מאמר שפוני טמוני חול, הטענות ד׳Treasures Hidden in the Sand, The Objections 4

א׳הטענה הרביעית: למה ניגע לריק לחפש אחר החלזון ללא הועיל, כי אף אם נשיג אותו החלזון שכוונו עליו חז"ל ונכיר אותו בסימניו כי הוא זה ודאי לא נוכל לצבוע בדמו צבע התכלת, שהרי כבר אמרו חז"ל במס' מגילה (ו.) זבלון עם חרף נפשו למות (שופטים ה׳:י״ח) מה טעם משום דנפתלי על מרומי שדה. אמר זבולן לפני הקב"ה רבש"ע לאחי נתת להם שדות וכרמים ולי נתת הרים וגבעות, לאחי נתת ארצות ולי נתת ימים ונהרות, אמר לו כולן צריכין לך ע"י חלזון שנאמר (דברים ל״ג:י״ט) עמים הר יקראו ושפוני טמוני חול, תני רב יוסף שפוני זה חלזון טמוני זו טרית חול זו זכוכית לבנה, אמר לפניו רבש"ע מי מודיעני אמר לו שם יזבחו זבחי צדק (שם) סימן זה יהא לך כל הנוטל ממך בלא דמים אינו מועיל בפרקמטיא שלו. ופירש"י ז"ל שאם יטול שוה פרוטה בלא דמים תתקלקל הצביעה ולא יועיל כלום יעו"ש. וא"כ עכשיו אף אם נשיג החלזון, הרי אנו נוטלים אותו בלא דמים משבט זבולן, שהרי גלינו מארצנו ואין זבולן במקומם ליתן להם דמיו, וא"כ ודאי לא תועיל הצביעה ולמה ניגע לריק. הרי אף שיהיה נראה לנו לעין שיוכל לצבוע בדמו צבע התכלת, על כרחנו לומר שאנו טועין כי ודאי דברי חז"ל חיים וקיימים:

ב׳אמנם טענה זו ביטולה מבואר מאד ממה שקדם, שגם אחר החורבן בימי התנאים והאמוראים והגאונים היה מצוי להם התכלת, והרי אז כבר גלינו מארצנו ואי אפשר היה ליקח החלזון בדמים משבט זבולן. וע"כ דדוקא כשהיו ישראל שרוין על אדמתם והיה ישראל שוכן לשבטיו איש בחלקו, והחלזון היה בחלקו של זבולן, והנוטלו שלא בידיעה בלא דמים היה כגוזל ממנו, על אז היתה אותה ההבטחה, וכדמייתי לה מקרא שם יזבחו זבחי צדק, דהיינו משום גזל יעו"ש. אבל בעונותינו משגלינו מארצנו, והעמים החזיקו בכל ארץ ישראל עד עת קץ כי ישוב ירחמנו ויחזיר אותנו לציון ברנה בבי"א, לא שייך אותה ההבטחה, שהרי אין שבט זבולן שרוי שם שיהיה שייך בזה גזל. ולא עוד אלא אף בזמן שהיו ישראל שרוין על אדמם ג"כ רק הנוטל חלזון שעלה להרים בחלקו של זבולן בלא דמים הוא דמתקלקל הצביעה ואינו מועיל כלום, משום דהוי כגזל. אכן באמת החלזון מצוי בכל ים המערבי והתיכון אלא שצידתו בים קשה, ובחלקו של זבולן היה החלזון עולה מן הים לההרים שלו הנכנסין לתוך הים ומתרבה והיה ניצוד בנקל, כמו שיתבאר בעזהש"י, נראה ודאי שהצודו אז בים אפילו בחלקו של זבולן בלא דמים לא היה הצביעה מתקלקל. וזה שדקדק רש"י ז"ל (שם) לפרש כולן צריכין לך כל אחיך יהיו צריכין לך ע"י חלזון שעולה מן הים להרים וכו', עמים הר יקראו מכל השבטים יתקבצו להריך לקנות שפוני וכו' יעו"ש, והיינו דרק כלפי כל השבטים היה החלזון מצוי לשבט זבולן ע"י שהיה עולה להרים שלו כנ"ל, והיו כל השבטים צריכים לו לקנות ממנו התכלת, אבל ודאי היה החלזון מצוי גם בכל ים המערבי והתיכון, וכל העמים החונים על הים היה להם החלזון, וכדאשכחן בקרא במפלת צור (יחזקאל כ״ז:ז׳) תכלת וארגמן מאיי אלישה היה מכסך וגו' יהודה וארץ ישראל המה רוכליך בחטי מנית ופנג ודבש ושמן וגו', רוכלי שבא אשור כלמד רוכלתך המה רוכליך במכללים בגלומי תכלת וגו'. הרי דמרבית התכלת היה מאיי אלישה ומרוכלי שבא אשור וכלמד ולא חשיב כלל מארץ ישראל תכלת, כי באמת לא היה להם אלא להספיק לצורך עצמו ללבושי המלך והשרים והכהנים ולתכלת מצוה, אבל לא היה להם כל כך תכלת למכור לחוץ. וא"כ לכל הני היאך לא נתקלקל הצביעה, כיון שלא לקחו בדמים משבט זבולן. אלא ודאי כנ"ל דמה שניצוד שלא בחלקו של זבולן לא היה מתקלקל כלל, וכן נראה ממה דאשכחן במס' סוטה (מו:) על פסוק וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה (שופטים א׳:כ״ו) הוא לוז שצובעין בה תכלת כו' יעו"ש, ובמדרש בראשית רבה (פ' סט), והרי זו העיר בארץ החתים נראה שלא דרו בה ישראל שאינה ארץ ישראל, ורק שהיה מצוי לה תכלת, והיה הצביעה עולה יפה אף שלא קנו בדמים משבט זבולן, והיינו כנ"ל משום שלא מחלקו נטלו וכל זה ברור ונכון:

ג׳ומצאתי סעד לכל דברינו ממרן הרדב"ז ז"ל בתשובתו סי' תרפ"ה, וזה לשונו הקדוש:

ד׳שאלת עלה דגרסינן בשבת שכן צדי חלזון היו קושרים ומתירין הרשתות לצוד אותו, ושאלת מהיכן היה להם חלזון שיוכלו לצודו, והלא לא היה נמצא אלא בחלקו של זבולן, וכי אפשר היה לבא לארץ ישראל לצודו:

ה׳תשובה אין זו צריכה לפנים, שהרי החלזון מצוי הוא בים ובחלקו של זבולן היה עולה מאליו מן הים אל היבשה והיו מלקטין אותו, ואחר שגלו ישראל לא היה עולה, והשאיר נבוזראדן בארץ מדלת העם לכורמים וליוגבים, ואמרו רז"ל אלו צדי חלזון, משמע שהיו צריכין לצודו. וכן במעשה המשכן היו סמוכים לים הקדמוני ים סוף, שהרי אין בין ים סוף להר סיני אלא דבר מועט, והיו הולכים לים סוף וצדין אותו שהיה נמצא שם. והיינו שלא הוצרכו לומר בחלזון כאשר אמרו בתחש לפי שהיה מצוי, ואפשר שעד היום הוא מצוי אלא שאין מכירים אותו או שאין יודעים לצודו, גם כי אינם צריכים לו שצבע הדומה לתכלת מצוי הרבה, דהיינו איסטיס הנקרא בערבי ניל, וצובעין אותו באופן אומנות שאינו עובר אפילו על ידי גיהוץ, עד כאן לשונו הקדוש:

ו׳אמנם מה שלא התעוררו לזה רבותינו בדורות שלפנינו אשר קטנם עבה ממתנינו אין לתמוה כלל, וכדמצינו (מלכים ב י״ח:ד׳) וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה, כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחשתן. ואמרינן עלה במס' חולין (ו.) אפשר בא אסא ולא ביערו בא יהושפט ולא ביערו והלא כל עכו"ם שבעולם אסא ויהושפט ביערום, אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו וכו' יעו"ש. והרי הדברים קל וחומר השתא, התם שהיה מכשול ע"י הנחש שהיו ישראל נכשלין בו לא העיר השי"ת לבן של צדיקים הללו אסא ויהושפט לבערו, כדי להניח מקום לחזקיה להתגדר בו, והעלים מהם ההיתר לבער נחש הנחשת, כמו שכתבו התוס' (שם ז ד"ה אלא), כ"ש וקל וחומר כאן שהוא רק מניעת מצות עשה, שיש לומר שמאת ה' היתה זאת להעלים מגדולי הדורות שלפנינו אפשרות מציאות החלזון בזמן הזה, להניח מקום למי שמוכן לזה להוציא הדבר מכח אל הפועל להתגדר בו:

ז׳ואלו הם דברי אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם באמרו (איוב ל״ב:ו׳-ז׳) צעיר אני לימים ואתם ישישים על כן זחלתי ואירא מחות דעי אתכם אמרתי ימים ידברו ורב שנים יודיעו חכמה אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם. שבאמת היאך יאמר, אמרתי ימים ידברו, ולא כתיב (שם יב) בישישים חכמה וארך ימים תבונה, וכן אמרו אכן רוח היא באנוש, הלא כתיב (משלי י״ג:כ׳) הולך את חכמים יחכם:

