תולדות יעקב יוסף, צוToldot Yaakov Yosef, Tzav

א׳בפסוק זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה וגו' (ו, ב). ויש להבין, כי זאת הוא מיעוט, ותורת הוא ריבוי, היא העולה חזר ומיעט. וכתבתי מזה במקום אחר.

ב׳וכעת נראה לי לבאר על פי מדרש (ויק"ר ז, ו) אמר רבי לוי נימוס קלוסין כל המתגאה אינו נידון אלא באש. והוא תמוה.

ג׳ונבאר תחלה פסוק פ' צו (ו, טז) והוא מצוה מתרי"ג מצות - וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. נבאר טעם מצוה זאת.

ד׳ונבאר פסוק (ב, יא-יב) מצוה - כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', קרבן ראשית וגו'.

ה׳להבין זה נ"ל דכתב בכלי יקר ביאר פסוק (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב מכם קרבן. דקשה התחיל בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים. וביאר כי המקריב קרבן צריך ליזהר שלא יהי' נכש(ו)ל בב' דברים שנכשלו קין והבל, א' שלא להביא קרבן מן הגרוע, ובזה נכשל קין. והבל, אף על פי שהביא מבכורות צאנו מכל מקום לא נתעורר מעצמו עד שראה קין שהקריב, וזהו שאמר והבל הביא גם הוא (בראשית ד, ד), להשוות עצמו אליו וכו'. ובזה יובן אדם כי יקריב מכם, שנתעורר להקריב מצד עצמו ולא מזולתו זהו קרבן לה', לאפוקי מי שאינו מתעורר מעצמו שהוא אינו מכם, רק מזולתו, ודפח"ח.

ו׳ונראה שזהו פירוש הפסוק (בראשית כט, ל) ויאהב יעקב גם את רחל מלאה. דקשה וכו', וכתבתי במקום אחר ביאור הספיקות בזה. ולפי הנ"ל אתי שפיר, כי המוני עם נקרא יעקב, רחל היא השכינה כנודע, ובזה יובן, ויאהב יעקב ג"ם את רחל, והכוונה ויאהב יעקב גם את רחל לעסוק גם כן בתורה ובעבודת ה' שהוא בחינת רחל, ולא נתעורר בזה מעצמו רק מלאה - ואחר שראה בחינת ישראל עוסק בתורה ובעבודת ה' כל היום והוא יגע ולאה, אז נתעורר לעשות כמותו קצת, לכך בלאה ויפתח את רחמה, ורחל עקרה (בראשית כט, לא), וק"ל.

ז׳אמנם לפעמים 'גם' זה שרי לעשותו, כמו שכתבתי במקום אחר ביאור פסוק (בראשית יח, כה) והיה כצדיק כרשע, שאם הרשע עושה טוב כדי שיהי' כצדיק, שנקרא גם, מותר לעשות כך, מה שאין כן הצדיק אסור בזה. וטעם מבואר שם, על פי ששמעתי טעם פרה מטהר טמאים (במ"ר יט, א), היינו כנ"ל, ומטמא טהורים וכו', יעו"ש.

ח׳ובזה יובן פסוק כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו [אשה] לה', הכוונה, אם רוצה להקטיר לה' על ידי שרואה מאחרים שעושין כך אז נתעורר לעשות ג"כ כמותו, שבחינה זו נקרא שאור, שמחמץ אחרים לעלות, כמו שאור שמחמץ את העיסה לעלות, ואין העיסה עולה מעצמה כי אם על ידי שאור, כך זה שלא נתעורר לעלות מעצמו כי אם על ידי אחרים. או שאר הנאה ופני' חיצונית נקרא דבש. וז"ש כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', רק קרבן ראשית, שיתקרב תחלה להשי"ת על ידי זה שרואה אחרים אז שרי, וק"ל.

ט׳ובזה יובן כל מנחת כהן כליל תהיה - שיהי' כולו כליל רק לה' לבדו, לא תאכל, דהיינו שום הנאה לא יהי' לו מזה, רק שיעשה לשם פעלן, והבן.

י׳ובזה יובן זאת תורת העולה, הכוונה שאין תורת כל העולין לעבודת ה' בתורה ובמצות שוין, כי יש בו מיעוט, דהיינו ב' דברים הנ"ל, א' אם מביא הגרוע, ב' שנתעורר מזולתו ולא נתעורר מעצמו. וז"ש היא העולה, הכוונה, היא לשון מיעוט וגרוע מעלה עולה לה' ולא מהמובחר. או שמעלה עולה לה' לפי שרואה מזולתו, לכך הוא רוצה להקריב ג"כ, כדי שיוכל להתפאר ולעלות ג"כ במדריגה זו כמותו, ואז הוא על מוקדה, נידון בגיהנם. וזה שמפרש במדרש, אמר רבי לוי נימוס קילוסין, ר"ל כשעושה נימוס זה שרואה מחבירו כדי שיהי' לו קלוסין ושבח להתגאות, אז נידון באש של גיהנם, שנאמר היא העולה על מוקדה, וק"ל.

י״אועוד י"ל, דכתבתי ביאור פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש (סנהדרין קיא.) ופערה פיה לבלי חוק וכו' (ישעיה ה, יד), דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כשיש שלום אז על ידי שמקיים חוק אחד ניצול מגיהנם, והיינו כשיש שפלות הגורם שלום, וזש"ה (שמות יב, כב) ולקחתם אגודת אזוב, כשמשפיל עצמו כאזוב אז נעשה שלום, אגודה אחת, מה שאין כן המתגאה ואין שלום בינו לבין חבירו, ואז ופערה פיה לבלי חק. ובזה יובן נימוס קלוסין כל המתגאה אינו נידון אלא באש, וק"ל.

י״בעוד י"ל, כי כתבתי במקום אחר דכתבו התוספות מה שאמר במדרש (מס' דר"א פ"ה ה"ה) ג' דברים שקולין זה כזה, חכמה יראה ענוה. היינו דהא בלא הא לא סגי, אבל ענוה גדולה מכלם וכו', יעו"ש.

י״גובזה יובן זאת תורת העולה וגו', הפסוק עצמו רמז ג' דברים שזכרו התוס', כי זאת נק' מלכות והיא יראה כנודע, תורת היא חכמה, העולה היא בינה כמ"ש בזוהר (ח"ג כז.), שנק' ענוה. מה שאין כן היא העולה, כשיש מיעוט מבחינת עולה, שחסר בחינה זו שהיא ענוה שנק' עולה, אז על מוקדה, כי גם חכמה ויראה בלא ענוה אינו מעלה רק חסרון וכנ"ל, וק"ל. ובזה נבאר ש"ס (ברכות לג:) אין לגבי משה מלתא זוטרתא היא, והבן.

י״ד•

ט״ומצוה - ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן וגו' (ו, ב-ג).

ט״זוי"ל, א' לשון צו. ב' זאת מיעוט, ותורת ריבוי, מהו זה. ודברי חז"ל ידוע. (ב) [ג'], היא העולה, חזר ומיעוט. ד', מדו בד, אמרו חז"ל (יומא כג:) כמדתו. על בשרו, שלא יהא חוצץ וכו' (זבחים יט.). מצורף לזה, איך שייך מצוה זו בכל זמן ובכל אדם, דאם לא כן וכו' ח"ו אינו נצחי.

י״זונראה לי דלשון צו, צוותא וחברותא. והענין, שזכרנו לעיל בביאר ירושלמי (תענית ב, ז) לבש שמואל חלוקן של ישראל, דמבואר על פי משל השר ששינה לבושו כדי שיוכל להתחבר עם בן המלך שירד מחשיבתו, ולהעלותו וכו'. וה"נ יהי' כך, דמצינו בהני תרי בדחי (תענית כב.) שהתחברו את עצמם עם כל איש ואיש כדי להעלותו ולייחד וכו', זולת מי שהי' שרוי בצער ועצבות אז הי' צריך לבדחו כמו שכתבתי למעלה בשם מורי. וז"ש צו את אהרן ואת בניו, שיתחברו עם מדרגות כל איש ואיש כדי להעלותו, שהיא עליית השכינה בסוד בזאת יבא אהרן אל הקודש (ויקרא טז, ג) כנודע, והכא נמי אמר כך זאת תורת העולה, והבן.

י״חעוד י"ל, ונבאר תחלה משנה בפרק ג' דבבא בתרא (מ"ו) סולם המצרי אין לו חזקה, ולצורי יש לו חזקה וכו'. ומפרש בש"ס (ב"ב נט.) היכי דמי סולם המצרי, אמרי דבי רבי ינאי כל שאין לו ארבעה חווקים, ופירש רש"י, שליבות.

י״טולהבין דברי חכמים וחידותם בדרך מוסר נ"ל דזכרנו ביאר מאמר (נדרים סד:) כל מקום שנאמר נצים נצבים זהו דתן ואבירם וכו', יעו"ש. והעולה משם, כי האדם נברא בחומר וצורה, והם ב' הפכים, כשזה קם זה נופל. והוא ענין הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ופירש בעוללות אפרים שהוא ענין עולם הזה, שתהיה הכנה וסולם לעלות למעלה שיזכה לעולם הבא, יעו"ש.

כ׳ובאמת שיש ב' מיני סולם, א' שעולה בו למעלה, והיא שייכא לאנשי הצורה. והב' סולם היורד בו למטה, והוא של אנשי החומר ההולכים בעצת יצר הרע. וסולם זה הוא מצרי, ר"ל מיצר הרע. מה שאין כן סולם הא' שהוא לעלות בו ליוצר ובורא הכל, אותיות דדין כאותיות לצור"י.

כ״אומפרש בש"ס כל שאין בו ד' שליבות. והוא דאיתא בדברי חז"ל (במ"ר כ, כב) בזכות ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים, שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא הי' בהם לשון הרע, ולא היו פרוצין בעריות וכו', יעו"ש. ביאר בעוללות אפרים מאמר ס"ג וז"ל: בד' דברים ניכר כל אדם אם זך וישר פעלו וכו', ובהם נבדלו ישראל מאומות וכו', והם היו סיבת הגאולה. א', מציא[ו]ת הגאוה, וכמ"ש (תהלים קא, ה) גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל. ב', מציאות התאוה אשר בהם מבלה ימיו בהבל כו'. ג', הרודף אחר הממון, ומכח זה כל ימיו אין לו פנאי לעסוק בתורה ומצות. ד', איש מדון ומריבה אשר כל מזימותיו לחרחר ריב וכו' ועל כל פנים אינו מנחת אותו לעשות טובה לנפשו כו'. וד' רעות אלו הם פתח פתוח לכל הרעות, ואלו המדות רעות מצויין באומות, שנאמר (בראשית טו, י) ויבתר אותם בתוך וכו'. וכן אמרו חז"ל בזכות ד' דברים נגאלו, אחר שתקנו ד' מדות הנ"ל שהם סבת ירידתן למצרים, א' בזכות שלום, ולא הי' בהם לשון הרע המחרחר ריב. ב' שלא שינו את שמם מתואר אדם [אפר] דם מרה (סוטה ה.) המורה על שפלות, ולא היו בעלי גאוה. ג', שלא היו פרוצים בעריות, העדר התאוה. ד', שלא שינו לשונם מלבבם לקיים דובר אמת בלבבו ולא היו להוטים אחר הממון, והי' משא ומתן שלהם באמונה.

כ״בוזהו כוונת בעל (אגדה) [הגדה] מה נשתנה הלילה הזה, שהוא הגלות הזה, מכל גליות - שהאריך זמנו ונסתם הקץ. ומתרץ לו כי ד' מדות אלו הם סיבת אריכות הגלות, א' העדר השלום ומציאת מצה ומריבה, שבכל הלילות אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה בכל עיר ועיר. ב' הממון, וזהו שאמר בכל הלילות אכלו שאר ירקות, שלא היו להוטין כל כך אחר הממון, והיו מסתפקים בירקות כדאיתא בעירובין (דף כב.) איכא קורמי באגמא, והלילה הזה כולו מרור, רמז לאסיפת העושר הממרר חיי בעליו. ג' התאוה, זהו שאמר בכל הלילות אין אנו מטבילין, כי הטיבול הוא דרך בעלי תאוה שיהיו תאבים לאכול וכו' [כמו ששמעתי ויתאוו תאוה וכו' ודפח"ח], והלילה הזה ב' פעמים. ד' הגאוה, זהו שאמר הלילה הזה כולנו מסובין, סימן חירות וגאוה, ע"כ, יעו"ש.

כ״גהגם שהי' נראה לפרש, שהביא בעל הגדה הוא לתקן בכל יום ד' עולמות אבי"ע בעובדא ומלולא, מה שירדו בלילה, והבן.

כ״דולי נראה לפרש על פי משנת פ"ד דאבות (מ"א) בן זומא אומר איזה חכם הלומד מכל האדם, איזה גבור הכובש את יצרו, איזה עשיר השמח בחלקו, איזהו מכובד המכבד את הבריות. וי"ל היכי קאי בן זומא, דלא נזכר מקודם לזה מן אלו ד' דברים כלל. ועוד למה פרט אלו דווקא. ושאר הספיקות יבוארו מאליהן.

כ״הונראה לי דקאי על ש"ס פרק ד' דנדרים (לח.), אמר רבי יונתן אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר ועניו. והקושיא מפורסמת, דעשיר נלמד ממשה מפסל לך וגומר (שמות לד, א), ואם כן קודם לזה האיך השרה שכינתו עליו, קודם שניתן לו הפסולת. והר"אש (נדרים שם) ביאר זה, דדווקא בקביעות קאמר וכו'.

כ״וולי נראה דהמשנה בא לבאר זה, ויבואר דכתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכות יסודי התורה (ה"א) וז"ל: אין הנבואה חלה אלא על חכם בחכמתו, גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו כו'. וכתב בכסף משנה, דגם שמפורש בש"ס אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו וכו', מפרש רבינו גבור במדותיו, כההיא דתנן (אבות פ"ד מ"א) איזה גבור הכובש את יצרו, וכן עשיר השמח בחלקו וכו'. ומכל מקום צריך עיון למה לא כתב שיהי' עניו גם כן, כהא דרבי יונתן כו', יעו"ש.

כ״זולי נראה דלא קשה מידי, דמבואר מאליו ואין צריך לכותבו. והוא, דקשה למה פרט הש"ס אלו מעלות דווקא לנבואה. ומהרש"א בשם רבי אבן תבון, כתב שם מה שכתב. ונ"ל דכתב החסיד מוהר"י יעב"ץ (בפ"ב) [בפ"ג] דאבות (מ"א) וז"ל: הגאוה סיבת כל העבירות, וסבות הגאוה ג', תכונת הגוף יופי גבורה, עושר וכו'. וכל אחד מאלו מביא את בעליו לעבירה גדולה, היופי וגבורה לעון אשת איש, שנאמר (משלי ו, כו) ואשת איש נפש יקרה תצוד. העושר להסרת הבטחון, שנאמר (איוב לא, כד) אם שמתי זהב כסלי. החכמה לדבר על ה' תועה, ולהתחכם על הבורא יתברך, יעו"ש.

