תוספתא נזיר (ליברמן) ו׳Tosefta Nazir (Lieberman) 6

א׳ספק נזיר טמא, ספק נזיר טהור, אבל נזיר ודיי היה, ספק מצורע טמא, ספק מצורע טהור, אבל מצורע ודיי היה, (אוכל בקדשים) אוכל בקדשים אחר ששים יום, שותה יין, ומטמא למתים, לאחר מאה ועשרים יום. כיצד, אמרו לו נזיר טמא אתה, ואין נזיר טמא מגלח אלא עד שבעה, צא ומנה שבעה, הזה ושנה, גילח והביא קרבן. מנה שבעה ובקש לגלח, ואמ' לו נזיר טהור אתה, ואין נזיר טהור מגלח אלא עד שלשים, צא מנה עשרים ושלשה להשלים שלשים, גילח והביא קרבן. מנה שלשים ובקש לגלח, אמרו לו נזיר טהור אתה, ואין נזיר טהור מגלח אלא על הדמים. כיצד הוא עושה, מביא עולת בהמה ומתנה עליה, ואומ' אם טהור אני הרי זו חובה, ואם לאו, הרי זו נדבה. כיצד תיעשה לו להחמיר עליו, מביא פילי של חרס חדשה ונותן לתוכה רביעית מים חיים, ומביא שתי צפרים דרור, ושחט את אחת מהן על כלי חרס אל מים חיים, חפר וקברה בפניו ואסורה בהנאה. ומביא חטאת העוף ומתנה עליה, ואומ' אם טמא אני חטאת מחובתו ועולה נדבה, אם טהור אני עולה מחובתו וחטאת ספק. ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו, כדרך שהמצורעין מגלחין, ומביא עולת בהמה ומתנה עליה ואומ', אם טמא הייתי עולה הראשונה חובה וזו נדבה, וחטאת העוף מחובתו, ואם טהור אני, עולה הראשונה נדבה וזו חובה, וחטאת העוף ספק, ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו, כדרך שהמצורעין מגלחין. ר' שמעון אומ' למחרת מביא אשמו ולוגו בידו, ומעמידן על שערי ניקנור ומתנה עליהן, ויאמר אם מצורע אני הרי זה אשמו, ואם לאו הרי זה שלמי נדבה. אשם זה נשחט בצפון, וטעון מתן בהונות וסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק ונאכל לזכרי כהונה, ולא הודו לו חכמים לר' שמעון, שמביא קדשים לבית הפסול. להביא חטאת בהמה אין יכול, שאין חטאת בהמה באה על ספק, להביא חטאת העוף אין יכול, שהעשיר שהביא קרבן עני לא יצא, כיצד הוא עושה, יכתוב נכסיו לאחר, ויביא קרבן עני. נמצא עני מביא חטאת העוף, ומתנה עליה, ואומ' אם מצורע אני הרי זה חובתי, ואם לאו, הרי זה ספיקי, ואוכל בקדשים מיד, אבל לשתות יין, וליטמא למתים, אין יכול, שאין ימי נזרו עולין לו מתוך ימי צרעתו. כיצד תעשה לו כדברי בן זומא, סופר שלשים יום ומביא עולת בהמה ומגלח, ומביא חטאת העוף ומתנה עליה, ואומ' אם טמא אני חטאת מחובתי ועולה נדבה, אם טהור אני עולה מחובתי וחטאת ספק, וסופר שלשים יום ומביא קרבנותיו שלמים, ומביא עולת בהמה ומתנה עליה, ואמ' אם טמא אני עולה הראשונה חובה וזו נדבה, וחטאת העוף מחובתו, אם טהור אני עולה הראשונה נדבה וזו חובה, וחטאת העוף ספיקי (ואוכל בקדשים לאחר ששים יום), ושותה יין ומיטמא למתים מיד. במה דברים אמורים בזמן שנזר שלשים יום, אבל נזר שנים עשר חדש, אוכל בקדשים לאחר שתי שנים, ושותה יין ומטמא למתים לאחר ארבע שנים. טמא בספק ומוחלט בודיי, אוכל בקדשים לאחר שמנה ימים, שותה יין ומיטמא למתים לאחר ששים ושבעה יום. טמא בודאי ומוחלט בספק, אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה יום, שותה יין ומטמא למתים לאחר שבעים וארבעה יום. טמא בודאי ומוחלט בודיי, אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים, ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה יום.

ב׳כל קרבנות צבור והיחיד הציץ מרצה על טומאת הדם ועל טומאת הגוף, חוץ מנזיר ועושה פסח שמרצה לטומאת הדם, ואין מרצה על טומאת הגוף. ואם נטמא טומאת התהום הרי זה מרצה. כיצד, היה הולך לשחוט את פסחו, ולמול את בנו, ואמרו לו מת היה עמך בבית שנכנסת לו, או תחת אבן שישבת עליה, ונודע לו בין משעשה פסחו ובין עד שלא עשה פסחו, צריך לעשות פסח שני. אבל אמרו לו קבר התחום היה עמך בבית שנכנסת לו, או תחת אבן שישבת עליה, ונודע לו עד שלא עשה פסחו, צריך לעשות פסח שני, משעשה פסחו, אין צריך לעשות פסח שני.

ג׳וכן נזיר שהלך להביא קרבנותיו, ואמרו לו מת היה עמך בבית שנכנסת לו, או תחת אבן שישבת עליה, ונודע לו בין משהביא קרבנותיו ובין עד שלא הביא קרבנותיו, צריך להבי' קרבן טמאה. אבל אמרו לו קבר התהום היה עמך בבי' שנכנסת' לו, תחת האבן שישבתה עליה, ונודע לו עד שלא הביא קרבנותיו, צריך להביא קרבן טומאה, משהביא קרבנותיו, אין צריך להביא קרבן טומאה.

ד׳חומר באשתו ובתו שאין בעבדו ושפחתו, בעבדו ושפחתו, שאין באשתו ובתו, שאשתו ובתו מפר את נדרן, ואין כופן לשתות יין, וליטמא למתים, אבל עבדו ושפחתו אין מפר את נדרן, אבל כופן לשתות יין, וליטמא למתים. שאין שותין אלא בפניו, ואין מיטמין למתים אלא בפניו.

ה׳ר' יוסה אומ' עבד שאמ' לו רבו, הוי שותה יין שתי שנים, ומטמא למתים שתי שנים, שותה יין בפניו ושלא בפניו, ומטמא למתים בפניו ושלא בפניו.

ו׳למה רבו כופו, לנזיר, אבל לא לנדרים, ולא לשבועות. עבד שנזר, וגילח ויצא לחרות, יצא. נזר, ולא גילח ויצא לחרות, לא יצא. נטמא ויצא לחירות, מונה משעה שנטמא.
חסלת מסכת נזירות