ח׳אכן אמור אמרתי ימים ידברו הוא, שהן אמת שבישישים חכמה וארך ימים תבונה, כי כן יסד ה' וכדאיתא במס' קידושין (לג.) כמה הרפתקאי דעדו עלייהו, אכן להוציא דבר לאור אל הפועל זה הוא רק מה שהכין ה' לאנוש. וזה רמז במלת ידברו שהדבור הוא הגמר מכל דבר כדאיתא במס' שבת (לג:) פה גומר, וכן להודיע חכמה שיתגלה לאורה זה הוא לה' לבדו אשר חלק לאדם דעת וחכמה, וזה אמרו אכן רוח היא באנוש כדכתיב (איוב כ״ח:כ״ה) לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה, ונדרש במדרש ויקרא רבה (פרשה טו) לעשות לרוח משקל אמר רבי אחא אפילו רוח הקודש ששורה על הנביאים אינו שורה אלא במשקל יש שמתנבא ספר אחד ויש שנים וכו'. ומים תכן במדה אמר רבי יודן ברבי שמואל אפילו דברי תורה שנתנו מלמעלה לא נתנו אלא במדה ואלו הן מקרא ומשנה הלכה ואגדה יש זוכה למקרא ויש למשנה ויש לתלמוד ויש לאגדה יעו"ש. אכן לזה נזכר בנבואה לשון משקל ובתורה לשון מדה, שהמשקל הוא בצמצום ודקדוק עצום ובמדה יש מדה גדושה ומדה מחוקה, וכדאיתא במסכת תרומות (פ"ד מ"ו) המודד משובח ממנו והשוקל משובח משלשתן יעו"ש, שבנבואה אינו יכול לזכות אלא כפי כחו וכדאיתא בתיקוני הזוהר (תיקון יט דף מ:) וביד הנביאים אדמה (הושע י״ב:י״א) לכל אחד נדמה כפי כחו שהוא נשמתו, ובתורה יוכל לזכות בה במדה גדושה ביותר מכפי כח כלי קיבולו:

ט׳וזה ג"כ אמרו ונשמת שדי תבינם, שזכר שם הזה, כדאיתא בחגיגה (יב.) שזה השם נותן גבולים, שהיה העולם מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי עד שגער בהם הקב"ה ואמר די:

י׳וזה רומז שלכל נתן השי"ת גבול לאמר עד פה תבא, וה' ברוב רחמיו הניח אף לקטנים שבקטנים מקום להתגדר בו, וכמו שאמר רבינו הקדוש במס' מגילה (דף כח) הבאים אחריך בהמה ירעו, שאם היה נתגלה ע"י חכמים הראשונים כל התורה לא היה לדורות השפלים חלק לחדש בתורת ה':

י״אולהיות שראיתי שנתגלגל לידי בהיסח הדעת ע"י כמה סיבות שונות להתעורר בזה הענין, כמשפט מציאה שבאה בהיסח הדעת כבמס' סנהדרין (צז.), וראיתי כי מן השמים הוא שיתגלה לנו, כי יש תקוה לשוב לקיים מצות תכלת כבראשונה. אמרתי אולי הניח הקב"ה אף לקטן שבקטנים כמוני לזכות בדבר מצוה שיגלגל זכות הרבים על ידי ואהיה ממזכי הרבים:

י״בלזאת שנסתי מתני לחפש שפוני טמוני חול, ואמרתי בטרם כל אחפש ואבקש לדרוש ולהבין בתורתנו הקדושה, אשר כל השפונים הטמונים, כולם בתורה גנוזים. וכמו שמצינו שגם קץ הגאולה מגלות בבל היה טמון בתורה, וכדאמרינן במס' מגילה (יב.) מדאמר בינותי מכלל דטעה וכו' ורק לעת אשר פקד השי"ת אז נתגלה. וכן מקום המקדש היה טמון בתורה בספר יהושע עד שבא דוד ונתגלה לו כדאיתא בזבחים (נד:), וכן בבנין בית שני אמרינן (שם סב.) לענין המזבח דאנשי כנסת הגדולה קרא אשכח ודרש ושלמה לא הבין לדרשו יעו"ש. וגם אור ששת ימי בראשית שנגנז, בתורה נגנז, כדאיתא בזוהר הקדוש (בראשית ובספר הבהיר מו:), וגלל כן שמתי אל לבי בטרם כל להוציא כל הסימנים הנמצאים בחלזון בדברי רז"ל, ועל פיהם יהיה מקום לפני מך ערכי, או לכל מי שהמלך מלכו של עולם יתברך שמו חפץ ביקרו, שיהיה ממזכי הרבים לחפשו, ולכשימצא בריה שימצאו בה כל הסימנים יהיה ידוע ברור שזו הבריה היא החלזון בבירור וזה החלי, יהי רצון שלא אכשל בדבר הלכה: