צדקת הצדיק רכ״גTzidkat HaTzadik 223
א׳[רכג] הד"ת היא דוגמת חרב כמ"ש בברכות (ה.) בק"ש כאלו אוחז חרב של ב' פיות. שהחרב הורגת מקרוב ואפי' מסובב ומסובך תוך מחשבות זרות והרהורים מכל צד אם עונה לד"ת הוא הורגן ומבטלן מכל צד בב' פיות החרב דרומז על ההריגה מימין בהרהורי תאוה ומשמאל בהרהורי קנאה וכמ"ש (סוכה נב:) אם פגע בך מנוול כו' שאפי' כבר פגע ונגע בך משכהו לבהמ"ד ומתפוצץ. וכמ"ש (כתובות עז:) ריב"ל מיכרך בבעלי ראתן ועסיק בתורה אמר כו' פי' כל מוכי שחין היינו מצד תוקף התאוה דלכן התשמיש קשה להן ובעלי ראתן ביותר. ולכן צריך להרחיק ממבואה כי האויר מכניס הרהורים וחשקות כנ"ל אות ר"ה. והכלל בכל חולי הטבע נמשך אחר הרוחניות של חולי וכשהחולי מתפשט באויר היינו שרוחניות ההיזק וכח הרע המביא אותה המחלה הוא ג"כ מתפשט ע"י האויר. וריב"ל מיכרך כו' אפי' בתוך אויר הרע ממש ומוכרך בו התורה מצלת ושורפת ומכלה כל אוירים רעים שסביבותי'. וכמו ששמעתי דד' אמות של הלכה קדוש בקדושת א"י שאויר ארץ העמים נפלט מתוכו לגמרי מכל צד ע"י החרב דב' פיות ונכנס אויר קדוש דד"ח שזהו אויר א"י דלכן מחכים כמדת התורה מחכימת פתי. אבל בהכנ"ס ותפלה אין מועיל כלום כשכבר פגע ומוכרך בהרהורים ומ"ז כי גם כל תפלתו תהי' כן מליאה מ"ז. רק צריך לכוין את לבו להתרחק ממ"ז ואז ע"י תפלה יוכל לפעול להכניס בעומק הלב מחשבות קדושות ולהרוג הרע ממרחק כענין חץ שחוט לשונם שהלשון דוגמת החץ להרוג מרחוק וזהו ע"י התפלה וכמ"ש בתיקונים (סו' תי' יג וש"מ) דזריק בי' גירא בתר גירא. ותרגום אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי בצלותי ובעותי. פי' תפלה היינו סדור שבחיו של הקב"ה ובקשה הוא בקשת צרכיו כמפורש בברכות (לא.) רנה זו תפלה כו'. וגם ד"ת נקרא רינה כמ"ש (שמו"ר פר' מז) ע"פ קומי רוני וגו' אין רנה של תורה כו' כי הוא סדור שבחיו וכמ"ש שלהי הוריות פ' מי ימלל גבורות ה' מי שיכול להשמיע כל תהלתו על ד"ת. ולכן גם ק"ש נקרא צלותא כמ"ש תוס' שבת (יא. ד"ה כגון). כי סדור שבחיו היינו תורה וזהו חרב כנ"ל. משא"כ בעותא שהוא בקשה הוא קשת. ולהיות הכנעני אז בארץ שהוא הגרוע מכל האומות כמשאז"ל (תו"כ אחרי פרשה ט). ושכם גרוע מכל א"י כמ"ש בפ' חלק (סנהדרין קב.) דהוא מקום מוכן לפורעניות. ובודאי לא בחנם מוכן לכך רק שאוירו גורם גם אחר שנתקדש אוירא דא"י בקדושת א"י כמ"ש מקודם. ולכן יעקב נתחזק נגד אותו מקום ביחוד. ושם משכן החוי חויא שורש הנחש. וא' מיד האמורי ולא החוי הוא כמ"ש בס' מעשה ה' כי אמונתם היתה אמונת האמורי יעו"ש. ויציבא מילתא מלשון רז"ל בכ"מ דרכי האמורי על חוקי ע"ז שלהם. ומלחמתם הגופנית הי' ע"י בניו והם נצחו החויא במעשה בהגדרת הזנות. אבל יעקב אע"ה נתחזק נגד האמורי שהוא תוקף כח אלהותם המתגבר באוירם להכניס הרהורים ומחשבות בלב שע"ז טיהר בני ביתו אח"כ. והניצוח הזה הוא בצלותי מקודם בחרב להרוג סביבותיו דלעולם יסדר שבחו של מקום ואח"כ יתפלל (כמ"ש ברכות לב.) דלולי כן א"א ליכנס לחפלה דבקשה כלל כנ"ל. ואח"כ בעותי ההורג מרחוק שזה א"א ע"י החרב שאינו הורג אלא מקרוב אבל לנקות עומקא דלבא מקום שאין יד האדם שולטת כלל כענין ולבי חלל בקרבי. וקרא זה אמר דוד המע"ה שהוא דרגא דתפלה כטעם ואני תפלה שלזה א"א אלא ע"י רבוי התפלות והבקשות לסייעתא דשמיא כמ"ש (סוכה נב.) אלמלא הקב"ה עוזרו כו'. וכל תפלה ותפלה הוא יריית חץ נגדו ואותם שבכוונה היינו שכיוון אל המטרה שהוא נקודת החויא שבעומק הלב שהוא מרכז הגוף כמו שעושין יורי החצים מטרה באמצע עגול א' לכוין חציהם אליהם. וזהו כוונת הלב שבתפלה שצריך אחר ד"ת וק"ש וספור שבחיו של מקום:
1
