צדקת הצדיק קל״זTzidkat HaTzadik 137
א׳[קלז] כשהאדם רואה שכל המחשבות טובות ורצונות טובות שנופלים בלבו ומוחו הוא רק לרגע ומיד מתעלמים ממנו ודואג שמא הוא ח"ו כענין פושעים מלאים חרטות. העצה לזה השלך על ה' וגו' לא יתן לעולם מוט לצדיק ועמך כולם צדיקים רק שנראה כמתמוטט ח"ו בעת ההעלם. והשלך כו' היינו שגם זה מהש"י ונמצא כאלו המשא מוטלת עליו שמאחר שאתה עושה כן וממילא המשפט ע"ז דהוא יכלכלך הכלכול הוא בלחם ומים היינו ד"ת שבהם מאיר לו הש"י איך הכל לטובה ואין זה התמוטטות. וא' (ר"ה כו:) דלא הוו ידעי רבנן מאי יהבך פי' דהוא לשון יהיבא וי"ל מה שניתן לאדם דהיינו האור והטובה יכיר שהוא מהש"י ולא מכחו או מה שהאדם נותן והיינו ההעלם כנ"ל. עד שנודע להם מטייעא כי כן נקרא הש"י מדריכך בדרך תלך. והיינו שדבר זה עצמו של השלך וגו' א"א לאדם רק מהש"י כאשר הש"י מאיר לו להשליך וא"כ א"צ עוד לדעת מאי יהבך דכ"ז שאין הש"י מאיר לו להשליך א"א להשליך כלל. ולכך מתחלה לא הוו ידעי עד שהאיר להם הש"י וידעו דהוא המשא ר"ל דבר המכביד על האדם ומציק לו. וזה כענין כל המשתתף ש"ש [וש"ש נק' אגמלאי גמל של הש"י] בצערו כופלין כו' (ברכות סג.) והשיתוף היינו שיודע שהכל מהש"י ומכניס את הש"י באותו דבר וממילא היקל ממנו:
1
