תולדות יעקב יוסף, ויקראToldot Yaakov Yosef, Vayikra
א׳ויקרא אל משה וידבר ד' אליו מאהל מועד לאמר (א, א). איתא במדרש (ויק"ר א, א) רבי תנחום פתח ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו וכו' (תהלים קג, כ-כב). וי"ל דמה ענין הפתיחה לכאן, דמשמע דיש איזה קושיא בפסוק זה, ומתרץ על ידי פסוק ההוא.
1
ב׳ונ"ל, דקשה בפסוק ההוא, בתחלה כתיב כל מלאכיו ואחר כך כתיב כל צבאיו, ובמדרש (ויק"ר שם) פירש דזה קאי על עליונים וכו'. ולכאורה איפכא הוה לי' למימר, תחלה מעליונים ואחר כך מתחתונים. ועוד, מאי לשמוע בקול דברו, דהוה לי' למימר לשמוע דברו. ועוד מאי בקול, דהוה לי' למימר קול. ועוד, תחלה שייך שמיעה ואחר כך עשיה. ועוד להבין סדרו, שתחלה אמר משרתיו ואחר כך מעשיו.
2
ג׳ונ"ל על פי משל מלך אחד שבא בחיל גדול לצור על עיר מוקף חומה דלתיים ובריח ברזל, ודאי שהגבורים הם במחנה ראשונה המרעישים להפיל חומה, ואחר כך בינונים, ואחר כך בנפול החומה יבואו כולם ויבוזו לשלול שלל. כך הוא בענין התפלה, שהוא מלחמה גדולה להפיל חומה של ברזל המפסקת בינינו לבין אלדינו, כי עונותינו המבדילים בינו לבינינו, ובודאי צריך תחלה גבורי כח היודעים לעשות פרצה בחומה זו המפסקת, ולהעלות נצוצי קדושה שיש בכל עולם העשיה, המחיה את הקליפות, כנלמד מפסוק (תהלים קג, יט) [ו]מלכותו בכל משלה, והנצוצות נעשו מיין נוקבין להעלות השכינה לייחדה במקומה הרמתה, ולקבל שם רוב שפע וברכה, ולהוריד אחר כך להשפיע לכל העולמות בריאה יצירה עשיה. ואחר כך יוכלו להתפלל אף הבינונים, מאחר שהפרצה פתוחה ויש מקום לתפלה לעלות דרך הפרצה שפרצו ראשונים.
3
ד׳והנה ידוע, לשמוע הוא לפעמים לשון אסיפה וקיבוץ, לייחד מה שהי' נפרדים עד הנה, כמו וישמע שאול את העם, בשמואל א' (י"ז) (טו, ד) וגו'.
4
ה׳והנה קשה, דכאן כתיב וידבר ד' אליו מאהל מועד, משמע שנתייחד התפארת במלכות, ושם לעיל (שמות לט, לג) כתיב, ויביאו את המשכן אל משה, שנתייחד המלכות בתפארת, שעלה לתפארת, כמ"ש בזוהר שם (פקודי רלה., רלח.). וע"כ צ"ל כמו שפירש בזוהר שם, בתחלה צריכין לסלקא לה לעילא ולאייתאה לה לגביה, ולבתר איהו ייתי לגבה תדיר.
5
ו׳וזה ביאר רבי תנחום ופתח ואמר ברכו ד' מלאכיו גבורי כח, כי תחלה צריכין לברכו בתפלה והודאה אלו גבורי כח לעשות פרצה במחיצה. עושי דברו לשמוע ב"קול דבר"ו, ר"ל אלו העושי דברו כדי לייחד בקול תפארת דברו שהוא מלכותו להעלות למעלה על ידי מיין נוקבין הנ"ל. ואחר כך כשיורד תפארת ומלכות למטה להתייחד תפארת עם מלכות, אז ברכו ד' שם הוי"ה שהוא יחוד כנ"ל, משרתיו עושי רצונו, ואחר כך ברכו ד' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו, וק"ל.
6
ז׳•
7
ח׳בפסוק ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (א, א-ב). וי"ל, א' איך שייך פרשה זו בכל אדם ובכל זמן, שהתורה נצחי. ב' קושיית האלשיך, תחלה כתיב סתם ויקרא אל משה, ואחר כך וידבר ה' וגו', איפכא הל"ל ויקרא ה' אל משה וידבר אליו. ג' דהל"ל ויקרא אל משה מאהל מועד. ד' כפל וידבר ה' וגו' לאמר, ואחר כך אמר דבר וכו'. ה' דבר אל בני ישראל, וחזר ואמר ואמרת אליהם. ו' דיבור ואמירה למשה, ושוב דיבור ואמירה לישראל.
8
ט׳ז' תואר אדם כי יקריב, ולא איש. ח' מכם, מיותר. ט' פתח בלשון יחיד אדם כי יקריב וגו', וסיים בלשון רבים תקריבו את קרבנכם. י' תחלה שלא לנוכח אדם כי יקריב, ומסיים לנוכח תקריבו את קרבנכם. י"א למה לי מן הבהמה שהוא כלל, אחר שפרט מן הבקר ומן הצאן תקריבו וגו'. או איפכא, למה לי הפרט אחר הכלל, כי בכלל בהמה הוא בקר וצאן, ודרשת חז"ל ידוע. י"ב למה לי ג' פעמים מן, דהל"ל כי יקריב בקר וצאן קרבן לה' וגו', וגם בזה דרשו חז"ל וכו' (תו"כ עה"פ).
