מאמר שפוני טמוני חול, הטענות א׳Treasures Hidden in the Sand, The Objections 1

א׳הטענה הראשונה: היא כי כאשר ידוע שבעונותינו הרבים בחורבן בית ראשון ובחורבן בית שני שיבב"א נגנזו ונתבטלו מאתנו הרבה דברים, ויש לומר כי כן גזרה חכמתו יתברך גם על החלזון ודמו שצובעין ממנו התכלת, שיהיה נגנז עד עת קץ:

ב׳אכן טענה זו ביטולה מבואר מאד, להיות שלא מצינו בשום מקום בש"ס לומר כן שנתבטל ונגנז התכלת בשום זמן מהזמנים, והרי מצינו שהש"ס שלהי מס' סוטה קא חשיב ואזיל הדברים שנתמעטו ונתבטל מציאותם אחר החורבן, ואפילו דברים שמצויים ורק נתמעט ריבוי מציאותם קא חשיב ג"כ כדאיתא (סוטה מח:) מיום שחרב מקדש ראשון בטלה שירא פרנדא ועיין תוס' (שבת כ: ד"ה אנן) דמ"מ שכיח קצת יעו"ש. וכן זכוכית לבנה דקחשיב התם ועיין תוס' (בבא מציעא כט: ד"ה בזכוכית) דמ"מ שכיח קצת יעו"ש, וכן נופת צופים הנזכר במס' סוטה (שם) שבטל ובירושלמי (פאה פ"ז ה"ג) נראה שנמצא גם אחר החורבן, ואם באמת נגנז התכלת ונתבטל ודאי הוי קחשיב ליה הש"ס בשום דוכתא מלאשמועינן זאת. ומזה נראה ברור דלא נגנז ולא נתבטל ממציאותו הקודם, ולהכי לא שייך למיחשביה, כי לא נשתנה מציאותו בשום זמן מהזמנים, כי תמיד היה מציאותו יקר, כדאיתא במס' מנחות (מג.) ונמכר בדמים יקרים יעו"ש, והיה צריך בקי ואומן מומחה בעשיית צבעו, כדמשמע התם, וגם עכשיו אחר החורבן אין מציאותו יקר יותר מבזמן המקדש ואפשר מציאותו בעזר השי"ת ע"י בקי ואומן מומחה:

ג׳ומה דאיתא בספרי (פ' ברכה פסקא שנ"ד) על פסוק שפע ימים יינקו, אמר רבי יוסי פעם אחת הייתי מהלך מכזיב לצור ומצאתי זקן אחד ושאלתיו בשלומו, אמרתי לו פרנסתך במה הוא, אמר לי מחלזון, אמרתי לו ומי מצוי, אמר לי השמים מקום בים שמוטל בהרים וסמומיות מכישות אותו ומת ונימוק במקומו, אמרתי השמים זכר הוא שנגנז לצדיקים לעולם הבא, שפוני זה חלזון וכו' יעו"ש. ומשמע מזה לכאורה שהחלזון שצובעין ממנו תכלת נגנז, אכן באמת תמוה דבימי התנאים ודאי היה מצוי להם תכלת, שהרי אפילו בימי האמוראים היה נהוג תכלת כדאיתא במס' מנחות (מב:) אמר ליה אביי לרב שמואל בר רב יהודה הא תכילתא היכי צבעיתו לה וכו' יעו"ש:

ד׳ומצאתי להגאון העצום הספרדי מו"ה דוד פארדו ז"ל בספרו היקר ספרי דבי רב שהעיר בזה, דמאי קא מתמה רבי יוסי ומי מצוי והא גם בימי האמוראים היה מצוי, ותירץ דמדקאמר ליה אותו הזקן שפרנסתו מחלזון ולא אמר מתכלת, שמע מיניה שלא היה עסקו מצובעי התכלת או ממוכרי התכלת אלא שהיה כל שעה צד חלזונות עצמן ומזה היה מתפרנס, ועל זה היה מתמה האיך היה מתפרנס מחלזון דמשמע שהיה שכיח לו לצודו בכל פעם ומי מצוי הוא, והשיבו הזקן דאין הכי נמי שלא נמצא אלא במקום ידוע בים, וביאר שם שרק המובחר הוא גנוז לצדיקים יעו"ש, ביאור דבריו ז"ל נראה, שרק מחמת שאמר שפרנסתו מחלזון הוא דקא מתמה מי מצוי הוא, והיינו כדאמרינן (מנחות מד.) ועולה אחת לשבעים שנה וכו' יעו"ש וכיון דאינו עולה אלא אחת לשבעים שנה היאך הוא מצוי לצודו בכל פעם, אבל צבע התכלת היה מצוי, שהגם שהחלזון אינו עולה אלא אחת לשבעים שנה מ"מ היו מכינים אז מדמו צבע התכלת על כל השבעים שנה, כן נראה ביאור דבריו ז"ל, ואולי כתב להדיא כן כי אין ספרו לפני לעיין בו ולא העתקתי רק הרשום בזכרוני:

ה׳וכפי זה היה נראה לכאורה, כי דבר הנמנע הוא בימינו אלה לחפש אחר החלזון לצבוע מדמו צבע התכלת, שהרי אין אנו יודעין חשבון השנה שהחלזון עולה לצוד אותו:

ו׳אכן באמת מה שהבין במאמר הש"ס ועולה אחת לשבעים שנה שאינו נמצא כלל, רק אז באותה העת שעולה, ואח"כ אינו בנמצא עוד כלל הוא דבר מתמיה, שהרי אמרינן במס' שבת (כו.) ומדלת הארץ השאיר נבוזראדן רב טבחים לכורמים וליוגבים (ירמיה נב) כורמים תנא רב יוסף אלו מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא, יוגבים אלו ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה. ופירש"י ז"ל, וליוגבים לשון יקבים שעוצרים ופוצעין את החלזון להוציא דמו כדאמרן בפרק כלל גדול (עה.) והניחם נבוזראדן ללבושי המלך יעו"ש. ואי כפי הבנתו ז"ל שהחלזון עצמו אינו מצוי אלא אותה העת שהוא עולה מן הים אחת לשבעים שנה ואח"כ אינו בנמצא עוד כלל, א"כ יפלא וכי השאיר אותם לדבר שהוא אחת לשבעים שנה, וגם לשון ציידי חלזון משמע שהיו תמיד ציידי החלזון. אלא נראה ברור שגם החלזון עצמו נמצא תמיד ויכולין לצוד אותו, והא דקאמר שעולה אחת לשבעים שנה, היינו שאחת לשבעים שנה עולה ומתרבה, אבל אחר כך הגם שנמצא גם כן אבל אינו מצוי כל כך, ואם כן תמיהת רבי יוסי מי מצוי צריך ביאור, דהגם שאינו מצוי כל כך לכל אדם ליטלו בנקל אבל מכל מקום מצוי הוא להציידים האומנים ובקיאים במלאכת הצידה לצוד אותו:

