מסכת כלה רבתי ב׳Tractate Kallah Rabbati 2
א׳ברייתא ר׳ יהודה אומר עז פנים לגיהנם בוש פנים לגן עדן. עז פנים ר׳ אליעזר אומר ממזר ר׳ יהושע אומר בן הנדה ר׳ עקיבא אומר ממזר ובן הנדה: [גמ׳] מ״ט דר׳ יהודה דכתיב העז איש רשע בפניו, כיון דמעיז פנים נקרא רשע ורשע לגיהנם ולר׳ יהודה עשה תשובה מאי אמר לך אין לעז פנים תשובה בוש פנים לגן עדן תאנא כל מי שיש לו בושת פנים לא במהרה הוא חוטא שנאמר ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו ר׳ אליעזר אומר ממזר מאי ממזר מאום זר:
1
ב׳ברייתא פעם אחת היו זקנים יושבים עברו לפניהם שני תינוקות אחד גלה את ראשו ואחד כסה את ראשו זה שגלה ראשו ר׳ אליעזר אומר ממזר ר׳ יהושע אומר בן הנדה ר׳ עקיבא אומר ממזר ובן הנדה אמרו לו עקיבא איך מלאך לבך לעבור על דברי (חבריך) [רבותיך] אמר להם אני אקיימנו הלך אצל אמו של אותו תינוק ומצאה שהיא יושבת ומוכרת קטנית בשוק אמר לה בתי אם תאמר לי דבר זה שאני אומר לך הריני מביאך לחיי העולם הבא א״ל השבע לי היה ר׳ עקיבא נשבע בשפתותיו ומבטל לו בלבו א״ל בנך זה מה טיבו א״ל כשנכנסתי לחופה נדה הייתי ופירש ממני בעלי ובעלני שושביני ועברתי את זה נמצא אותו תינוק ממזר ובן הנדה אמרו גדול היה ר׳ עקיבא שהכחיש את (רבותיו) [חבריו] באותו שעה אמרו ברוך שגלה סודו לעקיבא בן יוסף: [גמ׳] ור' עקיבא מן התורה מנא ליה דכתיב בה׳ בגדו כי בנים זרים ילדו ואין בגדו אלא זנות שנאמר אכן בגדה אשה מרעה ואין זר [האמור] כאן אלא ממזר: אחד גלה ראשו ש״מ גלוי ראש עזות תקיפא הוא: היה ר׳ עקיבא נשבע בשפתיו היכי עביד ר׳ עקיבא הכי. והכתיב או נפש כי תשבע לבטא בשפתים ולא בלב ואין צריך הלב אלא דמשתבע לה כר׳ יוחנן דאמר לאלהי ישראל מייתינא לך, ואפילו הכי מבטל בלבו: ובעלני שושביני. מנא נפל כדתניא בראשונה היו השושבינים ישנים בבית שהחתן והכלה ישנים בו כדי לשמש את החתן ואת הכלה בחופה כד חזא בעל דנדה הוה פירש ממנה. ומי מוקמי שושבינין חשודים אלא איהו דסרכא עליה: אמרו גדול היה רבי עקיבא וכו׳. קרי להו רבותיו וקרי להו חבריו כיון דחזו דקא גבר עלייהו הוו להו חבריו:
2
ג׳ברייתא א״ר אחי ב״ר יאשיה כל הצופה בנשים סוף בא לידי עבירה כל המפנה עצמו מן העבירה ולא עשאה אפילו ישראל הוא ראוי לעלות עולה ככהן גדול על גבי המזבח שנאמר וישלח את נערי בני ישראל [וגו׳] אבל מי ששם עצמו עצל מן העבירה ולא עשאה ניזון מזיו השכינה שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו: [גמ׳] איבעיא להו עצל תנן או אצל תנן ת״ש ואל אצילי בני ישראל מאי משמע דהאי אצילי לישנא דנקויי הוא דכתיב ואצלתי מן הרוח: תניא עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא פריה ורביה. אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, מיתיבי יהי פיסת בר בארץ בראש הרים אמרו לא כעולם הזה עולם הבא העולם הזה יש צער לדרוך ולבצור העולם הבא הקב״ה מוציא רוח מאוצרותיו ונופפת עליהם ונושרות אותם בקרקע אדם יוצא לשדה מביא מלא פירותיה ממנה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו ואי סלקא דעתד כדתניא פרנסה למה להו. ועוד כתיב הרה ויולדת יחדו עתידה אשה שתלד בכל יום ק״ו מתרנגולת אלא האי דקתני קודם תחיית המתים והתם לימות המשיח:
3
ד׳ברייתא ר׳ אליעזר אומר כל המוציא שכבת זרע לבטלה כאילו הורג נפשות שנאמר שוחטי הילדים בנחלים אל תקרי שוחטי אלא סוחטי: [גמ׳] תניא גרים ומוציאים שכבת זרע לבטלה מעכבים את המשיח בשלמא מוציאים שכבת זרע לבטלה דא״ר יוחנן אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף דכתיב כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי: גרים מ״ט דתניא קשים גרים לישראל כספחת שנא׳ ונספחו על בית יעקב:
4
ה׳ברייתא וחכ״א כל המוציא שכבת זרע לבטלה והמחליף בדבורו כאילו עובד עבודת כוכבים שנא׳ אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע ואין תעתע אלא עבודת כוכבים שנא׳ הבל המה מעשה תעתועים. מכאן אמרו חכמים אין אדם רשאי לשלוח יד באמה. שלש ידות הן ושלשתן לקציצה יד לאמה תקצץ מפני שמחממתו. יד לעין תקצץ מפני שמסמא את העין. יד לחיסודה (פי׳ הקנה) תקצץ מפני שמביאתו לידי שפיכת דמים יד מגברת יצר הרע יד מסמא יד מעלה פוליפוס: [גמ׳] מאי פוליפוס אביי אמר ריח הפה רב איסי אמר ריח החוטם: לאמה תקצץ מיתיבי יד המרבה לבדוק משובחת התם בנשים והתניא אף באנשים התם לענין זיבה:
5
ו׳ברייתא הנחמים באלים אלו המחממין את עצמן ומוציאין שכבת זרע לבטלה למה הוא חשוב כבהמה מה בהמה זו אינה מקפדת אף זו אינו קפיד ועושה. ד״א מה בהמה זו עומדת לשחיטה ואין לה חלק לעולם הבא אף הוא אין לו חלק לעולם הבא: [גמ׳] תנא עובר הוא משום בועל ומשום נבעל וכל כך למה שמעורר יצר הרע עליו: תאנא יצרו של אדם מתגבר לו בכל יום שנאמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום מכאן דרשו רבותינו הרהור מביא לידי תאוה ותאוה מביא לידי אהבה ואהבה מביא לידי רדיפה ורדיפה מביא לידי מעשה להודיעך כמה קשה חזרתו מזו לזו וכנגדן בתשובה פרישות מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות זריזות לידי נקיות ונקיות לידי טהרה וטהרה לידי חסידות וחסידות לידי ענוה. וענוה גדולה מכולם שנאמר רוח ה׳ אלהים עלי יען משח ה׳ אותי לבשר ענוים. צדיקים ישראל טהורים חסידים לא נאמר אלא לבשר ענוים:
6
ז׳ברייתא ועליו הכתוב אומר מי יודע רוח בני האדם העולה למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה מי יודע רוח בני האדם אלו צדיקים שאין מחממין עצמם להוציא שכבת זרע ורוח הבהמה אלו הרשעים המחממין עצמם להוציא שכבת זרע לבטלה שכל המחמם עצמו ומוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה שנאמר וירע בעיני ה׳ אשר עשה וימת גם אותו: [גמ׳] תאנא דור המבול כלם מוציאים שכבת זרע לבטלה היו באו