צו וזרוז ל״הTzav VeZeruz 35
א׳ב״ה
1
ב׳מחלת אבני המרה שבני הרב שליט״א סבל כמה שנים לפני כן, התגברה בשלהי דשנת תרצ״ה. בכל החגים אחר כך לא עזב כמעט, את המטה, ובי״ד כסליו נאלצנו להובילו עם העזרה המהירה לבית החולים. מצב המחלה הלך וקשה מיום ליום, עד שביום י״ב לחודש טבת הוכרחנו לנתח אותו. הנתוח הי׳, אמנם, קשה מאד, אבל אחרי איזה ימים הוטב לו וקוינו שבעזרת השי״ת יבריא בקרוב. אולם בכ״א בו המצב שוב הורע, הדם זב ממקום הפצע ואי אפשר הי׳ לעצרו, הסכנה היתה גדולה. אחרי התאמצות גדולה עלה ב״ה בידי הרופאים לעצור את הדם ושוב הוטב מעט. אבל אחרי ימים מעטים חזר שטף הדם והרופאים התיאשו ממנו לגמרי. תארו הי׳ רע מאד והדם הרב שקבל מאנשים שונים הקיא.
2
ג׳הרופאים אמרו שהשעות מנויות ח״ו. וברוך הוא וברוך שמו ית׳ שבכ״ח טבת הוטב לו. ושוב נתדבקו בו מחלות כבדות שונות, כגון; דלקת הריאה וצרבת הדם (סקשעפ). וד׳ ברוב כחו וחסדו הבריא אותו שלא כדרך הטבע מכל המחלות האלה. וכולם, אפילו האינם מאמינים ראו את גדלות הבורא, האמינו בו ושבחו לשמו.
3
ד׳וכדי להודות ולהלל עכ״פ מעט אותו ית׳ על רב טובו אשר הפליא לעשות עמנו, רשמתי את מאמר הנוכחי. ולא לסלסל במליצות תארתי את צרותינו אז, רק כ״כ צרותינו היו מרובות וגדולות עד שכממשיות היו לעיני, ואת ממשיותן אשר היו לנגד עיני תארתי בזה. וגם את השם, יל״ד, אשר אני קורא את בני שיחי׳ בזה איזה פעמים, מפני שמגודל מרירתנו ורחמנותנו עליו אז, כן קראנוהו. גם כל המאמרים בקונטרס הזה אשר יש בהם דברים שנראים כמליצות, רק את הרגשיותי הבולטות אני מתאר ולא לסלסל במליצות.
4
ה׳א. אשא לבי אל השמים ואת תפלתי אל אלקי ארנן. אנא ד׳ במה ארומם את כבודך, ואחת מן רבוי רבבות, על כל הטוב אשר גמלתנו, את תודתי. ביום אף בלילה, בכל עת ועונה נפשי הומה בי, ולשיר לך על חסדיך שחנם גמלת לנו ממני תדרוש. אבל תפחד מול כבודך הגה להוציא.
5
ו׳אנא ד׳ קבל נא, את תשוקתי להודות לך, כשירי נביאיך. ותערב לפניך דופקי לבי הכוסף, כבמקדש, צלצלי לויך.
6
ז׳עלי אלקים לרקד בשווקים וברחובות, בעמקי הימים, ובשיא העבים, אף בשאול ובין הככבים. לשיר ולהכריז, ברכו כלכם את ד׳ ואתנו יחד נרוממה את שם קדשו. אין לך ראשית ולא אחרית, אף חסדיך וטובותיך לנו, בלא גבול ובלי תכלית. ולמה זה לא אזכה למצער להוציא את געשי לבי בשירה, ואת להבי נפשי אליך בזמרה. מראות השמים אשר נביאי קודש ראו, מאתנו נסתרות, ומה גדל הכאב כאשר גם נפשנו ונשמתנו מאתנו נסגרות. כהמון מלאכים במקהלת שירתם נפשנו תרעש, ואנחנו כחרשים בל נשמע. ונעים זמירות ישראל חבצלת השרון, בקרבנו זומרה, ואנו כשוטים בל נדע.
