מסכת סופרים י״חTractate Soferim 18
א׳למה אמרו שיהא אומרין בכל חודש וחודש כרשב"ל בעא קמיה רבי יוחנן מהו לומר שיר בלא נסכים אמר ליה נשמעיניה מן הדא בזה ובזה הלוים עומדין על הדוכן ואומרים (תהלים צד) וישב עליהם את אונם א"ל רשב"ל מזמור ומוסף מי קודם מחורתא מילתא שהמזמור קודם לפיכך נהגו העם לומר מזמורים בעונתן (כלומר בעתן) דתנינן תמן שיר שהלוים אומרים בבית המקדש ביום הראשון היו אומרים (שם כד) לה׳ הארץ ומלואה תבל ויושבי בה כו׳: בשני היו אומרים (שם מח) גדול ה׳ ומהולל מאד כו': בשלישי היו אומרים (שם פב) אלהים נצב בעדת אל כו׳: ברביעי היו אומרים (שם צד) אל נקמות ה׳ כו': בחמישי היו אומרים (שם פא) הרנינו לאלהים עוזנו כו׳: בששי היו אומרים (שם צג) ה׳ מלך גאות לבש כו׳: בשבת היו אומרים (שם צב) מזמור שיר ליום השבת לעתיד לבא ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים שכל המזכיר פסוק בעונתו מעלה עליו כאילו בונה מזבח חדש ומקריב עליו קרבן:
1
ב׳בחנוכה (שם ל) ארוממך ה' בפורים (שם ז) שגיון לדוד ביום הראשון של פסח (שם קלה) הללו את שם ה' (וי"א (שם פג) אלהים אל דמי לך) וכן חולו של מועד אלא בימים הראשונים של פסח הוא צריך לומר יהי כבוד ה' וכל העם בעמידה עד וברוך שם כבודו לעולם ויושבין ואומרים כל ענין של מזמורות ובי"ט האחרון של פסח הלל הגדול ואיזהו הלל הגדול (שם קלו) הודו לה' כי טוב הודו לאלהי האלהים ונהגו העם לומר הלל הגדול אף ע"פ שאינו מן המובחר:
2
ג׳ובחג השבועות (תהלים כט) הבו לה׳ בני אלים בט׳ באב בארבע פסוקים משל ירמיה (יד) המאוס מאסת את (דבר ה׳) [יהודה] עד כי אתה עשית [את] כל אלה. ושני מזמורים הללו אלהים באו גוים בנחלתך (תהלים עט) ועל נהרות בבל (שם קלז) אע"פ שבכל מקום מקדימין דברי קדושה לדברי קבלה בזה דברי קבלה מקדימין לדברי קדושה:
3
ד׳יש שקורין ספר קינות בערב יש מאחרין עד הבקר לאחר קריאת תורה שלאחר קריאת תורה עומד וראשו מתפלש באפר ובגדיו מפולשין וקורא בבכיה וביללה אם יודע הוא לתרגמו מוטב ואם לאו נותנו למי שיודע לתרגם בטוב ומתרגם לפי שיבינו בו שאר העם והנשים ותינוקות שהנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים וכ"ש זכרים וכן המה חייבות (בקריאת שמע) בתפלה ובברכת מזון ובמזוזה ואם אינן יודעות בלשון הקדש מלמדין אותן בכל לשון שהן יכולות לשמוע וללמד מכאן אמרו המברך צריך שיגביה קולו משום בניו הקטנים ואשתו ובנותיו ומן הדין הוא לתרגם לעם לנשים ותינוקות כל סדר ונביא של שבת לאחר קריאת התורה וזו היא שאמרו בשבת מקדימין לבוא ומאחרין לצאת מקדימין לבא כדי לקרות ק"ש כוותיקין עם הנץ החמה ומאחרין לצאת כדי שישמעו פירוש של הסדר אבל בי"ט מאחרין לבא שהן צריכין לתקן מאכל של יום וממהרין לצאת שאינו מן הדין לפרש להן דאמרי׳ רב לא מוקי אמורא מיומא טבא לחבריה:
4
ה׳וכן היה מנהג טוב בירושלים להתענות בניהם ובנותיהם הקטנים ביום צום בן [י"א] שנה עד עצם היום בן שתים עשר׳ להשלים ואח"כ סבלו ומקרבו לפני כל זקן וזקן כדי לברכו לחזקו ולהתפלל עליו שיזכה בתורה ובמעשים טובים וכל מי שהיה לו גדול ממנו בעיר היה עומד ממקומו והולך לפניו והיה משתחוה לו להתפלל בעדו ללמד שהן נאין ומעשיהם נאים ולבן לשמים ולא היו מניחין בניה׳ קטנים אחריהם אלא היו מוליכן אותן לבתי כנסיות כדי לזרזם במצות:
5
ו׳ביום שהושיבו ר׳ אלעזר בן עזריה בישיבה פתח ואמר (דברים כט) אתם נצבים היום כלכם טפכם נשיכם אנשים באין לשמוע נשים כדי לקבל שכר פסיעות טף למה בא כדי ליתן שכר למביאיהן מכאן נהגו בנות ישראל קטנות לבא לבתי כנסיות כדי ליתן שכר למביאיהן והן לקבל שכר:
6
ז׳והקורא אומר ברוך דיין האמת ויש שמניחין את התורה על הקרקע (באבילות) [בעטיפה] שחורה ואומר נפלה עטרת ראשנו וקורין ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו ויש שמשנין את מקומן ויש שיורדין מספסליהם למטה וכולן מתפלשין באפר ואין אומרים שלום זה לזה כל הלילה וכל היום עד שישלימו העם קינותיהם בשעת הקינות אסור לספר דבר ולצאת לחוץ כדי שלא יפסיק לבו מן האבלות (וכן כל) [וכל] שכן לשוח עם הנכרי:
7
ח׳בתפלת ערבית אין אדם שומע לחבירו מפני שהן מתפללין בלחישה ואין אומרים לא ברכו ולא יהי שם:
8