צדקת הצדיק קפ״וTzidkat HaTzadik 186
א׳[קפו] עיקר ההתחברות הוא ליראים כמ"ש חבר אני לכל וגו' וכמ"ש אז נדברו יראי וגו'. כי ג' מדרגות חב"ד חכמה מה שמקבל מאחרים זהו מה שקיבל מרבו. ולהבין דבר מתוך דבר זהו ע"י התחברות כמ"ש (תענית ז.) ברזל בברזל יחד וגו'. וזהו עיקר החברה לחדד זה את זה שיתחדשו ד"ת על ידם דלכן מצטרפין לזימון כדאי' בברכות (מז:) ולא פריך וחדוד גברא דמה שצריך ג' היינו דאין חברותא בפחות מג' כד"ש בעירובין (טז:) לענין שיירא ובסוכה (יג.) לענין אגודה וחבילה ע"ש בתוס' וכן במד' (בר"ר פ' סח) ע"פ יעקב חבל נחלתו אין החבל נפקע בפחות מג'. רק ע"י החדוד הוא חברותא ג"כ בב' כי החדוד מחברם וזה לשון חדוד מן חד נעשה א' ומחובר שאינו מתפרד. והיינו כי ג' הוא חיבור ב' קצוות ואמצעי המחבר וז"ש בברכות (מה:) איכא דיעות דהעיקר ג' דיעות הנפרדות שמתחברים יחד ע"י האכילה יחד כד"ש בחולין (ד:) אין הסתה בלא אכילה כו'. וכן פתן ויינן משום בנותיהם שעיקר התחברות ע"י אכילה ושתי'. וזהו הזימון דברכה לפניה כשרעב דוגמת שבועות [ופסח בחדש האביב]. וברהמ"ז שמברך כשהוא שבע דוגמת סוכות חג האסיף שהוא זמן שמחתינו [ובמ"ק (ט.) אין שמחה בלא אכילה כו'] ומשם שואבין רוה"ק כמ"ש בירוש' דהחליל דדעת היינו רוה"ק כדפירש"י פ' תשא. וזהו אחר חכמה ובינה דדעת המחבר כנודע. וכן חג הסוכות הג' לרגלים. ולכך בג' אז צריך זימון דמפורש בברכות (מה.) דהיינו גדלו וגו' יחדיו שלזה צריך הכנה וזימון להתכלל יחד הנפשות. וכן בזמן שופר דר"ה שקודם סוכות הוא הזימון כמ"ש הקדמונים דרומז עורו ישינים כו' והכנה לחבור ויחוד הקצוות ע"י חג הסוכות. וכן החדוד מחבר דוגמת העקידה דאי' בזוהר (ח"א קיט ב) דאז נתכללו יחד אברהם ויצחק כמ"ש עתה ידעתי כי ירא וגו' והיינו דמחוי ר"ח כגון אנא ור"ש כו' כמ"ש בעירובין (סז.) דהם ב' הפכים ר"ח חריף ור"ש סיני וכל חד מרתע מחברי' זהו היראה וע"י החדוד נדברו יראי ה' ונתחברו ונתכללו ב' הקצוות ולכך מזמנין והוא בכלל שבת הקודם בגמ' [וכמו במימרות שלפניהם שם ע"י הארון נראין כעשרה יעו"ש דבלא"ה תמוה] והיינו דלכך צריך יראה וכידוע דבינה מינה דינין מתערין. כי כל חדוש יש יראה שמא ח"ו הוא שוא וכמ"ש בהקדמת הזוהר (ה א) דלכן אין לחדש דבר שלא שמע מרבו. ולכי התנו (שבת סג.) במחדדין שיהי' לשמה ובענוה אז מצליחין דגם במחלוקתן אלו ואלו דברי אלהים חיים. והוא יחוד כמחלוקת שמאי והלל סופה להתקיים שאינו כזב ודבר הפוסק ככל ריב ומדנים יפריד אחים. ולכך בינה ליבא ששם היראה כמ"ש ביומא (עב:) ע"פ ולב אין ועושה חדשות בעל מלחמות כנודע. משא"כ שבת הוא מנוחה דזהו כשעושין לשמה אז את והב בסופה ומתייחדין יחד ומזמנין ואז עולין לגדולה כמ"ש (שבת שם) דהיינו שזוכין לתלמידים שזהו מדרגת הדעת המחבר כמו יצחק ע"י העקידה נזדמנה לו רבקה להוליד יעקב המחבר [עי' זוהר שמות י"ד סע"ב דאבות הם חב"ד].
1