7
ח׳כופל ומתפלל אני, אנא ד׳ קבל נא את תשוקתי להודות לך כשירי נביאיך. ותערב לפניך דופקי לבי הכוסף, כבמקדש, צלצלי לויך.
8
ט׳חבל שבט בידיך, על חטאותינו ליסרנו. וכל שבט נעים בימין חסדך להטיבנו. אין שום עצם זולת עצמותך, ואין מציאות זולת רצונך. ברוגזך, כל העולם מתקצף להשמידנו, ובחסדך אף השאול ילבבנו. אשרי האיש אשר את יד ד׳ בכל יראה. ואת חצי ש־ד־י מרחוק יכיר. מאולתו ישוב ואת פניו בקרקע יטוח. יבכה ויצעק, אנא ד׳ חטאתי עויתי ופשעתי, אנא ד׳ בקדושת רצונך לא אוסיף למרוד, ואת כל חיי לך אשעבד. הושיעני ד׳ ובכל נפשי אעבדך. חזקני, ובמחשבותי, דיבורי ומעשי, בדקדוק מצותיך אזהר. חוס נא אבי ואל תסתר את פניך ממני, הבט עלי ורפאני.
9
י׳וקול ברמה נשמע, תרועת מלך מכריזה ישועה, רוצה ד׳ מעתה את עבדו. אין כל טבע ולא צרה, לא חקה ולא מבוכה, הנואש ממחלתו ירפא אף המפרפר חי׳ יחי׳.
10
י״אכל דרי קדם ושוכני ים הקיצו, כל מלכי תבל וחורי הארץ העירו. זמרו לד׳ זמרו. כף תקעו כלכם, ובמחול את שם קדשו נהלל. כל נמצא, מקטן ועד גדול איש אל אחיו ישתלב, וכלנו יחד העולם וצאצאיו לפני הא־ל המושיע נרקוד ולשם קדשו נשיר. אתה הוא הכל וזולתך אין כל, אתה מושל בכל, וכל אשר נעשה, מעשה אלקינו הוא. זה אשרנו וזה חלקנו, על כל הטוב שגמלתנו ד׳, לשיר, ועל חסדיך הטובים, לפני כבוד מלכותך לרקד. כל עוד רוח באפנו נשיר, ועד כלנו נתפוצץ נרקד.
11
י״בב. למראה שבטך אלקים כמעט נשמתנו פרחה. כל רואינו ראש לנו הנידו, התאנחו ואמרו, הן גועו ומשני עולמיהם לנצח אבדו. יקוו למוות כי ימהר, ואת יומם כי יעירם יאוררו. למה לא לנצח ישנו, ירקבו עד בלתי השאיר מהם שריד. כי חייהם, צרה על כל צרה, והויתם שות חמת אלקים הוא.
12
י״גגלית את פניך לנו והחייתנו, להכריז חסדיך ולעבוד את עבודתך העמדתנו. יתכחשו כל רואי הכרחיות לא טובות, ויבושו הבוטחים על סדרי הטבע. אין כל טבע ולא כל צרה, לא חוקה ולא מבוכה. ד׳ הוא אלקים, הוא הכל וברצונו עושה את כל, מחי׳ מתים רופא חולים, ומנעי״ם א״ת החיי״ם. אנא ד׳ במה אגמלך ובמה אשיר את חסדך אחת מן רבוי רבבות. מה כחי ומה יכולתי להודות לך אין סוף ואין תכלית. אתה הוא הכל, ואיך נתעב את דברי העולם כנפי קדושתך בתועבותינו. כל הנעשה אתה העושה, ואיך נזהם את מפעלי קדושתך בזוהמותנו. בכל, חפצנו לעבדך והיא קרבנותינו. אף דבורינו ומחשבותינו באמת ובאמונה יקדישוך, והם יכולת הבעת תודותנו.
13
י״דרחם נא ד׳ קשרנו בטוב חפצנו זה לעולם, ועזרנו לבצע את קדושת תשוקתנו, לנצח.
14
ט״ושואה ובעתה, למה פניכן כך זעומות, דמות איום מרעיד כזה מי צר לכן, להמג כל לב בהבטתכן ולהמס כל עצם בזועמתכן, אם לא שהבלתי בעל גבול, את זעמו, הרבה מגבולות האיש, עליכן צר.