איצטגניני אמרי לא פחית עלמא (מהני שניאותו) [משיתא אלפי שני] לא נוליד ואנן ניחי לעלמא אמר להם הב״ה שמתם את עצמיכם עיקר הריני עוקר את שמכם שלא תעלו בחשבון עולם מנא ה״מ דכתיב באונן והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה שהיה מחמם את עצמו ומוציא שכבת זרע לבטלה וכתיב בדור המבול כי השחית כל בשר ער מאי עובדיה כמעשה אונן והיינו דכתיב וימת גם אותו. תנא למפרע הוא רע וכיוצא בו נח למפרע חן:
7
ח׳ברייתא כל המקשה עצמו חייב מיתה: [גמ׳] אמר רב אשי כל המקשה עצמו יהא בנדוי ולימא אסור משום דמגרי יצר הרע אנפשיה ש״מ אסור ליגע בערוה כדתניא כל הנוגע באמה ומשתין מים כאילו מביא מבול לעולם מ״ט נגיעה מביאה לידי חימום וחימום לידי יצר החשק תאנא גבול יש לה מעטרה ולמעלה מותר מעטרה ולמטה אסור. בד״א בפנוי אבל בנשוי לא חיישי׳. כיוצא בדבר אתה אומר כוס אחד יפה לאשה, שנים ניוויל הוא לה שלשה תובעת בפה ארבעה אפילו חמור תובע אינה מקפדת בד״א כשאין בעלה עמה אבל בעלה עמה מספקא מיתיבי ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה שתתה לא נאמר אלא שתה מלמד שאין פוסקין יינות לאשה ואי ס״ד הא בעלה עמה שאני התם דאכסניין הוו. ואכסניין אסורים לשמשי והכא משום דדעתייהו למיהדר:
8
ט׳ברייתא קטנים מקבלים פני שכינה שנאמר זרע יעבדנו יסופר לה׳ לדור: [גמ׳] איבעיא להו מכפרין עון אבות או לא, ת״ש דר׳ עקיבא נפק לההוא אתרא אשכחיה לההוא גברא דהוי דרי טונא אכתפיה ולא הוה מצי לסגויי ביה והוה צוח ומתאנח, א״ל מאי עבידתיך א״ל לא שבקנא איסורא דלא עבידנא בההיא עלמא ועכשיו איכא נטורין עילוון ולא שבקין לי דאינוח א״ל רבי עקיבא שבקת ברא א״ל בחייך לא תשלין דדחילנא ממלאכי דמחו לי בפולסי דנורא ואמרין לי אמאי לא תיתי בפריע א״ל אימא ליה דקא ניחותך, א״ל שבקית אתתא מעברתא אזל ר׳ עקיבא עאל לההיא מדינתא, אמר להו בריה דפלוני היכא (ליה) אמרו ליה יעקר זכרו דההוא שחיק עצמות א״ל אמאי אמרו ליה ההוא לסטים אכל אינשי ומצער בריתא ולא עוד אלא שבא על נערה המאורסה ביום הכפורים. אזל לביתיה אשכח אתתיה מעוברתא נטרה עד דילדה, אזל מהליה לכי גדל אוקמי׳ בבי כנישתא לברוכי בקהלא לימים אזל ר׳ עקיבא לההוא אתרא איתחזי ליה א״ל תנוח דעתך שהנחת את דעתי: מאי עובדיהו תנא (ולפקוד) [ופוקד] עליהם מלאך ומלמד אותם תורה ומשנה הלכות והגדות שנאמר את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים ועד כמה עד בני חמש ושש שנים שלא טעמו טעם חטא. תאנא בכל יום מלאך יוצא מלפני הב״ה לחבל את העולם ולהפכו לכמות שהיה אלא כיון שהב״ה מסתכל בתינוקות של בית רבן ובתלמידי חכמים שיושבים בבתי מדרשות מיד נהפך כעסו לרחמים. אמר (רב פפא) [ר"ל משום ר"י נשיאה] לא מקים עלמא אלא בהבלא דתינוקות של בית רבן א״ל [ר״פ לאביי] דידי ודידך מאי היא א"ל אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא א"ל עלמא כל דאזל מתפרע דהא א״ר יוחנן נהירנא כד הוי מטללי (טללי וטלא) [טליא וטלייתא] כבר שית [עשרה] כבר שבע עשרה ערמין בשוקא ולא חיישינן לחטאה. אמר ליה משום הכי הוה טבתהון משתניא דא״ר יוחנן דכירנא כד הוה בצע ינוקא פיתא ונגיד חוטא דמשחא על תרין דרעיהון א״ל מאי קרא חלב חיטים ישביעך:
9
י׳ברייתא בעון מה הם מתים ר׳ אליעזר אומר בעון נדר שנא׳ לשוא הכיתי את בניכם. ר׳ יהושע אומר בעון תורה שנאמר ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני: [גמ׳] ור׳ אליעזר האי ותשכח מאי עביד ליה [מיבעי ליה] לכדתניא בשעה שעמדו ישראל על הר סיני אמר להם הב׳׳ה לישראל אתם מקבלים את התורה אמרו לו הן אמר להן הביאו ערבים בדבר אמרו הא מינוקינן והיינו דכתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז אמר להם הב״ה הרי אתם מערבים את בניכם אם אתם משמרים את התורה מוטב ואם לאו הרי בניכם מערבין לי שנאמר ותשכח תורת אלהיך [וגו׳]. ור׳ יהושע האי דר׳ אליעזר מאי עביד ליה מיבעי ליה למימר הכי לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו:
10
י״אברייתא ר׳ עקיבא אומר כל שאינו עוסק בתורה גורם עניות לבניו מה יעשה אדם ויהיה לו בנים ר׳ אליעזר אומר יפזר מעותיו לעניים שנא׳ פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד, או יעשה חפצי אשתו ר׳ אליעזר אומר יפתה אותה בשעת תשמיש ר׳ יהודה אומר ישמחנה בדבר מצוה שנא׳ שומר מצוה לא ידע דבר רע. והרוצה שיהיו לו בנים בעלי חכמה יפשפש במעשיו: [גמ׳] מאי יפתה אילימא לספר עמה והא איכא דר׳ יוחנן בן דהבאי. אלא לאהבה ולחשקה:
11
י״בברייתא ר׳ אליעזר אומר אין אדם רשאי ליתן מעותיו לתוך ארנקי של צדקה אלא א״כ תלמיד חכם ממונה עליהם כר׳ חנינא בן תרדיון: [גמ׳] מאי עובדיה דתניא א״ל כלום בא מעשה לידיך א״ל מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים. א״ל מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהא גורלי:
12
י״גברייתא אמרו עליו על ר׳ טרפון עשיר גדול היה ולא היה נותן מתנות רבות לעניים פעם אחת א״ל ר׳ עקיבא רצונך אקח לך עיר אחת או שתים א״ל הן הלך ר׳ טרפון הביא לו ארבע אלפים דינרי זהב הלך ר׳ עקיבא חלקם לעניים לימים מצאו ר׳ טרפון א״ל היכן עיירות (ששלחת) [שלקחת] לי תפשו בידו והוליכו לבית המדרש והביא תינוק ובידו ספר תהלים והיה קורא והולך עד שהגיע לפסוק זה פזר נתן לאביונים: [גמ'] ור׳ טרפון פתוח תפתח לית ליה אין הוה יהיב. ור׳ עקיבא אמאי אכפייה א״ל לפום גמלא שיחנא. אזל ר׳ עקיבא יהיב שליש לעניים ושני שלישים חלק למתנין ולעוסקי באורייתא ולספריא כד אשכחיה א״ל היכן אומנותי א״ל קניתי לך בה א״ל ומאי עיסקא כלום טבא היא א״ל טבא היא שפיר עד דלית סוף. עייליה לבי מדרשא א״ל היכן היא א״ל גבי דוד מלכא דישראל דכתיב פזר נתן לאביונים א״ל למה עבדת הכי א״ל ולא ידעת שנקדימון בן גורין בשעה שהיה יוצא מביתו לבית המקדש פילכי מילת היו מציעין לו תחתיו ובאים עניי ישראל ונוטלים אותו ואפילו הכי משום דלא עביד כדבעיא ליה איענש. א״ל הכי קאמינא לך אמאי לא עבדת מרעות נפשאי. א״ל כלום עבידנא או יהיבנא אלא מדידך א״ל שאני אומר גדול המעשה יותר מן העושה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום:
