צדקת הצדיק רל״הTzidkat HaTzadik 235
א׳[רלה] המשתדל להנצל ממחשבות זרות וגמר בלבו לדחותה וכל זמן שהוא נזכר מיד מדחה ומכניס בלבו מחשבות של ד"ת כפי כחו. רק שמ"מ היא תוקפתו ובעת ששקוע בה נשכח ממנו מחשבת ד"ת ורצונו באמת אינו בה ומיד שנזכר הוא מדחה אותה. הרי שכחה שאינה מחמת עצלות חשוב אונס עבמג"א (סי' קח סקי"א) והר"ז כחישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה (ברכות ו.). והגם דמאן ספין ומאן רקיע [שמעתי פירושו (במו"ק כח.) טהור וזך כמו הרקיע ר"ל נקי מנגיעה לרע] לדעת שאינו מחמת עצלות. מ"מ גם על עצלות זה חשוב אונס מאחר שהוא מחשב ורוצה שלא להיות עצל בדחיית המ"ז. ומאחר שלא נזכר איסור ועבירה מפורשת במ"ז א"כ אינו כחישב לעשות מצוה ולא עשאה דהוא כעשאה וממילא יהי' המשפט אלהבא שהקב"ה יעזור לו באמת להיות עושה דהיינו שמור ממ"ז ולא כאלו עשה בלבד. ובלבד שיהי' שמור בדברים בטילים והוא ע"י דבורו בתורה. ועיקר הזהרת דברים בטילים מודברת בם ולא בדברים בטלים (כמ"ש יומא יט:) וכח לאו הבא מכלל עשה אינו יותר מלאו הניתק לעשה שהעשה תיקון הלאו. וכן בלאו הבא מכלל עשה כאשר מקיים העשה דודברת בם תיקן הלאו דדברים בטילים והוא מועיל ג"כ לענין מחשבות בטילות. וכמו ששמעתי על פ' שפתי צדיק ידעון רצון שכאשר מוציא בשפתיו דברים המצודקים אע"פ שהיא מן השפה ולחוץ ולבו בל עמו מ"מ הם ידעון מודיעים ומלמדים רצון ללב להיות רצון הלב באמת כן. והרצון מוליד מחשבה להיות מחשבתו בזה לבד. וז"ש (עירובין נד.) חיים הם למוציאיהם בפה כי ד"ת נקרא עץ חיים היינו בסוד הו' דשם שהוא קו המבריח מן הקצה לקצה. עי' כאשר עובר כל חלקי נר"נ שבגופו מוח ולב וכלי המעשה אז נקרא עץ חיים. והיינו כשמוציא בפה זהו במעשה וזה גורם רצון ללב ומחשבה למוח ואז הוא חיים ומוליד חיות. וממילא עי"ז נדחה מ"ז שהוא היפך החיות כנ"ל אות ר"ג שהבטלה כשינה א' מס' במיתה. וע"י הוצאת ד"ת בפה מוליד חיות כדמתרגמי' לנפש חי' לרוח ממללא שעיקר החיות ע"י הדבור. וכאשר מתעורר רוח החיים אז מקיצו מתרדימת האולת שבזה נמשל כבהמות. שמ"ז הוא מצד נפש הבהמית והדבור הוא עיקר צורת אדם ויתרונו מן הבהמה אם הוא בד"ת דאז נקרא דבור [דבלא"ה לא נקרא דבור כלל כמו ששמעתי בענין הנחש דלת נזכר בקללה שניטל הדבור ממנו לפי שבאמת לא הי' לו דבור כלל דדבורו לא נקרא דבור ואכ"מ] זה מעורר צורת האדם שלא להשתקע בנפשו הבהמית. ובלבד כאשר הוא מדבר בד"ת כדי לעורר הלב והמחשבה דכשאין זה ברצונו כלל הרי זה כנזכר לעיל אות רל"ד בדואג שתורתו משפה ולחוץ כי לא הי' דעתו ורצונו כלל שתקבע בלבו ומחשבתו ולהוציא מחשבת היפוך כלל. וזהו ק"ש שאומר פ' ודברת בם והתחלה שמע ישראל שישמע לזה. וכן נקרא ק"ש לשון קריאה שקורא לעצמו שישמע ויקבל דברים הללו וע"י התעוררות זה הוא נקבע בלב ויוכל אח"כ לזכות לברתא דמלכא צלותא בכונת הלב:
1
