צו וזרוז ל״דTzav VeZeruz 34

א׳ב״ה
1
ב׳אלקי, אב ואוהב ישראל, אתה הוא כל הוני, וקדושתך כל אשרי ומאודי, הון זולתך אין, ובעל הון בלתך, בהונך נתעב.
2
ג׳למה זה הבל תהבלו, אתם רודפי הבל. למה זה תשאפו אל הון חרסי אדמה ועל גורן סחי נאלח תשמחו. הסירו נא את דמיונותיכם מן הוניכם, אם לא להון פגרי צפרדעים תראוהו, ואת תקותכם הבדוי׳ מן מאודיכם,אם לא תל זוהם המיגן את הנפש, לפניכם יגלה. למה לא תחוסו על חייכם אשר יזובו בדמיונות שוא, ואיך זה נשתגעתם כלכם להתקנן בארמנות רוח, הונות שונות של חומר או כבוד,אהג״ה. כי כאן מדובר לא מהון של עשירות כסף ובתים בלב, רק מכל דבר שהאדם משתדל להרבות בו, והיא תקותו ושמחתו, שבאמת אין דבר זולת דמיונו. ולאבד כל חייכם בתקוה, שמחה, ועצב, חלום.
3
ד׳למה זה יתחמץ לבבכם על חילכם, אשר עמכם עלי קבר לא יובל, ועל משוש הונכם אשר בשעה שאתם על שולחן עכברים תעלו, ומלך בלהות בהיכל צלמות בכם ישחק, זולותיכם בהונכם יתעלם. גם בחייכם זולת דמיונותיכם מאומה אין לכם, ויגוע הבודה ולא ישאר הון, ויתפוצץ הדמיון ואין חשקבהג״ה מלשון חשק שלמה. מה לקחת.
4
ה׳וכמה תשתומם נפשכם ותילל בראשית פסיעתה מחוץ למפתן גופיכם. תמהר אל ההון אשר הורגלה, ונרתעת, ואל חשק כל חיי׳ וסולדת לאחרי׳. האם למטילי כסף, עפר האדמה, או לניירות בלויים אלו הקרבתי את כל חיי נפשי, ועל אבני גיר כבוד ודמיון רוח שרפתי את נשמתי. הוי חיי חיי, איך שקרתיך בהון ואין, ואיך רמיתיך לצדוד במבצרי צל, ואפס. אנה אפנה ואיפא מעתה אמצא. שם במרום במקום היש, הנמצא, והקדושה, לא שקעתי את חיי, מעודי. ופה שכל מציאותי ותקותי היתה, אין מקום ולא מציאות. הכל הי׳ עשן שוא׳ ולא כלום. בגדתי בגדתי בי, ואת עצמי רמיתי, והאם גם עתה בשקר אמצא. ובשאול תחתית ישליכני, אנה אפנה ואנה אמצא.
5
ו׳אבי ומאורי, אתה כל הוני, והתקרבותי אליך תקות כל חיי. הן גם בצרכי גופי אני משתדל, אבל לא זה הוני ולא כמו אלה זרמת מטרתי. יש אשר תהלה אשים בנפשי וחושד אני שבמצילתה שאיפת הון נמצא, הון איזה שהוא, שאיפת אושר זולת התקרבות אליך ד׳. ולבי יתחלחל, כליותי תשתפכנה, וקול מר צורח בקרבי גועש ועצמותי יגרם, חיים בזוהם, ונצחיות בעפוש כזה למה לי. ואם ימצא עבדך חן בעיניך ד׳ ופנינה יקרה מכסא כבודך בי יתנוצץ, אז נפשי תפזז ואין קץ לשמחתי, זהו שקויתי, ומה אוסיף לבקש, אם את הוד אבי ומלכי תשוקת חיי, בקרבי מצאתי.
6
ז׳הן אירא אני לשמוח, אולי משגה הוא. או אולי בשמחתי זו שמץ אנוכיות יתגנב, ודודי אותי ימאס יתחמק ויצא, ושוב בבעתה יעזבני. עם כל זה לבי ירחב ונפשי תתמר, אהבתי תתלקח וכל עבודתי אליו, בשמחתי תתחזק.
7
ח׳אבי ואהובי, נדחקת נפשי לבקש דבר ממך ותפחד. עולמות עד אין מספר אצלת, בראת, יצרת ועשית. וכמה ספירות מלאכים פרסות נהרות, חיות ואופני הקודש בראת. ונשמות צדיקים את עולמיך מלאת. זה ממעל לזה, וזו נכוה באורה של זו. כלם קדושים בקדושתם, כלם טהורים בטהרתם וכלם גדולים בגדלות שאף איזה שם לקרא לגדלותם, לא נשיג. ותמיד כלם עומדים ומוסיפים להתקדש בסלודים, להטהר ולהתגדל באימה, ביראה, ברתת ובזיעה בלי הרף, לזכות להתקרב מעט לקדושת קדושתך. כי בכל גדלותם וצחצוח קדושתם כהים הם לפני הוד קדושתך. ואני, הוי פלצות תפוררני, אני שאני מכיר אותי, איך אתקרב. והאם דל ושפל כמוני לא יחטא בעזות כזאת, לההין לבקש כזאת מן הגדול הקדוש והנורא. ידי תרפנה מבושת וברכי כושלות מפחד. אבל אנא א־ל אמת, מה אסתיר ממך ומה אעלים מן מבטך הנורא. הכל לפניך ד׳ נגלה, רואה אתה את סתרי נפשי, אשר לא אראם אני, ויודע אתה את מחשבותי ורצוני, הנעלמות גם ממני. ובסתרי, א״א לי לעצור את נפשי מהתחנן אליך. אבי ומלכי אנא רחם, רחם נא על עני׳ עלובה זו, המזדעזעת מקדושתך וגדולתך, חוס נא והראה לי אות לטובה, אם הולך ומתקרב אני אל קדושתך, או אם אני הולך ומתרחק ממנה ח״ו. הכר נא אותי, אם מעט הטובות אשר בי, שלך הן, או גם אלו רמי׳ ורשת היצה״ר ח״ו. הוי ואבוי לזכר זאת נקטה נפשי בחיי, מי יתן ואדע מקום נפשי עתה ואיפה מקום נצחי. מי יתיר לי ואשמע את עצמי ואשליך את בתרי לפני הדום רגליו, לאמר, הא לך נפש מעונה, נפש שוקקה, להתקרב ולהמס בקדושתך. הא לך נפש מצוקה לדעת אם לא חלפה את דרכה אליך. נפש אשר הפחד מכרסם אותה, אם לא תחת להתקרב אליך בכל עת, ח״ו מתרחקת ממך, הא לך נפש הבוחלת בחיים בלעדיך ד׳.
8
ט׳ד׳ אורי וקדושתי, אתה הוא כל הוני, ובין הופעת שכינת כבודך בי והסתרתה, נפשי מתגלגלת, בהופעתה חיי מופיעים, ובהסתרתה גם חיי מוסתרים.
9
י׳ואתם אנשי חוץ התבוננו בהעולם ולמדו להטיב. אל כל עבר ופנה התפזרו, אל העשב ואל הארז, אל הרמש ואל הראם. זה יגדל וישמח, וזה יגוע יתכווץ ויתעצב. ואם בעלי נפש אתם, גם אל שיא מרום שאו עיניכם, וראו את כפת הרקיע תחתית כסא הכבוד.גהשמים כסאי. בכל עבר ופנה אבני יקר, משבצות במלואותם, ומקצה אל קצה שביבי מרגליות ופנינים מתנוצצים. ודרשו אותם, הנה כוכבי אור, בבואת נשמות ישראל אשר מתחת כסא הכבוד, אשר גם לנו מנוגה סתרים יהלו, ומן רזי אור יזריקו. למה זה במרום כלם יעלוזו ובעפעפי זהרם את כל לב בזוהר יבהיקו, ואם רק מי מהם אל הארץ יפול אז פניו חמרמרו, לא יאומן כי הילל בן השמים הוא, וכאבן או ברזל אשר בבטן האדמה את כל עין יעבור ואת כל לב יעגם. יפתרו נא לי השמים וגרמיהם הארץ וצאצאי׳ את חידתם, מה היא שמחת חייהם. הלא גם להם מכאובים ומפריעים בחייהם, זה ברגל ירמוס וזה בלוע יטרף, זה במים ישטף וזה בענן יתכסה, ולמה זה בחייהם ישמחו. כל צמח וכל חי בחייהם ירקדו ויגילו, ובמותם יתאבלו, אף בלי ידיעתם מהו מות, כי לא להם הדעת להתבונן בכמו אלה. אף טרם יראו אף ירגישו כי יגועו, מן צלו יפחדו ומן הד פסיעותיו יגוני. אפשר גם הם איזה הון יקר ימצאו ובו ישמחו, ועל כי עמו יתענגו יגילו, ואם כמוני כמוהם על עזיבת חילם לזולתם במותם יעצבו.
10
י״אהקשיבו את קצפת עולמו של ד׳ עליכם, אנשי חוץ. אין אומר ואין דברים אבל תאזנה נפשותיכם ותרגזנה, והטו את לבבכם ויתפלצו. מי זה האיש בושת, אשר מן אדוננו אדון עולם את לבבו יסיר, ולבקש לו הון זולתו יעיז. עליכם השמים והארץ יתגעשו. ומי הוא בן המביש אשר עוד יחצוף לדרוך בעולמנו ולהמצא במשכננו משכן עבדי ד׳ ומזמרי א־ל. כל הוננו ד׳ הוא, אף רצון זולת רצונו לא נדע, רק ברצונו אנו רוצים ואת פעולתו אנו פועלים. מסוללי מסלה לך אדונינו, אנו, חיינו היא הופעת אורך והיא שמחתנו, וסילוק הופעתו היא תוגת גויעתנו.
