צפנת פענח, כי תשאTzofnat Paneach, Ki Tisa

א׳ביאור פסוק כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה בפקוד אותם, זה יתנו וכו' מחצית השקל וגו' (ל, יב-יג). ויש להקשות, א' קושי' המפרשים, זכרו האלשיך (ל, יג), למה נתחייבו ישראל שבאותו הדור ליתן כופר נפש, ואם כפירוש חז"ל עבור העגל וכו', הלא אשר חטאו בעדים והתראה המיתו בחרב בני לוי, ואשר לא בהתראה נגפם ה', ואשר לא בעדים בדקם משה כסוטות. ועוד, למה מחצית השקל ולא שקל שלם.

ב׳הגם דב' קושיות אלו יבואר חדא באידך, דכתב מוהר"ש אלקבץ להורות את בני ישראל יחוס אחדות ואינו נפרד מחבירו וכל אחד הוא החצי ובהתחברו עם חבירו נעשה שלם, על כן יתן כל אחד מחצית השקל וכו', וביאר דבריו הרב האלשיך (שם) לימד זה דוקא כאן, שהי' על שלא מיחו באחרים בעון העגל, ושמא יאמרו מי עשאנו ערבים, על כן רימז יתברך כאן שכל אחד מישראל נפשו קשורה בחבירו וממקור אחד המה וכו', יעו"ש.

ג׳ועוד לשון תשא. ועוד ראשי הל"ל. ועוד לפקודיהם הוא מיותר ומשולל הבנה. ושאר הספיקות יבוארו.

ד׳ונראה לי לבאר קושית התוספ[ו]ת בש"ס דביצה (טו:) לוו עלי ואני פורע וכו', שהוא סותר לש"ס (שבת קיח.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וכו', וכבר ביארתי זה. ועוד נראה לי, ואגב יבואר הזמר כי אל יתן לכל בו דבקים בגד ללבוש וכו'.

ה׳דאיתא במשנה (ט) פרק ב' דאבות דאמר רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו צאו וראו איזה דרך ישרה שידבק בה האדם וכו', והקשה במדרש שמואל מ"ט שינה מה שאמר רבי (שם מ"א) איזה דרך ישרה שיבור לו האדם וכו', יעו"ש.

ו׳ונ"ל דיש ב' סוגי עבודת השם יתברך במין האדם, אחד במעשה, ב' במחשבה ודביקות בו יתברך, אך דאי אפשר שיזכה לטהר מחשבתו בסוד ועטרותיהן בראשיהם (ברכות יז.) כמ"ש בראשית חכמה דף ק"ל, יעו"ש, כי אם שיקדש את עצמו במעשה תחלה באברים הנגלים, אח"כ במחשבה שהיא באיברים הנסתרים, וכמובא בזוהר כי טוב הגנוז מסבב אותו נחשים וכו', יעו"ש.

ז׳וכמו שהוא בפרטות אדם אחד כך הוא בכללות, שיש אנשים הנקרא צורה ויש אנשים הנקרא חומר, ואי אפשר לאנשי הצורה לטהר מחשבתם לדבק בו יתברך כי אם אחר טהרת אנשי החומר במעשה. וזהו ביאור (שמות יז, יא) והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, ודרשו (ר"ה פ"ג מ"ח) כל זמן שהיו ישראל משעבדים לבם וכו'. עיין מזה במקום אחר.

ח׳ובזה יובן, כי רבי אומר שיבור תחלה דרך ישרה במעשה, על ידי איברים הנגלים, שהיא תפארת לעו"שיה ותפארת לו מן האדם, שהוא נגלה לבני אדם. ואח"כ צריך שיעשה כמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, שיראה לטהר מחשבתו לדבק בו יתברך באיברים הנסתרים. וז"ש רבי אלעזר לב טוב, ר"ל כמו שכתב בראשית חכמה הנ"ל בענין טהרת המחשבה, צריך לטהר הלב מקנאה ושנאה ותחרות ודאגה ועצבות ומכל מדות רעות התלוין בלב, ואז וכו', יעו"ש, ואתי שפיר.

ט׳ובזה יובן קושית התוספ[ו]ת, דלא סתרי הש"ס אהדדי, תחלה אמר עשה שבתך חול, ר"ל שהוא עושה וגורם לתלמיד חכם שנקרא שבת, שיעשה חול, שאינו יכול לטהר מחשבתו ממחשבות זרות שנקרא חול, על ידי שלא טיהר הוא עצמו במעשה איברים הנגלים, לכך גורם לתלמיד חכם שיעשה חול באיברים הנסתרים, מה שאין כן אחר טהרתו במעשה אז לוו עלי, לשון חבור ודיבוק בו יתברך וכו', וק"ל.

י׳וז"ש כי אל יתן לכל בו דבקים, והיינו אחר שזכה בגד ללבוש, שיטהר אנשי חומר שהיו בגד בוגדים, ונעשו לבוש, וכמו שביארתי לעיל פסוק (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ואז ושמן על ראשך לא יחסר, יעו"ש.

י״אובזה יובן, כי תשא את ראש בני ישראל, ר"ל שתשא ותרום ראש אנשי הצורה, הנקראים בני ישראל, שיזכו לעטרותיהן בראשיהם על ידי טהרת מחשבתן, והוא על ידכם, כי הם הגורמין לראש הדור לטהר מחשבתו או לטמאו ח"ו, וז"ש לפקודיהם, ר"ל לחסרונם של אנשי דורו, לכך יתנו כפר נפשו, לתקן נפשו תחלה, וממילא יהי' תיקון להראש, והראי' כי זה יתנו מחצית השקל להורות על אחדות אנשי החומר עם אנשי הצורה, וק"ל.

י״בובזה ביארתי סיום מסכת סוכה (נו:) במשמר בילגה וכו' אוי לרשע אוי לשכינו טוב לצדיק טוב לשכינו, הדרן עלך החליל חמשה וששה וכו'. והסוגיא, דיש כאן איזה קושיא, וכאשר הדרן עלך יבואר הקושיא.

י״גוהענין, דהקושיא מבוארת, למה יזיק הרשע לשכינו, מה זה ענין לזה, ובהיפוך בצדיק. אך יבואר על ידי החליל חמשה וששה זהו שמחת בית השואבה וכו', דנודע סוד חיבור ה' עם ו' היפך החומר והצורה לחבר המעשה עם המחשבה, כמו ששמעתי ממורי זלל"ה כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י), שהוא לקשר המעשה עם המחשבה, הוא ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתי' וכו', ודפח"ח. אם כן מחובר החומר שהוא הרשע לגרוע לשכינו, ובהיפך לצדיק טוב לשכינו, והראי' לזה החליל חמשה וששה זהו שמחת בית השואבה, והבן.

י״ד•

ט״ועוד יש לומר, ונבאר כמה משניות בפרק א' דאבות: יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם, יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית וועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם.

ט״זיוסי בן יוחנן אומר יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו קל וחומר באשת חבירו, מכאן אמרו כל המרבה שיחה וכו'.

י״זיהושע בן פרחיא ונתאי הארבלי קבלו מהם, יהושע בן פרחיא אומר עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות. נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע, ואל תתיאש מן הפורעניות.

י״חרבן גמליאל אומר עשה לך רב והסתלק מן הספק, ואל תרבה לעשר אומדות. והנה הספיקות רבו, עיין במפרשים.

י״טונראה לי, דביארתי במקום אחר משנה (יז) בפרק זה, לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, וכל המרבה דברים וכו'. והוא על פי ביאור מוהר"י יעבץ (אבות פ"ג מי"א) פסוק משלי (יז, טז) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין וגו', כי החכמה בלא מדות טובים, מרשיעו יותר וכו', יעו"ש. ועל יסוד זה נתייסד מסכת אבות להכשיר האדם במדות טובות וישרות לפנים מהדין שהוא מילי חסידות, כי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות וכו' (ב"ק ל.), ונקרא כסיל על שם מדות הרעות שבו כנ"ל, ונקרא חכם על שם מדות טובות שבו.

כ׳ובזה יובן מה שאמר יוסי בן יועזר יהי' ביתך בית וועד לחכמי"ם דייקא, שתקבל מהם מדות טובות תואר חכמים. והוי מתאבק בעפר רגליהם, לראות מנהגם, גם מה שהם דשים בעקבם, מנהג גרוע וקל, מכל מקום הוי מתאבק וכו'. והוי שותה בצמא את דבריהם, ר"ל דבריהם של עצמן שאינו בתורה ומוסר, כי שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכין לימוד (ע"ז יט:). והזהיר תנא זה להשגיח על מדות טובות של חכמים, ומנהגם, ושיחת חולין שלהם, כי מכולם יצא לך תועלת, כמבואר.

