תולדות יעקב יוסף, הקדמהToldot Yaakov Yosef, Introduction

א׳גימ"ל למ"ד, גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ, כִּי יי' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה, דֶּרֶךְ שֶׁקֶר הָסֵר מִמֶּנִּי וְתוֹרָתְךָ חָנֵּנִי.

ב׳ידע האדם וישכיל היצור נוצר, כי גוף האדם איננו האדם רק לבוש האדם, נוצר ברמ"ח איברים ושס"ה גידים, והש"י נפח בו נפש חיה כלולה מרמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחנים, ויתלבשו תוך רמ"ח איברים של הגוף, ואז פועלים איברי הנפש פעולתן ע"י הכלים שהם איברי הגוף.

ג׳ומזון האיברים הרוחנים הוא על ידי קיום התורה הכלולה מתרי"ג מצות, כדמיון תרי"ג אברי הגוף, וכל אבר מרמ"ח איברים ניזון מן מצוה פרטיות מתיחסת לאותו אבר, וכאשר מוכח מש"ס דמכות (כג:) אשר נבאר אח"ז.

ד׳וכ"כ הרב אלהי מה"ר חיים ויטאל בספרו שער הקדושה ח"א פ"א, וז"ל: וכל אבר וכו' וכאשר יחסר לאדם קיום איזה מצוה, גם האבר הפרטי המתיחס לאותו מצוה יחסר ממנו מזונו הנמשך לו משם הוי"ה, כמ"ש (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כלם, כי בשם הוי"ה תלוין כל המצות, כמו שאמרו חז"ל (זח"א כד.) י"ה עם שמי שס"ה, ו"ה עם זכרי רמ"ח וכו'. לכן צריך האדם לחפש בכל כוחו לקיים כל תרי"ג מצות, וכאשר יקיים איזה מצות עשה, יכוין להסיר מהאבר הפרטי של נפשו המתיחסת אל המצוה ההוא זוהמת הקליפה ההיא, ואז תחול עליו אבר המצוה הקדושה ההיא, אחר הסתלקת הזוהמא. וכן במניעת העבירה, יכוין שעי"כ יסולק הזוהמא אשר בגיד הפרטי של הנפש המתיחסת לאותו עבירה, ואז יוכל להמשיך שפע הרוחני הנמשך דרך הצינור הרוחני, ועי"כ נעשית נפשו כסא ומרכבה אל קדושתו ית'. וזה סוד האבות הן הן המרכבה (בר"ר פב, ו) עכ"ל, ודפח"ח.

ה׳ודע והבין דבריו הקדושים, שהוא כלל גדול לכל התורה והעבודה, להגיע למדריגת ואתם הדביקים ביי' וגו' (דברים ד, ד), ולמצות עשה ובו תדבק וגו' (דברים י, כ).

ו׳ובזה נ"ל לבאר ש"ס דברכות פ"ט (נד:) אמר רב יהודא אמר רב ד' צריכין להודות, ואלו הן, יורדי הים, והולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהי' חבוש בבית האסורים ויצא. יורדי הים, שנאמר (תהלים קז, כה-לא) (ויקם) [ויאמר] ויעמד רוח סערה וגו' יחוגו וינועו כשכור וגו' ויצעקו אל ה' וגו' יודו לה' חסדו וגו'. הולכי מדברות שנאמר (שם, ד-ח) תעו במדבר וגו'. חולה ונתרפא, שנאמר (שם, יז-כא) אוילים מדרך פשעם וגו' כל אוכל תתעב נפשם וגו'. ומי שהי' חבוש, שנאמר (שם, י-טו) יושבי חושך וצלמות וגו' כי המרו אמרי אל וגומר, ויצעקו ויזעקו וגו' יודו ליי' חסדו וגו'.

ז׳והספיקות רבו, א' למה פרט דווקא ד', הלא יש הרבה מיני נסים שעל כולם חייב להודות, כמבואר בריש פירקין (נד.). ב' הקשה מהרש"א (ד"ה ארבעה) דפתח אשר גאלם מיד צר, וחשיב מדבר ים וחולה, שאינו מיד צר. ג' דבפסוק נזכר ים אחרון, והש"ס זכרו ראשון. ד' דקי"ל הים גבוה מיבשה, ואיך אמר יורדי הים, וכן הקשה האלשיך (תהלים עה"פ). ושאר הספיקות.

ח׳ונראה לתרץ, דנודע כי נפש האדם חוצבה מן ד' יסודות רוחני', שמהם נוצרו כל העליונים, והם ד' אותיות שם הוי"ה, אשר בזה נאמר (יחזקאל לז, ט) מארבע רוחות באי הרוח וכו' (זח"ג רלד.), וכן גוף האדם נוצר מן ד' יסודות תחתונים, הכלולים מטוב ורע מצד חטא אדם הראשון, כמ"ש בשער הקדושה פ"א יעו"ש.

ט׳והד' יסודות הם אש, רוח, מים, עפר. וכל מדות הטובות והרעות מושרשים בד' יסודות הגוף, וכמ"ש הרב הנ"ל בספר הנ"ל שער ב' וז"ל: ולכן כל מדות רעות נחלקות אל ד' מינין, וזה פרטן, יסוד האש ממנו נמשך הגאוה, להיות היסוד הזה גבוה וקל מכולן, ובכללה הכעס, ובקשת השררה להשתרר ולהתגאות על הבריות, והשנאה לזולתו. יסוד הרוח, ממנו נמשך הדבור הנקרא שיחה בטילה, ובכללה חונף, ושקרים, ולשון הרע, ולגלות שבחיו לבריות. יסוד המים, ממנו תאות התענוגים, כי המים מצמיחים כל מיני תענוג, ובכללה החמדה, והקנאה. יסוד העפר, ממנו מדת העצבות בכל פרטיו, ובכללה העצלות בקיום התורה והמצות מפני עצבונו על השגת קניני העה"ז וכו'. וכ"ז מצד היצה"ר חלק הרע שבד' יסודות הנ"ל.

י׳וחלק הטוב הוא היפוכן, אחד ענוה, הוא התרחק מכל מיני כעס, וגאוה. ב' השתיקה, כאלם לא יפתח פיו, זולת דבר הכרחי או בתורה ומצות. ג' המואס בתענוגי העה"ז, זולת הכרחי לקיום הגוף. ד' השמחה בעבודת קונו, כמ"ש (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב, ושמח בחלקו. וכ"ז מצד חלק הטוב שבד' יסודות הנ"ל, עכ"ל.

י״אהעולה מזה, כי כל עוד טומאתו בו במדות רעות הנ"ל, טורח גדול לקיים התורה והמצות, כי אם שלא לשם שמים. וכאשר יתגבר על יצרו וילחם בו ויסור מעליו מדות הרעות, ויקיים התורה והמצות, יקרא צדיק גמור, וכמ"ש הרב הנ"ל יעו"ש.

י״בוזה יהי' כוונת רב במה שאמר ד' צריכין להודות, אשר גאלם מיד צר, ר"ל שיצא מצד הרע שבד' יסודות הגוף חלק הצר ויצה"ר, ונכנס בחלק הטוב שבד' יסודות הנ"ל. ואלו הן, יורדי הים וכו', והוא מלשון וירד מים עד ים (תהלים עב, ח), לשון גאוה ושררה הנמשך מן יסוד האש, וז"ש יורדי הים וגו' ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו יעלו שמים להתגאות, ירדו תהומות וגו', עיין מה שכתבתי בהפטורת ראה, עני' סוערה לא נחמה (ישעיה נד, יא), יבואר שם כל המשך פסוקים אלו, יעו"ש, עד ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם, ר"ל שהוציאו מן הצר, ממדות הרע חלק היצר הרע ונכנס בחלק הטוב מדת ענוה היפך הגאוה, וז"ש יקם סערה לדממה ויחשו גליהם וגו', וזהו נגד יסוד האש שמצדו הגאוה חלק הרע, והפוכו ענוה, חלק הטוב דיסוד זה.

י״גונגד יסוד הרוח שממנו הדיבור, אמר רב מיד אח"ז והולכי מדברות, ור"ל על דרך שכתוב בזוהר (ח"ג רה:) אבינו מת במדבר (במדבר כז, ג), בדיבור, יעו"ש, ויש לפרש שם ג"כ שנכנס בחלק הרע של הקליפות דיסוד ההוא, הנקרא מת, שנסתלק הקדושה מצד הדיבור הרע. וכ"כ בזוהר בראשית דף י' (ע"ב) מי זאת עולה מן המדבר (שה"ש ג, ו), מן המד"בר היא עולה, כמ"ש (שה"ש ד, ג) ומדברך נאוה וכו', יעו"ש. ויש לפרש שהוא הפוכו הנ"ל, שהיא עולה מן המדבר מן הדיבור שבחלק הרע והקליפות, והוא על ידי מ"י שהוא תשובה זא"ת עולה מן המדבר מן הרע אל היפוכו חלק הטוב שהוא השתיקה כי אם בתורה ומצות וזהו מדברך נאוה באמת, ואתי שפיר.

י״דוז"ש הולכי מדברות, שנאמר תעו במדבר בישימון דרך, דלכאורה הוא כפל. ועוד בישימון אין בו דרך כלל, ואיך אמר בישימון דרך. וגם בסיפא קשה, דאמר וידריכם בדרך ישרה, דהוה לי' למימר בקיצור, וידריכם ללכת אל עיר מושב.

ט״וולדברינו אתי שפיר, כי לשון הרע נקרא דרך, כמ"ש וידריכו לשון קשתם (עי' ירמיה ט, ב). וז"ש תעו במדבר, שהוא חלק הרע מיסוד הרוח, מצד הדיבור של לשון הרע ושקר וכיוצא בו. וז"ש תעו במדבר בישימון דר"ך, ר"ל שידריכו קשת לשונם רמי'.

ט״זוז"ש רעבים גם צמאים וגו', על דרך מה שאחז"ל (פתיחתא דאיכ"ר י) קאים טרון כל יומא ולא לעי ובתורה לעי וכו', והנה כל עוד שמרבים בדברים בטלים ולשון הרע ולשון שקר, עוד הם רעבים וצמאים לדבר יותר ולא לעי, עד כי גם נפש"ם בהם תתעטף כמ"ש רש"י פרשת ויצא (בראשית ל, מב) ובהעטיף הצאן לא ישים, כלומר מתעטפים בעורן וצמרן ואינם מתאוות להתייחם על ידי הזכרים וכו', וה"נ כל כך הורגלו בדברים בטלים ולשון הרע ורמיה, עד כי גם נפשם שדרכם לבחור ברוחני ומואס בתאוות הגופנית, שזה חומר וזה צורה, מ"מ ההרגל נעשה טבע גם לנפשם, בהם תתעטף, ומתאוה לזה כמו הגופני', שעשו מצורה חומר.

י״זויצעקו אל ה' בצר להם וידריכם בדרך ישרה, ר"ל שהוציאם מחלק הרע שביסוד הרוח, שהוא הדיבור, והכניסם בחלק הטוב שהוא ההיפך לבחור בשתיקה כי אם בתורה ומצות. וזה שאמר וידריכם בדרך ישרה, ר"ל שיהי' דריכת לשונם רק בתורה הנקרא דרך (קידושין ב:), והוא ישרה, חלק הטוב שביסוד הרוח.

י״חונגד יסוד המים אמר ומי שהי' חולה ונתרפא. הוא מה שאמר קהלת (קהלת ה, יב) ויש רעה חולה ראיתי [תחת השמש] עושר שמור לבעליו לרעתו וגו'. והנה פסוק זה אין לו שחר כלל.

י״טונ"ל דיבואר בפסוק שאחריו (קהלת ו, א-ב) יש רעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם, איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד, ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה, ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו, כי איש נכרי יאכלנו, זה הבל וחלי רע הוא.

כ׳והוא, מצינו שנתחבטו בקושיא זו נביאים ראשונים, כמ"ש משה רבינו ע"ה (שמות לג, יג) הודיעני [נא] את דרכיך, מפני מה צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, כמבואר בש"ס דברכות (ז.). וכן תמה הנביא (ירמיה יב, א) אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד וגו'.

כ״אוהנה מכח זה נתעו מדרך הישרה, וכמ"ש (תהלים י, יג-טו) על מה ניאץ רשע אלהים אמר בלבו לא תדרוש וכו' ורע תדרוש רשעו בל תמצא. ופירש רש"י, רשעי ישראל כשרואין הרשעים מצליחין, לבם נושאם להרשיע, אבל משתשבור זרוע רשעים, אם באת לדרוש רשעם של רשעי ישראל לא תמצאנו, ע"כ.

כ״בוז"ש קהלת ג"כ, יש רעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם, כי נתרבה רעה זו על הצדיקים הנקראים בתואר אדם. והוא, כי איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים, ר"ל כי גם מצד מדת הדין הנק' אלהים זכה לעושר ונכסים, כי בדין הוא שיטול שכרו, והטעם, כי ידוע כי גדול נסיון העושר יותר מנסיון עוני וכמ"ש שלמה מטעם זה ריש ועשר אל תתן לי וכו' (עי' משלי ל, ח). ואפילו הכי זה שהשפיע לו עושר וכבוד, ומ"מ איננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה, ר"ל שמניח ועוזב תענוגי הגוף והחומר רק בוחר ומתאוה בתענוגי נפשו, שלא יחסר לנפשו מכל אשר יתאוה. ואחר כל זה לא ישליטנו אלהים לאכול ממנו, ר"ל אפילו כדי אכילה לא נשאר בידו, כי איש נכרי יאכלנו, זה הבל וחלי רע, ר"ל זה גורם אשר הבל יבהלו בני אדם וירשיעו, וחולי רע הוא, שאין לו רפואה בסתירת שאלה זו, וכנז"ל.

כ״גוז"ש פסוק הנ"ל, יש רעה חולה, ר"ל שמצד הרעה באה החולי, והוא כי ראיתי עושר שמור לבעליו לרעתו, ר"ל עבור רעתו שמור לו עשרו, שלא נאבד ממנו, משא"כ באלו הכשרים שנאבד עשרם. ומכח זה נמשך רעה חולי לרשעי ישראל להרשיע, וכמ"ש דוד המלך ע"ה ורע תדרוש וגו', כנ"ל.

כ״דאיברא דרפואת חולי זה בעת אשר נתמלא סאתם של הרשעים, וכמ"ש (תהלים עה, יא) וכל קרני רשעים אגדע אז תרוממנה קרנות צדיק. וכמ"ש כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה וגו' כי פתאום יבוא אידם, עיין משלי סי' כ"ד (טז-כב) מזה, אז סתירת השאלה מבואר.

כ״הוז"ש ומי שהי' חולה ונתרפא, כנגד יסוד המים, שהוא הנמשך אחר תענוגי גופו, ולא נשמתו. ורעה זו נמשך מצד החולי אשר דרך רשעים צלחה ושלו כל בוגדי בגד וכנזכר.

כ״ווקאמר מנ"ל, שנאמר אוילים מדרך פשעם וגו', ור"ל כי אוילָם ושטותם להרשיע, נמשך מדרך פשעם של הפושעים שמצליחים, וכמ"ש עושר שמור לבעליו בשביל רעתו, ולכך גם המה בחרו בדרכיהם, בתענוגי הגוף. אבל תענוגי נפשם קאמר כל אוכל תתעב נפ"שם דייקא. ויגיעו עד שערי מות, שהוא הקליפות.

כ״זויזעקו אל יי' בצר להם ישלח דב"רו וירפאם, כי נודע דיבור הוא קשות מדת פורעניות, וכמ"ש דבר [האיש] אדני הארץ אתנו קשות וכו' (בראשית מב, ל), וה"נ כך, כשהש"י יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב, אז ישלח דברו להעניש הרשעים, ואז וירפאם לאינך, וכמ"ש ורע תדרוש רשעו בל תמצא (תהלים י, טו). וז"ש וימלט משחיתותם, מלירד לבאר שחת, שחזרו מרשעם, וכאמור.

כ״חוז"ש כאן בזה משא"כ בשאר ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה, כי באבוד רשעים רנה (משלי יא, י). ואמר ויזבחו זבחי תודה, כי אז יש זמן התעוררת תשובה, משא"כ קודם לזה, ושל כך אמר לשון זבח תודה, על דרך שכתוב (תהלים נ, יד) זבח לאלהים תודה, שפירש רש"י שם, התוודה על מעשיך ושוב אלי, זהו זבח שאני חפץ. וכן אמר זובח תודה יכבדנני (תהלים נ כג, וברש"י שם), ר"ל המביא לי זבח של תשובה והודאה על עונותיו, הוא יכבדנני וכו'.