15
ט״זרחם נא ד׳ ומעתה בימין חסדך הדרך אותי, ובהן אל תוסף להציקני. גער נא בהן, ואף בדמיוני אל יפחידוני, כי מאד ירא אני אותן. לבי בי יתכווץ עד בלתי נשוא, ולזכרן, על בשרי עורי צפד. כשאגת חיתו טרף באזני טרפן בעת אשר את דמו תשתינה ואת לבו תכרסמנה, כן הד המית שלוחי זעמך, עוד את אזני יצרם ואת נפשי יקרע. מה איום הוא השאול גם אחר שנמלטים ממנו.
16
י״זהוי לילות מרגיזים, לילות מחרידים. בכל חיי תרעדנה עצמותי מזכרונכם, וכל עוד בי נשמתי את א־לי צורי ומצילי אודה, אשר בטובו הגדול משניכם אותנו הציל, וברוב רחמנותו, מפחד צלכם, לבי לרסיסים לא נתן להתפקע.
17
י״חכמעט את הפנסים בבית החולים כבר כבו, ואת הנשארים כהו. אופל ודומי׳ מעציבה התפשטו בחדר המכבידים את הכל, את הלב את המוח אף כל הגוף מכבידים. אין כל רגש ולא כל מחשבה מתרחשים, רק אופל ועצב.
18
י״טומה אני יושב בזה, האם כחי נחושה, אחר יום נורא כזה לעור הלילה, כמה פעמים מעי היום כמעט נהפכו. והאם לא יד ד׳ היא אשר אלצה את לבי לבל יחדל מעבודתו בשעה שעמדו הרופאים ועוזריהם להשיב את נפש בני אליו, בהתעלפו אחר נתוח הקשה בכ״כ הרבה עבודה ובקושי כ״כ גדול. חלחלה את כל עצמותי כמעט פוררה ואיך אשב. אבל עתה, אין לי עולם, אף את עצמי לא אדע ולא ארגיש. כל המקום וכל ישותי למחשבה ולתשוקה אחת נהפכו. בני יחידי, ויחידתי, המסוכן, הנשפט, המתאבק, העומד על חוד שפת הים, ומתנענע בין העולם ובין התהום.
19
כ׳יושב אני על שפת מטתו, חרד ורועד, לבי מוסיף להתכווץ ובגרוני כמין חניקה. הוי בני, עתה אני מביט בפניך, ועוד מקשיב איזה רחש קל משפתיך החוורות והעיפות, ומי יודע למחרתים מה יהי׳, אף עם יום המחרת איננו בטוח.
20
כ״אמגרש אני את המחשבות האיומות והמחרידות ומגער בי לאמר, אמונה, בטחון, ומחזק את כל עצמי ואת בטחוני בד׳. כל עוד לא עבר הכל, צריכים להתאמץ בתפילה ולזעק לאב הרחמן, מתאמץ אני ובגוף רועד הנני מתפלל לד׳.
21
כ״ברבש״ע רחום וחנון. מילדותי ועד עתה מלא יסורים הנני. עוד ילד רך הייתי, ואו[י]בי, דאגותי, וצרותי, כבר שברו את כחי ורוחי. פעוט עוד הייתי כשנתיתמתי, את אבי הצדיק כמעט שלא הכרתי, לא זכיתי שאבי איש אלקים הקדוש יגדלני. רבש״ע בכל זאת אין לי שום טענת ותרעומות עליך ח״ו, צדיק אתה בכל מעשיך ולולי ימין חסדך בכל מצוקותי, כי אז אבדתי בעניי. אנא ד׳ בכל צרותי אתה מושיע לי וגם עתה בזכות שמך הגדול ובזכות אבותי הקדושים רחם נא עלי.
22
כ״גרחם נא ד׳ על נפש נלקאה ואל תוסיף לשבר את לבבנו הנשברים, חוס נא אב הרחמן ורפא את בננו. רחם נא ותן לנו מתנה יקרה זו, יחידנו לשד נשמתנו. והנני מתעשת ואומר, הרק בשביל טובתנו, מפני שהוא לשד נשמתנו אני רוצה ומתפלל שיתרפא, לא. בעיקר צערו, צער הילד הוא המציק לי. רבש״ע הבט נא בשכיבתו האיומה, בתארו המר ורחם על נפש זו הנמצאת בצרה וצוקה כ״כ גדולה. ואני מוסיף להתפלל ולשפוך את נפשי לד׳. רוצה אני להתאמץ יותר ולהתפלל תפילה חזקה שארגיש בה, כי שמע ד׳ בקולי וכבר נושעתי, כמו שכבר בצרה אחרת הרגשתי כזאת, ולא אוכל. לבי כמו נסתם מלהתפלל תפילה חזקה. רבש״ע הוריני איך להתפלל שתהא ישועתי בטוחה, כל עוד הוא נושם, רחם נא ד׳ שאוכל להתפלל תפילה אמיתית, חזקה ובטוחה לפניך. סמר בשרי וזיעה תכסני, רוצה אני לקרוע את בשרי מעלי, מי יודע אם גם מחר יהי׳ מה לקוות ועל מה להתפלל, עתה אני עוד מקוה אבל תפילתי כאילו נסתמה. רצתי ולזעק לפני שער המלך אצתי, והנה את השער סגרו, ועוד לקחוני ואל השאול השליכוני. והוא השאול, את לועו סגר אלי והכל נסתם. שתם תפילתי, ומי יודע אם לא יעבור הזמן ח״ו.
23
כ״דאני מביט בהילד, המתנענע הוא או ח״ו מפרפר. מצבו הרע ונשימתו הוכבדה, הנני רועד ומתפלץ כלי. לבי, כאילו איזה יד אוחזת אותו ללוחצו בלא רחמנות. עוד תוסיף היד ללוחצו מעט ואיננו.
24
כ״האני מרגיש כי כח אחר כח, עוזב אותי, וכל ישותי חודלת מלהיות. כאילו נשמט אני כלי הלאה מגבולות האיש השגותיו ועולמו בכלל. את אשר אני עוד מכיר, לא כהכרת האיש הכרתי, ואשר לא יכול האיש להכיר אני מכיר.
25
כ״ווהנה סער מתחולל, ירי׳, וכגשם זועף חצי חמה עלינו זורמים, אין נסתר מהם.
26
כ״זהאם את כל אשפתו אף אלקים עלי ירוק, למה רק אותנו שמו למטרתם. ומכל עבר וצד חצי הזעם אלינו סרים ואלינו קולעים. שאון, בעתה ורמיסה. וכנפצע אנוש על שדה קרב כל גופי מתכווץ שוכב ומתצמצם כלו.
27
כ״חשוב רוצה אני לחזק אותי ואת בטחוני, ברור לי שהא־ל הגדול הבלתי בעל גבול, הוא ורק הוא יכול גם עתה משיא צרותי החזקים והמרים כ״כ, להושיענו. אבל אין בי אנכיות אשר תקום, ולא רוח אשר יתחזק. הכל נשבר אף חרסי עצמותי כבר לרסיסים נתרוצצו.
28
כ״טותמונות בולטות כ״כ זוועות וכ״כ איומות של העתיד המחריד שלנו ח״ו, לעיני כמו מעצמן מצטיירות. השבת איך יראה, הפסח, וכל החיים חיים של צרה ורוגז, חיים ההם למה לי.
29
ל׳מנדר אני נדרים, ולמה רק נדרי כסף. מנדר אני נדרי עצמי, זאת לתקן ובזה להיטיב אותי.
30
ל״אג. אין קדוש כד׳ ואין רחום כאלוקינו. כל יושבי חלד, את פסלי עצמכם לפני הוד קדושתו שברו, ואת צלמי תאותכם אל תפארת מלכותו שעבדו. בקשו אותו, ואז את פניו לכם יאיר, ללכת בדרכיו קבלו ע״ע, ואת דרכיכם יצליח.
31
ל״ברם ונשא, משמי השמים אל השאול הבטת, ואותי בתחתיתו, כמוש בעוני ראית. שוכן עד, מן היכליך, תפארת עוז וחדוה, אל נרמס נתעב ירדת ואותי להקים בעוד מועד מיהרת. את רצונך הטוב להושיעני, מרחוק הראתני, ובו את רוחי בי תשיבני. פתאום רואה אני אותי יושב בשלש סעודות (בסעודה השלישית בשבת) ובני על ידי. נרעשתי ונזדעזעתי. באופל, שואה, ורציצה כזו, כשאני עם כל עולמי באש ותמרות עשן מתאבכים, דמיון נהדר כזה, אשר אף לקוות לו הי׳ קשה לי, לא מעצמי דמיתי. ולא כרצוני ציור נושע בטוח ושמח כזה ציירתי. רק אתה ד׳ ברוב רחמיך על אומלל מרוסק חמלת, ועל מדוכה ומוכתש רחמת וקו מן אור ישועתי לעיני הזרחת.
32
ל״גנרעשתי וכמעט נדהמתי. בדמיוני רוצה אני את יד בני להחזיק ולנשק, וסולד ממנה לאמר, הלא בד׳ הא־ל המושיע עלי לשמוח, לכרוע ובכל קומתי אליו להשתחוות, לשבח לפאר לרומם על הטוב למעלה מעל לגבול אשר גמלנו.
33
ל״דאנא ד׳, אין סוף אתה וכחך בלתי בעל גבול. הנפת ידך החזקה אין בנו כח לישא, אף בהשלכתך הטובה, אשר מן השאול אל העדן השלכתני, כמעט כלותנו. לעיני, הילד המסוכן המרחיף בין ארץ ושמים, ובחזיוני, הבריא היושב על ידי בשלש סעודות כאיש לא ידע חולי. לשיר לד׳ נתלהבתי, ונשגבה ממני. וכים גועש בקרבי, אשר גליו את כל עצמי אליו זורקים, לשם קדשו, לרנן, ולהוד תפארתו לפאר, ולא אדע מלה. אשר את שאון המיתי תכיל. הטבת את חסדך הגדולה מאתנו, ואין ביכולתי אף בתודה גמלך. וישועתך רחבה מני השגותינו ואיך נשיג לך במה להודות.
34
ל״היסר אותי ד׳ ואוסר, וגופניות אנכיותי אז כמעט ביטל וחסר. גם הרגשותי גם תודתי אז כמעט הלאה מגבולות האיש היו, הודעתי לד׳ תודה אשר עתה גם אני לא אדעה, נשמת שירה לאדון הנשמות שרתי, אשר דבורי לא יכילוה אף מחשבתי עתה לא תשיגוה.
35
ל״וד. ארוממך ד׳ אבי ומלכי על כל מעשיך אשר עשית עמנו ומרכבה להתגלות הוד מלכותך בחרתנו. יסרתנו צרפתנו זככתנו, ואמונת יכולתך חזקת גם בלב זולתנו. יכירו ויראו כלם כי אין כאלקינו אין כבוראנו מי כמנהיגנו ורק הוא מושיענו.
36
ל״זככדור משחק בידי שריך, עשיתנו. שר העדן כי יקבלנו, הרווחנו ואמרנו נושענו, הוטב לילד וגופו התחזק, שמחו כלם, וזה לזה טוב בשרו, שלנו הוא כי הבריא. אמרו. ופתאום לידי שר הפחת אותנו השליך, ושוב בצרה עוד מחרידה מן הקודמת היינו. דם נפשו זב בלי מעצור, לא הועילו תרופות הכי עצימות וכל התאמצות המומחים וחכמותיהם לאל היו, לאפס ותוהו נחשבו. ויאמרו נואש אף תקוה קלה לנפש האומללה אשר בדמה תזוב, ח״ו נעדרה, כל תקותנו לריק היתה ועבודתנו להבל. אחד הרופאים כבר מיאן לנו להשיב על שאלתנו, שלום מחמדנו ילד המעונה. והשני על פצעי משפחתי ריחם, ואותי להתאמץ זירז, למען שמור אותם משגעון, בעת אשר ח״ו יקפד חוט חיינו. מה רב כחך ד׳ כי החזקתני ולשמע זאת לא כבה נרי. צעקו אהובים בחוץ גם בכו מן קול צוחה, כי ח״ו כבר גברו העליונים. פרועה וצרה, מהומה ומבוסה. גופינו כבר לאל היו, ורק רוחות מרות מאתנו נשאר, רוחות מרות וחשכות, אנה ואנה נסחבות ובדם צרותיהן מתבוססות.