9
י׳אמנם קושיא י', תחלה שלא לנוכח ואחר כך לנוכח, נ"ל, דכתבתי במקום אחר ביאר על זאת יתפלל כל חסיד וכו' (תהלים לב, ו), וז"ש המשכן משכן העדות (שמות לח, כא) ב' פעמים, א' לאנשי החומר וב' לאנשי הדעת בחינת משה וכו', יעו"ש. ובזה יובן ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, ר"ל כי תפלה עבודה שבלב נקרא אמירה, מחשבה וכוונה, וז"ש אליו מאהל מועד, בחינת משה בפני עצמו באהל מועד, לאמר בתפלה. ולכללות בני ישראל, דבר אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה', ר"ל שיהיו סוג ומקום בפני עצמ' לכללות העם, ואז תואר אדם מרחוק יוכל לקרב מכם קרבן לה'. וזה שדיבר שלא לנוכח עם תואר אדם, כי אינו שם עמהם, כי אם אחר שיתחברו עם תואר אדם, אז הם ולבם לנוכח ה' כולם, וז"ש תקריבו קרבנכם, והבן.
10
י״אעוד י"ל, על פי ביאר דהקשה מורי מה שאמרו חז"ל (אבות פ"ו מ"ב) בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת וכו'. ממה נפשך, אם אי אפשר שישמע שום אדם הכרוז הזה א"כ למה יוצא בת קול כלל, ואם אפשר שישמע, א"כ מ"ט לא נשמע, שאם יאמר אדם ששמע ידונו אותו כנביא השקר. וביאר, כי למעלה אין אומר ואין דברים, רק עולם המחשבה, א"כ מה שמגיע לאדם הרהורי התשובה הוא מן הכרוז וכו', ודפח"ח.
11
י״בהרי כי אם יטה אוזן לשמוע קול הקריאה והכרוז, אפשר לכל אדם שישמע, והיינו במחשבה. אמנם אם הוא בר דעת להבין שזהו המחשבה הוא קול הכרוז, והבת קול ממנו יתברך בעצמו על ידי התפשטותו בעולמות עד שמגיע למחשבת אדם זה, ויטה אזן לשמוע כלמודים לשמוע ולעשות, אזי יוסף ה' דבר עמו איך יתנהג בדרכי ה', כמ"ש (תהלים כה, ח) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, וכמ"ש בסבא משפטים דף צ"ט (ע"א) אורייתא קרי בכל יומא ברחימו לגבייהו וכו' ולא עבדת דא אלא לאינון דידעין בה, משל לרחימתא וכו', תא חזי ארחא דאורייתא כך הוא, בקדמיתא ברמיזו, אחר כך קראת לי' דיקרב הכא, ואשתעי בהדי' בתר פרוכתא וכו', לבתר אתגליאת לגבי' ומלילת בהדי' כל רזין דילה וכו', יעו"ש.
12
י״גוהקדוש ברוך הוא נקרא תורה, וקרי בכל יומא ברחימו ברמיזו, ואחר כך כאמור וכו', והיינו לאינון דידעין בה, מה שאין כן לאחרים, כשבאין לו הרהורי תשובה מהכרוז נתעצב והולך לבית היין, לומר תנו שכר למרי נפש (עי' משלי לא, ו), וכמו ששמעתי מהרב המגיד אל תהיו כסוס כפרד (להבין) [אין הבין] במתג ורסן וכו' (תהלים לב, ט), כי יש ג' סוגים בסוס, א' היודע לילך מעצמו בדרך הישר, ב' על ידי מתג ורסן, ג' על ידי מתג ורסן אדרבה סר מדרך הישר וכו', ודפח"ח.
13
י״דואני כתבתי בזה דע מה למעלה, ונודע זה ממך (אבות פ"ב מ"א), באיזה בחינה, אם הוא בקו החסד וכו', יעו"ש.
14
ט״ווכל זה לבחינת ישראל שעלו במחשבה (בר"ר א, ד), מה שאין כן לבחינת אנשי החומר אנשי מעשה יש הודעה בדיבור או במעשה, כמ"ש רבי משה אלשיך פרשת שמיני (ויקרא ט, א) מוסר השכל, לך ה' החסד וגו' (תהלים סב, יג).
15
ט״זובזה יובן ויקרא אל משה, ר"ל קול הקריאה והכרוז מן הקדוש ברוך הוא שהוא התורה, מגיע אל משה שיש לו דעת, וכמ"ש סבא הנ"ל: ולא עבדת דא - להכריז ולקרוא, כי אם לאינון דידעין בה קריאת לי' דיקרב הכא, ואשתעי בהדי'. אחר כך וידבר ה' אליו בתר פרוכתא וכו' גופי התורה, עד אחר כך באהל מועד מלילת בהדי' כל רזין וכו', וזהו לאמר בחשאי - נשמת התורה ורזין דאורייתא.
16
י״זוכל זה מי שהוא בבחינת דעת הנקרא משה, אז התורה בעצמו שהוא הקדוש ברוך הוא מדבר עמו בתחלה בקריאה ורמז, ואחר כך בדיבור בתר פרוכת שהוא הנגלה, וז"ש אליו, למעט אחרים שאינן בבחינת משה, ואחר כך בפנים באהל מועד הסוד והנסתר. מה שאין כן לכללות עם בני ישראל שאינם בבחי' זה להבין שידבר עמו התורה וכנ"ל, אתה דבר אל בני ישראל בחי' הנגלה של התורה הנק' גוף התורה, שהוא דיבור בהכרזה ונגלה. ואחר שילמדו גוף התורה אז ואמרת אליה"ם דייקא, בחשאי, פנימיות ונשמת התורה למי שראוי לפנימית התורה. ומי שאינו ראוי לזה, על כל פנים ילמדו גוף התורה. וז"ש דבר וגו', כי יש אנשי החומר והגוף, ויש אנשי הצורה והנשמה, וכמ"ש (שמות יט, ג) כה תאמר לבית יעקב - אנשי החומר, ותגיד לבני ישראל - אנשי הצורה, כל אחד לפי בחינ(ו)תו במתן תורה, וכן לדורות.
