הפנימי לכולם. כי יראה ואהבה שבעולם הבריאה הוא הפסולת של אצילות. וכן יראה ואהבה של יצירה הוא הפסולת של בריאה. וכן של עשיה הוא פסולת וזבל של יצירה^*הג"ה - ומזה יקח מוסר, איך כשעוסק בתורה ותפלה ומהרהר בעסקי העולם הזה, שהוא פסולת וזבל כנגד יצירה, מכל שכן נגד אצילות שהוא תורה ותפלה, ע"כ..

102

ק״גוהנה אהבה נמשך מי' של שם הוי"ה, ויראה נמשך מה' של השם. וקודם כל מצוה צריך ללמוד הדין של המצוה שידע על בוריו, וגם שיאמר בפה מלא הריני עושה לקיים מצוה פלוני, הרי ו' של השם בסוד קול, (ומעלה) [ומעשה] המצוה עצמה ה' אחרונה שבשם הנקרא דיבור. ובזה נשלם השם כשעושה מצוה בסדר הזה.

103

ק״דוהנה הוי"ה בחילוף מצפ"ץ, וא"כ מצוה הוא שם הוי"ה ממש, כי י"ה הוא מ"צ, ואותיות ו"ה של השם הוא כפשוטו.

104

ק״הובזה יובן כל העושה מצוה אחת, ר"ל שמחבר ד' אותיות של השם שהוא אותיות מצוה שיהיה אחת, דהיינו באהבה ויראה וקול ודיבור, שעושה המצוה לייחד ד' אותיות השם לאחת, מטיבין לו ומאריכין ימיו ודפח"ח. וא"כ באמת קאי על כל המצות, וק"ל.

105

ק״וובזה נבוא לביאור הנ"ל, דנודע (זח"א קפ:) מפסוק (מל"ב ג, טו) ותהי עליו יד ה', שהוא השראת שכינה. והטעם שנקרא יד ה', שהוא כמו ידות נדרים (נדרים פ"א מ"א), יד לכלי, כך היא כלי אומנתו של הקדוש ברוך הוא, וזהו יד ה', שהיא מתפשטת בד' עולמ[ו]ת אצילות בריאה יצירה עשיה, כי באצילות י' של השם, ושם ע"ב, ומלכות היא ה' אחרונה שבשם ע"ב, ששם אהבה. ובריאה ה' ראשונה של השם, ושם ס"ג, ומלכות ה' אחרונה שבשם, ושם יראה. וביצירה ו' של השם ושם מ"ה, ושם קול. ובעשי' ה' אחרונה ושם ב"ן, ושם המעשה של המצוה.

106

ק״זוכשאדם עושה מצוה בדחילו ורחימו וקול ודיבור, אזי מרים ומעלה כל המדריגות של כל העולמ[ו]ת אצילות בריאה יצירה עשי' להדביקן בשרשן, ולייחדן יחוד גמור בלי התלבשות כלל, שהוא לבושין דקדרות בתוך הקליפות, כי יתפרדו כל פועלי און, כנודע.

107

ק״חובזה יובן, כי נודע משה הוא בעלה דמטרוניתא, והוא בסוד הדעת המבריח מן הקצה אל הקצה, והוא הכלל של ס' רבוא שבדורו. וז"ש והיה כאשר ירים משה את ידו, ר"ל שמחה הוא לפניו יתברך, כמשמעות לשון וה"יה, כאשר ירים משה את ידו, שהוא עליות השכינה הנקרא ידו, עם ד' עולמ[ו]ת אצילות בריאה יצירה עשיה, שהוא כשמסתכלין ישראל כלפי מעלה, שמתדבקין בשורש היראה והאהבה שהוא למעלה, שאז יש בירור ועליה לכל העולמות, וז"ש שמשעבדין את לבם שהוא עיקר התאוה, כמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם (במדבר טו, לט), שעיקר תאותם הוא בלב, ומשעבדין לבם לאביהם שבשמים, ואינן שמין את לבם לאהבה גשמית ויראה חיצונית, כי אם לאהבה ויראה שהוא למעלה, אז מתגברין ועולין על האומות כמידתן. ואם לאו, שהן מתאוין לדברים שהם למטה, לכך הם נופלין. ועד"ז עשה לך שרף וכו', ואתי שפיר.

108

ק״טובדרך היותר פנימי נ"ל, והיה כאשר ירים משה ידו הוא אותיות יו"ד, ונודע מ"ש בזוהר וז"ל: מני' דכר ונוקבא, ו"ד וכו' איתחזי יוד כללא דיה"ו וכו', ע"כ. ובספר יצירה (פ"א מי"ג) אמ"ש שנברא בו העולם הוא סוד ו' צירופי יה"ו וכו', ג' קווין - ימין ושמאל ואמצעי, סוד אבות הן המרכבה (בר"ר פב, ו) הנק' חש"ק, רק באבותיך חש"ק ה' (דברים י, טו), והוא ג' קוצין שביו"ד עילא ותתא ואמצעיתא, סוד ג' טיפין, ג' מוחין חב"ד, שהוא ע"ב ס"ג - חו"ב, מ"ה וב"ן - ח"ג, והן ד' אותיות הוי"ה, וכמ"ש בפרש' בראשית יעו"ש. הרי כי שם הוי"ה הוא שורש הכל, לכל העולמ[ו]ת אצילות בריאה יצירה עשיה, וי' שהוא חכמה הוא שורש השורש שבו הוי"ה, וז"ש (תהלים קד, כד) כולם בחכמה עשית, וגם ברורי הניצוצין והעלאת הרפ"ח שבד' עולמ[ו]ת, במחשבה אתברירו כנודע.

109

ק״יוהנה האדם הוא עולם קטן, ויש בו משה ואהרן ומצרים, והשלם שיש בו דעת לחבר כל המדריגות של בני דורו להעלותן ולהדביקן בשרשם, שכולל את עצמו עמהם, נקרא משה, שהוא כולל בעצמו כל בני דורו, ונקרא דעת, דור דעה. ואדם רשע נקרא קטן שאין בו דעת.

110

קי״אובזה יובן, והיה כאשר ירים משה ידו שהוא יו"ד, שהיא כולל ג' קוין, שבהם ד' מוחין שבד' עולמ[ו]ת, וד' אותיות הוי"ה, שגרם יחוד וחיבר כל העולמ[ו]ת, והעלן והדביקן בשרש השרשים שהוא יו"ד חכמה, שהיא אהבה פנימית שהוא בלב, המתפשט מן ל"ב נתיבות חכמה, וז"ש דמשעבדין את לב"ם, ר"ל כל העולמות הכלולין בלב שמתפשטין מן ל"ב נתיבות חכמה, המשעבדין לאבי"הם שבשמים, חכמה אבא, ומתגלה בז"א שנקרא שמים, שהוא בחינת משה, יסוד אבא בלבוש יסוד אימא שבתוך ז"א, שהמדבק את עצמו לשורש השרשים, לכך משה הדביקן, נמצא ל"ק פתח במשה וסיים בישראל, כי בחינת משה ובחינת ישראל שהוא בשרשו שהוא אביהם שבשמים, הכל בחינה אחת.

111

קי״בובזה יובן צחות לשון בן עזאי, כי ד' אותיות הוי"ה הוא בכל הנבראים והנוצרים והנעשים, כמו שכתב בשערי קדושה, וניקוד שלו הוא חש"ק כמ"ש בתיקונים דף י"ו (עי' ת' ה' כ:) כי בי חשק ואפלטהו (תהלים צא, יד) יעו"ש. והנה אדם דעשיה מיחד שם הוי"ה בעשיה, ואדם ששורש נשמתו ביצירה מיחד שם הוי"ה ביצירה וכו'. וז"ש נפשי חשקה בתורה, כי נפשו הוא שרשו מיסוד אבא ששם התורה, ועשה יחוד שם הוי"ה שהוא חשקה בתורה דייקא. והש"י יכפר אם שגיתי כי לכבודו נתכוונתי, דמסתמא הי' שרשו שם, במקום שהי' יכול לדבק ולייחד שם כנודע.

112

קי״גהעולה מזה, שאם הי' איש פרטי גם עכשיו שיעשה שם יחוד, ג"כ הי' פטור מיחודי המצוה שבעולמ[ו]ת שלמטה, אלא שאין אדם רשאי לסמוך ע"ז, דמיחזי כיוהרא, כמ"ש הפוסקים (טוא"ח סי' קו) הראשונים היו פטורין מתפלה שהיה תורתן אומנתן כמו רשב"י וחביריו (שבת יא.), מה שאין כן עכשיו. אבל לענין עונש, ודאי קמי שמיא גליא שאם עשה יחוד בתורה למעלה למעלה, ועי"ז לא נשא אשה לקיים מצוה ליחד שם הוי"ה בעולמות שלמטה, וודאי אין בידו עון.

113

קי״דובזה יובן צחות לשון הרמב"ם. וגם ל"ק על הטור דהל"ל כתב הרמב"ם, כדרכו בכל מקום, ושינה כאן וכתב לשון הרמב"ם. שהוא לתרץ קושיות הנ"ל מן לשון הרמב"ם, שכתב ואם עסוק בתורה וטרוד בה וכו' מותר להתאחר וכו', מי שחשקה נפשו בה כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון וכו', עכ"ל. הרי שמדייק שלכתחלה לא יסמוך על זה, ואם עבר ולא נשא מחמת דביקות התורה כבן עזאי אין בידו עון, כי קמי שמיא גליא אי עשה היחוד כבן עזאי אין עון, וכנ"ל.

114

קי״הואתי שפיר, דהרא"ש לא פליג לענין דיעבד שיהי' בידו עון, כי קמי שמיא גליא, רק פליג ברישא, דאמר לדינא מותר לכתחלה להתאחר כדי שילמוד, ופי' ע"ז ואמר, קצבה לזמן האיחור לא ידענא, שלא יתכן שיתבטל מפרי' ורבי' ויסמוך על שהוא כבן עזאי, דגם בימי התנאים לא מצינו כן כבן עזאי, ואיך יסמוך עכשיו בזה לעשות כבן עזאי לכתחלה, ודוק, ושפיר לא פליג הרא"ש בסיפא. וגם השלחן ערוך יפה עשה שכתב לשון הרמב"ם ממש לענין דיעבד שאין בידו עון, מה שאין דרך הפוסקים בזה רק ליכתוב לדינא ולא לענין עון, ולפי מ"ש אתי שפיר.

115

קי״וובזה יובן כוונת הפסוק, וטעם המצוה זו לפי הנ"ל, פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, שהוא כפל במלות שונות. מבואר בדרושים פ' ויחי, מ"ש בזוהר (ח"א רכד.), מפקודי אורייתא נעשין לבושי נשמתא וכו', וז"ל: והענין, כי נעשו ג' לבושין ממעשה המצות והם סוד ג' צללין, וג' לבושין הם בג' עולמות, לבוש הנפש בעשי' בגן עדן הארץ, ולבוש הרוח ביצירה, לבוש הנשמה בבריאה, וזהו ממעשה המצות. ומן הכוונה נעשה גם כן ג' לבושין לשבת ויום טוב, שעולין נפש ורוח להתקשר בנשמה וכו'. ומן התורה נמשך שפע מזון, מן הדבור נמשך מזון לנפש רוח ונשמה בהיותם למטה בג"ע הארץ, ומן סוד התורה נמשך שפע מזון לנשמה כשהיא למעלה בגן עדן העליון בכסא הכבוד, וזהו שאמר יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי וכו' (דברים לב, ב), יעו"ש.

116

קי״זנ"ל שלזה צריך ד' מיני לימוד פרד"ס, להמשיך ד' מיני שפע מזון, כמו ד' לבושי מהמצוה כך מהתורה, ג' לבושין הוא בע"ה, והגוף הוא לבוש להנשמה בעולם הזה, כך התורה הוא בד' בחינות, פשט לחיי העה"ז להגוף, כי הוא חייך וארך ימיך (דברים ל, כ) בעה"ז (תנחומא שמיני יא), [ועל דרך הלצה, כי ע"י הפשט מתפאר נגד בני האדם, ויש לו תענוג בחיי העה"ז], ורמז דרוש וסוד הוא מזון ושפע לנפש רוח ונשמה.

117

קי״חובזה יובן פרו ורבו, הוא שיהי' לו שכל מוליד ולא שכל עקר, ור"ת פ"רו ר"בו הוא פשט רמז נגד ב' בחינות של פרד"ס, וגם ד' של פרד"ס שהוא דרוש אמר ומלאו את הארץ, על דרך הלצה, ע"י הדרוש שדורש ברבים מלא את הארץ, שיצא טבעו בעולם. ונגד סוד אמר וכבשה לשון יחיד, כמו כבשים ללבושך (משלי כז, כו), שיהא כבושים תחת לשונך (חגיגה יג.) שלא לדרוש ברבים. וז"ש האיש דרכו לכבוש, מי שנקרא איש דרכו לכבוש, ר"ל אפילו בנגלה אינו מתפאר ומפרסם את עצמו, כי דרכו לכבוש תחת לשונו הכל, ומכל שכן סוד, וק"ל.

118