כ״טומכאן נלמד לכולם מה שאמר רב ד' צריכים להודות, ר"ל לשוב ולהתודות, והודאה על עונותיו, שיבחין כי רוע מדותיו שהם ד' בכלל הוא מצד היצר הרע, שמתפשט הנגע ממנו בכל התרי"ג אבריו, ועצה היעוצה להתודות ולשוב, שידע האדם כי מצד עונותיו נמשך היצר הרע ברוע מדותיו, ומאמין אשר לו ית' היכולת לשנות טבע המדות להוציאו מחלק הרע שבכל ד' יסודותיו אל חלק הטוב, ויתפלל אליו, וז"ס זובח תודה יכבד"נני, כי מורה אשר לו יאתה הכבוד והיכולת לשנות גם הטבע והמדות, לכך אראנו בישע אלהים, ר"ל כי אלהים גימטריא הטבע, כי אראנו ישועה לשנות הטבע הנקרא אלהים, והוא מצד מדריגות האמנה בו יתברך, כמו שכתוב (בראשית טו, ו) (ויאמן) [והאמן] ביי', וכן ויאמינו ביי' (שמות יד, לא) שהוא התכלית השלימות, וכאשר נבאר עוד.

ל׳ואחר זה אמר נגד יסוד העפר, אמר ומי שהיה חבוש בבית האסורין ויצא, מנא לן, דכתיב יושבי חשך וצלמות וגו' כי המרו אמרי אל וגו' ויכנע בעמל לבם וגו', ויצעקו אל ה' ויוציאם מחשך וצלמות יודו לה' חסדו. כי חלק הרע שביסוד העפר הוא העצבות והעצלות בקיום התורה והמצות וכנ"ל, מצד הקליפות שפחה בישא, אבל הקדושה הוא השמחה והחדוה, וכאשר גברו עונות האדם אזי הנשמה הקדושה בבית האסורין של השפחה בישא, ואין תקנה כי אם על ידי תשובה, וכמ"ש בתיקונים (ת' ו' כג:) על פסוק (ישעיה מט, ט) לאמר לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו יעו"ש, ויפן כה וכה וירא כי אין איש (שמות ב, יב) מאן דאיתער בתיובתא, לתברא בית אסורין דילה, וז"ש אין חבוש מתיר עצמו מבית אסורין וכו'.

ל״אוז"ש ומי שהי' חבוש בבית האסורין ויצא מנ"ל, שנאמר יושבי חשך וצלמות. ר"ל כי זה העצל בתורה ובמצות הם בבית האסורין של היצר הרע, ונקראי' יושבי חושך וצלמות וגו', ויכנע בעמל לבם, כי משכן הנפש שהוא בלב, ועתה הוא נכנע ומשועבד אל הע"מל שהם הקליפות, לב"ם חלק הקדושה, ויצעקו אל ה'. ועל כי תחלה המר"ו אמר"י אל, ר"ל שהחליפו מתוק למר, ועתה יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק, יודו לה' חסדו שנכנסו לחלק הטוב שביסוד העפר, ושאר המשך הפסוקים יובן מעצמו.

ל״בושפיר השמיענו רב, כי ד' אלו שהם בטבע רוע המידות, והיה מקום לומר דלא מהני בזה שינוי הטבע והמדה, ובא רב להודיענו דמהני, וצריכים להודות, והיינו הודאה על עונותיו, ואז יתקנו גם היסודות החומרי והגשמי שנעשו מחומר צורה, שהוא שורש הכל, שהוסר הקליפה ושורה ד' אותיות הוי"ה וד' יסודות הגשמים ג"כ כמו ברוחני, וזה סוד המרכבה.

ל״גועל כיוצא בזה אמרו חכמינו ז"ל במתק לשונם (מגילה ג:) מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, להוציא הקליפה הנקרא מת. ולהכנסת כלה, להשרות השכינה ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, ששורש כולם ד' אותיות הוי"ה, כי י"ה עם שמי שס"ה, ו"ה עם זכרי רמ"ח מ"ע (זח"א כד.), וכאשר נבאר זה המאמר עוד, וק"ל.

ל״דואם כן אתי שפיר, דרב סידר לפי סדר היסודות אש ורוח מים ועפר ארמ"ע, כדי להשמיענו זה שינוי סדר הפסוק, להודיענו שורש הכל, ודי בזה.

ל״הועוד לאלו ד' מילין, רמז נסתר בצחות לשון הש"ס במ"ש ד' צריכין להודות, יורדי הים וכו'. והוא מ"ש בכתבי האר"י זלה"ה בתקוני העונות (ש' היחודים פ"ז מענף הג') בתיקון הגאוה, שיתענה נ"ה יום, נגד אותיות הים מן אלהים וכו', יעו"ש. וז"ס כי בעון הגאוה הנמשך מיסוד האש, שהיה בו גסות רוח להשתרר, כמו לשון וירד מים (ו)עד ים (תהלים עב, ח), ופגם באותיות הי"ם מאלהים, ועכשיו כשרוצה לשוב בתשובה ישפיל את עצמו וירד להעלות הנצוצין שהורידם אל הקליפה, וז"ש יור"די ה"ים ר"ל שיורד להעלות אותיות הי"ם, והבן.

ל״וואח"ז אמר הולכי מדברות, שהוא תיקון פגם הדיבור, נגד יסוד הרוח. והוא, דשם בכתבי הנ"ל (פי"א) כת מספרי לשון הרע פוגמין בז"א, אות ו' שבשם הנק' לשון וכו', יעו"ש. והנה במקום אחר כתב, תיקון למוציא דיבה, שפגם באות א"י דאדני גימטריא דב"ה, ויכוין שם קדוש שהל"ן, גימטריא לשון וגימטריא שכינה וכו'. משמע שהפגם הוא בשכינה אות ה' מהשם.

ל״זנ"ל דשניהם בקנה א' עולין, דכתב בספר הבהיר (סימן נז) זכור לזכר, ושמור לנוקבא. וכתב האר"י זלה"ה כי רמ"ח מצות עשה הוא מצד זעיר אנפין, ושס"ה לא תעשה הוא מנוקבא, יעו"ש. והנה הפוגם בברית הלשון או בברית המעור, פוגם בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידין, דכ' בזוהר פ' נח (עו.) והי' מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך (דברים כג, טו), מחניך דא שייפי גופא, ולא יראה בך ערות דבר, דגעלי ומסאבי גרמיהון במלה דפומא וכו', ר"ל כי על ידי שלא שמר ברית הלשון נטמא ברית המעור הגורם טומאה לכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, וכמ"ש (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בש"רך [וכ"כ במ"ד קהלת ה' (ע' סי' ג, וע' ויק"ר טז ה), אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, אחד מאיבריך אל תתן להחטיא כל איבריך וכו', יעו"ש], וכמ"ש בראשית חכמה פרק י"א (ש' הקדושה) יעו"ש. וז"ש כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך (דברים כג, טו) והוא יחוד קב"ה ושכינתיה, הוי"ה אלהים, השורה ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, כנ"ל.

ל״חוזה כוונת הפסוק תעו במדבר בישימון דרך וגו', דלכאורה הוא כפל, כנזכר. ולדברינו אתי שפיר, כי אלו שתעו במדבר דהיינו בדיבור, ויספרו לשון הרע ומוציא דבה, פוגמים בכל רמ"ח איבריו גימטריא במד"בר, שהם מצד הקב"ה, גימטריא אברהם (זח"ג רפ:), זכר. וגם פוגם בשס"ה גידיו, שמור, שהוא מצד שס"ה ל"ת שבשכינה, הנק' ב"ן, וזהו אותיות ב"ישימו"ן ר"ת וס"ת ב"ן, ואותיות שבאמצע גי' שס"ה. וז"ש דר"ך ב"פ הוי"ה אלהי"ם, כנגד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, והבן.

ל״טואח"ז אמר מי שהיה חולה ונתרפא, נגד יסוד המים המגדל צמחים שהוא מזון לכל נברא, ומי שאין בו מדת הסתפקת כשיחסר לו מזונו להתענג בו, יגרם קנאה ושנאה לזולתו, וכיוצא בו, והוא חולי רע. ורפואתו כאשר נבאר.

מ׳והוא, דכתבתי בביאור פסוק וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים וגו' עד ויורהו יי' עץ וגו' (שמות טו, כב-כה), ואמרו בש"ס דבבא קמא פרק ז' (פב.) דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה וכו'. וכתבתי שם, כי מה שהיו מחוסרי מזון אשר הוא יכונה בשם מים, הוא לסיבת עזיבת עסק התורה שנקרא ג"כ מים, כמ"ש כל צמא לכו למים (ישעיה נה, א).

מ״אוהוא, כי יש ב' מדריגות, א' על פי הטבע, ב' למעלה מהטבע, והנה על פי הטבע לא היה ראוי למים במדבר ארץ ציה, כי אם למעלה מהטבע, כמ"ש (דברים ח, טו) המוציא לך מים מצור החלמיש, והיינו כשישראל ג"כ במדה זו שלמעלה מהטבע, והיא שעוסקים בתורה שהיא למעלה מן הטבע, וכמ"ש האלשיך על פסוק כי בי ירבו ימיך (משלי ט, יא), וראי' מאביי ורבא דאתי מדבית עלי, ועל ידי שעסקו בתורה וכו' (ר"ה יח.). ולכך כשלא עסקו בתורה לכך לא היה להם מים, ואתי שפיר. וז"ש כל אוכל תתעב נפ"שם, על דרך לכו לחמו בלחמי (משלי ט, ה), ולפי שתעב אכל נפשו, לכך גם אכל גופו נמנע ממנו.

מ״בוהנה התורה נק' דבר"ו, כמ"ש (תהלים קה, ח) דבר צוה לאלף דור, והנה זה שהיה חולה מצד חסרון פרנסתו ומזונו, מצד יסוד המים, ונתרפא על ידי עסקו בתורה, וז"ש ישלח דב"רו וירפאם, והטעם מבואר כאמור.

מ״גובדרך פנימי, כי מבואר בכתבי[ם] כי סבת חולה נמשך מחמת העדר וחסרון שער החמישים שהוא יסוד אבא, לכן חולה גימטריא מ"ט, ועל ידי ביקור נמשך שער נ', וחזר דפ"ק לאיתנו, יעו"ש. ונודע כי התורה הוא יסוד אבא. ושפיר אמרו בש"ס מי שהי' חולה ונתרפא, הוא ע"י כי ישלח דבר"ו וירפא"ם והב"ן. ובזה א"צ לפירוש הנ"ל חולה ונתרפא על פי מה שאמר רעה חולה וכו', כי יתפרש שפיר כאמור.

מ״דובזה נ"ל לבאר המשך פסוקים בפ' לך לך (בראשית טו, ה-ח) ויוצא אתו החוצה וגו' עד במה אדע וגו', ויבואר בסוף.

מ״הואח"ז אמר, מי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא, נגד יסוד העפר הגורם עצבות ועצלות הנמשך מזוהמת הס"מ, כמ"ש בעצבון תאכלנה (בראשית ג, יז), והוא מחמת חסרון קיום מצות עשה חיות האבר הפרטי, ומכל שכן אם ח"ו עשה איזה עבירה באבר פרטי, שנסתלק חיות האבר ומת האבר ההוא, כי שורה בו הטומאה והעצלות, והנשמה הקדושה בבית האסורים של היצר הרע, כי תיבת האסורי"ם גימטריא שכ"ב, בסוד ותשכב מרגלותיו (רות ג יד, וע"ש ז) כנודע.

מ״ווכשחוזר בתשובה, היפך העצלות הוא השמחה, שהוא מקום להשרות בו הקדושה, ואז נקרא חי', בסוד ובניהו בן איש חי' וגו'. ולולי דמסתפינא הייתי אומר, מלבד הטעם הידוע שנקרא יסוד חי' כמ"ש בכתבים, נ"ל גם כן לומר דכ' בזוהר (ע' בראשית יז.) ויקרא אלהים לאור יום וכו' (בראשית א, ה) וז"ל: במוסף בי' רזא דנקודה עלאה ורזא דעמודא דאמצעיתא, בגין כך איתוסף בי' תרין אתוון י"ו, וז"ש ו"יקרא וכו' [ובזה תבין פירוש הש"ס במס' שבת וביצה (טז.) ו"י אבדה נפש] יעו"ש. ובהצטרף ב' אותיות ו"י עם שכ"ב נעשה וי"שכב עמה בלילה הוא (בראשית ל, טז), שנעשה יחוד קב"ה ושכינתיה, שמעלה מדריגות התחתונים ששכב ארצה, להעלותן השמימה, וזה סוד (בראשית כח, יב) סלם מצב ארצה וכו'. וז"ש בש"ס מי שהי' חבוש בבית אסורים וי"צא, ר"ל כי סוד בית האסורים גימטריא שכ"ב, שהשכינה בסוד ותשכב מרגלותיו, ואחר שחזר בתשובה נעשה חי', על ידי שניתוסף בו ב' אותיות י"ו, ועם ב' אותיות עצמן גימטריא חי', ועל ידי ב' אותיות ו"י נעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי' גימטריא צ"א, ונעשה תיבת ויצא. וז"ש בש"ס, שהיה בבית האסורין ויצא, והב"ן.

מ״זומרומז בפסוק יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל וגו', יוציאם מחושך וצלמות וגו'. דנודע דשורש כל הדינין הם ש"ך ופ"ר אשר משם יניקת ס"ם ולילית, כמ"ש בתיקו' נוצר חסד לאלפים יעו"ש, וז"ש יושבי חו"שך וצלמות - ר"ל מצד ש"ך דינים, אסיר"י - גימטריא פ"ר, וגומר ויצעקו אל יי' וגו' יוציאם מחושך וצלמות וגו', דכ' בלקוטי תורה (ריש פ' נח) נח הוא יסוד אבא המתלבש ביסוד ז"א, ומשקה גן עליון וגן תחתון, וזה סוד מעין גנים (שה"ש ד, טו), יעו"ש. וזהו סוד י"ו, כי יסוד אבא י', ויסוד ז"א וי"ו, [ואפשר שזהו סוד ויקרא (בראשית א, ה)] וז"ש יוציאם, ר"ל על ידי יסוד ז"א בו אות י"ו, נעשה יחוד זו"נ גימטריא צ"א, וגם יחוד או"א הוי"ה אהי"ה, י"ם שהם או"א, ואז יוציאם מחושך וצלמות ומוסרותיהם ינתק, והשי"ת יכפר.

מ״חעוד יש לפרש מי שהיה בבית האסורים ויצא, בסוד ששת ימי החול ושבת. ויבואר גם כן מה שאמר, ישלח דברו וירפאם.

מ״טוהוא, דכתב בזוהר בראשית דף ל"ב (ע"א), וז"ל: וההוא דיבור איקרי שבת, ובגין דשבת איקרי דיבור לכך דיבור דחול אסור בשבת וכו', יעו"ש. ונודע כי בימי הגלות הוי כל ששת ימי החול שליטת הקליפות, בסוד והוא אסור באזקים (ירמיה מ, א), ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. משא"כ בשבת דהוי יום מנוחה, שביתת הקליפות, על ידי וקראת לשבת ענ"ג (ישעיה נח, יג) עד"ן נה"ר ג"ן, כי מעיין גנים וכו' (שה"ש ד, טו) וכנ"ל, והוא סוד וינפש, עיין בזוהר.

נ׳וז"ש כי נגד יסוד העפר הרומז כי שחה לעפר נפשי"נו (תהלים מד, כו), בשית יומי החול, שהוא בבית אסורים, דדיו לעבד וכו' (ברכות נח:). ויצא, דהיינו בשבת, ע"י שהוא מנוחה, שנעשה יחוד הוי"ה אדנ"י גימטריא צ"א ע"י אותיות ו"י שבצדיק יסוד עליון הנקרא מעיין גנים וכו', וזה שאמר ויצ"א, והבן. ובשבת נעשה מן הע"פר סוד לוו עלי ואני פו"רע (ביצה טו:) הנזכר בשבת, שהוא חיבור ויחוד, ודי בזה.

