תוספתא פאה (ליברמן) ג׳Tosefta Peah (Lieberman) 3
א׳המקבל שדה לקצור, לא ילקט בנו אחריו. ר' יוסי או' ילקט בנו אחריו. אבל העריסין (והעכורות) והחכורות והמוכר קמתו לחברו לקצור, ילקט בנו אחריו. היו שם עניים שאינן ראויין ללקט, אם יכול בעל הבית למחות בידן ממחה, ואם לאו מניחן מפני דרכי שלום. אין שוכרין פועלי גוים, לפי שאין פקיעין בלקט. אין נותנין מעשר עני לעניי גוים, אבל נותנין להן חולין מתוקנין לשם טובה. בעל הבית שהיה עומד בעיר, א' יודע אני שהפועלין שכיחין את העומר במקום פלוני, ושכחוהו אין שכחה. ר' שמעון בן יהודה או' משום ר' (יהודה) שמעון אפי' אחרים עוברין בדרך וראו את העומר ששכחוהו, אין שכחה, ר' שמעון בן יהודה או' משם ר' שמעון אפילו אחרים עוברין בדרך וראו את העומר ששכחוהו פועלין, אין שכחה עד שישכחוהו כל אדם. ר' יהודה או' העושה כל שדהו עומרים, מעמר להן כמעמר לגדיש, חררה בגדיש. מודים בית שמיי ובית הלל שאם הפקיר לאדם ולא לבהמה לישראל ולא לגוים הפקר.
1
ב׳אמ' ר' אלעאי שאלתי את ר' יהושע על אילו עומרין נחלקו בית שמיי. אמ' לי התורה הזאת על אילו העומרין, הסמוך לגפא ולגדיש לבקר ולכלי' ושכחו. וכשבאתי ושאלתי את (ר' ליעזר אמ' ר' ליעזר) ר' ליעזר אמ' לי מודים באילו שאין שכחה, על מה נחלקו, על העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד גדר ושכחו, שבית שמאי או' אין שכחה, מפני שזכה בו. ובית הלל אומ' שכחה. וכשבאתי והרציתי דברים לפני ר' לעזר בן עזריה, אמ' לי התורה אילו דברים נאמרו מסיני.
2
ג׳העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר, ונתנו על גב חבירו ושכח את שניהם, התחתון שכחה והעליון אינה שכחה. (התחתון) ר' שמעון או' שניהם אין שכחה, [התחתון] מפני שמכוסה, והעליון מפני שזכה בו.
3
ד׳שדה שעמריה מעורבין, ועימר ושכח אחד מהן אין שכחה עד שיעמר כל סביביו. העומר שכנגדו מוכיח כיצד, מי שהיו לו עשר שדות של עשרה עשרה עומרין, ועימר אחד מהן לצפון ולדרום ושכח אין שכחה, מפני שנידון במזרח ובמערב.
4
ה׳שתי כריכות המובדלות זו מזו שכחה, שלש אין שכחה. שני עמרין המובדלין זה מזה שכחה, שלשה אין שכחה, שתי גפנים המובדלות זו מזו שכחה, שלשה אין שכחה. שני גרגרין פרט, שלשה אין פרט. שתי שבלין המוטלות כדרכן לקט, שלש אין לקט. אילו דברי בית הלל. ר' יוסה או', חנניה בן אחי ר' יושוע או', כל שבאת רשות עני לאמצע, כגון התבואה והכרם, אין מצטרפין. וכל שלא באת רשות עני לאמצע, כגון פירות האילן, הרי אילו מצטרפין. אימתי אמרו קמה מצלת את העומר, בזמן שלא ניטלה מבנתים, הא אם ניטלה מבנתים הרי זו אין מצלת. קמת חבירו מצלת על שלו, של חטין על של שעורין, של נכרי על של ישראל, דברי ר' מאיר. וחכמים אומ' אין מצלת (על) אלא על שלו, וממין על מינו.
5
ו׳רבן שמעון בן גמליאל או' כשם שהקמה מצלת את העומר כך העומר מציל את הקמה. ודין הוא, מה אם קמה שהורע כח עני בה הרי היא מצלת את העומר, עומר שייפה כח עני בו אינו דין שיציל את הקמה. אמ' לו, ר', מה לקמה שמצלת את העומר, שהרי ייפה כח עני בו, יציל את הקמה שהרי ייפה כח עני בה.
6
ז׳יפה כח עני בקמה יתר [מ]בעומר, ובעומר יותר מבקמה, שהקמה יש לה לקט שכחה ופיאה מה שאין כן בעומר. העומר שיש בו סאתים ושכחו, אין זו שכחה, עד שיהא בו סאתים.
7
ח׳החותך כריכות ועתיד לעמרן, וכן אגודי השום ואגודות השום והבצלים, אין להן שכחה. המעמר מפני דלוקה ומפני אמת המים אין להן שכחה מפני שעתיד לבחן. מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו ואמ' לבנו צא והקריב עלי פר לעולה ופר לשלמים. אמ' לו, אבא, מה ראית לשמוח במצוה זו מכל מצות האמורות בתורה. אמ' לו כל מצות שבתורה נתן לנו המקום לדעתנו, זו שלא לדעתנו, שאילו עשינוה ברצון לפני המקום לא באת מצוה זו לידינו. אמ' לו הרי הוא או' כי תקצור קצירך וגו', קבע לו הכת' ברכה. והלא דברים קל וחומר, מה אם מי שלא נתכוון לזכות וזכה מעלין עליו כאילו זכה, המתכוין לזכות וזכה על אחת כמה וכמה. כיוצא בו, ואם נפש כי תחטא ועשתה וג', והביא איל תמים וג', והלא דברים קל וחומר, מה אם מי שלא נתכוון לחטוא ולא חטא מעלין עליו כאילו חטא, המתכון לחטוא וחטא על אחת כמה וכמה.
8
ט׳כל הזית שיש לו [שם] בשדה, כזית נטופה בשעתו, שכחו אין שכחה. במה דברים אמורים בזמן שלא התחיל בו, אבל אם התחיל בו ושכחו הרי זו שכחה, עד שיהא בו (הזית) סאתים.
9
י׳הזית שהוא עוד שלש שורות של שני מלבנין, ושכחו, אין שכחה. במה דברים אמורים בזמן שאין מכירו, אבל בזמן שמכירו רץ אחריו ונוטלו, אפי' מאה אמה.
10
י״אהמפקיר את כרמו, עשירין נוטלין את האשכולות ועניים נוטלין את האשכולות ואת העוללות. אי זו היא עוללות, כל שאין לה לא כתף ולא נטף. יש לה כתף ואין לה נטף, נטף ואין לה כתף, הרי היא של בעל הבית, ואם לאו הרי היא של עניים. אי זהו כתף, פסיגין המחוברות בשזרה זו על גבי זו. נטף, ענבים המחוברות בשזרה ויורדות.
11
י״בגוי שמכר כרמו לישראל לבצור, חייב בעוללות. וישראל שמכר כרמו לגוי לבצור, פטור מן העוללות. ישראל וגוי שהיו שותפין בכרם, חלקו של ישראל חייב, של גוי פטור. ר' שמעון או' ישראל וגוי שהיו שותפין בכרם, פטור מן העוללות.
12
י״גהמקדיש את כרמו, לא יקדיש את העוללות, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.
13
י״דבן לוי שנתמנו לו ענבים, והיו בו עוללות אינו חושש שמא של עניים הן.
14
ט״והנוטע כרם להקדש, פטור מן הערלה ומן הרבעי, וחייב בשביעית. מאימתי אדם רשיי לבצור כרמו, משיודע הפרי. שכבר נתחייב הכרם בגדולי עוללות.
15
ט״זאי זו היא שכחה, בעריסין גדולים, כל שאין יכול לפשוט את ידו וליטלה, בעריסין קטנים, משיעבר הימנו, בדלית ובדקל, משירד ממנו. ושאר כל האילן, משיפנה וילך לו. במה דברים אמורים בזמן שלא התחיל בו, אבל אם התחיל בו ושכחו, אין שכחה, עד שיבצור את כל סביביו.
16