17
י״חאמנם בענין התפלה צריך שיתחברו ב' סוגי אדם הנ"ל אנשי החומר עם אנשי הצורה, שאז נק' אדם, וכמ"ש בש"ס (יבמות סג.) כל שאין לו אשה לא נקרא אדם, והיינו כמו שכתבתי לקמן, ואז נתחבר גוף התפלה, שהיא בלא כונה כגוף בלא נשמה, של אנשי החומר, עם תפלת אנשי הצורה והנשמה, אז התפלה היא בגוף ונשמה.
18
י״טוז"ש אדם כי יקריב מכם קרבן לה', שהיא תפלה שנק' קרבן לידו"ד - לקרב ד' אותיות הוי"ה שהיא בד' עולמות אבי"ע, על סדר התפלה כנודע, כי הקרבנות לתקן עולם עשיה שבו אות ה' אחרונה מהשם, ושם ב"ן גי' בה"מה, וז"ש מ"ן הבה"מה, ר"ל על ידי מיין נוקבין להעלות עשיה, וז"ש מ"ן הבה"מה, וכן מ"ן הבקר וגו'.
19
כ׳ואח"כ מברוך שאמר עד ישתבח לתקן עולם היצירה, שבו אות ו' מהשם, שנתחבר עם עשי' אות ה' על ידי יסוד הנקרא בקר, כמ"ש (בראשית מד, ג) הבקר אור והאנשים שולחו, כמ"ש בזוהר שם, וז"ש מן הבקר.
20
כ״אואח"כ מישתבח עד עמידה, ה' ראשונה מהשם, סוד הבינה המקנן בבריאה, ונתחבר ו' הנקרא הוי"ה עם ה' אחרונה הנקרא אדנ"י, שניהם גי' צ"א, נתחברו אל הבינה שיש בה נ' שערי בינה, ונעשה צא"ן, וז"ש ומן הצאן. ואח"כ עמידה, לחבר הכל אל אצילות, וז"ש תקריבו את קרבנכם.
21
כ״בוכל זה שיהיו ב' סוגי אדם הנ"ל פנים בפנים, ולא דו פרצופים אחור באחור, כמבואר שם באריכות, וז"ש אדם כי יקריב מכ"ם לחבר ב' סוגים הנ"ל, ושפיר סיים תקריבו, אזהרה ג"כ להם שיתקרבו לאנשי הצורה, ויהי' קרבנכם תפלה שלימה בגוף ונשמה, והבן.
22
כ״גועוד י"ל ביאור קו' ט' י' י"א, דכתב בפרי עץ חיים (ש' התפלה פ"ז הגהות הצמ"ח) ביאר משנה אל תעש תפלתך קבע (אבות פ"ב מי"ג), שאין תפלה של יום זה דומה לתפלה של יום המחרת וכו'. וכן מבואר בתיקונים בזאת יבא אהרן אל הקודש (ויקרא טז, ג), כל רגל הוא בחינה בפני עצמו, פסח חסד, ר"ה גבורה, שבועות ת"ת, וכו', יעו"ש. ולפי זה איך ידע האדם לייחד מדה השייכת ליום זה. וצריך לומר כמו שכתבתי במקום אחר דע מה למעלה ממך (אבות פ"ב מ"א), ממך תדע מה יש למעלה. כי האדם נקרא עולם קטן, והוא מרא[ו]ת הצובאות, אם יש לו שמחה, מסתמא יש כך למעלה חסד וכו', יעו"ש.
23
כ״דובזה יובן, אדם כי יקריב, שירצה להעלות ולקרב המדה ששייכה לאותו יום, ואינו יודע, ואמר שיש לידע זה מכ"ם, ויקרב מדה זו קרבן לה' מן הבהמה של הבהמיות אדם בקר - החסדים, או צאן - גבורות כנודע, ואז תקריבו קרבנכם, והבן.
24
כ״העוד י"ל איפכא, כי לפי הנ"ל יש התעורר[ו]ת המדה למעלה תחלה, אחר כך למטה באדם שמחה או עצבות וכו', וז"ש דע מה למעלה ממך, וכעת נראה לי שלפי אתערותא דלתתא כך נתעורר למעלה.
25
כ״וונבאר פסוק פ' ויקהל (שמות לח, ח) ויעש [את] הכיור נחושת ו[את] כנו נחשת במרא[ו]ת הצ[ו]באות אשר צבאו פתח אהל מועד. ויש לדקדק למה נקרא מרא[ו]ת הצובאות, ודרשת חז"ל ידוע. ועוד מאי אשר צבאו פתח אהל מועד דאין לו שחר. והתרגום מפרש וכו'.
26
כ״זונ"ל, דאיתא בזוהר תצוה דף קפ"ד ע"ב: ואי תימא איך באתערותא דלתתא יכול לאתערא לעילא, תא חזי עלמא תתאה קיימא לקבלא תדיר, והוא איקרי אבן טבא, ועלמא עלאה לא יהיב ליה אלא כגוונא דאיהי קיימא, אי קיימא בנהירו דאנפין מתתא כדין הכי נהרין ליה מלעילא, ואי קיימא בעציבו יהבין ליה דינא מלעילא, כגוונא דא עבדו את ה' בשמחה (תהלים ק, ב), חדוה דבר נש משיך לגבי' חדוה אחרא עלאה וכו', ובטש בהאי אבן טבא ואצטבע באינון גוונין, וכמה דאתחזיאת הכי משיך מלעילא וכו', יעו"ש.
27
כ״חוהנה אמרו חז"ל (סוטה יא:) בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים וכו'. ונראה דהענין כשהיו ישראל בגלות מצרים בעבודת פרך ועצבות, גרמו כך לשכינה שנקרא אבן טבא דאצטבע כך גם כן, וקיבלה דינא מלעילא וכנ"ל. ועל ידי הנשים צדקניות ששמחו לבעליהן במרא[ו]ת הצובאות כדרשת חז"ל וכו', וגרמו שמחה לשכינה גם כן דקיימא בנהירו דאנפין, ומשיך כך מלעילא, ויצאו מגלות מצרים.
