תורת האדם, שער האבל, ענין שבתות וימים טוביםTorat HaAdam, The Gate of Mourning, The Matter of Shabbat and Festivals

א׳מתניתין: הקובר את מתו ג' ימים קודם לרגל בטלו ממנו גזירת שבעה, שמונה ימים קודם לרגל בטלו ממנו גזרת שלשים, מפני שאמרו השבת עולה ואינה מפסקת, הרגלים מפסיקין ואינן עולין, רבי אליעזר אומר משחרב בית המקדש עצרת כשבת, ר"ג אומר ראש השנה ויום הכפורים כרגלים, וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא עצרת כרגלים ראש השנה ויום הכפורים כשבת. פירוש הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל כיון שעיקר חומר אבלות בשלשה ימים הראשונים וכבר נהג אותן, הרגל מפסיק אבלותו ומבטל ממנו כל גזרות שבעה, אבל נוהג בגזרות שלשים לפי שעדיין לא חלו עליו אותן הגזרות ולא נהג מהן כלום. קבר מתו שמונה ימים קודם לרגל, כיון שנהג יום אחד בגזרת שלשים הרגל מפסיק אבלותו ובטלו ממנו גזרת שלשים. מפני שאמרו הרגלים מפסיקין, בקובר את מתו שלשה ימים ושמונה קודם להם, ואינן עולין למנין שבעה בקוברו פחות משלשה קודם להם, ואינן עולין למנין שלשים בקוברו פחות משמונה קודם להם, או בקובר ברגל עצמו. והשבת עולה לעולם למנין שבעה ושלשים, ואינה מפסקת. רבי אליעזר אומר משחרב בית המקדש עצרת כשבת, קסבר ר' אליעזר טעמא דרגלים מפסיקין שדינן היה לעלות כשבת, אלא שאם אמרנו נמי יעלו למנין שבעה הרי הפסיקו הכל דשבעה ימים נינהו, וכן עצרת בזמן שבית המקדש קיים שהיו לו תשלומין כל שבעה אם עולה למנין שבעה הוא עולה והרי הפסיק, לפיכך כשלא היו יכולין לומר יעלו אמרו מפסיקין, ועשו דין שלשים להפסיק כדין שבעה. וכשקבר את מתו שני ימים קודם הרגל כדי שלא יבטל עיקר אבלותו ממנו אמרו לא מפסיקין ולא עולין. לפיכך משחרב בית המקדש שאין לעצרת תשלומין כל שבעה, ואם באנו לומר תעלה אינו עולה אלא ליום אחד הרי הוא כשבת עולה ואינה מפסקת, ואין צריך לומר בראש השנה ויום הכפורים שאינן רגלים, דאפילו בזמן שבית המקדש קיים כשבת הן. ורבן גמליאל סבר אף ראש השנה ויום הכפורים כרגלים הן, דכל ימים טובים מפסיקין ואינן עולין, דטעמא דשבת עולה, שאם אמרנו תפסיק לא מצינו אבלות לפי שאין שבעה בלא שבת, אבל ר"ה ויום הכפורים כרגלים הן, ואין צריך לומר עצרת שהיא כרגלים. וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא עצרת כרגלים, ורבנן כטעמא דר' אליעזר סבירא להו אלא בהא פליגי עליה, דרבנן סברי כיון דבזמן בית המקדש היו לו תשלומין כל שבעה כשבעה ימים הוא חשוב ומפסיק ראש השנה ויום הכפורים כשבת לפי שהן יום אחד, וכדפרישית. ת"ר קיים כפיית המטה שלשה ימים קודם לרגל אינו צריך לכפותה אחר הרגל דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אפילו יום אחד ואפי' שעה אחת. וקיימא לן כותיה.

ב׳אמר רב גזרות בטלו ימים לא בטלו, שאם לא גלח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל, וכן אמר רב הונא גזרות בטלו ימים לא בטלו. ושמואל אמר ימים נמי בטלו. ואיתוקמא כתנאי, דתניא הקובר את מתו שלשה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שבעה, שמונה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שלשים ומגלח ערב הרגל, ואם לא גלח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל, אבא שאול אומר מותר לגלח אחר הרגל שכשם שמצות שלשה מבטלת גזרת שבעה כך מצות שבעה מבטלת גזרת שלשים. והדרינן ומקשינן אהאי מתניתא דקתני מצות שבעה מבטלת גזרת שלשים, והא אנן תנן הקובר את מתו שמונה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזרת שלשים, הא שבעה לא, ומהדרינן: קסבר אבא שאול מקצת היום ככולו ויום שביעי עולה לכאן ולכאן. אמר רב הלכה כאבא שאול, ומודים חכמים לאבא שאול ביום שלשים שמקצת היום ככולו. רבה אמר הלכה כאבא שאול ביום שלשים, ואין הלכה כמותו ביום שבעה. נהרדעי אמרי הלכה כאבא שאול בזו ובזו דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. והלכה כאבא שאול בכולהו ביום שבעה וביום שלשים, שמקצת היום ככולו בשניהם, והלכה כמותו דגזרות וימים בטלו, ואם לא גלח ערב הרגל מותר לגלח אחר הרגל, ואף על גב דלא פסק כותיה אלא בפלוגתא דמקצת היום, אבל בימים בטלו לא אדכרו לה בגמרא, תדע דהא רב הוא דפסק כותיה, והוא דאמר ימים לא בטלו, אפילו הכי הא קיימא לן הלכה כדברי המיקל באבל, ואף על גב דהא מילתא פלוגתא דרב ושמואל היא, ואמרי רבואתא כי אמרינן הלכה כדברי המיקל באבל בתנאי אבל באמוראי כסוגין בעלמא, אפילו הכי כיון דהך פלוגתא דתנאי היא ובתנאי תליא מילתא, ואשכחן נהרדעי דפסקי כאבא שאול במקצת היום ככולו ומיתלו בטעמא דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, לגבי ימים בטלו נמי כותיה פסקינן מהאי טעמא גופיה, ועוד הא שמואל מרא דשמעתא הלכה כדברי המיקל באבל פסק כותיה בימים בטלו, ומשום דהוא מיקל אמרה ולטעמיה אזיל, וכיון דסמכינן בגמרא עליה שמא מינה הלכה כותיה בכולהו, דהא מיקל הוא בתלתייהו, וכן פסקו הגאונים ורבינו ז"ל. הילכך אם חל שביעי שלו להיות ערב הרגל מגלח בערב הרגל ביום השביעי, דאמרינן מקצת היום ככולו, ויום שביעי עולה למנין שבעה ועולה למנין שמונה שהוא מכלל שלשים, ואם לא גלח ערב הרגל שהוא יום שביעי שלו מותר לגלח אחר הרגל, דכשם שמצות יום א' ושעה אחת מבטלת גזרת שבעה כך מצות שבעה מבטל גזרת שלשים. ואבל שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הרגל מותר לגלח בתוך הרגל, דכיון דשביעי שלו בשבת אנוס הוא ובשבת עולה לו והוה ליה קובר שבעה קודם לרגל דבטלה ממנו גזרת שלשים, וכיון דאנוס הוא מותר לגלח במועד.

ג׳אמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים בשחל שלישי שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב. והוא הדין אפילו יום ששי. מאי טעמא דאכתי לא שלים אבילות דידיה, אלא רגל הוא דמפיק ליה מאבילות, הילכך אין מותר לרחוץ עד דעייל רגל, וקיימא לן כותיה. ומצאתי בנימוקי הצרפתים מעשה ועמד רבינו שמואל מאבלותו ערב יום טוב מבעוד יום והלך לבית הכנסת ולא התפללו מנחה אצלו בבית האבל כמו שעשו כל השבת כולה. וטעם הדבר מפי הגאון אביו מפני שיום טוב מפסיק ומבטל גזרת שבעה ושלשים ומותר להסתפר ערב יום טוב, כך מבטל גזרת ז' ועומד מאבלותו מבעוד יום, עד כאן מצאתי בנימוקיהם. ודברי טעות הן, שהרי אמרו אסור ברחיצה עד הערב, אלמא כל גזרת שבעה עליו עד שנכנס ביום טוב, אבל לענין גזרת שלשים בקוברו שבעה קודם לרגל מפני שאינו יכול לגלח ביום טוב התירוהו מבעוד יום, וכן אפילו בערב שבת זוקף מטתו מן המנחה ולמעלה משום דלא אפשר, ואף על פי כן אינו יושב עליה אלא משתחשך, וכן הדין בכבוס מכבס ערב הרגל ואינו לובשן עד שתחשך, וכן כתב הראב"ד ז"ל. כתוב בהלכות: והלכה למעשה, הקובר את מתו ברגל לא חיילא עליה אבילות אלא לאחר הרגל ונקיט ימי אבילות מיום טוב האחרון, ואף על גב דלא נהיג ביה אבילות עולה לו למנין שבעה ולא נקיט לאחר הרגל אלא ששה ימים בלבד, ומאן דשכיב ליה שיכבא ביום טוב שני שהוא יום טוב האחרון, או ביום טוב שני דעצרת, נהיג ביה אבילות דהוא יום מיתה וקבורה והכין אסכימו רבנן דאבילות דיום א' דאורייתא הוא דכתיב ואכלתי חטאת היום, וכתיב ואחריתה כיום מר, ויום טוב האחרון מדרבנן הוא, וכיון דאבילות דיום ראשון מדאורייתא הוא ויום טוב אחרון מדרבנן, אתי עשה דאורייתא ודחי לא תעשה דרבנן. וכן כתבו כל הגאונים. וקשה לי, שהרי לענין חתן אמרנו מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וקובר מתו ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות, דכיון דנכנס תחלה לחופה חלה עליו חתונה מיד והוה ליה רגל ודחי אבלות, והא חתונה דרבנן היא ואפילו הכי אתי דרבנן ומבטל יום מיתה וקבורה. עוד קשה לדבריהם למה נוהג אחר כך שבעת ימי אבילות ואין ימי החופה עולין לו, הואיל והן מדרבנן, אף על פי שלא נהג בהן כלום, דומיא דיום טוב שני, אי נמי לינקוט מיום אחרון של חופה. ויש לתרץ דעתם, דגבי קובר את מתו בחתונה על כרחם דחו האבילות, שאם ינהיגו בו יום ראשון אותו יום שנהג אבילות לא היה עולה למנין ימי חופה שאין שמחה במקום אבילות, וכבר התחיל בהם, לפיכך דחו האבילות ואף על פי שהוא מצות תורה, וקיימו החופה אף על פי שהיא מצות חכמים, דקיימא לן חכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. ויש שעלה בדעתם לומר שאין קוברין המת אלא למחרתו שאין כאן יום אבלות מן התורה, והוה ליה כמלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכים ומקוננות. ודברים של שבוש הן. ולמנין שבעת ימי חופה שאמרנו שאינן עולין לו, דבר ברור הוא שאין יום טוב ושמחה שלו עולין לו לאבלותו, אתי ודאי דדבריהם ודחי דדבריהם אפילו י"ט שני ספק הוא, וכספיקא אנו דנין בו בכל מקום. דקיימא לן נולדה בזה מותרת בזה דשתי קדושות הן, הילכך לענין אבילות מונין אותו חול דקיימא לן הלכה כדברי המיקל באבל, ואין אומרים ביום טוב שני חכמים העמידו דבריהם במקום תורה שלא לנהוג בו אבילות דיום ראשון, לפי שאין יום טוב מתחלל ממש באבילות זו, שהרי כשחולץ מנעלו וסנדלו ואינו נותן שלום ולא קורא בתורה ומעטף ראשו וכופה מטתו אין יום טוב מחולל לו בכך, שאפילו אדם אחר שנהג כן שלא לשום אבילות לא עשה ולא כלום, הילכך מקיים של תורה ודוחה של דבריהם. וכבר פירשנו שאינו קורע ביום טוב שני, וכבר פירשנו לדברי הגאונים שאין דינן אלא בשבעת מתי מצוה המפורשין בתורה, אבל מי שמת לו אחיו מאמו ואחותו נשואה ביום טוב שני אינו מתאבל כלל, דלא אתי עשה דרבנן דיחיד ודחי עשה דרבים, ועל פי מה שסדרנו למעלה. ויש אומרים ביו"ט שני של ראש השנה שאינו מתאבל כלל דקדושה אחת הן, ואע"פ שעולה אינו נוהג אבילות ואפילו הוי יום מיתה וקבורה, וזה דעת הרב ר' משה הספרדי ז"ל, ולפי דעתם ודבריהם של הגאונים כיון דהוא מדרבנן אתי עשה דאורייתא ודחי ליה, הילכך נהיג כשאר ימים טובים של גליות.

ד׳הקובר מתו ברגל עולה לו למנין שלשים, ואין צריך לומר קברו שנים ושלשה ימים קודם הרגל, דכי תנן הרגלים מפסיקין ואינן עולין, למנין שבעה הוא דאין עולין, דמצות שבעה אינה נוהגת ברגל, אבל למנין שלשים עולין, דמצות שלשים נוהגת ברגל, דהא אינו מגלח ברגל. תניא נמי הכי, רגל עולה לו למנין שלשים, כיצד קברו ג' ימים בסוף הרגל מונה שבעה אחר הרגל, ומלאכתו נעשית על ידי אחרים ועבדיו ושפחותיו עושין בצינעא בתוך ביתו, ואין הרבים מתעסקים עמו שכבר נתעסקו בו ברגל, ורגל עולה לו למנין שלשים. פירוש מלאכתו נעשית על ידי אחרים, בארבעה ימים אחרונים של אבלות, ועבדיו ושפחותיו עושין בצינעא בתוך ביתו, ואין הרבים מתעסקין בהן עמו, דכיון דשלשה ימים שבסוף הרגל משקבר את מתו לא עסקו במלאכה עולה לו שלא נחמיר בהן, והרבים נמי מתעסקין עמו לנחמו שני ימים האחרונים של אבילותו, לפי שכבר נתעסקו בו ברגל שלשה ימים, דכל שהוא משום אבל רגל מפסיקו, משום עסקי הרבים אין רגל מפסיקו.

ה׳בני יהודה ובני גלילא הני אמרי יש אבילות בשבת, והני אמרי אין אבילות בשבת, מאן דאמר יש אבילות בשבת דקתני עולה, מאן דאמר אין אבילות בשבת דקתני אינה מפסקת, אי ס"ד יש אבילות בשבת השתא אבלות נהגא אפסוקי מיבעיא. ואי קשיא לך למאן דאמר יש אבלות בשבת, אלא הא דתניא בשבת קרעו לאחריו, נימא תיהוי תיובתיה. איכא למימר קריעה לפניו לאו מגזרת שבעה הן, שהרי אם רצה מחליף ואינו קורע, הילכך לכבוד שבת מחליף או מחזיר קרע ואפילו על אביו, וכן הא דתניא מאימתי זוקפין מטות בערב שבת, מפני שיש צער גדול בכפיית המטה, כדאמרינן בפרק אחרון דתענית: עוברות ומניקות מה תהא עליהן, לפיכך התירו לו, אי נמי ההיא תפתר בשאר מטות ולכבוד הרבים שמסובין עליהן בשבת, אבל הוא עצמו במטה כפויה הוא ישן. וראב"ד ז"ל מפרש יש אבלות בשבת, שאם רצה נוהג אבלות ולא שיהא הדבר עליו חובה, ולהני דאמרי אין אבלות בשבת, טעמא דעולה משום דאין שבעה בלא שבת ואם אינה עולה אין לך אבילות שבעה. ורב אחא משבחא פירש שבת עולה ואינה מפסקת מאי טעמא עונג הוא דכתיב ביה, הרגלים מפסיקין ואינן עולין מאי טעמא שמחה כתיבא בהו. וכן כתוב בהלכות גדולות. ולהני דאמרין יש אבלות בשבת הא דקתני אינה מפסקת, איידי דבעי למיתני רגלים מפסיקין תנא שבת אינה מפסקת, לומר יש אבלות בין בצינעא בין בפרהסיא, ולומר אין אבלות ברגלים כלל. בעא מיניה ר' יוחנן משמואל יש אבלות בשבת או אין אבלות בשבת אמר רב מנשיא בר תחליפא אמר רב כהנא אמר שמואל פ' ח' ז' חובה, נ' ת' ר' רשות. פריעת הראש שמגלהו מעטיפה שלו וחזרת קרע לאחוריו וזקיפת המטה חובה עליו, נעילת הסנדל ותשמיש המטה והרחצת ידים ורגלים בחמין רשות. ורב אמר אף פריעת הראש רשות. ואקשינן: ולשמואל מאי שנא נעילת הסנדל דרשות דלאו כולי עלמא עבידי דסיימי מסאני, ולא מינכר עליה אבלות, פריעת הראש נמי לאו כולי עלמא עבידי דמגלו רישייהו. ומתרצינן: שמואל לטעמיה דאמר כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה. א"ר יעקב אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שאין מנעלים ברגליו, אבל יש לו מנעלים ברגליו מנעליו מוכיחין עליו. פירש רבנו הגדול ז"ל ואפילו פריעת הראש רשות. ונראה שהוא סובר דחזרת קרע לעולם חובה וכן זקיפת המטה. אמר רבא אבל מטייל באונקלי בתוך ביתו. פירש רבינו חננאל: אונקלי כעין מצנפת שמכסה בו הראש, והביא לו חבר בסוף מסכת מנחות הלבישו באונקלי וחגרו בצלצול. ורבינו שלמה מפרש באונקלי בגד קרוע שלו. וכן נראה שהוא מלבוש, כדאמרינן בכל כתבי הקדש: מקטורן אונקלי ופונדא, וכן בפרק אלו הן הנשרפין: שלף שננא והניחה באונקלי שלו, ובסוף מגלה אמר לענין תפילין: נתנה על בית יד אונקלי שלו, אלמא מלבוש הוא שיש לו בית יד, והוא בגד התחתון, וכשנותן עליו תפלין שבזרוע יש חציצה בינו לבין בשרו, והדברים מטין כדברי רבינו שלמה שהאונקלי קרוע הוא ומהלך בו בצינעא וקרעו לפניו, וכשבאין אחרים להראות לו פנים לובש בגד שלם עליו שבגד תחתון הוא. אבל יכולני לפרש וכן נראה שהוא מלבוש שמחברין אותו בשפה של מעלה באונקלי של כסף, כעין שאמרו אונקליאות של ברזל קבועין בהן, וכן תרגום והשפתים טפח אחד, ואונקלין פשך חד, לפיכך אמרו מותר לטייל בבגד קרוע בתוך ביתו, והוא שנותן עליו האונקלי לחברו אף על פי שהקריעה ניכרת לו והכל רואין שהוא אבל מותר, דהא איכא אונקלי להיכר שבת, והא דקאמר בביתו לפי שאין דרך לטייל בו בפני הרבים. אביי אשכחיה לרב יוסף דקא פריש ליה סודרא ארישיה וקא אזיל ואתי בביתיה, א"ל לא סבר מר אין אבילות בשבת, אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן דברים שבצינעא נוהג. ולענין הלכה דעת רב חננאל לומר דרב לא בעי כחול עטיפת הישמעאלים, ומשום הכי אמר עטיפת הראש נמי רשות, וסודריה דרב יוסף הכי משמע ליה דפרוסי בעלמא פריס ליה ארישיה, והא דאמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שאין לו מנעלים ברגליו וכו' אחזרת קרע קאי, נמצא לדבריו תשמיש המטה רחיצה אסור, חזרת קרע זקיפת המטה חובה, ואם יש לו מנעלים ברגליו חזרת קרע רשות, פריעת הראש ביחיד אסור ברבים רשות. ואין דברי רב חננאל הללו מחוורים לדחות שמועה מפורשת דעטיפת ישמעאלים משום רשות דאמר רב, דאיכא למימר קא סבר איכא אינשי דמכסו פומייהו בלא אבלות דהא איכא ישמעאלים ואיכא דנהיג בעיטוף כותייהו. ועוד ראיה, דהא רב נחמן פריש לה לדשמואל ומחוי עד גבי דיקנא ולדברי רבינו שלמה הלכה כרב בפריעת הראש רשות, דמימרא דר' יעקב אמר ר' יוחנן יש לו מנעלים ברגליו מוכיחים עליו איכא לאוקמה אחזרת קרע, ואפילו בזקיפת המטה, דלא מכרע ר' יוחנן כדרב ושמואל, ולדעת רי"ף ז"ל הא דר' יוחנן אפריעת הראש קיימא, ואליבא דשמואל, אבל חזרת קרע חובה. וכן נראה מדבריו, שאפילו בביתו בצינעא חובה, ואינה מכלל דברים שבצינעא שאפילו בחול אינה מגזרת שבעה אלא מחליף ומחזיר אם רצה, והיינו דתניא ובשבת קרעו לאחוריו. ובתשובות הגאונים מצינו דעת אחרת דאפילו פ' ח' ז' בפרהסיא חובה, בצינעא נוהג בכולן, וכדעת רבינו בעל הלכות ז"ל נראה ונכון מכולן. הילכך דברים שבצינעא ממש תשמיש רחיצה וסיכה חייב לנהוג בהן אבלות, דברים שבפרהסיא כגון כפיית המטה וקרע לפניו אסור בהן אלא חייב בכפיית המטה וחזרת קרע לאחוריו כיסוי הראש וחליצת סנדל חובה לנהוג בהן אבלות בתוך ביתו, באו אחרים להראות לו פנים פריעת הראש חובה ונעילת סנדל רשות, ואם היו לו מנעלים ברגליו אף פריעת הראש רשות, וכן עיקר.

