תורת ההגיון בהלכה, סיכום ד׳Torat HaHiggayon BaHalakhah, Summary 4

א׳מובן מאליו שהסברות והמושגים בתורת הסבתיות שבהלכה שביררנו, היו פרי התפתחות רחבה של כמה דורות. מהלך התפתחות זו הטביע את עקבותיו ועוד הן נכרות בהלכה. מענין הוא להשוות את הסוגיות שטרחנו לבררן כמו שהן נמצאות בתלמוד ירושלמי וכמו שהן מובאות בבבלי. מושגים חשובים שבבבלי אינם נזכרים כלל בירושלמי. בכל התלמוד הירושלמי לא נמצא המושג של זה וזה גורם. ולא עוד אלא שהירושלמי נושא ונותן בדוגמא העיקרית של זו"ג שבבבלי כמו בתערובות של איסור והיתר. על פי הירושלמי, הפלוגתא שבין ר"א וחכמים בדין העיסה שנתחמצה משאור של חולין ושל תרומה שנצטרפו וחמצו, שייכת כמו כן בכוס שמזגו מן האיסור ומן ההיתר¹⁸ראה לעיל פ"ג אות א.. בתלמוד ירושלמי לא הבחינו בין תערובות של איסור והיתר ובין שני גורמים, אחד של איסור ואחד של היתר, שמהם יוצא אי זה דבר שלא היה בעולם מכבר. ומשמע שזו היתה גם שיטת הבבלי עד ימי אביי ורבא. נראה שהמושג של זו"ג לא היה ידוע בדורות שלפניהם, ואביי חידש דבר גדול באמרו על דברי ר' אליעזר: "לא שנו אלא שקדם וסילק את האיסור אבל לא קדם וסילק את האיסור אסור" משום זו"ג.

ב׳גם המושג של "דינא דגרמי" לא הוזכר בירושלמי¹⁹ראה לעיל פ"ד הערה 15. הנקרא בבבלי "דינא דגרמי" מובא בירושלמי בתור "קנסא דר' מאיר". ואין זה דבר מקרי. נראה לכאורה שענין הגורם, תכונת הסיבה הפועלת את הנזק בדינא דר"מ, לא היו ברורים. משום זה דיברו על קנסא דר"מ. "דינא דגרמי" הוא מושג עיוני אבל לא קנסא דר"מ שבירושלמי. נראה שבבבל הצליחו להגדיר את רעיונו של ר"מ באופן הגיוני. הגם שלא נמצא שום מאמר בפירוש בשם ר"מ בדינא דגרמי, כך היתה קבלה בידם שמקור החידוש היה ר"מ. אלא מכיון שהיה לו לריש לקיש להדגיש "ר"מ הוא דדאין דינא דגרמי"²⁰ב"ק ק, א. משמע שהיה זמן שגם זה היה מוטל בספק. דינא דגרמי היה דרגה חדשה בהתפתחות דיני נזיקין ולא נתקבלה מיד בתור הלכה למעשה. כן נראה מן מה דאמר התלמוד במסכת בכורות²¹כח, ב.: "לימא תנן סתמא כר"מ דדאין דינא דגרמי" הרי שהדבר היה תמוה בעיניהם, ובפרק הגוזל ומאכיל²²קיז, ב. מוכח שר' אילעא אמר רב המפרש את המשנה של דן את הדין וכו' בנשא ונתן ביד, סבר דלית הילכתא כר"מ. האמוראים שם לא רצו לדון דין לר' אבא משום הא דאמר רב בדן את הדין ואמרי ליה: "זיל לגבי דר"ש בן אליקים ור' אלעזר בן פדת דדייני דינא דגרמי", משמע מכאן שרב סבר דלא דיינינן דינא דגרמי. אירע גם שר"א בן פדת בעצמו היה מסופק בדבר שאמר לו לריש לקיש{sup}20: "והא את הוא דאמרת ר"מ הוא דדאין דינא דגרמי מאי לאו ר"מ ולא סבירא לן כוותיה". נראה שרק אחר שהשיב לו ר"ל: "לא ר"מ וסבירא לן כוותיה" קיבל ר' אלעזר את חידושו של ר"מ להלכה. לאחר זמן השתמשו במושג של "דינא דגרמי" ליסד עליו דינים בנזיקין אף אם מובנו המדוייק והמקורי של המושג לא היה כולל את המאורע. דינו של מימר בשורף שטרו של חברו היה התפתחות חדשה בדינא דגרמי; מעין זה היה ג"כ דינו של מסור שנפסק ע"פ דינא דגרמי²³ראה לעיל פ"ו..

ג׳גם המושג של "גרמא" אינו מוזכר בירושלמי. אותה ברייתא של ר' יהושע, "ארבעה דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים", המובאה בפרק הכונס, נמצאת שם גם בתלמוד ירושלמי, אבל עצם המושג "גרמא בנזיקין פטור" אינו בירושלמי. וכן בפלוגתתן של ר' שמעון בן ננס ור' יוסי בדין עשיית מחיצה של כלים בכדי שלא תעבור הדליקה, מתפרשת בתלמוד ירושלמי באופן שיש לפקפק אם המושג של "גרם כיבוי" היה מקובל עליהם כמו שהוא מובא בבבלי. ובדיני בכור לא רק שגרמא אינה מוזכרת אלא הדין עצמן אינו נמצא. הדרשה של "כל מום", שממנה מרבינן בתלמוד בבלי גרמא במום של בכור, נדרשת בדרך אחרת לגמרי בירושלמי²⁴עיין בבלי מס' בכורות לג, ב ולד, א. ועיין ירושלמי תרומות פ"ח ה"ד, פסחים פ"א ה"ח.. נראה שבעיקרו המונח "גרמא" הוא פרי עבודתם של אמוראי בבל שביררו בו דינים הנמצאים במשנה ובברייתא²⁵עיין פסחים כ, ב שאמר הגמרא: "ר' אליעזר רמי תרומה אתרומה ומשני מי אמר ר' יהושע גרמא אין בידים לא ורמינהו..." משמע שר' אלעזר "הירושלמי" ג"כ משתמש במושג של גרמא. אמנם בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות לג, ב) לפי הגירסא הראשונה "מתני ליה ר' אלעזר לבריה... כמחלוקת כאן כך מחלוקת בחבית של תרומה" מוכח שמעיקרא לא חילק ר' אלעזר בין גרמא ובין היכא דקא עביד בידים. ומקשה עליו הגמרא שם: "ממאי דלמא עד כאן לא קאמר ר"מ התם דקא עביד בידים אבל הכא דגרמא כרבי יהושע סבירא ליה", נראה שבתר ששמע ר"א שיש לחלק ביניהם "רמי תרומה אתרומה... ומי אמר ר"י גרמא אין בידים לא". נכון הוא שיש לכאורה ראיה שהמושג של גרמא היה ידוע עוד בימי התנאים שהרי כך היא גירסת הברייתא במס' ביצה (כז, ב) גבי דינו של גרמא במום בבכור:... "מום לא יהיה בו אין לי שלא יהיה בו מום מנין שלא יגרום לו מום ע"י דבר אחר שלא יביא בצק או דבילה ויניח לו על גבי האוזן כדי שיבא הכלב ויטלנו ת"ל וכו'..." וכן נמצאת הגירסא גם במס' מנחות (נו, ב) "... וכל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יהא בו מום מנין שלא יגרום לו ע"י אחרים שלא יניח בצק או דבילה וכו' "...; המילים "יגרום לו מום ע"י דבר אחר" הן באמת עיקר הגדרת המושג של גרמא אבל אין זו הגירסא המובאה בפ' כל פסולי המוקדשין, ששם איתא: "... מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום מנין שלא יביא דבילה ובצק ויניחנה על האוזן כדי שיבא כלב ויאכלנה וכו' ". הייתי אומר שהגירסא הנכונה היא כמו שנמצאת הברייתא במס' בכורות ובירור הדין מטעם "שלא יגרום לו מום ע"י דבר אחר" נכנס לתוך הברייתא מן הגמרא לאחר שהבהינו בבהירות בין המעשה שהוא הסיבה הפועלת ובין המעשה שאינו אלא הסיבה המכינה דהיינו גרמא.. אחד מן הראשונים שהיה משתמש בו היה רב, דאמר רבה בר תחליפא משמיה דרב מאן תנא גרם כבוי אסור ר' יוסי²⁶שבת קכ, ב.. הכלל של "גרמא בנזיקין פטור" היה ידוע לאמוראים שבבבל והיה מקובל אצלם כדבר פשוט. אמנם לא היה מבורר בידם על כל פרטיו. על יסוד המשנה של "מרחיקין את הסולם מן השובך", ודוקא מטעם הקושיא המפורשת "והא גרמא הוא", חידש ר' טובי בר מתנה בגמרא: "זאת אומרת גרמא בנזיקין אסור". אבל הדבר לא היה מקובל ביד אביי, והוא גם לא הרגיש בסברא מעצמו, דעל הא דאמר רב יוסף אפיקו לי קורקור מהכא "א"ל אביי והא גרמא הוא", והשיב לו הוא: "הכי אמר רב טובי בר מתני זאת אומרת גרמא בנזיקין אסור".

ד׳בנוגע לשאר הענינים שביררנו אין ספק שכולם היו חידושים בהלכה שנתחדשו במשך הדורות. בין אלה דין של כוחו הוא הותיק ביותר, ובודאי שהיה ידוע עוד בימי התנאים, כדמוכח מן הברייתות שבהן הוא מובא. אמנם בדין כוחו אמר הגמרא: "מהו דתימא כחו לאו כגופו דמי קמ"ל...", ונמצא ג"כ: "...אלא רבנן אי כגופו דמי כוליה נזק בעי לשלם ואי לאו כגופו דמי חצי נזק לא לשלם". ממאמרים כאלה משמע שהדבר היה חידוש גדול בעיניהם, ונראה שאפילו בימי רבא ובימי רב פפא היה עוד מקום לפקפק בדבר²⁷עיין ב"ק י, ב; יז, ב; סנהדרין עז, ב. ראה לעיל פ"ח.. לדעתנו פלוגתתן של ר' יוחנן ור"ל באישו היתה אפשרית רק על יסוד ההבדל שבין אדם המזיק בזריקת אבן ובין המזיק בירית חץ. דוקא משום שהיריה אינה הסיבה הפועלת של כוחו כמו הזריקה אלא הסיבה המשחררת, היה ר"י יכול לומר שאשו משום חציו. מן הבנת "חציו" בתור סיבה המשחררת הסתעף ג"כ דינו של רב פפא במאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא שחייב בכוח ראשון משום "גירי דידיה". אבל מה שקראנו הסיבה המרחקת לפעול, הגם שהיא נכללת בדינו של רבה בזרק כלי מן הגג דבא אחר ושברו במקל, לא היו נושאים דנותנים בדבר בפירושו של עצם הענין עד ימי רבא²⁸ראה לעיל פ"ז אות ג. הוכחנו שם שרש"י מפרש את דברי הגמרא שרבנן ור' נתן פליגי ג"כ באי אזלינן בתר מעיקרא או בתר סוף. וראה לכאורה שהפירוש הוא "אנכרוניזם"..

ה׳מקור ההלכות הנכללות במושג של סיבתיות רוחנית הוא בספרי²⁹עיין ספרי; ירושלמי פ"ח הל' ב; בבלי מס' קידושין כב, ב; ב"מ צ, ב; ראה לעיל פ"ו. בדין המנהיג בכלאים בקול, שמרבה מן "יחדו"; ודינים אחרים מסוג זה נמצאים בברייתות שונות. משמע שטיפלו בבעיות השייכות לענין בדור הראשון של האמוראים ר"י ור"ל בארץ ישראל ושמואל בבבל ועוד אמוראים שבאו אחריהם המוזכרים ג"כ בשמותיהם.

ו׳הדרגה האחרונה בהתפתחות ההלכות השייכות לענינינו היתה סברתו של רב אשי³⁰לרב אשי יש לחלק בין אם היא מורכבת ע"י התאמה של סיבה תכליתית או לא. בדין הסיבה המורכבת שחילק בין נזיקין ובין שבת וחידושו שהגדרנו בתור סיבה מזמינה.