37
ל״חאין כמוך ד׳ ואין כרחמנותך. את בכיותנו אף דמנו אשר כמים נשפך, עם בכיות ותפילות אהובינו ורחמונינו, במרום שמעת, את הגזר דין קרעת, אף הוילון אשר בין מפתחי לבבי לבין שערי שמיך קרעת. אופל לבבי באור השחקים הבריק, וכי מושיעני הרגשתי, ונזדעזעתי. היא התפילה אשר אלי׳ קויתי. ברוך אתה א־ל המרחם כי תושיעני. אשרי המקוה לך ואת נפשו לך בתפילה ישפוך.
38
ל״טגדול אתה אלקי ואת גדולתך אין לחקור. קטנים אנחנו ואף אפיסת קטננו נגדך, רק לפעמים לנו נגלה. דל כחי, ואף בעת אשר את ישועתנו, בלבי הזרחת, קצרה רוחי על עמידתי להתחזק. גלי הזעם שוב שטפוני והרי מצוקה בכובדם רמסוני. הרופאים אומרים שהשעות מנויות, ואיך אבטח בקשב לבי כי לא הטעני. ואם דיבור הילד אשר רק כיונה יהגה, כבר קשה לשמוע, מי יערוב ללבי כי לא שגא.
39
מ׳בורא יש מאין. ומאפס, המון עולמות ובריות אין חקר עשית. כמו אחת לכמה שנים כן גם עתה את השמים פתחת, ובגודל תפארתך אף זרוע כחך על כסא מלכותך נגלית. בכל בדאיות העולם בעטת ואת טעותם פצצת, לאמר, כל יושבי הרים ושוכני עמקים ראו כי רק אני הוא ומבלעדי אין כח ולא הנהגה, לא טבע ולא הכרח, הטוב אשר אליו תקוו, בלעדי אין תקוה, ואת הרע אשר תראו, בלעדי אין יראה. כל נמצא רק את מצואתו מגלה, וכל אשר יעשו מלאכי שמים בשמים ועד זוחלי האדמה בבטן האדמה, אני העושה. ברוך הוא וברוך שמו ית׳, אשר למעלה מהטבע ולמעלה מכל השגה אנושיות את בננו החי׳ אף הבריא.
40
מ״אביום אף בלילה בכל עת ועונה נפשי הומה בי, ולשיר את חסדיך חנם לנו, ממני תדרוש, אבל תפחד מול כבודך הגה להוציא. אנא ד׳ זולת נפשי מאומה אין לי, ואותה אני מבקש להגיש מנחה לכבוד קדושתך, אל תבישני אבי ומלכי מלקבלה. א־ל טוב וסלח הושיעני שבכל חיי, כל מחשבותי מעשי אף נשימת אפי לכבוד מלכותך תהיינה. העבר נא את מניעותי מבית ומבחוץ והושיעה את ישראל ואותנו בניך בגוף רוח ונפש וקרבנו להשתעבד לך ולעבדך בשמחה בכל פרטיות עצמותינו באמת.
41
מ״בועתה אני יושב ודומם. גדול הכאב עד בלתי עמוד, והשברון עד בלתי נשוא. כי אחר שזכינו בחסד חנם מד׳ ית׳ לבן יקיר ונחמד כזה. איש אמת מופלג בתורה, חכם וישר, עדין במזגו, וזך במדותיו התרומיות עד מאוד, ואשר הי׳ קשור בנפשי ויחידתי, עד למסור את כל נפשו בשבילי. ואחר שזכינו שיראה ד׳ בתלאותינו ועמלנו העצומים וישיב לנו את מתנתו הנחמדה והיקרה הזאת וירפאהו ממחלתו המסוכנת, הנ״ל. נגזר עלי ממרום דין קשה, דין מר ונמרר כזה, לשוב ולקחתו מאתי בשנת ת״ש במלחמה. כי ביום י״ב תשרי נפצע קשה בעמדו אצלי, ובט״ז בו יום ב׳ דסוכות יצאה נשמתו הקדושה והטהורה בקדושה ובטהרה. ועמו גם זוגתו כלתי הצדיקת והצנועה מרת גיטל ז״ל בת מחו׳ הרב הצדיק ובנש״ק מוה״ר ר׳ שלמה חיים שליט״א מבאליכאוו ביום י״ג שבו.