נ״אומובן גם כן מי שהיה חולה ונתרפא, [ו]מה שאמר ישלח דברו וירפאם, נגד יסוד המים בעל התענוגים, שזכרתי לעיל, וזה לא נאות לימי החול שליטת הקליפות, משא"כ שבת נק' ענ"ג, רשאי לרפאות חולי הגוף, וז"ש ישלח דברו שנקרא שבת, וירפאם, וק"ל.

נ״בהעולה מזה כי ד' יסודות שבאדם רמוזין נגד שם הוי"ה כאמור, וגם רמ"ח איברים ושס"ה גידיו הגשמים והרוחנים הרמוזין גם כן בשם הוי"ה, כמ"ש י"ה עם שמי שס"ה ו"ה עם זכרי רמ"ח.

נ״גובזה תבין כל המזמור, יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר, כי כל זמן שהד' יסודות שלו ביד צר, אינו שורה בו שם הוי"ה, וגם כל אבר אשר בו מום מחמת איזה עון או מניעת מצות עשה, שורה בו קליפה, ואין שורה בו אותו מצוה מרמ"ח מצות עשה על אבר מרמ"ח איבריו להשפיע בו חיות הקדושה מן ד' אותיות הוי"ה שהוא המחיה הכל, בסוד ואתה מחיה את כלם (נחמיה ט, ו). ואחר שעשה תשובה והוסיר הקליפה, אז שורה בו שם הוי"ה. וז"ש יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר, כי מצד ד' אותיות הוי"ה נמשך הגאולה מיד צר כנ"ל.

נ״דוז"ש מארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים וגו', כי ד' אותיות הוי"ה שבאדם הוא ברזא דרתיכא עלאה דכלילא באותיות הוי"ה בד' סטרא עלמא, מזרח מערב צפון וים, וכמ"ש בזוהר בראשית דף י"ט (ע"א) וז"ל: שמהן אילין ברזא דרתיכא וכו' יעו"ש, ונק' האל הגדול הגבור והנורא וכו' (שם, נחמיה ט לב). וז"ש במד"בר נגד לשון, ו' מהשם, נורא, וכנ"ל. יושבי חושך וגו', נגד הגבור, ה' מהשם. חולה ונתרפא, ישלח דברו וירפאם, נגד יסוד המים, י' מהשם נקרא הגדול, חסד, ע"ב שבחסד. יורדי הים, נגד א"ל, כי אל בצירוף יורד"י הי"ם נעשה צירוף שם אלהים, נגד יסוד האש, ה' ראשונה, ואתי שפיר.

נ״הוזה שסיים גם כן מי חכם וישמר אלה, כי נודע מ"ש בתיקונים (ת"ע קכז.) חו"ב נק' 'ים', ובצירוף 'אלה' נעשה שם אלהים, בסוד מ"י ברא אלה (ישעיה מ, כו) הנזכר בזוהר בראשית (א:), והבן. ולכך 'מי חכם', ס"ת מי ור"ת חכם, בסוד הבן בחכמה וחכם בבינה וכו' (ספר יצירה פ"א מ"ג).

נ״ועוד י"ל, דמצאתי וראיתי בהג"ה דר"ע בפסוק ויתבוננו חסדי ה', כל איבריו, ע"כ. והוא תמוה. ונ"ל, דיש להבין למה מצות לא תעשה יכונה בשם שמור. ונ"ל, כי באמת רמ"ח מצות עשה הוא קומה שלימה, ולא ניתן שס"ה ל"ת רק לשמירה שלא יפרוץ הקליפה גדר הקדושה, דוק ותשכח בתיקונים, ובכתבים בסוד חילוקא דרבנן יעו"ש. וכן כתבתי במ"ש בתיקונים ואביו שמר את הדבר (בראשית לז, יא) וכו', ור"ל כי שס"ה ל"ת הוא מצד שם י"ד כנ"ל, ועי"ז הוא שומר את הדבר.

נ״זובזה יובן מ"י חכ"ם וישמר אלה, ר"ל מצד או"א הנקראים מי חכם כנודע, אז יוכל לשמור את אלה שהיא השכינה, עם שס"ה ל"ת הנק' שמור שהם מצד או"א כנודע. ואז ויתבוננו חסדי ה', ר"ל כי הרמ"ח מ"ע שהם מצד החסד, כל איבריו שהם רמ"ח יהא מדור וכסא לשם הוי"ה הנקרא מצוה, בכל אבר מצוה הראוי ושייך לאבר ההוא, להשפיע בו חיות הקדושה מן המצוה ההוא לאבר פרטי ההוא, אחר ששמר מלעבור על ל"ת, וק"ל.

נ״חואחר הצעה הנ"ל כי תרי"ג מצות נאצלו מן שם המיוחד ד' אותיות יהו"ה, כמ"ש י"ה עם שמי שס"ה, ו"ה עם זכרי רמ"ח וכו' (זח"א כד.). וכמו שהוא ית' נצחי היה הוה ויהיה כך שמו ית', כי הוא ושמו אחד, וגם תרי"ג מצות שנאצלו מן שמו המיוחד, נצחים וקיימים לעולם.

נ״טומעתה יש לתמוה אהא דאמרינן בש"ס דנדה דף ס"א (ע"ב), תנו רבנן, בגד שאבד בו כלאים לא למכור אותו לנכרי וכו', אבל עושה ממנו תכריכין למת. אמר רב יוסף זאת אומרת מצות בטילות לעתיד. וכ' התוספת (ד"ה אמר), תימא אמאי לא קאמר רב יוסף מילתיה אמתניתין דכלאים, דתנן בהדיא (כלאים פ"ט מ"ד) תכריכין למת אין בו משום כלאים. וי"ל דמהך לא משמע וכו', אבל הכא קתני לכתחילה עושין, גם שיעמוד לעתיד בלבושיו שנקבר בהם, ש"מ דמצות בטילות לעתיד, ע"כ. הרי מפורש בש"ס דמצות בטילות לעתיד, והוא תמוה.

ס׳ונ"ל לפרש כוונת הש"ס בדרך זה, דאותיות מצוה הוא אותיות יהוה, רק ב' אותיות ראשונות הוא בהעלם ע"י חילוף א"ת ב"ש והוי י"ה מ"צ. והטעם נ"ל, מלבד הטעם המבואר בכתבי האר"י ז"ל, וכאשר נזכיר מזה בפנים, נראה מלשון הפסוק (שמות ג, טו) זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור, ודרשו חז"ל (זח"א כד.) שמי עם י"ה שס"ה וכו', הרי דקאי שמי על ב' אותיות ראשונות מהשם, וכן כתב האר"י זלה"ה (לקוטי תורה) על פסוק כי בי"ה יי' צור עולמים (ישעיה כו, ד) כי י"ה הוא נשמה לשם הוי' וכו', וא"כ יש להעלימו כמ"ש זה שמי לעלם, משא"כ זכרי ו"ה, יש להזכירו מפורש, לכך בתיבת מצוה ב' ראשונות בהעלם.

ס״אונ"ל דלכך יש בעשיות המצות נגלה ונסתר, כמו שכתבתי במצות שופר על פסוק כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב (תהלים פא, ה), כי משפט הוא טעם נמוסי, ונגלה גם להמוני עם אשר בשם יעקב מכונה, משא"כ חק שהוא סודי הנסתר של המצוה, הוא לישראל, בסוד ישראל עלה במחשבה וכו' (בר"ר א ד, זח"א כד.) יעו"ש, וכן בכל מצות עשה ול"ת.

ס״בוזה נ"ל ויהיו שניהם ערומים וגו' (בראשית ב, כה), משא"כ אחר חטא - וילבישום (שם ג, כא). והנה אם לא חטא אדם הראשון הי' מקיים מ"ע ול"ת בגן עדן, והיינו מה שכתוב (שם ב, טו) לעבדה ולשמרה, והיינו על פי רוחני', משא"כ אחר החטא אז נתגשם, ואנו מקיימין המצות בגשמיות במעשה, וברוחניות על פי המחשבה שהוא הנסתר. והוא מרומז באותיות מצוה, כי ב' אותיות ראשונות הוא בהעלם נגד הנסתר, וב' אותיות אחרונות נגלות נגד הנגלה, שהיא מעשה המצוה בגשמיות, כמו עור תפילין, וצמר לציצית, וכיוצא בזה. משא"כ לעתיד ולא יכנף עוד מוריך (ישעיה ל, כ) דאשתללו מלבושים, ולא יהי' מתלבש בהעלם, ויהיה נקרא שם הוי"ה מפורש ככתיבתו, ולכך גם המצות יהי' ברוחניות, כמו אדם הראשון בגן עדן קודם חטאו, ואז לא יתלבשו ב' אותיות ראשונות בלבוש מ"צ, רק יהי' שם הוי"ה מפורש.

ס״גולזה כיון הש"ס במה שאמר כי המצות בטלות לעתיד, שלא יהיו בתואר מצות בהעלם, רק בגילוי כל ד' אותיות הוי"ה, ומטעם כי לא יהיו המצות בלבוש הגשמי, רק ברוחני. ולכך בגד שאבד בו כלאים עושין ממנו תכריכין למת וכו', שלא יהי' אז המצות בתואר לבוש ובגד שיהי' שייך בו כלאים, רק ברוחניות, ולכך מצות בטלות לעתיד, אבל רוחני' תרי"ג המצות הם נצחים וקיימים נצח ועד, ודי בזה, ואתי שפיר.

ס״דהעולה מזה, שאין הפסק זמן לשום מצוה מתרי"ג מצות, אפילו לעתיד, רק שיהי' ברוחני. ועתה בעוה"ז בגשמי במעשה, וברוחני על פי הכוונה להבאים בסוד יי'.

ס״הולפי זה יגדל התימה, שמצינו כמה מצות שאינן נוהגין רק בזמן שבית המקדש וגו'. וקשה, מאחר שהמצות הם מעצמותו ית' איך יתבטלו באין מקדש, הא כביכול הקב"ה הוא מצוי תמיד מצד מציאותו בעבר והוה ועתיד, וגם המצות צריכין שיהי' כך, שנאצלו ממנו כנזכר.

ס״וועוד קשה, לפי מה שכתב הראב"ד בספר יצירה (הקדמה) בסוד עולם שנה נפש, כי האדם נקרא עולם קטן, וכמו שיש קומה שלימה ברמ"ח איברים ושס"ה גידים בכללות פרצוף העולם, כך יש בשנה, וכן בנפש האדם שייכים כל רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה, רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. וכן מפורש בש"ס דמכות (כג:) אשר נבאר בפנים. ומעתה לפ"ז תיקשי, הרי מצינו כמה מצות שיש בכהנים מה שאינו בישראל, ויש כמה מצות השייכים למלך ואינו בהדיוט, וכיוצא בענין זה, וא"כ איך יכול כל איש פרטי לקיים כל רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת שהם תרי"ג, נגד רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. ולא נעלם ממני דברי חז"ל כי על ידי אחדותן של ישראל, מה שמקיים אחד שייך עבור חבירו וכו', יעו"ש.

ס״זועוד קשה לי, שיש מצות עשה בתורה ובו תדבקון (דברים יג, ה), וגם מצות עשה ואהבת את ה' אלהיך (דברים ו, ה), וכתב המפרש להרמב"ם בפ"ב מהלכות יסודי התורה הלכה א, וז"ל: ולא נתנו כל המצות אלא כדי שיגיע בהם לזה המדרגה דכתיב (דברים ל, יט) ובחרת בחיים למען תחי' [וגו'] לאהבה את ה', עכ"ל. הרי כי תכלית כל תרי"ג מצות כדי שנוכל לדבק בו ית', ולאהבה אותו. וכ"כ מפורש בזוהר (ח"ב פב:) כי תרי"ג מצות נקראו תרי"ג עיטין וכו', כי הם עצות איך לידבק בו ית'. ולכאורה הוא תמוה, איך מרומז דביקות בו ית' על ידי מצות גרושין, כמ"ש (דברים כד, א) וכתב לה ספר כריתות, ומצות עשה של עבד עברי (שמות כא, ב-יא), ומצות עשה העניק תעניק לו (דברים טו, יד), וכיוצא בזה בדבר, דוק ותשכח הרבה.

ס״חומכח הערות והספיקות הנ"ל, מלאני לבי לבאר בעז"ה תרי"ג מצות הנ"ל, איך שהם בכל עת וזמן, והם בכל אדם, ואיך יש בו מקום לדבק בו ית' בכל מצוה מתרי"ג מצות. והש"י יעזור לנו ויגמור בעדינו לטובה ויורינו נפלאות מתורתו ונזכה לדבק בו, וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב, ד).

ס״טוכ"כ בזוהר בראשית דף ל"ט ע"ב: עלמא עלאה בסתימא, תתאה באתגליא, למיהוי תדיר עובדא דקב"ה סתים וגליא, ורזא דשמא קדישא הכי הוא סתים וגליא וכו', יעו"ש. הרי מפורש כי שם הוי"ה הוא סתים, ר"ל ב' אותיות ראשונות, וגליא ב' אותיות אחרונות, וזהו סוד ו"הנגלת לנו וגו' (דברים כט, כח), ולכך תדיר כל עובדא דקב"ה סתים וגליא, והיינו כל מצוה יש בה סתים מצד מ"צ מן מצוה, וגליא מצד ו"ה דמצוה, והבן.

ע׳ובזה נ"ל לבאר משנה בש"ס דקדושין פרק א' (לט:) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין ימיו ונוחל את הארץ, וכל שאינו עושה וכו'. והספיקות רבו בזה לפורשן.

ע״אונראה, אחר שתדע כלל הכל, כי צורך קיום המצות והתורה והתפלה של בני אדם, הוא כמו שנברא האדם בחומר וצורה מן ד' יסודות שהם ב' הפכים, והי' הכוונה העליונה כדי שיעשה אדם מן חומר צורה, ונעשה אחדות אחד. כך היה צורך כל מצות אפילו הגשמיות כגון טלית ותפילין וסוכה ולולב, כדי לעשות מחומר גשמי צורה רוחנית. והוא, כי בשעת השבירה של כלים דשבעה מלכים שמתו בארץ אדום נפלו ונעשו מהם בחינת הקליפות, וצריכין שיתוקנו ויתבררו ויתלבנו כל הקדושה שבהם, וישארו סיגים למטה שהם הקליפות וכו', ואפילו כל עניני עולם הזה הגשמי והחומרי כגון הצומח וכו' וכל הנבראים כולם, הם מברורי המלכים שמתו, ונברר על ידי התפלה והמצות של בני אדם וכו', וכמ"ש ב"פ ע"ח בכוונת אכילה, ובכוונת התפלה בדף י"ב יעו"ש. ולכך ב' אותיות ראשונות של תיבת מצוה הוא בלבוש, שנתחלף שם י"ה, בעבור שהכל נתלבש בלבוש החומרי כדי לבררן ולעשות מחומר צורה אחדות א', וכזה יכוין בעשותו מצוה מגשמי, לעלות הנצוצי קדושה שיש בצמר הטלית ויעשה רוחני, וכן בעור של תפילין, ובבית שלומד בו יכוין להעלות חומר ד' יסודות וכו', ובזה נאמר בכל דרכיך דעה"ו (משלי ג, ו), והבן.

ע״בובזה יובן כל העושה מצו"ה אחת, ר"ל שיש בו ד' אותיות, ב' ראשונות בלבוש, וב' אחרונות נגלות, גשמי כביכול, והכוונה לעשות מגשמי רוחני ונעשה אחת, אז מטיבין לו וכו'. וגם נודע מ"ש ביה"כ אחת ואחת, ודי בזה.

ע״געוד יש לפרש, ויבואר ג"כ ג' לשונות מטיבין, מאריכין, ונוחל הארץ וכו'. והוא, שכבר הקדמנו כי גוף האדם אינו נקרא רק בשר אדם, והנשמה שבתוכו היא האדם וכו'. כך כל המצות, אפילו מצות התלויין בדבור, כמו מצות תפלה ומצות עסק התורה, וברכת הנהנין, הנה האותיות הם רק כלי ולבוש, וצריך להמשיך בתוכו של האותיות בעת שמדבר בהם רוחניות הספירות, עם אור א"ס המחי' אותן ובו כח המחבר יחד האותיות. כגון ברוך, שיש בו שמות הו"י ע"ב ק"ל גימטריא ברוך, הנה אותיות ברוך הוא הכלי, ושמות גימטריא ק"ל הוא רוחניות הספירות, ובו אור א"ס המחיה אותו שיהי' ברוך לשון ברכה, וכיוצא בזה. ובפרט בברכה צריך לכוין כך, וכמ"ש בסידור שלי בפתיחה, כשאומר לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי' וכו' איך יכוין, יעו"ש, וכן מצאתי בתיקוני[ם] של זוהר חדש בסופו וז"ל: וירא אליו ה' וגו' (בראשית יח, א), ועילת כל העילות וכו' ולית שם, וחיבר אתוון דשם הוי' בר מיני' וכו', איהו אחד דמחבר שנים וכו', יע"ש שהאריך שם. הרי אפילו אותיות צריך כח המחבר, ומכ"ש במצות התלוין במעשה שהוא הכלי והלבוש, וצריך לקדשו על דרך הנ"ל, להמשיך בו רוחניות הספירות, ואור א"ס המחיה.

