תוספתא בבא מציעא (ליברמן) ו׳Tosefta Bava Metzia (Lieberman) 6
א׳אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער. אפילו ישנות הולכות מארבע אין פוסקין על החדשות מארבע עד שיצא השער לחדש ולישן. יצא השער לאחרים, אע"פ שאין לו, מותר לקוץ הימנו. במה דברים אמורים בזמן שמוצא ליקח באותו השער, אבל אם היו לקוטות, והולכות מארבע, והוא אינו מוצא ליקח אלא משלש, הרי זה אינו פוסק עד שיצא השער ללוקח ולמוכר.
1
ב׳ופוסק עמו על הגדיש של תבואה, ועל העביט של ענבים, ועל המעטין של זתים, אע"פ שלא יצא השער, אבל אחרים לא יקיצו על גביו.
2
ג׳ופוסק עמו על הזבל באשפות כל ימות השנה, אע"פ שאין לזה יש לזה. אין פוסקין על הביצים של יוצר אלא עד שייעשו. אמ' ר' יוסי במי דברים אמורי' באילו העושין בעפר לבן, אבל באילו העושין בעפר שחור, כגון כפר חנניה וחברותיה, כפר שיחין וחברותיה, מותר לקוץ, שאע"פ שאין לזה יש לזה.
3
ד׳אין פוסקין על החלב, ועל הגיזין, אלא עד שייעשו. התחיל לחלב, מותר לקוץ, התחיל לגוז, מותר לקוץ.
4
ה׳אין פוסקין לא על האפרוחין, ולא על הפרגיות, ולא על הדגים שבטבריא, ולא על חבילי קש, אבל פוסקין על הביצים, ועל הצפרים, ועל הדגים שבשאר כל מקומות, ועל חבילי עצים. זה הכלל, כל שיש לו גורן קוצץ עמו כשער גורן, וכל שאין לו גורן פוסק עמו כשעה שירצה.
5
ו׳היה לפניו מאה צאן, ואמ' לו הרי גיזיהן של אילו עשויות עליך במאה של זהב, מותר. מליטרא כך וכך, אסור. ואם יש לו, מותר לגוז וליתן לו. היו לפניו מאה כור, ואמ' לו קמה זו עשויה עליך במאה של זהב, מותר. מכור כך בכך, אסור, ואם יש לו מותר לקצור וליתן לו.
6
ז׳אומ' אדן לחבירו הילך מאתים זוז על מה ששדך עושה, ובלבד שלא יאמר לו מארבע בסלע, מסאתים בסלע.
7
ח׳מלוה אדם את עריסיו מארבע בסלע, מסאתים בסלע. במה דברים אמורי' בזמן שלא ירד לתוך שדהו, אבל אם ירד לתוך שדהו הרי הוא כאחד מכל אדם.
8
ט׳פוסק אדם עם עריסיו לזרע. להוצאה, הרי זה אסור. ולא עוד אלא אפי' זרע והותיר בסאה, בסאתים, לא יוציאם לאמצע לתוך שדהו עד שיעשם עליו דמים.
9
י׳פסק הימנו חיטין ונתן לו שעורין, שעורין, ונתן לו חטין, אסור. לא יאמר לו הילך מנה וצא וקח לך מן השוק, אלא לוקח ונותן לו. או' אדן לחבירו הלויני חבית של יין עד שיבא בני, או עד שאפתח את הדות. היתה לו חבית בתוך הדות, ונפתחה הדות ונפלה ונשברה, אע"פ שחייב באחריותה, מותר. והילל אוסר. למה זה דומה לנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות בגורן ונגנבו, או אבדו, חייב באחריותן, אם פחתו, או הותירו, חייב להעמיד לו.
10
י״אלקח הימנו לגין, וחצי לגין, רביעיות, ושמיניות, רשיי שיאמר לו תן לי מיד בפחות, ואינו חושש משם רבית.
11
י״בכיוצא בו, הלוקח מקח מחבירו על מנת ליתן לו מיכן עד שנים עשר חודש, רשיי שיאמר לו תן לי מיד בפחות, ואינו חושש משם ריבית.
12
י״גהמוכר יין ושמן לחבירו כל ימות השנה חייב להעמיד לו כדרך שהעמיד בקטלזין. ולא יהא מוכר את החבית בשלשה שערים, ואם היה מסביב והותיר מוכר את השאר באי זה מהן שירצה.
13
י״דאיגראנמין היה בירושלם, ולא היו ממונין על השערים, אלא על המדות בלבד. כשהיתה חבית נמכרת בירושלם בשלשה שערים, פיה, שוליה, ואמצעיתה. אומ' אדם לחבירו ילך חמורי עמך היום, ושלך עמי למחר, תחרוש פרתי עמך [היום, ושלך עמי למחר, אבל לא יאמ' לו חמורי עמך היום למזרח, ושלך עמי למחר למערב, החרש פרתי עמך היום] במזרח, ושלך עמי למחר במערב, ואם היה שכר שוה, הרי זה מותר.
14
ט״ור' יהודה אומ' כל ימי הגריד אחד, וכל ימי הרביעה אחד. האומר לפועל הילך מנה זה ויהא בידך שתעשה עמי בפעולה לגורן מדינר ליום, והיה יפה סלע ביום, אסור. הימנו מדינר ליום, והיה יפה סלע ביום מותר.
15
ט״זהנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות בגורן, חייב להעמיד לו בשער בינוני, ואי זה שער בינוני, היו הולכות מתשע ומעשר ומשמנה, נותנין לו מתשע. בשער הזול, נותנין לו כשער הזול, בשער היוקר, נותנין לו כשער היוקר. ר' יהודה אומ' לעולם נותנין לו כשער הזול שלא יאמר לו תן לי כשער הזול, אלא או' לו תן לי מעותי, שלוקח אני בהן כשער הזול. במה דברים אמורים בזמן שמוצא ליקח בכל מעות שנתן לו, אבל אין מוצא ליקח אלא כור אחד בסלע, נותן לו כור אחד בסלע, והשאר נותן לו כשער בינוני. ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב פוטרין בלבלר, ופטרו את המלוה מללקות, מפני שהוא בקום עשה.
16
י״זאמ' ר' יוסי בוא וראה כמה סמיות עיניהם של מלוי רבית, אדם קורא את חבירו עובד ע"ז, ומגלה עריות, ושופך דמים, מבקש שיפול עמו לחייו. והלה מביא את הלבלר ואת הקולמוס ואת הדיו ואת השטר ואת העדים ואו' בואו וכתבו עליו, שאין לו חלק במי שפקד על הריבית, וכותב ומעלה בעירכיים, וכופר במי שאמר והיה העולם, הא למדת שמלוי ריבית כופרין בעיקר. ר' שמעון בן לעזר או' יתר על מה שמרויחין הן מתחייבין, שהן עושין את התורה פליסטיר ואת משה טפיש ואומרין, אילו היה משה יודע שכך היו מרויחין, לא היה כותב. ר' עקיבא או' קשה ריבית שאף שאילת שלום רבית, כיצד, והוא לא שאל בשלומו בימיו עד שלוה ממנו, והקדים לו שאילת שלום, הוי אף שאילת שלום ריבית.
17
י״חר' שמעון אומ' כל שיש לו מעות ואין מלוי אותן בריבית, עליו הכתו' אומ' כספו לא נתן בנשך, הא למדת שמלוי ריבית מתמטמטין והולכין מן העולם. מטמוט זה איני יודע מה היא, כענין שנ' הצל לק' למות ומטים וגו'.
18