13
י״דברייתא ושוב מעשה בר׳ טרפון שהיה אוכל קציעות מפרדס שלו מצאו אריסו והיה מכהו מכה גדולה ולא היה אומר כלום כיון שראה שנפשו יוצאה אמר אוי לך ר׳ טרפון א״ל אתה הוא ר׳ טרפון א״ל הן עמד ותלש בשערו צעק ובכה כל כך למה כדי שלא ישתמש בכבוד התורה. מכאן אמרו חכמים כל המשתמש בכתרה של תורה אין לו חלק לעולם הבא: [גמ'] ור׳ יונתן בן עמרם למדה ממנו דתניא בשני בצורת צוה רבינו הקדוש ופתח אוצרות חטים וכל מאכל מה עשה הכריז ואמר יכנסו כל בעלי מקרא ומשנה והלכות והגדות ועמי הארץ אל יכנסו דחק ונכנס ר׳ יונתן בן עמרם א״ל כלום יש בידך תורה א״ל לאו א״ל ובמה אפרנסך א״ל ר׳ פרנסני ככלב וכעורב בתר דיהב ליה היה רבינו הקדוש יושב ומצטער ומתנחם אמר אוי לי מה עשיתי שנתתי פתי לעם הארץ א״ל ר׳ שמעון בר׳ לר׳ שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאין רצונו להנות בכבוד התורה מימיו בדקו ומצאו שהוא כן באותה שעה אמר יכנסו הכל. איבעיא להו עם הארץ מהו להתלות עם ת״ח. ת״ש כי הוא חייך ואורך ימיך על חייו לא חס איך יחוס עליך: ת״ר חמשה דברים נאמרו בעם הארץ אין מקבלין מהן עדות ואין מוסרין להן עדות ואין מתלוין עמהם בדרך ואין ממנים אותם אפוטרופא על היתומים ואין מגלים להם את הסוד:
14
ט״וברייתא ר׳ אליעזר בן יעקב אומר כל הנותן שלום לרבו חייב מיתה, ר׳ אליעזר בן דהבאי אומר כל הנותן שלום לרבו והמחזיר שלום לרבו והאומר דבר שלא שמע מפי רבו והחולק על ישיבתו של רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל וכל האומר דבר בשם רבו מביא גאולה לעולם שנא׳ ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי: [גמ׳] ת״ר כיצד יכול מרדכי להגיד לאסתר מלמד שנפתחו לו כלם ונכנס לפנים והגיד לה כל הסימנים והלא דברים ק״ו מה בנה של אסתר כתיב אני לפניך אלך והדורים אישר דלתות נחושה אשבר ובריחי ברזל אגדע מרדכי שהוא מזקני סנהדרין עאכ״ו:
15
ט״זברייתא אי זהו רבו כל שלמדו משנה ותלמוד. אבל לא מקרא דברי ר׳ מאיר ר׳ יהודה אומר כל שרוב תלמודו ממנו ר׳ יוסי אומר כל שהאיר עינו במשנתו. אם היה רבו סומא אל יאמר לו ר׳ שקעה חמה אלא יאמר לו סלק תפילך: [גמ׳] הלכתא כמאן ת"ש דאיתמר הלכה כר׳ יוסי דאמר כל שהאיר עיניו במשנתו ולימא סופא עיקר: איבעיא להו בפסח מהו שיסב אדם בפני רבו ת״ש עם הכל אדם מיסב ואפילו תלמיד בפני רבו, והא אמר (רב יוסף) [אביי] כי הוינן בי מר הוה מזגינן אבריכי דהדדי ואמר לן לא צריכתו מורא רבך כמורא שמים אלא האי מוקים לה בשוליא דנגרי: מאימתי צריך תלמיד לזרוע בפני רבו כמלא עיניו: סליק פרקא.
16