צדקת הצדיק קע״זTzidkat HaTzadik 177
א׳[קעז] בכל דבר יש פרד"ס. פשט הוא עשיות כל התורה ומצות בפועל ממש. ורמז הוא הרמיזות שבלב שנעשים מאותם הפעולות. כענין חרש רומז ונרמז (גיטין נט.) שהרמז הוא רומז על המכוון שבלבו שא"א לו להוציאו לפועל. וכן כל העבדות הם רמיזות למה שבלב. ד"מ מצות צדקה בפועל ורמיזתה בלב להיות דבוק במדת רחמנות של השי"ת לרחם על הבריות ולהשפיע לזולתו. ודרוש הוא הכונה מצד החכמה שבמוח לדעת איזה לימוד מחודש דחכמה וידיעת הש"י נולד מעובדא זו במוחו. ואחר שמשיג ג' אלו כלי המעשה גומרים ולב חומד ועין רואה חכמת הדבר אז זוכה לסוד שהוא ענין מ"ש (קידושין מא.) לאדם טוב מטעימין לו מפרי מעשיו בעוה"ז. הטעם ע"ד טעמו וראו וגו' נקרא סוד שא"א להסביר לחבירו טעם שהוא מרגיש בחכו כענין שאמרו (אדר"נ פ' לז) ב' אוכלין מקערה א' כל אחד טועם לפי מעשיו. כי הטעם אין שוה בכל א' וזה נקרא סוד כידוע שהוא מה שא"א להגיד כלל. כי מה שאפשר להגיד הרי אחר שהגיד שוב נודע גם להאחר ואיך הוא סוד וסתר ושנאמר בו סוד ה' ליראיו או לישרים סודו. וע"כ שהוא דבר שגלוי למי שזוכה לבד וא"א לגלותו כלל. וזהו הטעימה שכל א' טועם לפי חלקו. ואז"ל בבר"ר (פ' מט) ובתנחומא (וירא ו) דבסוף לנביאים שנא' כ"א גלה סודו כו' כי יראה היינו בלב כמ"ש ביומא (עב:) ע"פ ולב אין. וזהו עד שלא ניתנה תורה עיקר רחמנא לבא בעי ומשנתנה תורה נתחדשו מעשה המצות. וישר היינו במעשה וזהו אברהם ויהושע [זרעא דיוסף שהם כשור לעול במעשה המצות] דמייתי שם. אבל בסוף לנביאים דהיינו הכוללים כל הג' כמ"ש (שבת צב.) אלא על חכם במוח גבור הכובש את יצרו בלב ועשיר במעשה המצות [והם ג"כ נגד ג' קנאה תאוה וכבוד עשיר השמת בחלקו ואינו מקנא וגבור נגד התאוה וכבוד חכמים ינחלו]:
1
