תוספתא סוטה (ליברמן) ט״וTosefta Sotah (Lieberman) 15

א׳משחרב בית המקדש, בטל שמיר ונופת צופים. אמ' ר' יודה מה טיבו של שמיר זה, בריה היתה מששת ימי בראשית, כשנותנין [אותו] על גבי אבנים, ועל גבי קורות, מתפתחות לפניו כלוחי פינקס. ולא עוד אלא כשנותנין אותו על גבי ברזל, הוא בוקע ויורד מלפניו, ואין כל דבר יכול לעמוד בו. כיצד עושין (אמ') לו, כורכין אותו במוכין של צמר, ונותנין אותו לתוך טנא של עופרת מלא סובין של שעורין. ובו בנה שלמה את בית המקדש, שנ' ומקבות והגרזן וכל כלי ברזל וגו' דברי ר' יהודה. ר' נחמיה או' מגוררות במגרה היו מבחוץ, שנ' כל אלה אבנים יקרות במדת גזית מגוררות במגירה מבית ומחוץ, מה ת"ל מבית ומחוץ, בבית לא היו נשמעין, אלא מתקנין אותן מבחוץ, ומכניסין אותן לפנים. אמ' ר' נראין דברי ר' יהודה באבני מקדש, ודברי ר' נחמיה באבני ביתו.

ב׳אמ' רבן שמעו' בן גמליאל תדע שנתאררו טללים, שבראשונה כשהיה טל יורד על גבי תבן ועל גבי הקש היה מלבין, שנ' והנה על פני המדבר דק מחספס, עכשיו משחיר. בראשונה כל עיר שהיו טלליה רבים מחברותיה, פירותיה היו מרובין, עכשיו ממועטין. רבן שמעון בן גמליאל אומ' משם ר' יהושע מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד טל לברכה, ונוטל טעם פירות, וראשון ראשון עומד. ר' יוסה או' אף נוטל שומן פירות. ר' שמעון בן לעזר אומ' טהרה נטלה את הטעם ואת הריח. מעשרות נטלו את השמן ואת הדגן.

ג׳משמת ר' ליעזר, בטל כבוד תורה. משמת ר' יהושע, בטלו אנשי עצה, ופסקה מחשבה מישראל. משמת ר' עקיבה, בטלו זרועי תורה, ופסקו מעינות חכמה. משמת ר' לעזר בן עזריה, בטלה עטרת חכמי', שעטרת חכמי' עשרם.

ד׳משמת בן עזאי, בטלו השקדנין.

ה׳משמת בן זומא, בטלו הדרשנין. משמת ר' חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה מישראל. משמת אבא יוסי בן קטנית איש קטנתה, נתקטנה חסידות מישראל. למה נקרא שמו איש [קטנתא, שהוא] קוטנה של חסידות. משמת רבן שמעון בן גמליאל, בא גוביי, ורבו צרות. משמת ר' נכפלו צרות.

ו׳רבן שמעון בן גמלי' או' אין לך כל צרה וצרה שבאה על הציבור שאין בית דין מבטלין שמחה כנגדה.

ז׳משבטלה סנדרי, בטל שיר מבית המשתאות. וכי מה היתה סנהדרין מועלת להן לישראל, אלא לענין שנ' ואם העלם יעלימו עם הארץ וגו'. בראשונה כשהיה אדם חוטא כשהיה סנדרי קיימת, נפרעין ממנו. עכשיו, ממנו ומקרוביו, שנ' ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו וגו'. משלו משל, למה הדבר דומה, לאחד שסרח בעיר, ומסרוהו לרצען וריצעו, היה קשה מן הרוצען, מסרוהו לבעל זמורה וחבטו, היה קשה מבעל זמורה, מסרוהו לקטרון וחבשו, והיה קשה מקטרון, מסרוהו לשלטון והטילו בקמין, אף כך ישר' צרות האחרונות משכחות את הראשונות.

ח׳בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים. ואילו הן עטרות חתנים, של מלח ושל גפרית, אבל של ורד ושל הדס התירו. בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות. אילו הן עטרות כלות, אילו זהוריות מזוהבות, אבל יוצאה היא בכיפה של מלח בבית. ושלא ילמד אדם את בנו יונית. התירו להם לבית רבן גמליאל ללמד את בניהם יונית, מפני שהן קרובין למלכות.

ט׳ושלא לסוד את ביתו בסיד, בביצת הסיד. אם עירב בו תבן, או חול, מותר. ר' יהודה או' עירב בו חול הרי זה טרכי סיד, ואסור. אם עירב בו תבן, מותר. פולמוס האחרון גזרו על חופת חתנים. אילו הן חופת חתנים, אלו של זהב, אבל עושה הוא אפיפירות ותולה בה כל מה שירצה. ושלא תצא כלה באפיריון בתוך העיר, ורבותינו התירו שתצא כלה באפריון בתוך העיר. אף על פלטון גזר ר' יהודה בן בבא, ולא הודו לו חכמים.

י׳אמ' ר' ישמעאל מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שלא לאכל בשר, ושלא לשתות יין, אלא שאין בית דין גוזרין על הצבור דברים שאין יכולין לעמוד בהן. הוא היה אומ' הואיל ועוקרין את התורה מבינותינו, נגזר על העולם שהוא שמם, שלא לישא אשה, ושלא להוליד בנים, ושלא להקים שבוע בן, עד שלא שיכלה זרעו של אברהם מאליו. אמרו לו מוטב להן לצבור שיהו שוגגין, ואל יהו מזידין.

י״אמשחרב הבית האחרון, רבו פרושין בישראל, שלא היו אוכלין בשר, ולא שותין יין. ניטפל להן ר' יהושע, אמ' להן, בניי, מפני מה אין אתם אוכלין בשר. אמרו לו נאכל בשר, שבכל יום היה תמיד קרב לגבי מזבח, ועכשיו בטל. אמ' להן לא נאכל. ומפני מה אין אתם שותין יין, אמרו לו יין נשתה, שבכל יום היה מתנסך על גבי המזבח, ועכשיו בטל, אמ' להם לא נשתה. אמ' להם אם כן לחם לא נאכל, שממנו היו מביאין שתי הלחם ולחם הפנים, מים לא נשתה, שמהן היו מנסכין מים בהג, תאנים וענבים לא נאכל, שמהם היו מביאין בכורים בעצרת. שתקו.

י״באמ' להם, בניי, להתאבל יותר מדיי אי איפשר, ושלא להתאבל אי איפשר, אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט, זכר לירושלם.

י״געושה אדם צרכי סעודה ומשייר דבר מועט, זכר לירושלם.

י״דעושה אשה תכשיטין ומשיירת דבר מועט, זכר לירושלם, שנ' אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי וגו'.

ט״ווכל המתאבלים עליה בעולם הזה שמחים עמה לעולם הבא, שנ' שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה וגו'.
סליק פירקא
וסליקא מסכת סוטה