ו׳ולענין שאלת שלום מצינו בירושלמי: תני מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת שואלין, כהדא רבי הושעיא רבה אזל לחד אתר חמא אבליא בשבתא ושאל בהון, אמר לון איני יודע מנהג מקומכם אלא שלום עליכם כמנהג מקומכם. ר' יוסי בן חלפתא משתבח ברבי מאיר קמי צפוראי אדם גדול הוא קדוש הוא צנוע הוא, חד זמן חמון ליה שאיל בשלם אבליא בשבת, אתו אמרון ליה רבי אהין הוא דאת מתני שבחיה, אמר לון מה עביד, אמרי ליה שאיל בשלום אבלים בשבתא, אמר לון בעון אתון מידע חייליה אתא לאודועי אין אבלות בשבת, דכתיב ברכת ה' היא תעשיר, זו מצות שבת, ולא יוסיף עצב עמה, זו אבילות, כמה דתימר נעצב המלך על בנו. ומפני ששאלת שלום הרבים הוא שנכנסין אצלו וצריכים לשאול בשלום, אלא שאין אבלות מתפרסם בשתיקתם לפיכך תלו אותו במנהג. והרמב"ם ז"ל כתב דברים שבצינעא נוהג עטיפת הראש ותשמיש ורחיצה בחמין, אבל דברים שבגלוי אינו נוהג אלא לובש מנעליו וזוקף את המטה ונותן שלום לכל אדם. וזה אינו נכון, אלא מתעטף בביתו וברבים אסור, וחולץ בביתו, וברבים אם רצה נועל, וכפי מה שפירשנו.

ז׳ודברים שבצינעא לא מיבעיא בשבת דנוהג אלא אפילו ברגל נוהג, דגרסינן בפרק בתולה נשאת לענין חופה: כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים, מסייע ליה לר' יוחנן דאמר ר' יוחנן אף על פי שאמרו אין אבלות במועד אבל דברים שבצינעא נוהג. והוא שמועתו של רבי יוחנן האמורה כאן דאמר ליה רב יוסף לאביי הכי אמר ר' יוחנן דברים שבצינעא נוהג, ומפרש דוקא בשבת לפי שהוא עולה הנהיגו בה בצינעא, אבל הרגלים שמפסיקין ואינן עולין לדברי הכל אינו נוהג לא בצינעא ולא בפרהסיא כלל, וזו דעת הרמב"ם ז"ל וכת אחרת מן החכמים שמסכימין בדעת הזה, ואנו על מי נסמוך בואו ונסמוך על דברי הראשונים שדבריהם דברי קבלה ואינן צריכין חיזוק, כל שכן שהגירסא כתובה בכל הספרים ובנוסחאות הישנות והבדוקות ועוד ממקומו הוא מוכרע, שהרי הביאו ר' יוחנן לענין חופה והרי הקובר מתו בתוך ימי חופתו כקובר בתוך הרגל דמי, שאף הם אינן עולים כרגלים ואע"פ כן נוהג בצינעא, וזו ראיה גמורה, וחלוק וההפרש עצמו שאמרו בין שבת למועד מפני שזה עולה וזה אינו עולה אינו לדברי האומר אין אבלות בשבת דלדידיה שבת כרגל, בזה ובזה אין אבלות, אלא לדברי האומר יש אבלות בשבת בין בצינעא בין בפרהסיא, ודייק משום דעולה לדידיה ודאי חלוק דין רגלים מדין שבת, בשבת יש אבלות ועולה, במועד אין אבלות דהא אינו עולה, אלא למאן דאמר אין אבלות בשבת, וכן למה שהעלינו בסוף השמועה אין אבלות בשבת אבל דברים שבצינעא נוהג, דין הרגלים כדין השבת אין בהן הפרש בכך, שבשניהם אין אבלות נוהג רק בדברים שבצינעא, אלא שאלו מפסיקין ואינן עולין כיון שלא נהג בכל גזרת שבעה, וזו עולה ואינה מפסקת משום דלא איפשר כדפרישנא לעיל. וכשנחפש דברים הללו חוץ מהגמרא שלנו מצינו בתוספתא: אין אבל רשאי להתאבל בתוך המועד אבל נוהג בצינעא בתוך ביתו. ובאבל נמי תניא: אבל במועד כאלו שאינו אבל ונוהג בצינעא. ובירושלמי נמי גרסינן הכי: מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת הרגלים מפסיקין ואינן עולין, אמר ר' סימון בשם ר' יוחנן שהוא מותר בתשמיש המטה. פירוש ברגל ולא בשבת. לפיכך זו עולה וזו מפסקת. ואמרינן: קם ר' ירמיה עם ר' יהודה בר' סימון אמר ליה הכין אמרין כל תלמידוי דר' יוחנן לא שמע בר נש מיניה הדא מילתא אלא אביך, פירוש: רצה לומר לו שלא אמרה רבי יוחנן מעולם, והדר אמרין: אמר ר' יעקב בר אחא אין איתמרת אין לא איתמרת אלא מן אלין מילי דהכין הכין. פירוש בין שנאמרה או שלא נאמרה אם הדבר אמת כן הוא, ואמרינן: מילתיה דר' יהושע בן לוי והלא אמרו אין אבל ברגל אלא שהרבים נוהגין בו בצינעא, מהו בצינעא, פירוש שהוא אסור בתשמיש המטה. פירוש: הביא ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי הברייתא השנויה באבל דקתני ונוהג בצינעא, ופירוש בצינעא שהוא נוהג בו שהוא אסור בתשמיש המטה. דהקשו: אתיבון הרי הרגל הרי הוא אסור בתשמיש המטה ואינו עולה, אף השבת הואיל שהיא אסורה בתשמיש המטה לא תעלה. פירוש כיון שלמדו דאחד שבת ואחד רגל נוהגין בדברים שבצינעא, חזרו לשאלה ראשונה, אם כן מה נשתנה זה שעולה ואינו מפסיק וזה שאינו עולה ומפסיק. ומתרץ: אמר רבי אבא אפשר לשבעה בלא רגל, ואי אפשר לשבעה בלא שבת, ואם תאמר שבת תפסיק ליכא אבלות שבעה, אם תאמר לא תפסיק ולא תעלה, ז' רצופים לעולם לא משכחת, והפכתי חגיכם לאבל דומיא דחג, ועוד כיון שלעולם אינה מפסקת עולה היא. הרי ביררנו מחלוקת זו בדברים נכונים וברורים. ואם תאמר כיון שהבאנו מן הברייתות נוהג דברים בצינעא למה לא הקשו מהן בגמרא למי שאמרו אין אבילות בשבת. לפי שיש לומר נוהג בצינעא שאמרו רשות, ולדברי שמואל נ' ת' ר' רשות, או שהיא משנת בר קפרא שנשנית לדעת רבי יוחנן, והרבה כיוצא בהן בגמרא שאין משיבין מהן, ועוד מצינו בהרבה מקומות בגמרא שהיו יכולין להביא ברייתא ולומר תניא כותיה ולא אמרו כן, כאותה שבפרק מפנין גבי בשר תפוח דמיתניא ברייתא כותיה דרב הונא, ולא מסייע ליה מינה, ועוד אחרת בפרק הזהב במעשר שני שאין בו שוה פרוטה, ובפ' אין מעמידין גבי ביצה צלויה, ובפרקא קמא דבתרא גבי אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו, וכן כיוצא בהן בגמרא הרבה, אבל מכל מקום הרי העלו בירושלמי שהוא אסור בתשמיש המטה ברגל, ופירשו טעם עולה ואינה מפסקת ומפסיקין ואין עולין, ויישבו הקושיא שהטעת כת החכמים הנזכרים לומר שאין אבילות ברגל כלל, ונתבררה ספקא זו כהוגן.

ח׳ועוד אני אומר לענין מצות שנוהגין בהן אבלות ברגל ולא מדין הרגל בלבד אלא מתורת אבילות שהרי אמרו בגמרא: לענין שבעה לא קא מיבעיא לי, שאין רגל עולה למנין שבעה, דלא נהגא מצות שבעה ברגל, כי קא מבעיא למנין ל' דקא נהגה מצות שלשים ברגל, דאסור בתספורת וכיבוס. ואם תאמר שאין אבילות חלה עליו ברגל אלא שהוא נוהג מפני הרגל, שכל אדם אסור לספר ולכבס בו, והלא מדין רגל לובש הוא כלים מגוהצין חדשים לבנין, ונוטל צפרניו בגנוסטרא, ושמח שמחת מרעות, ואם בא ממדינת הים ומבית השביה ושאר דרכים שמנו חכמים מספר ומכבס כדרכו, ומה מצות שלשים מצאו כן שתעלה למנין שלשים, והרי במצות שבעה נמי נוהג קצת ברגל שאינו מכבס כסותו במים והרבים מתעסקין בו כדין אבל, ואפילו הכי כיון דלא נהיג במצות שבעה כדינו אינו עולה, אלא שמע מינה אבלות נמי נוהג בהן, וכל גזרות שלשים עליו ברגל. ותמה על עצמך, הוא יהא שמח בשמחת מרעות והרבים מתעסקין בו באבל, אלא שמע מינה שהוא נוהג במצות שלשים כמנהגו בהן בחול, אסור בתספורת ובגיהוץ בין לכבס בין ללבוש, ואפילו בא ממדינת הים, ואסור בשמחת מרעות ובנטילת צפרנים בגנוסטרא, וטעמא דמילתא מפני שהן מצות לא תעשה, ומדין הרגל נמי נוהג בהן במקצתן, הלכך כשנוהג בכולן באבלותו אין אבלותו מתפרסמת עליו, לפיכך אמרו עולה למנין שלשים דקא נהגא מצות שלשים ברגל כולו כדינו בחול, ואינו עולה למנין שבעה שאין נוהג ברובן של מצות שבעה. וגם זה סמך וסעד לדברי הגאונים, שאע"פ שאין אבילות במועד ומפסיק ואינו עולה, אבל נוהג בגזירת שבעה כל דברים שבצינעא, שהרי בגזירת שלשים נמי רגל מפסיק ונוהג בהן מתורת אבילות. ראיה לדברים הללו מה שאמרו: שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה, עולה לו ואינו נוהג אלא יום אחד, וכן אמרו ברגל. והא שבת דברים שבצינעא נוהגין בו ואף על פי כן כיון שאינו בכל מצות שבעה כדינו אין תורת אבל עליו, לפיכך נעשית לו למוצאי שבת כשמועה רחוקה, אף אתה אל תתמה על הרגלים שאף על פי שאינן עולין דברים שבצינעא נוהגין בהן, דכל שאינו נוהג אבלות כדינו אף על פי שנוהג בדברים שבצינעא אין תורת אבלות עליו, ולמדנו לרגלים במה שהן עולין למנין שלשים לא מפני מקצת מצות שלשים שנוהג בהן מדין הרגל, אלא שהוא נוהג בכולן כדין אבלות, כמו שפירשנו.

ט׳ר' אליעזר אומר משחרב בית המקדש עצרת כשבת, רבן גמליאל אומר ר"ה ויוה"כ כרגלים. ואין צריך לומר עצרת וכו', כדפרישית במתניתין. אמר רב גידול בר מנשיא אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל, דראש השנה ויום הכפורים כרגלים, וכל שכן עצרת. איכא דמתני לה להא דגידול בר מנשיא אההיא, דתניא תינוק כל שלשים יום וכו'. דרש ר' ענני בר ששון אפיתחא דבי נשיאה יום אחד לפני עצרת ועצרת הרי כאן ארבעה עשר יום, שמע רב ששת איקפד אמר אטו דידיה היא, דר' אלעזר אמר רבי הושעיא היא דאמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה ת"ל בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, וכיון דיש לה תשלומין כל שבעה ודאי הרי כאן שבעה ימים למנין אבלות. אדבריה רב פפא לרב אויא סבא ודרש: יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה הרי כאן ארבעה עשר יום, אמר רבינא אף אנו נאמר יום אחד לפני החג והחג ושמיני שלו הרי כאן עשרים ואחד יום. רבינא איקלע לסורא דפרת אמר ליה רב חביבא מסורא דפרת לרבינא: אמר מר יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה הרי כאן ארבעה עשר יום. אמר ליה: מסתברא כרבן גמליאל אמרי. קשיא לי בשלמא יום אחד לפני ראש השנה חשוב שבעה דהא בטלה ממנו גזרת שבעה, אלא ראש השנה שבעה מאי, והא אין תשלומין לראש השנה שבעה, דהא לית ביה חגיגה כלל, וכן שמיני של חג שבעה, אמאי, איהו תשלומין דראשון הוא ולית ליה שבעה, ואנן אמרינן לעיל אטו דידיה היא דר' אלעזר אמר ר' הושעיא היא, עצרת שבעה דאמר רבי אלעזר מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה, אלמא כשעולה למנין שבעה משום שיש לה תשלומין הוא. ויש לומר דהא איקפד רב ששת עליה דרבי ענני בר ששון במילתא פשיטא איקפד ביה ובכל דכן אתא עליה לומר, דכיון דאמר רבי אלעזר אמר ר' הושעיא דיש לה תשלומין שבעה ודאי חשוב הוא שבעה למנין שלשים, ומיהו לא פסיקא ליה לרב ששת דכל דלית ליה תשלומין שבעה לא יהא חשוב שבעה, אלא איהו קאמר דמילתיה דרבי ענני בר ששון כרבי הושעיא ודאי הוא, ואתא רב פפא ודרש דראש השנה נמי כיון דכרגלים היא יום אחד לפני ראש השנה חשוב שבעה, דהא מבטל גזרת שבעה, וראש השנה עצמו חשוב שבעה דכיון דהוי כרגל לגזרת שבעה חשוב כרגל שלם לגזרת שלשים, מפני שהוקשו כל המועדים זה לזה דכתיב אלה מועדי יי'.

