מסכת כלה רבתי א׳Tractate Kallah Rabbati 1
א׳ברייתא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה שלא טבלה. מה נדה שלא טבלה אסורה לבעלה אף כלה בלא ברכה אסורה לבעלה: [גמ׳] אמר רבא באי זו ברכה אמרו ברכת שבעה ולא ברכת אירוסין. ואי זו היא ברכת אירוסין. אמר רב יהודה אמר רב אשר קב״ו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות ע״י חופה וקידושין. [בא״י מקדש ישראל ע״י חופה וקדושין] ברכות היכי מברכין א״ר לוי בורא פרי הגפן ושהכל ברא לכבודו ברוך אתה ה׳ יוצר האדם. ברוך אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד ברוך יוצר האדם. שוש תשיש ותגיל עקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה. ברוך משמח ציון בבניה. שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם. ברוך משמח חתן וכלה. ברוך אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה דיצה רנה אהבה ואחוה שלום וריעות מהרה ה׳ אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלם קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חפות חתנים ממשתה ונערים מנגינתם ברוך משמח חתן וכלה. מיתיבי לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא כיצד כגון המברך ברכה שאינה צריכה (לגופה). והכא כיון דמברך בורא פרי הגפן היכי עביד דטעים ליה. והא אמר מר טעמו פגמו. דמוריק בידיה מכסא ושתי. התינח דאיכא חמרא ליכא חמרא מאי מקדש. בשיכרני. בכפריא מאי. אמיא או אריפתא: איבעיא להו ברך להו לכלהו שלא כסדר או חסר אחת מאי. ת״ש ברכות אין מעכבות זו את זו. לוי איקלע לבי הילולא ובריך שית ש״מ אעפ״י דחסר לא חיישינן. דילמא שאני התם דאחד יצירה:
1
ב׳ברייתא מנין לברכת חתנים מן התורה שנא׳ ויברכו את רבקה: [גמ׳] מידי בכוס ברכוה. אלא אסמכתא הוא ור׳ יוחנן אמר מהכא ויברך אותם אלהים. אלא מעתה בחיות דכתיב ויברך אותם אלהים מאי אלא משום דכתיב ויבן ה׳ אלהים ותנא שכן בכרכי הים קורים לקלעיתא בניתא:
2
ג׳ברייתא ומנין אפי׳ אלמנה צריכה ברכה שנא׳ ויקח (בועז) עשרה אנשים וכתיב ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן ה׳ וגו׳: [גמ׳] ש״מ ברכת חתנים בעשרה וש״מ אפי׳ אלמון שנשא אלמנה מברכים מיתיבי במה מברכין בבחור שנשא בתולה ובחור שנשא אלמנה ואלמון שנשא בתולה אבל אלמון עם אלמנה לא. התם בז׳ ימים:
3
ד׳ ברייתא כלה כיון שנבעלה יום ראשון אסורה לבעלה כל שבעה דברי ר׳ אליעזר. ר׳ יהושע אומר תבדק הדבר אם היתה נדה בבית אסורה ואם לאו מותרת: [גמ׳] במאי קא מפלגי ר׳ אליעזר מסיק אדעתיה דלמא חזיא דם ולא ידעה. ר׳ יהושע מסיק אדעתיה אפשר למיבדק. וכמה זמן ר׳ יהושע אומר ג׳ ימים.