ע״דונראה כי רומזין באותיות מצוה, כי ה' היא הכלי והלבוש, ו' הוא רוחניות הספירות, מ"צ הוא אור א"ס הנשמה המחיה אותה, דלכך הוא בחילוף מ"צ וכנ"ל. ואז ע"י רוחניות הספירות ואור א"ס נעשה אחת, משא"כ בלאו הכי, כמבואר.

ע״הוז"ש התנא במשנה כל העושה מצו"ה אח"ת, ר"ל שעושה ד' אותיות מצ"וה שיהיו אח"ת, והיינו על ידי המשכת רוחניות הספירות ואור א"ס בתוכו, שאז נעשה אחת, לכך משם יושפע לו גם כן שפע חיות הרוחני, וז"ש מטיבין נגד אור א"ס, ומאריכין נגד רוחניות הספירות, ונוחל הארץ היא לבוש הכלי שיומשך בו אורות הנ"ל, והבן.

ע״ואח"ז מצאתי בחסד לאברהם נהר מ"ג (מעין שני נהר מד) וז"ל: תכלית עיקר הכוונה, כי צריך להמשיך הרוחניות ממדריגות עליונות אל האותיות שהוא מזכיר, כדי שיוכלו האותיות לעלות עד המדריגה עליונה לעשות שאלתו וכו', יעו"ש שהאריך, והנאני, כי הוא צורך גבוהו. ושמור כלל זה, עם כלל הנ"ל שהוא שורש הכל - בכל דרכיך דע"הו (משלי ג, ו).

ע״זעוד יש לפרש דבר נאות, כי לפי מה שקבלתי, עיקר הכל הוא שמדבק את עצמו אל המצוה בעשותה, והיינו שיראה שלא יהיה נפרד ומובדל מן עולמות אשר שם שורש המצוה, ויקשר מחשבתו שם, אז באתערותא דלתתא איתער לעילא, ונעשה שם יחוד על ידי המצוה שעושה כאן. משא"כ כשמכוין המצוה למעלה, ואינו מקשר את עצמו שמה, הוי כמו קיצוץ ופירוד בנטיע' ח"ו, ודע והבן והזהר בזה. וז"ש כל העושה מצוה אח"ת וכו' ודי בזה, וכן בתורה ותפלה יזהר בזה.

ע״חעוד יש לפרש לפי מה שכ' בזוהר פ' ואתחנן ברעיא מהימנא דף רס"ג (ע"א), שצריך האדם בקריאת שמע לייחד כל רמ"ח איבריו כדי שיתייחדו למעלה וכו'. והענין, כי אמרנו שם הוי"ה כולל רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה וכנזכר, ואותיות מצוה הוא עצמו שם הוי', רק ב' אותיות ראשונים בחילוף. וז"ש כל העושה מצות אחת, שכל תרי"ג מצות הרמוזין בשם הוי' שהוא אותיות מצוה, עושה אחת, שמחבר כולן במצוה אחת, שעושה בזריזות כל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, ואז נתייחדו למעלה ג"כ, שנעשה הכל אחת, ואז באמת מטיבין וכו'. וזהו פתח פתוח לכמה קושיות אשר נזכיר בסמוך, ובזה יבואר הכל, וזה החלי בעזרת ה' צורי וגואלי.

ע״טעוד יש לפרש, בהקדים ש"ס עבודה זרה (ה.) וגם בפ"ט דשבת (פח.) אמר רבי חזקיה מאי דכתיב (תהלים עו, ט) ארץ יראה ושקטה, אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה, אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש מאי דכתיב (בראשית א, לא) ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה"א יתירה, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלין תורתי מוטב וכו'. והקשו התוספות (ד"ה יום הששי) תימא לרבי יוסי דסבירא לי' (שבת פו:) בז' ניתנה תורה, מאי יום הששי, וי"ל וכו'. וכבר העיר מוהרש"א כי שנויי דחיקא נינהו, יעו"ש.

פ׳ונראה לתרץ קושית התוספות, עם שאר הספיקות שבש"ס, דיש מצוה בשבת, זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח), והוא בדברות ראשונים, ובדברות אחרונים נאמר (דברים ה, יב) שמור את יום השבת לקדשו, ואמרו חז"ל (ר"ה כז.) שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו וכו'.

פ״אוהקשה האלגזי בספרו שמע שלמה (פ' יתרו לד ע"ג) למה אמרו שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו, הא כל עשרת הדיברות בדיבור אחד נאמרו, כדאיתא במכילתא (יתרו - פ' בחודש פרשה ד) וידבר אלהים את כל הדברים האלה (שמות כ, א) מלמד שכולם בדיבור [אחד] נאמרו וכו'.

פ״בועוד הקשה מש"ס דמכות (כג:) א"ר שמלאי אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו וכ[ו'], משמע דתו לא, והכא במכילתא קאמר דכל י' דברות נאמרו מפי הגבורה.

פ״גורצה לתרץ, דחזר ופירש רק ב' דיברות אלו אנכי ולא יהי' לך וכ[ו']. אפס דהקשה לפי זה, מה שאמרו חז"ל שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו, אימת קאי, אי בפעם א' כל י' דיברות נאמרו בפעם א' בדיבור אחד, ואי כשפירש הא אמרת דלא פירש רק אנכי ולא יהי' לך וכו', יעו"ש דכתב בעצמו שהוא דחוק.

פ״דונראה דהרב האלשיך בפרשת בראשית (ב, ב) פירש מה שאמרו חז"ל הי' העולם חסר מנוחה, בא שבת בא מנוחה, לכך כתיב ויכל אלהים ביום השביעי וכו' (בראשית ב, ב). והקשה, הא אין המנוחה מלאכה, והדרא קושיא לדוכתא. ועוד מה דכתיב (שמות לא, יז) שבת וינפש, מה הנפש ההיא, ודברי חז"ל (ביצה טז.) ידוע. וביאר, כי כל דבר גשמי, בלתי רוחני' נפש שבו לא יתקיים, במקרה אנוש כי ימות, שעל ידי העדר נפשו תתפרד חומר ד' יסודות שבגוף ויפסיד. והנה כאשר ברא אלהים את הארץ והיתה חומריות כגוף בלא נשמה, והיתה מעותדת ליפסד, רק על ידי שבא שבת בא מנוחה, כמו נפש בגוף האדם כך השפיע שבת שפע קדושה בכל מה שנברא, וז"ש שבת וינפש וכו', יעו"ש, ודפח"ח.

פ״ההעולה מדבר[י]ו, כי קדושת שבת הוא קיום כל העולמות כמו נשמה בגוף. ולהבינך ענין זה איך הוא חיות וקיום העולמות על ידי קדושת שבת, נ"ל דכתב בזוהר בראשית דף נ"ו (ע"א) אמר רבי יהודה, בכל דרא ודרא הוי עלמא גפיף באתוון ולא מתיישבין בדוכתי', עד דאתייהב אורייתא לישראל אז אתתקן כולא וכו'. ויש להבין, הא גם בריאת העולם הי' על ידי אותיות התורה, כמ"ש בש"ס דברכות (נה.) יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ וכו', וא"כ למה לא נתיישבו עד מתן תורה לישראל.

פ״וואומר באימה וביראה, כי נודע מעלת אומה ישראלית ששורש נשמתן דבוק למעלה, בסוד יעקב חבל נחלתו (דברים לב, ט), כי כל אחד מישראל יש לו דביקות באות אחת מהתורה, כמ"ש חז"ל ר"ת ישרא"ל י"ש ש"שים ר"בוא א"ותיות ל"תורה, ומשם שורש נשמתו.

פ״זוהנה האותיות עצמן הם כלים כמו לבוש וגוף אל הנשמה שבתוכו, והנשמה שבתוך האותיות הוא כח המחבר, והוא אור צח ומצוחצח אשר לא הורשנו להתבונן בו כלל ועיקר, רק דעת אותו אמונת אומן ברוב מציאותו באימה וביראה ברתת ובזיע, אשר לרוב העלמו לא יצדיק בו שם משמות הקדושים, כי הוא עילת כל העולמות, והוא אור א"ס אשר על ידו נעשה יחוד וחיבור ד' אותיות שם הוי"ה, וכל האותיות שנצטרפו ונתחברו לתיבות הוא ע"י אור א"ס המייחדן ומחברן, וכמ"ש בזו"ח בסופו יעו"ש. ועל ידי אור זה יש חיבור ודביקות לישראל בשתיהן בסוד יעקב חבל נחלתו, וכמ"ש בזוהר בראשית דף נ"ח (ע"א) וז"ל: כד בני עלמא זכאין קב"ה אתער רוחא דחייא דלעילא, עד דמטו אינון חיין לאתר דיעקב שריא ביה, ומתמן נגדי אינון חיין להאי עולם דדוד מלכא שריא ביה, ומתמן נגדי ברכאן לכולהו תתאי, וז"ש כי לעולם חסדו וכו', יעו"ש. וגוף האותיות הוא בסוד דוד מלכא, וחיין דנגדין מיעקב להאי עולם על ידי יסוד, הוא אור א"ס הנ"ל, שבו כח המחבר אותיות לתיבות.

פ״חוזהו סוד מתן תורה לישראל, כי בריאת שמים וארץ הי' על ידי אותיות, ועדיין היו כגוף בלא נשמה עד מתן תורה, שאז נשפע שפע אור א"ס, הוא חיות העולמות שנבראו על ידי אותיות, ובמתן תורה נתחברו האותיות ונתייחדו ונצטרפו לתיבות, ועל ידי כח המחבר זה נתחברו ונתדבקו ישראל בשרשן, וכמ"ש בזוהר פ' נח דף ס"ג ע"ב וז"ל: אמר רבי יוסי לא אתיישב עלמא ולא נפקא ארעא מזוהמא דנחש עד דקיימו ישראל על טורא דסיני ואתאחידו באילנא דחיי, כדין אתיישב עלמא וכו' יעו"ש. וכמ"ש בראשית חכמה שער הקדושה פ"א, ואנשי קודש תהיון לי וגו' (שמות כב, ל) יעו"ש, בסוד ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות יט, ו), לכך ניתנה התורה לישראל דוקא.

פ״טוכמדומה ששמעתי בשם הרמב"ן, שכתב מפורש (בהקדמה לפירושו על התורה) כי ענין מתן תורה הי' שנצרפו מן אותיות ונעשה תיבות, ודפח"ח.

צ׳ומעתה תבין, כי יסוד נקרא אל ח"י, שעל ידו נשפע החיות של אור א"ס בסוד אור זרוע לצדיק וכו' (תהלים צז, יא), והוא סוד יום השבת, כמ"ש מזמור של יום השבת טו"ב להודות לה' (תהלים צב, א-ב), וכמ"ש בזוהר פרש' נח דף ס' (עמוד א) וזה לשונו: דבר אחר, טוב איש (תהלים קיב, ה), דא צדיק וכו', רבי יצחק אמר דא שבחא דשבת, וכולא חד וכו', יעוין שם לי.

צ״אובזה יש לפרש מ"ש בזוהר בראשית דף נ"א (עמ' א): רזא דשלהובא איהו ביחודא, בגין כך ה' בתראה דשמא קדישא איהו נהורא תכלא דאתאחד ביה"ו דאיהו נהורא חוורא וכו' איהו אות ד', ובזמנא דמתערי לאתחברא עם נהורא חוורא כדין איקרי ה' וכו'. וי"ל, כשנתחבר יסוד הנקרא ו' זעירא בתוך אות ד' הוא דוד מלכא, נעשית ה'. וכבר זכרנו כי יסוד נקרא א"ל ח"י, שבו חיות הנשמה של אור א"ס בסוד אור זרוע לצדיק שנקרא רצון שבו צנור חיי המוחין של חב"ד דז"א, שהוא אותיות יה"ו כנודע בסוד הלולב יעו"ש, והוא הנקרא אשא חוורא, וכשנמשך אור זה לאות ד' ונעשה ה', נתחבר נהורא תכלא עם נהורא חוורא, ונעשה הכל רחמים על ידי הנשמה, כאמור.

צ״בובזה תבין ג"כ מ"ש בזוהר בראשית דף (מה) [מ"ז] (עמ' א) וז"ל: יום הששי (בראשית א, לא), מאי שנא דבכולהי יומא לא אתמר בהו ה', אלא הכא כד אשתכלל עלמא אתחברת נוקבא בדוכרא בחבורא חד ה' בששי וכו', ע"כ. ופשוטו כך הוא, כי חיבור אות ו' ששי, עם ה, נעשה יום הששי וכו'. ולדברינו יתפרש כך, כי תחלה היתה בסוד ד' ואח"כ נעשית ה', הוא על ידי ששי שהוא היסוד, וז"ש יום ה"ש"שי ויכולו השמים וגו', כי אז נשתכלל עלמא השמים וכל צבאם, כי אור הזרוע בצדיק שנקרא יום הששי, ונתחבר ה' בששי על ידי הנשמה שגנוז בו, והוא נקרא שבת כמ"ש טוב להודות לה' (תהלים צב, ב), ובו שבת וינפש (שמות לא, יז), שהוא נשמה לכל בריאת הארץ ותולדותם, כי על ידו נשתכלל עלמא. וזה היסוד שנקרא יום שבת, שבו אור חיות העולמות, הוא עצמו סוד מתן תורה לישראל, [ולכך כתב האר"י כי יסוד אבא נקרא תורה]. ושבת נקרא קודש ג"כ, ולכך דכולי עלמא בשבת ניתנה תורה (שבת פו:), כי חיות השבת הוא חיות התורה, שהיא נשמה לכל העולמות.

צ״גושפיר צדקו דברי חז"ל במה שאמרו שמור וזכור בדבור אחד נאמרו (ר"ה כז.), ר"ל כי שמור בנוקבא, שהם גופי אותיות התורה שהם כלים ולבושים כמו גוף, וזכור הוא הנשמה שבתוך האותיות, ואז נעשה זכור ושמור חיבור אחד, וזהו סוד זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, והבן.

צ״דונ"ל דזה כוונת הפסוק (בראשית לז, יא) ואביו שמר את הדבר, ודרשו בתיקונים (תס"ט קה:). ולדברינו אתי שפיר, כי על ידי יסוד אבא שהיא השפעת הנשמה אל הנוקבא הנקר' דבר היא נשמרת מהחיצונים, כמ"ש בתיקונים שם, וזהו סוד בחכ"מה יס"ד אר"ץ (משלי ג, יט), כי גם באדם על ידי הנשמה שהיא הצלם שלו נשמר מהחיצונים כמ"ש בפרי עץ חיים הלכות הושענא רבה יעו"ש (ש' הלולב פ"ה).

צ״הוז"ש התנא (אבות פ"ו מ"א) כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו'. דידוע מ"ש בכתבים ענין לשמה, לשם ה', להמשיך הארה מיסוד אבא אל לאה שכל ספירותי' ה', ונמתק עי"ז כל דינין תקיפין, יעו"ש. ואני שמעתי בשם מורי כי לשמה הוא לשם התיבה והאות עצמה, לדבקה בשרשה וכו'. ולכאורה הוא כסותר הנ"ל. איברא דבאמת למכוון אחד עולה, כי על ידי המשכת יסוד אבא שהוא הנשמה וכח המחבר לדבק בשרשה, וכמרומז באות ה' וכנ"ל, ואתי שפיר, ודי בזה.

צ״וובזה יובן קושיית התוס', דלא קשה מידי, דגם אם היה מתן תורה בשביעי אתי שפיר, דיום הששי הוא על כוונה שזכרנו דכוונת מתן תורה הוא סוד חיבור יום ה"ששי וכאמור, והבן.