28
כ״טוז"ש חז"ל (עי' ויק"ר כג, ח) בפסוק משפטים (שמות כד, י) ויראו את אלדי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר, ופירשו, לבנת הספיר בשעת השעבוד, לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים. וכעצם השמים לטוהר, משנגאלו הי' אור וחדוה לפניו וכו', וכפירוש רש"י שם. ולפי דברי הזוהר הנ"ל הי' מוכרח שיהי' כך, שנקרא אבן טבא דאצטבע לפי הענין דקיימא למטה, או בעצבות או בנהירו.
29
ל׳ובזה יובן ויעש הכיור וגו' במראת הצ[ו]באות אשר צבאו פתח אהל מועד, ר"ל פתח אהל מועד היא השכינה אשר רגלי' יורדת מות שהם הקליפות, עצבות ודאגה וכעס וכיוצא, שהיא מתלבשת בהם בששת ימי החול שהם שליטות הקליפות. ולכך בערב שבת שהיא עליות העולמות ורוצה השכינה לעלות, ואי אפשר לה לעלות מצד שהנחש כרוך על עקבה, ולכך צריך לרחוץ בערב שבת במים חמין ידיו ורגליו בסוד שלהבת י"ה (שה"ש ח, ו), ועל ידי זה הסיר הקליפות, ותוכל לעלות, כמבואר בס' הכוונות דערב שבת, יעו"ש. וה"נ הכהנים שהם שושבינא דמטרוניתא לקשטה ולהסיר ממנה הקליפות, רחצו גם כן ידיהם ורגליהם, להסיר הקליפות ממנה, ולהעלותה לקשרה בסמכי קשוט דזעיר אנפין נצח הוד יסוד שנקרא צבאות כנודע. ולכך נקרא שפיר מראות הצבאות, שהנשים גרמו זה להסיר הקליפות מפתח אהל מועד, אשר שם לפתח זה חטאת רובץ הם הקליפות, ולהעלותה בנצח הוד יסוד דזעיר אנפין שנקרא צבאות, על ידי השמחה, וכך עושין הכהנים על ידי הרחיצה ידיהם ורגליהם, וכמבואר בסוף תיקונים למהרח"ו כוונת הקידוש בליל שבת והבן, והש"י יכפר.
30
ל״אובזה יובן דע מה למעלה ממך, אי אכזריות או רחמים זה נמשך ממ"ך, אי קיימא בנהירו דאנפין גורם כך למעלה, והוא הדין בעצבות או אכזריות או רחמים גורם כך למעלה.
31
ל״בוכמ"ש בש"ס דראש השנה (יז:) ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים סב, יג), שגרם כך למעלה על ידי מעשיו למטה. והקשו בש"ס וכו'. והתוספות (ד"ה בתחילה) דחק לתרץ וכו'. ולפי' משמעות הזוהר הנ"ל אתי הפסוק כפשוטו, דכתב האלשיך (דברים כו, יב) ונתן לך רחמים ורחמך (דברים יג, יח), כי הש"י מזמין ליד אדם שירחם על זולתו כדי ורחמך, על ידי אתערותא דלתתא וכו', יעו"ש. וז"ש הכתוב לך ה' החסד, שזימן חסד לאדם שיגמול חסד עם חבירו, כדי שתשלם לאיש חסד כמעשהו, שהתעורר במעשיו למטה חסד ועל ידי זה נתעורר כך למעלה, והבן.
32
ל״גומעתה שהשמחה מעלה נפלאה, ראוי שיהי' של מצוה, מה שאין כן בגשמי נהפך וכו', כי אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה (ברכות לא.), שנאמר (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו, עיין לקמן.
33
ל״דובזה יובן אדם כי יקריב מכם קרבן לידו"ד, ר"ל כי זבחי אלדים רוח נשברה (תהלים נא, יט), ר"ל מי שיש לו לב נשבר ועצבות הוא זבח לאלדים, מה שאין כן שיהי' זבח וקרבן לידו"ד שם הרחמים הוא מכ"ם, אם הוא למטה מתעורר למדה זו בנהירו דאנפין ורחמים וחסד, אם מכם גורם קרבן לה'.
34
ל״המן הבהמה מן הבקר ומן הצאן שנכללו בנפש הבהמיות אלו ב' מדות, מן הבקר הוא חסד מחסד ובקר דאברהם, והצאן הוא גבורות ועצבות, כך תקריבו קרבנכם - שעולה לעשות רושם למעלה ככה, על כן טוב לב משתה תמיד (משלי טו, טו).
35
ל״וובזה יובן פסוק פרש' צו את אהרן (ויקרא ו, ב), שיהי' זריז לעבוד ה' בשמחה, כי זא"ת תורת העולה, כי לפי זאת שעושים למטה, כך נתעורר ועולה זא"ת למעלה, השכינה, לקבל חדוה. מה שאין כן הי"א העולה, בעצבות, על מוקדה. לכך עצה היעוצה שלא יהי' שמחה של הולל[ו]ת הגורם רעה לעצמו, וכמו שכתב האלשיך פ' נשא (במדבר ו, כ) כי שמחת שתיות יין כמה רעה גורם וכו', יעו"ש. יותר טוב שיהי' שמחה של מצוה, וכמ"ש (תהלים ק, ב) עבדו את ה' בשמחה.
36
ל״זוגם בזה צריך אזהרה גדולה שלא יהיה מעורב בו איזה פני' חיצונית בפני העולם, ואינו יוכל לעלות, כמ"ש (בראשית ח, ב) ויכלא הגשם משמים, שכתב הש"ך על התורה (שמות כה, כג) כתבתי מזה במקום אחר. לכך עצה יעוצה ואש המזבח תוקד ב"ו בקרבו, שלא לגלות חוצה רשפי אש שלהביות אש המזבח של מעלה, דביקות ושמחות עבודת ה' יהי' שמחת לבו בקרבו, והבן.
37
ל״חעוד י"ל, ונבאר פסוק תהלים סימן קמ"ד (יד-טו), אלופינו מסובלים אין פרץ ואין יוצאת, אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלדיו. וזה אין לו חיבור, וגם אין לו שחר.
38
ל״טובמדרש (רו"ר פתיחתא ו), אמר רבי יוחנן אם אלופים, גדולים שבנו, נסבלים על קטניהם - שהקטנים נשמעים לגדולים, ומתוך כך אין פרץ בנו, ואין יוצאת - אין שמועה רעה יוצאת למרחוק, ואין צווחה - ואין קול מהומת מלחמה וכו'. ויש להבין לפי זה מה חיבור יש לסיפא דקרא אשרי העם שככה לו וגו'. ועוד בזוהר (ח"ג קיא:) דרשו שככה גימטריא מש"ה וכו'. קשה פשיטא, מה ענין משה לכאן. ועוד אשרי העם שה' אלדיו, צריך להבין מה ענינו לכאן.
39
מ׳ונ"ל דקושיא חדא יבואר באידך, ונבאר ש"ס (שבת לא.) העמידני על רגל אחת וכו'. דודאי תכלית כל המצות שיזכו למדריגות ובו תדבק (דברים י, כ), כמו שכתבתי במקום אחר בהג"ה בשם ע[ו]ללות אפרים (מאמר נה-נו) כי תכלית אדם השלם וכו' שילך למסעיו, עד אשר תדבק נפשו הזכה בסבה ראשונה יתברך, וכל התורה נקרא דרך כי מדריכה לאדם לעלות וכו', יעו"ש. רק שזה אי אפשר לכל אדם, כמו שדרשו בש"ס וכי אפשר וכו', לכך אמרו הדבק בתלמיד חכם שהוא דבוק בהש"י, ואז על ידו יוכל הוא גם כן לידבק בהש"י.
40
מ״אולפי שזה מעלה נפלאה, תכלית הכל, לכך היצר הרע מקטרג שלא יזכה לדבק בתלמיד חכם הדבוק בהש"י, על ידי קושיות וספיקות שהוקשה לו על ת"ח, שיהי' פירוד בינו ובין הת"ח, לכך ציותה התורה (דברים יז, יא) לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ודרשו (ספרי שופטים יא, רש"י ז"ל עה"פ) אפילו אומר על ימין שמאל וכו', אין לך אלא שופט שבימיך וכו', כדי לסלק הספק.
41
מ״בונ"ל שזהו (אבות פ"א מט"ז) עשה לך רב והסתלק מספק. עוד י"ל, דהקשה הר"ן בדרשותיו (דרוש יא) בזה, ומשני וכו', וכתבתי מזה במקום אחר, ובזה כתבתי ביאור משנה עשה לך רב והסתלק מן הספק. ולפי הנ"ל אתי כפשוטו, דלכך בא הצווי לא תסור, כדי עשה לך רב - שידבק בו, ויסתלק מן הספק, שאז יוכל לדבק בו, ועל ידו יזכה לידבק בו יתברך הוא תכלית הכל. וז"ש ויאמינו בה' ובמשה (שמות יד, לא), כל המאמין ברועה ישראל וכו'.
42
מ״גועל פי זה נבאר ש"ס דשבת, העמידני על רגל אחת, והשיבו מה דסני לך וכו', והיינו ואהבת לר(י)עך כמוך וכו' (ויקרא יט, יח). וכתבתי מזה במקום אחר. ולפי הנ"ל אתי כפשוטו, שבא הגר ואמר העמידני על רגל אחת ויסוד הכל, שיזכה למדריגת ובו תדבק שהוא כלל כל התורה. וזה אי אפשר כי אם שיזכה להדבק בת"ח כדרשת חז"ל, וזה אי אפשר לי לקיים גם כן מחמת הספיקות היצר הרע שיש לי על ת"ח. והשיב לו שפיר, מה דסני לך וכו', שהוא על דרך מ"ש מוהר"י יעבץ במשנה פרק ב' דאבות (מ"ה) אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, שלא ישפוט משפט אחד לעצמו ומשפט אחר לזולתו וכו'. ובזה כתבתי במקום אחר לא תטה משפט וכו' (דברים טז, יט). אם כן מה דסני לך - שלא להקשות קושיות וספיקות עליך, ורוצה אתה שידנוך לכף זכות, לא תעביד לחבריך, ובזה תזכה לדביקות הנ"ל.
43
מ״דובזה יובן אלופינו מסובלים, שהקטנים נשמעים וסובלים לגדולים, בין בשמיעה כפשוטו, בין באסיפה וחיבור, כמ"ש (שמואל א טו, ד) וישמע שאול את העם וגו', וזה נמשך מזה, ואז מתוך כך אין פרץ וגו'.
44
מ״האך שמא יאמר כל אחד כי אני הוא גדול והם הקטנים, וראוי שישמעו לי, לכך ביאר אשרי העם שככה ל"ו, ר"ל שזה טובתו של הקטנים אם ישמעו, וז"ש אשרי העם שככה ל"ו, ומה יתרון לגדולים בזה, לכך כל אחד יעשה לטובת עצמו שניצול בגשמי. וגם שיש לו מדריגות משה גימטריא שכ"כה, שיהי' עניו ושפל מכל האדם אשר על פני האדמה (במדבר יב, ג). ועל ידי זה אשרי העם גם ברוחני שידו"ד אלדיו, לקיים ובו תדבק כנ"ל, ועוד כי אשכון את דכא כתיב (ישעיה נז, טו), מה שאין כן גסי הרוח אמר ה' אין אני והוא יכול לדור בעולם, וכמ"ש בש"ס דסוטה (ה.) יעו"ש.
45
מ״ואמנם מאי טעמא באמת אם הקטנים נשמעין לגדולים מתוך כך אין פרץ וכו'. ונ"ל, דכתבתי בהג"ה במקום אחר לנפש לא יטמא וגו' (ויקרא כא, א) להזהיר גדולים על הקטנים (יבמות קיד.), שהוא סוד מאור הקטון ומאור הגדול, יעו"ש. והנה אם קטנים בסוד השמיעה שומעין לגדולים, נעשה יחוד אדנ"י סוד השמיעה ומקבל, עם ידו"ד סוד המשפיע ואו הוי שני מאורות הגדולים כשהם בחיבור א', וזה סוד ונתתי שלו"ם באר"ץ (ויקרא כו, ו), ע"י יחוד הנ"ל הוי שלום בארץ, מה שאין כן בהיפך, כמו ששמעתי ממורי, כתבתי במקום אחר.
46
מ״זובזה יובן, זא"ת מיעוט - מאור הקטון, ותור"ת ריבוי - מאור הגדול, שניהם עולים יחד על ידי אהרן, שיש שומע ומשמיע, משפיע ומקבל, סוד הוי"ה אדנ"י, והוא מיד ולדורות, והבן וק"ל.
47
מ״חובזה יובן צו את אהרן זאת תורת העולה, שגורם יחוד זא"ת תור"ת, ע"י שהקטנים שמחזיקין עצמן למיעוט וקטן, ונשמעים לגדולים, שהשומע ומשמיע הם יחוד זו"נ זאת תורת העולה וגו'. וכל זה על ידי אהרן שיבוקש התורה מפיהו והבן, שהוא מיד ולדורות על ידי שמיעה לחוד, והבן.
48
מ״טעוד י"ל דשמעתי ממורי שהקשה על פסוק (ירמיה נ, כ) ביום ההוא יבוקש עון בית ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה וגו'. למה יבוקש, הלא טוב יותר שלא ימצא. ב' הקשה, בימות המשיח שיבטלו כל הצרות שיצטרכו להתפלל עליהם, אם כן התפלה שהיא אבר השכינה, וכי אפשר לבטלה ח"ו.
49
נ׳וביאר, כי יש ד' סוגי התפלה, א', על כבודו יתברך שנתמעט ונתחלל בין האומות, וראוי שיתפלל וכו'. ב', ראוי שיתפלל על מחילת העון, כי העבירה חמורה ממיתה, כי המיתה מכפרת וממרקת העון, מה שאין כן העון גורם כמה מיתות וכריתות. ג', תפלה על פרנסה. ד', על החיים. והנה איברי השכינה מעוטף בד' סוגים הנ"ל, שיתפלל עליהם, ויפרדו הגשמי, ויעלה נצוצי השכינה הפנימי למעלה וכו', מה שאין כן בדליכא ד' סוגים הנ"ל אינו יודע על מה להתפלל.
50
נ״אוזש"ה כי יבוקש עון בית ישראל, כדי שיתפלל עליו, ואיננו. וגם חטאת יהודא, שהוא חסרון סוגים הנ"ל, ולא תמצאנה על מה להתפלל, כי אם דרך יחודים תהי' התפלה וכו', ודפח"ח.
51
נ״בובזה נבוא לביאור הנ"ל, דקשה דדרשו חז"ל (תו"כ ורש"י עה"פ) אין צו אלא זירוז מיד ולדורות וכו', וקשה הא לדורות בטל המקדש, ואין מזבח ואין קרבן עולה. ועוד דאמר רבי שמעון ביותר וכו' שיש חסרון כיס, וקשה מהו. ב' ואש המזבח תוקד בו, דהל"ל תוקד עליו. ובמדרש (ויק"ר ז ה, ילקוט רמז תעט) אמר רבי פנחס, עליו לא נאמר אלא בו וכו'. ואם נפרש דקאי על תפלה כמ"ש בעקידה (שער נח) וכו', א"כ קשה מה שהקשה בעקידה הא בקרבן כתיב לרצונו (ויקרא א, ג), ולמה התפלה חוב וכו'. וכתבתי מזה במקום אחר. ולפי הנ"ל אתי שפיר.
52
נ״גובזה יובן צו וגו' זאת תורת העולה, ר"ל כי זאת נקרא השכינה כנודע בסוד בזאת יבא אהרן וגו' (ויקרא טז, ג). וגם זאת לשון מיעוט. ושניהם אמת, כי צו את אהרן, כהני ה', שהוא זירוז מיד ולדורות, גם שיש ד' סוגי התפלה וכנ"ל, מכל מקום זא"ת תורת העול"ה על הכל, שיש לאדם שיבטל רצונו מלהתפלל על צרכי פרנסתו ואינך, מפני רצונו יתברך, רק על זאת יתפלל כל חסיד (תהלים לב, ו), על כבודו יתברך, שהוא השכינה שנקרא זא"ת שנתמעטה מכבודה, והוא מיד ולדורות.
53
נ״דוז"ש רבי שמעון, ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס ומחוסר פרנסה, וצריך להתפלל עליו, מכל מקום יבטל רצון עצמו מפני רצונו יתברך. שראוי שלא יעלה על לבו שום דאגת עצמו, רק ה"יא העו"לה על לבו, ע"ל מוק"דה על המזבח כל הלילה, כל ימי משך הגלות שדומה ללילה יהי' בלבו על כבודו יתברך שנתמעט מיום שנשרף בית המקדש והמזבח, שהוא על מוקדה - אשר בית קדשינו ותפארתנו אשר הללוך בו אבותינו הי' לשריפת אש וכל מחמדינו הי' לחרבה (סדר תיקון חצות). עד הבוקר שהוא זמן הגאולה, כמ"ש (רות ג, יג) חי ה' שכבי עד הבקר וגו' וגאלתיך אנכי, וכמ"ש בתיקונים.
54
נ״הועד זמן הגאולה ראוי לכל אדם שיהי' אש המזבח תוקד בו בקרבו, שלא יעלה בלבו שום שמחה, כמ"ש בש"ס (ברכות לא:) אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו. רק שיש אבן טבא דאיצטבע וכולי (זח"ב קפד:), צריך שמחה, לכך עבדו את ה' בשמחה (תהלים ק, ב), כמו שכתבתי במקום אחר, ואתי שפיר, והבין, וק"ל.
55
נ״ו•
56
נ״זמצוה - כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח [ניחח] (ב, יא-יב).
57
נ״חונ"ל דאיתא בגמ' דברכות, לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. והקשו בתוספות וכו'. ונראה לי דקושית התוס' ליתא, דמבואר בש"ס עצמו הקושיא ותירוצו.
58
נ״טותחלה נבאר פסוק (ויקרא ד, כא-כב) חטאת הקהל היא אשר נשיא יחטא. ופירש רש"י אשרי לדור שהנשיא וכו'. להבין מהו אשרי.
59
ס׳נ"ל דכתבתי בפ' פרה אדומה, ענין מטהר טמאים ומטמא טהורים (במ"ר יט, א), יעו"ש, ובשם הרב מהו' מנחם מענדיל שמעתי. ותחלה נבאר ביאור המשנה ששמעתי בשם החסיד מוהר"ן קאסיור, המהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו (אבות פ"ג מ"ד). דק', איפכא הל"ל, המהלך יחידי בדרך. וביאר דקאי על איש ישר ותמים ההולך בדרך יחידו של עולם, רק שמפנה לבו לבטלה, שיש לו פניה קצת במעשיו שעושה, הרי זה חייב, ודפח"ח. ובסיגנון זה ביאר מוהר"ם הנ"ל מצוה פרה אדומה שמטמא לאדם טהור, כשיש לו איזה פני' בתורה ועבודה. מה שאין כן לאדם טמא מטהר, הלוואי שילמוד אפילו לאיזה פני' שהיא שלא לשמה, שמתוך וכו', ודפח"ח.
60
ס״אובזה יובן מצוה הנ"ל, כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ, שלא יהא עם היצר הרע הנקרא חמץ כנודע. כי כל שאור וכל דבש וגו', כי שני אלו צריך להרחיק מעסק תורה ועבודת ה', שלא יהי' להתפאר ולהתנשא כמו שאור, או לשאר הנאה שלו הנקרא דבש המתוק לחיך.
61
ס״בוכי תימא א"כ קשה על הש"ס שאמרו לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה וכו', לכך ביאר הכתוב עצמו קרבן ראשית תקריבו, ר"ל כשהוא בבחרותו שהוא ראשית ימיו, בזה רשאי להקריב גם שאור ודבש, שיהי' תורתו להנאתו, כדי שאחר כך יבא לשמה. ומכל מקום אל המזבח לא יעלו לריח ניחוח כל זמן שעושה להנאת עצמו כי אם כדי שיבא אחר כך לשמה, וזהו כוונת הש"ס שמתוך שלא לשמה בא לשמה, מיהו כל זמן שעוסק שלא לשמה אין זה ריח ניחוח, ואם כן קושית תוספות לא קשה מידי, וק"ל.
62
ס״גונחזור לביאור הנ"ל, וביארתי במקום אחר פירוש ירושלמי (תענית פ"ב ה"ז) לבש שמואל הנביא חלוקן של ישראל ואמר חטאתי וכו', יעו"ש. והוא על פי משל השר ששינה לבושו כדי להחזיר הבן אל המלך, וכמו שביארתי פירוש הש"ס (שבת קיט:) כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו, יעו"ש.
63
ס״דובזה יובן, כשיש חטאת הקהל, שאין הקהל נוהגין כשורה, שנתרחקו מן המלך מלכו של עולם להתנהג במנהגי פחותי הערך, אז אשרי לדור אשר נשיא יחטא, שהוא שינוי לבושו כדי להתלבש בלבושם ויתחבר עמהם על ידי חטא זה להשיבם אל אביהם המלך, מלך מלכי המלכים, וק"ל.
64
ס״הועל פי הנ"ל יש לבאר מ"ש בש"ס (ירושלמי פסחים פ"א ה"א) והפוסקים (טוש"ע או"ח תלג, י), בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכין בדיקה מחמץ. דלכאורה קשה, מה ענין חמץ לשם. וביותר בב"המד דאמרו חז"ל (קידושין ל:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לב"המד, אם אבן הוא נימוח, א"כ מה ענין החמץ בב"המד, שהוא היצה"ר.
65
ס״וואגב נראה לי להזכיר מה ששמעתי בשם החסיד המנוח מוהר"ן קאסוויר לשון אם, דוודאי אין רגע בלא פגע של זה המנוול. וביאר, דוודאי אם לא ישנה כסות ולשון מי ישמע לעצתו, רק שתחבולתו לשנות כסות ולשון כאלו הוא יצר טוב ומפתה למצוה, ואז אין לאדם עצה אלא למשכהו לבית המדרש וילמוד או יתפלל בדחילו ורחימו, ואז אם היה יצר הרע נימוח ולא יאמר עוד כבתחילה, ואם מכל מקום יפתהו ידע שאין זה יצר הרע, ודפח"ח.
66
ס״זונראה דבאמת כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' כפירוש הנ"ל, ומה שמצינו היפך לזה בבית הכנסת מרישא לסיפא, הכל הוא שאר ודבש, או כבוד או הנאה, שכל חלוקי כבוד הן לראשי העיר, ושאר הנאות כנודע, והוא הדין בבית המדרש. לזה ביאר הפסוק עצמו, קרבן ראשית, שזה קרבן ראשית של הראשים ומנהיגי העיר כדי שירצו להיות ראשים לא יהי' בירה בלא מנהיג, ובאמת אל המזבח לא יעלו לריח ניחח. וא"כ שפיר הוא דבתי כנסיות ובתי מדרשות צריכין בדיקה מחמץ של היצר הרע, שהוא מחמץ ועולה בנפיחה שם דווקא להתכבד ולהתנשא בשבתות וי"ט כדי שילך שם, ואם לאו לא הי' הולך שם כלל, וכהנה שצריך בדיקה משיחה בטילה ומחלוקת וקנאה ושנאה שם דווקא, עד שירחמו משמים לשלוח אליהו ולהשיב לב אבות על בנים וכו' (מלאכי ג, כג-כד), וק"ל.
67
ס״חובזה נבאר כוונת הש"ס (פסחים פ"א מ"א) והפוסקים (טושו"ע או"ח סי' תלא) אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר וכו', ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי (פסחים ד:) אלא שחכמים החמירו לבדוק לפי שרגיל בחמץ כל השנה. והוא, דנודע מ"ש בס"י כי עד י"ג שנה הי' היצר הרע לבד, מה שאין כן משם ואילך בא היצר טוב, דלכך זה נקרא מלך זקן (קהלת ד, יג), מה שאין כן היצר טוב נקרא נער. ואפשר שמה שזה רגיל ושגור בפי המוני עם להיות נקרא בן י"ג שנה בר מצוה, כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג), והנה כי יש היכל זכות נגד היכל חובה, כי זה לעומת זה וכו' (קהלת ז, יד), והיכל זכות הוא של יצר טוב, כי זכות הוא מצוה, והיכל חובה הוא של יצר הרע. ולכך אור לי"ד - שבא היצר טוב, אז יוכל לבדוק ולבער החמץ של יצר הרע, לאור הנר שהוא נר מצוה של יצר הטוב, שילך אחר עצתו ולא אחר עצת יצר הרע.
68
ס״טומדאורייתא בביטול בעלמא סגי, כמ"ש בעוללות אפרים (מאמר צא) כשמתחרט בלב ומבטל שלא יעשה עוד כזה, סגי, אלא לפי שרגיל כל השנה בחמץ של היצר הרע, הצריכו לבדוק אחריו בחורין ובסדקים, שיעשה מעשה להוציאו מביתו לגמרי, על ידי תשובת המשקל או שאר גדרי התשובה, ואתי שפיר והבן*וזהו צחות לשון הנביא (ישעיה ה, כ) הוי שמים אור לחושך וכו', שמים מר למתוק ומתוק למר. וכבר ביארו המפרשים בזה. ולפי הנ"ל אתי כפשוטו, כי מה שאמרו אור לי"ד יבדוק וכו', והם שמים אור לחושך - ליצר הרע, לעשות עוד עבירות במחשך מעשיהם. וסוברים שהם צדיקים, וזהו כפל שאמר וחושך לאור. ומר למתוק כפל, נ"ל כי מבואר בפסוק (שמות טו, כג-כה) ויבואו מרתה וגו' ויורהו ה' עץ. ודרשו חכמים ז"ל (תנחומא בשלח כד) נס בתוך נס, שהי' עשב מר ונמתק מר במר. ולי נראה כפשוטו, דאיתא בש"ס (נדרים נ.) במעשה דרבי עקיבא שנשא בת כלבא שבוע, והדירו מנכסיו וכו', ובא אליהו ונדמה ליותר עני ממנו והתנחם, יעו"ש. ושפיר מובן שנמתק מר במר יותר, וק"ל. עוד י"ל, דכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"א), כמו שיש חולי הגוף כן יש חולי הנפשות וכו'. וזהו שמים מר למתוק, שכמו שבחולי הגוף אם יש חולי מר צריך לרפאו על ידי סם מר יותר, כך בחולי הנפשות אם יש לו חולי מר בנפשו צריך לרפאות ע"י סמים מרים, שהוא ע"י דברי מוסר, ובאו בו המים למרים, רק שהם ישימו מר חולי נפשם למתוק, שאינו מרגיש חליו ואומר שאינו צריך לרפואה. ולכך ישימו ג"כ מתוק למר, כי מתוקים הם הדברי מוסר, למר, כי אצל איש טהור הוא מתוק לחיך כאשר ביארתי מזה במקום אחר, וק"ל..
69
ע׳ובזה אמרתי לבאר הש"ס דמגילה (ז:) חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כו'. לבאר זה, על דרך דביארתי משנה בסוכה (פ"ב מ"א) הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו, כי עולם הזה הוא הכנה לעולם הבא, ומי שהכין והציע מטתו בטוב בעולם הזה, הוא לו מנוחה לישן עם צדיקי ישיני עפר. והישן תחת המטה, ולא ער בעולם הזה, לא יצא ידי חובתו, וק"ל.
70
ע״אונודע כי תכלית האדם שנברא בחומר וצורה, שהחומר הוא מהקליפות הנק' ארור, והצורה הוא מהקדושה הנק' ברוך, ועל ידי זיכוך חומר בתשובה ומעשים טובים נכנע החומר אל הצורה ויוצא מכלל ארור לכלל ברוך, שנכלל הכל החומר והצורה בקדושה.
71
ע״בובזה יובן חייב אינש לבסומי בפוריא, ר"ל למתק ולבסם חומרו בעולם הזה הנקרא פוריא, שהיא מטה כנ"ל. עד דלא ידע בין ארור המן שמצדו החומר, ובין ברוך מרדכי שהוא הצורה, שאין שום הפרש ביניהם, כי נכללו בקדושה, וק"ל.
72