צדקת הצדיק רמ״חTzidkat HaTzadik 248
א׳[רמח] עיקר האדם הוא החשק שבלב שבו הוא יתרונו על המלאכים והוא הנקרא יצר יצ"ט ויצ"ר כאשר הוא מגביר חשקו לטוב הרי זה טוב ואם לאו כו'. ואז"ל (סוכה נב.) כל הגדול יצרו גדול כי גדלות א' על חבירו הוא רק כפי גודל החשק שלו לטוב דהיינו כח היצר כי יצ"ט ויצ"ר א' זה לעומת זה בב' חללי הלב כפי החשק שבלבו בימין לטוב כן בשמאל לרע ולכך יצ"ר ג"כ גדול. וזה שאז"ל (מנחות כט:) עוה"ז נברא בה' ועוה"ב ביו"ד כידוע דב' אותיות אלו דשם מורים על חכמה ובינה שהם מוחא ולבא ובעוה"ז רחמנא לבא בעי ומעלת האדם כפי החשק שבלב. אבל בעוה"ב שישחט היצה"ר ולא יהי' עוד מקום לבחירה אז יהי' המעלה כפי יתרון החכמה וההשגה שבמוח. והאבות נק' איתנים (כמ"ש ר"ה יא.) שמעתי פי' עקשנים פי' שהי' להם תוקף החשק בוער כאש שלא ישקוט וינוח עד שיגיע למילויו. אברהם אע"ה במדת האהבה עד שהגיע לתכלית אהבת ה' שהוא בהרחקת כל אהבות זולתו. עד שהוליד יצחק שהוא הי' תוקף החשק ליראת ה' שנאת רע וכל מיני אהבות זרות וחמדות עוה"ז היו מרוחקים אצלו בתכלית. עד שהוליד יעקב אע"ה שהי' לו תוקף החשק לשניהם אהבת הש"י ושנאת רע. ואין קורין אבות אלא לג' אלו (ברכות טז:) שהם כ"כ נגבר חשקם כ"א למדתו בטוב עד שהגיע לתכליתה להיות כולו כך. כי כאשר החשק בוער באדם הוא כלהב אש עד שכולו עם כל כחותיו שקועים בזה עד שכל זרעם אחריהם תולדותיהם כיוצא בהם. כמו שהאדם יוליד אדם ובהמה יוליד בהמה וכיוצא כך הם עצם גופם וכל כחותיהם היו משונה מפאת רתיחתם לאותו דבר שחשקו עליו להגיע לו. והם מיוחדים בתוקף זה עד קצה עד שראויים להקרא אבות שכל זרעם אחריהם כן. ואברהם אע"ה ביחוד נקרא איתן בתהלים (פט וכמ"ש ב"ב טו.) כי תוקף החשק הוא באהבה כמו שרואין באהבות זרות וכן מצד הטוב באהבת הש"י והוא המתחיל כי בזה התחלת החשק. ובשנאת ה' בזה הוא מדת הכעס שנקרא אש בכל מקום בכתוב וחרון שהוא ג"כ לשון יובש האש כי הוא בא מכח האש וא"צ לזה עקשות ותקיפות כח כי הוא עצום ממילא. רק שזהו ברע אבל בטוב שנאת רע ג"כ אינו מצד הכעס חלילה רק מצד יראת ה' המרחקת זה אין בו תוקף כ"כ. וב' אלו הי' בחשקם נטיי' לאיזה צד ביחוד אבל יעקב אע"ה מדתו חשק מעורבב לא לאיזה צד ודבר פרטי רק לב' הקצוות יחד והוא הולך בקו האמצעי שהוא מדת האמת לבחור בכל דבר האמת אם לצד זה אם לזה. ואז"ל (עירובין סה:) בג' דברים אדם ניכר ההכרה הוא בהתגברות החשק לאיזה דבר אם היצ"ט שבחלל ימין גובר להטותו לרצון הש"י. ובכיסו וכעסו הם ב' הקצוות דתוקף החמדה לממון דלכן נדרש ע"ז בכל מאדך ולשון מאד משמע שהאדם חומד לזה מאוד מאוד. וכוסו הוא בירור קו האמצעי כאשר הדיעה מעורבבת ואין לו נטיי' לשום צד כלל שיכוין אז האמת כד"ש (שם ע"א) כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו:
1