צ״זומעתה מבואר משנה הנ"ל, העושה מצוה אחת וכו', ור"ל העושה מן ד' אותיות הוי"ה, שהיא אותיות מצוה, כי מ"צ הוא י"ה, בסוד הנשמה הנעלמת בגוף, וז"ס כל הנשמה תהלל י"ה (תהלים קנ, ו), וגם לא המתים יהללו י"ה (תהלים קטו, טז) כי הוא סוד נשמה, כמבואר בכתבי האר"י זלה"ה (לקוטי תורה) בפסוק כי בי"ה יהוה צור עולמים וכו' (ישעיה כו, ד), ובזה פירש המשנה (שבת פ"א מ"א) יציאות השבת שתים שהן ארבע, כי יו"ד ה"א גימטריא ד' אותיות הוי' וכו' יעו"ש. גם יש לפרש שתים שהם ד', כי מן אות ד' כשנתחבר עמה יסוד ו' הרי הם ד"ו שהם שתים, מה שהי' תחלה ד', ר"ל אות ד'. וז"ש העושה מצוה אחת, לקשר נהורא תכלא אות ה', עם נהורא חוורא יה"ו, שאז נעשה הכל אח"ת, ר"ל רחמים, מה שאין כן תחלה הי' זה דין וזה רחמים.

צ״חובזה מבואר כוונת הפסוק, ודרשת הש"ס, ארץ יראה ושקטה - בתחלה יראה ולבסוף שקטה. כי תחלה היה ארץ דין, בסוד נהורא תכלא, ושם הוא יראה כנודע דשצי ומכלה, ולבסוף שקטה, כשנתחברה עם נהורא חוורא על ידי אור א"ס כנשמה לגוף כביכו"ל נעשה הכל רחמים גמורים, והבן.

צ״טועפ"ז נ"ל לפרש, וה' ברך את אברהם בכל (בראשית כד, א), ודרשו בש"ס דב"ב פ"ק (טז:) רבי יהודא אומר בת היתה לאברהם וכו', יעו"ש. והוא, דמבואר מה שאמרו חז"ל (בר"ר יב ב, ט) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (בראשית ב, ד), בה' בראם, וי"א באברהם, ושניהם אמת.

ק׳ותחלה נתרץ ש"ס דסוטה פ"ז (לו:) אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, יוסף שקידש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, יהודא שקידש שם שמים בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה וכו' עד אם כן יהא יודע ע' לשון, בא גבריאל ולמדו, לא גמיר, הוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה ולמד, שנאמר (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע.

100

ק״אוי"ל, הא יהודא משנולד נקרא כך, ועדיין לא קידש שם שמים, ואם כן גם גבי יהוסף הי' ראוי לקרותו כך משנולד. וכן הקשה הרי"ף (בע"י ד"ה יהודה) יעו"ש. ועוד דכאן משמע, יוסף זכה עבור שקידש וכו', ואח"ז אמר גבריאל הוסיף לו וכו', הגם דמוהרש"א (ד"ה בא גבריאל) פירש דזה נמשך מזה יעו"ש. ועוד דאם כן ביהודא דשמא גרים, והדרא קושיית הרמב"ם בענין הבחירה והידיעה (הל' תשובה פ"ה ה"ה), שהוא מוכרח לקדש שם שמים לא מצד הבחירה יעו"ש, ושאר הספיקות.

101

ק״בונראה דרש"י ז"ל פירש בשם רבי משה דרשן (במדבר כו, לו) על מספר ס"ה משפחות שבישראל המנוין בפרשת פנחס: וזהו שנאמר כי אתם המעט מכל העמים (דברים ז, ז), המעט, חמשה אתם חסרים ממשפחות כל העמים שהם ע' וכו' יעו"ש. ויש להבין לאיזה ענין אמר הכתוב זה שישראל חסרין חמשה מן האומות, ומה בא להודיענו בזה.

102

ק״גונ"ל שבא להודיענו דבר גדול, כי נודע כמו שיש באדם פרטי קומה של רמ"ח איברים ושס"ה גידים והכל הוא רק בשר אדם, ולא אדם עצמו, ונפש רוח ונשמה שבתוכו הוא הנקרא אדם, וכאשר זכרנו לעיל בפתח דברינו. כך בכללות אומה ישראלי, שיש קומה של רמ"ח איברים ושס"ה גידים, וצדיקי הדור הם הנשמה חיות כללות הדור ההוא. וכן בכללות העולם יש ע' אומות וישראל הם הנשמה החיות של כל העולם.

103

ק״דויש לזה ראי' מש"ס ומזוהר בכמה מקומות, ואחד מהם מ"ש בירושלמי דמס' תענית (פ"ב ה"ח) וז"ל: ריש לקיש בשם רבי ינאי אומר, שיתף הקב"ה שמו בישראל, משל למלך שהיה לו מפתח קטנה של פלטרים, אמר המלך אם אני מניחה כמות שהיא היא אבודה, אלא הריני קובע שלשלת, שאם אבדה תהא שלשלת מונחת עליה. כך אמר הקב"ה אם אני מניח את ישראל כמות שהן הן נבלעין באומות העולם, אלא הריני משתף שמי הגדול בהם וכו'.

104

ק״הוהנה הירושלמי הזה צריך הבנה, ואין לפרט הספיקות, כי הכותב (בעין יעקב) ביאר שם ב' פירושים יעו"ש. ואענה חלקי גם אני, אשר מתוכו יבואר פרושו ג"כ. דאמרינן ביבמות דף ס"א (ע"א) תניא רשב"י אומר קברי עכו"ם אין מטמאין, שנאמר (יחזקאל לד, לא) אדם אתם, ולא אומות העולם קרויין אדם. והקש' התוספת (ד"ה ואין) מהא דאמרינן בסנהדרין (נט.) דכותי העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, שנאמר (ויקרא יח, ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וגומר, כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם. ותירץ בשם ר"ת, דיש חילוק בין אדם להאדם, דכותים בכלל האדם וכו', יעו"ש

105

ק״ווהנה יש להבין טעם הדבר שכתבו התוס' אדם קאי על ישראל, ובתוספות האדם, קאי על עכו"ם גם כן. ולכאורה הוא נגד הסברא, ה"א משמע המיוחד הידוע וחשוב.

106

ק״זונ"ל כי האדם נברא מן חומר וצורה, והם ב' הפכים, כי החומר הולך אחר שרירות חומר הגופני שהוא קליפות, והצורה חומד ומתאוה לדברים רוחניים, ותכלית בריאת האדם שיעשה מן חומר צורה, ויהי' אחדות אחד, ולא שיהי' דברים נפרדים. וכמו שזה התכלית באדם פרטי, כך בכללות אומה ישראלית, שנקראו אנשי ההמוני העמי הארץ, לפי שעיקר עסקיהם בארציות החומר, ולכך הם החומר, משא"כ הצדיקים העוסקים בתורה ועבודות ה', הם הצורה, ועיקר התכלית שיעשו מחומר צורה, כמו שנאמר (מלאכי ב, ז-ו) שפתי כהן וגו' ורבים השיב מעון וגו'.

107

ק״חוכמו שהוא בפרטית האומה ישראלית, כך הוא בכללות העולם, שיש ע' אומות האוחזין בענפי האילן הקדוש, וישראל אחיזתן בשורש האילן, וצריכין ישראל להמשיך שפע לכל ע' אומות, וזה ענין ע' פרים בחג, ועל ידי שמקבלין ע' שרים שפען על ידי ישראל, נכנעין תחת יד הקדושה, ונכנע החומר תחת הצורה, וכל אנפין נהירין. ואז הם אומה ישראל דבקים בשמו הגדול, שהוא אילן הנ"ל עץ החיים, אשר ממנו נמשך השפע לכולם, ואז ישראל הם במדריגה עליונה למעלה מהטבע וכמ"ש הרמב"ן בפ' וארא (שמות ו, ג) ושמי ה' לא נודעתי, כי שם הוי"ה הוא למעלה מהטבע יעו"ש, וישראל ואומות נכללין בתואר אחד אדם שלם, כי זה חומר בשר אדם, וזה אדם מלגאו, צורה אל החומר.

108

ק״טוזהו ה"אדם ה"מיוחד, ר"ל שנתייחדו החומר והצורה להיות החומר מוכנע תחת הצורה, שהיא תכלית בריאת העולם. משא"כ כשיש ב' דברים נפרדין, החומר לבד והצורה לבד, שלא נכנע החומר תחת הצורה, נקרא אדם לבד, שהוא נשמה בלי גוף, שאין הנשמה פועלת כי אם על ידי כלי ואיברי הגוף בכל עניני המצות, וא"כ שפיר אין האומות בכלל אדם, והוא לגריעותא, כמ"ש (בראשית כז, מ) והי' כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך, שהוא ענין הנ"ל, כי כשהקול קול יעקב (בראשית כז, כב), שהיא דביקות ישראל בשמו הגדול על ידי התורה, ונ"ל דלכך נקרא התורה ברית, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וכו' (ירמיה לג, כה). כי נודע מבשרי אחזה אלהי' (איוב יט, כו), כי על ידי ברית נעשה דיבוק וחיבור בין איש לאשתו, כך ענין התורה אינו לימוד בפשוטו, רק לדבק את עצמו על ידי התורה בשמו הגדול שהוא עיקר התכלית כמ"ש המפרש להרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ב ה"א) וזכרנו לעיל, שכל התורה והמצות לא ניתנו רק לתכלית ובו תדבק (דברים י, כ), ואז הם למעלה מהטבע, וכל ע' אומות נכנעין תחתם, וז"ש (בראשית כה, כג) ורב יעבוד צעיר, שהחומר נכנע לצורה, ועי"ז נעשה אחדות אחד למעלה כנודע, בסוד יתרו שאמר עתה ידעתי (שמות יח, יא), אז נעשה יחוד גמור למעלה כמ"ש בזוהר (ח"ב סט.). כך יש לתרץ התוספות בדרך פשוט.

109

ק״יאיברא די"ל ג"כ בענין תוספת ה"א של האדם, והוא שיש ב' מדריגות בישראל, שנמשלו לפעמים לכוכבים, ולפעמים לעפר, מטעם עליה וירידה לפי מעשיהם (מגילה טז.), [כך יש ב' מדריגות בכנסת ישראל סוד ד' בסוד נער בלי יחוד, ובסוד ה' ונערה שיש יחוד, וכמ"ש בזוהר שזכרנו לעיל, ואפשר כי אלו ב' מדריגות נרמזו בשם יהודא, והבן. והנה לחבר ולייחד שיהי' נעשה מן ד' אות ה', הוא ע"י צדיק יסוד עולם הנקרא יוסף, כנודע בפסוק (בראשית מז, לא) וישתחו ישראל על ראש המטה, יעו"ש בזוהר. וזה ענין תוספת ה' ביוסף, כי נוצר תאנה יאכל פריו (עי' משלי כז, יח), כי יסוד הוא סוד ו' שנתחבר באות ד' נעשה ה'. וזו ה' ניתוסף ליוסף אחר שבא למדריגה למעלה מהטבע על ידי מעשה שאירע לו].

110

קי״אוזה ענין מאמר חז"ל בנדרים, שניתוסף לאברהם ה' איברים שאינן ברשותו שיהיו ברשותו, וז"ל בש"ס דנדרים פ"ג (לב:) וא"ר אמי בר אבא כתיב אברם וכתיב הוא אברהם (דה"י א א, כז), בתחלה המליכו הקב"ה לאברהם על רמ"ג איברים, ולבסוף המליכו על רמ"ח איברים, ואלו הן, ב' עיניו וב' אזניו וראש הגויה.

111

קי״בלבאר מאמר זה, נ"ל לבאר תחלה ש"ס תענית (ג:) ובפ"ק דע"ז (י:) מובא ג"כ קצת מזה, דאמרינן, תנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר, דלא מיעצר וכו' שנאמר (זכריה ב, י) (ב)[כ]ארבע רוחות השמים פרשתי אתכם וגו', מאי קאמר וכו', אלא הכי קאמר כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות, כך אי אפשר לעולם בלא ישראל, ע"כ. ופירש רש"י (ד"ה בלא ישראל) שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו' (ירמיה לג, כה). ויש להבין הא זה קאי על התורה ולא על ישראל, וא"כ איך מוכח דאי אפשר לעולם בלא ישראל. וכי תימא משום דישראל קבלו התורה, א"כ קשה, יותר ה"ל לתפוס העיקר ולומר כשם שאי אפשר לעולם בלא תורה וכו', דגם אם קבלו אחד משאר אומות התורה, ג"כ היה נתקיים העולם, ואיך אמר דוקא ע"י ישראל יש קיום לעולם.

112

קי״גלכך נראה לבאר ש"ס דעירובין פ"ב (כא.), אמר רב חסדא דרש מרי בר מר מאי דכתיב (תהלים קיט, צו) לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד, דבר זה אמרו דוד ולא פרשו, אמרו איוב ולא פירשו, אמרו יחזקאל ולא פירשו, עד שבא זכרי' בן עדו ופרשו, דכתיב (זכריה ה, ב) ויאמר אלי מה אתה רואה ואמר אני רואה מגלה עפה ארכה עשרים באמה ורחבה עשר באמה, וכי פשטת לה כמה הוי עשרים בעשרים, וכתיב (יחזקאל ב, י) והיא כתובה פנים ואחור, וכי קלפת לה כמה הוי ארבעים בעשרים, וכתיב (ישעיה מ, יב) מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן, נמצא כל העולם כולו אחד מן ג' אלפים ומאתיים בתורה, ע"כ.

113

קי״דוהקשה מוהרש"א וז"ל: יש לעיין במאמר זה שראו ד' נביאים את התורה כל אחד בפנים שונים וכו'. וביאר, כי דרכי התורה הם ד', א' פשט וכו', (וסימנים) [וסימניך] פרד"ס וכו', וז"ש בפ' יתרו (שמות יט, ה-ו) אם תשמעו בקולי, הוא הפשוטו. ושמרתם את בריתי, הוא הדרש, תורה שבעל פה, שנאמר (שמות לד, כז) כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. והייתם לי סגולה, במעשה בראשית. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים [וגו'], הוא סוד מרכבה, כי ב' נגלים וב' נסתרים וכו', יעו"ש.

114

קי״הולי הפעוט נראה, דהכתוב בא ללמדינו דעת, איך נזכה להיות בסוד אד"ם, לדבק בו ית' במחשבה, ודבור, ומעשה, הרמוז בר"ת אד"ם. כי מחשבה הוא חשב מ"ה גימטריא אדם, והוא נרמז באות א' מן אדם, כי ע"י אות א' נעשה אדם, כמ"ש האר"י בסוד רביעית ד"ם האד"ם יעו"ש, ד'בו"ר, מ'עשה הרי ר"ת אדם.

115

קי״ווהענין, דכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות יסודי התורה (הלכה א), וז"ל: האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וכו' שנאמר (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלדיך וכו'. וכתב המפרש שם, וז"ל: כשיתבונן האדם בברואיו יכיר מהם גדולתו ית', ומיד תתאווה נפשו תאוה גדולה להדבק בו ולאהוב אותו אהבה גדולה, וע"ז צוה בתורה ואהבת את ה' אלדיך, ולא נתנו כל המצות אלא כדי שנגיע בהם לזו המדריגה שנאמר (דברים ל, יט-כ) ובחרת בחיים למען תחי' [וגו'] לאהבה את ה' וכו', יעו"ש. הרי מבואר כי תכלית נתינת המצות הוא כדי לדבק בו ע"י המצות.

116

קי״זוהנה יש בעשיית המצות ג' בחינות, מחשבה ודבור ומעשה, ובכל א' מן ג' בחינות אלו יש מקום לדבק בו יתברך, וכל אחד נקרא ברית שלום, כמו איש המתווך שלום בין ב' הפכים על ידי ממוצע, ומבשרי אחזה אלו"ד כי ברית מיחד ומחבר דכר ונוקבא, וכ"כ בזוהר מפורש [פ' אחרי מות דף ע"ג ע"ב] וז"ל: תאנא אורייתא נקרא ברית, וקב"ה נקרא ברית [והיינו שבת שמא דקב"ה (זח"ב פח:)], ורשימא קדישא נק' ברית, ובזה נתקשרו ישראל בהקב"ה וכו', יעו"ש.

117

קי״חולכך מצינו שהתורה נקרא ברית, ושבת נק' ברית, וישראל נק' ברית, והוא בסוד עולם שנה נפש, המכונה בתואר מחשבה דבור מעשה.

118

קי״טוהוא, כי התורה נק' ברית, כמ"ש (ירמיה לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, הרי עולם, כי כל מעשה בראשית הי' ע"י אותיות התורה, כמ"ש בש"ס (ברכות נה.) יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ וכו'. ועדיין הי' העולם חסר מנוחה, ר"ל כגוף בלא נשמה, שהוא כח החיבור ד' יסודות הגוף, שהוא ע"י הנשמה, כך הי' העולם בלא כח המחבר האותיות שהוא הנשמה, לחבר אותיות הנק' גוף, עד שבא שבת בא מנוחה, כמ"ש (שמות לא, יז) שבת וינפש, והיינו שבת של מתן תורה, שהי' הכל על תנאי עד אותו זמן, כמ"ש יום ה"ששי וכו' (ע"ז ג.), וכנ"ל, וענין מתן תורה הוא אור נשמת א"ס כח המחבר האותיות כמ"ש (הרמב"ם) [הרמב"ן] מובא לעיל בהקדמה, והוא סוד המחשבה הרמוז בשבת שנק' ברית, שהיא פנימי אל התורה שנק' ברית בסוד קול, ושבת בבחינת מחשבה בסוד שנה.

119

ק״כוישראל נקר' ברית בסוד נפש, הוא תואר מעשה. ויבואר על פי מה שכתב האלשיך בראשית, בפסוק (בראשית א, כח) ויברך אתם אלהים [וגו'] פרו ורבו [וגו'] וכבשוה וגו'. וביאר ענין וכבשוה, כי טבע החומר להיות הווה ונפסד, ולולי נפשו בו לא יתקיים, כך כללות העולם החומרי הלז אי אפשר להתקיים אם לא על ידי שפע הרוחני מעולם העליון, על כן עשה אדם בארץ שהוא סולם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה (בראשית כח, יב), כי גופו ונפשו ורוחו ונשמתו כולל ד' עולמות, וע"י עשות רצון קונו בקיום התורה שיש בה ג"כ ד' בחינות פרד"ס, פשט נגד עולם השפל וכו', ועי"ז יתעורר להריק שפע מעולם העליון להשפיע בכל העולמות, ולקדש גם את חומרו להרים התחתון לאיכות העליון, בקיום התורה, וח"ו בהיפך הוא מוריד ומשפיל לאיכות העליון עד התחתון וכו'. וזהו שנאמר ויברך אותם [כו'] פרו ורבו וכבשוה, ר"ל שתהיו צדיקים ותכבשו הארץ, כי עושי רצונו מושלים בעולם לשנות הטבע, כי צדיק מושל ביראת אלהים (עי' שמ"ב כג, ג) כאלו כל העולם כבוש תחתיו, הפך הבלתי כשרים שהם משועבדים תחת העולם אל הטבעים, ולכך ויברך אותם וכו' יעו"ש [ובזה יבואר פסוקי ויצא (בראשית כח, יב) והנה מלאכי [אלהים] עולים וגו']. הרי כי כללות העולם וע' אומות הם החומר, והוא מוכן להיות הווה ונפסד, לולי ישראל שהם כנשמה לגוף, להתקיים ע"י המשכת השפע הרוחני מעולם העליון, ובחי' זה נקרא ברית שלום, וכמ"ש ועמך כולם צדיקים וגומר (ישעיה ס, כא), שהם בחינת צדיק, שנאמר ברכות לראש צדיק (משלי י, ו), לפי שעל ידו נמשך השפע כנודע.

120

קכ״אובזה אתי שפיר גם כן פסוק ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהלים כט, יא), דדרשו חז"ל (זבחים קטז.) דקאי על קבלת התורה. וקשה, הא על ידי קבלת התורה נעשו עמו, וכמ"ש והייתם לי סגולה מכל העמים (שמות יט, ה), ואיך אמר עוז שהיא התורה לעמו יתן, משמע שכבר הם עמו ונחלתו. ולדברינו הנ"ל אתי שפיר, דיש ברית בבחינת עולם שנה נפש, ובחינת ברית עולם היא התורה, וברית של בחינת שנה הוא שבת, ובנפש האדם הוא ישראל נק' ברית, לכך ניתנה התורה בשבת לישראל דוקא ולא לאחד משאר האומות, ומה שחזר על כל אומה - כמ"ש בזוהר (ח"ג קצב:-קצג.) משל לעבד וכו'. וז"ש ה' עוז לעמו יתן, ולא לאחד משאר אומות העולם, ומה שחזר על כל אומות הוא כדי שיברך ה' את עמו בשלום, להשקיט מהם תרעומות האומות, וק"ל.

121

קכ״בוגם, כי ברית נק' שלום ועל ידו נשפע שפע הברכה, וז"ש ה' יברך את עמו בשלום, שנקראו בחינת יסוד צדיק, וק"ל, וזה שנתן ברית מילה לישראל דוקא משא"כ ליתר האומות, כדי שיהיו הם במעשה בסוד ברית שלום, להמשיך שפע הברכה לכל העולם, וז"ש ה' יברך את עמו בשלום, כי כבר הם עמ"ו ונחלתו שנקראו ברית שלום, ועל ידו יברך לכל העולם שהם טפלין לעמו, וז"ש א"ת עמו בשלום, ואתי שפיר. וכ"כ בזוהר בראשית דף רמ"ד ע"א וז"ל: הא אינון נגדין ברכאין מלעילא לתתא כל יומא וכו', וכ"כ בזוהר שמות דף ד' ע"א.

122

קכ״גובזה יובן הפסוק יתרו, שאמר להם דרך הדביקות בו ית' ע"י המצות הניתן להם במתן תורה, איך מקום הדביקות בו במחשבה ודבור ומעשה, אשר כל אחד נקרא ברית, וז"ש אם [שמוע] תשמעו בקולי, ר"ל ע"י קול לימוד התורה שנקרא ברית, לדבק את עצמו על ידי קול הדבור. ושמרתם את בריתי, זהו ברית שבת שהוא במחשבה, ששייך בו שמירה בלב, כמ"ש גם כן בשבת שמור את יום השבת לקדשו (דברים ה, יב), וכ"כ במכילתא (יתרו, בחודש פרשה ז), מובא בראשית חכמה שער הקדושה פ"ג, וגם את שבתתי תשמרו (שמות לא, יג), ובשבת כתיב שנאמר (שמות לא, טז-יז) ברית עולם ביני ובין בני ישראל וגו'. והייתם לי סגולה מכל העמים, ר"ל ברית אומה ישראלית, והוא מ"ש (תהלים קיא, ו) כח מעשיו הגיד לעמו, שהם ברית במעשה המילה שנקרא ברית שלום. הרי נזכר כאן מחשבה ודבור ומעשה. וז"ש (יבמות סא.) אתם קרוין אד"ם, בסוד פנימית העולם, והאומות הם בשר אדם, החומר הטפל אל הצורה, וק"ל^* ומזה יוצא מוסר השכל דהתורה נקרא ברית, שאינו לימ[ו]ד התורה כפשוטו, רק שידבק את עצמו בו יתברך בבחינת קול על ידי התורה. ושבת אינו כפשוטו, רק שידבק את עצמו בו יתברך בבחינת מחשבה, דלכך נקרא ברית, וכאשר נבאר עוד. וישראל נק' סגולה, שהוא מ"ש (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים, שנק' ג"כ ברית, כאשר יבואר, והבן, והוא בבחינת מעשה. ובזה יובן הפסוק..

123

קכ״דוביא[ו]ר מאמר הש"ס (עירובין כא.) שהתחלנו בו, איך עולה חשבון התורה ג' אלפים ומאתיים בעולם, נ"ל דאיתא (מנחות כט.) כי בי"ה יהוה צור עולמים (ישעיה כו, ד), כי ע"י או"ת ה' נברא עוה"ז, וע"י אות י' עוה"ב וכו', הרי כי על ידי אות א' מן השם נברא עולם אחד, וכמ"ש בכתבי האר"י כי ע"י ד' אותיות השם נבראו ד' עולמות אבי"ע, ועוד עולם חמישי הנברא על ידי קוצו של יו"ד, והוא נגד נפש רוח ונשמה יחידה חיה, והם סוד ה' פרצופים כנודע יעו"ש. והנה כבר זכרנו כי אותיות מצו"ה הוא ד' אותיות הוי' ממש, וכנ"ל, א"כ ע"י מצוה א' נבראו ה' עולמות כאמור, והתורה שנק' ברית כמנין תרי"ג, ע"י שיש בו תרי"ג מצות, א"כ יש בו ה' פעמים תרי"ג עולמות, עולה ג' אלפים וחמשה וששים, ועם ה"פ הוי"ה שהוא שורש ה' עולמות הנ"ל, הרי ק"ל, ועם כללות ה' עולמות הרי קל"ה, ועם ס"ה הנ"ל הרי מאתיים, ועם ג' אלפים הרי מכוון החשבון, וק"ל.

124

קכ״הוז"ס הקול קול יעקב (בראשית כז, כב), כי יש ה' חסדים וה' גבורות, וה"ח גימטריא קל, ועם ו' של יעקב הרי קול. וה"ג הוא סוד הידים, ה"ג מנצפ"ך כנודע, וכשיורדין ה"ח בסוד למתק ה"ג, אז הכל רחמים, משא"כ כשמסתלקין ה"ח למעלה בדעת ז"א אז יש אחיזה לחיצונים לשלוט, והערלה חופה על ברית קודש כנודע. וז"ש הקול קול יעקב, כשיש ב"פ ק"ל ק"ל שהוא מיתוק ה"ח וה"ג הכל רחמים ויעקב גובר. וגם ה"ח הוא בז"א שהוא אות ו', וה"ג בנוקבא הנקרא אות ה', וז"ש הקו"ל קול יעקב, והבן. ואם לאו אז והידים ידי עשו, ר"ל כששולט ה"ג מנצפ"ך שהם הידים, אז ידי עשו גובר, רחמנא לישזבן.

125

קכ״ווז"ס כוונת הפסוק ג"כ (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע, כי נודע סוד גלות מצרים היה שנסתלקו ה"ח בדעת ז"א, משא"כ אח"כ בעת הגאולה אז בדמיך חיי בדמיך חיי (יחזקאל טז, ו), ב' מיני דמים, ה"ח וה"ג יעו"ש. וה"נ בענין יוסף, שהי' בסוד יסוד, כל זמן שנסתלקו ה"ח למעלה בדעת, הי' בגלות בבית האסורין, משא"כ כשירדו ה"ח ביסוד אז הכל רחמים. וז"ש עדות בי"הוסף, ר"ל אותן ה' חסדים שהי' בדע"ת הנקרא עדות, ירדו ביסוד הנקרא יוסף, ונעשה אז יהוסף, בתוספות ה' עלאה, שהם ה"ח ששם חירות, זהו גרם לו שיצא לחירות, וז"ש שמו בצאתו על ארץ מצרים, שהי' מושל על ארץ מצרים.

126

קכ״זשפת לא ידעתי אשמע, כי שפת יש ב' פירושים, שנאמר (דברים ד, לב) למקצה השמים ועד קצה השמים וגו', וה"נ י"ל שפת לשון קצה, כמו שפת הים. וגם י"ל שפת הוא לשון דיבור. איברא דשניהם בקנה אחד עולה, כי בינה שהיא ה' עלאה היא הנק' סוד, גימטריא ע', שבעים לשון, והיא קצה השמים העליון, וז"ש שפת לא ידעתי, כי היסוד מייחד בין זו"נ, ויחוד נקרא ידיעה, משא"כ למעלה ת"ת הוא מיחד בין או"א, ועתה ע"י מעשה זו זכה שעלה יסוד הנקרא יוסף עד הדעת הנקרא עדות, וז"ש עדות ביה"וסף שמו וגו', והיה מייחד בין או"א, וז"ש שפת לא ידעתי אשמע, כמו וישמע שאול את העם (שמ"א טו, ד). ורמז הפסוק כאן סוד הייחוד מתתא לעילא, ומעילא לתתא, והבן.

127

קכ״חעוד יש לפרש פסוק עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע וגו', דכתב בזוהר תרומה דף קמ"ה (ע"א-ע"ב), וז"ל: וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף וכו' (מלכים א ה, יב), אלה תולדות יעקב יוסף וכו' (בראשית לז, ב), והאי משל אתפשט לתלת אלף משלים וכולהו בהאי משל, בשעתא דיוסף אתכלל ביעקב תלת אלף אינון באברהם יצחק ויעקב דכלהו בהאי משל וכו', ועל דא אשתדל שלמה למיתי ההוא אלף לגבי כלה וכו' יעו"ש. הגם שאין אתנו יודע עד מה ברזי דרזין כמבואר שם, מ"מ לפי מה שמצינו בפירוש הרב האלדי מ' מאיר פאפרוש בס' מאורי אור שכתב באות ח' (סי' צג), חמשה ואלף, כי חסד נקרא חמשה, שבו ה"ח, וכשנעשים אחד ביסוד נקרא אלף, יעו"ש.

128

קכ״טובזה נ"ל פירוש הפסוק וה' ברך את אברהם בכל (בראשית כד, א), כי נקרא אברהם בתוספת ה', על שם ה' חסדים שבחסד הנקרא אברהם, וז"ס ואברהם זקן בא בימים (שם), סוד חסד שהוא ה"ח שבו, על דרך שנאמר יומ"ם יצוה ה' חסדו (תהלים מב, ט), והוא סוד נהורא חוורא הנקרא זקן, וז"ס ענן ה' יומם (עי' במדבר י, לד) שכל ה' עננים כלולין בחסד כמ"ש בפרי עץ חיים הלכות סוכות יעו"ש (פ"ג), ומן חסד נתברך ונשפע ביסוד ה"ח, הנקרא כל על שם ה"ח, ואתי שפיר ויהי שירו חמשה ואלף, ומשם למלכות הנק' ב"כל שם ב"ן, והבן.

129

ק״לואפשר שהוא מרומז בדבר הזוהר הנ"ל, כד אתכלל יוסף ביעקב וכו', דכתב הרב הנ"ל באות מ' (סי' קיב) משל נקרא היסוד, כולל ג' אלפין משל, ג' חסדים המגולים, גם משל נקרא הת"ת, יעו"ש. והענין, כי יש שושנה עלאה בת זוגו דת"ת, ועלי' נאמר וכבודי לאחר לא אתן (ישעיה מב ח, ת"ז א:). ויש שושנה תתאה בת זוגו דצדיק, והיא היורדת בבריאה הנק' אדני, הגם כי שורש כולם אחד באחדות גמור, יעו"ש. והנה ה' חסדים יש, ג' חסדים מגולים, וב' מכוסים, וכד אתכליל יוסף ביעקב, מלבד שנוטל שלשת אלפים משל, ג' חסדים המגולים, אלא ויהי שירו חמשה ואלף, שנוטל כל חמשה חסדים, ומתייחדים ביסוד ונקרא אלף, כנ"ל. ועל דא אשתדל שלמה למיתי ההוא אלף לגבי כלה, ר"ל אחר שנתייחדו ה"ח ביסוד להמשיך לגבי כלה, והבן.

130

קל״אובזה יובן עדות ביהוסף, ר"ל כמו דעות, לשון יחוד, על דרך וידע אדם את חוה (ע' בראשית ד, כה), ר"ל כשנתכלל יוסף יסוד תחתון ביסוד עליון הנקרא יעקב שהוא ת"ת, אז נתוסף לו ה', שהם ה' חסדים, ונקרא יהוסף. וזה גרמו לו חירות משעבוד שהי' מצד כסוי הערלה הקליפות על ברית קודש, בהסתלק החסדים למעלה בדעת, משא"כ עתה שנכלל יוסף ביעקב, שעלה יסוד עד הדעת. וז"ש עדות ביהוסף, בסוד הדעת, וקיבל שם כל ה' חסדים לעשות יחוד וזווג עליון, ושמו בצאתו על ארץ מצרים, שהוסר הערלה מן הברית, כי שפת לא ידעתי אשמע, שנעשה יסוד עליון בין שפתיים בסוד הדבור, על דרך ראוה(ו) מדברת וכו' (כתובות פ"א מ"ח), וז"ש כאן ג"כ ויד"בר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף, שעשה זווג במקום דבור. ומה שלעבר לא ידעתי, לעשות שום זווג הנקרא ידיעה, ועכשיו אשמע, לחבר ולייחד שם גם כן.

131

קל״בומאחר שזכה ליסוד עליון הנקרא ברית הלשון, לכך גם הפשוטו אתי שפיר, שידע שבעים לשון כמ"ש חז"ל (סוטה לו:) שפת לא ידעתי אשמע, כי היסוד כולל שבעים אנפין דאלנא, שבעים לשון, שבו מעבר לכולם.

132

קל״גובזה תבין הש"ס, יוסף שקידש שם שמים בסתר, ור"ל שהמשיך מוח טפת החסדים המכוסים, מחכמה הנקרא קדש, ועל ידי זה גרם זווג ש"ם עם שמ"ים, על ידי המשכת החסדים המכוסים שהם בס"תר, ז"ש שקידש שם שמים בסתר.

133

קל״דונרמז בפסוק עדות ביהוסף, כי החסדים שהם מכוסים ונעלמים בדעת הנקרא עדות, זכה להמשיך ה"ח ליסוד הנקרא יוסף, ועם כללות ה' חסדים נעשה יהוס"ף, הרי גרם זווג מעילא לתתא גם כן. וזהו ששמו בצאתו על ארץ מצרים וגו', וזהו שהוסיפו לו ה'.

134

קל״הואחר שהמשיך יוסף וקידש שם שמים בסתר כאמור, אחר כך קידש יהודא שם שמים בפרהסיא על הים. כי אחר שמצא שירדו החסדים במקום מגולה, בפרהסיא, שהיא מדריגות יהודא אות ה' אחרונה שבשם, אז נתחבר עם ג' אותיות י"הו של יהוסף, ונקרא כולו על שמו של הקדוש ברוך הוא, ר"ל שהשלים השם כולו, כל אחד תיקון מדריגתו, זהו בסתר וזהו בפרהסיא, ונתחברו ב' מדריגות יוסף ויהודא, וכמ"ש בזוהר (ח"א רו.), ויגש אליו יהודא (בראשית מד, יח), כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו (תהלים מח, ה), כי על ידי חיבור הנ"ל עובר על פשע ונשא עון וכו' (מיכה ז, יח) יעו"ש, וק"ל.

135

קל״וובזה יבואר גם כן כוונת התוספות, במ"ש בתוספת ה' האדם גם האומות בכלל. הכוונה על דרך הנ"ל, כי כשיש בישראל צדיקים בסוד ברית, לגבור הימין, שהוא להמשיך ה' חסדים שבימין עד הברית כדי להשפיע לכלה, אז ימינך ה' תרעץ אויב (שמות טו, ו), כמ"ש הזוהר שם, כי נכנעין ונכלל שמאל בימין, וז"ש גם האומות בכלל, כי הם טפלין אל העיקר שהם ישראל, ונכללין בימין, וקל להבין.

136

קל״זונחזור לענין הנ"ל, כי יש בכל מצוה ה' בחינות נגד נפש רוח נשמה חי' יחידה, עד שעולה ה' פעמים תרי"ג. וזהו רימז הפסוק (בראשית לב, ה-ו) שאמר יעקב, עם לבן גרתי ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמ[ו]ר צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך. ויש להקשות א' מה ענין אומרו עם לבן גרתי, כי לא נעלם ממנו. וחז"ל דרשו גרתי, תרי"ג מצות שמרתי. ק' פשיטא מה זה ענין הודעה לעשו שאינו מאמין בשכר קיום התורה והמצות, כמ"ש הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה וכו' (בראשית כה, לב). ב' קשה ואחר עד עתה, שאמר זה להתנצל על אחרו עד עתה, והוא תמוה. ג' קשה, לשון ה' מינים שזכר כאן שור וחמור וגו'. ד' קשה, שאמר למצא חן בעיניך, ונהפך הוא שיקנא בו אחיו הוא עשו לומר גנוב הוא אתו, וכן הקשה האלשיך.

137

קל״חולדברינו הנ"ל אתי שפיר, שאמר יעקב עם לבן גרתי, דכ' בזוהר בראשית דף קס"ג ע"א וז"ל: אבל אלין עלאין נפקין מלבנון דאיהו לעילא, ורזא דמלה וללבן שתי בנות וכו'. ונתכוין יעקב לומר שקיים תרי"ג מצות בכל ה' בחינותי' עד למעלה הנק' לבן, דנפקי מלבנון, וז"ש עם לבן גרת"י. ואחר עד עתה, כי עתה גימטריא דעת עם הכולל, ודעת הוא כללות ה"ח וה"ג שהם שורש ה' בחינות הנ"ל.

138

קל״טויהי לי שור וחמור וגו', כי ע"י קיום התורה והמצות בחמשה בחינות הנ"ל הכניע ה' קליפות שהם ה' עולמות דסיטרא אחרא, שהם גם כן נגד אצילות בריאה יצירה עשיה דקדושה, והם שור וחמור צאן ועבד ושפחה.

139

ק״מואשלחה להגיד לאדוני למצא חן בעיניך, כי ע"י קבלת ישראל התורה וקיומן גורמין להמשיך שפע וברכה לכל האומות, שלכך נקרא ברית שלום, כמ"ש (תהלים כט, יא) ה' עז לע"מו יתן, כדי שיברך א"ת עמו, ר"ל גם הטפל לעמו, בשלום - ע"י ברית שלום. וזה הודיע לעשו, כי הברכות ראוי למי שנקרא ברית שלום, כמ"ש (משלי י, ו) ברכות לראש צדיק, והיא התורה והמצות, ואינו ראוי לשנוא על הברכות שנטל יעקב, וק"ל.

140

קמ״אובזה יובן ש"ס דתענית (ג:) כשם שאי אפשר לעולם בלא ד' רוחות, כך אי אפשר בלי ישראל. דהא בעולם יש חומר וצורה, וכמו שהחומר הוא מן ד' יסודות, כך הצורה הוא כלול מן ד', וז"ש מארבע רוחות באי הרוח וכו' (יחזקאל לז, ט). והחומר הוא האומות, והצורה היא ישראל, ואי אפשר לקיום החומר כי אם ע"י הצורה שהיא רוח חיים הכלול מד' רוחות העולם. וז"ש אם לא בריתי דקאי על ישראל ג"כ שנק' ברית, להמשיך שפע מן יומם, אל הלילה שהיא האומות, וק"ל.

141

קמ״בובזה יובן אברם הוא אברהם, בתחילה המליכו על רמ"ג איברים ולבסוף על רמ"ח וכו'. כי הושם בטבע הבריאה שיהי' רמ"ג איברים ברשותו של אדם, וחמשה איברים אינן ברשותו. והטבע היא השכינה גימטריא אלהים מספר הטבע, ובשם הו"י היא ה' אחרונה שהיא נוקבא, ולמעלה מהטבע הוא דכורא וכמ"ש בזוהר ויחי (רמו:) כי מיסוד ולמעלה הכל דכורא, יעו"ש. ואחר שעלה אברם ממדריגות הטבע אל המדריגה שהוא למעלה מהטבע שנקרא צדיק, ברית שלום, כמ"ש ואתנה בריתי ביני ובינך (בראשית יז, ב), אז גם ה' איברים שהם מהטבע שלא יהיה ברשותו, עכשיו נתוסף לו ה' שיהי' אלו ה' איברים ג"כ ברשותו, והוא למעלה מהטבע כמדתו, ונקרא הו"א אבר"הם, כי ה' שלמעלה מהטבע הוא ה' עלאה הנק' הוא, בסוד ועבד הלוי הוא (במדבר יח, כג). וז"ש אברם הוא אברהם, כי בתחלה כשהיה במדריגת הטבע נקרא אברם, ואחר כך לבסוף עלה למדריגה עליונה למעלה מהטבע הנקרא הוא, אז נקרא אברהם, וק"ל.

142

קמ״גובזה יובן ג"כ התוספות דיש בין אדם לתואר האדם וכו'. כי תוספת ה' הוא על שהם למעלה מהטבע, ונותן להם ה' איברים שאינן ברשותו שיהי' ברשותו. והנה האדם נקרא עולם קטן, וכשם שניתן לו בפרטות למלוך על כל אברים בגופו גם שאינן ברשותו, כך זכה למלוך על האומות שאינן ברשותו שיהי' ברשותו, כי זה נמשך מזה. וזה שאמרו התוס' דהאומות הם בכלל האדם, ר"ל כי אם הכל נכללין בתואר האדם שהוא המושל בכל, והם נכללין בו, שאינם עולין בשם כלל כי טפלין אליו, וכמ"ש בזוהר כי נוקבא לגבי דכורא אינו עולה בשם בפני עצמה רק בשם דכורא העיקר, והכי נמי כך, והבן.

143

קמ״דובזה יובן כוונת רש"י בשם ר' משה דרשן, כי אתם המעט מכל העמים, ה' מעט מהעמים שהם ע' אומות, וישראל הם ס"ה משפחות וכו'. והכונה כי תיבת המעט מכל העמים סובל ב' פירושים, או בכמות או באיכות. והנה שניהם בקנה אחד עולה, שאם הם ה' מעט בכמות, ר"ל במספר הם חסרין ה', ר"ל שאין להם תוספת ה' הנ"ל שיעלו למדריגה שהוא למעלה מהטבע, שיזכו להוספת ה' שיהי' ה' אברים שאינן ברשותו ליתן ברשותן, רק נשארו על פי הטבע, אז גם באיכות וחשיבות הם שפילין תחת יד האומות. מה שאין כן אם אינן ה' מעט מכל האומות, שזכו לתוספת ה', הרי הם גם כן ע' ואינן מעוטין במנין, אז גם בחשיבות הם עולין על כל האומות, שנוהגין למעלה מהטבע, וק"ל.

144

קמ״הובזה יובן ירושלמי דתענית הנ"ל אם אני מניח את ישראל כמות שהן וכו'. ר"ל שישארו בהנהגתן על פי הטבע. אם כן הן נבלעין בין האומות, כי הם ה' מעט מכל העמים במנין, הגורם שיהי' מעט ג"כ בחשיבות כנ"ל, לכך הריני משתף שמי הגדול וכו'. ור"ל כי שם הו"יה הוא למעלה מהטבע, כמ"ש הרמב"ן (שמות ו, ב) וכנ"ל, והיא השלשלת לאחוז בו לעלות למעלה מהטבע בסוד יעקב חבל נחלתו (דברים לב, ט), ועל ידי זה ירימו ראש לעלות על כלנה, וק"ל.

145

קמ״וובזה יובן ש"ס דסוטה הנ"ל, יוסף שקידש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו וכו'. והענין, דזכרנו כי יש עולם שנה נפש, כי ברית שבו מעבר השפע והחיות של עולם והאומות, הם ישראל, וז"ש ועמך כולם צדיקים וגו' (ישעיה ס, כא), והיינו בכללות העולם. ובפרטות אומה ישראלית יש י"ב שבטים בכללות, ובפרטות נקרא יוסף ברית שבו מעבר השפע לכל האומה ההיא. וכבר זכרנו כי מדריגת נוקבא נקרא טבע, ולמעלה מזה הכל דכורא שהוא למעלה מהטבע.

146

קמ״זוהנה השבטים הם מדריגות נוקבא, רק יוסף זכה שעלה ממדריגת נוקבא למדריגת דכורא, וכמ"ש בזוהר ויחי (רמ"ו ע"ב) דמשום הכי לא נזכר בדגלים, יעו"ש.

147

קמ״חוהטעם שזכה לזה, מצד מעשיו, כי יש ב' מיני זווגים, זווג עליון וזווג תחתון, וברית המעור הוא המייחד זווג תחתון, וברית הלשון מייחד בין השפתים שנק' נו"ה בסוד ב' ערבות, וכמ"ש האר"י במשנה (כתובות פ"א מ"ח) ראוהו מדברת, שיש זווג בפה וכו' יעו"ש, וזהו זווג הנעלם. וז"ש יוסף שקידש שם שמים בסתר, שזכה לייחד ולקדש שם שמי"ם בס"תר, ר"ל בזווג הנעלם, במעשה שנזדמן לו דבר עבירה בסתר וניצול הימנה, שהוא יותר זכות מפרהסיא, כמ"ש האלשיך בפרשת שמיני (ויקרא ט, כג), ויהי מורא שמים עליכם (אבות פ"א מ"ג), דמצינו לרב עמרם חסידא (קדושין פא.) שהיה כמעט נכשל בעבירה בסתר, עד שצעק נורא בי עמרם, ונתפרסם הדבר וניצול, יעו"ש. לכך מדה כנגד מדה לפי שגברה כחו לקדש שם שמים בסתר אין רואה, שהוא קשה לינצל מיצה"ר, ואפילו הכי כבש יצרו, לכך זכה לקדש [לשון הרי את מקודשת לי (קידושין פ"א מ"ג)] שם שמים בסתר, בזווג הנעלם, ע"י ברית הלשון בין השפתים שנקרא נו"ה. ושם יסוד הלשון הוא מעבר השפע לכל ע' לשון. וז"ש שפת לא ידעתי אשמע, מה שלא ידעתי, שלא יכולתי לייחד במקום הנעלם שהוא שפתים, עכשיו על ידי מעשה זה זכיתי גם שפת לא ידעתי אשמע, שעשה שם יחוד הנקרא ידיעה, וממילא נמשך שהבין ושמע ע' לשון גם כן, שזה נמשך מזה.

148

קמ״טוז"ש עדות ביהוסף, ר"ל כי נתוסף לו אות ה' שהם סוד ה' עליונה שהיא למעלה מהטבע, ה"ח הגנוז בדעת, ונתפשטו ביסוד הנקרא יוסף ונעשה יהוסף. ושמו בצאתו על ארץ מצרים, סוד מצר י"ם. ושם שפת לא ידעתי אשמע, שנעשה בסוד ברית לשון לייחד ולזווג זווג הנעלם הנקרא שפתים, ומשם זכה גם כן בגשמי לשמוע ע' לשון, כי כל ע' לשון כלולין ביסוד הלשון, שהוא מעבר לכלם, וכמ"ש האר"י בהגדת פסח הר[י]ני כבן ע' שנה וכו' (ברכות פ"א מ"ה), יעו"ש.

149

ק״נמה שאין כן יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא, בזווג התחתון. נקרא כולו על שמו של הקדוש ברוך הוא, ור"ל כי מקום שנשלם השם כולו הוא במקום המגולה, כמ"ש הנסתרות לה' ו"הנגלות וכו' (דברים כט כח, ), כי אות ה' אחרונה המקנן בעשייה, מקום המפורסם, לכך לא קידש רק בפרהסיא גם כן, מה שאין כן יוסף שקידש במקום הנסתר, לכך זכה לאות ה' הנסתר, והבן.

150

קנ״אובזה יובן אלה תולדות השמים וארץ בהבראם (בראשית ב, ד), בה' בראם. כי עיקר הבריאות והחיות הוא בה', סוד ה"ח, נהורא חוורא, למתק נהורא תכלא, ונעשה מן ד' ה', ומן נער נערה הראוי לבא אל המלך, והבן. וז"ש בת היתה לאברה"ם, וק"ל.

151

קנ״בובזה נראה לבאר המשך פסוקי פרשת ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא, ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלדים עולים ויורדים בו, והנה יהו"ה נצב עליו וגו', עד וישא יעקב רגליו, ע"כ (בראשית כח י - כט א).

152

קנ״גוהספיקות רבו, א' קשה, למה לי כפל ויצא וילך, שאם הלך מי לא ידע שיצא. ב' קשה, לבא חרנה הוה לי' למימר. ג' אם כבר הלך לחרן איך אח"כ פגע במקום. וחז"ל אמרו יהב דעתי' למיהדר וכו' (חולין צא:). ה' קשה, לשון פגיעה לא אתי שפיר, בין ללשון קפיצה הדרך כמ"ש האלשיך וכו'. ו' קשה, מה ענין הודע אותנו כי בא השמש ולקח מאבני המקום וכו'. ז' קשה להבין ענין ספורי החלום בתורה, שהי' סלם מצב ארצה וכו'. כי התורה הוא נצחית לדורי דורות, ומה ענין התועלת לדורות בזה שראה יעקב בחלומו סלם ומלאכי אלדים עולים ויורדים בו וכו'. ח' קשה, ויקץ יעקב משנתו ויאמר מה נורא המקום וכו' ואנכי לא ידעתי, ופירשו חז"ל (רש"י) שאם ידעתי לא ישנתי וכו', שזה אין לו שחר כלל.

153

קנ״דונראה לי דיבואר פרשה זו בסוד עולם שנה נפש, ר"ל בנפש יחידי ובכללות העולם. כי כמו שיש חומר וצורה בנפש אדם יחידי, והצורה חפצה ורצונו במושכל לדבק בשרשה על ידי עשות רצון קונו, כך החומר שבו חומד ומתאווה בתאוות המותרות ובדברים חומרים גשמיים, והתכלית להכניע את החומר תחת הצורה. כך גם בכללות העולם יש חומר וצורה, כי אנשי שלומי אמוני ישראל העוסקים במושכל[ו]ת בעבודת הש"י לדבק בו יתברך, הוא הצורה. ואנשי המוני עם העוסקים בחומרי ארציות, הם החומר, שנמשך להם החיות והשפע על ידי הצורה כנשמה אל הגוף.

154

קנ״הוכ"כ הרמב"ם במורה נבוכים, כי מובחר מין אנושי העוסק בתורה ובעבודה, כשפירש מהתורה לעסוק בעסקי עולם הזה, אזי מוכן האדם ההוא לפגעי הזמן וכו'. וכ"כ בזוהר שמות דף י"ז ע"ב על פסוק (עמוס ג, ב) רק אתכם ידעתי מכל משפחות [האדמה] על כן אפקד עליכם [את כל] עונותיכם, ומעשה ברבי יוסי שנפל לעורקמי דמיא וכו', יעו"ש. וכמ"ש הרמב"ם באדם פרטי, כך הוא בכללות העולם, שאם אנשי הצורה עוסקים בתורה ועבודה על ידי סמכין ומחזיקין מאנשי החומר, יש קיום לשניהם, להחומר והצורה. מה שאין כן כשאין סומך ומחזיק ללומדי תורה, אזי שניהם מוכנים לפגעי הזמן, וכמ"ש בזוהר (ח"א קעא.) על פסוק ויגע בכף יריכו וגו' (בראשית לב, כה), לכך ראוי להכניע חומר תחת הצורה בכלל ובפרט כנ"ל.

155

קנ״וובזה יובן ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ר"ל מיד כאשר יצא ופירש יעקב שהוא התלמיד חכם, על דרך הקול קול יעקב והידים וגו' (בראשית כז, כב), כי כתבנו במ"א ביאור פירוש המשנה שכתב הרמב"ם (פיה"מ שלהי מכות), איך במצוה אחת כשעושה בשמחה גדולה וכו'. והנה החוש וראות אשר ראינו, לעשות מעשה התפלה בשמחה גדולה, בקול גדול, וידים המשמיעים קול שמחה, ובזה ניטל גם הידים מעשו וניתן ליעקב, וז"ש הקול קול יעקב והידים, ר"ל גם הידים וגו', והבן. וכאשר פירש מעבודת ודביקות הש"י הנקרא באר שבע, אז וילך חרנה, שגם אנשי המוני עם הנקרא חומר אל הצורה הולך לחרון אף של מקום, וזה להליכה יכונה, שהולך ונתרחק מאת פני הש"י, וכמ"ש הנה אנכי הולך למות (בראשית כה, לב).

156

קנ״זוז"ש ויפגע במקום, ר"ל שכל פגעי מדת הדין במק"ום ההוא. וילן שם כי בא השמש, ור"ל שפגעי מדת הדין במקום ההוא עושים לינה שם, בסיבת כי בא השמש, שנשתקע אור התורה ועבודת ה' הנקרא שמש ומגן ה' (תהלים פד, יב).

157

קנ״חוכמו שהוא בכללות, כך הוא בפרטות אדם אחד, שיצא מבאר שבע ממהימנותא עלאה, מיד וילך חרנה כנ"ל. ויפגע במקום, לשון כנגד הוא ויפגע, ועל דרך זכה עזר לא זכה כנגדו (יבמות סג.), כך הוא כפוגע ומתנגד אל המקום מלעשות רצון המקום ברוע בחירתו, עד שנמשך לו מזה וילן שם כי בא השמש, ור"ל כי אבדה לו דרך שדהו, שדה אשר ברכו ה' (בראשית כז, כז), ובחשיכה יתהלך, וז"ש וילן שם, כי לילה יחשב לו, שאינו מבחין עוד בין טוב לרע. כי בא השמש, ר"ל ששקעה לו חמה להאיר לו איזה דרך ישכון אור.

158

קנ״טויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא. ור"ל אחר שראה כי רע ומר לו על עזבו עבודת ה' ותורתו, וכמ"ש הלא על כי אין אלדי בקרבי מצאוני הרעות האלה (דברים לא, יז), לכך לקח עצה לנפשו לחזור על התורה והעבודה, וממעמקים קראתיך ה' (תהלים קל, א).

159

ק״סוהענין, כי אדם הישר שנהפך עליו סדרי הזמן כנ"ל, יתן לבו שהוא בשכינה, שעל סבת חטאו גרם צער אל השכינה, כי צערו של האדם היא צער השכינה, וכמ"ש בש"ס דסנהדרין פ"ו (מו.) בשעה שאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי וכו', והטעם כי האדם הוא אבר מאיברי השכינה, וישליך צערו אחר גוו וישם פניו אל צער השכינה, ויקרא אל ה' ממיצר ההוא, לייחד מדריגת השכינה ההיא - אחד מאיברי' אשר שם הוא הצער, לחברה ולייחדה אל דודה, ולהסיר הדינין והחרון מעליה, כי בכל צרתם לו צר (ישעיה סג, ט), ואז ל"א באלף.

160

קס״אוסדר הייחוד, להמשיך לה אור העליון כדי שעי"ז תוכל לעלות להתייחד עם דודה באהבה, כי יש ך"ב אותיות שהיא בשכינה, כמ"ש נגילה ונשמחה ב"ך (שה"ש א, ד). וגם בזוהר פ' ויצא (בראשית כח, יא) וישכ"ב וי"ש כ"ב וכו', ומן אלו ך"ב אותיות נצטרפו ונתחברו תיבות הנקרא בתים, והאותיות נקרא אבנים, כמ"ש בספר יצירה (פ"ד מי"ב) ד' אבנים בונות ך"ד בתים. וכמו שיש באדם חומר וצורה, כך יש באותיות התורה חומר וצורה, כי גוף האותיות הוא החומר, (ורוחנוי') [ורוחניו'] הספירות עם אור אין סוף שבתוכו המחי' הוא הצורה ונשמה אל האותיות. ואל זה יכוין האדם בתורתו ותפלתו, וכמ"ש בחסד לאברהם נהר (מ"ג) [מ"ד] (מעין שני) מפורש, וז"ל: עיקר הכונה כי צריך להמשיך הרוחניות מן מדריגות עליונות אל האותיות שהוא מזכיר, כדי שיוכלו האותיות לעלות עד המדריגה העליונה לעשות שאלתו עכ"ל. וזהו עליות השכינה וייחודה על ידי המשכת אור העליון לה, וכאמור.

161

קס״בובזה יבואר ויקח מאבני המקום, שהיא אותיות שבשכינה הנקרא מקום. וישם מראשותיו, ר"ל שהוא ב' תיבות מראש"תיו, דהיינו שהמשיך אור העליון והרוחניות מן רא"ש המדריגות עד סוף המדריגה שהיא תי"ו אחרונה שבאותיות, וכמ"ש האר"י בתפלת י"ח (פע"ח ש' העמידה פ"ב) ופי יגיד תהלתך ר"ת תי"ו, יעו"ש. ועל ידי קיחה והמשכה זו, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, על ידי זה נעשה חיבור ויש"כב במקום, שהמשיך סוד י"ש, שהוא אור העליון דבינה כמ"ש בזוהר שם, המשיך י"ש אל כ"ב אותיות השכינה הנקרא מקום, וז"ש ויש"כב במק"ום ההוא.

162

קס״גואז כאשר נתחבר נהורא תתאה בנהורא עלאה, אז ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ור"ל ויחלום כמ"ש ותחלימנו והחיינו וגו' (ישעיה לח, טז). וגם כי עלתה למעלה שהיא נקודת חולם, והיא הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ומלאכי אלדים עולים ויורדים בו, כי השכינה ומרכבה כולם עולין ויורדים בו, בסבת האדם, שאם הוא יורד כולן יורדין, וכשהוא עולה יש עלי' לכולם.

163

קס״דוהנה ה' נצב עליו, פירש לשומרו, ר"ל ביני לביני מאז שיורד האדם ממדריגתו עד שעולה למקום מעלתו, אז ה' נצב עליו לשו"מרו. ותיבת לשומרו יש לו ב' פרושים, אחד כפשוטו לשומרו מכל פגעי הזמן, כרחם אב שיש לו בן ידיד שסר דרכו מאביו למקום חשך ואפל, מכל מקום שמירת אביו לא סר ממנו, כמ"ש בזוהר שמות דף י"ד (ע"ב) דומה דודי לצבי כו' (שה"ש ב, ט), דאם לא כן ח"ו אין תקנה. ועוד לשומרו, כמ"ש ואביו שמר את הדבר (בראשית לז, יא), כך הקדוש ברוך הוא ממתין ומצפה מתי יתן לבו לשוב לתשובתו הרמתה, כמ"ש הפייטן (פיוט וכל מאמינים) הצופה לרשע וחפץ בהצדקו. ועל זה ידווה לב האדם, כמה צער גורם המאחרי שבת עדיו יתברך המצפה לו בכל עת וכל שעה, וימינו פשוטה תמיד לקבל שבים.

164

קס״הויאמר אני ה' וגו' הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה, ור"ל דגם בעת השכיבה ששוכב האדם בשפלות וירידה עד עפר הארץ, הוא לצורך עלי' לברר הנצוצין בסוד מ"נ, וכמ"ש האר"י (ספה"ג פ"ב) בפסוק (קהלת ח, ט) עת אשר שליט אדם באדם לרע לו של השליט עליו, לברר ולהעלות נצוצי מ"ן. וז"ש לך אתננה, לחבר מדריגה תחתונה ארץ, עד עליונה שהיא תואר יעקב, והבן.

165

קס״וויקץ יעקב משנתו, ור"ל עלה מחשבה טובה זו הנ"ל בלבו, מיד נעשה כאיש אחר כאשר יעור משנתו, ואמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, כי דרך כל השב ממעשיו לתמוה על עצמו איך הלך באוולת שינת שכרותו כל אותו הזמן המשך ההוא, וגם אז לא סר שמירתו יתברך ממנו שהי' אתו עמו, על דרך השוכן אתם בתוך טומאתם (ויקרא טז, טז) כדי לשמרו, וז"ש אכן יש ה' במקום הזה, גם כשהייתי הולך בשרירות לבי, ואנכי לא ידעתי, בסוד וידע אדם את חוה (ע' בראשית ד, כה), ולא ידעתי להעלות הנצוצין משם בסוד מ"נ, וכנ"ל.

166

קס״זעד שתירץ לעצמו שאם ידעתי לא ישנתי, ר"ל דאם כן לא הי' נחשב לשינה, שגם מדריגה זו יש בשכינה בסוד השינה והדורמיטא, ואז אין האדם נותן לב לידע כנ"ל עד אחר שעברה זמן מדריגה ההיא.

167

קס״חוז"ש ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה וגו', כי נודע כמה מיני מדריגות היראה יש בעולם, ושורש כולם היא יראת ה', וגבוה(ו) מעל גבוה(ו) וגו' (עי' קהלת ה, ז), כי מתוק הדינין בשרש' - כשיש לאדם כמה מיני יראת הגשמי', ידבק את עצמו עם אלו היראות בשורשן אל יראת ה', ועוד יחבר יראה עם נורא כנודע. וז"ש ויירא ויאמר מה נורא וגו', כי מצינו לשון וה' האמירך (דברים כו, יח) אהבה ודביקות וחיבור, וכשראה יעקב אז ויאמר מה נורא, ר"ל שחיבר יראה עם נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלדים, ור"ל שהוא לשון תימא, שלא תאמר שאין זה כי אם בית אלדים, שהוא ח"ו נפרד, רק זה שער השמים, כי יש שורש אל בית אלדים הנקרא יראה, אל מקום הנקרא נורא, וחבורו על ידי יסוד הנקרא זה, ויראה היא השער, כמ"ש בש"ס דשבת (לא.) ותרעא לביתא לא עביד, ונורא נקרא שמים, וז"ש וזה שער השמים, הרי יחוד זו"נ על ידי יסוד.

168

קס״טועל ידי שחיבר בשרשן נסתלק היראה, ואז וישא יעקב רגליו, שנשא והעלה מדריגה תחתונה הנקרא רגליו אל מדריגה עליונה וכנ"ל. ובדרך כלל כי אנשי החומר נק' רגליו, העלן למדריגת הצורה העליונה, וק"ל.

169

ק״עעוד י"ל וישא יעקב רגליו, כמו שש מאות אלף רגלי (במדבר יא, כא) כי זכרנו בהקדמה כלל גדול בעבודת הש"י ובמצותיו, שיזהר שלא ישכח את עצמו מלקשר ולדבק בעסק המצוה ההיא, בעת שיכוין בעשיות המצוות בכוונ[ו]ת עליונות יראה שלא יהיה נבדל ונפרד מהעולמות העליונות, כי הכל אחדות אחד, דאם לא כן הוי כקוצץ בנטיעות, יעו"ש. וז"ש וישא יעקב רגליו, ר"ל שנשא והגביה מדריגתו, ר"ל את עצמו, לדבק בהליכתו בדביקות קונו, וז"ש וילך ארצה בני קדם וירא באר בשדה וגו', והוא ע"ד ויברך אותך לרגלי כו' (בראשית ל, ל), ודי בזה, וק"ל.

170

קע״אובזה יבואר ג"כ המשך הפסוקים, וישם אותה מצבה ויצק שמן על ראשה וגו'. כי אור העליון נקרא שמן וקטרת ישמח לב (משלי כז, ט), ע"י יעקב ברא בוכרא, וכמ"ש בזוהר חיי שרה דף קכ"ד ע"ב: ומשח רבות וכו', וז"ש ויצק שמן על ראשה, המשכת אור העליון, שעל ידי זה שם אותה מצבה לחזקה, כנשמה בגוף האותיות וכו'. והיה ה' לי לאלדים, כלומר, שיזכה להמשיך שם הוי"ה אור עליון, לי שהוא ז"א, ומשם לאלדים לאור תחתון, שהיא הנשמה להחיותה, שהיא תכלית השלימות, ודי בזה, והש"י יכפר א"נ ס"ו.

171

קע״בונחזור לענין הנ"ל שביארנו ענין ברית במחשבה ודבור ומעשה, שהיא שבת ותורה וישראל וכנ"ל. ובזה יבואר מדרש פרש' אחרי מות (ויק"ר כא, ו) וז"ל: בזאת יבא אהרן אל הקדש (ויקרא טז, ג), בזכות התורה שנאמר (דברים ד, מד) וזאת התורה אשר שם משה, בזכות המילה שנאמר (בראשית יז, י) זאת בריתי אשר תשמרו, בזכות השבת שנאמר (ישעיה נו, ב) אשרי אנוש יעשה זאת וגו' שמר שבת, בזכות ישראל וכו'. וקשה למה באלו דוקא.

172

קע״גולדברינו אתי שפיר, כי בזאת יבא אהרן אל הקדש, הוא להורות דרך לכל הרוצה להתקרב ליכנס פנימה אל הקודש, וכמ"ש בתיקונים יעו"ש. ולכך אמר כי הקירוב והדביקות הוא על ידי ברית, כמ"ש (ירמיה לא, לב) זאת הברית וכו', וכ"כ האר"י זלה"ה כי ברית היינו מלכות הדבוקה ביסוד וכו', והיא נק' זאת כנודע, ודרך הדביקות הוא במחשבה ודבור ומעשה, שהיא שבת ותורה וישראל, שכולם נקראו ברית כאמור, ויש בו מקום דביקות להתקרב אל הקודש, וז"ש בזאת יבא אהרן אל הקודש, שיהי' למודו בתורה כדי לדבק במלולא, ושבת כדי לדבק מחשבתו בו ית', וישראל ע"י מצות מילה בעובדא, הרי נשלם מחשבה ודבור ומעשה. והש"י יזכנו לדבק בו על דרך הנ"ל, וכמו שכתוב בפיך ובלבבך לעשתו (דברים ל, יד), אנס"ו.

173