י׳עוד אני צריך לפרש בקפידא דרב ששת: היכי אמר דר' אלעזר אמר ר' הושעיא היא, והרי מכל מקום אפשר לנו לומר שאין תשלומין מועילין אלא בזמן שבית המקדש קיים, אבל משחרב עצרת כשבת כדברי ר' אליעזר, ומדר"א א"ר הושעיא ליכא למגמר מידי לזמן הזה. ויש לומר דהכי קאמר האי מנינא דארבעה עשר למה לי, דר' אלעזר אמר ר' הושעיא היא, שאלו לפסוק שהיא כרגלים בזמן הזה דרבנן דמתניתין היא. והראשונים שאלו יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה ארבעה עשר מה צורך לחשבון זה, והלא כשהוא קובר מתו יום אחד לפני ראש השנה בטלה ממנו גזרת שבעה ונוהג בגזרת שלשים שבעה ימים בחול עד יום הכפורים וכשיגיע יום הכפורים בטלה ממנו גזרת שלשים, דיום הכפורים נמי כרגלים הוא וכיון שתעלה ר"ה לארבעה עשר או לאחד עשר עד יוה"כ הוא נוהג, ויוה"כ מבטל שאר גזרת השלשים. ויש שסוברין בתירוץ הקושיא הזו, שמנו אותן ארבעה עשר יום לשומע שמועה קרובה לאחר ראש השנה ממי שמת קודם ראש השנה בששה עשר ובעשרים יום, שמונין לו יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה ארבעה עשר והויא לה שמועה רחוקה ואינו נוהג אלא יום א', וכן זה נוהג לדעת המפרש הזה ביום אחד לפני החג והחג ושמיני שלו שהם עשרים ואחד יום לשומע שמועה לאחר החג תשעה ימים שנעשית לו רחוקה. וזו הסברא רחוקה מאד. ורואה אני בה דברי הרב רבי זרחיה הלוי ז"ל, דהיאך יעלו ימים למי שלא שמע ולא חל עליו בהם אבילות ולא בטלו ממנו כלום, אם אמרו במי שעלו לו ימים הללו לשבעה ובטלו ממנו גזרותיו, יאמרו במי שלא שמע כלל, והרי השומע ביום שלשים כשומע ביום תשעה ועשרים הוא ונוהג שבעה ושלשים, ואע"פ שאמרו יום שלשים ככולו במי ששמע ונהג אבלותו לא אמרו במי שלא שמע כלום, ואף זה כן, אין מונין יום אחד לשבעה למי שלא שמע ולא בטל כלום, ואלו היה דין מי שלא שמע ולא נהג אבילות כדין מי שנהג בו השומע אחר הרגל שמת לו מת קודם הרגל שבעה ימים היו בטלות ממנו גזרת שלשים, ולא משכחת לה שומע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה לעולם, שאם מת לו מת שמונה קודם הרגל אפילו בתוך הרגל רחוקה היא שכבר בטלו גזרת שלשים, ואם תוך שבעה מת המת אף לאחר הרגל קרובה היא, אלא שאין דין מי שלא נהג אבלותו ולא שמע בו כדין הנוהג, הילכך לא שנא ערב הרגל ולא שנא יומו של רגל אין נמנין לגבי שמועה אלא לעצמן. ואחרים פירשו שאין יום הכפורים מבטל גזרת השלשים מן הקובר מתו בערב ראש השנה, דתרי קולי בחדא אבילות לא עבדינן שיבא רגל אחד ויבטל גזרת שבעה ויבא רגל אחר ויבטל ממנו גזרת שלשים, ועוד כיון שהרגל הראשון שפגע בו לא היה בו כח לבטל מעליו גזרה זו של שלשים אף הרגל השני אינו יפה מן הראשון, וכבר הוחזק האבילות הזו להתנהג ברגלים, וכן הקובר מתו בערב יום הכפורים אין החג מבטל ממנו גזרת שלשים אלא מונה אחר יום הכפורים ששה עשר יום. ודעת בעל הלכות כן שכתב: והיכא דמית ליה מת קודם ראש השנה ביום אחד עולה לו למנין שבעה, וראש השנה ז' הרי ארבעה עשר, וז' שבין ראש השנה ליום הכפורים הרי אחד ועשרים, ויוה"כ דהוא רגל חשיב להו ז' הרי שמונה ועשרים, נקיט לה בתר יום הכפורים תרי יומי למשלם תלתין ומגלח ערב הסוכות. וכן היכא דמית ליה מת מקמי עצרת ומקמי ראש השנה ומקמי יום הכפורים ביום אחד עולין למנין ארבעה עשר דקיימא לן כרבן גמליאל, דתנן רבן גמליאל אומר ראש השנה ויום הכפורים כרגלים, מאי טעמא הוקשו כל המועדים זה לזה ולא מיבעיא עצרת ואמר רב גידל בר מנשיא אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל. וגם בזה דעתי נוטה לדברי הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל, לפי שהקובר מתו אחר ראש השנה מותר לגלח בערב יום הכפורים שהוא יום שביעי שלו, ואם זה מפני שנהג מקצת היום אחד בגזרת שלשים נתיר לגלח, זה שנהג כל אלו בגזרת שלשים נאסור אותו, אין הדעת סובלת כן, מה לנו למצות שבעה שלו רגל אחר הוא שהפסיקן, ואע"פ שאין לנו מן הגמרא לדחות הסברא הזו בראיה, אבל נאמר לבעל הדקל הרים אתה.

י״אעוד אמרו אחרים, דודאי לדברי רבן גמליאל דאמר ראש השנה ויום הכפורים כרגלים אין לנו צורך בחשבונן של ארבעה עשר יום, דראש השנה מבטל גזרת שבעה ויום הכפורים גזרת שלשים, אבל רב פפא לא היה סובר כרבן גמליאל שיהו כרגלים לגמרי אלא לחשבון שבעה בלבד הם כרגלים משום דאיתקש מועדים להדדי, אבל לבטל גזרות אינו כרגלים דהא לא כתיבא בהו שמחה, וכשתאמר והלא יום אחד שלפני ראש השנה עשאוהו כשבעה לבטל ממנו גזרת השבעה, אלמא אפילו לבטל גזרות הם כרגלים והם משיבים ואומרים: הפסקת שבעה על כרחך היא באה, מפני שראה ראש השנה נחשב כשבעה, והלכך גזרת שבעה כלה בר"ה, ומפני כך חשבו אותה לי"ד, דכיון שאינה יוצאת ביומו אינה נכנסת לתוכו, אבל גזרת שלשים שאינה כלה ביומו נכנסת ויוצאה ממנו אלא שנחשבת לשבעה, והיינו דאמר ליה רבינא לרב חביבא מסורא דפרת אנא מסתברא כר"ג אמרי. וזו הסברא לראב"ד ז"ל. ואני תמה פה קדוש יאמר דבר זה, אם כן יום ר"ה עצמו הוא שביטל גזרת השבעה עשיתו כשבת עולה ואינו מפסיק, אלא שהוא נמנה שבעה מפני הקש המועדים זה לזה, ולמה חשבו יום שלפניו שבעה, ועוד למה לא נהג במקצתו של יום ראש השנה עצמו בדברים שבצינעא כשאר הרגלים שהאבילות נכנסת בתוכם, ועוד היאך עשו הקש זה של מועדים למחצה שלא יהו מפסיקין ועולין למנין שבעה, וכתיב בראש השנה שמחה ואיסור עצבון: היום קדוש הוא לה' אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו... כי קדוש היום לאדוננו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם. ועוד שאין במשמעות לשון הגמרא כמו שפירש הרב ז"ל אלא "מסתברא כרבן גמליאל אמרי". אלא אם באנו לדקדק אחר הלשון יש במשמע שלא הודה רבינא שיהא יום שלפני ראש השנה וראש השנה ארבעה עשר, והתנצל מזה ואמר אנא לא אמרי הא מלתא אלא מסתברא כרבן גמליאל אמרי שהוא דין אחר, ממנו טעו לומר כן בשמי, או שאמר שלא פסק הלכה כן להדיא אבל אמר דמסתבר טעמיה, כענין שדקדקו בגמרא בין הלכה ומטין ונראין, וזה כמו שאמרו בפרק אין צדין מי אמר מר הלכה כר' שמעון אמר ליה מסתברא כותיה אמרי מדקתני לה בברייתא בלשון חכמים שמע מינה מסתבר כותיה, לומר שלא פסק הלכה כמותו בפירוש אלא ממתניתא אמר דמסתבר טעמיה, וכן בפרק יוצא דופן במסכת נדה מי אמר הלכה כר' יוסי בן כיפר שאמר משום ר' אליעזר אמר ליה מסתברא אמרי, מדכולי פירקין קתני יום אחד והכא לא קתני שמע מינה מסתברא כותיה. ומכל מקום אין לנו בעיקר הדין הפרש וחלוקה בין מסתברא כפלוני ובין הלכה כמותו לעשות כמנהג במקצת ולא בכל. ומצינו במקומות שפסקו הלכה בלשון מסתברא כגון זה שהזכרנו שהלכה כר' יוסי בן כיפר מלשון מסתברא כותיה. וכן עכשיו דחינו כל הסברות והחזיר אותנו הענין לעיקר השאלה שנשתבשו הדעות בשבילה, מה תועלת במנין יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה ארבעה עשר. ואני אומר שהמפרשים הללו החמירו בזו השאלה שלא לצורך, דרב פפא לאשמועינן דראש השנה כרגלים אתא, וקאמר דעולין לו ארבעה עשר, לומר שמבטלין ממנו גזרת שבעה ועלו לו מכלל שלשים, אלא כיון שהוצרך לומר שהוא כרגלים ומבטל, אמר הדבר כמות שהוא דארבעה עשר עולין לו כאלו נהג בהן וכלפי שדרש ר' ענני בר ששון בעצרת שעולה לארבעה עשר דרש רב פפא שאף ראש השנה נמי עולה לארבעה עשר לומר שהוא כרגל גמור שיומן נמנה שבעה. ועוד יצא מכלל מנינו של רב פפא דלרבנן דאמרי אם לא גלח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל, עלו לו ימים הללו ומגלח לאחר יום הכפורים. ושמא רב פפא כרבנן סבירא ליה, דהא רב ורב הונא כרבנן סברי גזרות בטלו ימים לא בטלו. ובין שסובר כן או שאינו סובר, איהו מלתא דהיא קושטא קאמר, וקא משמע לן דינא דראש השנה ודשאר הרגלים כרבי ענני בר ששון.

י״בעוד אני אומר, דהא דאמרינן: אמר ליה רב חביבא מסורא דפרת לרבינא אמר מר יום אחד לפני ר"ה וראש השנה הרי ארבעה עשר יום אמר ליה אנא מסתברא כרבן גמליאל אמרי, הכי קאמר ליה אני לא אמרתי, אני לא פירשתי מנין, אלא אמרתי שהם כרבן גמליאל. ובודאי מה שהתנצל רבינא שלא אמר "הרי כאן ארבעה עשר" אלא מסתברא כרבן גמליאל אמרי, אם להפריש ולחלק בעיקר הדין אמר כן אין אנו יוצאין ידי חובת הלשון אלא באחד משני דרכים, או שנאמר שלא יודה שהם ראויין למנותן ארבעה עשר אלא כרגלים הן, מפסיקין ואינן עולין, או שנפרש שאינו צריך למנותן כן, דרבינא ודאי בהרי הן כרגלים אורי כרבן גמליאל, ובמנין זה לא אורי, ועל כרחין ודאי לרבינא ראויין הן למנותן ארבעה עשר. דכיון דאיהו סבר כרבן גמליאל שהם כרגלים למה לא יהו ראויין לספירת ארבעה עשר כשאר הרגלים, אם תאמר מפני שאין לו תשלומין כל שבעה וכטעמיה דרב ששת בעצרת, והרי שמיני של חג שמנאו רבינא עצמו שבעה אין לו תשלומין כלל, ועוד הא רבינא עליה דרב פפא קאי, ואף אנו נאמר יום אחד לפני החג והחג ושמיני שלו עשרים ואחד יום, אלמא מודה ליה לרב פפא במנין דידיה ולא פליג עילויה, ומניה דייק וגמר החג ושמיני שלו. אלא ודאי משמע דרבינא הכי קאמר ליה לרב חביבא מסורא דפרת, אני לא אמרתי בראש השנה מנין, שאיני צריך למנין ארבעה עשר שלו, אלא מסתברא כרבן גמליאל אמרי שהוא כרגלים, וחשוב אתה אותו שבעה או ארבעה עשר דודאי הוא רגל. ולפי הפירוש הזה הרי רבינא עצמו נשמר ונזהר מן הקושיא הזו החמורה אצל המפרשים. ובין שתפרש כן, ובין שתאמר שאין חלוק בין מה שאמר לו רב חביבא לרבינא במנין יום אחד לפני ר"ה ור"ה ארבעה עשר ובין מה שהודה רבינא מסתברא כרבן גמליאל אמרי, אלא לומר שלא פסק כמותו להדיא אבל אמר דמסתבר טעמא כלומר נראין דבריו, אין הקושיא מכל מקום ראויה מדקדוקה כל הדינים הרחוקים שהזכרנו למעלה, ומה שאמרנו תחלה מפסיק ועולה כהוגן, דרב פפא מילתא כדאיתא אמר דראש השנה כרגלים, ודינא דראש השנה ודשאר הרגלים כחדא קא משמע לן שעלו לו ארבעה עשר יום, ויום הכפורים מפסיק השאר.

י״געוד מצאתי לרב ר' משה הספרדי ז"ל שכתב: הקובר את מתו אפילו שעה אחת קודם ראש השנה ויום הכפורים בטלה ממנו גזרת שבעה, נמצא מונה אחר ראש השנה ויום הכפורים עשרים ושלשה. ובקובר קודם עצרת כתב: מונה ששה עשר אף על פי שהוא מונה יום אחד הרי הוא רגל ועולה לו שבעה ימים, וכן בקוברו קודם הסכות מונה אחר הסוכות תשעה ימים בלבד, שהרי שמיני רגל בפני עצמו הוא ונמצא ראשון שבעה ושבעת ימי החג הרי ארבעה עשר, ושמיני של חג הרי עשרים ואחד יום. למדנו בדעתו של הרב ז"ל שהוא סובר דרבינא לא אורי במנין ראש השנה שיהא עולה שבעה, מפני שאינו רגל, והיינו דאמר מסתברא כרבן גמליאל אמרי להפסיק כרגלים אבל לא למנות יומין שבעה, ועוד סובר שאין יום הכפורים מבטל גזרת שלשים מן הקובר מתו קודם ראש השנה, שכל שלא הפסיקו רגל ראשון פגע בו תחלה אין רגל מפסיקו כפי הסברא הנזכרת למעלה. ואין דבריו נראין, שאין הפרש בין ראש השנה לשמיני של חג שנמנה שבעה, ואף על פי שזה מכלל הרגל וזה אינו רגל אנו אין לנו בגמרא שיהא מנין זה תלוי ברגל ולא רגל אלא או שנתלה הדבר במי שיש לו תשלומין דשבעה, כאתקפתיה דרב ששת בעצרת, או שנאמר בכל המפסיקין ואין עולין כרגלים כמימרא דרב פפא דאמר אפילו ראש השנה, וכיון דאוסיף רבינא אפילו שמיני של חג שמעינן מינה דכל המפסיקין נמנין שבעה ליומין. מכלל הדברים ומכלל הסברות כך עולה בידינו הלכה למעשה, דראש השנה ויום הכפורים כרגלים גמורין הן לענין אבילות. לפיכך הקובר מתו אפילו שעה אחת קודם ראש השנה בטלה ממנו גזרת שבעה ונוהג בגזרת שלשים עד יום הכפורים, ויום הכפורים מבטל ממנו גזרת שלשים, ומגלח ערב יום הכפורים, לא גלחו ערב יום הכפורים מותר לגלח אחר יום הכפורים. וכן הקובר מתו שעה אחת קודם יום הכפורים בטלה ממנו גזרת שבעה ונוהג גזרת שלשים עד ערב החג, והחג מבטל ממנו גזרת שלשים ומגלח ערב החג, ואם לא גלח קודם החג מגלח אחר הרגל. והקובר את מתו יום שלאחר ר"ה מגלח ערב יוה"כ, קברו אחר יוה"כ מונה תשעה לאחר החג, ומגלח, ימים שלפני החג והחג ושמיני שלו במנין אחד ועשרים, וכן הלכה. ואם תאמר לדברינו למה אין שמיני של חג מבטל ממנו גזרת שלשים שהרי הוא רגל בפני עצמו, והוה ליה קובר מתו שבעה ימים קודם הרגל דבטלה ממנו גזרת שלשים, שהרי כבר עלו לזה ארבעה עשר יום קודם רגל של שמיני. זו אינה תורה שהרי לא נהג בגזרת שלשים, ואף על פי שהרגל עולה למנין שלשים אין מבטלין ממנו גזרות עד שינהוג בהן קצתן.

י״דירושלמי: אין מראין פנים לא בראש השנה ולא ביום הכפורים אמר רבי שמואל בר רב יצחק יום הכפורים שחל להיות בשבת מראין בו פנים, כהדא ר' חזקיה הוי ליה עובדא סלקין רבנן לגביה למחמי ליה אפוי בצומא רבה, אמר לון כלום אמרו אין מראין פנים לא בראש השנה ולא ביוה"כ אלא מפני התפלה, שנייא היא יום הכפורים שחל להיות בשבת ושנייא היא יום הכפורים שחל להיות בחול. פירוש האי מעשה לסתור דברי ר' שמואל בר רב יצחק מייתי ליה, דכיון דמשום תפלה הוא לא שנא יום הכפורים שחל להיות בשבת, ולא שנא חל להיות בחול אין מראין בו פנים, שהרי שוין הן בתפלה. אבל הרב ר' יצחק בן גיאות ז"ל העלה מכאן דבשחל בשבת מראין בו פנים, ואין זו דרך הגמרא הזו.

ט״ותנו רבנן חכם שמת בית מדרשו בטל, אב בית דין שמת כל בתי מדרשות בטלין, ובני הכנסת נכנסין לבה"כ ומשנין את מקומן, היושבין בצפון יושבין בדרום והיושבים בדרום יושבין בצפון, נשיא שמת בתי מדרשות כלן בטלין ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת וקורין שבעה ויוצאין. ר' יהושע בן קרחה אומר לא שיצאו ויטיילו בשוק אלא יושבין ודווין, ואין אומרין שמועה והגדה בבית האבל. פירוש, חכם שמת בית מדרשו בטל כל שבעה לפי שמספידין אותו, ואין עוסקין בתורה בבית מדרשו כלל שלא יתעצלו מהספידו כלל, אבל שאר בתי מדרשות עוסקין בתורה אפילו בשעת הספד, שאין מבטלין תלמוד תורה להספד. אב בית דין שמת כל בתי מדרשות מבטלין תלמוד תורה כל שבעה כדי שיהו כולן פנויין ומתעסקין בהספדו, והרגילין להתפלל בבית הכנסת משנין את מקומן בקר וערב כשהם נכנסין שם להתפלל. נשיא שמת כל בתי מדרשות שבכל המקומות שמספידין אותו כולן בטלין, ובני הכנסת אין נכנסין לבית הכנסת אלא ביום שקורין שבעה בתורה ויוצאין, ומתפללין בביתו של אבל כשאר כל ימי ההספד. והיינו דאיתמר התם בצוואתו דרבי: אל תספדוני יותר מל' יום דלא עדיפנא ממשה רבינו והושיבו בישיבה לאחר שלשים. ואמרינן נמי עד תלתין יומי ספדי ביממא ובלילא, מכאן ואילך ספדי ביממא וגרסי בליליא. אלמא כל ימי הספדו של נשיא מבטלין תלמוד תורה ואין מושיבין ישיבה. ואין אומרין שמועה והגדה בבית האבל, ובשבת קאמר, אע"פ שאין אבילות בשבת אין עוסקין שם בתורה לא בשמועה ולא בהגדה, אבל אם בא להן מעשה מורין באיסור והתר שלו. ובאבל תני לה הכי: אין אומרין לא עת ולא מדרש ולא הגדה בבית מדרשו של אבל, מפני שביהודה נותנין שלום בכניסתן וביציאתן ללמדך שאין אבילות בשבת. ולפי זה הלשון "בית מדרשו של אבל" היינו בתי מדרשות הבטלין משום אבילות, וארישא קאי דקתני בחכם ואב בית דין ונשיא בתי מדרשות בטלין וקאמר עלה דאין צ"ל מעסק הלימוד שבטלים, אלא שמועה ואגדה אין אומרים שם לא בחול ולא בשבת, ואם נצרכו להתחיל לענין שאלה שנשאלה להם מתחילין בהלכות אבלים ויוצאין מענין לענין עד שתתפרש שאלתן וחוזרין להלכות אבלים. ור' חנניא בן גמליאל היה אומר שמועה והגדה בשבת מפני מנהג שביהודה שהיו נותנין שלום בכניסתן וביציאתן שהיו סבורין אין אבילות בשבת, כדאיתמר בגמרא דילן: בני יהודה ובני גלילא הני אמרי אין אבילות בשבת וכו'. ובתשובות אמר רב סעדיה: ובשבת שמת בתוכה חכם מפטירין גלה כבוד מישראל. באבל תניא: יוצאין לבית הקברות ופוקדין על המתים שלשה ימים ואין חוששין משום דרכי האמורי, מעשה שפקדו אחד וחיה כ' שנה ואחר כך מת, אחד והוליד ה' בנים ואחר כך מת.

ט״זבפרק שואל אדם: אמר רב יהודה מת שאין לו מנחמין באין עשרה בני אדם ויושבין במקומו. ההוא דשכיב בשבבותיה דרב יהודה ולא הוו ליה מנחמין, כל יומא הוה מכניף רב יהודה בי עשרה ואזיל ויתיב בדוכתיה, לבתר יומי איתחזי ליה בחלמיה אמר ליה תנוח דעתך שהנחת את דעתי.

י״זאל תבכו למת ואל תנודו לו, אל תבכו יותר מדאי ואל תנידו לו יותר מכשיעור, הא כיצד שלשה לבכי, שבעה להספד, שלשים לגיהוץ ולתספורת, מכאן ואילך אמר הקב"ה אין אתם מרחמין יותר ממני. אמר רבי לוי כל שלשה ימים יראה אבל עצמו כאלו חרב מונחת לו בין שתי כתפיו משלשה ועד שבעה כאלו זקופה כנגדו בקרן זוית, משבעה ועד שלשים כאלו עוברת בשוק. ירושלמי: כל אותה השנה הדין מתוח כנגד אותה משפחה. אמר רבי יוחנן כל שבעה החרב שלופה, עד שלשים היא רופפת, לאחר י"ב חדש היא חוזרת לתערה, למה הדבר דומה לכיפה של אבנים נתרועעה אחת מהן נתרועעו כולן, אמר רבי אלעזר נולד בן זכר באותה משפחה נתרפאת כל אותה משפחה.