כ״אובא אחריו רבי יוסי בן יוחנן לפרט יותר, כי שורש כל מדות טובות הוא לב טוב כמאמר רבי אלעזר, ורבו רבן יוחנן בן זכאי הסכים עמו באמרו להם בכלל דבריו דבריכם וכו' (אבות פ"ב מ"ט). וז"ש יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך, שהוא לב טוב, ואז לימוד התורה למעלה יחשב. מה שאין כן זולת לב טוב אל תרבה שיחה עם האשה הידועה, ר"ל על דרך שכתב בעוללות אפרים (מאמר שפא) המגרש אשתו ראשונה וכו' (גיטין צ:), כי יש לכל אדם ב' נשים, ראשונה התורה, ב' אשתו ממש וכו', יעו"ש. וז"ש גם האשה הידועה, שהיא התורה, אל תרבה שיחה וכו', כי המרבה דברים מביא חטא גם בתורה כשאין בו מדות טובות, מטעם המבואר שם. באשתו אמרו קל וחומר באשת חבירו, ר"ל באשתו הגשמי הוא שהזהירו חז"ל אל תרבה שיחה, קל וחומר בתורה שהיא אשת חבירו ואינו שלו, מאחר שנקרא כסיל, לא נאה לכסיל כבוד (עי' משלי כו, ח) שהיא התורה, שחכמים ינחלו אותה, מי שיש לו מדות טובות, מה שאין כן כסיל בעל מדות רעות החכמה מרשיעו יותר, לכך הוא שפיר קל וחומר באשת חבירו, והבן.

כ״ביהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב, ר"ל על דרך שאמרו בפרק קמא דברכות (יז.) שכל טוב לכל עושיהם (תהלים קיא, י), ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם וכו'. וה"נ קאמר, מי שיש לו מעשה הטוב זה יהי' לך רב ולא מלימוד בלי מעשה, וז"ש עשה לך רב. וקנה לך חבר, ר"ל דכתב הרמב"ם (פיה"מ דמאי פ"ב מ"ג) דנקרא התלמיד חכם חבר, כי חברתו נאה וכו', וז"ש קנה לך וכו', קנה לך תואר חבר, שתהי' חברתך נאה להתחבר עם הכל. ואז והוי דן את כל אדם לכף זכות, ר"ל אחר מדות טובות הנ"ל שנקרא חכם, יוכל לדון לכף זכות, מה שאין כן זולת זה, כאשר ביארתי במקום אחר משנה (אבות פ"ב מ"ד) אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו, כי בש"ס דשבת (קכז:) אמרו כל הדן לזכות דנין אותו לזכות, ומעשה באחד וכו'. והקשה המוהרש"א מנא לן דהוי כך בכל אדם, דלמא לברכה נאמר וכו', יעו"ש. העולה מזה דאם איזה חוב מעכבו אז אינו יכול לדון לחבירו לכף זכות, דאז יהי' הוא נדון גם כן לזכות, וזה אינו, כי החוב שבו מעכבו וכו'.

כ״גוז"ש נתאי הרחק משכן רע, ר"ל ששוכן בו הרע, שהוא מדות רעות, גם שהוא תלמיד חכם פשיטא צריך להרחיק ממנו, כי בכל עת אוהב לרע ואח לצרה הוא כנ"ל. ואל תתחבר לרשע שחטא בפועל, ר"ל חיבור לחוד, אבל להרחיק אין צריך. ואל תתייאש מן הפורענויות, שהוא היפך הוי דן לזכות, ור"ל שאם אינו יכול לדון את חבירו לכף זכות ידע שהוא עצמו בר חיובא, לכך אל תתייאש מן הפורעניות, באופן שיתלה הסרחון בעצמו כשאינו יוכל לדון חבירו לזכות ויפשפש במעשיו ויעשה תשובה שהוא כתריס בפני הפורעניות (אבות פ"ד מי"א).

כ״דרבן גמליאל אומר עשה לך רב, לשון תיקון, כמו (בראשית א, ז) ויעש אלקים את הרקיע, ופירש רש"י לשון תיקון, ורוצה לומר, דביארנו לעיל. כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, שהדור גורם לראש הדור לטהר מחשבתו או לטמאו וכו', יעו"ש, וכאשר יתקן את עצמו יהי' תיקון ממילא גם להרב, וז"ש ועשה לך רב, ר"ל כשיהי' עשי' ותיקון לך, יהי' גם לרב תיקון. ובזה והסתלק מן הספק, ר"ל שיסתלק ממך ספיקות וקושיות על הרב, מאחר שתתלה החסרון בעצמך כנ"ל.

כ״ה•

כ״ועוד יש לומר כי תשא (ל, יב), דדרשו במדרש (שמ"ר לט, א) לשון כי תשה ברעך (דברים כד, י) וגו'.

כ״זדביארתי במקום אחר ביאור (במדבר ה, יב) כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל וכו', יעו"ש. עוד יש לומר, דכתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות דעות (ה"א), כמו שיש חולי הגוף הטועמים מתוק למר וכו', כך יש חולי הנפשות האומרים לטוב רע וכו', יעו"ש. ועל פי זה כתבתי במקום אחר וילכו שלשה ימים בלי מים (עי' שמות טו, כב) של תורה, שוב לא יכלו לשתות מים ממרה מימי התורה והתלמידי חכמים, כמ"ש (ישעיה נה, א) כל צמא לכו למים, שהם מתוקים, וטעמו מר בפיהם, רק שאמרו כי מרים הם התלמידי חכמים והתורה, ולא שבפיהם, מחמת החולי של עצמן נדמו שטעמו מתוק למר, ותלו הסרחון בקדושי עליון, וז"ש (שמות שם, כד-כו) וילונו על משה וגו', עד ויורהו ה' עץ, ר"ל עצה יעוצה שיתלה החסרון בעצמו, ואז וימתקו המים, וז"ש אם שמוע תשמע, לתלמידי חכמים רופאי הנפשות וכו', אני ה' רופאך, והבן כל הפרשה כי קצרתי.

כ״חובזה כתבתי לא יראה לך חמץ (שמות יג, ז) של עצמך, ואז ממילא לא יראה לך שאור בכל גבולך, שהם התלמידי חכמים היושבים בארצך וגבולך, שעולם הזה היא שלך ולא של תלמידי חכמים, שאינם רק כגר בארץ לא להם, ועיין מזה במקום אחר. וז"ש בש"ס (פסחים ה:) שלך אי אתה רואה וכו', ר"ל לפי שאין אתה רואה חולי שלך וחמצך, לכך נדמה לך חסרון באחרים, שטועם מחמת חולי מתוק למר, אבל אם יראה חמץ של עצמו - חסרונו, לבערו, אז לא יהי' רואה חמצו של אחרים, וק"ל. הגם דכתבתי מזה, מכל מקום הוא בסיגנון אחר, וק"ל.

כ״טוז"ש בש"ס (נגעים פ"ב מ"ה) כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. ר"ל לפי שאינו רואה של עצמו, אז רואה של אחרים וכו'.

ל׳וז"ש בטור (או"ח סי' תל) סימן לשבת הגדול פ' צו - פקדו ופסחו. כי תיבת פקדו סובל ב' פירושים, א' חסרון, ב' זכירה, וכל אחד נמשך מחבירו, אם מקיים וחטאתי נגדי תמיד (תהלים נא, ה), שזוכר תמיד עונו, אז יראה חסרונו, וזה סימן גאולה לנפשו, כמ"ש (תהלים סט, יט) קרבה אל נפשי גאלה, וגורם באמת גאולה כללית. וזה הי' גלות מצרים אצל פרעה השכחה, וכאשר בא משה דעת, ויאנחו בני ישראל מן העבודה (שמות ב, כג) של השם יתברך - חסרון עבודת ה', זכו לגאולה ולקחו שה היצה"ר לפסח לשחטו, כמו לעתיד, וז"ש פקדו ופסחו, והבן.

ל״אעוד יש לומר, כי פקדו לשון זכירה, כמ"ש (בראשית נ, כה) פקוד יפקוד אתכם וגו', ר"ל אם ירצה שלא יפול בגדר השכחה שהוא סיבת הגלות, רק יהיה בגדר הזכירה שהיא גאולה, יחזיק במדת הסתפקות, וכמ"ש פסחו, ר"ל בפסח נאמר (שמות יב, ד י) איש לפי אכלו וגו' ולא תותירו ממנו עד בוקר, שלא ידאגו בפרנסת מחר, וכמ"ש בש"ס דע"ז דף ך' דבר נא וישאלו וכו' (שמות יא, ב), יעו"ש. ובזה יובן צו את אהרן (ויקרא ו, ב), במקום שיש חסרון כיס וכו' (תורת כהנים עה"פ), והבן.

ל״בובזה יובן איש כי תשטה אשתו, כי איש התלמיד חכם וראש העיר, או מדינה, שסרה וסטה אשתו, שהם אנשי החומר, שנתנו בו שמץ ודופי ומעילה, דע כי באמת הוא מחמת חסרון עצמו, וכל הפוסל במומו פוסל (עי' קידושין ע.), וז"ש ומעלה בו מעל, ר"ל שזה המעילה והשמץ הוא בו בעצמו, ומחמת חולי עצמו טועם מתוק למר, וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל, וק"ל.

ל״גובזה יובן כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ור"ל כי תשה ותחייב את בני ישראל, שהם התלמידי חכמים, ליתן בו שמץ דופי, תדע שהוא לפקודיה"ם וחסרונם של אנשי הדור, כמ"ש (שמואל א כ, כה) ויפקד מקום דוד, שהוא לשון חסרון. וגם היא על ידי פקידה, שיזכור עונתיו אז יראה חסרונו, וה"נ מחמת חולי עצמו טועם מתוק למר. לכך עצה היעוצה ונתנו איש כופר נפשו - לכפר עבור שדיבר בתלמיד חכם שהוא נפשו ורוחו, וכמ"ש חז"ל וידברו בה' ובמשה וכו'. וגם שיראה לכפר על עון עצמו, בפקוד אותם - מאחר שהחסרון הוא אותם, ר"ל אתם, ויראה לדבק בתלמיד חכם שהוא נפשו, לחבר החומר אל הצורה, וז"ש בפקוד אותם, כשיפקדו ויזכרו עוון עצמם, אז יראו שהחסרון הוא מצדם ואותם.

ל״דוז"ש זה יתנו כל העובר על הפקודים, ר"ל כשהוא בב' תוארי הפקודים הנ"ל. מחצית השקל וגו', שידע שהוא מחצית ואינו אדם שלם, כי אם בחיבור אנשי החומר אל אנשי הצורה אז הוא אדם שלם, ועל דרך שכתב האלשיך, יעו"ש.

ל״הוהכי נמי זהו תכלית המשכן, ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח) וכנ"ל, בתלמידי חכמים שהם היכל ה', ולא בעצים ואבנים של המשכן. וז"ש בפרשה שלאחריה (שמות לא, יג-יז) אך את שבתותי תשמרו, ר"ל שלא תאמרו בבנין המשכן ובית הכנסת זהו תכלית הכוונה, רק התלמידי חכמים שהם נקראים שבתותי כנודע, תשמרו, כי עליהם נאמר ושכנתי בתוכם, ולא תעשו העיקר טפל.

ל״ווזהו שאמרו חז"ל אף על פי שהזהרתי לך על מלאכת המשכן אל יקל בעיניך לדחות את השבת. ר"ל כי מנהג העולם לבנות בית כנסת ומקילין בכבוד ת"ח, ובאמת בהיפך הוא, כי ושכנתי בתוכם בתלמידי חכמים הראוין לכך.

ל״זוז"ש כי אות היא ביני וביניכם, שעל ידו שורה שכינה בישראל, לכך ראוי לדעת כי אני ה' מקדשכם, וידבקו בתלמידי חכמים בסוד הדעת, וכמאמר הכתוב (בראשית ד, א כה) וידע אדם עוד את חוה אשתו.

ל״חוז"ש ושמרתם את השבת כי קדש היא מחללי' מות יומת, כי גורם ב' ירידות הנקראות מיתה, א' לתלמיד חכם המחללו ומבטלו מתורה ועבודת ה', ב' לאנשי החומר, וכמו שכתבתי במקום אחר.

ל״טעוד י"ל מחלליה, על דרך (ישעיה א, ד) ניאצו קדוש ישראל על ידי זה נזורו אחור וכו'. והכי נמי על ידי המחלל ומבזה את השבת, התלמידי חכמים אחרים נזורו אחור, ונקרא חוטא ומחטיא, לכך מות יומת.

מ׳וז"ש (ו)כל העושה בו מלאכה, ר"ל שמוכרח לעשות מלאכה בעצמו, ואין אחרים עושין מלאכתו, לכך ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה, ר"ל שגורם שאין לו דביקות עם בני עמי, תואר הכרת שאינו דביקות כנודע. רק ראוי ששת ימים תעשה מלאכה, ר"ל אנשי החומר, שהם ששת ימי החול יעשה מלאכה עבור שבת, כדי שיהי' שבת, התלמיד חכם, בנייחא הנקרא שבתון, וז"ש שבת שבתון קודש לה', ר"ל שיוכל להתבודד ולקדש מחשבתו בו יתברך שיהיה קודש לה' וגו'.

מ״אושמרו בני ישראל את השבת באופן זה, ואז תוכלו לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל וגו', ר"ל המשכן והמקדש עתיד ליחרב, מה שאין כן התלמיד חכם הוא מקדש לעולם גם שאין המקדש קיים, וז"ש לדורותם.

מ״בוהטעם, כי אנשי החומר נבראו בששת ימי החול, לכך נקראים אנשי חול, מה שאין כן התלמידי חכמים ביום השביעי שבת וינפש, שנברא נפש התלמיד חכם הנקרא שבת, בשבת, כדמפורש בזוהר בסוד עונתן של תלמידי חכמים מלילי שבת לשבת, והבן זה.

מ״גולפי שראה השטן גודל מעלת דביקות אנשי החומר עם אנשי הצורה והתלמידי חכמים, ראה לבלבל במעשה העגל, שנסמך פרשה זו לכאן (לא, יח - לב כ), ויתן אל משה ככלותו, ר"ל המוני עם הם כלה המקושט לחתן, שהם התלמידי חכמים הנקראים משה בחינת הדעת וגו'.

מ״דוירא העם כי בשש משה, ודרשו חז"ל (שבת פט.) כי בא שש וכו', ור"ל שהי' מתבודד שש שעות המתינו, וכשבא שש ולא בא, אז ויקהלו על אהרן ויאמרו קום עשה לנו אלהים שילכו לפנינו וכו', וכמו שכתב הרמב"ן שבקשו מנהיג הנקרא אלקים וכו', והכי נמי כל אחד בקש למדן הנקרא אלקים, שינהג במנהגו במאכלו ומשקיו ובמיני צחוק, וז"ש (סנהדרין סג.) שאוו לאלקות הרבה.

מ״הכי זה משה האיש וגו', ר"ל שהי' איש גבור חיל להתפעל עבור הכלל, ועתה אחר נתינת התורה לא ידענו מה הי' לו, שהוא מרבה בדידות.

מ״ווכיוון שראה אהרן שמאסו בו גם כן, שלא בחרו באהרן שילך לפניהם כשאין משה, לכך אמר להם אם כן שהשמן לב העם הזה שלא לשמוע מכהן תורה ומוסר כמ"ש (מלאכי ב, ו-ז) שפתי כהן תורה יבקשו מפיהו וגו' ורבים השיב מעון. ורימז להם פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם וגו', שקיבלו כתרים בסיני עבור נעשה ונשמע (שבת פח.), ועתה לא די שאינם עושין, רק שביטלו נעשה ונשמע - שלא לשמוע מוסר גם כן, אם כן פרקו נזמי הזהב אשר באזני וגו', שהוא השמיעה. ובאמת ויתפרקו אשר באזניהם דייקא. וישכימו ממחרת וגו' לאכול ולשתות ויקומו לצחק כפי רצונם וכנ"ל.

מ״זעד שבא משה ויקח את העגל, ראשי תיבות עבודה זרה גאו"ה לה', שעל ידי הגאוה ורם לבבך ושכחת ה' (דברים ח, יד), וגם לשון הרע נמשך מגאוה מלשני בסתר רעהו וגו' גבה עינים ורחב לבב וגו' (תהלים קא, ה), וכמו שכתב מוהרש"א. ויטחן וגו' וישק את בני ישראל, ר"ל על ידי תורה ומוסר טחן ושיבר גבה לבם, וז"ש וישק את בני ישראל, כמ"ש (ישעיה נה, א) כל צמא לכו למים, וק"ל.

מ״חועל פי זה נבאר פסוק ישעי' סימן נ"ה (א-ב) הוי כל צמא לכו למים וגו', ותתענג בדשן נפשכם. והספיקות רבו, עיין במקום אחר מזה. וגם להבין לשון הו"י כל צמא וגו'.

מ״טהגם זה י"ל על פי מה שנאמר בזוהר ג' משמורת הו"י הלילה וכו' (ברכות ג:). וה"נ על ידי שמשמיע ומשפיע מוסר ויש מקבל מוסר, נעשה ייחוד ג' אותיות ראשונות להשפיע אל ה' אחרונה שהיא צמא לקבל השפע, כמ"ש בפרי עץ חיים הלכות פסח (פ"ז), כל דכפין ייתי ויפסח (הגש"פ), יעו"ש. וז"ש הו"י להמשיך אל כל צמא, שנעשה הוי"ה. ולולא דמסתפינא הייתי אומר כי צמא הוא אות מ' מלכות נתחבר על ידי אות צ' שהוא צדיק יסוד עולם, אל אות א' אלופו של עולם, והשם יתברך יכפר. והפשוטו יש לומר כל צמא, גימטריא צמ"א כמנין ענו"ה, כי מי שיש לו ענוה הולך למים, לחכמים, כמ"ש הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"א) החכמים רופאי הנפשות וילך אצלם וכו', יעו"ש.