ז׳והנראה, דמתשובתו של אותו זקן אתה לומד תמיהתו של רבי יוסי מה היתה, שהאריך בתשובתו, השמים מקום בים שמוטל בהרים וסמומיות מכישות אותו ומת ונימוק במקומו, וכפי פשטות כוונות שאלת רבי יוסי מי מצוי שהיה מתמה הרי נגנז ואינו מצוי להשיגו כלל, היה סגי ליה לאותו זקן להשיבו בקיצור שנזדמן לו מקום בים שמשיג אותו שם לצוד אותו. ולזה נראה דבאמת לא היתה כוונת רבי יוסי בתמיהתו מי מצוי שאינו בנמצא כלל, שהרי באמת הוא נמצא ואפשר לציידי דגים שיזדמן להם החלזון במקרה, כדאמרן מהאי דשבת שנבוזראדן הניח ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה, אלא כלפי שהשיבו אותו זקן על שאלתו פרנסתך במאי מחלזון, ולא השיבו שהוא צייד ופרנסתו ממה שמזדמן לו בצידתו יהיה חלזון או שאר מיני דגים, משמע שמחלזון לבדו הוא פרנסתו, על זה היה תמיהתו של רבי יוסי מי מצוי, כלומר מי מצוי תדיר בלא טורח שיספיק לו להתפרנס עצמו תמיד מהחלזון לבדו, שהגם שנמצא בהים ובבצים שסביב הים כמו שיתבאר, שהחלזון גידולו עיקר בים, אבל רק ע"י צידה וטורח גדול אפשר לציידי דגים שיזדמן להם במקרה, וגם אחת לשבעים שנה שעולה מן הארץ ומתרבה בהרים שבים וסמוכים לים, כמו שיתבאר אי"ה מפי' רש"י ז"ל, ג"כ צריך צידה וטורח גדול להשיגו, כמו שיתבאר מספר הקנה הקדוש, שדרך החלזון לחפור עצמו להטמין עצמו בארץ וכדדרשינן שפוני טמוני חול על החלזון, ואיך הוא אומר שפרנסתו הוא מהחלזון לבדו. וזה שהשיבו אותו זקן, השמים מקום בים שמוטל בהרים ואין צריך טורח לחפשו בים ולפרוש עליו מצודה, וסמומיות מכישות אותו ומת ונימוק במקומו ואיו יכול לחפור עצמו ולהטמין בארץ, וע"כ משיגו תמיד בנקל בלי טורח כלל ומתפרנס עצמו ממנו. ועל זה אמר רבי יוסי השמים זכר הוא שגנוז לצדיקים לעולם הבא, היינו שזה המקום שהוא משונה שהחלזון עולה שם תמיד בריבוי ונוח לצודו בנקל בלי שום טורח, ודאי דגנוז הוא לצדיקים לעוה"ב, ורק דלזה הזקן לזכר הטעימו מפרי מעשיו בעוה"ז ונתגלה לו אותו מקום, וכמו שנתבאר דלכל העולם אינו עולה לארץ ומתרבה אלא אחת לשבעים שנה וגם אז אינו בנקל כל כך להשיגו, כי חופר ומטמין עצמו בארץ, וכל עיקר הך עובדא דמייתי לה הספרי הוא לסמיכת המאמר והדרש שפוני זה חלזון כו' יעו"ש וזה ברור ונכון בעזהש"י:

ח׳וכן ממה דאיתא באגדה דמס' בבא בתרא (עד:) נפק בת קלא אמר לן מאי אית לכו בהדי קרטליתא דדביתהו דרבי חנינא בן דוסא דעתידה דשדיא תכילתא בה לצדיקיא לעלמא דאתי יעו"ש, ליכא למשמע מינה שהתכלת נגנז עכשיו ונתבטל, דמלבד סוד ופנימיות הענין כמו שביאר המהרש"א ז"ל ג"כ אתי שפיר בפשיטות, דכלפי שעכשיו חשוב מאד ומשתמש ללבושי מלכות כפירש"י ז"ל שהבאתי לעיל, והיינו משום שנמכר בדמים יקרים ליקרת מציאותו שאי אפשר להשיגו כי אם אחר החיפוש וטורח גדול, קאמר דעתידה דשדיא תכילתא בה לצדיקי לעלמא דאתי שיהיה מזומן להם בלא טורח ויגיעה כלל, וכהאי דעתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות וכלי מילת, הגם דגם עכשיו מצוין גלוסקאות וכלי מילת, אלא שהוא ע"י טורח ויגיעת האדם, ועתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות וכלי מילת שיהיה מוכן ומזומן לישראל בלי עמל וטורח ויגיעה כלל, והכא נמי הכי עתידה דשדיא תכילתא בה שיהיה מזומן להם בלא עמל ויגיעה, אבל אין הכי נמי שגם עכשיו התכלת במציאות, שעל ידי יגיעה וטורח וחיפוש אחר החלזון אפשר שימצא, וכמו שנתבאר שגם בימי האמוראים היה התכלת מצוי להם:

ט׳הן אמת שבמדרש במדבר רבה (שלח פ' יז) ובתנחומא (שלח) איתא בזה הלשון, ועכשיו אין לנו אלא לבן שהתכלת נגנז. אכן מלבד דצ"ע כנ"ל דאיך לא נמצא מזה שום רמז בש"ס לומר שנגנז התכלת, הדברים מתמיהים מאד, שהרי המדרש נסדר מאמוראים הראשונים רבי תנחומא ורבי אושעיא רבה, ולהדיא מצינו בש"ס שהיה התכלת מצוי עוד אצל אמוראי בתראי, וכמו שהבאתי מהאי דמנחות (מב:) אמר ליה אביי לרב שמואל בר רב יהודה כו' ויעו"ש עוד (מנחות מג.) מר ממשכי אייתי תכלתא בשני רב אחאי וכו' יעו"ש. וידוע דעת יש אומרים דרב אחאי היה מרבנן סבוראי, וגם לפי מה שכתבו התוס' במס' כתובות (ב:) על כל פנים מאמוראי בתראי הוה בימי רב אשי ואיך א"כ יאמרו האמוראים הראשונים שהתכלת נגנז:

י׳ואפילו לכשתמצא לומר שלשון זה הוא הוספה בלשון המדרש מאיזה מהגאונים ואינו מהאמוראים, וכמו שמצינו שהרבה דברים נתוספו במדרש מהגאונים וגם מגדולי הדורות שאחר הגאונים כגון רבי משה הדרשן. בכל זה אינו מתיישב על לבי, כי כפי הנראה שגם בימי הגאונים היה נהוג תכלת, וכדאיתא בהשגות הראב"ד ז"ל (הל' ציצית פ"א ה"י) דמייתי שרב נטרונאי גאון ז"ל סידר הל' ציצית בדיני תכלת יעו"ש וכן מרן הקדוש ז"ל בכסף משנה (שם) מביא שהגאון רבי שמעון בן חפני סידר ספר בהל' ציצית בלשון ערבי בדיני תכלת יעו"ש. וידוע שהגאונים לא סדרו הלכות רק הצריכים בשעתם, וגם בעל הערוך (ערך חלזון ב) נראה שראה את החלזון וידע לציירו יעו"ש כמו שיתבאר אי"ה:

י״אוגם הרמב"ם ז"ל, הגם שבפי' המשנה ריש פרק התכלת כתב, ואינו בנמצא בידינו היום לפי שאין אנו יודעים לצבעו, שאין כל מין תכלת בצמר נקרא תכלת אלא תכלת ידוע שאי אפשר לעשותה היום, ועל כן אנו עושין בלבן לבדו. וכן כתב בתשובה אחת סי' מ"ו שאין לנו אלא לבן. בכל זה נראה מחיבורו שאח"כ השיג החלזון והיה לו התכלת, שהרי בחיבורו ספר היד (הל' ציצית פ"ב ה"ב) מסמן את החלזון ודמו להכירו בסימניו כמו שיתבארו דבריו ז"ל אי"ה באורך, ומבאר כיצד עשייתו ומסמן אותו בסימנים שלא נתבארו בש"ס כלל, ומהיכן ידע אם לא השיג וראה אותו. וכן מתשובתו לחכמי לוניל שהובא בכסף משנה, שהשיב הלכה למעשה בענין תכלת משמע מפורש שהיה מצוי להם ונהגו בקיום מצות תכלת. ועל כן נראה ברור דלשון נגנז שבמדרש אין הכוונה שנגנז לגמרי ואינו אפשר שימצא כלל, אלא על שם שהופסק מציאותו לכלל ישראל, שמחמת יוקר מציאותו ולסיבת קושי וטלטול הגלות הופסק קיום מצות תכלת אצל כלל ישראל לפי שלא היה מצוי להם, הגם שליחידי סגולה שבדור היה להם תכלת קרי ליה נגנז, וכן אנו צריכים לומר בהחלט בלי ספק בביאור מאמר האר"י הקדוש ז"ל בפרי עץ חיים (שער הציצית) שתלה טעם ביטול מצות תכלת בחורבן ביהמ"ק שיב"ב יעו"ש סוד הדבר סוד ה' ליראיו, והרי מבואר להדיא בכמה דוכתי שגם אחר החורבן היו מקיימין מצות תכלת, אלא ע"כ שכוונתו ז"ל לתת טעם למה שמצות תכלת אינה מצויה לקיימה לכלל ישראל:

