תוספתא יומא (ליברמן) א׳Tosefta Yoma (Lieberman) 1
א׳למה מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין, פירש ר' יהודה בן פתירה שמא תמצא אשתו ספק נידה ויבא עליה, נמצא טמא שבעת ימים. ר' יהודה היה קורא אותה לשכת בלווטין.
1
ב׳כל הלשכות של מקדש פטורות מן המזוזה חוץ מלשכת פרהדרין, מפני שהיא בית דירה לכהן גדול שבעת ימים בשנה. אמ' ר' יהודה וכי לא היה שם בית דירה אלא זו בלבד, אלא כל שהוא בית דירה חייבת, כל שאינה בית דירה פטורה.
2
ג׳כל הלשכות שבית המקדש רשות היחיד לשבת ורשות היחיד לטומאה, חוץ מלשכת יין ושמן, שיש לה שני פתחים זה נגד זה, שהיא רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה. אבא שאול היה קורא אותה לשכת בית שמניא. ר' יהוד' אומר כל לשכ' שבמקדש שיש לה שני פתחים זה כנגד זה, כגון שערי עזרה, רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה.
3
ד׳למה מפרישין כהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול, ישמש תחתיו. ר' חנניה סגן הכהנים אומ' לכך היה סגן ממונה, כהן שנמצא בו פסול ישמש תחתיו. וכהן גדול חוזר לכהונה, וזה ששימש תחתיו כל מצות כהונה גדולה עליו דברי ר' מאיר, ר' יוסה או' אע"פ שאמרו כל מצות כהונה עליו אינו כשר לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט. אמ' ר' יוסה מעשה היה ביוסף בן אילים מציפורי ששימש תחת כהן גדול שעה אחת, ולא היה כשר לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט. כיצא אמר למלך, פר ושעיר שקרבו היום משל מי היו, משלי, או משל כהן גדול? ידע המלך על מה אמ' לו. אמ' לו מה זה בן אילים, לא דייך ששימשת תחת כהן גדול שעה אחת לפני מי שאמר והיה העולם, אלא שאתה מבקש ליטול לך כהונה גדולה. באותה שעה ידע בן אילים שהוסע מן הכהונה.
4
ה׳כיצד כהן גדול נוטל חלק מראש, או' זו חטאת שלי, זה אשם שלי, חלה אחת משתי חלות, ארבע וחמש חלות מלחם הפנים, ר' אומ', אומ' אני שיהא זה נוטל מחצה, שנ' והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו, שיהא אהרן שקול כנגד בניו. במי דברים אמורים בקדשי מקדש, אבל בקדשי הגבול אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט חולקין בשוה.
5
ו׳מצות כהן גדול להיות גדול מאחיו בנוי, בכח, בעשר, בחכמה ובמראה. אין לו, מניין שיגדלוהו אחיו, שנ' והכהן הגדול מאחיו, שיגדלוהו אחיו. אמרו עליו על פנחס איש חבתה שעלה גורלו להיות כהן גדול, והלכו אחריו גזברין ואמרכלין מצאוהו כשהוא חוצב, ומילאו עליו את המחצב דינרי זהב. אמ' ר' חנינא בן גמליאל לא סתת היה, והלא חתנינו היה, ומצאוהו כשהוא חורש, כמה שנ' באלישע שנים עשר צמדים והוא בשנים העשר.
6
ז׳משרבו מלכים התקינו להיות מעמידין כהנים, והיו מעמידין אותן בכל שנה ושנה.
7
ח׳למה פורש ובוכה, מפני שצריך להשביעו, למה פורשין ובוכין, מפני שצרכו להשביעו. ולמה צרכו להשביעו, שכבר היה מעשה בביתסי אחד שהקטיר עד שהוא בחוץ ויצאה ענן הקטרת והרתיע את כל הבית, שהיו ביתסין או' יקטיר עד שהוא בחוץ, שנ' וכסה ענן. אמרו להם חכמים, והלא כבר נאמ' ונתן את הקטרת על האש לפני ה', הא כל המקטיר אין מקטיר אלא בפנים, אם כן למה נאמ' וכסה ענן הקטרת, מלמד שנותן בהן מעלה עשן, הא אם לא נתן בה מעלה עשן חייב מיתה. כשיצא אמ' לאביו כל ימיכם הייתם דורשין ולא הייתם עושין עד שעמדתי ועשיתי אני. אמ' לו אע"פ שאנו דורשין, ואין אנו עושין, שומעין אנו לדברי חכמים, תמהני עליך אם תאריך ימים. לא שהא שלשה ימים עד שנתנוהו בקברו.
8
ט׳אי זהו אצבע הצרדה, זו אצבע גדולה של ימין. בפה, לא בנבל, ולא בכנור. מה היו אומ', שיר המעלות לשלמה אם ה' לא יבנה בית וגו'. לא היו ישנין כל הלילה, אלא שוקדין כנגד כהן גדול, כדי לעסקו בהבראה. כך היו נוהגין בגבולין אחר חורבן הבית, זכר למקדש, אבל חוטאין היו.
9
י׳כיצד מפייס, נכנסין ללשכת הגזית ומקיפין ועומדין בכלאים, הממונה בא ונוטל מצנפתו של אחד מהן, ויודעין שממנו פייס מתחיל. לא היו מוציאין שתים שתים, אלא אחת אחת. היחידים שבהן מוציאין שתים שתים, ולא היו מונין את היתירה.
10
י״אר' יהודה או' לא היה פייס למחתה, אלא מי שזכה בקטרת אומ' לזה שעמו, אף את למחתה. ר' ליעזר בן יעקב או' לא היה פייס לחלבי שעיר, אלא מי שהי' מעלה אברי' לכבש מעלה אותן לגבי מזבח.
11
י״במעשה בשנים כהנים שהיו שוים רצים ועולין בכבש, דחף אחד מהן את חבירו לתוך ארבע אמות, נטל סכין ותקע לו בלבו. בא ר' צדוק ועמד על מעלות האילים ואמ', שמעוני בית ישראל אחינו, הרי הוא או' כי ימצא חלל וגו' ויצאו זקיניך ושפטיך ומדדו, בואו ונמדוד, על מי ראוי להביא עגלה, על ההיכל, או על העזרות. געו כולם אחריו בבכיה, ואחר כך בא אביו של תינוק אמ' להם, אחינו, אני כפרתכם, עדיין בנו מפרפר וסכין לא ניטמת, ללמדך שטומאת סכין קשה להן לישראל יותר משפיכות דמים. וכן הוא אומ' וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלם פה לפה, מיכן אמרו בעון שפיכות דמים שכינה נעלית ומקדש נטמא.
12
י״גאמ' להן הממונה בואו והפיסו, מי שוחט, מי זורק, מי מדשן את המזבח הפנימי, מי מדשן את המנורה, מי מעלה איברים לכבש, הראש והרגל, ושתי הידים, העוקץ והרגל, החזה והגרה, ושתי דפנות, הקרבים, והסלת והחביתים, והיין, אילו דברי ר' שמעון איש המצפה. ר' יוסה או' הראש והרגל, ושתי הידים, החזה והגרה, ושתי דפנות, העוקץ והרגל. אמר בן עזאי לרבי עקיבא משם ר' יהושע דרך הלוכו היה קרב, הראש והרגל, החזה והגרה, שתי ידים, ושתי דפנות, העוקץ והרגל, שלשה עשר זכין בו. פעמים שלשה עשר זכין בו, פעמים ארבעה עשר, פעמים חמשה עשר. איל קרב באחד עשר, כבשי צבור בשמנה, שאין עמהם חביתים. פר קרב בעשרים וארבעה, הראש, והרגל, שנים אוחזין ברגל ומעלין אותה לגבי מזבח, שלשה אוחזין [בביסה] ומקריבין אותה לגבי מזבח. במי דברים אמורים בקרבנות צבור, אבל קרבנות יחיד כל הרוצה להקריב מקריב.
13
י״דמעשה בבניה של מרתה בת בויתוס שהיה אחד מהן נוטל שתי יריכות בשתי אצבעותיו משור לקוח באלף דינרין, והיה מהלך עקב בצד גודל ומעלה אותן לגבי מזבח.
14
ט״ומהו אומ', על פני כל המזרח עד שבחברון. פעמים שתימור חמה עולה כדרכו, תימור לבנה פוצה על פני כל המזרח. אבא יוסי בן חנן או' ברק בורקי.
15
ט״זכהן גדול שיוצא מן העזרה לדבר עם חבירו והפליג טעון טבילה. שאלו את בן זומא מה טעם לטבילה זו, אמ' להם אם הנכנס מקודש לקודש, מקום שאין ענוש כרת, טעון טבילה, הנכנס מחול לקודש, מקום שענוש כרת, אינו דין שיטען טבילה. ר' יהודה או' לא היתה טבילה זו אלא מפני הצורך, פעמים שטומאה ישנה בידו, מתוך שהולך לטבול נזכר שהוא טמא, והולך ובא לו.
16
י״זכהנים שלא טבלו ולא קדשו ידיהם ורגליהם, וכן כהן גדול שלא טבל ולא קדש ידיו ורגליו, בין עבדה לעבדה, ובין בגדים לבגדים, ועבדו עבדתן כשירה, אבל כהנים שלא טבלו, ולא קדשו ידיהם ורגליהם, וכן כהן גדול שלא טבל, ולא קדש ידיו ורגליו מן הבקר, ועבד, עבודתו פסולה.
17
י״חאחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט ששימשו שחרית שלא רחוץ ידים ורגלים חייבין מיתה, שנ' בבאם אל אהל מועד ירחצו וגו'.
18
י״טהיה עומד ומקריב כל הלילה, לאורה טעון קדוש ידים ורגלים. רבי או' הלינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים, ר' לעזר בי ר' שמעון אומ' אפי' עוסק בעבודה כל שבעת הימים אין הלינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים.
19
כ׳חמש טבילות היו שם באותו היום, כולם בקודש, בבית הפרוה, חוץ מן הראשונה שהיתה בחול, על שער המים, ובצד לשכתו היתה. ר' יהודה או' עששית של ברזל היו מרתיחין מערב יום הכפורים ומטילין לתוך הצונן, בשביל שתפוג צינתן.
20
כ״אהכל שלשים מנה. אילו ניטל מן ההקדש, רצה להוסיף מוסיף משלו. מעשה בישמעאל בן פיאבי שעשתה לו אמו כתנת ממאה מנה והיה עומד ומקריב על גבי המזבח.
21
כ״בשוב מעשה בר' אלעזר בן חרסו' שעשתה לו אמו כתנת משתי רבוא והיה עומד ומקריב על גבי המזבח, והורידוהו אהיו הכהנים, מפני שנראה מתוכה ערום.
22
כ״גהאשה שעשתה כתנת לבנה כשירה, ובלבד שתמסרנה לצבור. אחד בגדי כהן גדול ואחד בגדי כהן הדיוט באין מתרומת הלשכה.
23