נ׳ואשר אין לו כסף, שאינו חושק וכוסף לילך לחכמים, מכל מקום אל יניח אותו לגמרי, כי צריך לרדוף בתר חייבא וכו', לכך החכמים לכו ושברו, לשבר הקליפות להכניען, כמפורש בזוהר תרומה דף קכ"ח ע"ב: זכאה צריך לרדוף בתר חייביא ויעביר מני' ההוא זוהמא ויתכפיא סטרא אחרא וכו', יעו"ש. ועל ידי זה ואכלו, כמ"ש (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי, שנאמר (משלי כד, כה) ולמוכיחים יונעם, שמשפיעים לו אכילת התורה מנועם עליון, והיינו כדי שישפיע לזולתו. ואם בפעם אחד אינו שומע מכל מקום חוזר והולך, וז"ש עוד, ולכו ושברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב, שילך וישבור הקליפות גם שאינו כוסף לשמוע, עד שישמע ויקבל מוסר, אז ישפיע לך משמים יין וחלב, כי נועם הוא סוד יין כנודע, וז"ש ולמוכיחים יונעם. וחלב היינו כדי להניק לוולד, כשיש וולד להניק אז יש חלב להאשה להניקו, והכי נמי במשפיע מוסר ויש מקבל, כנ"ל.

נ״אלמה תשקלו כסף בלא לחם, ר"ל ישקול בשכלו לכסוף שלא לשמוע מוסר, שלא יהי' לו לחם בגשמי וברוחני, כי כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם ורעה מסתלקת מהעולם (תמיד כח.), מה שאין כן כשאין תוכחה וכו'.

נ״בויגיעכם בלא לשבעה, שיגע יום ולילה לא ישבות בעסק העולם הזה, שהוא לא לשבעה, כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו כמו שכתב הגאון מוהר"ם שי"ף ריש ועושר אל תתן לי וכו' (משלי ל, ח). מה שאין כן בתורה ומוסר אמרו בש"ס (ברכות נ.) הרחב פיך ואמלאהו (תהלים פא, יא), דמסיק בש"ס ההוא בדברי תורה כתיב, כמו שכתבתי מזה במקום אחר.

נ״גשמעו שמוע אלי ואכלו טוב וגו', שעל ידי שמעו - אתם המקבלים מוסר, יזכה לשמוע המוכיח בחדש. ואכלו טו"ב, כי למוכיחים יונעם ועליהם תבא ברכת טו"ב, והבן.

נ״דועל פי זה נבאר ש"ס דברכות פרק ו' (מ.) אמר רבי זירא ואי תימא ר"ח בר פפא, בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק, מלא אינו מחזיק. מדת הקב"ה מלא מחזיק, ריקן אינו מחזיק, שנאמר (שמות טו, כו) אם שמוע תשמע לקול ה' אלהי"ך וגו', אם שמוע תשמע, ואם לאו לא תשמע. דבר אחר, אם שמוע בישן תשמע בחדש, ואם יפנה לבבך שוב לא תשמע.

נ״הויש להקשות, א' הקשה הרי"ף שאין זה מדת בשר ודם, אלא מדת הכלי מלא אינו מחזיק יותר, שאלו הי' יכול להחזיק יותר לא הי' בשר ודם מונע המילוי. גם להבין לשון מחזיק. גם למה נקט שמיעה ולא לימוד. ושאר הספיקות שנזכר במוהרש"א והרי"ף יעו"ש, כתבתי לעיל מזה.

נ״ווכעת נראה לי להבין מהו הנפקותא בין פירוש קמא לדבר אחר. ונראה, דנודע שהגוף שהוא כלי אל הנשמה, הוא מצד בשר ודם, שהם אביו ואמו, והנשמה שבתוך הכלי הוא של הקב"ה, כמ"ש בש"ס (נדה לא.) ג' שותפין באדם וכו'. ויש הפרש בין הנשמה שהוא חלק של הקב"ה, ובין הגוף שהיא כלי וחלק בשר ודם, בזה, דכתבתי במקום אחר דשמעתי ממורי זלה"ה ביאור משנה (אבות פ"ה מי"ט) ומה בין תלמידיו של אברהם אבינו ובין תלמידיו של בלעם הרשע וכו'. וביאר, כי הצדיק יש לו גם כן מדת תלמידי בלעם ברוחני, והרשע יש לו מדת אברהם אבינו ברוחני וכו'. והנה יש ד' שלימות לאדם, והוא שלימות הקנין, ושלימות תבנית הגוף, ושלימות המדות, ושלימות אמיתי החכמה והתורה. והנה ג' שלימות הם שלימות הגוף שנתרוקן וניטל ממנו, מה שאין כך שלימות ד' שלימות הנשמה אינו נפרד ממנו, וכמ"ש וכו', יעו"ש.

נ״זובזה יובן שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק וכו', ר"ל כי מדות בשר ודם, שהוא בעלי החומר והגוף שנקרא כלי אל הנשמה, ריקן מחזיק, ר"ל עניני עולם הזה דברים ריקנים, שהוא שלימות הקנין הנ"ל, וכל עניני עולם הזה, שנתרוקן אח"כ מן הכלי שהוא גוף האדם, ונפרד ממנו בפרידות הנשמה מהגוף כנ"ל, ובעוד האדם בחיים הכלי ריקן הנ"ל מחזיק לרוב, שאינו אומר די, לפי שאין חצי תאותו בידו, כי יש לו מדת תלמידי בלעם בגשמי עין רעה ונפש רחבה וכו'. מה שאין כן שלימות ד' הנ"ל שלימות התורה ועבודת ה' הנקשר עם האדם ואינו נפרד ממנו בעולם, ולא נתרוקן ממנו רק נשאר מלא, אינו מחזיק, כי יש לו מדת אברהם אבינו ברוחני שמספיק עצמו בדבר מועט מאוד ואינו מחזיק יותר, וכמפורש במדרש איכה קאים טרון כל יומא ולא לאי ולצלוי לאי, וזש"ה (ישעיה מג, כב) לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל וכו'. מה שאין כן מדת הקב"ה, שהוא הנשמה שהוא חלק הקב"ה, מלא מחזיק, כי בעל הנשמה והצורה שהם הצדיקים ברוחני, שנקרא מלא לפי שלא נתרוקן מהאדם בפרידות הנשמה מהגוף לכך נקרא מלא, מחזיק הרבה, כי הצדיקים בעלי הצורה יש להם מדת תלמידי בלעם ברוחני, שאינו מספיק לו מעט, רק מחזיק הרבה ויש לו רוח גבוה ונפש רחבה וכו'. ריקם אינו מחזיק, ר"ל מן דברים גשמיים שנתרוקן אח"כ מהכלי, אינו מחזיק הרבה, שמסתפק במועט, תלמידי אברהם אבינו בגשמי. וז"ש אם שמוע ברוחני, חושק לשמוע עוד, וזה שכתב שמוע תשמע לקול ה' אלקיך כפל, להורות זה.

נ״חדבר אחר אם שמוע בישן תשמע בחדש, דקשה הל"ל אם שמור תשמור וכיוצא, מאי לשון שמיעה, לכך מפרש אם שמוע בישן תשמע בחדש, דזכרנו קודם לזה ולמוכיחים יונעם וגו', כי הצדיק אבד שאין משמיעין לו בחדש כשאין מקבל, מה שאין כן עתה שחזרו לשמוע אפילו בישן, אז משמיעין לו למוכיח בחדש ותשמע גם אתה בחדש. מה שאין כן אם יפנה לבבך מלשמוע ולקבל מוסר, אז אין משמיעין למוכיחים, ולא תשמע גם אתה, לכך הזהר שתקיים מה שנאמר (ישעיה שם, ג) שמעו אלי ותחי נפשכם, וכמו שכתבתי במקום אחר, והבן.

נ״טועל פי זה נראה לי לבאר ש"ס דסוכה פרק ה' (נב:) אמר רבי יוחנן אבר קטן יש באדם, משביעו רעב ומרעיבו שבע, שנאמר כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני, והוא בהושע סימן י"ג (ו), מובא בחלק (סנהדרין קז.), עיין פירוש רש"י ומהרש"א שם.

ס׳ולדברינו הנ"ל יבואר על דרך זה, כי הצדיק נקרא אבר, שמשמש באבר חי. ורשע נקרא מת, שמשמש באבר מת, שאינו מוליד ברוחני, וכמו שכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס אין אדם מת וחצי תאותו בידו, כי אדם מת שהוא רשע אין חצי תאוותו בידו, מה שאין כן אדם חי מסתפק במועט וכו'. ובזה יובן אבר קטן יש באדם, שאבר זה נקרא צדיק יסוד עולם, משביעו רעב, ר"ל על דרך שאמרו בש"ס דברכות (יד.) שבע ילין בל יפקוד רע (משלי יט, כג), כל המשביע עצמו בדברי תורה וכו', והכי נמי משביעו בתורה ועבודת ה', רעב - שחושק וכוסף יותר, כי מלא מחזיק, מתלמידי [בלעם] ברוחני, שהוא רעב ללחם תורה וצמא למים של תורה. מה שאין כן מרעיבו, שמשמש באבר מת, שאינו משביע ברוחני רק בגשמי, אבל ברוחני מרעיבו, לכך הוא שבע במעוטא דמעוטי, כי מלא אינו מחזיק, שהוא כלי ריקן כנ"ל, והבן.

ס״אובזה יובן פירוש הפסוק בישעי' כפשוטו, הוי כל צמא לכו למים, מי שהוא מלא מחזיק, וצמא עוד למי התורה. ומי שהוא כלי ריקן, לכך אשר אין לו כסף וחשק להיות מחזיק עוד ברוחני, וזש"ה ואשר אין לו כסף, מכל מקום לכו שברו וקנו בלא כסף וחשק, ואכלו מלחמי התורה, והולך עוד ושברו כמה פעמים גם בלא כסף וחשק ובלא מחיר, יין וחלב, עד שיתמלא הכלי מיין וחלב שהוא תורה שבכתב ובעל פה, כמו שכתב האלשיך. למה תשקלו וגו', ועל ידי זה שמעו, שנעשה כלי מלא ומחזיק עוד לשמוע בחשק, וז"ש שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשיכם, שעל ידי השמיעה שיהי' מלא, כוסף וחושק לתענוג התורה והעבודה נצח סלה ועד, והבן.

ס״בעוד יש לומר ביאור ש"ס הנ"ל מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק וכו'. דכתבתי במקום אחר פירוש הפסוק (ישעיה שם, ב) למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלא לשבעה, דכתב היעבץ (אבות פ"ד מ"א) בגשמי ריבוי גורם הפסד, וברוחני איפכא, יעו"ש. ובזה פי' הפסוק (עי' דברים כח, יג) והייתם ר"ק למעלה, ולא למעלה ממש, כי ריבוי גורם הפסד, לכך רק מעוטא, כי המועט בגשמי למעלה יחשב.

ס״גובזה יובן, מדת בשר ודם בגשמי, ריקן מחזיק, שלא יהי' מלא כל טוב, רק שישאר ריקם מעט או הרבה, מחזיק, שאינו נפסד. מה שאין כן מלא על כל גדותיו אינו מחזיק ונפסד הכל, כי ריבויים הפסדם. ומדת הקב"ה ברוחני, מלא מחזיק, כי ריבויים שבחם. וז"ש אם שמוע תשמעו, כפל המורה ריבוי, והבן.

ס״דדבר אחר אם שמוע בישן תשמע בחדש, ואם יפנה לבבך שוב לא תשמע, דכתבתי במקום אחר בשם מורי זללה"ה חשבתי דרכי של היצר הרע, ואח"כ ואשיבה רגלי אל עדותיך (תהלים קיט, נט) וכו', יעו"ש. ונודע (קה"ר ד, ט) שיצר הטוב נקרא ילד מסכן, והיצר הרע נקרא מלך זקן, וכמו שאמר הכתוב (קהלת ד, יג) טוב ילד מסכן ממלך זקן וכסיל וכו'. ובזה יובן, אם שמוע תשמע בישן תחלה עם היצר הרע שהוא זקן וישן, תשמע אח"כ בחדש, ליצר הטוב שהוא ילד וחדש. מה שאין כן אם יפנה לבבך, ר"ל שרוצה מיד לפנות ולבער היצר הרע מן לבבך, שוב לא תשמע, לכך בתחבולות יעשה מלחמה, וערום יעשה בדעת לגנוב דעת היצר הרע, וטוב לו סלה, והבן.

ס״הועל פי זה נבאר ש"ס פרק קמא דברכות (ג:) חצות לילה אקום להודות לך (תהלים קיט, סב), ודוד מי הוי ידע חצות לילה אימת, השתא משה רבינו ע"ה אמר כחצות וכו', ומשני דוד כינור הוי לי' וכו', וכיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו ואמרו אדונינו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה וכו', אמר להם פשטו ידיכם בגדוד, מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים וכו'.

ס״ווהקשה הכותב בעין יעקב כי ראוי להקדים עצת ה' באורים ותומים אם יצליחו, ואח"כ עצת אחיתופל וכו', יעו"ש.

ס״זולי נראה לתמוה יותר, אחר ששאלו באורים ותומים והי' התשובה שיצליחו, למה לי כלל עצת אחיתופל, בשלמא נמלכין בסנהדרין אתי שפיר, כמו שפירש רש"י שנטלו רשות מהם כדי שיתפללו עליהם וכו', מה שאין כן עצת אחיתופל למה. ורש"י הרגיש בזה, ופירש עצת אחיתופל הי' איזה דרך ילכו וכו'. זה צריך הבנה, אם יצליחו ילכו באיזה דרך שירצו.

ס״חנוסף לזה יש לתמוה, דמצינו בפסוק שמואל ב' סי' ה' (יט-כג) וישאל דוד בה' האעלה אל פלשתים התתנם בידי ויאמר עלה וגו'. ויוסיפו עוד פלשתים לעלות, וישאל דוד בה', ויאמר לא תעלה, הסב אל אחריהם וכו'. ויש להבין, וכי ח"ו קצרה ידו מפדות בלי תחבולה שלא יצטרכו להסב אל אחריהם, כאשר בראשונה שאמר עלה ואתנם בידך וגו'.

ס״טונראה לי דקושיא חדא יבואר באידך, ונבאר משנה באבות (פ"ד מ"א) איזהו חכם הלומד מכל אדם, שנאמר (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי. וי"ל, הא הקשו בש"ס דתענית (חגיגה טו:) ורבי מאיר היכי למד תורה מאחר, דהא כתיב (מלאכי ב, ז) כי מלאך ה' צבאות הוא, אם הרב דומה למלאך ה' תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו אסור ללמוד ממנו. ומשני, רבי מאיר תוכו אכל וכו'. וכתבתי מזה במקום אחר דווקא רבי מאיר שהי' תואר חכם, ידע לברר טוב מן הרע, מה שאין כן בסתם אדם אסור, כמשמעות הפסוק הנ"ל, ואם כן איך אמר הלומד מכל אדם, משמע אפילו מאדם רשע, וזה אינו כאמור. ב' קשה בפסוק מכל מלמדי השכלתי, מכל מלמדי למדתי הל"ל.

ע׳ונראה לי דקושיא חדא יבואר באידך. ואגב נבאר סיום מסכת מגילה (לב.) תניא משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין הלכות פסח בפסח וכו', שנאמר (ויקרא כג, מד) וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל וכו'. והקשה הר"ן (פסחים ב: ד"ה העושה) מהא דתנן (פסחים ו.) שואלין ודורשין קודם לפסח שלשים יום, ונלמד גם כן ממשה דעמד בפסח ראשון והזהיר על פסח שני, ותירץ וכו'. והבית יוסף בטור אורח חיים (סי' תכט) מביאו. וכתבתי מזה במקום אחר. ונראה לי דהוא לשון שואלין על הגשמים וכו' (תענית פ"א מ"א).

ע״אדאיתא בש"ס (סוטה מז.) יצר תינוק ואשה שמאל דוחה וימין מקרב. ויש להבין לאיזה תועלת יקרב ליצר הרע בימין. ונראה לי, דדרשו בש"ס (ב"ב טז.) שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו וכו', וכאשר כתבתי מזה במקום אחר. ויותר מזה מפורש כתבתי במקום אחר במעשה דרבי יצחק מן עכו שכתב מעשה באחד שתבע לבת מלך, והשיבו שילך לבית הקברות וכו', עד שהופרש מתאוות העולם הזה ונעשה חסיד עולם וכו'. הרי שיש בדברי יצר הרע קליפה מבחוץ ובתוכו יש קדושה, שהיצר הרע נתכוין לשם שמים, כמו שהי' בסופו, והוא לא הרגיש מתחלה בזה וסבר כפשוטו, שהוא עבירה וקליפה, ובאמת זה אינו, דסופו מוכיח על תחילתו. וז"ש שמאל דוחה, שיזרק הקליפה, ויקרב בימין להבין תוכו וכוונתו שהוא לשם שמים, שאז נעשה ימין ויצר הטוב, וממתיק דינין, כמו שכתבתי לעיל מזה.

ע״בובזה יובן איזהו חכם הלומד מכל אדם, ר"ל דוקא תואר חכם יוכל ללמוד מכל אדם, אפילו מיצר הרע, כמו רבי מאיר שהי' חכם ולמד מאחר, והשכיל שיזרק קליפתו רק תוכו אכל. וז"ש מכל מלמדי השכל"תי, מה ללמוד ממנו ומה שלא לשמוע אליו, לדחות בשמאל ולזרוק הקליפה, ולקרב בימין תוכו לאכול, והוא ממש תירוץ הש"ס שאני רבי מאיר דקליפתו זרק ותוכו אכל, והבן.

ע״גובזה תבין תשובתו אל דוד, הסב [אל] אחריהם וכו'. כי בנוהג שבעולם ספינה ההולכת בים ויש לה רוח מצוי הצריך לדרכו, אין צריך שום תחבולה. מה שאין כן כשהוא הולך וסוער, וגם שהוא נגדיי והפכיי, אז צריך תחבולה איך לגנוב הרוח מן הצד שילך ברוח נגדיי גם כן לדרכו, והיא חכמה נפלאה. כך יש בעולם שנה ונפש האדם שינוי זמנים, לפעמים מתנהג העולם בקו החסד, ואז אין צריך תחבולה בעבודת ה' ובתורתו על צד השלימות. מה שאין כן כשהעולם מתנהג על פי קו הדין והגבורה, אז גם בשנה ונפש האדם הוא בקטנות, אז בתחבולות יעשה מלחמה נגד היצר הרע, שיוכל לעמוד על משמרתו משמרת הקודש בתורתו ובעבודתו יתברך, ואז צריך להקטין עצמו כדי שיוכל להגדיל אח"כ, וכמו שכתבתי במקום אחר חשבתי דרכי עם היצר הרע, ואח"כ אשיבה רגלי אל עדותיך וכו'. וזהו שנהגו הרבנים לדרוש קודם פסח תחלה פשט חריף עם היצר הרע, וזהו חשבתי דרכי, ואח"כ על ידי תוכחת מוסר ואשיבה רגלי וכו'. וכמו שכתבתי במקום אחר דין עכבר נכנס ויוצא השמיט הרב דלא שכיח, ר"ל דצריך שיהי' חכם שיוכל לכנוס ולצאת, והבן.

ע״דוזה שאמר השם יתברך לדוד הסב [אל] אחריהם, דנודע סוד אחוריים הוא דין וגבורה, ושם היצר הרע שנקרא צפוני (סוכה נב.), והיא התשובה שצריך עתה בתחבולות לעשות מלחמה לגנוב דעת היצר הרע ואז תוכל לו, והבן.

ע״העוד יש לומר הסב [אל] (ל)אחריהם וגו', דאיתא בפרק קמא דברכות (ז.) בלעם הי' יודע לכווין אותו שעה שהוא זעמו של הקב"ה וכו' וכמה זעמו רגע וכו'. והקשה תוס' (ד"ה שאלמלי) ומה יכול לקלל ברגע, ומשני שהי' יכול לומר כלם וכו', יעו"ש. וזש"ה (דברים כג, ו) ויהפוך ה' לך את הקללה לברכה וגו', שנהפך מן כלם מלך, כמ"ש ויהי בישורון מלך, וכמו שכתבו התוספות במסכת עבודה זרה (ד: ד"ה רגע) בזה, ומפרש הפסוק הטעם כי אהבך ה' אלקיך, ר"ל כי הצדיקים מהפכין מדת הדין לרחמים (בר"ר לג, ג) וגורמין אהבה. והכי נמי הם הפכו היצר הרע ליצר טוב כאמור, בזה הפכו דין לרחמים, ונעשה מן כל"ם מל"ך.

ע״ווכל זה על ידי תחבולה, הסב לאחריהם כנ"ל, ולכך סדר א' ב ג' ד' וכו' הוא צירוף כל"ם, מה שאין כן לאחור סדר תשר"ק אז הצירוף הוא מלך, ושפיר אמר ה' לדוד הסב לאחריהם, בזה יהי' מלך.

ע״זוזה שאמר הכתוב ויהפוך ה' לך דייקא, מה שהי' כ"ל נעשה ל"ך. והבן מה שאמר ל"ך ולא לכ"ם, שהיה משמע יותר להפוך אותיות לכ"ם מן כל"ם שיהי' מל"ך, ונראה לי דהוא מובן ממילא, בסוד (תהלים נו, א) לדוד מכתם, שדרשו חז"ל מ"ך ת"ם וכו', כי השכינה שנקראת מ' מלכות, עולה ויורדת בסבה עונות ישראל או זכיותם, וכשהיא בסוף ובירידה אז אות מ' הוא בסוף תיבת כ"ל, אז כל"ם ח"ו, וכשהוא בעלי' היא בראש ל"ך ונעשה מל"ך, והכל על ידי מעשי התחתונים לשנות מרעה לטובה, וכאמור.

ע״חובזה יובן ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' לי לאמר לכ"ם (שמות לה, ד-ה, וברש"י), ר"ל תיבת לכם תשנו מרעה לטובה, מן כל"ם שיהי' מל"ך. וז"ש קחו מאתכם תרומה לה', ר"ל קחו מא"ת כ"ם תרומה לה', כי ההפרש בין כלם ובין מלך הוא רק אותיות כ"ם, כי אות למ"ד היא תמיד באמצע בין בתיבת כל"ם ובין בתיבת מל"ך, רק ההפרש באות כ"ם, כי בירידה הוא כ"ם ובעלי' הוא מ"ך. וזש"ה לדוד מכתם, כי בחינת דוד הוא מלכות אות מ', הוא מ"ך כשהוא תם בכשרון מעשיהם של ישראל, וז"ש קחו מא"ת כ"ם תרומה לה' - מה שהי' מלכות בירידה כ"ם, שיהפכו ולהרים השכינה למעלה שיהי' מ"ך ת"ם, ועם אות ל' שבאמצע נעשה מל"ך.

ע״טוז"ש כ"ל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' זהב וכסף ונחושת, כי נדי"ב ההיפך בדין, מי שיוכל להפוך מן בדי"ן לנדי"ב, שהוא בחינת חסד אברהם שנקרא נדיב לב, הוא יביאה את תרומה ה', שיעשה מן זהב היצר הרע הנקרא צפוני, שמצפון זהב יאתה (איוב לז, כב) נעשה כסף רחמים, והבן.

פ׳והנה כתבתי במקום אחר דואג ואחיתופל אין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין קו:), כי אחיתופל - היצר הרע שנקרא מנוול שהוא מנוול לאחרים, כך בני אדם שמראין עצמן אחיו ונותן דופי ותופל בבני אדם.

פ״אובזה יובן, אמרו אדונינו המלך, מלכו של עולם, עמך ישראל צריכין פרנסה, שהיא פרנסת הנשמה וכו'. והשיבו פשטו ידיכם בגדוד, שהיא מלחמה אשר בידינו (במדבר לא, מט) בבחירת האדם נגד היצר הרע. מיד יעצו באחיתופל שהוא יצר הרע, לגנוב דעת היצר הרע, איזהו חכם הלומד מכל אדם גם מיצר הרע, ולא לעשות רק השכלתי, ולכן נמלכין אח"כ בסנהדרין מה לזרוק ומה לאכול תוכו, ואז שאלו באורים ותומים, והצליחו במלחמה הרוחני, וממילא נמשך מזה הצלחה במלחמות הגשמי גם כן, שזה נמשך מזה, כמו שכתבתי במקום אחר, והבן.

פ״בובזה יובן משה תיקן להם לישראל, בחינת הדעת המייחד בין חכמה ובינה, שידעו איך שואלין ומתפללין מהשם יתברך, ודורשין ממנו, הכל לפי הזמן, בפסח שהוא חסד אין צריך תחבולה, ובראש השנה שהוא גבורה צריך תחבולה כנ"ל. וזש"ה אלה מועדי ה' - הכל לפי המועד והזמן, והבן.

פ״גועל פי זה נבאר פסוק ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמור זה הדבר אשר צוה ה' לאמור קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לב יביאה וגו' זהב וכסף ונחושת וגו' (שמות לה, ד-ה). ופירש רש"י זה הדבר אשר צוה ה' לי לאמר לכם. והוא תמוה, הלא כל התורה צוה לאמר להם. ועוד בזוהר (ח"ב קצה.) דרשו, קחו מאתכם ולא מערב רב, מה שאין כן בתחלה וכו', יעו"ש. ועוד למה כאן מנה זהב תחלה ואח"כ הכסף, ובפסוק (חגי ב, ח) לי הכסף ולי הזהב, הוא איפכא.

פ״דולדברינו הנ"ל אתי שפיר, כי חכם הלומד מכל אדם, מה שאין כן איש המוני, וכאן צוה זהב תחלה, להתחיל משמאל ששם היצר הרע צפוני, ומצפון זהב יאתה, על פי הכוונה הנ"ל. וזהו חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך שאח"כ, הכסף. וז"ש לי צוה זה לאמר לכם, ולא לערב רב, כי חכם לומד מכל אדם ולא ערב רב, וזהו קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לב, והבן.

פ״הועל פי זה נבאר פסוקי תהלים סימן פ"א (ו) עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע וגו'. ובסימן ק"ה (יז-יט) לעבד נמכר יוסף ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו עד עת בא דברו אמרת ה' צרפתהו שלח מלך ויתירהו וגו'.

פ״ולהבין זה, נראה לי דאיתא בש"ס דסוטה (י:) יוסף שקידש שם שמים בסתר הוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה וכו'. והענין כי שמו של הקב"ה סתים וגליא, כמ"ש בזוהר כי ג' אותיות ראשונות מהשם הוא מעלמא דאתכסיא, ואות ה' אחרונה שהוא כפולה, הוא מעלמא דאתגליא, וכמ"ש בזוהר טעם לאה אתכסיא קבורתה, ורחל אתגליא קבורתה בדרך וכו', יעו"ש. וכאשר מקשר האדם מלכות במחשבה בסוד כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י) שביאר מורי זלה"ה, אז נעשה מן אנ"י גליא נעשה אי"ן דאתכסיא. ובזה ביארתי משנה (קידושין פ"ד מי"ב) מתייחד אדם עם אמו ובתו בקירוב בשר וכו', עיין במקום אחר מה שכתבתי מזה.

פ״זובזה יובן, יוסף שקידש שם שמים בסתר וכו', ר"ל מה שהי' מלכות שנק' שם שמים בעלמא דאתגליא סוד ה' כפולה שבשם, העלה אותה עד עולם המחשבה בינה ה' ראשונה שבשם, עלמא דאתכסיא שנקרא קדש, בסוד יובל שנקרא קדש. וזהו צחות לשון שקידש שם שמים בסתר, ר"ל שהעלה מלכות מסוף עד הראש שנקרא קדש שהיא בסתר, וזהו שקידש שם שמים בסתר וכו', והבן.

פ״חובזה יובן עדות ביהוסף על ידי שקידש והעלה מלכות ה' אחרונה, עד ה' ראשונה בינה, והכל על ידי דעת שנק' עדות, וכמ"ש (אבות פ"ג מי"ז) אם אין דעת אין בינה וכו', ועל ידי דעת ויחוד זה נכלל ה' אחרונה בתוך ה' ראשונה שהוא יה"ו, ונעשה זה על ידי יוסף, לכך נקרא יהוסף.

פ״טוז"ש עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים כי נוצר תאנה יאכל פריו (עי' משלי כז, יח), כמו שהוא העלה השכינה מסוף עד הראש בסוד עטרת בעלה ה' על ו', כי כתר ז"א הוא בינה ה' ראשונה, ושם העלה המלכות בראש ז"א, לכך נעשה הוא ראש ושליט על ארץ מצרים, וז"ש שמו בצאתו על ארץ מצרים.

צ׳שפת לא ידעתי אשמע, ודרשו בש"ס (סוטה לו:) בא גבריאל ולמדו ע' לשון וכו'. ר"ל על ידי שהיה השכינה בסוף המדרגה שנקרא שפת, כמו על שפת הים, וכמו שפת היריעה וגו', לכך גם בני אדם גם בני איש הם בירידה, כי דיו לעבד וכו', וכל זה כי לא ידעתי וגו', סוד וידע אדם את חוה, שהי' מלכות בלי ייחוד עם דודה, אז היתה שפת לא ידעתי. מה שאין כן עתה אשמע דייקא, דכתבתי במקום אחר אלופינו מסובלים (תהלים קמה, יד) כשאני יודע שאלופו של עולם הוא כאן, אז הוא מסובלים וכו', וז"ש (עמוס ט, יא) אקים את סוכת דוד הנופלת וכו'. וז"ש אשמע, ר"ל על ידי ידיעה ובינה זאת, כי א' אלופו של עולם הוא בכל המדריגות, אז הי' מקשר שם אל ע' על ידי בינה זאת, והבן, ומשם ידע ע' לשון כשנתקשר שם עם ע', והבן.

צ״אובזה יובן לעבד נמכר יוסף, ר"ל כאשר השכינה בירידה, ותחת שלש רגזה ארץ תחת עבד כי ימלוך (משלי ל, כא-כב), ואז גם עובדי ה' הם בשפלות, דיו לעבד וכו', וז"ש לעבד נמכר יוסף, שנמסר ונמכר יוסף תחת שליטת העבד הנ"ל שהוא מושל אז, וזהו גרם ענו בכבל רגלו, אותיות כל"ב, שאז שליטת הכלב שהתפלל דוד המלך עליו השלום (תהלים כב, כא) הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי, עד עת בא דברו אמרת ה' צרפתהו, ר"ל מה שהי' יהי מאר"ת חסר ו' שהיא קללה נתהפך לצירוף אמר"ת ה', על ידי שהעלה מלכות עד המחשבה שנקראת אמירה ויאמר בליבו, ונעשה מן כל"ם מל"ך כנ"ל, וז"ש שלח מלך ויתירהו, כי נוצר תאנה יאכל פריו, והבן.

צ״בעוד יש לומר ביאור פסוק למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלא לשבעה (ישעיה שם, ב). דכתבתי במקום אחר דכתב במדרש מטות (במ"ר כב, ט) בני ראובן וגד שעשו עיקר טפל אמר הקב"ה אין בו ברכה וגו', וז"ש (משלי כ, כא) נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תברך, מה שאין כן בהיפך, במעט עסק יש בו ברכה וכו'.

צ״גובזה יובן למה תשקלו כסף בלא לחם, ר"ל למה אתה מקדימין הטפל קודם לעיקר, תשקלו כסף עסקי עולם הזה, בלא לחם התורה שהי' ראוי להקדימו. וזה גורם שיגיעכם בלא לשבעה שאין בו ברכה. מה שאין כן אלו היו מקדימין העיקר שמעו שמוע אלי תחלה תורה ועבודת ה', ואז תתענג בדשן נפשכם במעוט עסק יהי' בו ברכה, ואין צריך יגיעה רק להתענג בדשן נפשכם, וק"ל.

צ״דועל פי זה נבאר מדרש דברים (איכ"ר א, א) ג' נתנבאו בלשון איכה, משל למטרונה וגו', משה רבינו עליו השלום אמר (דברים א, יג) איכה אשא לבדי, ישעי' אמר (ישעיה א, כא) איכה היתה לזונה וגו', ירמי' אמר (איכה א, א) איכה ישבה בדד, וכתבתי ביאור זה במקום אחר.

צ״הוכעת נראה לי, דיש ג' בחינות, א' כל צמא לכו למים (ישעיה נה, א) וכמו שכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"א) שילכו לחכמים רופאי הנפשות, וכנ"ל.

צ״וב' דכתב הר"ן (דרשות - הדרוש התשיעי) כי כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים (הושע ז, א), שכתבתי במקום אחר כי היצר הרע מטריד האדם בטרדת העולם הזה עד שאינו יודע אם הוא חולי נפש שצריך רפואה, לכך ילכו החכמים אצלם ויגלה עון אפרים ואז יבקש רפואה, וז"ש ואשר אין לו כסף וגו', וכנ"ל.

צ״זבחינה ג', גם שהחכמים ילכו אצלם לא ישמעו, שחכמת סופרים עובדי ה' תסרח בעיניהם, ויראי חטא נמאסו, כמו שכתבתי במקום אחר משל מזה.

צ״חובזה יובן, ג' נתנבאו בלשון איכה, משל למטרונה וכו', ובשלוותה שהיו עובדי ה' חשובין ובחרו כולם להתנהג על פיו יצאו ויבואו, והי' לו למשה לטרחא ומשא, אמר איכה אשא לבדי וגו'.

צ״טאחר כך בימי ישעיהו הי' בחינה ב', שהוצרך החכם לחזור אחר הרשע ולפשוט לו יד אולי יחזור בתשובה, והוא כמשל הזונה שמחזרת אחר הנואף ונותנת לו אתנן זונה. וז"ש איכה היתה לזונה קרי' נאמנה, כי החכם וראש העיר שכל העיר נקרא על שמו כנודע, והוא קריה נאמנה, איכה היתה לזונה, לבקש ולהדר אחר הרשעים שישובו.

ק׳אחר כך בימי ירמיה הי' בחינה ג', גם שילך החכם אצלם לא ישמעו ממנו, ואמר איכה ישבה בדד העיר, שהוא חכם ראש העיר, שנשאר בדד, והטעם כי רבתי עם, שהעם רבתי בדעות וחכמת סופרים תסרח בעיניהם, היתה כאלמנה ולא אלמנה ממש, כי יש לה בעל שיוכלו להתנהג על פיו, כמ"ש (ירמיה ח, כב) הצרי אין בגלעד, והוא רק להתפאר בפני בני אדם שיש לה בעל חשוב, ובאמת היא כאלמנה שאין לה בעל, שאינה חפץ בהנהגתו, רבתי בגוים, שיש לה חשיבות רק בהנהגת הגוים שבעירו, שרתי במדינות - ואצל השררה שבמדינות, וזה גורם היתה למס, שהיתה לבז וכל מכבדי' הזילוה, עד שנשוב אל ה' ויהי' מן למ"ס סל"ם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והבן.

100

ק״אבש"ס דמגילה דף יג ע"ב, אמר ריש לקיש, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו וכו'. ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך וגו' אמר רב[י] אבא משל וכו'. תוספות הכסף נתון לך - דהכסף עולה העץ, רמז לו שיתלה עליו. והוא תמוה מה ענין זה לזה.

101

ק״בכדי לבאר זה, נבאר פסוקי פ' ויגש (בראשית מז, יד-יח) וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים וגו' ויתם הכסף מארץ מצרים וגו' ויאמר יוסף הבו מקניכם אם אפס כסף וגו' ותתם השנה ההוא וגו' לא נשאר בלתי אם גויתינו ואדמתינו וגו'. והספיקות רבו. כתבתי ביאור זה, וביאור פסוק ויקהל (שמות לה, ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, עי' במ"א.

102

ק״גוכעת נראה לי קצת בענין אחר, וגם לקצר, דכתבתי לעיל ביאור משנה (עי' ברכות יז.) חכמי יבנה אמרו אני ברי' וחבירי ברי' וכו', כשם שהוא משכים למלאכתו כך אני משכים למלאכתי וכו'. והעולה משם, כי על ידי שיש יתרון לאור מן החשך של זולתו, נעשה כסא זה לזה, ועי"ז יוכל להעלות אנשי המוני עם לחברם עמו. אמנם יש בזה ב' סוגי אנשים להמוני עם, א' גם שהם ריקנים מכל מקום הם מלאים מצות כרמון כמש"א חז"ל (ברכות נז.) ריקנין שבך מלאין מצות כרמון, וכשרצה לדבק אל הת"ח יכול לדבק בו על ידי החיות של מצות שהוא חיות שיש בו, כי מצא מין את מינו וניעור. משא"כ סוג המוני עם שאין בהם לחלוחית מצוה כי אם מעט מזעיר, אז מעכב חומרו ורוב עונות שבו על מיעוט המצות, ואז מיעוט החיות שבו נעקר ממנו ונשאר דבוק בתלמיד חכם על ידי הדיבוק הנ"ל, והוא נעקר מן החיות לגמרי, כמ"ש במקום אחר ויהושע וכלב חיו מן האנשים (במדבר יד, לח), שנעקר החיות מהם ונשאר בכלב ויהושע וכו', יעו"ש.

103

ק״דובזה יובן פסוקים הנ"ל, וילקט יוסף את כל הכסף והחשק הנמצא בארץ מצרים, כי על ידי שלמד מהם מחשק הגשמי של עולם הזה שלהם הנקרא מצרים שיש לו מיצר וגבול, מזה למד לכסוף ולחשוק ברוחני, ועי"ז נתקרב אצלם לקחת מהם כל הכסף וחשק שלהם, כי יוסף הי' מוסיף והולך בתורתו ית' ובעבודתו ית', והעיקר על ידי הכסף שהי' כוסף וחושק בו ית', וכי תימא בכסף מנלן, ומשני על ידי הכסף הנמצא בארץ מצרים, והוא על דרך שכתבתי לעיל וישאלו איש מאת רעהו כלי כסף וכו' (שמות יא, ב) יעו"ש.

104

ק״הויתם הכסף מארץ מצרים, כי מעט החיות שהיה בהם נשאר אצל יוסף, על דרך חיו מן האנשים וגו', לכך אמרו למה נמות נגדי"ך כי אפס כסף, כי אתה הגורם, שכל החיות שלנו שהיינו כוסף וחושק נשאר בך, והם נשארו פגרים מתים. ויאמר הבו מקניכם, שעל ידי חשקות שלכם בגשמי שהוא נפש הבהמיות, מזה יכול התלמיד חכם ליקח דביקות ברוחני מ"מ ותתם השנה ההוא כמ"ש שם, יעו"ש.

105

ק״וובזה יובן על ידי הזהב קונה את הכסף (ב"מ פ"ד מ"א), כי מצפון זהב יאתה (איוב לז, כב), כי חכם הלומד מכל אדם (אבות פ"ד מ"א), שלמד מיצה"ר שכוסף וחושק בעסק שלו לפתות בני אדם, ובזה נקנה את הכסף, לכסוף ולחשוק בעבודת ה', כמו ששמעתי ממורי זלה"ה ביאור פסוק (דברים כא, י) ושבית שביו, והבן.

106

ק״זובזה יובן פסוק לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. דקשה וכי מלאכה זו בלבד אסורה בשבת, ובש"ס (שבת ע.) דרשו אי ללאו יצאה או לחלק וכו'. ולדברינו הנ"ל אתי שפיר, שהוא נמשך אחר פסוק (שמות לה, ב) ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהי' לכם קודש וגו', דקשה למה הזהיר על עשיית מלאכה. ולפי הנ"ל אתי שפיר, כי מן ששת ימים שיעשה המוני עם מלאכה ומשכים למלאכתו, מזה נמשך וביום השביעי יהי' לכם קודש וזריזות ודביקות כמבואר, ואז שבת שבתון לה' כמו מן שבת של ת"ח נמשך שבתון לשון רבים להמוני עם, שנעשו כסא זה לזה ומתחברין ועולין עמהם.

107

ק״חאמנם כל זה שייך להמוני עם שיש בהם לחלוחית מצוה, שיוכל לדבק חיות שלו עם החיות של הת"ח להתחבר ולעלות עמהן. אמנם סוג המוני עם שאינו בהם לחלוחית מצות כי אם מעט מזעיר, אז מעט חיות שבו נשאר אצל ת"ח על דרך חיו מן האנשים, וכאשר יתם הכסף ברוחני אז אש התלהביות נשאר לו רק בקליפה, שאין בו אש התלהביות בקדושה, לכך הזהיר לא תבערו אש בכל מושבותיכם, שהוא אש של מחלוקת כמ"ש בעקידה (שער נה) יעו"ש, וז"ש בש"ס הבערה לחלק יצאה (והוא על דרך שכתבתי במ"א דשמעתי ממורי זלה"ה ביאור משנה וכל תורה שאין עמה מלאכה גוררת עון, כי בהסתלקות המוחין נשאר הכעס וכו') כמו אש המחלוקת מפריד ומחלק לבבות זה מזה, על דרך ששמעתי ממורי זלה"ה טעם טוב תורה עם דרך ארץ וכו' וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון (אבות פ"ב מ"ב), כתבתי מזה במ"א.

108

ק״טובזה יובן ש"ס הנ"ל, אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, והיינו דתנא באחד באדר משמיעים על השקלים, אך קשה דא"כ שעל ידי שקלי המן זכו לשקול שקלים, אם כן נעשה המן כסא אל הקדושה, ולמה נענש ונתלה, לכך ביאר הכתוב עצמו ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך, הכוונה, שאחשורוש טעה בזה באמת, שסבר שעל ידי הכסף שלך יתנו הם כסף של שקלים, ונתון לך זכות זה שאתה גרמת להם, וקשה הא באמת שנענש ונתלה על העץ, לכך ביארו התוספות דהכסף עולה העץ, רימז לו שיתלה עליו, הכוונה כי מעט זכות זה הגורם מעט חיות נדבק החיות זה אל החיות של היהודים על דרך חיו מן האנשים, ונשאר בלי שום לחלוחית חיות, לכך מת ונתלה על העץ, והוא על דרך הסוד חיל בלע ויקיאנו (איוב כ, טו) ואז בלע המות לנצח (ישעיה כה, ח) המבואר בכתבי האר"י ז"ל, והבן.

109

ק״יעוד יש לומר, שכתבתי במקום אחר לוו עלי ואני פורע (ביצה טו:), והקשה התוספות (ד"ה לוו) וכו'. העולה משם, להתענג בשבת לדבק ברוחני צריך לעשות מלאכה או ללוות כדי לשמח הגוף והחומר שלא יעכב שמחת ודביקות הנשמה בו יתברך, ובזה יובן ששת ימים תעשה מלאכה, ועי"ז יהי' לכם שבת קודש, והבן.

110