11
י״בגם לכם אנשי חוץ, כמו לכל בריות ד׳. תשוקה פנימית וחפישה בלתי נודעת זו לבקש את אדונכם תכלית מציאותכם, אבל חמק עבר אדונכם מכם כי סרתם את לבבכם מאחריו. ולהשקיט את תשוקת נפשכם ולהניח מן דוחה בלי הרף זה אשר בקרבכם, הון רוח בדמיונותיכם בדיתם אשר אליו תשתוקקו. ותקותכם המסותרה בהבל זה תשביעו, ככל המשוגעים אשר בהעדרת הוריהם יהזיו, ואת העץ יחבקו לאמר, אבי אתה, ואת האבן את ילידתני.
12
י״גכל העולמות משכן ד׳, וצאצאיהם מזמרי א־ל הם. אין רגע אשר ישקוטו ואין תנועה אשר יזניחו, בכולם את תהלות ד׳ יתנו. זה בכוחו וזה בקולו, זה בגדלותו, וזה בקטנותו, זה באורו וזה בפעולתו. אין עלה מתנענעת לפי תומה ואין רוח מזמזם לפי רוחו שלא ישמע מהם תרועת מלך, ד׳ הוא הכל וברצונו מושל בכל, יראו את ד׳ והודו לשמו.
13
י״דומעתה ישראל אשרנו ומה טוב חלקנו. בהם, רק הארת ד׳ מרחוק מופיע, ועלינו ובקרבנו ישראל, המלך בכבודו יושב, ישראל הם מרגלי כסא הכבוד. לא במרום בשורשם לבד, כי כבודו ית׳ מלא כל העולמות, אף עולם הזה, ובכל מלואיהם אף בתחתית עולמנו, אנחנו ישראל רגלי הכסא, ועלינו היושב תהלות ישראל שוכן.
14
ט״וומה תשתאה ע״ז איש הישראלי. אמור נא למה זה הרבה פעמים תדכה ותשוח עליך נפשך, תרעד ותהי׳ בעיניך כגרוע מכל הגרועים, אשר כל דרכם שנאוי ומתועב בעיניך ותקוץ אף את ריחם. למה יש אשר גם קשה לך לחזק עצמך ומרה תימר. לאמר מי יודע אם עוד תוחלת לנפשי ותקוה ליחידתי. ומה כל הרעדה הזאת אם לא מרעידת נושאי הכסא כבוד המתבטלים באפיסתם נגד זוהר אור קדשו. ומאין הם לפעמים דברי השוכן בשמי מרום אשר מפיך נלהבים. ומי ילחש לך פעם סוד גם ממחשבות קדשו, אם לא השוכן עליך.
15
ט״זומעתה דום עולם והמתן בשירתך, המלך הגדול והקדוש גם עליכם, מעלי ימלוך. החרישו עד אשר אש אלוקים ממני תזרום, ואת כלכם תלהט, וקול ממני יצא ויהי׳ בכם לקול ד׳. ובלהב נעלה בשירת ד׳, ונרוממה שמו יחדיו.
16
י״זואתם אוה״ע, מה לכם כי תדכאו אותי ותלחצו את נפשי לאמר, אי׳ אלוקיכם השוכן עליכם אשר משאתו יפחדו העולם ומלואו, למה לא ראינוהו, אף את שמו אשר עליכם לא הכרנו ונראהו.
17
י״חדעו נא כי זה כמה אשר קול דודי דופק, פתחו נא לי בני את לבבכם והכניסוני. שאו נא שערי עצמותיכם והצפינוני, כי אויבי אורבים לי בכל פנה, את מקום קדשי שרפו, ואת עירי חרשו, ועוד לא יניחוני, את כל קדשי ידכאו וכל אשר לי בלי הרף ירדופו. ומן אז אנו סתר למו, וכל עצמינו מבצר לשם קדשו. את גופנו ניתן למרמס וכל עצמותנו באבק יעלה, ואת שם קדשו בקרבנו נסתיר ואל תורתו שום רע לא יגיע.
18
י״טאת תשתוללו משטינינו ולא תהוללו אויבי אלקינו, כי קדוש אוהבנו אתנו כמאז. וכמו מלפנים גם עתה חיבוקי דודנו בנו עוברות, אבל רק בסתרנו, ולפעמים אך בסתרי סתרינו עד שגם אנו רק בבואותיו מרגישים. בית ד׳ ומבצרי א־ל אנו, גם פנינו השחרנו לשם ד׳ אלקינו, וכל עצמותינו מלאו נקלה לשם קדשנו. והאם תשערו אתם את תענוגנו זה, והאם דישון נפש כזה ידעתם, מוכה אני בצדי, לפניך ד׳, מתבזה אני בפני, לפניך אבי וקדושי. מורדף, ומטולטל, וממורט, הכל לשם קדושי, אלקי, אב ואוהב ישראל, אתה הוא כל הוני וקדושתך כל אשרי ומאודי.
19