כ״חהעולה מזה, כי ג' אלו חכמה וגבור ועושר הם סיבה להתגאות, היפך מדת ענוה, והוא סבות כל העבירות כאמור, להשתמש בהן ליצר הרע. וכשזכה להשתמש באלו הג' לכבודו יתברך ולהתגבר על יצרו, אז הוא מוכן להשראת שכינה. וא"כ החכם שיש עמו ענוה הלומד מכל אדם, היפך הגאוה. והעושר השמח בחלקו, גם שהוא עני. וגבור ביצרו גם שאינו בעל אגרוף בפועל. א"כ אלו נמוכי הרוח יכולין לזכות להשראת שכינה כפשוטו, כמ"ש (ישעיה נז, טו) אשכון את דכא. מה שאין כן החכם בכל מיני חכמה, ועשיר בעושרו ממש, וגבור בגבורה, הם סיבה להתגאות ולהיות עלולין לעבירה, ואפילו הכי מתגברין ביצרם, שיש להם ענוה עם כל מדה מן ג' המדות הנ"ל, אז הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו עליו בקביעות, באופן שאלו ד' שזכר רבי יונתן, הם ג' וענוה עם כל אחד ואחד. כמו שזכרו בש"ס (אבות פ"ד מי"ג) ג' כתרים הן, כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהם. והקשה הרב האלשיך דליחשוב ד', ומשני דבלא כתר שם טוב לא נחשבו לכתר אלו ג' וכו', יעו"ש, והכא נמי כך.

כ״טא"כ מבואר קושיא שעל הרמב"ם דלא חשיב ענוה, כי ענוה שייך לכל אחד מג', ובלא ענוה אין שום מעלה לחכם ועשיר וגבור, ואדרבה וכו' כמ"ש מהר"י יעבץ הנ"ל, וכבר זכר הרמב"ם ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, והיינו כנזכר.

ל׳וזהו כוונת בן זומא באבות, לפרש בש"ס אלו ד' דרבי יונתן חכם גבור עשיר ועניו, שבאמת אלו ד' אינן רק ג' וענוה עם כל אחד, היפך הגאוה. ונודע זה חכם הלומד מכל אדם, ר"ל גם שהוא חכם ממש מכל מקום לומד מכל אדם מצד ענוה שבו, וכמו ששמעתי משה קיבל תורה מסיני (אבות פ"א מ"א), דהל"ל בסיני וכו', יעו"ש. גבור, גם שהוא גבור ממש מכל מקום לא יבטח בגבורתו ויתגאה בו, רק יהי' ג"כ גבור כובש יצרו, דאם לא כן הוא סיבה לעבירה כנ"ל. ועשיר, גם שהוא עשיר ממש, לא יתגאה בעשרו, ולא ישים זהב כסלו, רק יהי' שמח בחלקו, ר"ל שלא יהא עשרו שמור לבעלים אחרים מצד רעתו, כמ"ש בזוהר, רק יהי' נשאר לחלקו בזה ובבא, והבן. ואז כשיש בו ענוה עם כל אחד מג' אלו, אז הוא מכובד שמכבד הבריות כולם ואוהבם, כמ"ש (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך, שיהא חשוב בעיניך שהוא כמוך במעשים טובים. ואם תראה בו מעשים רעים, תבין שיש בזה שמץ בך גם כן, כאשר הארכתי בזה, באופן שהוא כמוך. היפך הגאוה, ששונא לכל אדם, ושנאה תעורר מדנים, שחשוד כל אדם בעיניו בכמה חסרונות, וכאשר כתבתי במשנה (נגעים פ"ב מ"ה) כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, רבי מאיר אומר אף לא נגעי קרוב[י]ו, וק"ל.

ל״אאם כן משנה דאבות מפרש להש"ס דנדרים, ושפיר אמר איזה[ו] חכם וכו', לפרש אלו ד' הם ג' וענוה עם כל אחד, ובלא ענוה לא די שאינו מעלה מעלות חכם גבור ועשיר, כי אדרבה מורידו מטה מטה, שהוא סיבה לכל עבירות. ומבואר קושית כסף משנה, ושאר ספיקות שכתב כסף משנה שלא זכרתי הנה יעו"ש, וק"ל.

ל״בובאמת אלו ג' הנ"ל, הם, כתר תורה שהוא חכם. כתר כהונה הוא גבור, ונודע ממליקה וכנזכר בש"ס. כתר מלכות הוא עושר. וענוה הוא שם טוב העולה על גביהן, וק"ל.

ל״גובזה נבוא לביא[ו]ר ד' דברים שבזכותן נגאלו אבותינו ממצרים, שלא שינו את שמם וכו'. והענין דיש ד' מדריגות בבחינת אנושי, והוא אדם, איש, גבר, אנוש, וכמ"ש בזוהר ויקרא פ' תזריע דף מ"ח (ע"א), גדול שבכולם אדם היושב על כסא יעו"ש. וידוע חכמה נק' כח מה, שהוא גימטריא אדם, שהוא שמו הראוי לו, וזהו שלא שינו את שמם מתואר אדם, שהוא מעלת ומדרגת חכם בחכמ"ה, וז"ש איזה חכ"ם הלומ"ד מכ"ל אד"ם שנאמר (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי, וכמ"ש בפרי עץ חיים הלכות סוכה (פ"ב) יעו"ש. וה"נ שנקרא חכם על שמקבל שפעו מן למודי ה' המשפיעים לצדיק הנקרא כל, ויונק מן אדם העליון, והבן.

ל״דמדרגה ב' איש, שהוא מעלת ענוה, דנלמד בש"ס (נדרים לח.) ממשה, שנאמר (במדבר יב, ג) והאיש משה עניו מכל אדם, וזהו מדרגת ענוה שלא היו פרוצין בעריות, כי כל המתגאה לסוף נכשל בערוה, כדאיתא בסוטה (ד:).

ל״המדריגה ג', גבר, מעלת גבור ממש שמתגבר על יצרו, זהו מדריגה שלא שינו את לשונם, כדאיתא בתוספות ראש השנה (ג. ד"ה וישמע) כסות ולשון שינה, שהוא היצר הרע המשנה כסות ולשון בדמות יצר טוב. וכאשר שמעתי כל פסוקי תהלים סי' נ' (כ-כא) אלה עשית והחרשתי דמית היות אהי' כמוך, ודפח"ח. וז"ש שלא שינו לשונם, שלא יכול יצר הרע שלהם לשנות לשונו, שגברו ביצרם, וק"ל.

ל״ומדריגה ד', אנוש, דאיתא בפרק ד' דאבות (מ"ד) רבי לוויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל האדם, שתקות אנוש רמה. וכבר הקשו המפרשים וכי זה הוא תקות אנוש שיהי' רמה. ונ"ל שזהו נגד מדרגת עשיר, שמתגאה בלבושיו שהם בגדי משי ורקמה, שהם המכבדים לעשיר יותר מן עני, דרבי יוחנן קרי למאני מכבדותא (שבת קיג.), ובגדי משי נעשה מן תולע' ורמה, וזהו שתקות אנוש הוא על ידי רמה, וכדומה שראיתי זה בספרי מוסר. והנה עשיר יענה עזות (משלי יח, כג), לשון מדברת גדולות (תהלים יב, ד), על ידי הגאוה שבא לו מעשרו נכשל בלשון הרע, וכמ"ש מוהרש"א בסוטה (דף ד:) יעו"ש, זהו מעלות שלא הי' בהם לשון הרע, וק"ל.

ל״זהעולה מזה שאין הפרש בין מדריגת סולם המצרי ובין מדרגת צורי כי אם מדרגה אחת, שזה יש לו ד' חווקים שהם חכמה ועושר וגבור ועניו, מה שאין כן סולם המצרי יש לו ג' מדרג[ו]ת הנ"ל בלא ענוה, ואז הגאוה סבה לכל העבירות, ועל ידי סולם זה יורד מטה מטה, וסבת הגאוה הוא סולם שאין בו ד' חווקים רק ג' מדרג[ו]ת חכמה ועושר וגבור, וק"ל.

ל״חובזה יובן סולם המצרי אין לו חזקה, ולצורי יש לו חזקה, ר"ל שלא יהי' מדרגה הנ"ל חזקה בידו שיהי' נשאר בה, כי נאבד ממנו בענין רע מאחר שאין לו מדרגה ד' שהיא ענוה.

ל״טכי חכמה מפורש אמרו בש"ס דפסחים (סו:) ר"ל כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו כו'. עשיר, נאבד ממנו כמ"ש (קהלת ה, יב) עושר שמור לבעליו לרעתו. ועוד, דאיתא (ספ"ק) [בפ"ק] דסוטה (ה.), כל המתגאה אפילו רוח קימעא עוכרתו, שנאמר (ישעיה נז, כ) והרשעים כים נגרש כו'. אמר רב אשי כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נפחת, שנאמר (ויקרא יד, נו) לשאת ולספחת ולבהרת, ואין שאת אלא גבהות, ואין ספחת אלא טפילה וכו'. ופירש רש"י (עי' ד"ה נפחת) נפחת מחשיבותו ונעשה פחות שבאנשים, על כן אין נשאר בחשיבותו ומדרגתו הנ"ל שהן ג' מדרג[ו]ת הנ"ל. מה שאין כן לצורי שהוא ד' מדרג[ו]ת, ג' הנ"ל עם ענוה, יש לו חזקה, שתשאר מוחזק בידו במדרגתו ומעלתו הרמה, כמפורש בכמה מקומות.

מ׳ובזה יובן הפסוק זאת תורת העולה, כי העולה ומתגאה הנק' שאת לסוף נתמעט ונק' ספחת כנ"ל, וזה זאת תורת העולה. והוא הדין בהיפך, הממעט עצמו לסוף עולה.

מ״אומפרש אחר כך ולבש הכהן מדו בד, שלא יהא רק כמדתו, כי כתבתי במקום אחר אהב את המלאכה ושנא את הרבנות (אבות פ"א מ"י), כי הוא רק לבוש, כמו חומר שהוא לבוש לצורה כך הרבנות הוא לבוש, ולהגיד שבחו של אהרן שלא לבשן לכבוד רק לקיים גזירת המקום, כך לא יהי' זה לו לשררה אלא עבדות וכו', יעו"ש. אם כן אם יהיה הלבוש יותר ממדתו, ופן יתגאה עליו, יהי' חוצץ בינו ובין בשרו, שלא יהי' דביקות להם עמו, והוא היפך הכוונה שנאמר (שמות יד, לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, כל המאמין ברועה ישראל וכו' (ילקוט בשלח רמז רמ), והאמנה הוא דביקות כנודע, וזהו שהזהיר ילבש על בשרו, שלא יהא דבר חוצץ וכו', וק"ל.

מ״בועל פי זה נבאר מצות טהרת המצורע, שנאמר (ויקרא יד, ב) זאת תהי' תורת המצורע, ודרשו בפרק קמא (דעירובין) [דערכין] (טו:), אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת תהי' תורת המצורע, זהו תורתו של מוציא שם רע. והקושיא, בכל מקום דאמר מאי דכתיב יש איזה קושיא, ומה קשיא לי' כאן. ועוד דהוציא מפשוטו, דלמא קאי על מצורע ממש. הגם דזה מבואר במוהרש"א דהל"ל הצרוע.

מ״גונראה לי דאיתא בש"ס שם, מה תקנתי' של מספרי לשון הרע, יעסוק בתורה וכו', ור' אבא בר חנינא אמר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד שנאמר (תהלים יב, ד) יכרת ה' כו', אלא מאי תקנתי' שלא יבא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם יעסוק בתורה, ואם עם הארץ ישפיל דעתו. ומפרש מוהרש"א דאילו ב' עבירות גבה רוח ולשון הרע שותפין הן, שכללם הכתוב - מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים וגו' (תהלים קא, ה), כי הגאוה שבו מביא שמדבר לשון הרע על חבירו.

מ״דובזה יובן, דנודע דזאת הוא מיעוט, ותורת הוא ריבוי, כמ"ש בפסוק (ויקרא ו, ב) זאת תורת העולה יעו"ש, ודרשו שם ח"זל, וכאן לא דרשו מזה, וזהו דקשיא לריש לקיש מאי דכתיב זא"ת תהיה תור"ת המצור"ע, לכך דריש שהפסוק הודיע תקנתא של מספר לשון הרע שהוא המוציא רע, אם עם הארץ הוא ישפיל וימעט עצמו, זהו רמז זאת מיעוט. ואם תלמיד חכם יעסוק בתורה, זהו תורת המצורע ביום טהרתו, וק"ל.

מ״הובזה נראה לי לפרש מה שכתב הטור (או"ח סי' תכח), לשנה מעוברת קורין מצורע קודם פסח, וסימנו סגרו ופסחו. וכבר זכרתי בדרך פשט, וכעת על פי רמז. דשמעתי בשם הרב ר' ברוך מוכיח, לפום צערא אגרא (אבות פ"ה מכ"ג), ר"ל לפומא יש צערא ואגרא, כי בלשון הרע וכיוצא יש עבור פומא צערא, וכשלומד תורה יש לפומא אגרא, ודפח"ח. ובזה יובן סגרו, ר"ל סגור פומך במילי דעבירה, ופ"ה ס"ח, בתורה.

מ״ואו י"ל, אם עבר וסיפר לשון הרע ונעשה מצורע מוסגר, יעסוק בתורה שהוא תקנתא דמאן דאמר זה, או תקנתא שלא יבא ללשון הרע כמאן דאמר זה, וק"ל.

מ״ז•

מ״חבפרשה צו, וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל (ו, טז). ויש להבין למה לא תאכל דווקא מנחת כהן.

מ״טומקודם נבאר פסוק בפ' אמור (ויקרא כב, יא) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ויליד בית[ו] הם יאכלו בלחמו. ויש להקשות, הא קנין גופו ולא קנין נפשו.

נ׳ונ"ל דקושיא זו יבואר, דאיתא במשנה דפיאה (פ"א מ"א) אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, וקחשיב הבאת שלום בין אדם לחבירו.

נ״אעוד יש מצוה בזה יותר גדולה, לעשות שלום לעצמו בין החומר והצורה שהם ב' הפכים, כשזה עולה זה יורד, בסוד (יחזקאל כו, ב) אמלאה החריבה, כי הם מנגדים כמ"ש בביא[ו]ר (נדרים סד:) נצים נצבים זו דתן ואבירם, יעו"ש. ולעשות שלום ביניהם, הוא על דרך שכתב האלשיך בפרשת פנחס (במדבר כה, יב) הנני נותן לו את בריתי שלום, גם פסוק (מלאכי ב, ה) בריתי היתה אתו החיים והשלום. והעולה משם, כי אחר שנכנע החומר אל הצורה הוא החיים והשלום באמת, וע"ש ביאור הפסוק (ויקרא כו, יא) ולא תגעל נפשי אתכם וכו', ודפח"ח.

נ״בונודע (זח"א כ:) אדם לגו, והגוף הוא לבוש ובשר אדם מחובר לאדם. וז"ש הבאת שלום בין אדם לחבירו, ר"ל חיבור חומרו עם הצורה שיהא שלום ביניהם החומר עם הצורה על דרך הנ"ל.

נ״גוהנה כמו שיש חומר וצורה בפרטות אדם אחד, כן יש חומר וצורה בכללות עולם או המדינה, כי הצדיקים הם הצורה, והמון עם הם החומר, ועל ידי ששפתי כהן ישמרו דעת תורה יבוקש מפיהו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון, ונעשה מחומר צורה בכללות ג"כ. וזהו באמת שלום בין אדם לחבירו, כמו שכתבתי ביא[ו]ר פסוק (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך, וכי תימא הא הם ב' הפכים, לזה אמר כמוך, שתראה שיהא כמוך, וכמאמר התנא (אבות פ"א מי"ב) אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

נ״דהרי יש מדרג[ו]ת שונות ג' בחינות בענין הבאת שלום בין אדם לחבירו. וירא שמים יצא ידי כולם.

נ״הובזה נבוא לביא[ו]ר הנ"ל, כי כהן נקרא לשון כיהון ושירות בתורה ובעבודתו יתברך, כמ"ש (שמות יט, ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'. וכבר נודע כי שכר תורה ומצות הקרן עם הפירות קיימת לעולם הבא, זולת דברים דחשיב במשנה הנ"ל שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה וכו'. ובזה יובן וכל מנחת כהן כליל תהיה, שעולה לגבוה מקום שאין יד אדם מגעת שם, לא תאכל מפירותיהן בעולם הזה.

נ״וזולת אם הכהן יקנה נפש דייקא, כמו (בראשית יד, יט) קונה שמים וארץ, לשון עשיה. וז"ש וכהן אשר תורה יבוקש מפיהו, ועל ידי זה יקנה נפש, בסוד הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב, ה), שהכניעו אנשי החומר שנעשו צורה ובעלי נפש, שהוא הבאת שלום בין אדם לחבירו כנ"ל, ובדין הוא שיטול שכר לאכ[ו]ל מפירותיהן בעולם הזה, לכך הוא יאכל בו, ר"ל הכהן אוכל בו - בעבורו, כאמור.

נ״זויליד ביתו הם יאכלו בלחמו, דק' הל"ל ילידי ביתו לשון רבים, כמו שמסיים הם יאכלו, מה שאין כן עתה פתח בלשון יחיד וסיים בלשון רבים. אלא דבא להורות ענין חדש, והוא ענין ספיח שזכר האלשיך פרש' בהר (ויקרא כה, ח), שהוא מצוה שלא ילמד לזולתו לעשות כמוך, כי אם שהוא ספיח שגדל מאליו, שעל ידי עשותך אחת מכל מצות ה' ואחרים ראו ועשו כמעשיך מבלי דעתך, ג"כ יאכל משכר', יעו"ש. וז"ש ויליד ביתו, שנולדו לקנות נפש, על ידי שהיו רגילין לבא בביתו וראו מעשיו ועשו ג"כ כמותו, הם הכהנים יאכלו בלחמו, שהוא ספיח שאוכל משכרו ג"כ, וק"ל.

נ״חועל פי זה נבאר מצוה בפרשת קדושים (ויקרא יט, לה-לו) לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה, מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהי' לכם אני ה'. וי"ל, א' מה ענין משפט לכאן. ורש"י פירש, אם לדין כבר נאמר (שם יט, טו) לא תעשו עול במשפט, אלא המודד נקרא דיין, שאם שקר במדה וכו'. והאלשיך פירש במשפט דלמעלה קאמר, יעו"ש.

נ״טולי נראה, דיש ב' מדות צדק ומשפט, א' דין וא' רחמים, ואמר לא תעשו עול במשפט.

ס׳והענין, דמבואר בפסוק (ויקרא ו, ג) ולבש הכהן מדו בד, ודרשו רז"ל (יומא כג:) שתהא כמדתו וכו'. והענין, דמבואר בספר דרושים פרשת ויחי, כי לבוש האדם נעשה מן הימים ממש שעושה בהם מצות ועוסק בתורה, וזש"א חז"ל על מדת ימי וכו' (תהלים לט, ה), יעו"ש. הרי שניתן מדה לימים של אדם, אשר צריך בהם לתקן מלבוש לנשמתו, ואם ח"ו פונה יום א' ריק, אזי חסר המדה מן המלבוש.

ס״אלכך עצה היעוצה לאדם כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהלכות דעות (ה"א) וז"ל: דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדיעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו, לכך יתחבר לצדיקים שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מרשעים שלא ילמוד ממעשיהם, וז"ש שלמה המלך ע"ה (משלי יג, כ) הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע. ואם הי' במדינה שמנהגותי' רעים, ילך למקום שצדיקים שם, ואם לאו ישב לבדו יחידי, שנאמר (איכה ג, כח) ישב בדד וידום. ואם אין מניחים אותו לישב לבדו אלא אם כן יתערב עמהם ונוהג במנהגם הרע, יצא למדברות, שנאמר (ירמיה ט, א) מי יתנני במדבר מלון אורחים, ע"כ, ע"ש. וז"ש ולבש הכהן מדו בד, ר"ל ע"י שהוא כהן ועובד עבודתו יתברך, מן ימים אלו נעשה לבוש לנשמתו בסוד מדת ימי וכו', ואז ולבש הכהן מד"ו מן מדת ימיו, וזכה לזה על שהי' יחידי שהוא בד ולא נתערב עם המוני עם לבלות ימיו בהבל וריק, כמ"ש הרמב"ם כנ"ל, כי וודאי לא אכשור דרי, וסוכת דוד הנופלת (עמוס ט, יא), וצריך ליחיד על כל פנים להקימה, כמ"ש ישב בדד וידום כי נטל עליו המשא להקימה. וז"ש במדה שהוא מדת ימיו, שלא יעשה עול במדה, כנ"ל.

ס״בוהולך ומזהיר יותר, במשקל, כי לא בלבד שמוזהר שלא יעשה עול במדת ימיו שהוא מקלקל לעצמו, אלא יתן אל לבו שהוא משקל להכריע במעשיו את כל העולם כולו הן לחוב או לזכות, וכמאמר הש"ס (קידושין מ:) לעולם יראה אדם את עצמו חצי זכאי וחצי חייב, עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם לזכות וכו'.

ס״גועוד נוסף לזה יש להזהיר, במשורה, והוא לשון פסוק (מלאכי ב, ו) בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון, שהוא אזהרה יותר, דלא די שמכריע את העולם השפל הזה, אלא שמכריע במעשיו בעולמות עליונים ג"כ.

ס״דותחלה נבאר משנה פ"ג דאבות (מ"ד), הניעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי, והמפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו. וי"ל מה ענין ג' אלו יחד. ועוד, דאיפכא הל"ל, המהלך יחידי בדרך. ועוד, המפנה למה חייב לגירסא זו.

ס״הובמדרש שמואל כתב וז"ל: שצריך האדם לנעור משינת אולתו מזמן בחרותו שנקרא אור בוקר, מה שאין כן הניעור בלילה בימי הזקנה, כמ"ש (קהלת יב, ב) עד שלא תחשך השמש. והמהלך בדרך, שהולך בדרכי התורה יחידי ואינו מוכיח לאחרים שילכו בדרך ההוא ג"כ לזכות חייביא, וכמ"ש דוד המלך ע"ה (תהלים קכה, ג) כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים וגו'. והוא כי סוג בני אדם הכשרים יש בו ג' סוגים. א' שהוא טוב לעצמו, ואם יתחבר לרשעים ילמוד ממעשיהם, ובזה טוב שיתבודד לבדו, וז"ש לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, להיות שכנים אצל צדיקים, שלא ילמדו מהם, וז"ש למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם. סוג ב', שהם חזקים בצדקתם אפילו שיתחברו לרשעים, אבל אין להם כח להטות הרשעים לדרך הטובה, וז"ש הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם. סוג ג', שיש בהם כח להטות גם הרשעים לטוב, וז"ש והמטים עקלקלותם של הרשעים, שיש כח בהם להטותם לטוב, יוליכם ה' את פועלי האון, כדי שיחזירו בתשובה, ובזה שלום על ישראל. ומפנה לבו לבטלה, שמביא לידי שיעמום וכו', ודפח"ח.

ס״ואך כדי לבאר מהו שלום על ישראל לפירושו, דלפשוטו אתי שפיר - באבוד רשעים רנה (משלי יא, י), מה שאין כן לפירוש הנ"ל דחוזר בתשובה, עושה שלום לעצמו, מהו שלום על ישראל בכלל. ובביאר פסוק הנ"ל בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון, דמשמע זה שלום הוא א"תי מה שהשיב רבים מעון, ולכאורה מהו השלום לו יתברך. ויבואר חדא באידך.

ס״זואגב נבאר משנה הנ"ל הניעור בלילה וכו'. דכתבתי ביאור פסוק (ויקרא יט, לב) מפני שיבה תקום, שיש בו ג' בחינות וכו'. וה"נ משנה דאבות מילי דחסידות (ב"ק ל.) בא לכלול ב' סוגים אחרים, רק יראה להחזיק בסוג ג' שהוא ראשון - מפני שיבה תקום, קודם שיבה דילך (זח"ג פז:), כשהוא איש. מה שאין כן הניעור בלילה, על ידי גלות ויסורין שמצד הדין ויראת מאלהיך, כי הגלות דומה ללילה. והמהלך בדרך יחידי. דהל"ל ההולך, מאי מהלך פועל יוצא על ידי אחרים. כי יחידי סגולה יורה חטאים בדרך, שאין אומרים לפני המת הם הרשעים אלא דברים של מיתה, ומכח זה חוזר בתשובה ומהלך בדרך יחידי סגולה, וזהו והדרת פני זקן.

ס״חוהמפנה לבו לבטלה. דשמעתי שהקשה מורי על מה שאמרו חז"ל (אבות פ"ו מ"ב) בכל יום מכריז בת קול אוי לבריות מעלבון של תורה, והקשה, אם הכרוז נשמע למה לא ימצא אדם שומע, ואם אי אפשר לשמוע אם כן הכרוז למה. וביאר ז"ל כי למעלה הוא עולם המחשבות ואין אומר ואין דברים, והכרוז הוא מחשבות והרהורי לב לטוב, ולכך אין רשע שאין לו הרהורים טובים בכל יום מכח הכרוז הנ"ל, ובבוא הרהורים טובים מפנה ומעבירן מלבו ומפנה לבו לבטלה, ובוודאי מתחייב בנפשו, שניתן לו אוצר טוב והוא בורח מהמלך.

ס״טכמו ששמעתי משל בשם מורי, למלך שהיה ממנה על אוצר ד' שרים, ונטלו האוצר וברחו. א' נתיישב בדעתו וחזר מעצמו, ב' נתיעץ עם חכם א', ודיבר על לבו מה ראה על ככה וחזר, הג' הגיע למקום שדנין בני אדם על כיוצא בזה וחזר מחמת מורא, ד' לא שב כלל. והמלך לזה שחזר מעצמו נתן לו יותר גדולה, מאחר שנתיישב בטוב שכלו לחזור. מה שאין כן להשני אמר אלו לא מצא חכם שיעצו כך לא הי' חוזר. והשלישי שחזר מחמת שראה שדנין לבני אדם, מינהו המלך להיות ממונה שם לראות זה הצער, ואמר מורי זה על עצמו וכו', והבן.

ע׳וענין סוגים הנ"ל שמעתי מהרב המגיד מו' מנחם מענדיל, אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן (תהלים לב, ט), שיש ג' סוגין, א' ההולך בדרך מעצמו, ב' הולך בדרך ע"י מתג ורסן, ג' דווקא אינו הולך בדרך עם מתג ורסן, יעו"ש במקום אחר.

ע״אועוד י"ל ביאור משנה הניעור בלילה וכו'. דהובא במדרש שמואל במשנה (אבות פ"ד מכ"א) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין וכו', ופירש רבינו יונה וז"ל: הקנאה יש בו דרכים רבים, א' כי ראה חבירו הולך בדרך טובים ועוסק בתורה ומעשים טובים מקנא בו, כי הוא שונא אוהבי השם, ומדה זו מוציאתו מהעולם, כי הוא רעה מכל הקנאות, וזה נקרא שמו שונא השם. ב' שאינו רע בעיניו על היותו שונא השם, אלא לפי שהוא אינו הולך בדרך זה אינו רוצה שימצא בעולם טוב ממנו, גם זה נקרא שונא אבל אינו כראשון. ג' דרך טובה, שמרבה מצד קנאת סופרים. ויותר הי' טוב שיעשה מעצמו בטוב בחירתו וכו'. גם בתאוה יש דרכים, א' המתאוה שלא יהיה עושר וחכמה לשום אדם זולתו שרוצה שיהי' לבדו, ב' שיהי' גם לאחרים, אך שיהי' לו יותר מהם להתגדל עליהם וכו', ע"ש.

ע״בוהנה גם שזכר הרב מדרש שמואל ג' דרכים בקנאה ותאוה כנ"ל, וחוץ מזה יש ז' דרכים שביארתי בז' קני מנורה, על פי ששמעתי ממורי שש שנים תזרע שדך וכו' (ויקרא כה, ג), א' שאינו הולך בדרך טוב ואינו מרגיש בו, זהו בנוקבא דתהו"ר. ב' שיודע בעצמו שאינו נוהג בדרך טובה, ומ"מ הולך בדרך ההוא ואינו מתפלל על עצמו. ג' שיודע שאין הולך בדרך טובה ומתפלל להשם שיעזור לו, זה עושה יחוד וכו', יעו"ש.

ע״גובזה יובן, כי תואר לילה הוא לרשעים ההולך במחשך, ויום הוא תואר צדיקים, כמ"ש במדרש שמואל (אבות ב, טו) היום קצר, ולא אמר הזמן קצר כו'. וז"ש הניעור בלילה, שאינו ישן כאלו אינו יודע אם הוא לילה, רק הוא ניעור וידוע לו שהולך במחשך, ומ"מ אינו חוזר בו, וגם אינו מתפלל להשם שיעזור לו. ב', והמהלך בדרך טובה, רק כוונתו שיהי' יחידי במעלה על כולם. והמפנה לבו לבטלה, כי שולט ביצרו ויכול להטות לבו לשמוע תורה ומוסר, וברוע בחירתו מפנה בכוונה לבו לבטלה, ולא מצד יצרו אלא מצד בחירתו, שהוא מפתה ליצר הרע השורה בתוך לבו לפנות לבטלה, וק"ל.

ע״דהעולה מזה, כשיוליכם את פועלי האון, שיחזרו בתשובה, אז שלום על ישראל, כי זכרנו בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב, ה) בין החומר והצורה שהן הפכיים, מה שאין כן כשנעשה מהחומר צורה נעשה שלום, וכמו כן בכללות העולם, אנשי החומר ואנשי הצורה הנק' ישראל הם ב' הפכים, וכשנכנעו ונעשה שלום על ישראל דייקא, וק"ל.

ע״העוד י"ל, דביארתי משרבו המנאפים בטלו מים המרים (סוטה פ"ט מ"ט). וז"ש כשיוליכם את פועלי האון שעל ידי מוסר יחזרו בהם, והיינו כשיש שלום על ישראל, כשופר הרם קולך (ישעיה נח, א) יעו"ש. וכמ"ש אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום (עוקצין פ"ג מי"ב), יעו"ש.

ע״וובזה נבוא לביאר בשלום ובמישור הלך אתי ורבים וכו'. דכתב הרב בעל עקידה פ' נח (שי"ב) בשער ניגון עולם, כי העולם הגדול הוא עולם העליון, והעולם הקטן שהוא עולם הזה, הם כשני כלי ניגון הנערכין על יחוס אחד, שאמרו חכמי הניגון כי בהניע טור מהאחד, יתעורר אל קולו הטור דשכנגדו בכלי השני, מפני יחוס השוה שביניהן, וז"ש (ברכות ג:) שכנור דוד הי' מנגן מאליו וכו', יעו"ש.

