צדקת הצדיק רכ״אTzidkat HaTzadik 221
א׳[רכא] השכחה הוא התחלת הרע שהדמיונות ומ"ז משכיחים מן המוח ולב מחשבות אלהותו ית' ותורתו ואהבתו ויראתו וכמ"ש (פ' עקב) והי' אם שכוח תשכח את ה' תיכף והלכת אחרי וגו'. פי' בתאוה ורצון אחר כחות זרים ואח"כ ועבדתם במעשה כי כולם נמשכים אחר ההתחלה שהוא השכחה מהש"י שבמחשבתו. כי כל דבר כלול מעשר כנודע וכתר דרע דהיינו שורש הנעלם זה א"א בישראל כלל שלעולם שורשם דבוק בהש"י וחלק ה' עמו וא"א לינתק כלל. רק ההתחלה מחכמה שבמוח והוא ע"י העלאת מחשבות זרות בו עד שנשכח. כי במוח אין רע דהתחלת הרע בלב ששם משכן הרע. רק לשם כחו שופע מן הלב להשכיח עכ"פ ודבר זה הוא ג"כ רע כמ"ש בשבת (קמט:) אין לא טוב אלא רע. וזהו התחלת הרע ההשכחה מן הטוב. ומסיים עקב לא תשמעון בקול וגו' וקול ה' היינו קולות דמ"ת וכמ"ש בזוהר (ח"א נ ב וש"מ) דקול דא תושב"כ כי קולות הש"י הם חיים וקיימים לעד ולעולמי עולמים. ואותם קולות גם היום מצויים למי שרוצה להאזין. והן הם המחשבות העולים בלב כל אחד בכל פעם לשוב להש"י ולדעת כי אנכי וגו' ולא יהי' וגו'. וקול הוא כלל ודבור פרט כמ"ש בזוהר ריש שמות. ולכן תושב"כ נקרא קול ותושבע"פ דבור וכן ההשמעה ללב הוא רק בדרך כלל לדעת אלהותו ית' ולחפש אחריו אם וגו' תתפשנה אז תבין וגו' בבינה שבלב האדם בפרטי פרטות כפי הצריך לו. וכן המלאכים משמיעים ביראה יחד בקול דברי אלהים חיים וגו'. והוא בודאי נשמע לכל איש ישראלי אשר מכין אזני לבבו לכך ביראה אז שומע דא"ת והיינו ד"ת שנקרא כן בלשון רז"ל כמ"ש (עירובין יג:) אלו ואלו דא"ח. ובקול היינו בדרך כלל רצון הש"י באותו יום כי המלאכים אין יודעים יותר. דתושבע"פ הוא למטה בידי חכמי ישראל והפרטים הם נתבררים ע"י בנ"א באותו יום. ולפי שהש"י נקרא אלהים בעל הכחות כולם נקרא אצלו דברי שהוא דבור בפרטות. וכמו ששמעתי על מבין ולא בבינה ידיעא שהמלאכים אין להם בינה דהיינו הרגשה בלב שזהו רק לבנ"א שהם חסירים וצריכים לזה. והש"י מבין כמו הבנ"א הוא מרגיש אבל לא בבינה שהרי אינו חסר. ולכך המלאכים אין יודעים הדבור שהוא הרגשת הלב של כ"א בפרט. רק הקול בכלל זה אין נשמע לבנ"א וכמו ששמעתי על חכים ולא בחכמה ידיעא דמלאכים יש להם חכמה (ופי' כח השמיעה לקול דא"ח) משא"כ בנ"א. והש"י חכים אבל לא בחכמה כמלאכים. והם משמיעים בכלל שהוא חכמה מה שקיבל מאחרים. ואח"כ ע"י בינה והרגשה שבלב הוא עומד על הפרטים שבדברי אלהים חיים כ"א לפי מדריגתו ואלו ואלו דא"ח אע"פ שחלוקים בפרטים בתושבע"פ. ודבר זה צריך ליראה כי פי' מלאכים כל מיני כחות שבעולם בהיותם מופשטים מלבוש החומרי שבעולם העשיי' רק בהיותם במדריגת בריאה ויצירה דהיינו רוחניות אותו כח מבלי הרכבה שיהי' בו כח הבחירה וכל מיני כחות כלולים באדם. וכאשר מעורר כחותיו שבלב להש"י וזהו ע"י היר"ש כי הכל בידי שמים חוץ מיר"ש (ברכות לג:) בזה הוא כח התעוררות האדם. אז מתגלה אצלו בכלל רצון הש"י באותו יום בלא עיונו ואח"כ בעיונו ובינתו מברר דבר זה בחדרי לבבו. אבל מ"מ הוא מתעורר לזה מצד הכחות הכלולים בו המתעוררים ע"י היר"ש. אבל קולות דמ"ת שהם קולות הש"י עצמו זה נשמעים רק בהכנה להאזין לבד [ומאותן קולות הוא הב"ק שיוצא בכל יום מהר חורב אוי לבריות מעלבונה של תורה כמ"ש במק"א דב"ק הוא אחוריים של קול וקלא דהדרא דמתוך שאותן קולות דקבלת התורה נשמעין להשומעים הקלא דהדרא מאותן השומעים הוא אוי כו' לשאין שומעין וזה נשמע לכל א' המקורב לת"ח כמ"ש אוזן וגו' בקרב וגו'] וזה קל לכן א' עקב לא וגו'. ופתח בלשון יחיד וסיים בלשון רבים כי העדר שמיעת הרבים גורם שכחה ליחיד השומע כנ"ל אות רי"ט. ושמעתי דאמר גם על השכחה והי' שהוא לשון שמחה כמשאז"ל (ב"ר פ' מב) כי הגם דבעוה"ז הוא מושך חטאים ונענשים ע"ז מ"מ באמת לאמיתו מזה נמשך שמחה גדולה לעתיד כשיתוקן הכל אז יבורר זה:
1