י״בהנה נתבאר ביטול טענה הראשונה, לומר שנמנע הוא לשוב לקיים מצות תכלת מחמת שנגנז החלזון, שהרי נתבאר מכמה דוכתי שלא נגנז כלל, ושזמן רב אחר החורבן בימי התנאים והאמוראים היה להם תכלת, ואפשר קרוב לודאי שגם הרמב"ם ז"ל היה לו תכלת. ורק שאח"כ נשכח מאתנו לסיבת הגלות שנתגבר בעו"ה ונאסר במדינת המזרחים ללבוש מלבוש תכלת חוץ להפרתמים, כמ"ש (אסתר ח) ומרדכי יצא וגו' בלבוש מלכות תכלת וגו' ואולי נאסר גם התכלת בציצית כמו שהורגלו הפחות הקטנים להוסיף ולדקדק בכל, שוב מצאתי זאת ברמב"ן נמוקי תורה (פ' תצוה פסוק ג'):

י״גוהנראה שהגם שאף אחר חורבן הבית היה התכלת מצוי עכ"פ ליחידי סגולה שבדור בימי התנאים ואמוראים, וגם בימי הגאונים כמו שנתבאר, וגם בעל ספר הקנה הקדוש נראה שהכיר החלזון והשיגו מדמסמנו כמו שיתבאר אי"ה כאשר נפרט סימני החלזון. אולם בסוף ימי הגאונים נראה שהופסק לגמרי ולא היה מצוי עוד אפילו ליחידי סגולה שבדור, כמו שנראה מהרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ובתשובה (סי' מג) שלא היה לו תכלת, כי קודם לזה מזמן החורבן אף כי, וידל ישראל מאד וקצרה יד כלל ישראל להשיג לקיים מצות תכלת, בכל זה יחידי סגולה שבדור היו משיגים דם החלזון לתכלת, כי להיות שהיה נצרך גם להאומות דם החלזון לצבע התכלת לבגדי מלכיהם ושריהם וסגניהם, היה מצוי קצת צידת החלזון, והגם שהיו דמיו יקרים, בכל זה היה אפשר ליחידי סגולה שבדור להשיגו לתכלת מצוה, כי אז עדיין היו ישראל מצויים בארץ ישראל ועל חופי ים התיכון מקום צידת החלזון כמו שיתבאר. ורק אח"כ בסוף ימי הגאונים שנתגברה עול גלות ישמעאל על ישראל והלכו מגולה אל גולה, וגלו מסביב לים התיכון ומארץ ישראל, כמו שמבואר באגרת הרמב"ן ז"ל, שמצא את ארץ ישראל שמם ומעט מזער יהודים נמצאו שמה, וגם הנשארים שמה ובחופי הים לא היו מומחים, ותכלת אינו ניקח אלא מן המומחה, וכמה גזרות ושמדות שהיו אז, ומצורף לזה שהאומות לא הוצרכו עוד לצוד החלזון לצבע התכלת, כי התחילו להשתמש במינים אחרים לצבע התכלת, מאז הופסק לגמרי קיום מצות תכלת, כי גם יחידי סגולה לא השיגה ידם להשיג דם חלזון לתכלת. אכן אח"כ בימי הרמב"ם ודורו אחר שחיבר פי' המשנה שהוקל קצת עול הגלות, וכמה מישראל שהיו אז מקורבים למלכות, והרמב"ם ז"ל היה סמוך לחוף ים התיכון והיה נסיעתו מצוי על הים חפש אחר החלזון על ידי סימניו המבוארים בש"ס ומדרשים כמו שיתבאר, והשיגו וקיים מצות תכלת כמו שנראה להדיא מחיבורו שמסמנו בסימנים יותר מכפי שנתבאר בגמרא, ורק שאח"כ בעונותינו עוד נתגבר עול הגלות עד שנתבטל מאתנו קיום מצות התכלת ונשכח לגמרי, וממילא כי גם בימינו אינו מן הנמנע אשר אחר החיפוש ע"י הסימנים שבש"ס ומדרשי חז"ל והגאונים ז"ל נשיגהו בעזר האל יתברך: