צדקת הצדיק רכ״דTzidkat HaTzadik 224
א׳[רכד] כל אדם צריך לקבל עליו עול מ"ש בכל יום בתכלית התוקף שמתרצה למסור עצמו לגמרי ולהכלל במקורו. וזהו פרשה א' דק"ש הגם דבפ' ב' אח"כ נאמר ואספת דגנך שלמדו מזה בברכות (לה:) הנהג בהן מנהג ד"א. שהיא בלשון רבים אמורה ואמרי' שם הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן דא"א לרבים ולכל העולם כולו להיות כרשב"י. ולכך לא נאמר שם בכל מאדך שפי' ממונך להפקיר הכל שזה אינו לרבים דצריכים לנהוג במדת ד"א ולהשגיח על ממונם ג"כ להיות במה להתפרנס וקיום חיותם. ונקרא פ' זו (שם יג.) עול מצות שרק מקבל עול מצותיו ית' לעבדה ולשמרה ולקבוע עתים לתורה. והכל כפי כח אדם ולא לצאת מהגבול ומדת ד"א דעוה"ז. משא"כ פר' א' דנאמר בלשון יחיד ליחידים אשר ה' קורא כרשב"י נא' בכל מאדך היינו להיות מופקר לגמרי. וזהו עול מ"ש ועול תורה כאותו שא' בעירובין (כב.) מי שלימו קורמי וכמ"ש (ברכות סג.) אין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית כו' ובמי שנעשה אכזרי כו' (עירובין שם). וכל א' צריך ג"כ לומר פרשה א' ג"כ שתחלת קבלתו בכל יום עול מ"ש צריך להיות בענין זה גם להיות מופקר אם יהי' רצון הש"י כך. רק מי שמנהיג במדת ד"א והגדרה הוא מפני שהרבה עשו כו' ולא עלתה בידן שאין זה רצון הש"י. וכן אפי' אותם היחידים צריכים ג"כ שיאמרו פ' והי' א"ש כמ"ש לרשב"י בשבת (לג:) שיחזור למערה כי א"א להיות כן רק במערה וחוץ לעוה"ז. אבל בעוה"ז הקב"ה רוצה בישוב העולם ולא תוהו בראה. והנהגה זו לצאת מגבולו ומכפי שהוא כלי לקבל בעודו בגוף זהו הנהגה מעולם התוהו כנודע סודם שבקשו לקבל שפע אור שלמעלה מכח המגבילם המכונה בשם כלי. רק בעוה"ז שהוא בכלי הגוף המגדיר א' (תענית כב:) נשמה שנתתי בך החייה ולא יפקיר לגמרי לצאת מגבול כלי הגוף. רק צריך שיהי' בו כח זו של ההפקר לגמרי ג"כ. רק אצל היחיד זה בתוקף ולרבים זה. אבל מ"מ כל א' צריך לשניהם. וידוע מהאריז"ל דבפ' א' יש שם מ"ב ובפ' והי' א"ש שם ע"ב ונודע דשם מ"ב הוא לעולים במרכבה שעולים בו ועליו יסד רנב"ה תפלת אנא בכח כו' והיורדים יורדים בשם ע"ב וא"צ טהרה כ"כ משא"כ שם מ"ב צריך טהרה גדולה כי הוא מצד הגבורה כנודע. והיינו ב' תפלות דר' נחוניא בן הקנה בכניסתו לבהמ"ד וביציאתו (ברכות כח:). [ע"ש בתפלת הכניסה קכ"ג אותיות חסר ג' משם מ"ב ודיציאה רי"ג אותיות חסר ג' משם ע"ב כי באמת הי' משלב שם האדנות ג"כ בשם ההוי"ה והוא א' יותר לידבק באלופו של עולם ואכ"מ] שהכניסה לבהמ"ד להפקיר כל עניני עוה"ז אם אינו כלי לכך צריך יראה גדולה שלא יארע ח"ו תקלה כענין אלישע אחר או אפי' כבן עזאי ובן זומא. ומאחר שרוצה לצאת ממדרגה גופנית צריך להיות כמלאכים שנאמר בהם עושים באימה וביראה כו' בקדושה ובטהרה כו'. ואח"כ כשנבלע בלב ד"ת ומדריגת ההפקרות ברצון ה' ויוצא למדת ד"א וקבלת עול מצות אז נותן הודי' על חלקו שקיבל להיות בהפקרות לגמרי. וזהו פ' והי' א"ש ואספת דגנך שאז"ל (שם לה:) תחלה שהיא לעושין רצונו של מקום ודרך ברכה ואח"כ א' דהיינו באין עושין רצונו של מקום וכמו שהק' זה התוס'. ויותר קשה דהא בפרשה עצמה מפורש והי' אם שמוע תשמעו וגו' דהיינו עושין רצונו של מקום. רק באמת סכינא חריפא מפסקי קראי שהדגן של העושין רצונו ש"מ והאוסף אין עושין רצונו ש"מ. ופ' זו נאמרה בלשון רבים ולכן לא נאמר בכל מאודך דהיינו עומק הרצון העליון כנ"ל. ומואספת חזר ללשון יחיד לפי שברבים נכללו כל מיני יחידים ולכללותם הוא ונתתי וגו' השפע יורד לכל והוא מיוחד למאן דעייל ונפיק בכניסה ויציאה הנ"ל שהיציאה ג"כ צורך כניסה שא"א להיות בדביקות תמיד כנודע. וחבור כל האילן הוא עליא ואתכליא ואלמלא עליא כו' (כמ"ש חולין צב.) והם האוספים פי' תמכי אורייתא ומחזיקים בידם להיות השפע יורד לראוי לקבל ובצל החכמה בצל הכסף כולא חד. וכשיוצא מד"ת ומתחבר לצבור ובהם גם ע"ה אם אז ג"כ דבוק בד"ת זהו מאן דעייל ונפיק ששבחו בזוהר (ח"ג קמא סע"א) ולא דעייל ולא נפיק. פי' שבשעה שעוסק בד"ת ודאי הוא דבוק בהש"י רק אם נקבע בלב כ"כ עד שגם ביציאתו להנהיג מדת ד"א יהי' שומע בקול ה' ומצותיו ולא יזוז זה מדת רע"ק שיצא בשלום וע"ז נותן הודי' על חלקו. משא"כ אחר כי כשנכנסה חכמה נכנסה ג"כ ערמומיות והתגברות היצר כנ"ל אות רי"ט. ולכן אחר פגע זונה תבעה מה שלא הי' לו יצ"ר גדול כ"כ מקודם. וע"ז פ' והי' א"ש אחר שמע ובו שם היציאה בשלום לנהוג מדת ד"א ג"כ ע"פ ה'. ובפ' שמע לא נזכר כלל ההיפוך כי בהיותו בדביקות ועול תורה א"א כלל לרע. רק בפ' והי' א"ש נא' השמרו וגו' וע"ז תיקנו פ' והי' א"ש לקבוע אהבת הש"י בלב גם בהיותו עסוק בעניני העולם וכד"ש שמחים בצאתם וגו' שתהי' יציאתו ככניסתו:
1