ע״זונ"ל זהו שאמר הכתוב (מלכים ב ג, טו) והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. כי היו יודעים כוחות העליונים, לעוררם על ידי נגוני שירי עולם התחתון, כמו כנור דוד הנ"ל ממש, והבין. וזהו (קהלת ז, כט) אשר עשה את האדם ישר וכו'. וזהו מעשה המשכן שתהי' היריעות חוברות אשה אל אחותה והי' המשכן אחד (שמות כו, ו), לקשר ולייחד עולם בעולם שיהי' אחד, והבן.

ע״חא"כ הרשעים המקלקלים טורי המיתרים אשר בכלי הקטן, מגיע קלקול והפסד בכל פנות הבנין, כמו שהאריך בעקידה (שם) ענין עונש דור המבול, יעו"ש.

ע״טאם כן אתי שפיר מ"ש בשלום ובמישור הלך אתי בעולם הזה ובעולם עליון ממש, על ידי זה שהשיב רבים מעון ליישר מעשיו, לקיים עולם הבנין שברא הש"י מכוון זה העולם כנגד עולם עליון. וזהו במשורה - שלא יעשה עול במשורה, שהוא מישור, עולם הקטן כמו עולם הגדול, וק"ל.

פ׳עוד יש לפרש במדה במשקל במשורה, דכתב האלשיך בפרש' תזריע (ויקרא יג, ח) במשנה אבות (פ"ב מ"ד), עשה רצונו כרצונך וכו', והוא לומר כפי מה שתתנהג אתה עמו יתברך יעשה לך כמו חפצך, והוא, כי הנה ג' מדרג[ו]ת יש, א' האומר אם הייתי הולך במקום הזה בהשכמה הייתי מרוויח מנה, אך מה אעשה שרצונו יתברך שאלך לבית הכנסת, וע"כ הוא הולך כמוכרח ולא ברצון טוב כאלו עושה רצון עצמו. ב' שעושה הדבר שוה כאלו בעשות רצון עצמו בטוב לב. ויש מדרגה ג', כי נפשו דבקה בו יתברך, ורצון עצמו בטל נגד רצון הש"י. וזהו כוונת התנא, למאס במדרגה א' ולבחור בב', עשה רצונו כרצונך, ובזה תזכה שגם הוא יתברך יעשה רצונך כרצונו ולא יותר. אבל אם תגיע למדרגה ג', שיבוטל רצונך מפני רצונו, ובזה יבטל הוא יתברך רצון אחרים, כמו לב מלך ושרים שביד ה', מפני רצונך וכו', יעו"ש.

פ״אובזה יובן, כי נגד ג' בחינות אלו כיון הפסוק אל תעשו עול במשפט, שתגרום שימדוד לך ג"כ כך, ז"ש במדה, נגד מדרגה א', שלא יעשה רצונו כמוכרח, שימדדו לו ג"כ מדה כנגד מדה. ונגד ב' שעושה הדבר שקול, אמר ג"כ במשקל זה יהי' לך ג"כ, שיעשה הוא יתברך רצונך כרצונו. ונגד בחינה ג' שנכנס לפנים מהשורה, שמבטל רצונו מפני רצון הש"י, במשורה יתן לך גם כן, שיבטל רצון אחרים מפני רצונך כנ"ל.

פ״בועצה היעוצה לאדם שלא יעשה עול במשפט, ולגרום כנ"ל, יראה שיהיה לו מאזני צדק אבני צדק ואיפת צדק והין צדק יהי' לכם. שיקדש אדם עצמו בראי' שמיעה ריח דיבור, שהם ד' אותיות השם העצם, והם בגדי שר"ד לשרת בקודש (שמות לה, יט), ר"ת שר"ד שמיעה ראי' ריח דיבור, והם ז' שערים שנזכר בספר יצירה (פ"ד מ"ו), והם סוד ז' היכלות, כי היכל שביעי היכל קודש קדשים כולל ג' ראשונות, והם עשר ספירות, עשר אותיות בשם העצם הנ"ל, הכולל כל קומת אדם שנקרא עולם קטן הכולל כל העולמות.

פ״גוהראשון החשוב הוא שער השמיעה, כי מאזני הוא אותיות מאזין, שיהי' מקשיב ומאזין בתורה ומוסר הנקרא צדק, כמו שדרשו בש"ס דחולין (דף פט.) צדק תדברון (תהלים נח, ב). וז"ש מאזני צדק, כי אוזן שומעת תוכחת חיים (משלי טו, לא), על ידי רטי' של אבר, הוא רפואה לכל הגוף, כנדרש במדרש, מה שאין כן בהיפך כשמסיר אזנו משמוע תוכחת מוסר, גורם ח"ו כליון לכל הגוף.

פ״דז"ש בפ' כי תבא (דברים כח, נב) והצר לך בכל שעריך אשר יציק לך אויביך. והענין, כי יש ב' מיני מלחמות, א' מלחמות האויב. ב' מלחמות היצר הרע. והנה מלחמות האויב, הסוס מוכן למלחמה ולהש"י הישועה. מה שאין כן מלחמות היצר הרע, היא המלחמה אשר בידינו בבחירת האדם. וכמו שמלחמות האויב לכבוש העיר הוא על ידי שכובש שערי העיר, כך מלחמות היצר הרע לכבוש הז' שערים שבאדם, על ידי שער השמיעה למנוע לשמוע חכמה מוסר שהוא רפואה לכל הגוף, כמ"ש פן ישמע ושב ורפא לו (ישעיה ו, י), וכן ע"י שערי הראי' והדבור. וז"ש מאזני צדק יהיה לך, שתהי' מאזין בצדק תורה ומוסר.

פ״הואחר כך אבני צדק, כי נודע אבן מורה על י' שהוא בחכמה, ושם ראיה אותיות יראה שבחכמה כמבואר בכתבים יעו"ש, וז"ש (זכריה ג, ט) על אבן אחת שבעה עינים, והבן. והכוונה שיקדש חוש הראי' שלא ישלט יצר הרע בשער זה, וע"ז התפלל דוד המלך ע"ה העבר עיני מראות שוא (תהלים קיט, לז), וכמ"ש בטור אורח חיים סימן א', כי העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין.

פ״וואיפת צדק שהוא במלכות סוד הדיבור, שהיא הי"ן צדק - אותיות הין הוא אותיות נ"הי דז"א, ששם בנין המלכות, והם סוד קול ודיבור, וקול הוא ע"י רוח חיים אשר באפיו, סוד ריח, ודבור הוא בפה אדם. לקדש בגדי שרד שהם ז' שערים, ואז יהי' בטוח לבו בה' שיהי' נשמר כל עיר שהוא האדם, כמ"ש (קהלת ט, יד) עיר קטנה כו', וק"ל^*עוד י"ל דמ"ש במשורה. ואגב יבואר ג"כ לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול (ויקרא יט, טו), דקשה מאי תהדר, דהל"ל בחד לישנא.
ונראה דאיתא (תהלים כה, ח) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. והענין, דמבואר בעץ חיים דף ל"ה (ש"ו פ"ח), דיש אור ישר ואור חוזר, זה דין וזה רחמים. והוא כשתחתונים ראוים אל הרחמים, אז דרכו ישר להטיב לתחתונים, נקרא אור ישר מצד הוי"ה, אמנם כשאין התחתונים ראוים אז הופך פניו בכעס, בסוד דומה דודי לצבי (שה"ש ב, ט), ומאיר בהם אור האחור והחוזר שהוא דין בצמצום מצד אלהים, ע"ש.
העולה מזה, כשהתחתונים הופכים פניהם ממנו יתברך כמ"ש (עי' ירמיה ב, כז) כי פנו אלי עורף ולא פנים, אז מדה כנגד מדה גורמים לו יתברך שיהפך פניו ג"כ, והאור והשפע בא בסוד אחור באחור שהוא דין. וכשחוזרין להפוך פניהם אליו יתברך בדרך הטוב והישר, אז ג"כ משפיע להם אור ישר שהוא רחמים.
ובזה יובן טוב וישר ה', ר"ל מצד שהוא טוב ודרכו להטיב לתחתונים ולהשפיע להם אור ישר, שהוא מצד שם הוי"ה שהוא רחמים ולא אלקים שהוא דין, על כן יורה חטאים בדרך הטוב, שיהפכו פניהם אליו יתברך כדי שהוא ישפיע להם אור ישר, וק"ל.
והנה נודע כשהשפע מצומצם הוא ד"ל, בסוד מסכנותא, לחמא עניא, וכשהשפע ברחמים מצד שם הוי"ה הוא סוד גדלות חזרת פנים בפנים. ובזה יובן לא תשא פני דל, שלא תגרום על ידי עשיית עול להגביה ולישא המדה שנקרא ד"ל, ושיחזור לאחור פני גדול וזה ולא תהדר פני גדול לאחור כאמור. וז"ש במדה במשקל ובמשורה, ר"ל שלא יעשה עול לגרום אור מישור, ודוק.
ובזה תבין (ויקרא כו, ג-ט) אם בחקותי תלכו וגו' ופניתי אליכם וכו'. ר"ל שיחזור אליהם פנים בפנים, ועל ידי זה והפרתי אתכם והקמותי את ברי"תי אתכם - זווג פנים בפנים, והבן.
ובזה מבואר קושיא שהקשה הרמב"ם פ"ט מהלכות תשובה (ה"א), מאחר ששכר מצות לעולם הבא, אם כן מהו שנאמר אם בחוקותי ונתתי גשמיכם בעתם, יעו"ש. וגם מה שכתבתי הכותב לאשתו כו' אוכל פירותיהן בחיי' (כתובות פג.), למה הוא כך. ולפי הנ"ל מוכרח שיהיה כך, וק"ל..

פ״זועל פי זה נבאר מגילת רות (א, א-ו), ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ וגומר, ותשב משדה מואב כי שמעה כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם. ומפרש במדרש (רו"ר ב, יא), מהיכן שמעה, מרוכלים המחזירים בעירות, והוא פלאי.

פ״חונ"ל דאיתא במדרש (מכילתא בשלח ו, ילקוט בשלח רמז רמ) ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות יד, לא), אם במשה האמינו בה' לא כל שכן, ומה תלמוד לומר ובמשה, ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאלו האמין בהקדוש ברוך הוא. והקושיא מפורסמת, דהא הקושיא על בה' ולא על ובמשה. ויש מתרצים שהוא תיק[ו]ן סופרים.

פ״טונ"ל דהרמב"ם ז"ל כתב בפרק ח' מהלכות יסודי התורה (ה"א) דבמתן תורה נאמר (שמות יט, ט) וגם בך יאמינו לעולם, והרי כבר נאמר ויאמינו בה' ובמשה, ותירץ שקודם לזה היה אחר הנאמנות הרהור ומחשבה וכו', יעו"ש. וכבר ביארתי מזה.

צ׳ובזה יובן, כי נודע האמנה היינו דביקות, וז"ש ויהי בימי שפוט השופטים, ששפטו והרהרו על שופטיהם (עי' ב"ב טו:), ומאחר שלא היה להם דביקות והאמנה עם הרועים, ממילא לא הי' להם דביקות והאמנה עם הש"י כנ"ל, וכמ"ש (דברים יג, ה) ובו תדבקון - הדבק בת"ח כו', וממילא הם הפכו אחוריהם אל הת"ח, וכאלו כביכול פנו אליו עורף ולא פנים, וגם הוא יתברך החזיר פניו מהם, לכך ויהי רעב בארץ וגו'.

צ״אובזה תבין מה שכתוב בזוהר (ח"ג קיג.), אם בחוקותי תלכו, תורה שבעל פה. ואת משפטי [תשמרו], תורה שבכתב. ועשיתם אותם, והבן כי גורם יחוד פנים בפנים, לכך יהי' שפע אור ישר, ונתתי גשמיכם בעתם, ואתי שפיר.

צ״בואח"כ שחזרו הרוכלים בעיירות, ומסתמא לפניהם גלוי שישמעו לדבריהם, דאם לא כן כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך כו' (יבמות סה:), ומאחר שחזרו פנים בפנים לת"ח שהם הרוכלין, גם הוא יתברך פנה אליהן, ובדין שיהי' שובע וברכה, וז"ש כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם, וק"ל.

צ״גובזה תבין ש"ס (עי' תמיד כח.) כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם. מאחר שהם פנים בפנים עם השופטים ות"ח, גורמים זווג עליון גם כן פנים בפנים, ויורד שפע וברכה, וק"ל.

צ״דועל פי זה נבאר קושית התוספות בש"ס דביצה (טו: ד"ה לוו), דאיך אמר לוו עלי ואני פורע, ולעיל (שבת קיח.) אמר, עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ומשני תוס' ע"ש. והרב המגיד מו' מנחם ביאר, כי לוו לשון חיבר ודיבוק בו יתברך, אז אני פורע, מה שאין כן שבתך, לענג הגוף, אינו פורע, ולכך אמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ודפח"ח. וכבר ביארתי זה במקום אחר יעו"ש.

צ״הוכדי להוסיף על דבריו לבאר טעם הדבר, יבואר לפי הנ"ל, כי כבר הוא מצוה בתורה ובו תדבק הדבק בת"ח, ועל ידי זה הוא דבק בו יתברך, כאשר ביארתי טעם הדבר במקום אחר, ע"ש. ובזה יובן לוו עלי, שתדבק בת"ח שבזה הוא מחובר עלי כביכול, כמ"ש אז תתענג על ה' (ישעיה נח, יד), והבן. וא"כ על ידי זה שהם עמי פנים בפנים בא שפע וברכה, ואז אני פורע. מה שאין כן כשעושה תענוג שבת לעצמו, ולא בחיבור ודביקות עם הת"ח, אז אמת עשה שבתך חול ולא תצטרך לבריות, שהם גורמים ח"ו שיהי' אחור באחור ועל ידי זה ויהי' רעב וגו', וק"ל.

צ״ווכדי לבאר ענין ג' מדרגות, א' אם בחוקותי תלכו, ב' ואת מצותי תשמרו, ג' ועשיתם אותם. ושאר הספיקות שבפסוק זה, בבבא קמא אמר הליכה, ובשני' אמר שמירה, ובג' אמר עשיה, הלא דבר הוא.

צ״זוכדי לבאר זה, נבאר תחילה ש"ס פרק קמא דעבודה זרה (יח:), אמר רבי שמעון בן פזי מאי דכתיב (תהלים א, א) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו', וכי מאחר שלא הלך מהיכן עמד, מאחר שלא עמד מהיכן ישב, ומאחר שלא ישב מהיכן לץ, אלא לומר לך שאם הלך סופו לעמוד, ואם עמד סופו לישב, ואם ישב סופו ללוץ, ואם לץ עליו הכתוב (עי' משלי ט, יב) אומר אם חכמת חכמת לך ואם לצת לבדך תשא. ופירש רש"י, והכי קאמר, אשרי שלא הלך, שמתוך זה לא עמד ולא ישב, הא אם הולך וכו'.

צ״חויש להקשות, דא"כ דעיקר הכל הוא שלא ילך כלל ועיקר בעצת רשעים, דמזה נמשך ממילא שלא יעמוד ולא ישב ולא לץ, א"כ הוה לי' למימר בקיצור אשרי האיש אשר לא הלך וגו'.

צ״טב' קשה, דמשמע אם הולך ועומד ויושב אינו מאושר ותו לא, וזה אינו דהוא א' מד' כיתות שאין מקבלין פני שכינה (סוטה מב.) וא' כת לצים, והוא תכלית העונש הגמור כנודע למשכילים.

ק׳ג' קשה, מאחר דאשרי שלא הלך משמע אפילו בהעברה בעלמא, וכפירש רש"י דאם הלך בהעברה סופו להתעכב ביניהן מעט, א"כ דריש בש"ס שם מיד אח"ז, אמר רבי שמואל בר נחמן משמי' דרבי יוחנן, אשרי האיש זה אברהם, שלא הלך בעצת רשעים - דור הפלגה, ובדרך חטאים לא עמד - זה סדום, ובמושב לצים לא ישב - בפלשתים. ושם מוכח שהיה גר אברהם בארץ פלשתים רק שלא רצה להתישב עמהן, ופירש מוהרש"א שם, וכן בדור הפלגה עמד וישב עמהן רק שלא הלך בעצתם. אם כן ע"כ לומר דפליגי אהדדי, וזה דוחק, דהל"ל רשב"נ אומר, ולא אמר רשב"נ כו'.

100

ק״אד' ואם לצת לבדך תשא, דמשמע שאין לאחרים עונש, ואח"כ אמר (שם יח:) כל המתלוצץ מלבד שיש לו עונש מיוחד שמזונותיו מתמעטים ויסורין באים עליו שנאמר כו', גורם ח"ו כלי' לעולם, שנאמר (ישעיה כח, כב) ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם כלה ונחרצה, וכפירש מוהרש"א - אותם השומעים ונהנים ממנו ואינם מוחין, יעו"ש.

101

ק״בולולי דרשת הש"ס, הי' אפשר לתרץ הפסוק דלא תקשי קושיא הנ"ל, וכי מאחר שלא הלך מהיכן עמד כו'. דיש לפרש שהפסוק מיירי בג' כיתות שיש בבני אדם הכשרים, כדפירש במדרש שמואל משנה (אבות פ"ג מ"ד) הניעור בלילה וכו', א' שהוא טוב בפני עצמו, ואם יתחבר לרשעים ילמוד ממעשיהם, ובזה התפלל דוד המלך ע"ה (תהלים קכה, ג) כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, שיהי' שכינו, כדי שלא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם. ב' שהם חזקים בצדקתם גם שיתחברו לרשעים, רק שאין להם כח להטות הרשעים כו'. ג' שיש להם כח להטות הרשעים ג"כ לטוב, וזהו שאמר והמטים עקלקלותם וכו', עיין מזה במ"א.

102

ק״גובזה יובן הפסוק, אשרי האיש, שהוא עדיין איש, בבחרותו, כדדרש שם ג"כ כך (ע"ז יט.), זהו מאושר, שלא הלך כלל בעצת רשעים שלא ילמוד ג"כ ממעשיהם, והוא כת א' הנ"ל שיתבודד לבדו. ונגד כת ב' שהם חזקים בצדקתם, רק שאין בהם כח להטות לרשעים למוטב, בזה אמר ובדרך חטאים לא עמד, שאינו עומד במדרגתן שהוא דרך רשעים וחטאים, אלא הולך בדרך טוב וישר, גם שמתחבר עמהן אינם לומדים מהם, וזהו יותר מאושר, כמו שכתבתי במקום אחר פיר[ו]ש הפסוק (בראשית יח, כו) אם אמצא חמשים צדיקים בתו"ך העיר, אז ונשאתי לכל המקום בעבורם. ונגד כת ג' שהם יכולין להטות לרשעים לדרך טוב על ידי תוכחת מוסר, אמר ובמושב לצים לא ישב, כי הדרשה שחכם דורש מכונה לישיבה, כמ"ש (מדרש משלי י) בשעה שחכם יושב ודורש וכו'. והנה תואר לץ אינו מקבל תוכחת מוסר, כמ"ש (משלי ט, ח) אל תוכח לץ פן ישנאך, ולכך במושב לצים לא ישב לדרוש, כי גדר לץ הוא מושרש בקליפה יותר מתואר רשעים, לכך גם שיש להם כח להטות רשעים אבל לא לצים, ולכך במושב לצים לא ישב, מאחר שאין בהם תועלת. כי אם למי שבתורת ה' חפצו לשמוע תוכחת מוסר, מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי (תהלים קיט, צט), ר"ל מאחר שאינו אומר רק תורת ה', לכך חפצו וחשקו לשמוע, אז בתורת ה' שהיא תור"תו, יהגה יו[מ]ם ולילה, לחבר שניהם, לעשות מתואר לילות שהן רשעים, ימים, כמ"ש מזה במקום אחר יעו"ש, וק"ל.

103

ק״דומאחר שזכינו לזה שיש ג' כתות כאמור, נראה שנוכל לפרש ג' סוגים הנ"ל באדם אחד, ובזה יבואר דרשת [ר"ש] בן פזי כאשר יפרש דבריו רשב"ג, דאתי לפרש ולא לאפלוגי.

104

ק״הדזכרנו לקמן דמצינו מעלת אברהם אבינו ע"ה, תחלה אמר ליצר הרע הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי וכו' (בראשית יג, ט), ואחר כך לעת זקנותו השליטו יתברך ביצרו (בר"ר נט, ז), ואז מצא לבבו נאמן לפניו, ע"ש.

105

ק״ווהנה מצינו אלו ג' סוגים באברהם, מתחלה שהי' איש, בבחרותו, בדור הפלגה, שלא הלך כלל בעצת רשעים, והי' מתבודד בפני עצמו, שהי' ירא לנפשו שאם יתחבר עמהם פן יגברו עליו בראיות וילמד ממעשיהם, שלא הי' עדיין חזק בצדקתו. וזה מסכים למה שהכריע הרמב"ם (הל' ע"ז פ"א ה"ג) כפי הדעה בן מ' שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם, ואמר שאין זה דרך האמת שאתם הולכים בה, ושיבר הצלמים וכו', וביקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול שיש אלוה אחד לכל העולם וכו', עד שבא לארץ כנען והחזירם לדרך האמת וכו'. והשיגו הראב"ד, דיש אגדה דבן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו, מנין עקב. ובכסף משנה בשם (הרמ"ח) [הרמ"ך] מתרץ, דשניהם אמת, בן ג' התחיל להכיר ולשוטט במחשבתו, וגמר בשנת מ' וכו'. ועוד הקשה הראב"ד, הא היה שם ועבר. ותירץ בכסף משנה כי אברהם הי' בבבל, ושם ועבר בארץ כנען, ע"ש כל זה פרק א' מהלכות עכו"ם וחוקותיהם. הרי מבואר כי מן ג' שנים עד מ' היה מתבודד במחשבתו, והי' בבבל, ולא הלך בעצת רשעים שהם אנשי דור הפלגה.

106

ק״זואח"כ כשבא לארץ כנען, כבר הי' מכריז ומודיע ומתחבר עמהם, רק שלא היה יכולת בידו להטות הרשעים לטוב, כמו שמצינו בסדום, ועל זה נאמר סוג ב' הנ"ל ובדרך חטאים לא עמד, רק הי' סותר טענתם, ודרך חטאים שטעו בה מן דור הפלגה לא עמד בה.

107

ק״חואח"כ שהגיע לזקנותו, שכבר כביר מצא כוחו להשיב רבים מעון, מכל מקום פלשתים שהם לצים, שנאמר (שופטים טז, כה) ויהי כטוב לבם ויאמרו קראו לשמשון וישחק וגו', ולכך במושב לצים לא ישב לדרוש בתוכחת מוסר המכונה לישיבה שהחכם יושב ודורש, כי אל תוכח לץ, רק שהי' גר עמהם, וק"ל^*והטעם, דמושב לצים הוא ענין חבורות אנשים הרבה, וכמ"ש מוהרש"א על הש"ס (ע"ז יח:) כל המתלוצץ גורם ח"ו כלי', דהיינו השומעים ונהנים ואינם מוחין יעו"ש. וכבר אמרינן במשנה פ"ה דאבות (מי"ח) כל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה וכו'. והקשה במדרש שמואל, חלילה לו יתברך, היחפוץ במות המת וכו'. ומשני, מה שאמר אין מספיקין איננו מן השמים, רק אלו שהחטיאן שנעשו חבורת פשע חברים מקשיבין זה לזה, גם שירצה לשוב הם אין מספיקין בידו, כי הם מפתים אותו מצד אחד והיצר הרע מצד אחר, ומתגברים עליו ואין מספיקין בידו לעשות תשובה עכ"ל. לכך במושב לצים לא ישב לדרוש מוסר להחזירן בתשובה, מאחר שאין מספיקין וכו', וק"ל. וזהו ענין הש"ס (מו"ק יז.) אם יצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו ויעשה מה שלבו חפץ. ר"ל בתשובה, שיעשה מה שלבו חפץ באין מונע לו חבירים שם המונעין אותו, וק"ל. ועל פי זה יובן מצוה (שמות כג, ב) לא תהי' אחרי רבים לרעות, ולא תענה על ריב לנטות, אחרי רבים להטות. ותר' אונקלוס לא תתמנע מלאלפא כו', וכפירוש רש"י, והוא תמוה. ולדברינו אתי שפיר נגד ג' סוגין הנ"ל, לא תהי' אחרי רבים לרעות, נגד אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, גם שהם רבים, ואם תעבור מהם ידברו בך כמנהג הלצים, מכל מקום מאחר שהן לרעה גם שהם רבים לא תהי' אחרי רבים לרעות, שסופך ללוץ עמהן, ימי הבחרות והילדות שהוא עלול לכך, לכן תרחק מפתח ביתם. מה שאין כן בימי שחרות ימי העמידה, שאתה בטוח שלא תלמד מהם, לא תמנע לנטות לצד אחר, ולסלק עצמך מלאלפא כו', שאם אינו מוחה גורם ח"ו כלי' כמפורש בש"ס, לכך תאמר להם כי לא טוב עושין, ונגד זה אמר ובדרך חטאים לא עמד, ר"ל שלא עמד על עצמו מלשתוק. אבל בימי הזקנה שיוכל להטות לרשעים למוטב, אז תלך אחר רבים כדי להטות אותם לדרך הטוב, וכמו שנאמר והמטים עקלקלותם וגו', וק"ל..

108

ק״טואחר שזכינו לזה, בזה יבואר שאמר תואר דרש רבי שמעון בן פזי, שבא להוציא הפסוק מפשוטו מכח קושיא זו, וז"ש מאי דכתי"ב אשרי האיש, וכי מאחר כו' אלא לומר לך שאם הלך סופו לעמוד כו'. והוא, כי הכתוב נותן עצה למאושר ההולך בדרך תמים בדרך הטוב שבהיותו איש בבחרותו יהי' מאושר אם לא ילך בעצת רשעים, שאם הלך סופו לעמוד ולהתעכב במדרגתן שילמוד ממעשיהן, כי עדיין כביר לא מצאה ידו בכח נגדם, ועומד במדרגתן שגורם לישב וללוץ ג"כ, לכן אשרי לא הלך בעצת רשעים, שיתבודד בפני עצמו שלא ילמוד מהם, וז"ש אם חכמת חכמת לך ולבדך בפ"ע, ולא להתערב ולהתחבר עמהם. ואחר כך שעולה למדריגה ב', גם שיתחבר עמהן לא ילמוד ממעשיהם, אז הוא מאושר, שמתוך שלא הלך עמהן בבחרותו ובהתחלתו בדרך חטאים לא עמד אחר כך במדרגתן, מאחר שהתבודד כבר והתקשר את עצמו בדביקות יתברך, אשר מים רבים לא יוכלו לכבות, גם שיתערב ברבים לא ילמד מהם. ואחר שעולה למדרגה ג' להטות הרשעים לטוב, מ"מ במושב לצים לא ישב להוכיחן, כי אם ללצים הוא יליץ (משלי ג, לד), וז"ש כאלו אתה לצת, לכך לבדך תשא, שנאמר ולא תשא עליו חטא (ויקרא יט, יז) וכפירוש רש"י שם, ומבואר ספיקות הנ"ל, וא"כ ב' מאמרי הש"ס לא פליגי, רק זה מפרש לזה, וק"ל.

109

ק״יובזה נבאר המשך פסוקי תהלים סי' נ"ח (ב), האמנם אלם צדק תדברון, מישרים תשפטו בני אדם, וכל הענין שם, וזה אין לו חיב[ו]ר כלל, ובש"ס דחולין (פט.) דרשו, יעו"ש.

110

קי״אולפי הנ"ל אתי שפיר, שרימז כאן ג' כיתות הנ"ל, או באדם א' שיש בו ג' זמנים, ימי הבחרות שנק' ימי עלי', אז ראוי לבודד בפני עצמו שלא להתחבר עם הרשעים, שעליו נאמר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, פן ינצחו אותו, ואם הלך סופו לעמוד ולליץ, לכך יעשה עצמו אלם. סוג ב', אחר ימי הילדות ימי השחרות הנקרא ימי עמידה, שגם אם עמד בדרך חטאים לא ילמוד מהם, אז צדק תדברון. סוג ג', ימי הזקנה, אשר כביר מצאה ידו להחזיר לרשעים למוטב, אז מישרים תשפטו בני אדם, כאשר ביארתי זה במקום אחר כי מוסר נקרא משפט, שיהיו מישרים, וק"ל.

111

קי״בועל פי זה יבואר משנה פרק ג' דאבות (מי"ב) רבי ישמעאל אומר הוי קל לראש ונוח לתשחורת, והוי מקבל כל האדם בשמחה. והנה משנה זו כפשוטו אין לה שחר. מצורף לזה מה ענין ג' דברים אלו זה לזה.

112

קי״גולדברינו אתי שפיר נגד ג' סוגין הנ"ל, כי נודע כי האדם בצלם אלהים נעשה, וכמו שבאדם העליון ז"א נכנסין ה"ח וה"ג שהם ה' הויות גימטריא ק"ל חסדים, וכן ק"ל גבורות, כן באדם התחתון יש בחינות אלו, ואמנם תחלה מתפשטין ה"ג בגופא דז"א, ואחר כך ה"ח, ולכן בקטנות היצר הרע שהם הגבורות קודמין לבא קודם ליצ"ט שהם החסדים, וכמבואר בכתבים בסוד ספירת העומר, יעו"ש בדף מ"ז. ועוד צריך לדעת, כי שם מבואר כי הגבורות הם אור המקיף, ומהם סוד הדיבור בסוד ה' מוצאות הפה ה"ג מנצפ"ך, כי ה"ג שבדעת גנוז בפומי' דמלכא, וכשרוצה מוציאם לחוץ בסוד קול ודיבור, וכשרוצה נשארים בפנים בסוד (תהלים לט, ג) נאלמתי דומי' וכו'. והחסדים הוא אור הפנימי, וז"ש (משלי כז, ה) טובה תוכחת מגולה, כי התוכחה שהם הגבורות בהיותם מגולים, טובים ומאירים יותר מן החסדים הנקרא אהבה, בהיותם נסתרים בפנים, יעו"ש.

113

קי״דוהנה דברי הקדוש האר"י זלה"ה משמע שהתוכחה הם מצד הגבורות, ולכאורה מצינו היפך לזה בזוהר פ' תזריע דף מ"ו (ע"א), אמר רבי חייא יסורין דאהבה מתחפיין אינון מבני נשא וכו', אמר לי' רבי יוסי מנלן, אמר לי' רבי חייא דכתיב טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, אי ההוא תוכחה מאהבה, מוסתרת מבני נשא, כגוונא דא מאן דאוכח לחברי' ברחימותא בעי לאסתרא מלוי מבני נשא וכו', הרי משמע דיש תוכחה מאהבה שהוא חסדים.

114

קי״האמנם י"ל דלא פליגי, כי יש תוכחה מאהבה ויש תוכחה מגבורה. ומה שזכר בכתבים הנ"ל כי תוכחה מגולה טובה יותר מאהבה מסותרת, ובזוהר משמע איפכא, י"ל דלא קשה מידי, דזכרתי במקום אחר כי תהיין לאיש ב' נשים אחת אהובה ואחת שנואה (דברים כא, טו), ופירש האלשיך יעו"ש. ואני כתבתי שהם ב' סוגי כשרים, א' המתבודד בפני עצמו, כמו שמצינו (בראשית ו, ט) את האלהים התהלך נח, וא' שרוצה לזכות אחרים ג"כ, כמו אברהם אבינו ע"ה שהי' קורא ומכריז וכנ"ל. וההפרש כי סוג א' אהובה, וב' שנואה, כמו שאמרו בש"ס (כתובות קה:) האי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא, לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. וז"ש כי יהי' לאיש, זה הקדוש ברוך הוא, ב' נשים, ב' סוגי תלמיד חכמים הכשרים, א' אהובה שמיישר את עצמו, וא' שנואה שמיישר גם אחרים על ידי תוכחת מוסרו, לא יוכל לבכר וגו' כי בן השנואה הבכור, כי תולדות של ת"ח אלו השנואים, לו משפט הבכורה, יעו"ש.

115

קי״וובזה אתי שפיר מ"ש בכתבים טובה תוכחת מגולה, שהם סוג ב' הנ"ל, שמגלה תוכחת מוסר ברבים ליישרן, הם טובים יותר מסוג (ב') [א'] שהם אהובים מצד שהם מוסתרים ואינם מוכיחים בשער בת רבים. ומ"ש בזוהר, הוא לענין תוכחה עצמו, טובה יותר כשתהי' מאהבה, והיינו כשהיא מוסתרת מבני נשא לאסתרא מלוי ברמז.

116

קי״זובזה יובן ג"כ, רישא דקרא לדברי הזוהר לכאורה צריך הבנה. ולדברינו אתי שפיר, כי רישא דקרא מ"ש טובה תוכחת מגולה, הוא נגד ב' סוגי ת"ח הנ"ל כאמור, ובסוג זה הב' יש ב' סוגים ג"כ, א' האומר מוסר באתגליא, ב' האומר ברמז להסתיר מי הוא העובר, ונגד אלו אמר סיפא דקרא, גם שטובה תוכחת מגולה שהם סוג האנשים האומרים מוסר, מכל מקום עצה טובה יעוצה שתהי' המוסר מאהבה שהיא מוסתרת מבני נשא, וק"ל. וא"כ מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

117

קי״חולי נראה לפרש פסוק זה שהכל הוא באדם אחד, ותחילה צריך שלא ילך בעצת רשעים, רק להסתיר ולהתבודד בפני עצמו, ואחר כך גם כי הולך ביניהם אין עומד במדרגתן, ואחר כך כביר מצאה ידו להחזיר רשעים למוטב ג"כ. וז"ש טובה תוכחה מוסר כשכבר היא בגדר אהבה, שהוא מוסתר להתבודד, וזהו כשהיא מאהבה מוסתרת, וק"ל. וכמו ששמעתי בשם החסיד מוהרי"ל פיסטנר אין אסתר מגדת (אסתר ב, כ) לשון בתמי', כשלא הי' מוסתר מתחילה והתבודד, איך מגיד תוכחת מוסר, ודפח"ח.

118

קי״טהעולה מזה דיש ג' בחינות שונות, הן באדם א' - בילדות ובשחרות, ובזקנה שאז הכל נחשב להבל בעיניו, וז"ש (קהלת יא, י) ה"ילדות וה"שחרות הבל, והבן. או בג' כתות וכנ"ל.

119

ק״כובזה נבוא לביא[ו]ר הנ"ל, כי לא מצינו שיהא אדם נוח לבריות כי אם בימי השחרות שהם ימי העמידה, כי בימי בחרות שהוא מאושר שלא ילך בין הרשעים, פן יתחבר עמהם, רק יתבודד בפני עצמו, ובחינה זו הוא שנוי בעיני הבריות, כמ"ש הרמב"ם בהלכות יסודי התורה סוף פ"ה (הי"א) - והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו. ובימי הזקנה צריך שיאמר תוכחת מוסר ולהוכיחן במילי דשמיא, ג"כ לא מרחמו לי'. כי אם בימי העמידה שהרשות נתונה לו, מאחר שאינו לומד מהם, ואינו עומד בדרך חטאים, אז יכול להיות נוח לכולם.

120

קכ״אובזה יובן הוי קל לראש, כי בראש שניו שיש לו רק קל אחד של הגבורות, הוי זהיר בהם בגבורות ההם, שיהא גבור לכבוש יצרו, וז"ש לראש, ר"ת ל'עשות ר'צון א'ביך ש'בשמים, וכפירוש המדרש שמואל ע"ש, ולא לעשות רצון הבריות שתהי' נח להתחבר עמהם, כי בימי הילדות הוא מאושר שלא הלך בעצת רשעים, גם שעל ידי זה הוא אינו נוח להם. ואימתי תהי' נוח, לתשחורת וכנ"ל. מה שאין כן בימי הזקנה שאחר ימי השחרות, שאתה צריך להוכיח בשער בת רבים במילי דשמיא, גם שלא יאהבוך, מ"מ אתה מוזהר הוי מקבל את כל האדם בשמחה, גם שהוא לא יקבלך בשמחה, כמו שכתבתי בפסוק (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך שיהיה כמוך, ע"ש שהארכתי, וק"ל.

121

קכ״בובזה יובן אם בחוקותי תלכו (ויקרא כו, ג-ד), ולא תלך בחקותיהם, שלא ילמד מהם, כמ"ש (תהלים א, א) אשרי האיש אשר לא הלך. ומסוג זה תלך בהדרגה לסוג ב', גם שילך עמהם יהי' בטוח שלא יעמוד בדרך חטאים, אלא את מצותי תשמרו שלא לעבור מהם, כי השמר פן ואל הוא לא תעשה (עירובין צו.), שלא יעמוד בדרך חטאים. ומסוג זה ילך למדרגה ג' ועשיתם אותם, שיוכל להטות הרשעים בדרך הטוב בסוד הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב, ה), וזהו שאמר ועשית"ם אות"ם דייקא, אז תזכו מאחר שעשו מחומר צורה, נגד זה ג"כ ונתתי גשמיכם בעתם, כי הגשמיות שלכם שהוא מסטרא דרע, יעשה צורה מסיטרא דקדושה הטוב, וז"ש בעתם - כי יש ך"ח עתים י"ד טובים וי"ד רעים, וזה סוד ואל יבא בכל עת אל הקודש (ויקרא טז, ב), מה שאין כן מי שמחזיר הרשעים למוטב אזי בתבונתו משנה עתים מרעה לטובה, וז"ש גשמיכם בעתם, בין בזה בין בזה. עץ השדה יתן פריו, שהם אילני סרק, יתן פריו, כי האדם עץ השדה (דברים כ, יט), והרשעים הם אילני סרק שאין עושין פירות, ועכשיו משחזרו יעשו פרי, ונוצר תאנה יאכל פריה כמ"ש גשמיכם בעתם, וק"ל.

122

קכ״געוד י"ל, כי שמעתי ממורי כל העולם ניזון בשביל חנינא בני (ברכות יז:), שהוא פתח הצינור ושביל השפע לעולם, ודפח"ח. וכמו שהוא בענין השפע מזונות, כך הוא לפתוח צינורות החכמה הוא על ידי הצדיק מומחה שבדור, כמ"ש במקום אחר ביאר ש"ס (ברכות לג:) אטו יראה מלתא זוטרתי, ומשני אין לגבי משה זוטרתי וכו'. והקושיא מפורסמת, הא משה רבינו ע"ה אמר לישראל (דברים י, יב) מה ה' שואל מעמך, ואצל ישראל אינו זוטרתא, והדרא קושיא לדוכתא. וביארתי כי מבואר בזוהר (ח"א רטז:), כי בימי רשב"י היו מעינות ושבילי החכמה פתוחין, ואחר כך ויסכרו מעיינות וכו' (בראשית ח, ב), וז"ש אין לגבי דמשה זוטרתי, ר"ל אותו הדור שהי' בימי משה היו צנורות היראה פתוחין, וז"ש מי שהי' לגבי משה, זוטרתי, מה שאין כן אחר דורו של משה, באמת יראת ה' היא אוצרו (ישעיה לג, ו), וק"ל.

123

קכ״דוהנה שמעתי ממורי, ענין הנס, הוא שנתחדש הדבר בפעם ראשון על הטבע נק' הנס, ואחר כך נעשה זה טבע ג"כ וכו'. וכמו ששמעתי בשם הרב הבית יוסף שטרח ויגע עד שמצא פירוש איזה מאמר, ואחר כך שמע אותו פיר[ו]ש מאחרים ג"כ ונצטער, והשיב לו האר"י זלה"ה שאתה פתחת הצינור.

124

קכ״הובזה יובן אם בחוקותי תלכו, כי אחר שפתח צינור החכמה, שגורם צינור השפע, כמו ששמעתי ממורי פירוש תפלה לעני כי יעטוף וכו' (תהלים קב, א), יעו"ש, והוא הדין כשפתח צינור היראה ועבודת ה', נעשה זה טבע, וצריך שלא יהא חק קבוע שישאר במדרגה זו, כי אם שילך ממדריגה למדריגה עליונה לחדש ולפתוח עוד צנור חדש, וז"ש אם בחוקותי ת"לכו וגו', וזה גורם לחדש צנור השפע וברכה ג"כ, לכך ונתתי גשמיכם בעתם וגו', וק"ל.

125

קכ״וובדרך זה שמעתי בשם מורי פירוש הפסוק (תהלים פא, ה) תקעו בחודש שופר וגו', כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. והקשה, דהל"ל תקעו שופר בחודש. והעולה מדבריו, כי יראה שיהי' בחודש, ר"ל לחדש שלא יהי' כמו חק קבוע, וז"ש כי חק לישראל וכו', ודפח"ח.

126

קכ״זובדרך זה ביארתי פירוש המשנה (ברכות פ"ד מ"ד) העושה תפלתו קבע, ופירש רש"י חק קבוע וכו', יעו"ש.

127

קכ״חעוד י"ל, אם בחוקותי תלכו, שהוא קום עשה מצד החסדים, ואת מצותי תשמרו לא תעשה, השמר הוא לא תעשה מצד הגבורות. ועשיתם אותם, שעל ידי זה גורם תיקון עשי' למעלה כאשר נבאר, לכך ונתתי גשמיכם בעתם וגו'.

128

קכ״טונבאר פירוש הש"ס (תמיד כח.) כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם, שנאמר (משלי כד, כה) למוכיח[י]ם יונעם ועליהם תבא ברכת טוב. טעם הדבר נ"ל, דאיתא בש"ס (ברכות טו:) ופוסקים שצריך בקריאת שמע להפריד בין הדביקים וכו', ומבואר כי על ידי הורדת חסדים וגבורות נפרדו הדבקים אחור באחור ובאו פנים בפנים, יעו"ש.

129

ק״לולהבין דבר זה דרך מלבוש, איך יש רמז בחינה זו באדם ג"כ שהוא עולם קטן דוגמא עליונה. ונ"ל כי מבואר מעבר לדף כי מוסר שהיא מצד הגבורה, צריך שישתף בה אהבת חסד, שיסתיר דבריו וכנ"ל, יעו"ש.

130

קל״אונ"ל שזהו פירוש (משלי ט, ח) הוכח לחכם - להחזיקו לתואר חכם, ויאהבך - הלומד מכל אדם, כי שומע ממך, כי מאחר שאתה אומר מצד אהבה, ועל ידי מדה זו שנתעורר צנור אהבה בעולם מעורר גם כן לחבירו אהבה שיאהבך, כי כמים אל הפנים כן לב האדם לחבירו. וזהו ג"כ פירוש (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך, ואז נתעורר על ידך מדה זו של אהבה בעולם, וממילא יהי' הוא כמוך ויאהבך ג"כ, מאחר שנפתח צנור האהבה על ידך, כמו בצנור יראה שכתבתי לעיל, ובזה מבואר כמה קושיות שביארתי במ"א, והבן.

131

קל״בוהנה על ידי תוכחה מאהבה חוזר הוא ויאהבך ג"כ, ומה שהי' אחור באחור עמך, נעשה פנים בפנים כמ"ש ויאהבך ג"כ, ואז גורם למעלה ג"כ כך, מה שהיה אחור באחור נעשה פנים בפנים, וז"ש ועשיתם אתם כביכו"ל גם למעלה גורם תיקון ועשיה כאמור, וז"ש ופניתי אליכם פנים בפנים, ועל ידי זה והפרתי אתכם, כמו שכתבתי בדף הקודם בהג"ה, יעו"ש וק"ל.

132

קל״גועל פי זה נבאר ג"כ בפ' במדבר שנאמר (במדבר א, א) וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד. וי"ל מה ענין ג' תוארים, במדבר תואר לעצמו, סיני תואר לעצמו, באהל מועד תואר לעצמו.

133

קל״דולפי הנ"ל אתי שפיר, כי מבואר בכתבים כי במדבר הי' הזיווג אחור באחור, וכך למטה הי' הדור עם משה, וילונו העם על משה (שמות טו, כד), והן לא יאמינו לי (שמות ד, א), על דרך שביאר הרמב"ם כי האמנה הוא דביקות פנים בפנים כנודע, וז"ס (שמות ג, א) וינהג את הצאן אחר המדבר. ואחר כך כשבאו לסיני ויחן שם ישראל נגד ההר (שמות יט, ב), שנתעורר האהבה שהוא גימטריא אחד, שהיו באחדות גמור עם משה, ובצירוף שניהם במדבר סיני, הוא תוכחת מוסר שהם גבורות דומה למד"בר, שיהיה הדיבו"ר בצירוף אהבה סיני שהוא אהבה ואחדות, ואם כן לפי זה שצריך שיהיה מצד האהבה לכך הי' באוהל מוע"ד, שיהי' עת וזמן ומועד לפרקים ולא בהתמדה, כי יש ך"ח עתים, עת לשנא ועת לאהוב (קהלת ג, ח), וז"ש ואל יבא בכל עת אל הקודש (ויקרא טז, ב) שהוא הכהן, כי שפתי כהן ישמרו דעת (מלאכי ב, ז) שהוא סוד ע"ת הידוע, אימתי יבוקש תורה מפיהו, שלא לעורר מדנים, כי אם לעורר צנור אהבה בעת הראוי לאהוב, וק"ל.

134

קל״העוד י"ל במדבר סיני באוהל מועד, דאיתא בפ"ב דברכות (דף יז.) רבי אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי, רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך, ומי מעכב שא[ו]ר שבעיסה ושיעבוד מלכיות, יהי רצון מלפניך שתכניעם מלפנינו ומאחרינו ונשוב לעבדך. וכתב מהרש"א, דכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"ב) רפואת החכמים לבחור דרך המיצוע וכו', וז"ש מי מעכב שאור שבעיסה - קצה אחד, ושיעבוד מלכיות - קצה שכנגדו, וכשתכניעם מלפנינו ומאחרינו נשוב לדרך המיצוע וכו', יעו"ש.

135

קל״וובזה יובן, במדבר, מי שהוא פרא אדם הגדל במדבר, קצה אחד, התקנה לזה שיאחז קצה אחר שכנגדו, שיהי' סיני, עד שישוב לדרך המיצוע שיאחז בזה ובזה לפרקים, וזהו אהל מועד לזמן ועידן, וק"ל.

136

קל״זעוד י"ל, דנודע כי עשו איש שדה השולט במדבר מקום הקליפות נחש שרף, ואם פגע בך מנוול זה (קידושין ל:), הן באדם פרטי הן בכללות העיר או מדינה, שאם פגע בך היצר הרע ס"ם שרו של עשו (תנחומא וישלח ח), כמו לך ופגע בו (מלכים א ב, כט), שפגע ונגע בקדושים אשר בארץ, שנהרגו בעו"ה כמה קדושים בשנה זו שנת תקי"ג במדינת אוקריינע, משכיהו לבית המדרש, וז"ש התקנה לזה שיפנה מכל עסקיו ויעסוק בתורה בבית המדרש, וזה נק' סינ"י, עד שיעבור הזעם ויאחז דרכו בזה ובזה, וז"ש באוהל מועד, רק לפרקים יקבע עתים לתורה, וק"ל.

137

קל״ח•

138

קל״טמצוה - והרים את הדשן (ו, ג).

139

ק״מלבאר מצוה זו, נפרש כל הפסוק וידבר ה' אל משה לאמר צו את אהרן ואת בניו לאמר, זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה וגו' (ו, א-ב). ובמדרש (ויק"ר ז, ו), אמר רבי לוי נימוס קלוסין כל המתגאה נידון באש, שנאמר היא העולה על מוקדה ולבש וגו'. וי"ל, חדא, שלא אמר דבר אל אהרן אלא לשון צו, וידוע מאמר חז"ל (תו"כ עה"פ) אין צו אלא זירוז מיד ולדורות, גם זה צריך ביאור. ב' ואל בניו לאמר, הא זה ציווי לאהרן ובניו לא שיאמר לישראל, ואין שייך כאן לאמר, וגם שכבר נאמר לאמר ול"ל שנית.

140

קמ״אג' זאת תורת העולה, ואינו מפרש דינו, וכן הקשה האלשיך. גם כי אינו גזירה ולא ענין וכו', יעו"ש. ועוד, כי זאת מיעוט, ותורת ריבוי, ודרשת חז"ל ידוע. ד' נימוס קלוסין וכו'. זה אין לו שחר, וכבר נתחבטו בזה במפרשים. וגם, מה זה ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו, ואז והרים את הדשן וגו', ותרגומו ויפרש ית קטמא.

141

קמ״בקודם שנבא לביאור מצוה זו, נראה לי לפרש מוסר אחד במשנה סוף סוטה (פ"ט מט"ו), רבי פנחס בן יאיר אומר משחרב בית המקדש בושו חברים ובני חורין וחפו ראשם, ונדלדלו אנשי מעשה, [ו]גברו בעלי זרוע ובעלי לשון, ואין דורש ואין מבקש ואין שואל, על מי לנו להשען על אבינו שבשמים. רבי אליעזר הגדול אומר מיום שחרב בהמ"ק שרו חכימייא למהוי כספריא, וספריא כחזנא, וחזנא כעמא דארעא, ועמא דארעא אזלא ודלדלא ואין שואל ואין מבקש, על מי וכו' על אבינו שבשמים. והוא כולו מקשה.

142

קמ״גדכתב האלשיך בריש דברים במה שאמר (דברים א, א) מלות סתומות ולבן וחצירות וגו', ואם מפני כבודן של ישראל, א"כ למה אחר כך לא חש על כבודן באומרו (דברים ט, ז) ממרים הייתם עם ה', מקציפים הייתם וגו' (שם ט, כב).

143

קמ״דוביאר, כי בשני דברים צריך להתקרב האדם לעבודת הש"י, א' בלימוד תורתו, ב' במעשה. ולכך רצה משה רבינו ע"ה לזכות את ישראל בשתים אלו כאחד, ללמדם תורה ומצות כמ"ש (דברים א, ה) הוא[י]ל משה באר היטב. וגם במעשה להיישירם ולקרבם לעבודת ה'. ובמעשה היחל, בתוכחה מגולה ואהבה מוסתרת למען ישובו מדרכם הרע להטיבם באחריתם, והנה המוכיח בשער, ומה גם אל חכם ונבון כעם בני ישראל, בפרט דור ההוא שהיו דור דעה, הלא יחוש פן יקוצו בתוכחתו, על כן פיו פתוח בחכמה לומר מוסר ברמז, וכאשר ראה שמקבלים מוסר בסבר פנים יפות אז נחרץ להרבות במוסר מפורש, כי מצאם כלי מוכן לקבל, והקשה לדבר ולומר ממרים הייתם וגו' מקציפים וגו', ע"כ, ודפח"ח.

144

קמ״ההעולה מזה, כי יש הפרש וחילוק בדברי מוסר בין צדיקים וכשרים האוהבים מוסר, אז יפרש שיחתו במוסר וכנ"ל, מה שאין כן בין רשעים יאמר ברמז פן יקוצו בתוכחה. כי מכל מקום ב' דברים אלו צריך הראש וחכם שבעיר או שבדור לומר להם, דיני תורה, ומוסר אף בקצרה עכ"פ, כי צורבא מרבנן דמרחמין ליה וכו' (כתובות קה:), וגם נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא (משלי כז, ו).

145

קמ״ועוד נראה לי הפרש אחר, כי אם המוכיח בשער הוא בעיר ששונאים תוכחה ומוסר, אינו רשאי לומר מוסר כי אם מה שמפורש בתורה ונביאים, כי למנוע מדברי מוסר כלל אי אפשר, שלא חרבה ירושלים אלא על שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר (איכה א, ו) היו שריה כאילים, מה איל מכניס ראשו של זה תחת זנבו של זה וכו' (שבת קיט:), וע"כ צריך לומר דברים המפורשים בתורה, וא"כ לא עליו תלונתם כי אם על ה'. מה שאין כן אם המה אוהבים מוסר, רשאי להמציא דברי תוכחת מוסר מדעתו לפי ענין הצורך.

146

קמ״זוהפרש זה מצינו מרומז בתורה, כי ישעי' הנביא דלא אכשרי דרא, דהיה קודם חורבן, כשרצה להוכיחן ולומר בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי וגו' הוי גוי חוטא וגו' (ישעיה א, ב-ד), הי' חש פן יקציפו עליו, לכך הקדים ואמר שמעו שמים - הם הת"ח, (והאזינו) [והאזיני] ארץ - הם עמי הארץ, כי ה' דבר, וא"כ לא עלי התלונה. מה שאין כן משה אמר (דברים לב, א) האזינו השמים ואדברה, ר"ל אני מפי עצמי, וגם ותשמע הארץ אמרי פי, כי הי' מובטח בדורו שהם אוהבי מוסר וכנ"ל.

147

קמ״חובזה נבוא לביאר הנ"ל, כי ודאי מה שאמרו שרו חכימיא וכו', הוא אפשר על דרך הלצה, כאשר שמעתי מחכם אחד טעם שנשתרבב המנהג בין הרבנים לסבב בכפרים בחנוכה, כי בדורות שלפנינו שהיו הרבנים לשם שמים, וגם הם התנהגו לסבב בכפרים לשם שמים, והענין כי תמיד היו טרודים בתורתם בישיבה או בשאר מילי דשמיא בעיר, רק בימי חנוכה שהיו יומי דפגרי סבבו בכפרים להיישירן ג"כ בדרך הישרה, הן בחילול שבת, או לפקח בשוחטים, וכיוצא הרבה בזה שיש לפקח, ולא נהנו מאנשי הכפרים מזה אף הנאה שוה פרוטה, וכמ"ש מוהרש"א על הש"ס (ברכות י:) הרוצה ליהנות יהנה כאלישע, ושלא להנות אל יהנה כשמואל הרמתי, ופי' כי אלישע הי' יושב בביתו, וכשהביא לו איש פרטי מנחה בודאי הי' לשם שמים כמו בכורים לכהן, ודרך כבוד רשאי לקבל, מה שאין כן שמואל הרמתי שהי' מסבב בעיירות וכפרים להיישירן ולהדריכן בדרך היישרה, ואלו הי' מקבל היו סוברין שמשום מתנות הוא מסבב בכפרים, לכך לא הי' מקבל מתנות כלל וכו', יעו"ש. וגם אלו הרבנים שהיו מסבבים לשם שמים לא קבלו מתנות כלל מטעם הנ"ל. ואחר דורות אלו שהיראה מתמעטת, והרבנים שסובבים בכפרים לפקח בעסקי הכפרים ומצאו היתר לקבל מתנות שכר בטילה שמבטל פרנסתו עבורם. ואחר כך לא אכשר דרי, שאינו מפקח בעסקי הכפרים כלל, ומסבב רק לקבל מתנות. ואחר כך נעשה חק מהשררה שנוטל מהם בעל כרחם, ואינו צריך לסבב, רק שישלחו לו מעות חנוכה לביתם.

148

קמ״טוכן הענין בחזני העיר, אשר לשמוע אזן דאבה נפשינו, אשר נתפשט הנגע בכל קהלה נאה וחסודה, שהם חוטאין ומחטיאין, בשעה שמזמר בנגונים בני העיר מדברים דברים בטלין בבית הכנסת, ומפסיקין במקום שאסור להפסיק, וגורם כמה רעות לנפשו ולנפשן. ומהיכן נתפשט המנהג הזה, ושמעתי כי מתחלה הי' לשם שמים, כי הי' החזן החשוב שבעיר כמ"ש בש"ע סימן נ"ה, וגם כמ"ש בכתבים ר"ת חזן חיבוק זווג נישוק, כי על ידו נעשה יחוד וזווג ונישוק בין קוב"ה, ובודאי המה הבאים בסוד ה' לידע לכוין כל הכוונות השייכים לתפלה, והי' מאריך בניגון התיבה עד שישלים הכוונה השייך לאותו תיבה, וכן על דרך זה כל הסדר, ולכך יש קבלה שלא לשנות גם הנגונים של ימים נוראים, כי המה שייכים אל התיבה של אותה התפלה. ואחר כך בהמשך הזמן דלא אכשר דרי, נשאר הנגון ואינו מתפלל כלל, וחוטאין ומחטיאין, אוי לאותו בושה, איך יעיז פניו לעמוד שיהי' מליץ ושליח צבור וסרסור בין ישראל לאבינו שבשמים לפני מלך גדול ונורא עקרא ושרשא דכל עלמין. והסבה הגורמת להם מה ראו על ככה ומה הגיע להם נבאר אחר כך.

149

ק״נוכן בענין ספריא, שפירש רש"י (סוטה מט. ד"ה ספריא) מלמדי תנוק[ו]ת, לא אכשר דרי, כי מתחלה היו לומדים המלמדים עם התנוק[ו]ת לשם שמים, וכמ"ש ביורה דעה סי' רמ"ו: תורה שבע"פ אסור ללמוד בשכר שנאמר (דברים ד, ה) ראה למדתי אתכם, מה אני בחנם וכו'. ואחר כך בדורות שאחריהם היו לומדים בשכר, שכר בטילה, וכמ"ש בסימן הנ"ל: לא מצא מי שילמדנו בחנם ילמוד בשכר וכו'. ועכ"פ היה עוסק במלאכתו בלי רמיה, וכמ"ש בספר חסידים (סי' קכד, סי' שי) אל יעמוד אדם עם מלמדי תנוק[ו]ת פן יבטלם בדבריו וכו'. ואחר כך דלא אכשיר דרי, התחכמו, כמו שנשמע במעשה שאמר החכם אל מלמד אחד דאיפגר, מ"ט אינך עוסק במלאכת הלימוד עם התנוק[ו]ת, אף שאין לך בושה מהבורא, מכל מקום איך אין לך בושה מבני אדם שיקפחו פרנסתך. והשיבו, עד שאני אטריח את עצמי עם התנוק[ו]ת כל משך השנה, יותר טוב אני עושה שאני מטריח את עצמי עם בעל הבית איזה שבועות להיות נושא חן בעיניו, ושוב איני צריך טרחא בתנוק[ו]ת כלל.

150

קנ״אובזה יובן, שרו חכימיא למהוי כספריא, וספריא כחזנא, וחזנא כעמא דארעא. שרו חכימ[י]א לעסוק רק בפרנסתו, כמו ספריא מלמד תנוקת, שתובעין שכר לימוד ואינו לומד, ובטלו העיקר ותפסו הטפל כחזנא שמבטלין התפלה ותופסין במלאכת נגוני הזמר שהי' מתחלה טפל וצורך אל עיקר התפלה, ועכשיו הניח[ו] העיקר ותפסו בטפל.

151

קנ״בוחזנא כעמא דארעא, ור"ל כי כל זה שנמצא שמץ דופי בחזני העיר, הוא לאשמת עמא דארעא, וכמ"ש האלשיך על פסוק (ויקרא ד, ג) ואם כהן המשיח יחטא לאשמת העם וכו', הרי מה שיש לבני העיר חכם שאינו נוהג כשורה, או מלמדים וחזנים שאינן כשורה, הכל הוא לאשמת בני העיר, כי דור ודורשיו, הדור לפי דורשיו, ודורשיו לפי הדור, כמ"ש בש"ס [דעירובין] (ערכין יז.) יעו"ש.

152

קנ״געוד י"ל וחזנא כעמא דארעא, על דרך שכתב האלשיך בפסוק (ישעיה א, ג) ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל וגו', עיין בספרי שכתבתי מזה. והעולה משם, כי החמור יודע שאין האבוס עצמו הם בעליו, רק שהבעלים נותנין באבוס פרנסת החמור, אבל ישראל לא ידע שיש בעלים הנותנין פרנסתו של אדם כמו אבוס לחמור, החז(ו)ן במלאכתו וחכם בחכמתו והמלמד התלמידים הכל הוא רק אבוס אשר בו ישפיע הש"י פרנסתו, וא"כ למה לא ישגיח לעשות רצון בעליו שהוא הש"י, ולא רצון א"בוס בעליו, כי העיר שהוא בו החכם או המלמד או החזן הוא כמו אבוס לחמור, ודי בזה.

153

קנ״דוז"ש וחזנא כעמא דארעא, כמו איש האדמה שעוסקין עם האדמה לזרוע ולקצור, כן עושין ממלאכת ה' הנ"ל כמו איש העוסק באדמה רק לפרנסתו, ולא שיהי' רצוי' כוונתו לשמים. ובאמת זה אינו, שצריך שיעשה לשם פועלן, וממילא הש"י יתן פרנסתו בין בעיר הזאת או לאו. ובאמת עמא דארעא אזלא ודלדלא, וכאשר נבאר עוד לקמן, וק"ל.

154

קנ״האיברא כדי לפרש כל משנה דסוטה הנ"ל, נראה לי לפרש בדרך זה במ"ש בושו חבירים וכו', דאיתא במשנה פ"ב דדמאי (מ"ג) המקבל עליו להיות חבר, אינו מתארח אצל עם הארץ, ואינו מארחו אצלו וכו'. וקאמר משחרב בית המקדש בטלה חסידות ודברי חבירות, עד שהוא בוש לנהוג בדבר שהוא דברי חבירות, וגם אותן שיש להם אהבה וחיבור בזה, יש בושה להתחבר לפקח בעסק עבודת הש"י כאשר הי' מקדם. וקאמר ובני חורין, ופירש רש"י מיוחסים, ושם בפ"ק דקדושין פירש רש"י מיוחסים - צדיקים, גבי מלחמת בית דוד, יעו"ש, ור"ל חבירים ובני חורין, תלמידי חכמים שהם צדיקים, להם יש בושה בפני הדור שהם רשעים, אבל ת"ח שהם מן ה' כתות שנז' בזוהר (ח"א כה.) שידין יהודאין ועמלקים וכו', אותן יש להם תקומה בדור לפי שעה ג"כ.

155

קנ״ואיברא דיש לפרש לפי הנ"ל, שבושו חבירים להוכיח ברבים שיחזרו למוטב, כי מאחר שהעולם רואין כי נדלדלו אנשי מעשה וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון, אין מקום להוכיח, שרואין אלו הלוקין בה' הדביקים, וכמו שתמה הנביא (ירמיה יב, א) אך משפטים אדבר א[ו]תך, מדוע דרך רשעים צלחה, שלו כל בוגדי בגד וגו', לכך אין דו"רש, ר"ל להוכיח בשער, ואין מבקש, ר"ל גם הדור אין מהדרין ומבקשין להיות להם איש מוכיח בשער, ואין שואל, ר"ל מחמת שאין דורש לעם דיני איסור והיתר אין שואל שידע איך לינהוג, וכמ"ש הט"ז (או"ח סי' תכט סק"א) ענין שואלין ודורשין, דרשה הוא שהחכם דורש מעצמו, ושואלין הוא שהחכם משיב לשואל, יעו"ש.

156

קנ״זאי נמי י"ל, לפי פירוש התוספות יו"ט (סוטה שם) אין שואל בשלום חבירו. ר"ל שזה עיקר הסבה שאין החברים דורשים להוכיח בשער את העם, כי אין שואל בשלום חבירו, רק שונאים זה את זה, ויאמרו שצד האחד צוה להמוכיח שיוכיח בשער לצד שכנגדו, לכך מונע מכל וכל, ואין לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים.

157

קנ״חואמר רבי אליעזר דמכל מקום יש תקנה שלא למנוע מהעם שבט מוסר, ואי מחמת שאין שואל וכנ"ל ויש חשד למוכיח מהעם, לזה אמר דשרו חכימיא, ר"ל החכם שבעיר התחילו להיות כספריא מלמדי תנוקת שאינו לומד עמהן רק מה שכתוב בספר, כך התחילו חכמים לנהוג שיאמרו דברי מוסר ותוכחה מספרי הנביאים הנאמר מפי הש"י, כמו שעשה ישעי' הנ"ל, ולא מצד החכמה כלל, וא"כ לא עליו התלונה, כי פי ה' דבר.

158

קנ״טאי נמי י"ל, דשאל אחד אי חכמה עדיף וכו', א"כ מפני מה החכמים משכימים על פתחי נדיבים וכו' (מבחר הפנינים ש' החכמה). וה"נ, כי תחלה היו מחזירין ומבקשין אחר החכם ואחר מלמדים והחזנים, ועכשיו החכם מחזיר אחר הדור ומבקש מהם שיהי' אצלם לומר חכמה ומוסר להם, וכן מלמדים מבקשי' מבעלי בתים תנוקות, וכן חזנים מבקשים שיהי' שומע להם.

159

ק״סובזה יובן פסוקי הפרשה צו את אהרן ואת בניו לאמר, ר"ל שעיקר הציוי והזירוז הוא לאמר, שיאמר לעם דברי מוסר, כמ"ש בזוהר על פסוק (שמות יט, ג) כה תאמר לבית יעקב וכו', כי מדת אהרן כמ"ש (מלאכי ב, ו-ז) שפתי כהן ישמרו דעת תורה יבוקש מפיהו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון וגו'. ועל זה אמר צו לשון זירוז מיד ולדורות, שידע אשר לדורות צריך החכם לפזר מכיסו לשררה שיהי' ראש ב"ד בעיר, וא"כ מחמת זה ימנע ממוסר, דלא מרחמין לי' בני מתא, ופן יגרע פרנסתו ח"ו. לזה אמר הלא יכלכל דבריו במשפט, לפי ענין בני העיר, לפעמים זאת שהוא מיעוט, ולפעמים ריבוי כמשמעות תו"רת שהוא ריבוי, וכמ"ש האלשיך הנ"ל, אם שונאין מוסר יאמר בקצרה ברמז, ואם אוהבים יאריך במוסר שהוא זאת תורת העולה, כי על ידי מוסר נמחלין עונות הדור, ומבני עלי' יחשבו, כי בשעה שהחכם יושב ודורש הקדוש ברוך הוא מכפר וכו' (מדרש משלי י).

160

קס״אועוד תקנה שנית, היא העולה על מוקדה, ומפרש רבי לוי, נמוס קלוסין כל המתגאה נידון באש, שנאמר היא העולה וגו'. ור"ל הלא כה דברי כאש נאום ה' (ירמיה כג, כט), שהתורה נק' אש, וכמ"ש (דברים לג, ב) אש דת למו, ר"ל שהמתגאה מלשמוע מוסר, וכמ"ש על זיזין הגבוהין שאין יד האדם מגעת שם וכו' (טוא"ח סי' תלג), אינו נידון לייסרו במוסר, כי אם באש התורה, מה שמפורש המוסר בתורה שהוא מפי הקדוש ברוך הוא. ואם שומע מוטב, ואם לאו באמת נידון באש, וכמ"ש בזוהר (ח"ג כג.) או הודע אליו חטאתו, במה בדינהא, רחמנא ליצלן.

161

קס״באיברא דיש בפרשה זו מוסר פנימי אל הנשמה והגוף, והוא, כי בזאת יבא אהרן אל הקודש (ויקרא טז, ג), ור"ל כי זא"ת הוא מיעוט, והוא מדריגה התחתונה שבעשר מדות עליונות שבהם נברא העולם. וכאשר האדם במדריגה התחתונה בין בעבודת הש"י או בעניני עה"ז בעסקיו וכיוצא, עצה היעוצה לאדם השלם שידע כי זאת היא מדריגת השכינה, ויתפלל משפלותו הנקרא זאת, ומשם יכנס לעלות פנימי אל הקודש, והבן, כי זהו ייחוד קבה"ו.

162

קס״גובזה נבוא לבאר הפסוקים, אחר שנדע ענין ריבוי ומעוט הנאמר כאן, זאת תורת העולה היא [ה]עולה על מוקדה. דקשה, זאת הוא מיעוט, תורת הוא ריבוי, היא העולה חזר ומיעוט. ולפי הנ"ל אתי שפיר, כי כבר בארתי בפסוק (דברים ל, יב-יד) ולא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה וגו', כי קרוב [אליך] הדבר בפיך ובלבבך וגו', ור"ל שלא יאמר האדם אלו הייתי בעיר שכולה צדיקים המכונה לשמים, אז גם אני הייתי יכול לעבוד הש"י, או מעבר לים וכו'. כי קרוב אליך הדבר, ר"ל בכל המדריגות שאתה בו, מתוכה אתה יכול לעבוד הש"י, כי הכל הוא בשכינה, יעו"ש.

163

קס״דוז"ש צו את אהרן, שהוא זהירות גדולה בעבודת הש"י המכונה לאהרן שהוא כהן, ר"ל שעובד הש"י. וגם לא"מר להעם, כי להם ג"כ יש בו צורך גופם.

164

קס״הוז"ש זאת תורת העולה, ר"ל כי בכל מדריגה שאתה בו, אף בתכלית המיעוט הנקרא זאת, מכל מקום תור"ת העולה, מתוכה יכול לבוא לריבוי הנקרא תורת, ומשם לעלות אל הקודש פנימי.

165

קס״ווגם לא"מר לעם, כי יש לפרשו גם בעניני גופו, כשהוא ממעט עצמו נתרבה ועולה, וכמ"ש התוספות (בפ"ט) [בפ"ב] דברכות (יז. ד"ה ונפשי) ונפשי כעפר לכל, ופי' התוספות כי עפר אינו מקבל כלום לעולם, וכתב רש"ל מה עפר הכל דשין עלי' ולבסוף וכו'. וכ"כ בזוהר חיי שרה (קכב:) בשם מתיבתא דרקיע, מאן דאיהו זעיר איהו רב וכו', וז"ש זא"ת שהוא מיעוט, אז תו"רת העולה - נתרבה ועולה. וכשהוא רב, דהיינו תו"רת העולה, אז הוא מיעוט, שנאמר ה"יא העולה.

166

קס״זומה שאמר על מוקדה, ודרש במדרש נימוס קלוסין כל המתגאה נידון באש וכו'. נ"ל דאיתא (שבת קיט:) כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו. וכתבתי בשם הרב המגיד מבאר מו' מענדל, דהוא על פי מ"ש (תהלים פד, ז) עוברי בעמק הבכה וגו', ודפח"ח.

167

קס״חוהכא נמי היא העולה, שכל המתגאה נגד הת"ח שירד אל המדריגת הגיהנם כדי להעלות נשמת הרשעים משם, והם מבזין אותו ואינן רוצין לדבק בו, ודאי אין רפואה למכתו, שנידון באש בגיהנם, שנאמר על מוקדה, באש לא נופח, וק"ל.

168

קס״טואמר הפסוק ולבש הכהן מדו בד, ופירש רש"י בד זה כתונת, ושהוא כמדתו. להבין צחות לשון הכתוב, דכתבתי פירוש כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו (שבת קיט:), דיש בבחינת בריאת כל האדם פרצוף אחד, זה נקרא ראש, וזה יד, וזה רגל. וכשם שיש רמ"ח איברים ושס"ה גידים גשמיים, כך יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים. והנה המוני עם הם האדם הנקרא גוף, וכמ"ש המנוח הצדיק רבי ליב פיסטנר, שנקרא בעל גוף, שעוסק רק בצרכי הגוף. וכמו שנשאל איש המוני למה הוא אוכל, והשיב שיהי' לו כח לעסוק בפרנסה, ושאלו למה עוסק בפרנסה, והשיב שיהי' לו מה לאכול, וחזר הדין כמה פעמים. מה שאין כן הצדיקים עוסקי בתורת ה', הם הנשמה של העולם, הממשיכין ע"י תורה ותפלה שפע בכל העולם. וכמ"ש האלשיך (בראשית לג, כ) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני (ברכות יז:), הואיל וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. א"כ כל איש המוני הנקרא אבר פרטי מהגוף כללי, יש לו ת"ח אבר פרטי של הנשמה שלו המחי' אותו, וא"כ צריך לדבק את עצמו אל הת"ח, שיהי' דבוק אל חיות. מה שאין כן המבזה ת"ח, שמא זה הת"ח הוא החיות שלו, וא"כ אין רפואה למכתו, שנעקר מן החיות.

169

ק״עאו לפעמים מדבק את עצמו אל תלמיד חכם שאין בו יראה, וג"כ אין בו חיות כלל, כי עיקר החיים הוא היראה, וכמ"ש בספר חסידים קנ"ח: י"ח פעמים יראה נאמר במשלי, נגד י"ח מקומות שבגוף שהחיות תלוי בהם, לכן נקרא ח"י. וז"ש (משלי יד, כז) יראת ה' מקור חיים וכו', יעו"ש.

170

קע״אובזה בארתי פירוש הפסוק (קהלת יב, יג) את האלדים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם. שצריך לירא מפניו יתברך, וגם מן כל ת"ח הנלמד מן א"ת האלדים לרבות ת"ח. ואת מצוותיו שמור, גם בלאו דלא תסור ממה שיאמרו לך. כי זה כ"ל האד"ם, דהמוני עם נקרא בשר אדם, והנשמה שהם הת"ח הם כל האדם, שהחיות תלוי בהם וכו', יעו"ש.

171

קע״בנמצא העובד הש"י נקרא כהן, והמוני עם נקרא בגדי כהונה, שהם לבושיו, וצריך שיהי' כמד"תו דייקא, שלא תהי' גסה ממנו, ודוקא שהוא לחבר העם עם הכהן שלא יהי' דבר חוצץ קנאה או שנאה ביניהם, ובזה מייחד הכהן גם למעלה המדה הנקרא הוי"ה, וכמ"ש בעץ חיים (שמ"ב פ"ב) ענין לבוש וגוף ובית ונשיהם ד' אותיות השם יעו"ש.

172

קע״גואז להרים את הדשן שהוא אותיות השנה עם הכולל, כי נודע בסוד מדת ימי מה היא (תהלים לט, ה), כי ניתן לאדם שיעור מדת ימי שנותיו כפי מה שצריך לברר ולהעלות נצוצי נשמתו מתוך הקליפות הנקרא שט"ן, גימטריא הד"שן. ואז, כאשר מברר ומעלה הנצוצות הקדושים מתוך הקליפות, ובסוד ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד, א), ואז והרי"ם את הדשן, שעל ידי הרמתו מפריש ית קטמא כתרגומו, והבן, ודי בזה.

173

קע״דעוד יש לפרש ולבש הכהן מדו בד והרים את הד"שן. על פי מ"ש בכתבים בפ' ויחי וז"ל: כי לבוש של האדם נעשה מן הימים שלו ממש, על פי הזוהר וארא (כה.) כי הפקודין בדכורא רמ"ח איברי הזכר, ושס"ה ימים ל"ת הם בנוק', דמתברכין מרמ"ח פקודין. נמצא כי האדם ע"י עשייתו רמ"ח פקודין כימי השנה, נתחברו הימים ונעשה לבוש וכו', וז"ש (תהלים לט, ה) ומדת ימי וכו', נמצא דעיקר לבוש האדם הוא מרמ"ח מ"ע, אך כדי שיהא שלם צריך שלא יפגום בשס"ה ימים ל"ת, ובזה נשלם לגמרי, עכ"ל.

174

קע״הובזה יובן ולבש הכהן מדו בד, שדרשו חז"ל (יומא כג:) מדו שתהא כמד"תו, ר"ל בסוד מדת ימיו, שמזה נעשה לבוש, ולבש בו, ובזה והרים את הד"שן, ר"ל גימטריא הש"נה עם הכולל. כי על ידי רמ"ח מצות עשה ושמירת לא תעשה בכל ימי השנה, מזה נעשה לבוש, והבן.

175

קע״ו•

176

קע״זמצוה - ואש תמיד תוקד על המזבח (ו, ו), ביארתי לעיל בפ' וארא.

177