4
ה׳ברייתא שאלו תלמידיו את ר׳ אליעזר מהו לשתות בכלה כל זמן שבעלה מיסב אמר להם כל השותה בכלה כאילו שותה בזונה, אמרו לו והלא בנות ישראל יש בהן דרך ארץ אמר להם ח״ו כל שאין התורה עוברת על פיו אין בו דרך ארץ. הכריז ר׳ אלעזר בן עזריה בארבע מאות שופרות כל המקבל כוס מהכלה אין לו מחילה לעולם: [גמ׳] במאי קא מפלגי רבנן סברי כיון דבת ת״ח היא מנהגא דאבוה תפסה , ור׳ אליעזר אומר לך לעולם אשה כבעלה כדתניא מעשה באשה אחת שהיתה נשואה לת״ח והיתה קושרת לו קשר של תפילין על ידו. מת ת״ח ונשאת למוכס היתה מקשרת לו קשר מוכס על ידו. הכריז ר׳ אליעזר בן עזריה שמעת מינה הרהור כמעשה דמי היכי מחמירים ואומרים אין לו מחילה לעולם לעולם אימא לך הרהור לאו כמעשה דכתיב און אם ראיתי בלבי לא ישמע (אלהים) [ה׳]. ושאני אשת איש דחמירא טפי. דרש רבא מאי דכתיב טוב וישר ה׳ על כן יורה חטאים בדרך בוא וראה צדקתו של הב״ה שכל המעלה בלבו לעשות מצוה ונאנס ולא עשאו מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו וכל המעלה בלבו לעשות חטא עד שעת מעשה לא מחייב דכתיב און אם ראיתי בלבי [וגו']:
5
ו׳ברייתא הקורא פסוק בשיר השירים ועשאו כמין זמר וכן הקורא פסוק שלא בזמנו מביא רעה לעולם מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הב״ה ואומרת לפניו רבש״ע עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו עמים. אמר לה בתי מה יעשו בשעה שהם שמחין אמרה לפניו רבש״ע יעסקו בתורה במשנה בהלכות ובהגדות ואם עמי הארץ יעסקו של פסח בפסח של עצרת בעצרת של חג בחג העיד ר׳ שמעון בן אלעזר משום ר׳ יהושע בן חנניה כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם: [גמ׳] היכי דמי כמין זמר כגון דזמיר ביה ודעתיה על הרהור. ופסוק בלא זמנו דאמר כקינות. אמר רבא פסוק בזמנו כנהמא בשעת (רעייא) [רעבא] ושלא בזמנו כנהמא בשעת שיבעא.
6
ז׳ברייתא המשגר כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה חייב מיתה מפני שדעתו רבה עליו ור׳ אומר מפני שיצר הרע רבה עליו: [גמ׳] אמר רבא למה נקרא שמה אשה שהיא אש. איש שהוא אש יו״ד דאיש ה״א דאשה הרי שם מוטל ביניהם נתחממו שניהם הרי שם מסתלק מביניהם ונשאר אש אש:
7
ח׳ברייתא וכן בני חבורה ששגרו כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה כלם חייבים מיתה מפני שדעתן רבה עליהם. ור׳ אומר מפני שיצר הרע רבה עליהן: [גמ׳] למה לי למימר וכן בני חבורה מהו דתימא יחידאי הוא דאסור אבל בני חבורה לא קמ״ל כיון דלא מדעת בעלה כל פרוץ רתח מגויה:
8
ט׳ברייתא המרצה מעות לאשה מידו לידה או מידה לידו בשביל שיסתכל בה אפילו גדול כמשה רבינו שקבל תורה מסיני לא ינקה מדינה של גיהנם שנא׳ יד ליד לא ינקה רע. [גמ׳] השתא כוס של ברכה אסור מעות מיבעיא התם שלא מדעת הכא אף מדעת. אי נמי התם דלא מהרהר הכא במהרהר אסור: תאנא וכן הכלה שמשגרת לפני הכלה משאות השולחן:
9
י׳ברייתא הרי הוא אומר ונקרב את קרבן ה׳ וגו׳ אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותינו לפני ה׳. אצעדה זו בירית. צמיד אלו השירין עגיל זה דפוס של דדין. כומז זה דפוס של בית הרחם למה לכפר על נפשותינו לפני ה׳ אמר להם משה שמא חזרתם לקלקולכם הראשון אמרו לו ולא נפקד ממנו איש אמר להם אם כן כפרה זו למה אמרו לו אם ידי עבירה יצאנו ידי הרהור לא יצאנו מכאן אמרו חכמים כל הנוגע באצבע קטנה של אשה כאילו נוגע במקום העיקר: [גמ'] כיון דאתו אמר להם משה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו. מנא הוו ידעי אמר רב שהעבירום לפני ציץ בתולה אין פניה מוריקות בעולה פניה מוריקות. (אמר) [דאמר] מר סימן לעבירה הדרוקן:
10
י״אברייתא המסתכל אפילו בעקבה של אשה הוויין לו בנים בעלי מומין ממעי אמן. חגרים סומין אלמין חרשין מפני מה ר׳ אליעזר אומר מפני שתבעה למטה ואינה נתבעת לו. ר׳ יהושע אומר מפני שאומרת לו בשעת תשמיש אנוסה אני. ור׳ עקיבא אומר מפני שמספרים בשנאת חנם: [גמ׳] אמר רבא ובאשתו אמרו. אמרו לו לא שבק מר חיי לכל בריה, אלא היכי דמי (ביאה) [בביאה] כדבעינן למימר קמן והוא דמעברא בהאי ביאה, ר׳ אליעזר אומר מפני שתובעה הא תרויהו באונס קא עסקי במאי קא מפלגי מר סבר אונס דקמי ביאה הוא דגרים ומר סבר זמן ביאה הוא דגרים:
11
י״בברייתא ר׳ נחמיה אומר בעון שנאת חנם אשתו של אדם מפלת נפלים ובניו מתים קטנים ומריבה רבה בתוך ביתו: [גמ׳] בשלמא מריבה שנאת חנם גוררת ריב דכתיב שנאה תעורר מדנים אלא מפלת נפלים מנא לן דכתיב לשוא הכיתי את בניכם על עסקי שוא:
12
י״גברייתא א״ר יוחנן בן דהבאי ארבעה דברים שחו לי מלאכי השרת ואלו הן חגרין מפני מה הויין מפני שהופכין את שולחנם סומין למה מפני שמסתכלין בערוה אלמין למה מפני שנושקין את הערוה חרשין למה מפני שמספרין בשעת תשמיש: [גמ׳] אמר רבא כל מדותיו של הב״ה מדה כנגד מדה הוא הפך שולחנו יהפך רגלי זרעו. הוא מסתכל בערוה דבר הנסתר מכל לכך הכל יהי מסתתר מזרעו, הוא עזב פה המדבר שבו נתנה הנשיקה ונשק הסתום לכך נסתם פי זרעו, הוא מספר בשעת שהיה לו לחרוש לכך נחרש אזן זרעו. למה נקרא שמו חרש שהוא חורש דכתיב והחריש יעקב עד בואם אמר רבא וכולהו הני דאיעברה בהאי ביאה:
13
י״דברייתא וחכמים אומרים אין הלכה כר׳ יוחנן בן דהבאי אלא כל הרוצה באשתו יעשה למה הדבר דומה לבשר הבא מן הטבח רצה לאוכלו על גבי גחלים אוכלו רצה לאוכלו במלח אוכלו ועוד למה"ד לדג הבא מבית הצייד רצה לאוכלו במלח אוכלו צלי אוכלו על גבי גחלים אוכלו: [גמ׳] מכדי ר׳ יוחנן בן דהבאי לאו מטעמיה קאמר מ״ט לא אודו ליה רבנן א״ר יוחנן אסורים הם אמרו ליה רבנן כי קאמרת משמיה דמלאכי השרת הכי הוא מיהו אסור אין איסור אמר להו אודי לי דמשום הכי תדע דקא אותביה רצה רצה. למה למימר לדג הבא מבית הציד. מקמאי אמרו ליה לבשר הבא מבית הטבח אמר להו מה לבשר רצה בחלב אין אוכלו. הדר אמרו ליה לדג הבא מבית הציד:
14
ט״וברייתא שאלו את אימא שלום אשתו של ר׳ אליעזר אחותו של ר״ג מפני מה בניך יפים. בשעת תשמיש מהו אצליך. אמרה להם לא היה מספר עמי לא במשמרה ראשונה ולא במשמרה אחרונה אלא באמצעית מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד אמרתי לו ר׳ כל כך למה אמר לי כדי שלא תעלה על דעתו אשה אחרת ונמצאו בני באים לידי ממזרות: [גמ׳] מעיקרא א״ל בניך יפים איכספא לא הוה בעיא למימר להו אמרו תורה אנו צריכים ללמוד ואנו מתביישין. בשעת התשמיש מהו אצליך כיון דחזאי הכי אמרה להו כל עובדיה. לא במשמרה ראשונה ולא במשמרה אחרונה שהם זמן ביאה אלא האמצעית שאין (בם) [בו] זמן ביאה:
15
ט״זברייתא מכאן אמרו עשרה (כממזרות) [כממזרים] ואינם (ממזרות) [ממזרים] ואלו הם בני נדה בני נדוי בני אמה בני אנוסה בני שנואה בני מפותה בני גרושת הלב בני תמורה בני שכרות וי״א בני חצופה ובני ישנה והבועל ארוסתו בבית חמיו: [גמ'] בני נדה סופן להצטרע. בני נידוי סופן להנדות מקהל ישראל בני אמה סופן מתרחקין מעיקר קדושה בני שנואה ששונאים את המצות בני אנוסה שהם נאנסים בני מפותה סופן שמפתין לבן בני גרושת הלב שהוא מגרש כל טוב ומדבק ברע בני תמורה סוף שממיר את בריתו. בני שכרות שיוצאים בנים כאלו שכורים דכתיב ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין ומתרגמי׳ ומשתטיא. וי״א בני חצופה אלו עזי פנים. בני ישנה אלו העצלנים. והבא על ארוסתו בבית חמיו פליגו בה רב ושמואל חד אמר הוולד ממזר וחד אמר הוולד שתוקי:
16
י״זברייתא בא מבית הכסא ושמש הויין לו בנים נכפין מפני ששר של בית הכסא נלוה עמו. עד מתי ישהה עד שיעור מיל. הקיז דם ושמש הויין לו בנים ויתקין. אלו בני נדוי מכוערין. בני טהרות ספק:
17
י״חברייתא הקיזו שניהם ושמשו הויין ליה בנים בעלי ראתן אימתי בזמן שלא טעמו טעם כלום. המשמש מטתו שכור סופו נעקר שניהם שכורים סופן נעקרים. המשמש מטתו [מעומד] אוחזתו אחילו: [גמ׳] מאי אחילו אשא דגרמי. מאי תקנתיה קמחא דטלפחי בחמרא. אמר שמואל כל הרפואות אדם עושה אותם כשהוא ריקן וזה אפילו שבע וכל הרפואות אין נעשין אלא על גבי קרקע וזה אפילו רגלו אחת בארץ ורגלו אחת במטה. וכל הרפואות שלשה ושבעה ושנים עשר וזה עד שתרפא:
18
י״טברייתא הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב רשב״ג אומר קצח אחת מסימני מות הוא הישן במזרח גרנו דמו בראשו . קשיא דרבנן אדרבנן הא באפאי הא בחי:
19
כ׳(ברייתא) האוכל משקל דינר קצח לבו נעקר ארבעים אגוזים לבו נעקר (ארבע) [ארבעים] ביצים לבו נעקר רביעית של דבש לבו נעקר: [גמ׳] אמר רב יוסף ועל לב ריקן:
20
כ״אברייתא האוכל בשר שור בלפת בלילי ארבעה עשר או בלילי חמשה עשר וישן ללבנה אפילו בתקופת תמוז דמו בראשו: [גמ'] מאי טעמא דקריר מעיה וחליש:
21
כ״בברייתא העומד לפני הנר ערום נכפה:
22
כ״ג(ברייתא) המשמש מטתו לאור הנר הוויין לו בנים נכפים: [גמ׳] איבעיא להו מהו לכבותה ביו״ט ת״ש אסור לכבות הנר ביו״ט. איפשר לעשות מחיצה או לכפות כלי עליה:
23
כ״דברייתא המשמש מטתו מיושב אוחזתו דלריא מאי תקנתיה ירק של קוצים. הוא למטה והיא למעלה הרי זה דרך עזות שמא הולד הפכפכן היא למטה והוא למעלה הרי זו דרך ביאה שמשו שניהם כאחת הרי זו דרך עקש: [גמ׳] היכי דמי כגון דיתבי לצדדין מתוך כך הולד יצא עקש. אמר רבא תבעה בשעתא דזרע צריך למיחמי זרעיה במפולת יד כראוי לפי שהכל מן הזריעה. תנא המשמש מטתו על המטה שהתינוק ישן עליה אותו תינוק נכפה ולא אמרן אלא דלא נים אבל נים לית לן בה: הדרן עלן כלה:
24