42
מ״גגם כל תקות עצמי ונפשי אשר בהם, בזה ובבא, נגדע. וגם העתיד שלי ע״י שיתגדלו ויתרוממו הם בגופם נפשם ורוחם, נהרס. גדול השברון עד בלתי נשוא, ורק אתה ד׳ ברוב נפלאותיך תעמדני ותחזקני.
43
מ״דלך ד׳ החסד ולי בושת הפנים, כי עונותי גרמו כל אלה. אב הרחמן יודע אתה את לב האב על בנו רחימו. ומי כמוך מכיר בשבירת לבי וברציצת כל עצמי. עם כל זה הנני מתחזק להודות לך על רב חסדך שזיכיתני באוצר נחמד כזה. אף הוספת לו קרוב לארבע שנים, מן מחלתו עד פטירתו. משבח ומפאר אני את כבוד קדושתך בעד האוצר הנחמד הזה שזיכיתני בו א״ל שנים. ומה טוב הי׳ לי אז, אור השמש הי׳ חשוך לעיני לערך הבטה אחת בזוהר פניו הזכים והמאירים.
44
מ״האנא ד׳ רחם נא עלי יהודי כ״כ אומלל כמוני. חוס נא אבי ומלכי והקשב לתחינת לבבי המתמוגג מרוב געגועים צער ויגון.
45
מ״והנה כל הזמן שזכיתי במתנתך הטובה בן יחידי, בכל מאמצי כחי השגחתי עליו. ובכל לבי ונפשי, בעזרתך, שמרתיו. וכל חיי היו אצלי כאין בשביל חייו. ועתה בעתונו פלצות לאמור, איפה הוא הבן יקיר, ובמה אשמור אותו עתה. הלא גם בעד גופו העדין והזך הייתי מוכן למסור כל עצמי, ואיו. ואיך הוא עתה. מאוד תרעד נפשי ותהמה, מה לעשות עתה בשביל היקר לי מכל עצמי, שלא יאונה לו כל רע ח״ו, אף לא ידאג ולא יפחד ח״ו. דלפה נפשי ונלאה מחפוש דעה, מה לי לעשות וטוב לו.
46
מ״זשומר ישראל שמור נא את בננו אייזיק בן ציון וכלתנו גיטל אשר לקחתם ממני אליך. תהי נא צדקתם תמיד לפניך ותהיינה נא לרצון לפניך תורתי ותפילתי בעדו ובעד זוגתו כלתי. קרב נא אותם אליך ד׳. ענגם והטיבם אדון הטוב ומטיב. העלה נא אותם בכל פעם יותר ויותר מכפי צדקתם וחסידתם, ויתר מכפי תורתי ותפילתי בעדם. צרור נא בצרור החיים את נשמותיהם, אתה ד׳ נחלתם וינוחו בשלום על משכבם.
47
מ״חרבש״ע אמור נא די לצרותינו הגדולות עד מאד, יכפרו נא נפשות היקרות הנפטרות, עם כל תלאותינו וסבלותינו של המתים והחיים על כל חטאתינו.
48
מ״טרחם נא ד׳ מעתה על כל ישראל בכלל ובפרט, בחסדים טובים תיכף ומיד, ונהי׳ נא גם אנו גם צאצאי עם כל הנלוים אלינו וכל ישראל בכלל הרחמים והחסד. וזכנו נא תיכף ומיד לגאולה שלימה, ולתחית המתים, ולישועה אמיתית בגופנית ורוחנית, אמן.
49