צפנת פענח, תרומהTzofnat Paneach, Terumah

א׳בפסוק ויקחו לי תרומה (כה, ב). בתנחומא (תרומה ב) זה שאמר הכתוב (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו וכו', אמר להן הקב"ה, התורה היתה שלי ולקחתם אותה, קחו אותי עמה, הדא הוא דכתיב ויקחו לי תרומה. ויקחו לי, אמר הקב"ה לישראל התורה היתה שלי, למען תהי' תורת ה' בפיך (שמות יג, ט), והמשפט שלי, שנאמר כי המשפט לאלקים הוא (דברים א, יז), נטלתם אותה קחו אותי עמהם, הדא הוא דכתיב ויקחו לי תרומה, ויקחו תרומה אין כתיב כאן אלא ויקחו לי, עכ"ל.

ב׳כדי לבאר זה נבאר מדרש (שמ"ר לד, א-ב) ועשו ארון עצי שטים (שמות כה, י), הדא הוא דכתיב (איוב לז, כג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח וכו', בצל שדי יתלונן (תהלים צא, א), בצל אל בצל רחום וכו' אין כתיב, אלא בצל שדי, בצל שעשה בצלאל, לכך נאמר בצל שדי יתלונן וכו'. אמר רשב"י ג' כתרים הם, כתר מלכות וכתר כהונה וכתר תורה, כתר מלכות זה השולחן דכתיב בו (שמות כה, כד) זר זהב סביב, כתר כהונה זה המזבח, דכתיב בו (שמות ל, ג) זר זהב סביב, וכתר תורה זה הארון דכתיב בו (שמות כה, יא) זר זהב. זכה נעשה לו זר, לא זכה וכו'. ומפני מה בכולן כתיב ועשית לו זר, ובארון כתיב ועשית עליו זר, ללמדך שכתר תורה מעולה מכולן, עכ"ל.

ג׳כדי לבאר זה, נבאר דקדוק אחד בפסוק (שמות כה, כג-כה) ועשית שולחן וגו' ועשית לו זר זהב סביב, ועשית לו מסגרת טופח סביב, ועשית זר זהב למסגרתו סביב. והוא תמוה מ"ט הזכיר בשולחן ב' פעמים זר. ורש"י ז"ל פירש - הוא זר האמור למעלה. מקשים למה הוצרך לכתוב ב' פעמים זר.

ד׳ונראה לי, דאיתא בש"ס דכתובות דף קי"א ע"ב וזה לשונו: אמר רבי אל(י)עזר, עמי הארצות אינן חיים, שנאמר (ישעיה כו, יד) מתים בל יחיו וגו' וכו' אמר לו רבי יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי וכו', אמר לו מקרא אני דורש (שם כו, יט) יחיו מתיך נבלתי יקומון, כי טל אורות טליך, כל המשתמש בטל תורה התורה מחייהו וכו', כיון דחזיי' דקמצטער אמר לו רבי מצאתי להם תקנה מן התורה (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, וכי אפשר לדבק וכו', אלא כל המהנה לתלמיד חכם מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו מדבק בשכינה. פירש רש"י - על ידי דבוקן של תלמידי חכמים יזכו לחיות.

ה׳ובזה יובן ויקחו לי תרומה, זה שאמר הכתוב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי, מה שנתתי לכם התלמידי חכמים שנקראים תורתי, להיות מהנה תלמיד חכם מנכסיו, לא יהי' זאת לכם לטורח ולמשא, כי לטובתכם היא למען יחיו בתחיית המתים כנ"ל, לכך אל תעזובו מלפרנס ולהנהותם מנכסיו. אפס שלא יהי' עיקר כוונתם בזה לתועלת עצמן, רק לעשות יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי' על ידי הנותן והמקבל כנודע, וז"ש הקב"ה התורה היתה שלי ולקחתם אותה קחו אותי עמה, שנאמר ויקחו לי תרומה, דהיינו לי לשמי, והבן.

ו׳והנה כתבתי ביאור מדרש שוחר טוב (תנחומא משפטים ט) ישב עולם לפני האלקים (תהלים סא ח), והשיבו לו חסד ואמת מן ינצרוהו (שם). דקשה הל"ל רק וחסד, ל"ל ואמת. והעולה משם, ששאל שני שאלות, א' שאלת העושר שאינה שוה בכל. וב' שאלת החכמה שאינה שוה בכל. והשיבו לו על שניהם, חסד היינו עושר, ואמת היינו תורה, שהעושר ישפיע מעושרו לתלמיד חכם, והחכם ישפיע מאור תורתו להעושר, וזש"ה (קהלת ז, יב) בצל החכמה בצל הכסף, זה ישפיע בצל הכסף וזה ישפיע בצל החכמה, וק"ל והבן, ובזה נעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.

ז׳ובזה יובן ויקחו לי תרומה, אמר הקב"ה התורה היתה שלי ולקחתם אותה להיות מהנה תלמיד חכם מנכסיו כדי שיחיו בתחיית המתים כנ"ל. והמשפטים היו שלי, שהם תוכחת מוסר שנקרא משפט, ולקחתם אותם להוכיח את העם, ומזה נמשך להם פרנסתן. ובאמת אין זה עיקר הכוונה בשניהם, רק לקחתם אותם קחו אותי עמהם, הדא הוא דכתיב ויקחו לי, דהיינו לשמי, לעשות יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי', להיות זה משפיע תורה ותוכחת מוסר, וזה ישפיע לזה מעשרם שנקרא תרומה שיפרישו ממונם נדבה כפירוש רש"י ז"ל.

ח׳ובזה כתבתי ביאור ש"ס (תמיד כח.) כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם וכו'. וביאור פסוק (דברים טז, יח) ושפטו את העם משפ"ט צד"ק, יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי', עיין מה שכתבתי במקום אחר מזה.

ט׳ובזה יובן מדרש הנ"ל, ועשו ארון עצי שטים, דקשה, מפני מה בכל הכלים כתיב ועשית ובארון ועשו, כמו שהקשה במדרש אח"ז (שמ"ר לד, ב), ומשני, אמר הקב"ה יבואו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה וכו', יעו"ש.

י׳ועדיין קשה, תינח בדור ההוא שעסקו בארון זכו כולם לתורה, מה שאין כן עכשיו שאין ארון מה יעשו רוב העולם, שהם המוני עם, להיות זוכים בכתר תורה. וכי תימא על ידי שיעסקו בתורה, הא אמרו חז"ל במשנה ט' פרק ב' דאבות: אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת, ופירש במדרש שמואל כי גוזרים על הטיפה משעת יצירה אם יהי' חכם או טפש, וזש"ה (ירמיה ט, כב-כג) אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' כי באלה חפצתי, וגזרתי עליך, ומאתי היתה זאת לך וכו', יעו"ש. אם כן איך יעשה האדם נגד גזירתו של הקב"ה שגזר על הטפה שלא יהי' חכם בתורה.

י״אלכך ביאר המדרש הדא הוא דכתיב שדי לא מצאנוהו שגיא כח להטיל על הבריות יותר מדי, כי על ידי שמהנה תלמיד חכם מנכסיו נחשב לו כאלו עסק בתורה, כי נעשה תמכין לאורייתא, ושפיר אמר שדי לא מצאנוהו שגיא כח, כי שדי פירש רש"י (בראשית יז, א) לשון די, כי מה שמשפיע העושר לחכם די מחסורו אשר יחסר לו, אז הוא על ידי הכסף הוא בצל החכמה, ובצל שדי יתלונן, וק"ל.

י״באו יש לומר, דכתבתי במקום אחר ביאור בהעלותך דכתב רבי משה אלשיך (במדבר ח, א) דיש ב' מיני מנורות, א' במשכן תחתון וא' במשכן חנוך מט"ט וכו', יעו"ש. ובזה יובן בצל שדי יתלונן, גימטריא מט"ט גימטריא שדי כמבואר בש"ס, והמשכן שעשה בצלאל שהוא צל שדי - של מט"ט שנקרא שד"י, יתלונן. וזהו גם כן שדי לא מצאנוהו שגיא כח, גם שיהיה משכן בצלאל צל שדי של מט"ט משכן עליון, מכל מקום לא מצאנוהו שגיא כח, רק ך' קרשים בצפון וכו', כמפורש במדרש שם, והבן.

י״גולכך בא לפרש רשב"י ג' כתרים הם, כתר מלכות וכתר כהונה וכתר תורה, כתר מלכות זה השולחן והוא העושר, כתר כהונה וכו', וכתר תורה זה הארון, ללמדך שכתר תורה מעולה יותר מכולם. הכוונה, כי מעלת כתר תורה נמשך מכולן, כי על ידי כתר שולחן שמשפיע מעשרו לתלמיד חכם נעשה כתר תורה, שהיא תמכין לאורייתא. וגם נמשך מכתר כהונה שהוא קו הימין, שכתבתי במקום אחר על פסוק (דברים יז, יא) לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, אם משתמש בגופו לצורך נשמתו נעשה משמאל ימין, ואם משתמש בנשמתו לצורך גופו נעשה מימין שמאל, יעו"ש. אם כן כתר תורה נמשך מכתר כהונה קו ימין, דהיינו כשעוסק בגשמי באכילה ושתי' ועסק פרנסה כדי שיוכל לעסוק בתורה ולהתחזק בתורה יותר על ידי זה, על דרך שכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס (עירובין קד:) לא התירו לך אלא משום שבות, וביאור ש"ס (מנחות צט.:) לפעמים בטולה של תורה זהו יסודה, יעו"ש, אם כן מקשר הגשמי שהוא שמאל, בימין שהוא כתר כהונה קו ימין. וז"ש כתר תורה מעולה מכולן, דהיינו כשנמשך מכולן אזי הוא מעולה יותר.

י״דובזה מבואר קושיא הנ"ל, למה הזכיר ב' פעמים זר בשולחן, להורות כי מכתר שולחן נמשך כתר תורה כנ"ל. וזש"ה ועשית זר זהב למסגרתו, כשהוא סוגר ומקשר עם זר האמור למעלה. והוא על דרך שאמרו חז"ל (אבות פ"ד מי"ג) ג' כתרים הם, וכתר שם טוב עולה על גביהן, והקשה הרב משה אלשיך דה"ל לחשוב ד' כתרים, וביאר כי כל כתר אינו נקרא כתר כי אם על ידי כתר שם טוב, והבן. ושפיר אמר אם זכה להשתמש בתורה על ידי שקושר הגשמי ברוחני וכנ"ל, אז נעשה זר, וממילא נשמע וכו', והבן.

ט״וועל פי זה נבאר פסוק פ' ואלה המשפטים (כא, ב-ו), כי תקנה עבד עברי וגו' אם אדוניו יתן לו אשה וילדה לו בנים ובנות האשה וילדי' תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו, ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני ואת אשתי ואת בני לא אצא חפשי, והגישו אדוניו אל האלהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם. והספיקות עם ביאורן כתבתי במקום אחר.

ט״זוהרב משה אלשיך (שמות כא, ו) כתב, כי אדם שיש לו זכיות ועוונות, ובמותו יעלו הזכיות למעלה, והוא ירד למטה בגיהנם עד שיטהר וכו', וזש"ה אם אדוניו יתן לו אשה, היא נשמה קדושה. וילדה לו בנים, היא מצות עשה. או בנות, היא מצות לא תעשה. האשה וילדיה, הנשמה והמצות, יהיו לאדוניה, ויתדבקו אליו יתברך, והוא יצא בגפו משולל מהם, עד אשר יטהר. ואומר אהבתי את אדוני יתברך וגו', והגישו אל הדלת, שיפתח לו שערי תשובה. ורצע את אזנו, על ידי השמיעה שנאמר (ישעיה נה, ג) שמעו ותחי נפשכם, וזהו ועבדו יתברך לעולם וכו', יעו"ש.

י״זלבאר זה, נבאר פסוק (שמות כג, כה) ועבדתם את ה' אלהיכם ובירך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך. והספיקות עם ביאורן עיין במקום אחר.

י״חוכעת נראה לי, דכתבתי ביאור ש"ס דיבמות (מט:) אמר רבא מידן דייני' וקטליה, משה רבך [אמר] כי לא יראני האדם וחי (שמות לג, כא), ואתה אמרת (ישעיה ו, א) ואראה ה' יושב על כסא רם ונשא וכו', אמר ישעיה ידענא בי' דלא יקבל מה דאימא לי' וכו'. וכתבו התוספת (ד"ה אשוייה) פירש רבינו חננאל, שרצה להשיבו במשה נמי כתיב (שמות כד, י) ויראו את אלקי ישראל. ויש להקשות מה בעי תוספות בזה. וכתבתי שם ביאורו. וגם ביאור קושיא, דאכתי גם לפי תירוץ התוספות קשה סתירת הפסוקים אהדדי, דהא כתיב כי לא יראני האדם וחי, והאיך כתיב ויראו את אלקי ישראל, ובארתי שם, יעו"ש.

י״טוכעת נראה לי, דאמרו חז"ל באבות פרק ג' משנה ד': רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים שנאמר וכו', אבל שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום, שנאמר (יחזקאל מא, כב) וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'. והקשה במדרש שמואל (אבות שם) למה נקט לשון שאכלו לשון עבר, וגם תיבת אחד מיותר. וביאר זה על פי פסוק ועבדתם את ה' אלהיכם ובירך את לחמך, והקשה דפתח בלשון רבים ומסיים בלשון יחיד. וביאור דתפלה דרבים הוא מעולה, כי ברוב עם הדרת מלך, מה שאין כן אכילה דביחיד היא מעולה וכו', לכך אמר שלשה שאכלו בדיעבד וכו', יעו"ש. והר"י בן שושן הקשה למה נקיט ג' שאכלו, ולא אמר שנים שאכלו. וביאר שם וכו', יעו"ש.

כ׳ונראה, דאיתא בש"ס פרק ז' דיומא (עב:) אמר רבי יוחנן, ג' זרים הם, של מזבח של שולחן של ארון, של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין הוא מונח, כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, שמא תאמר פחות שבהן הוא, תלמוד לומר (משלי ח, טו) בי מלכים ימלוכו וגו'. ופירש רש"י (ד"ה בי) וגדול הממליך מן המלך וכו', יעו"ש. ולגבי כהונה כתיב (משלי ג, טו) יקרה היא מפנינים, מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים (הוריות יג.). רבי יוחנן רמי, כתיב זר וקרינן זיר, זכה נעשה לו זיר לא זכה נעשה לו זרה הימנו. רבי יוחנן רמי, כתיב (דברים י, ב) ועשית לך ארון עץ, וכתיב (שמות כה, י) ועשו ארון עצי שטים, מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו. הרי כתר תורה גדול מכולם. ובמדר"ש גם כן אמר ג' זירים הם וכו'.

כ״אונראה לבאר ג' מאמרי רבי יוחנן הנ"ל, כי בא לפרש ענין עולם הזה, שנקרא שלחן אחד ויש בו ג' סוגי' אנשים האוכלין על שולחן אחד. והענין, דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס דעירובין (קד:) רבי שמעון אומר [מקום] שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך, שלא התירו לך אלא משום שבות וכו'. וביאור ש"ס דמנחות (צט.:) אמר ריש לקיש לפעמים בטולה של תורה זהו יסודה. וביארתי שם על פי מה ששמעתי ממורי זללה"ה ביאור פסוק (יחזקאל א, יד) והחיות רצוא ושוב וגו'. והעולה משם, כי הנה כאשר אדם עוסק בצרכי גופו, דהיינו אכילה ושתי' ועסק פרנסתו רק כדי שינוחו המוחין ולחזור לתורתו ולעבודתו יתברך, אז נעשה עסק העולם הזה כסא לעסק העולם הבא, וזה שלא התירו לך אלא משום שבות וכו', יעו"ש. הרי יש בחינה אחת מג' סוגי אנשים הנ"ל האוכלין על שולחן אחד, ובחינה זו מעולה שנכלל בו ג' זירים הנ"ל, וזש"ה (עי' שמות כה, כה) ועשית למסגרתו זר זהב סביב, שסוגר ומקשר ג' זירים יחד, זר שולחן. זר מזבח, שנקרא זה השולחן אשר לפני ה' (יחזקאל מא, כב) הנאמר במזבח. וזר של ארון כתר תורה, שאמרו עליו דברי תורה. ובזה יובן שלשה שאכלו על שולחן אחד דייקא, ג' סוגים הנ"ל הם על שולחן אחד, והבן.

כ״בבחינה ב', כתבתי במקום אחר ביאור פסוק (עי' בראשית כח, ל) ויאהב יעקב את רחל מלאה וגו', דכתב הרמב"ן (דברים יא, כב) ב' מיני דביקות וכו', יעו"ש. והעולה משם, שמקשר את עצמו תחלה בו יתברך, ואח"כ יוצא לעסק פרנסתו, גם ששוהא מלחזור לתורתו כל היום גם כן מהני.

כ״גבחינה ג' שכתבתי שם, וירא ה' כי שנואה לאה (בראשית כט, לא), שאינו מקשר את עצמו תחלה בו יתברך, אז רחל עקרה וכו', יעו"ש. אמנם אם אינה שנואה לאה לגמרי, רק שאינו בר הכי שיוכל לקשר את עצמו תחלה בו יתברך, מכל מקום עצה יעוצה לשמוע דברי תורה מזולתו, ואח"כ יצא לעסקיו, אז מקיים שמעו אלי ותחי נפשיכם (ישעיה נה, ג), נקרא גם כן עובד ה', כמו שכתב רבי משה אלשיך הנ"ל, ועבדו יתברך לעולם.

כ״דובזה יובן ג' שאכלו על שולחן אחד, דהיינו ג' סוגי אנשים הנ"ל שאכלו על שולחן אחד, בחינה [א'] גם שעסק בעסק עולם הזה, שנקרא שלחן, מכל מקום הי' כוונתו שיוכל לומר עליו דברי תורה, לחזק המוחין לתורה ועבודת ה' כנ"ל. בחינה ב', שכבר אמר דברי תורה לקשר את עצמו בו יתברך, ואח"כ עסק בצרכי עולם הזה להיות לו מה לאכול על שולחן. בחינה ג', שאמרו דברי תורה בפניו והטה אוזן לשמוע דברי תורה תחלה, ואח"כ יצא לפרנסתו, קיים גם כן שמעו אלי ותחי נפשכם. מה שאין כן אם ג' שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כלל, שהוא אפילו בחינה ג' אינו, אז נקרא זבחי מתים. מה שאין כן ג' שאכלו בג' בחינות הנ"ל, שאמרו עליו דברי תורה כל אחד לפי בחינתו, אז נקרא השלחן אשר לפני ה', והבן.

כ״הולכך ג' מאמרי רבי יוחנן הנ"ל שייך אל ג' סוגי אנשים הנ"ל, בחינה אחד הוא בחינה מאמר אחד של רבי יוחנן. בחינה ב' הנ"ל הוא מאמר ב' של רבי יוחנן, שאם זכה לקשור עצמו תחלה בו יתברך אז נעשה זיר, ואם לאו נעשה זרה, שנקרא זבחי מתים. בחינה ג' הנ"ל לשמוע תורה מן תלמידי חכמים, ואח"כ ילך לעסקו, ונגד זה מחויב לעשות מלאכתו של תלמיד חכם, כי זה משפיע לזה מעשרו שיעשה מלאכתו, כמו שכתבתי לעיל במדרש שוחר טוב, והבן.

כ״וובזה יובן פסוק הנ"ל ועבדתם את ה' אלהיכם וגו', כי בפסוק זה מרומז ג' בחינות הנ"ל. בחינה אחד ועבדתם את ה' אלקיכם, כי עסק העולם הזה הוא טפל אל עבודת ה', וזה מרומז תיבת את שהוא טפל, כי ענין אכילה ושתיה ושארי עסק פרנסה הוא רק משום שב"ות כנ"ל.

כ״זוברך את לחמך, הוא בחינה ב', גם שאין כוונתו לעשות עיקר מעסק התורה רק עושה העיקר מעסק העולם הזה שיתברך לחמו ומימיו, מכל מקום מאחר שמקשר את עצמו בו יתברך תחלה, ואח"כ יוצא לעסק פרנסתו, מכל מקום מאחר שעבדתם את ה' תחלה, ואח"כ יוצא לעסק פרנסתו, לכך ובירך את לחמך ואת מימיך.

כ״חבחינה ג', והסירותי מחלה מקרבך, גם שאינו בבחינה א' הנ"ל, וגם אינו בבחינה ב' הנ"ל, שאינו יודע לקשר את עצמו בו יתברך, מכל מקום יש בחינה ג' ועבדתם את ה', על ידי שישמע תורה ומוסר ואח"כ יוצא לעסק פרנסה, ואז נקרא שמעו אלי ותחי נפשיכם. אמנם לפעמים יש בזה מניעה שמונעין ממנו בחינת השמיעה, כמו שכתב הרמב"ם פרק ו' מהלכות תשובה (הלכה ג) וזה לשונו: ויש אדם שהרבה לחטוא מדעתו ורצונו, עד שמונעין ממנו דרכי התשובה כדי שיאבד בחטאו, שנאמר (ישעיה ו, י) השמן לב העם הזה וכו', יעו"ש. וכזה כתבתי במקום אחר (שמות טו, כו) כל המחלה אשר שמתי במצרים, למנוע מהן השמיעה שלא ישמעו ולא יעשו תשובה, לא אשים עליכם כי אני ה' רופאך, על ידי השמיעה יזכה לתשובה שנקרא רפואה כמו שכתב הרמב"ם (הל' תשובה שם) וכו', יעו"ש. ונגד זה אמר והסירותי מחלה מקרבך, כי המחלה אשר שמתי במצרים למנוע השמיעה שלא ישמעו ולא יקבלו מוסר, אסיר מקרבך, והבן.

כ״טובזה יובן אם אדוניו יתן לו אשה, דכתב בעל העקידה (שער צא) שעסק הפרנסה נקרא אשה וכו', יעו"ש. וכן כתב בעל עוללות אפרים המגרש אשתו ראשונה (גיטין צ:), כי יש לאדם שתי נשים, אחת בעסק הפרנסה ושני' בעסק התורה וכו', יעו"ש. ואמר אם אדוניו, שהוא הקב"ה, יתן לו אשה, שהוא עסק הפרנסה, ועל ידי זה וילדה לו בנים דייקא, שנשתמש בגשמי לצורך הרוחני והבנים שייכי לו ולא לה, לכך האשה וילדי' תהי' לאדוניה, כי גם הבנים שנולד מן הגשמי של האשה נעשה רוחני, והיינו בחינה א' הנ"ל.

ל׳ואם אמור יאמר וגו', היינו בחינה ב' הנ"ל, אהבתי את אדוני ואת אשתי, גם שאהבתי את אדוני מכל מקום אהבתי אשתי גם כן, שרוצה לעסוק הרבה בעסק הפרנסה שנקרא אשתי יותר מכדי שינוחו המוחין שהוא בחינה א' הנ"ל, לכך עצה יעוצה והגישו אל האלהים, כמו את האלהים התהלך נח (בראשית ו, ט), שהוא בחינת דביקות וקישור בו יתברך, והכי נמי יקשור את עצמו תחלה בו יתברך ואחר ילך לעסק פרנסה.

ל״אבחינה ג', והגישו אל הדלת, שהוא שער התשובה, על ידי ורצע את אזנו, שיהי' מרוצע לשמוע חכמה ומוסר מן החכמים, ועל ידי זה ועבדו לו יתברך לעולם, כמו שכתב הרמ"א הנ"ל. אח"כ ילך לעסק פרנסתו, גם שאינו כב' בחינות הנ"ל, מכל מקום גם בחינה ג' הוא נכון לפניו יתברך, והבן.

ל״בונחזור לביאור קושית תוספות הנ"ל, דכתבתי במקום אחר ששמעתי ממורי זללה"ה ביאור פלוגתא בית שמאי ובית הלל (כתובות טז:) כיצד מרקדין לפני הכלה, בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה וכו'. והעולה משם, כי בידיעת האדם שידע ומאמין שהשם יתברך מלא כל הארץ כבודו, בכל תנועה ומחשבה הכל ממנו יתברך, אז יתפרדו כל פועלי און וכו', יעו"ש. ובזה כתבתי ביאור משנה (אבות פ"א מ"א) והעמידו תלמידים הרבה, והבן. והיא בחינת (דה"י א כח, ט) דע את אלהי אביך, ששמעתי ממנו גם כן בענין זה.

ל״גובזה יובן קושיא הנ"ל, דלא קשה סתירת הפסוק הנ"ל, כי הוא ודאי מה שאמר משה רבינו עליו השלום כי לא יראני אדם וחי היא האמת, ומה שנאמר ויראו את אלהי ישראל, היינו כי ראו והבינו שהכל בחינת כבודו יתברך, כל תנועה ומחשבה הכל הוא כבודו יתברך בעצמו, שהיא בחינת דע את אלהי אביך. וזה הענין גם כן מה שאמרו (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו, בכבודו נגלה להם והיו מראין אותו באצבע כפירוש רש"י, והוא גם כן על דרך הנ"ל, והבן.

ל״דעוד יש לומר ביאור משנה ג' שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה נקרא זבחי מתים, ואם אמרו דברי תורה נקרא זה השולחן אשר לפני ה' (יחזקאל מא, כב). ונבאר גם כן קושיא מה שהקשה המדרש שמואל ל"ל אחד.

ל״הדכתבתי במקום אחר ביאור משנה (שבת פ"ז מ"ב) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכו'. וביאור משנה (כתובות פ"א מ"ח) ראוה מדברת עם אחד בשוק וכו', יעו"ש. ובסגנון זה יבואר משנה זה גם כן, כי נודע מה שנאמר בזוהר (ח"ב קנג:) כי מן בחינת השלחן נמשך שפע ופרנסה בעולם הזה, וזהו סוד שולחן עם לחם הפנים שבמקדש וכו', יעו"ש. ויש ג' סוגי בני אדם האוכלין משולחן שבעולם הזה, בחינה א', כי עסק צורך פרנסתו הוא בסוד החיות רצוא ושוב שכתבתי לעיל, וזה נקרא שולחן אחד, עם אחדות יתברך. בחינה ב', שמקשר את עצמו תחלה בו יתברך על ידי שמתבודד תחלה בעסק תורתו יתברך ובעבודתו, אח"כ יוצא לעסק פרנסתו, וזה נקרא גם כן שולחן אחד. ובחינה ג' ורצע את אזנו לשמוע תורה ומוסר, ואח"כ יוצא לעסק פרנסתו, ונודע כי על ידי שומע ומשמיע נעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי', כי זה טעם שאמרו בש"ס (תמיד כח.) כל זמן שתוכחה בעולם ברכה וכו', ובזה נעשה גם כן שולחן אחד. ובזה יובן ג' שאכלו על שולחן אחד, דייקא.

ל״ואמנם יש לבאר ולא אמרו עליו דברי תורה וכו', שתיבת עליו מיותר. וגם מה ענין זבחי מתים לכאן. ונראה לי, דנודע מה שכתב בזוהר דאמר הינוקא בעית לאכול בקרבא, שהלחם יש לו ב' משמעות, א' כפשוטו שהסעודה נקרא לחם, כמו עבד לחם רב (דניאל ה, א). פירוש ב' משמעות לחם לשון מלחמה, כמו לחם את לחמי (תהלים לה, א), כי אם יוכל לברר הניצוצות על ידי כוונת האכילה אז נקרא השולחן בסוד המזבח, זה השולחן אשר לפני ד'.

ל״זועם זה יובן ג' שאכלו על שולחן אחד, היינו ג' בחינות הנ"ל, וכל אחד נקרא שולחן אחד כנ"ל, אבל עיקר חסר ולא אמרו עליו דברי תורה, כי הכוונה והמחשבה נקרא אמירה כנודע, וז"ש ולא אמרו עליו דברי תורה, על המאכל, שהוא כוונת האכילה לברר הניצוצין מהקליפה אל הקדושה, אז נקרא זבחי מתים, כי נשארה הניצוצין בקליפה שנקרא מתים, מה שאין כן אם אמרו עליו דברי תורה נקרא זה השולחן מזבח, עליו נאמר זה השולחן לפני ה', והבן.

ל״חובזה תבין ביאור ש"ס הנ"ל, ג' זירים הם, שהם כנגד ג' בחינות הנ"ל, של ארון היינו בחינה אחד הנ"ל, כי עסק פרנסתו הוא שנתחזק בתורה, וזה נקרא ארון. בחינה ב' בחינת מזבח. בחינה ג' בחינת שולחן סתם, והבן.

ל״טועל פי זה נבאר פסוק בפ' כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה', זה יתנו מחצית השקל (שמות ל, יב-יג). והספיקות יבוארו במקום אחר, כל השונה הלכות וכו' (מגילה כח:, נדה עג:).

מ׳וכעת נראה לי על פי מה ששמעתי מהרב המנוח מוהר"ם שיש בעניני בני אדם ד' מיני זיווגים, אחד, זיווג פנים בפנים, כשלומד ומתפלל בתכלית השלימות. בחינה ב' בחינת זיווג אחור בפנים, דהיינו כשהוא טרוד בעסקיו ואין פנאי ללמוד, ומכל מקום חושק תמיד שימצא עת הפנוי שיוכל ללמוד. בחינה ג' היא זווג פנים באחור - גם שילמד ומתפלל מבלבלין אותו מחשבות זרות מחמת טרדתו. ויש עוד בחינה ד' זיווג אחור באחור, הגרוע מכל ג' בחינות הנ"ל.

מ״אוהנה בחי' ג' זיווגי הראשונים נראה לי שיש לרמזם בג' בחינות שיש בו לאכול על שולחן אחד, מה שאין כן בחינה ד' בחינת זיווג אחור באחור אין בזה תקנה כי אם במה ששמעתי ממורי זלל"ה ואשר יוציאם ואשר יביאם (במדבר כז, יז) וכו', ודפח"ח, והבן.

מ״בבש"ס דמגילה (יב:) איש יהודי הי' בשושן הבירה ושמו מרדכי (אסתר ב, ה), מה נפשך אי ליחוסה קא אתי, ליחס[י]ה וליזיל עד בנימין בר יעקב, מאי שנא הני תלתא ותו לא. תנא כולן על שמו נקראו, בן יאיר, בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו. בן שמעי, ששמע אל תפלתו. בן קיש, שנקש על דלתי רחמים ופתחו לו. קרי לי' יהודי וקרי לי' ימיני וכו'. וי"ל, הא הסדר הוא איפכא, תחלה נקש על דלתי רחמים, ואח"כ שמע אל תפלתו, ואז האיר עיניהם של ישראל. ושאר הספיקות יבוארו ממילא.

מ״גונראה לי לבאר משנה (אבות פ"ד מ"א) איזהו חכם הלומד מכל אדם, שנאמר (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי. והספיקות בזה כתבתי במקום אחר.

מ״דונבאר משנה (אבות פ"ד מי"ג) רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן. והקשו דה"ל ד' כתרים הם.

מ״הונראה לי דכתב בפרי עץ חיים הלכות סוכה ביאור מכל מלמדי השכלתי, כי דוד שהי' בחינת המלכות אמר זה, מכל - שהוא יסוד ז"א הכולל ב' יסודות אחד דאבא ואחד דאמא, השכלתי, כי משפיעים בי, וזהו השכלתי כי עדותיך שיחה לי, הם ב' דעות שהם ב' יסודות דאו"א, שיחה לי, משפיעין ומאירין בי בלחש ובהסתר תוך יסוד של זעיר אנפין וכו', יעו"ש.

מ״וולהלביש דבר זה איך שייך זה בכל אדם, ונ"ל דכתב בספר נוף עץ חיים: כשעוסק בתורה ובתפלה יכווין בסוד (תהלים מב, ח) תהום אל תהום קורא, כי כל עשר ספירות דבינה היא בפה אדם, והם מאירין ומשפיעים למלכות בשעה שהוא קורא בתורה ותפלה, כי תהום היא מלכות בחינת מיין נוקבין, אל תהום בינה קורא וכו'. והעינים הוא מחכמה, כי גם הם מאירין למלכות וכו', יעו"ש.

מ״זונודע מה שכתב בספר הקנה כי גם אם למד כל התורה לא נקרא חכם כי אם למדן, כי אם המתכוין להשפיע למלכות הנקרא זאת, וז"ש (דברים לב, כט) לו חכמו ישכילו זאת וכו'.

מ״חובזה יובן, איזהו חכם, הלומד ומשפיע למלכות, מכל אדם - מן יסוד אבא שנקרא אדם, בחינת עינים, ועל ידי הסתכלות גורם להמשיך מן החכמה למלכות. ומן יסוד אימא שנקרא גם כן אדם, בבחינת תהום אל תהום קורא כנ"ל, כי ב' יסודות הנ"ל נסתרים בתוך יסוד זעיר אנפין הנקרא גם כן אדם, כי החיות שבו הוא רביעית דם ועם א' נעשה אדם, כמו שכתב בפרי עץ חיים הנ"ל. וז"ש שנאמר מכל מלמדי השכלתי, והוא על דרך שכתב בפרי עץ חיים הנ"ל, והבן.

מ״טובזה יובן משנה הנ"ל, ג' כתרים הם וכו', כי מלכות יש לו ג' יחודים, א' בנה"י דזעיר אנפין, יחוד ב' נגד חג"ת דזעיר אנפין, יחוד ג' נגד חב"ד דזעיר אנפין, וזהו סוד נר חנוכה. ועל ידי המשכת אור מן ג' מקומות אלו למלכות תוכל היא לעלות על גבי ג' מקומות הללו, כנודע בסוד כוונת הקדושה ובסוד כוונת הברכות.

נ׳ובזה יובן משנה הנ"ל ג' כתרים הם, כתר תורה, כי מבואר בכתבים כי יסוד אבא שהוא חכמה, נקרא תורה, וכשהוא עולה בבחינת חב"ד, חכמה עיקר, קו ימין. וכתר כהונה כשעולה אל חג"ת, וחסד בימין, בסוד אתה כהן לעולם (תהלים קי, ד). כתר מלכות נגד נה"י, כי עד שם מגיע קומתה לבד, ששם מקומה. וכתר שם טוב עולה על גביהן, כי תואר שם היא בחינת מלכות, טוב בחינת יסוד, ועל ידי יסוד עולה על גביהן, כי נודע יסוד עולה עד הדעת, והבן.

נ״אובזה יובן איש יהודי וגו', דשמעתי בשם מורי זללה"ה ביאור פסוק (קהלת ט, י) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, כי חנוך מט"ט היה מייחד על כל תפירה וכו'. וכאשר מלכות עולה בכחך שהיא חכמה, כח מה, אז נתבטלו כל גזירות קשות, ודפח"ח. וכן כתב מוהרח"ו זללה"ה בשער יחודים: אם תשיב משבת רגליך (ישעיה נח, יג), כאשר רגלי' עולים בקודש אין שטן ואין פגע רע וכו', יעו"ש.

נ״בובזה יובן איש יהודי הי' בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר, שהאיר עיניהם של ישראל, הכוונה כי מרדכי הי' בחינת יסוד אבא כמבואר בכתבים, והוא תואר בחינת עינים, ומשם המשיך הארה למלכות, ואז הי' כח למלכות לעלות עד החכמה, ושם אין שטן ואין פגע רע, על דרך בכחך עשה, ועל ידי זה נתבטל הגזירה, שהאיר עיניהם של ישראל, כי מלכות היא עיניהם של ישראל, ועל ידי שהאיר שם נעשה הישועה.

נ״גבן שמעי, על ידי שמשפיע למלכות מן הבינה שנק' שמע, כנודע בסוד שמיעה שהיא בבינה, והיינו על ידי תהום אל תהום קורא, ועל ידי זה הי' כח למלכות לעלות עד הבינה, לכך שמע אל שהיא הבינה את תפלתו.

נ״דבן קיש, שנקש על דלתי רחמים ופתחו לו. הכוונה, דכתב בפרי עץ חיים (ש' ר"ח חנוכה ופורים פ"ו) ביאור (תהלים ל, ב) ארוממך ה' כי דליתני, כי שבע יפול צדיק וקם (משלי כד, טז), שהצדיק בחינת ו' זעירא נכנס בתוך הד' ונעשה ה', ועל ידי זה וקם וכו', יעו"ש. והכי נמי שהקיש על דל"ת ונעשה מן ד' ה' שהוא רחמים, לכך פתחו לו.

נ״הולכך נקרא יהודי, לרמז הנ"ל, שהכניס אות י' בתוך הד' ועל ידי זה וקם. ואתי שפיר גם כן שנקרא ימיני, שקישר מלכות בימין, בחב"ד אל החכמה שהוא קו ימין, לכך נקרא כתר תורה. בחג"ת אל חסד שנקרא כהן, ואז היא כתר כהונה. וכאשר מקשר מלכות בימין אז ימינך ה' תרעץ אויב (שמות טו, ו) כמבואר בזוהר, וזה גרם ישועה, והבן.

נ״ועוד יש לומר, ונבאר פסוק פ' תצוה (שמות כט, מו) וידעו כי אני ה' אלקיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' אלהיהם. ופירש רש"י לשכני בתוכם - על מנת לשכון בתוכם. והקשה הרמב"ן וזה לשונו: ושימוש הלמ"ד בתנאי כזה איננו נמצא וכו', יעו"ש.

נ״זונראה לי לבאר ש"ס (מגילה ז:) חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי וכו'. ונראה לי, דכתב בעל עקידה כי תכלית הבריאה שנברא אדם מחומר וצורה כדי שיעשה מחומר צורה, ואז יהי' הקב"ה מיוחד בתחתונים כמו שהוא מיוחד בעליונים וכו', יעו"ש. ובזה כתב רבי משה אלשיך בפ' שלח לך בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב, ה) וכו', יעו"ש. ואני כתבתי בזה ביאור פסוק (בראשית יח, יא) חדל להיות לשרה אורח כנשים וכו', יעו"ש.

נ״חובזה יובן חייב אדם לבסומי בפוריא, הכוונה, כי שמחה של השתי' בפורים יהי' הכוונה כי על ידי שמחת החומר יוכל הצורה לדבוק בו יתברך בסוד (ביצה טו:) לוו עלי ואני פורע שכתבתי במקום אחר. ובזה נתבסם ונמתק הדין של החומר, שנעשה כסא אל הצורה שהוא רחמים בקדושה. וזהו עד דלא ידע בין ארור המן, שהוא החומר והקליפה שנקרא ארור, ובין ברוך מרדכי, שהיא הצורה שנקרא ברוך, שנעשו כסא זה לזה. וזהו הענין אליעזר עבד אברהם שיצא מכלל ארור לכלל ברוך (בר"ר ס, ז), והבן. וכן כתבתי לעיל בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר (הושע יא, ט), דכתבו התוספות (תענית ה. ד"ה לא) וכו', העולה משם כשנעשה חומר וצורה אחדות אחד אז בקרבך קדוש שורה וכו'.

נ״טובזה יובן פסוק הנ"ל אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם, כי עניני עולם הזה נקרא ארץ מצרים, שיש לו מיצר וגבול, מה שאין כן רוחני נחלה בלי מצרים, ואמר אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, מן הגשמי אל הרוחני, על ידי שעשה מחומר צורה, אחדות אחד, כדי לשכני בתוכם, ואז בקרבך קדוש כנ"ל, והבן.

ס׳ונחזור לענין הנ"ל, כי שמעתי פירוש המשנה (אבות פ"ב מ"א) עין רואה ואוזן שומעת, כי ראוי להיות עין רואה מסוף עולם ועד סופו, ואוזן שומעת קול כרוזים של מעלה, רק הגשמי והחומר הוא מפסיק. ובזה כתבתי ביאור פסוק (תהלים קטו, ד-ה) עצביהם כסף וזהב וגו', עינים להם ולא יראו וכו', עיין שם במקום אחר.

ס״אובזה יובן איש יהודי היה בשושן הבירה, שהחומר והצורה נעשו מרכבה אל שם הוי"ה הנרמז בתיבת יהודי, כי י' אחרונה נכנס בתוך הד' ונעשה שם הוי' וכנ"ל, לכך שמו מרדכי מרי דכיא כולו טהור, שהחומר נעשה צורה. ואחר שהוסר החומר שהוא מסך מבדיל אז הי' בן יאיר, שהאיר עיניהם של ישראל, שיהי' עין רואה. בן שמעי, שיהי' אוזן שומע. בן קיש, גימטריא קדוש, שנתקדש חומרו ועשאו צורה. איש ימיני, שקושר שמאל בימין, כי החומר הנמשך מן הקליפה שהוא שמאל, הכניעו אל הצורה שהיא הקדושה שהיא בימין, והבן.

ס״בפן ב' ויקחו לי תרומה (כה, ב). במדרש (שמ"ר לג, ז) הדא הוא דכתיב (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה, דרש רבי שמלאי תרי"ג מצות ניתנו לישראל על ידי משה, שכן מנין תורה, ואם כן אינן אלא תרי"א ושנים היכן הם, אלא אמרו רבנן, אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמעום, ותרי"א אמר להם משה, שנאמר תורה צוה לנו משה וגו', אל תקרי מורשה אלא ירושה היא לישראל לעולם. והוא פלאי. והסוגיא, דיש בפסוק איזה קושיא לכך ביאר המדרש קושיא זאת, ואמר הדא הוא דכתיב וכו'.

ס״גכדי לבאר זה, נבאר עוד מדרש שם (שמ"ר לג, א) ויקחו לי תרומה, אמר הקב"ה לישראל, מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה, שנאמר ויקחו לי תרומה, משל למלך שהי' לו בת יחידה וכו'. דבר אחר, ויקחו לי תרומה, הדא הוא דכתיב (תהלים סח, יט) עלית למרום שבית שבי, כל עלוייך לא היו אלא מן המרום, עלית למרום, ומשה עלה אל האלקים וכו' (שמות יט, ג). דבר אחר, ויקחו לי תרומה, הדא הוא דכתיב (משלי ג, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו וכו'. מדרש כולו מקשה. ובפסוק יש להקשות, ויקחו תרומה הל"ל, תיבת לי מיותרת, ודרשת חז"ל ידוע.

ס״דונראה לי, דכתבתי לעיל ביאור משנה דאבות (פ"א מי"ח) על שלשה דברים העולם קיים על האמת ועל הדין ועל השלום וכו'. והקשה הבית יוסף בטור חושן משפט (סי' א) וכו', ותירץ רבינו יונה וכו'. ועוד כתבתי לעיל ביאור דכאן אמר ג' דברים וכו', ושם משמע דהתורה לחוד הוא עמוד קיום העולם, וכתבתי שם ביאורו, יעו"ש.

ס״הוכעת נראה לי, דאיתא בש"ס דיומא (עב:) אמר רבי יוחנן ג' זירים הם, של מזבח זכה אהרן, ושל שולחן זכה דוד, ושל ארון הוא התורה עדיין מונח וכו'. וכתבתי ביאור זה לעיל.

ס״ווכעת נראה לי דכתבתי לעיל ביאור ש"ס (מכות כג:) אמר רבי שמלאי תרי"ג מצות נתנו למשה בסיני וכו', עד בא חבקוק והעמידן על אחת. וכתבתי שם ביאור פלוגתא (סנהדרין קיא.) ופערה פי' לבלי חק (ישעיה ה, יד) וכו'. וזש"ה (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן, וקשה היאך אפשר לכל אחד לקיים כל תרי"ג מצות, ומשני ה' יברך את עמו בשלום, יעו"ש.

ס״זהעולה מזה, כי באמת עמוד התורה היא עיקר קיום העולם, אמנם צריך לעמוד זה עוד ב' עמודים, כי בלאו הכי אין עמוד זה מקיים העולם. והוא מה שכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס דנדרים (לח.) ענוה עם החכמה וכו'. וזש"ה (ירמיה ט, כב-כג) אל יתהלל חכם בחכמתו כי אם בזאת וגו', ר"ל שימעט וישפיל עצמו, שהיא ענוה עם כל אחד, אז למעלה יחשב, מה שאין כן בלאו הכי. וכמו שכתבתי לעיל ביאור פסוק (שמות כ, כו) לא תעלה במעלות ע"ל מזבחי דייקא וכו', יעו"ש. נמצא עמוד התורה שיהי' קיום העולם צריך לזה מדות השפלות, מה שאין כן בלאו הכי. ונודע כי מידת השפלות הנקרא זאת בחינת המלכות שנקרא דין, בסוד דינא דמלכותא דינא. ועוד צריך אל עמוד התורה בחינת עמוד השלום, כמבואר לעיל בפסוק, ה' עוז התורה לעמו יתן, היינו כי יברך את עמו בשלום, מה שאין כן בלאו הכי אי אפשר לקיים התורה עם כל התרי"ג מצות, כנ"ל.

ס״חובזה יובן משנה דאבות הנ"ל, על ג' דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום. הכוונה, כי התורה שנקרא אמת היא עיקר עמוד קיום העולם, ולכך אמרו חז"ל (נדרים פא.) על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי וכו' (ירמיה ט, יא-יב), דמשמע התורה לחוד היא קיום העולם. אמנם שיהי' עמוד זה קיום העולם צריך לצרף לזה עוד ב' עמודים לסמוך עמוד התורה שיהי' קיום העולם, דהיינו דין בחינת מלכות שנקרא זאת, לשון מיעוט ושפלות, דאל"כ אין התורה נחשב למעלה שיהי' קיום העולם כנ"ל. וגם צריך עמוד השלום, דאל"כ אי אפשר לקיים כל אחד מישראל התורה עם כל תרי"ג מצות כנ"ל, והבן.

ס״טובזה יובן ש"ס דיומא הנ"ל, אמר רבי יוחנן ג' זירים הם, של מזבח זכה אהרן, שהוא בחינת השלום, כמ"ש במשנה (אבות פ"א מי"ב) הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום. זר שולחן זכה דוד, בחינת המלכות שנקראת זאת, לשון מיעוט ושפלות, לכך דוד המלך עליו השלום שהי' מרכבה למדה זו אמר (תהלים קלא, א) ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני, כמבואר בסבא פ' משפטים דף ק"א עמוד ב' וזה לשונו: פתח הסבא ואמר ה' לא גבה לבי וכו', ותדיר שפיל לבי' קמי מארי' וכו', לא הוה בי['] גסות רוחא כלל וכו'. ושל הארון היא התורה, הוא העיקר, שנאמר בי מלכים ימלוכו, וגדול הממליך מן המלך, כפירוש רש"י שם (ד"ה בי), אם כן מבואר כי זר הארון שהוא כתר התורה הוא העיקר, רק שיהי' מצורף לזה זר של מזבח שזכה אהרן שהוא בחינת השלום, וזר השולחן שזכה דוד שהוא בחינת שפלות שנק' זאת בחינת מלכות, כי בלא אלו השני הזירים גם זר הארון לא נחשב למעלה שיהי' נקרא זר, לכך צריך צירוף ג' זירים ביחד דוקא, דהא בלא הא לא אפשר, והבן.

ע׳והנה נודע מ"ש בש"ס דברכות כי הקב"ה נקרא שלום שנאמר (שופטים ו, כד) ויקרא לו ה' שלום. ולשון תרומה אמרו בתיקוני זוהר (תי"ז לא:) שהוא תור"ה מ', כי התורה ניתנה במ' יום וכו'.

ע״אובזה יובן ויקחו לי תרומה, קשה, תיבת לי מיותר. ומתרץ המדרש הדא הוא דכתיב תורה צוה לנו משה, דרש רבי שמלאי כי תרי"ג מצות ניתנה לישראל על ידי משה כמנין תורה וכו', דהיינו שצריך כל אחד מישראל לקיים רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה כמבואר בש"ס דמכות (כג:) שהוא כנגד איבריו של אדם, שכל מצוה מחי' אבר אחד כפירוש רש"י שם (ד"ה רמ"ח). וקשה, היאך אפשר לכל אחד לקיים כל התרי"ג מצות. וצ"ל דלזה בא חבקוק והעמידן על אח"ת דייקא, כשיש אחדות ביניהם אז אפשר לקיים כנ"ל. אם כן הכי נמי מבואר קושיא חדא באידך, דלכך אמר ויקחו לי תרומה, הכוונה כשתקחו התרומה, שנקראת תרומה תורה מ', תקחו לי גם כן, דהיינו הקב"ה שנקרא שלום, דהיינו ממש כמבואר בפסוק (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, ואז על ידי שלום הנמשך משפלות נק' התורה ירושה, כתבתי לעיל מזה ממתנה נחליאל וכו' (במדבר כא יט, עירובין נד.), והכי נמי אז נקרא ירושה כמ"ש במדרש הנ"ל, וק"ל.

ע״בובזה מבואר כל המדרשים הנ"ל, ויקחו לי תרומה, וקשה, לי ל"ל, ומתרץ המדרש אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי שנקראת תרומה, נמכרתי אני בחינת שלום עמה, שנאמר ויקחו ל"י תרו"מה דייקא, משל למלך וכו', וק"ל.

ע״גובזה יובן המדרש ויקחו לי תרומה, הדא הוא דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי וכו'. דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס (סנהדרין קט:) ויקח קורח (במדבר טז, א), אמר ריש לקיש שלקח מקח רע לעצמו. כי התורה נקראת מקח טוב על ידי שפלות ושלום, כי אז בקיום מצוה אחת ניצול מגיהנום, מה שאין כן על ידי פירוד קרח שנפרד לעצמו אז התורה הוא אצלו מקח רע וכו', יעו"ש. וז"ש ויקחו לי תרומה קשה כנ"ל, ל"ל לי, ומתרץ המדרש הדא הוא דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי וכו', ואימת נקרא מקח לקח טוב, על ידי שלום. ואם כן אתי שפיר ויקחו ל"י תרומה, שיקחו אותי בחינת שלום עם התורה שנקראת תרומה, ואז נקראת התורה לקח טוב, וק"ל.

ע״דובזה יובן המדרש, ויקחו לי תרומה, הדא הוא דכתיב עלית למרום וכו', כי יש איזה קושיא בפסוק זה ויקחו וגו', וגם בפסוק עלית למרום יש איזה קושיא, וכוונת המדרש לתרץ קושיא חדא באיד(י)ך, דבפסוק עלית למרום קשה קושית הש"ס (סוכה ה.) שמעולם לא ירדה השכינה למטה ולא עלה משה למרום וכו'. ובפסוק ויקחו לי, קשה ל"ל לי כנ"ל. לכך מתרץ המדרש, כי עלית למרום אין עליי' ממש למרום, אלא עלוייך למרום שנאמר עלית למרום, והכוונה כי רום המעלה ועלויו, שהיה בו מדת ענוה ושפלות יותר מכל אדם, כמ"ש (במדבר יב, ג) והאיש משה עניו מאוד מכל אדם שעל פני האדמה, הוא שייך דוקא אל התורה שקיבל במרום, כי השפלות גורם אל השלום, כמו שכתבתי לעיל ולקחתם אגודת א(י)זוב (שמות יב, כב), כי מה שהם אגודה אחת נמשך מן בחינת אזוב שהוא השפלות וכו', ולכך אמר גם כן ויקחו לי תרומה בחינת שלום עם התורה, ובזה אתי שפיר גם כן הדא הוא דכתיב עלית למרום, והבן.

ע״האמנם לבאר המשך הפסוקים בעצמם, ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו', וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת וגו' (כה, ב-ג). והספיקות עם ביאורן כתבתי במקום אחר.

ע״ווכעת נראה לי, דכתבתי לעיל ביאור קושית התוספ[ו]ת דפסחים (נ: ד"ה וכאן) רבא רמי כתיב על השמים חסדך וכו' (תהלים נז, יא). וכתבתי שם ג' אופנים, אופן ג' הוא על ידי הירושלמי דתענית (פ"ב ה"ז) לבש שמואל חלוקן של ישראל וכו'. העולה משם, כי רשאי להתפאר ולהתרומם תחלה שלא לשמה, כדי שיבא לשמה, שיהיו דבריו נשמעין בדברי תוכחת מוסר וכו', יעו"ש.

ע״זובזה יובן ויקחו לי תרומה, דקשה כנ"ל ל"ל תיבת לי, וצריך לומר כפירוש רש"י לי לשמי, הכוונה שרשאי להתפאר ולהתרומם אם כוונתו לי לשמי.

ע״חואחר שאמר דרך כלל, חזר ופירש דרך פרט, שיש בזה ג' בחינות, א' זהב, ב' כסף, ג' נחושת, דמבואר בפרי עץ חיים (ש' ספיה"ע פ"ג) ביאור פסוק (משלי כז, ה) טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, כי תוכחת מוסר נמשך מצד הגבורות, שהם בחינת אור מקיף שהוא מגולה וכו', יעו"ש. אם כן תוכחת מוסר שהוא מצד הגבורה נקרא זהב, כי מצפון זהב יאתה (איוב לז, כב), דהיינו שיאמר תחלה איזה פשט חריף להתרומם ולהתפאר, כדי שיהיו דברי מוסרו נשמעין אח"כ וכו'.

ע״טבחינה ב' כסף, דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס (קדושין ג:) בכסף מנלן, אם אינו חושק וכוסף בעסק התורה ועבודה לשמה, אז ילמוד שלא לשמה להתפאר, ומתוך שלא לשמה בא לשמה וכו'. וכן כתבתי לעיל דשמעתי בא נא אל שפחתי (בראשית טז, ב).

פ׳בחינה ג' נחושת, שיהי' מצחו נחושה להעיז נגד המלעיגים, כמו שכתוב בטור אורח חיים סימן א': ולא יתבייש מן המלעיגים וכו', יעו"ש. או שלא יהי' מרמס לרגלי עם הארץ, כמו שכתב במדרש שמואל (אבות פ"ב מ"ה) במקום שאין אנשים השתדל להיות איש וכו', יעו"ש.

פ״אוזה שכתוב ויקחו לי תרומה בא' מג' בחינות הנ"ל זהב וכסף ונחושת, והבן.

פ״בעוד יש לומר, דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס (סוטה יג.) חכם לב יקח מצות (משלי י, ח) דייקא וכו', יעו"ש. ובזה יובן ויקחו לי תרומה להרים ולקשר הה' שהיא מלכות, דהיינו בחינת המעשה, עד המחשבה שהיא בינה שנקרא לי, והבן.

פ״גפן ג', בתנחומא פרשה תרומה (ב) בפסוק הנ"ל, ויקחו לי תרומה (כה, ב), אמר הקב"ה לישראל התורה היתה שלי, שנאמר וכו' והמשפטים שלי, שנאמר וכו', נטלתם אותם קחו אותי עמהם, הדא הוא דכתיב ויקחו לי תרומה, ויקחו תרומה אין כתיב כאן אלא ויקחו לי וכו', יעו"ש. והוא תמוה.

פ״דונ"ל בב' אופנים, פן אחד, דכתבתי במקום אחר דשמעתי ביאור ש"ס (עירובין נד.) האי עלמא כבי הלולא דמיא, כמו הלולא שיש בו כמה טרחות ותכלית הכל לתיבת לי שאומר החתן להכלה וכו'. והנמשל מובן, כי תיבת לי הוא שורש בדביקות וכו', יעו"ש.

פ״הובזה יובן, כי לקחתם התורה שהיא תרומה, להתרומם ולהתגדל בו. וכן המשפטים להתגדל בו, או להתפרנס על ידו, להיות דיין או רב. אבל עיקר ויקחו לי עם התרומה, והבן.

פ״ופן ב' דכתבתי במקום אחר ביאור משנה (אבות פ"א מ"ב) על ג' דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים וכו'. והספיקות עם ביאורן מבואר שם. והעולה משם, כי עיקר עסק התורה שהיא עמוד העולם, כשהוא עם היראה, מה שאין כן בלאו הכי נקרא ונרגן מפריד אלוף (משלי טז, כח) וכו', יעו"ש. ובזה יובן כי ג' דברים שהעולם עומד הכל אחד, כי דין ואמת היא קודשא בריך הוא ושכינתי' מתחברין על ידי שלום וכו', יעו"ש. ובזה יובן לקחתם התורה שהיא זעיר אנפין. ולקחתם משפטים, שהוא דין, מלכות. קחו אותי, כי הקב"ה נקרא שלום, ואז הם ג' דברים שהעולם עומד עליהן, והבן.

פ״זבפסוק ועשו ארון עצי שטים וגו', וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו ועשית עליו זר זהב סביב (כה, י-יא), ודרשו בש"ס דיומא דף ע"ב (ע"ב) שלש ארונות עשה בצלאל וכו'. ויש להבין מ"ט באינך כתיב ועשית, וכאן כתיב ועשו וגו', ובש"ס דרשו וכו'. ב' מ"ט עשה ג' ארונות ולא עשה ארון אחד כולו של זהב, שאין עניות במקום עשירות (שבת קב:). ג' מ"ט עצי שטים דוקא. וכתב הגור אריה כי התורה עץ חיים והציפוי זהב כי אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד (משלי ג, טז) וכו'. והרב משה אלשיך כתב כי יש ג' בחינות בעסק התורה, א' עבור עולם הזה, ב' עבור עולם הבא, ג' לדבק בחיים וכו'.

פ״חונראה לי לבאר זה בב' אופנים, ותחלה נבאר משנה סוף פרק ב' דעדיות (מ"ט) הוא היה אומר האב זוכה לבן בנוי ובכח ובעושר ובחכמה ובשנים ובמספר הדורות לפניו, והוא הקץ, שנאמר (ישעיה מא, ד) קורא הדורות מראש, אף על פי שאמר (בראשית טו, יג) ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה, ונאמר (שם שם, טז) דור רביעי ישובו הנה. והקשה הראב"ד וזה לשונו: תימה למה הוא נותן שני קיצים, בשנים ובדורות. ועוד קשה לי, הא דקתני אף על פי שנאמר ועבדום וענו אותם וכו' ואומר דור רביעי ישובו הנה, מאי אף על פי איכא הכא, הלא זה קץ לשיעבוד וזה קץ לביאת הארץ, ובין זה לזה ארבעים שנה שעמדו במדבר וכו', יעו"ש.

פ״טולי נראה תמוה, הלא אלו ב' קיצים סותרים, כי מספר שני דורות אינה עולה למספר ת' שנה, עד שבש"ס (מגילה ט.) דחקו לומר ומושב בני ישראל שישבו במצרים ובשאר ארצות, אז עולה ת' שנה, ומספר ד' דורות הנ"ל הי' רד"ו שנה. וכן הקשה בפרקי רבי אליעזר (פמ"ח) עיין מזה לקמן, ומשני וכו', אפס דקשה על תירוץ זה וכו'.

צ׳לבאר זה נבאר תחלה פסוק בפ' שמות (ג, יא-יב) ויאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, ויאמר כי אהי' עמך וגו', בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה. ודרשו חז"ל מי אנכי, מה אני חשוב. וכי אוציא, מה זכו ישראל וכו'. ויש לתמוה וכי משה רבינו עליו השלום הי' מקטרג על ישראל לומר מה זכו וכו'. ועוד שהשיבו בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ולמה הודיעו זה ללא צורך, רק הל"ל כי אהי' וגו'.

צ״אונבאר פסוק (תהלים כד, ג-ד) מי יעלה בהר ה' וגו', ובעוללת אפרים (מאמר נה-נו) ביאר זה, עיין שם.

צ״בונבאר תחלה ש"ס דראש השנה (יז:) רב הונא רמי, כתיב (תהלים קמה, יז) צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, בתחלה צדיק ולבסוף חסיד. רבי אליעזר רמי, כתיב (תהלים סב, יג) לך ה' החסד, וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, בתחלה כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ולבסוף ולך ה' החסד. אילפי ואמרי לה אילפא תמה, כתיב (שמות לד, ו) רב חסד, וכתיב ואמת, בתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד. ויעבור ה' על פניו ויקרא (שם), אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפלה, אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. ה' ה', אני הוא קודם שיחטא, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. אל רחום וחנון, אמר רב יהודא ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם שנאמר וגו'.

צ״גוכתבו התוספות בד"ה בתחלה כי אתה תשלם: והכי קאמר קרא, ולך ה' החסד לכנוס לפנים משורת הדין כשאתה רואה שאין העולם מתקיים כשאתה תשלם לאיש כמעשיהו, עכ"ל.

צ״דלבאר ג' מאמרות אלו עם דברי תוספות הנ"ל, נראה לבאר תחלה ש"ס דסוכה דף נ"ג (ע"א), תניא אמרו עליו על הלל הזקן כשהי' שמח שמחת בית השואבה היה אומר - אם אני כאן הכל כאן, ואם אין אני כאן מי כאן, למקום שאני אוהב רגלי מוליכות אותי, ואף הקב"ה אומר אם אתה תבוא לביתי אבוא לביתך וכו'. וכתבו התוספות בד"ה אם אני כאן - פירש בקונטרס שהי' הלל אומר בשמו של הקב"ה, אבל בירושלמי משמע שהיה אומר על עצמו, דפריך ולקילוסין הוא צריך, והא כתיב (דניאל ז, י) אלף אלפין ישמשוני', ומשני וכו', ומיהו הא דקאמר אם אתה תבא אל ביתי אני אבא אל ביתך לא אפשר אלא בשכינה, דהא דריש לי' מדכתיב (שמות כ, כא) בכל מקום אשר אזכיר את שמי וגו'.

צ״הולי נראה דרש"י ותוספות מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס דנדרים (לח.) אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר עניו, וכולם ממשה וכו'. והעולה, כי ענוה כשהיא עם כל אחד מהמעלות אזי למעלה יחשב וכו'.

צ״ואמנם קשה מנלן לפרש כך, דלמא כפשוטו. וכתבתי שם ביאור קושית התוספות על רש"י בש"ס דזבחים פרק ט' (פג.) במשנה המזבח מקדש את הראוי לו וכו' עד שנאמר (ויקרא ו, ב) היא העולה על מוקדה וכו'. ופירש רש"י (ד"ה היא) היא משמע בהוויתה תהא, שאם עלה לא ירד. והקשו התוספות (ד"ה היא) והא לקמן דרשינן היא מעוטא ולא רבויא וכו', יעו"ש ביאור תירוץ זה.

צ״זובזה יובן אם אני כאן, מדת ענוה שהי' בהלל, אז הכל כאן, שכל א' נקרא מעלה להשראת שכינה, ולכך אמר בשמחת בית השואבה ששם שואבין רוח הקודש (בר"ר ע, ח), כמו שכתבו התוספות (נ: ד"ה חד תני) ביונה בן אמיתי שזכה בשמחת בית השואבה לרוח הקודש, כי המעלות חכמה ועושר נשארו ואינן מסתלקין, מה שאין כן בהיפך וכו', והבן.

צ״חלמקום שאני אוהב רגלי מוליכות אותי וכו'. לבאר זה, נראה לי דכתבתי ביאור ש"ס דגיטין (צ:) כתיב (מלאכי ב, טז) כי שנא שלח, רבי יהודא אומר אם שנאת שלח, רבי יוחנן אומר שנאוי המשלח, ולא פליגי, הא בזווג ראשון הא בזווג שני וכו', יעו"ש כי הארכתי.

צ״טוכעת נראה לי לבאר פסוק (שמות יט, ב-ג) ויחן שם ישראל נגד ההר ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה' וגו'. ויש להקשות, א' ל"ל להודיעינו שחנו נגד ההר, מה נפקותא יש לי בזה אם חנו בהר או בעמק וכו'. ב' ההר בה' הידועה, מה רמז בזה. ג' ומשה עלה אל האלקים אח"כ ויקרא אליו ה', איפכא הל"ל ויקרא אליו ה' ומשה עלה, וכן הקשו המפרשים.

ק׳ונראה לבאר תחלה מדרש בפרשה צו (ויק"ר ז, א) וזה לשונו: אמר משה לפני הקב"ה, הבור שנואה ומימי' חביבים, חלקת כבוד לעצים בשביל בניהם, ולאהרן אי אתה חולק כבוד בניו. אמר לו הקב"ה חייך שבשבילך אני מקרבו, ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים, שנאמר (ויקרא ו, ב) צו את אהרן ואת בניו. והספיקות רבו, וכתבתי במקום אחר ביאורו.

100

ק״אותחלה נבאר משנה סוף בבא מציעא (פ"י מ"ו, קיח:) שתי גנות זו על גבי זו והירק בנתים, רבי מאיר אומר של עליון, רבי יהודא אומר של תחתון, אמר רבי מאיר אם העליון רוצה ליקח את עפרו אין כאן ירק, אמר רבי יהודא אם ירצה התחתון למלאות גינתו עפר אין כאן ירק. אמר רבי מאיר מאחר ששניהם יכולין למחות רואין מהיכן ירק זה חי. אמר רבי שמעון כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הרי הוא שלו והשאר של תחתון. ובגמרא איתא על זה, אמרוה קמי' דשבור מלכא, אמר להו אפריון נמטיי' לרבי שמעון. ופירש רש"י (ד"ה קמיה) שבור מלכא ממש וכו', וקלסה ואמר אפריון נמטיי' לרבי שמעון, יקבל חן מאתנו על דבר זה, ואית דאמרי שבור מלכא שמואל וכו'. וכתבו תוספות (ד"ה שבור מלכא) נראה לפרש כפירוש הקונטרס דשבור מלכא ממש וכו'. הספיקות רבו, וכתבתי ביאורו במקום אחר, וכעת נראה לי בסגנון זה, וקצת בענין אחר.

101

ק״בונבאר משנה דעוקצין (פ"ג מי"ב) אמר רבי יהושוע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. אמר רבי שמעון בן חלפתא, לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא שלום, שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. ויש להקשות, א' ל"ל ב' פעמים צדיק וצדיק. ב' למה דוקא ש"י עולמות, והקדמונים ביארו ענין זה, יעו"ש. ג' מה הוא ענין אין כלי מחזיק ברכה וכו'.

102

ק״גונבאר סתירת הש"ס בעירובין (כא.:) הדודאים נתנו ריח וכו' (שה"ש ז, יד). נגד הש"ס דראש השנה (טז:) ג' כתות וכו'. ופלוגתת הרמב"ן והראב"ד, זכרתי לעיל.

103

ק״דונבאר פסוק פרשה ויקרא (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. הספיקות ביארתי במקום אחר, יעו"ש.

104

ק״הונראה לי, דכתבתי ביאור ש"ס דמנחות (צט.:) אמר ריש לקיש פעמים שבטולה של תורה זה הוא יסודה, דכתיב (שמות לד, א) אשר שברת, מלמד שאמר לו הקב"ה יישר כחך ששברת. והוא תמוה, איך אפשר שביטולה זה יסודה. וכתבתי שם, והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), שהנשמה מתלהב תמיד וכו', ופן יהי' ח"ו בטל במציאות, ועל ידי עסק בצרכי גופו כגון אכילה ושתי' ובעילה ומשא ומתן, אז נחה הנשמה מהתלהבותה, וגורם קיום וחיזוק הנשמה וכו', ודפח"ח. ובזה יובן, אמר ריש לקיש פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, בסוד החיות רצוא ושוב, והבן. ובזה שעוסק בצרכי העולם הזה לתכלית הנשמה, אז נעשה עסקי עולם הזה כסא לעולם הבא וכו', יעו"ש.

105

ק״וונודע כי האדם מורכב מחומר וצורה, והחומר הוא מורכב מעולם הנפרדים מד' יסודות. אמנם הצורה היוצא מעולם האחדות מעצמותו יתברך, שנאמר (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, וכל הנופח מעצמותו נופח וכו', ושם העצם של הצורה הוא אדם, ושם העצם של החומר הוא בשר אדם, כמ"ש בזוהר (ח"א כ:) אדם מלגאו, והגוף נקרא בשר אדם, אם כן אצל הצורה שייך לשון יחיד ואצל הגוף שייך לשון רבים.

106

ק״זובזה יובן, אדם כי יקריב מכם קרבן לה', ר"ל כשירצה להתקרב להשם יתברך, יראה שיהי' הקירוב מכם, מעולם הנפרדים, דהיינו מן הגוף והחומר, על ידי שיעסוק בצרכי החומר והגוף לתכלית הנשמה, בסוד והחיות רצוא ושוב הנ"ל, שאז נעשה כסא זה לזה, ובזה יהי' הנשמה והגוף קרבן לה', והבן.

107

ק״חוהנה כמו שיש בפרט אדם אחד חומר וצורה, ועצה יעוצה לקרב שניהם לה' יתברך. כך יש חומר וצורה בכללות העולם, שיש אנשי החומר ואנשי הצורה, וצריך לעשות גם כן כך לקרב את שניהם להשם יתברך, אמנם הוא בענין אחר, כי לא שייך ענין קירוב פרטי הנ"ל לקירוב הכללי.

108

ק״טדכתבתי במקום אחר פירוש הפסוק מן הבהמה מן הבקר וגו', דכתב הש"ך על התורה (ויקרא א, ב) מן הבהמה, שיהי' דומה לבהמה, שלא ירגיש שום צער ובזיון, [וזהו מדריגה גדולה לעבודת ה']. מן הבקר, שיעמוד בבוקר בבחרותו וכו', יעו"ש.

109

ק״יולי נראה, דכתבתי ביאור ש"ס דברכות פרק ב' (יז.) מרגלא בפומי' דרבנן דיבנה, אני בריה וחבירי ברי', אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו וכו'. והעולה משם, כי יש יתרון האור מן החשך של זולתו, כי חכם הלומד מכל אדם, דהיינו מאנשי החומר שרואה שהם משכימים למלאכתם בגשמי כך הוא משכים למלאכתו לעבודת השם, ובזה נעשה כסא אנשי החומר שנקרא בהמה לאנשי הצורה וכנ"ל.

110

קי״אובזה יובן, אדם כי יקריב מכם קרבן, דהיינו בפרטות אדם אחד, הצורה עם החומר, כנ"ל. ועצה יעוצה שגם בכללות יעשה כך, מן הבהמה, שהם אנשי החומר, יראה שיעשה אותם כסא אל אנשי הצורה - דהיינו מן הבקר, על ידי שילמוד מהם שהם משכימים למלאכתם בעסק העולם הזה כך יהי' הוא משכים בבוקר למלאכתו, בעסק מלאכתו בתורה ועבודת ה', ובזה נעשה כסא זה לזה, ומשניהם נעשה קרבן לה', והבן.

111

קי״באמנם מה שאמר ומן הצאן, נ"ל דאמרו חז"ל למה נמשלו ישראל לצאן, מה צאן לוקה באחד מאיבריו וכולם מרגישין, כך ישראל וכו'. והענין, דהנה כתבתי ביאור ש"ס דחלק (סנהדרין קא.) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך (שמות טו, כו), אם לא שם מחלה רפואה למה, ומשני וכו'. דכתב הר"ן בדרשותיו (הדרוש השישי) לפעמים מתחדשים מקרים רעים כדי שיתעוררו ישראל בתשובה מפחד שלא יגיעם הפורעניות, וזש"ה (עי' צפניה ג, ו-ז) הכרתי גוים נשמו פנותם אמרתי אך תראו אותי ותקחו מוסר וגו', וכשאינו מתייסר ברעות אחרים אז נתקרב אליו וכו'. ובזה כתבתי מה שכתב הרמב"ם (הל' תעניות פ"א ה"ג) אם תלכו עמי קרי (ויקרא כו, יא) וכו'. ובזה יובן כל המחלה אשר שמתי במצרים, שלא קבלו מוסר, ואמרו מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה, ב), והוצרכתי להודיע להם על ידי מכות ופורעניות כי אני ה', ובזה רופאך, כי יראו ולקחו מוסר מהם וזה רפואתם, וק"ל. ובזה יובן ומן הצאן, שיקחו מוסר מן הצאן הלוקה באחד מאיבריו וכולם מרגישין, כך כשלוקה ח"ו אחד מישראל ירגישו כולם ויראו ויקחו מוסר כנ"ל, ובזה אני ה' רופאך. וכשלוקח מוסר מן הנלקה אז גם הנלקה נעשה כסא ונתקרב אליו יתברך, וז"ש ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, והבן.

112

קי״געוד יש לומר אדם כי יקריב מכם וגו', דכתבתי במקום אחר מ"ש בעקידה (פ' בראשית ש"ו) ביאור מדרש (בר"ר ח, יא) כשברא הקב"ה את האדם נמלך במלאכי השרת ואמר להם, אם אני בורא אותם מן העליונים יחי' ולא ימות, ואם מן התחתונים ימות ולא יחיה, מה אעשה אברא אותו מן העליונים ומן התחתונים, שאם יחי' ימות ואם ימות יחי' וכו'. וביאר, כי אחר שברא השם יתברך כל אלו הנמצאים עליונים למעלה ותחתונים למטה, ורצה שיתאחד העולם כולו, כי הוא הנאות לכללות הנמצא המושפע מבורא אחד, כמו שכתב הרב המורה פרק ע"ב, לזה הי' חכמתו יתברך לברוא האדם ממוצע מעליונים ותחתונים ועל ידו יהי' החיבור להיות העולם אחד. וזהו כוונת המדרש אם יברא מעליונים יחי' ולא ימות, יהי' דבוק בחיים ולא יהי' לו דביקות במתים, והוא הדין איפכא ימות ולא יחי', ולא יהיה העולם מחובר ומקושר, לזה הסכים לחבר בו ב' ענינים, שאם יחי' חלק התחתון בעצת העליון, אף על פי שיחשוב לו למיתה וצער נפלא הוא את נפשו יחיה, ר"ל שיחובר אל העליונים וימשוך תמיד קשר אמיץ בין עליונים ותחתונים. ובהיפך, שאם ימשוך חלק העליון אחר התחתון שיחי' ויתענג, הוא בעונו ימות ויושקע עם שוכני עפר, ויופרד הקשר בין הנמצאים אלו, ויפסד העולם כמו שהי' במבול, וז"ש (דברים ל, טו) ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב וכו', יעו"ש.

113

קי״דובזה יובן אדם כי יקריב מכם קרבן לה', ר"ל כוונת המאציל שהוא אדם העליון, בבריאת אדם התחתון מחומר וצורה שהוא ממוצע מעליונים ותחתונים, כדי שיקרב ויקשר מכם, עולם התחתון בעולם העליון, שיהיה קרבן לה', כמו הוא יתברך ושמו אחד כך יהיו העולמות אחדות אחת, וז"ש מן הבהמה, עולם התחתון נמשל כבהמות נדמו. ומן הבקר, כי הבוקר אור (בראשית מד, ג) הוא עולם העליון שהוא אור נגד עולם התחתון שנקרא חשך ולילה כנודע. ומן הצאן, שעל ידי אדם התחתון הממוצע מחומר וצורה, שעל ידו יתייחד עולם התחתון בעולם העליון ונעשה יחוד וחיבור ב' שמות הוי"ה אדנ"י גימטריא צ"א מן צא"ן, והשפע מושפע משם והוא התפשטות הן'. כעין זה שמעתי ממורי זללה"ה, והבן.

114

קי״העוד יש לומר, דכתבתי ביאור פסוק (בראשית יח, ה) ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, אמר ר' אחא מכאן שאין יצר הרע שולט במלאכים (בר"ר מח, יא) וכו', יעו"ש. והעולה משם, שתכלית השלימות, שיוכנע היצר הרע לעבוד ה' עם שני לבבות, יצר הטוב ויצר הרע. ובזה יובן אדם כי יקריב מכם, לשון רבים, ר"ל ב' לבבות, יצר הטוב ויצר הרע יתקרבו קרבן לה', ומפרש אח"כ, מן הבהמה, כי בהמיות החומר הוא מצד היצר הרע, ומן הבקר כנ"ל הבוקר אור הוא היצר הטוב, ומן הצאן ביחוד שני ה[ל]בבות נעשה יחוד ב' שמות הנ"ל גימטריא צ"א מן צא"ן, ון' פשוטה הוא התפשטות כנ"ל, והבן, והשם יתברך יכפר.

115

קי״וומעתה מבואר פסוק אדם כי יקריב וגו' בסוד עולם שנה נפש, כביאור בעל העקידה הנ"ל הוא בעולם - איך יקורב העולם התחתון בעולם העליון כנ"ל. וביאור יחוד ב' לבבות הנ"ל הוא בשנה - כי היצר הרע הוא שטן גימטריא השנ"ה. וביאור אופן א' הנ"ל איך יקרב החומר עם הצורה, הוא בנפש האדם בכלל ובפרט, והבן.

116

קי״זומעתה נבא לביאור ב' משניות הנ"ל, שתי גנות וירק בינתים וכו'. ומשנה צדיק וש"י עולמות וכו'. ויש להבין מאי טעמא פרט התנא במשנה ירק יותר משאר מיני צמחים. ונראה לי כי יש ג' סוגי אנשים, א' צדיק, ב' רשע, ג' בינוני ממוצע בינתים בין צדיק לרשע. אמנם יש בזה ב' סוגי רשעים, א' יודע בעבירה שעושה. ב' שסובר בדעתו שעושה מצות, כמו שכתבתי במקום אחר (פסחים קטז. במשנה, הגש"פ) מה נשתנה הלילה הזה, אריכות הגלות הזה הנקרא לילה, מכל הלילות. והתשובה כי בכל הלילות וגו' והלילה הזה כולו מצה, שסובר שהכל מצות וכו', יעו"ש. אך יתברר טעות הרשע בבואו כל אחד לאכול פרי מעלליו, כמו שכתבתי במקום אחר בשם הרב מוהר"י אברבנאל (נחלת אבות) והדין דין אמת והכל מתוקן לסעודה (אבות פ"ג מט"ז), כי שם בעולם הבא יתוקן ויתורץ שהדין של הקב"ה אמת וכו', יעו"ש. הגם שיוכל לידע בעולם הזה גם כן, כמ"ש שם במשל השועל והזאב שנכנס בחצר היהודים בערב שבת וכו', יעו"ש.

117

קי״חוהנה תיבת ירק יש לו ג' צירופים, יר"ק קר"י יק"ר, והוא נגד ג' סוגי אנשים הנ"ל. כי הרשע עליו נאמר (עי' ויקרא כו, כא) והי' כי תלכו עמי קרי. והצדיק המוציא יקר מזולל כדאיתא בש"ס דבבא מציעא דף פ"ה (ע"א) וכל המלמד בן חבירו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (ירמיה טו, יט) אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד, ופירש רש"י אם תשיב ישראל למיטב בתוכחותיך, ואושיבך אלי ולפני תעמוד וכו'. כל המלמד בן עם הארץ תורה, אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו, שנאמר (שם) ואם תוציא יקר מזולל כפי תהי' וכו'. וכן אמרו בזוהר פ' תרומה זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא וכו'. ומהפך מן רשעים שערים גימטריא כת"ר, וזה שאמרו חז"ל (ברכות יז.) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן, ר"ל עטרות של עצמן שזיכו הרשעים והפכו מן רשעי"ם שערי"ם, זה השער לה' צדיקים יבואו בו (תהלים קיח, כ), כי בשמעו תוכחת מוסר והרהר בתשובה מיד נקרא צדיק, כמו שאמרו בש"ס (קדושין מט:) המקדש את האשה על מנת שהוא צדיק, אפילו שהוא רשע מקודשת, שמא הרהר בתשובה, אם כן נעשה מצירוף קר"י צירוף יק"ר, וזש"ה ואם תוציא יק"ר מזולל דייקא. והבינוני נקרא ירק, שהוא בנתים ממוצע בין צדיק לרשע.

118

קי״טוהנה בש"ס דראש השנה (טז:) אמרו, בינונים זכו נכתבין לחיים וכו', והרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ג) כתב, בינונים אם עשו תשובה וכו'. והקשו המפרשים, בינונים ל"ל הא אם זכו מטה כלפי חסד וכו'. ובארתי קושיא זו לעיל. וכעת נראה לי אם זכו, ר"ל שזכו שיקח הצדיק מוסר ממנו בגשמי אל הרוחני, כמו שהוא משכים למלאכתו הנ"ל, וכיוצא בזה, אז נעשו כסא זה לזה. וזה הוא גם כן זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא וכו', ר"ל שלוקח מוסר לעצמו מן התענוג של הרשע בעבירה, לוקח הצדיק זה התענוג לרוחני בעבודת ה'. וכמו שכתבתי במקום אחר ביאור פסוק (איוב יד, ד) מי יתן טהור מטמא, ואם זכה הרשע גם כן נעשה כסא. ובזה יבואר סתירת ש"ס דראש השנה עם ש"ס דעירובין הדודאים נתנו ריח וכו', עיין לעיל מזה, והבן.

119

ק״כובזה יובן המשנה דבבא מציעא, שתי גנות זה על גבי זה, ר"ל שיש גן בעולם העליון בקדושה ליתן שם שכר לצדיקים, ויש גן בעולמות התחתונים בקליפה לשלם שם שכר להרשעים, לפי מה שזרע כך יקצר ויאכל פרי מעלליו. אמנם הבינוני שנקרא ירק הוא בנתים כנ"ל.

120

קכ״אוסבר רבי מאיר שהוא של עליון, כי כך הוא המדה ורב חסד, ומה שנאמר בש"ס דראש השנה בינונים אם זכו דייקא, יבואר אח"כ. וגם יש לומר טעם שהוא של עליון, כמו שכתבתי במקום אחר דכתב הרמב"ם (הל' גירושין פ"ב ה"כ) גבי גט מעושה וכו', יעו"ש. וגם דוקא שהרשע יודע רבונו ומכוין למרוד בו, זהו הולך עמו יתברך קרי, מה שאין כן ברשע שסובר שעושה מצוה כנ"ל, המחשבה עיקר ושייך לעליון, שזה נקרא ירק שהוא בינתים, כי המעשה רע ומחשבה טובה. ורבי יהודא אומר שהוא של תחתון, כמפורש בש"ס הנ"ל, בינונים אם זכו דוקא וכו'.

121

קכ״באמר רבי מאיר רואין מהיכן ירק זה חי. דכתבתי במקום אחר דשמעתי ממורי זללה"ה פירוש הפסוק (ישעיה ס, ב) הנה החושך יכסה ארץ וגו', ועל פשעים תכסה אהבה (משלי י, יב), כי היסוד הוא עיקר ושורש הבנין, ואם היסוד רעוע כל הבנין נופל, כך האדם אם היסוד רעוע, כמו האדם שיש לו גסות הרוח, אז כל מעשיו הטובים נבנו על יסוד רעוע, מה שאין כן ביסוד נכון גם השנאה ופשע תכסה אהבה, ודפח"ח. וז"ש מהיכן ירק זה חי, רוצה לומר אם יניקתו מיסוד רעוע הנ"ל או לאו.

122

קכ״געוד יש לומר מהיכן ירק זה חי, כי התענוג נקרא חי, אם יש לו תענוג בעבירה יותר מתענוג המצוה או לא, כמו שכתבתי מזה במקום אחר. או יש לומר אם יונק וחי להתקרב אל צדיקים, או אל רשעים וכו'.

123

קכ״דרבי שמעון אומר כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטלו הרי הוא שלו, ר"ל כמ"ש בינונים אם זכו, רוצה לומר שזכה שיקח הצדיק מוסר ממנו בגשמי אל הרוחני ונעשה כסא וכנ"ל, וז"ש כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטלו, על ידי שזכה זה שלקח ממנו מוסר ונעשה כסא וכו', וזהו שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטלו הרי הוא שלו, וכו'.

124

קכ״האמרוהו קמי דשבור מלכא, אמר להו אפריון נמטי' לרבי שמעון. דשמעתי ממורי זללה"ה כי התענוג שיש לבעל עבירה נמשך מן הניצוצות של מלכים קדמאין שנפלו בשבירה בקליפות נוגה וכו', ודבר פי חכם חן. והנה נגה גימטריא ח"ן כמו שכתבתי במקום אחר חן מקום על יושביו (סוטה מז:), יעו"ש.

125

קכ״וובזה יובן אמרוהו קמי דשבור מלכא להא דרבי שמעון כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטלו, שהעליון לוקח מוסר מן הבעל עבירה, שזכה ונעשה כסא, ונמתק קליפת נוגה שנעשה כסא לקדושה, לכך אמר אפריון נמטי' לרבי שמעון. וזהו שפירש רש"י יקבל ח"ן, והבן.

126

קכ״זובזה יובן ש"ס דעירובין, הדודאים נתנו ריח, אם זכו שלקח הצדיק מוסר ממנו, שזהו שנתן ריח טוב, אז נעשה כסא וכו'. וש"ס דראש השנה אתי שפיר גם כן, כי מצד רשעו ראוי למות. וזה שכתב הרמב"ם מיד מת ברשעו, מצד רשעו, זולת אם זכה כנ"ל, והבן.

127

קכ״חובזה יובן משנה דעוקצין הנ"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק וכו', דכתבתי במקום אחר, דביאר רבי שלמה אלקבץ (אלשיך הק' שמות ל, יג) טעם מחצית השקל ולא מטבע שלימה, להורות שאין האדם שלם כי אם בצירוף חבירו, וכל אחד הוי מחצה וכו', דהיינו לקשט עצמו ואח"כ לקשט אחרים, וזה הי' מעלת משה רבינו עליו השלום שזכה וזיכה את הרבים וזכות הרבים תלוי בו וכו', יעו"ש.

128

קכ״טאם כן הצדיק שהוציא יקר מזולל, שעשה והיפך לזולתו שהי' בחינת קר"י, ועל ידי מוסר זכה שיהי' גם כן צדיק יקר, אם כן הוי ב' פעמים צדיק, כי זכות זולתו תלוי בו. ונוצר תאנה יאכל פריו, לפי שהוציא יק"ר מזולל, לכך יש לו ש"י עולמות גימטריא יק"ר, וב' פעמים צדיק, שלו ושל זולתו, יש לו ב' פעמים ש"י, גימטריא כתר, אז יש לו כתר שלם, מה שאין כן בלא זולתו יש לו חצי כתר.

129

ק״לוז"ש לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא שלום, דאמרו בש"ס (תמיד כח.) כל זמן שיש תוכחה בעולם, שנאמר (משלי כד, כה) ולמוכיחים יונעם ועליהם תבא ברכת טוב וכו'. והכי נמי על ידי תוכחת מוסר שזכה וזיכה את אחרים נעשה כלי שלם, וזהו גורם ברכה. מה שאין כן בלאו הכי היה מחצית השקל בלא ברכה, נמצא כלי שלם מחזיק ברכה הוא שלם בשלימות, שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, והבן.

130

קל״אונחזור לביאור הנ"ל, דכתבתי לעיל ביאור קושית התוספות (פסחים נ: ד"ה וכאן) רבא רמי כתיב (תהלים נז, יא) עד שמים, וכתיב (תהלים קח, ה) מעל שמים חסדך, כאן בעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה. והקשו התוספות וכו'.

131

קל״בונראה לבאר ענין לשמה ושלא לשמה, כי לשמה היא למעלה מהטבע ושלא להנאת עצמו, ושלא לשמה הוא על פי הטבע העבד, לשרת כדי שיקבל שכר, והוא להנאת עצמו. וכל זה הוא בחי' ג' עושה טוב מצד היצר הטוב.

132

קל״גוכן יש ב' בחינות אלו מצד היצר הרע, וכאשר נבאר, דכתבתי לעיל ביאור ש"ס דגיטין (צ:) כי שנא שלח (מלאכי ב, טז), רבי יהודא אומר אם שנאת שלח, רבי יוחנן אומר שנוי המשלח, ולא פליגי, כאן בזיווג א' וכאן בזיווג ב', ושם הארכתי וכאן אקצר, כי ב' סוגי אנשים העומדים נגד יצרם, כמו שכתבתי במקום אחר עבדיך נשאו את ראש כל אנשי המלחמה אשר בידנו (במדבר לא, מט) בביאור משנה (אבות פ"ד מ"א) איזהו חכם הלומד מכל אדם, איזהו גבור הכובש את יצרו - כי יש כת אנשים העומדים נגד יצרם, שיעשו היפך היצר הרע, והוא הנכון, כמו ששמעתי מה שאמרו חז"ל (קדושין כו:) לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, פירוש שיעשו ההיפך, כי לפעמים וכו'. ויש כת אנשים במדריגה עליונה יותר מכת הנ"ל, והוא תואר חכם הלומד מכל אדם, גם מיצר הרע, ותוכו אכל וקליפתו זרק, כמו רבי מאיר (חגיגה טו:), ולבחינה זו צריך שיהיה גבור וכו', יעו"ש. ולהרחיב זה שמעתי משל, שהי' עבד מורד באדונו לנסות המדינות בעצת אדונו המלך הגדול, והיו ג' סוגי אנשים, א' שנכנעו מיד אל העבד למרוד באדונם. ב' עשו מלחמה ומסרו נפשם שלא למרוד באדונם. ג' בחכמה כיוונו האמת, אמרו לו וכו', עיין זה במקום אחר.

133

קל״דובזה יובן פסוק ויחן שם ישראל נגד ההר, הוא סוגי האנשים העומדים נגד יצרם שנקרא הר כמפורש בסוף ש"ס דסוכה (נב.), והוא ההר הידוע. אמנם משה הי' מסוג ב', בחינת חכם הלומד מכל אדם גם מיצר הרע לעבודת ה' בב' לבבות, ביצר הטוב וביצר הרע, כמו שמצינו באברהם אבינו (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך, שהי' ב' לבבות נאמן לפניו יתברך, וזהו שאמר ומשה עלה אל האלהים, ר"ל על ההר שהוא היצר הרע, לעבוד עבודת ה' עם היצר הרע אל האלקים, ולכך ויקרא אליו ה', אליו ה' דייקא יותר מזולתו, כי הוא עבודת ה' יותר נבחר מכת הנ"ל.

134

קל״האמנם האדם צריך לעלות אל ה' דרך ב' מדריגות הנ"ל, תחלה נגד ההר, אח"כ על ההר, כמו שכתב במדרש שמואל ביאור משנה (אבות פ"ב מ"א) איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם, תחלה צריך שתהי' תפארת לעושיה ואח"כ וכו', יעו"ש.

135

קל״וובזה יובן הש"ס הנ"ל, תחלה שנוי שלח, שהוא השונא הגדול היצר הרע, שצריך לשלחו לעשות הכל נגד היצר הרע, והיינו מזיווג ראשון, שרוצה לזווג עצמו להתקרב אליו יתברך בתחלה. מה שאין כן אח"כ הנקרא זיווג ב', אז שנוי המשלח, שצריך להתקרב אליו יתברך עם היצר הרע ולא לשלחו, והבן.

136

קל״זובזה יובן קושית התוספות הנ"ל, שצריך שיעלה דרך ב' מדריגות הנ"ל, תחלה שלא לשמה, דהיינו בדרך הטבע נגד היצר הרע, ואח"כ לשמה למעלה מהטבע לעבוד ה' יתברך עם השונא, הוא היצר הרע, ולעשות הכל אחדות אחת שהוא מעלה נפלאה. וזהו כוונת הש"ס בפסחים (נ:) עד שמים חסדך, בעושין שלא לשמה, דהיינו על פי הטבע, נגד היצר הרע. והא דכתיב מעל שמים וכו', כשעושה לשמה, היינו למעלה מהטבע, שעובד ה' עם היצר הרע. ומעתה לא קשה קושית התוספות הנ"ל מהא דאמר רבא בברכות (יז.) נוח לו שלא נברא, דאין זה ענין לזה, דשלא לשמה האמור כאן הוא שעושה נגד היצר הרע והוא הנכון, והבן.

137

קל״חובזה יובן מדרש פ' צו הנ"ל, הבור שנואה, הוא היצר הרע שנקרא בור כנודע, והוא שנואה, כי הוא השונא הגדול, ומכל מקום מימיה חביבין, כי רבי מאיר תוכו אכל, והוא מדריגה עליונה תואר חכם הלומד מכל אדם, דהיינו מיצר הרע, ששותה מימיו כשיודע לזרוק קליפתו ותוכו אכל, והבן.

138

קל״טובזה יובן המשנה דעדיות, אף על פי שנאמר ועבדום וכו', ארבע מאות שנה, ונאמר ודור רביעי ישובו הנה. וקשה שהם ב' קיצים סותרים כנ"ל, ולדברינו אתי שפיר, כי הבחירה מסורה לאדם שיתנהג על פי הטבע, ואז עד שמים חסדך, שמתנהגים עמו מן השמים גם כן על פי הטבע. או שיהי' הבחירה למעלה מן הטבע, ואז מתנהגים עמו גם מן השמים גם כן למעלה מן הטבע.

139

ק״מובזה מבואר דצריך ב' קיצים, או ד' מאות שנים, או דור רביעי, כפי הבחירה, דאיתא בפרקי רבי אליעזר פרק מ"ח: אמר רבי אליעזר בן עזריה, כתיב (בראשית טו, יג) ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, והלא לא ישבו במצרים אלא רד"ו שנים, אמר לו רבי אליעזר בן ערך שהתחיל ארבע מאות שנה משנולד יצחק, ואמר לו והא כתיב (שמות יב, מ) ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים ארבע מאות ושלשים שנה, אמר לו רד"ו שנה ישבו כל ישראל במצרים, וחמשה שנים עד שלא ירד יעקב למצרים נולד ליוסף ב' שבטים מנשה ואפרים. הרי רט"ו שנה, וחשוב גם לילות הרי ארבע מאות ושלושים שנה, שדילג הקדוש ברוך הוא על הקץ בזכות אבות, עד כאן וכו' יעו"ש, עיין בילקוט פ' לך לך (רמז עז).

140

קמ״אויש להקשות מה נפשך, אי סתם שנה הנאמרה בתורה הוא עם הלילות, אם כן מה שנגזר וענו אותם ד' מאות שנה הוא גם כן עם הלילות, ואיך אמר חשוב גם הלילות, והלא גם על הלילות נגזר. ואי סתם שנה היא בלא לילות, אם כן מה שנגזר ת' שנה הוא גם כן בלא הלילות, ולכך ישראל שנשתעבדו גם בלילות שפיר השלימו לחשבון הנ"ל, אם כן האיך מסיים שדילג על הקץ בזכות אבות, הא דינא כך ואין זה דילוג.

141

קמ״בונראה לי, כי באמת סתם שנים האמורה בתורה משמע הכי ומשמע הכי, ולפעמים יום אחד בשנה חשוב שנה. אמנם בשני דורות של אדם אין הלילות בחשבון ימיו ושניו, דאיתא בפרק ט' דשבת (פט:) אמר רבי יצחק כמה היו שנותיו של אדם וכו', דל כ"ה דלילות פשו להו כ"ה וכו', הרי דלילות אינו נחשב בשני דורות, וסברא זו נזכר במפרשים ובסמיכת חכמים, יעו"ש.

142

קמ״גומעתה יובן ענין ב' קיצים הנ"ל, בשנים ובשני דורות, אם יתנהגו על פי הטבע אז יהי' הקץ ת"ל שנה כסתם שנים, וצריך שיהי' ת"ל. וכשיתנהגו למעלה מן הטבע אז יהי' כשני דורות שהוא בלא לילות, והלילות ישלימו, ורט"ו שנים נחשב ת"ל שנים, וזה גדול מעל השמים חסדך, שהוא זכות אבות שהם למעלה מן השמים כנודע, והבן.

143

קמ״דובזה יובן ביאור הפסוקים פ' שמות הנ"ל ויאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, ר"ל כי ידע משה שיש ב' קיצים, ת' שנה ושני דורות, והיינו כפי בחירתם שיתנהגו או למעלה מהטבע, וע"כ הגואל שיגאל אותם צריך שיהי' בו א' מב' בחינות הנ"ל, כפי בחי' בחירתם של ישראל. וז"ש מי אנכי לעשות נגד הטבע, כל זמן שלא נשלם הזמן ת' שנה שהוא על פי הטבע, וכי תימא שאתה רוצה להוציאם למעלה מהטבע מי אנכי בבחינה זו. ועוד וכי אוציא וגו', מה זכו בני ישראל שיזכו לגאולה למעלה מהטבע, והם אינם במדריגה זו רק על פי הטבע.

144

קמ״הוהשיבו הקב"ה לפי שיטתו, כי אהי' עמך, כי הבינה הנקרא אהי"ה היא המוציא אותם, ונודע כי הבינה היא למעלה מן הטבע, וכמו שאמרו (שמות יג, יח) וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים, וכמ"ש בזוהר (ח"ב מו.) כי מצד הבינה יצאו לחירות ממצרים.

145

קמ״וומה ששאלת וכי אוציא, מה זכו ישראל וכו', השיבו על זה שפיר בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את האלקים על הה"ר הזה, הוא היצר הרע, כמו משה רבינו ע"ה שעלה על הה"ר אל האלקים, והי' היציאה ממצרים בזכות העתיד, כמפורש במדרש, כי לרעה אין הקב"ה דן על העתיד, שנאמר (בראשית כא, יז) באשר הוא שם, אבל במדה טובה הוא דן על העתיד, והבן.

146

קמ״זועל פי זה ענין פקידה כפולה, פקוד יפקוד אלקים אתכם וגומר (בראשית נ, כה). כי אלקים גימטריא הטבע, ואתי שפיר, א' פקידה למעלה מהטבע, ב' פקידה על פי הטבע, וז"ש פקוד יפקוד אלקים אתכם, והבן.

147

קמ״חאפס דקשה קושית הרמב"ם (הל' תשובה פ"ה) הבחירה וידיעה וכו', עיין מזה במקום אחר.

148

קמ״טובזה יובן ג' מימרות דראש השנה הנ"ל, רב הונא רמי, כתיב צדיק בכל דרכיו, וכתיב וחסיד בכל מעשיו, בתחלה צדיק ולבסוף חסיד. רבי אליעזר רמי, כתיב ולך ה' החסד כי אתה תשלם וכו', בתחלה כי אתה תשלם כמעשהו, ולבסוף ולך ה' החסד. אילפא רמי, כתיב ורב חסד ואמת, בתחלה ורב חסד ולבסוף ואמת וכו'.

149

ק״נדכתבתי במקום אחר ביאור פסוק ולך ה' החסד, שזימן לו חסד, כדי שישלם חסד לאיש כמעשהו, שהתעורר במעשיו למטה חסד ועל ידי זה יתעורר עמו כך למעלה וכו', יעו"ש.

150

קנ״אובזה יובן, כי רב הונא רמי, כתיב צדיק ה', שנוהג עם אדם בצדק ולא לפנים משורת הדין, וכתיב וחסיד בכל מעשיו, דמשמע שנכנס עם האדם לפנים משורת הדין, וכפירוש רש"י (ד"ה חסיד) חסיד הוא לפנים משורת הדין. ומשני שפיר, בתחלה צדיק ולבסוף חסיד, כי אדם נידון לפי בחירתו כנ"ל, וצדיק הוא על פי הטבע, וחסיד הוא למעלה מהטבע. וזכרנו לעיל, שהאדם צריך לעלות דרך ב' מדריגות אלו כסדר, בתחלה על פי הטבע ואח"כ למעלה מהטבע וכנ"ל, והאדם נידון מדה כנגד מדה, ולכך בתחלה כשהוא צדיק, שמתנהג על פי הטבע, אז מלמעלה גם כן נוהגין עמו במדת צדק, ובסוף שנכנס במדרגות חסיד, שהוא למעלה מהטבע, אז נוהגין עמו במדת חסיד לפנים משורת הדין.

151

קנ״בוכי תימא מנלן לפרש דברי רב הונא כך, לכך בא רבי אליעזר וביאר דברי רב הונא יותר, והוא, רבי אליעזר רמי כתיב ולך ה' יורה חסד, וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו. ומשני, בתחלה כמעשיהו ולבסוף חסד, ר"ל שזה החסד שעושה עם האדם כמעשיהו מדה כנגד מדה, וכמו שהאדם בתחלה צדיק ואח"כ חסיד כנ"ל, כך הקב"ה מתנהג עמו בתחלה בצדק ואח"כ בחסד.

152

קנ״גאמנם התוספת הקשו, מכל מקום איפכא כתיב, ומשני התוספת וכו', שרצו לבאר דבר חדש, דדוקא לרעה הוא דן באשר הוא שם ולא לפי העתיד, אבל לטובה הוא דן את האדם כפי מה שעתיד להיות, כמו שכתבתי לעיל ביאור פסוק בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. וזהו דמשני התוספות דהכי קאמר קרא ולך ה' החסד, לכנוס לפנים משורת הדין, כשאתה רואה שאין העולם מתקיים אם כשתשלם לאיש כמעשיהו, ר"ל גם בתחלה כשהאדם בבחינת צדיק אם אינו מתקיים כשידון אותו בצדק, מכל מקום מתחסד עמו על שם העתיד שיהי' בבחינת חסיד, והבן.

153

קנ״דוזהו ביאור אילפא יותר, דרמי, כתיב ורב חסד וכתיב ואמת, בתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד, ר"ל כשרואה שאינו מתקיים אם ידון במדת אמת על פי מדת האדם עכשיו, מכל מקום כשרואה שלבסוף יתנהג האדם במדת חסד, אז מתנהגין עמו עכשיו במדת ורב חסד על שם העתיד, וזה מה שאמר ולבסוף ורב חסד, והבן.

154

קנ״האך קשה באמת למה כך, לכך בא רבי יוחנן ופירש כל הנ"ל על הנכון, שנאמר ויעבור ה' על פניו, מלמד שהראה הקב"ה למשה כל זמן שיעשו לפניו כס"דר הזה וכו', אם כן מוכח לפי מעשה האדם כך הסדר להתנהג עמו גם כן, והבן.

155

קנ״ועוד יש להבין כוונת התוספות הנ"ל, [ו]יבואר המימרות הנ"ל באופן אחר. דהקשה הרא"ש (ר"ה פ"א סי' ה) אני ה' קודם שיחטא (ר"ה יז:), מה צריך למדת רחמים, ומתרץ אף על פי שגלוי לפניו שעתיד לחטוא וכו', יעו"ש. ויש לתמוה אם כן קשה מה שהקשה הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ה) מאחר שגלוי לפניו שעתיד האדם לחטוא, אם כן מוכרח אדם לחטוא כפי ידיעתו יתברך, ואם כן עונש למה וכו', יעו"ש. לכך נראה לי לפרש דהכי קאמר, אני ה' קודם שיחטא, ר"ל שחסד ה' הוא שלרעה אין דן על שם העתיד וקודם שיחטא האדם אין לו עונש, ומכל מקום לטובה דן על שם העתיד ומשלם לו כגמולו הטוב, וזהו אני ה' החסד שקודם החטא אינו נידון על העתיד, וקודם הטוב נידון על העתיד.

156

קנ״זעוד מצינו בש"ס דשבת (סג.) וליראי ה' ולחושבי שמו (עי' מלאכי ג, טז), אפילו חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה, נותנין לו שכר כעושה וכו'.

157

קנ״חעוד מצינו כתוב ברמב"ם סוף הלכות כלים (הלכות מקואות פי"א הי"ב), כיון שנכנס האדם במימי הדעת מיד נטהר וכו', וכתבתי בזה במקום אחר.

158

קנ״טהרי יש בזה ג' בחינות, הא' בחינת מעשה הטוב שעשה האדם בפועל. ב' שידוע להשם יתברך שעתיד לעשות הטוב, וכעת אין מחשבה טובה ולא מעשה טוב, מכל מקום נידון האדם על שם העתיד שיעשה טוב. ג' שיש מחשבה ולא מעשה, כגון שחישב לעשות ונאנס ולא עשה, מכל מקום נחשב כאילו עשה. וז"ש נראה לי מרומז בפירוש הפסוק (תהלים קמה, יט) רצון יריאיו יעשה, ר"ל שיגמר השם יתברך בעדו שיזכה לעשות בפועל הרצון הטוב שחישב. עוד יש לומר רצון יראיו יעשה, ר"ל רצון מחשבה טובה של יראיו, הוא חשוב אצל הקב"ה מעשה.

159

ק״סוזהו צחות לשון התוספות הנ"ל, ולך ה' החסד כשאתה רואה שאין העולם מתקיים כשתשלם לאיש כמעשהו, ר"ל ג' בחינות הנ"ל רמזו התוספות בצחות לשונם, כי בחינה א' שעתיד לעשות הטוב, נידון עליו עתה כאלו עשה עכשיו הטוב ההוא וכנ"ל. בחינה ב' שחישב לעשות ולא עשה, חסד ה' הוא לחשוב כאילו עשאה, וזהו שאמר כמעשיהו. ג' שזימן לו החסד כדי שידון כמעשיהו על פי חסד, והבן.

160

קס״אובזה יובן ג' מימרות הנ"ל, שרמזו בג' מימרות ג' בחינות הנ"ל, רב הונא רמי, צדיק וכו' בתחילה צדיק ולבסוף חסיד, ר"ל אם הוא צדיק עכשיו, שעשה הטוב בפועל, וכשרואה יתברך שאינו מתקיים בזה מתחסד לדון אותו על שעושה לבסוף, וז"ש ולבסוף חסיד. רבי אליעזר רמי כו' כשתשלם לאיש כמעשהו, שזימן לו חסד כדי שיגמול עמו חסד כמעשיהו. אילפא רמי, ורב חסד ואמת, בתחלה ואמת, כשרואה שאינו מתקיים אז מתנהג עמו ורב חסד, דהיינו שלא עשה כלל מעשה הטוב רק חישב לעשות הטוב ולא עשאה נחשב לו כאילו עשאה, שהוא מדת רב חסד, והבן.

161

קס״בובזה יובן למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי, כי תחלה צריך שילך נגד ההר, השונא שלח, רק למקום שאני אוהב שהוא היצר הטוב, רגלי מוליכות, ואח"כ יקרב גם היצר הרע ושנוי המשלח. וז"ש אף הקב"ה אמר אתה תבוא אל ביתי, שהוא היצר הטוב שהוא ביתו של הקב"ה, ואח"כ אבוא אל ביתך, שהוא יצר הרע, הנקרא בית(י)ך, המיוחד לחומר אדם, גם בו יהיה מקום לקב"ה לשכון שמה. וזש"ה (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבב"ו נאמן לפניך, בשתי לבבות, והבן.

162

קס״גפן ד' ויקחו לי תרומה (כה, ב). ודרשו לי, לשמי וגו'. לבאר זה נבאר מדרש פ' משפטים, מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה (משלי כט, ד) וכו'. ויש להבין מה ענין מלך במשפט, כי התרעם שמואל הנביא על שאמרו תנה לנו מלך לשופטינו (שמואל א ח, ו), וכמ"ש הר"ן (דרשות - דרוש יא), יעו"ש. ועוד, פתח במלך וסיים באיש.

163

קס״דונראה לי לבאר משנה (אבות פ"א מט"ז) עשה לך רב והסתלק מן הספק, והוא תמוה מה ענין זה לזה. ונראה, דכתב הר"ן בדרשותיו, דרוש י"א דף ע"ד, ביאור פסוק (דברים יז, ח-יא) כי יפלא ממך דבר למשפט וגו' על פי הדבר אשר יגידו לך לא תסור ממנו ימין ושמאל, ודרשו חז"ל אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל וכו'. והקשה, הא כל שמנעו התורה מלאכלו מזיק ועושה רושם רע בנפש, אם כן כשיסכימו החכמים בדבר אחד טמא שהוא טהור מה בכך, הלא הדבר ההוא יזיק בנפש, ואלו יסכימו הרופאים על סם המות שאינו מזיק, וכי נשתנה טבעו בזה וכו'.

164

קס״הומשני וזה לשונו: ואני סובר שאי אפשר שימשך ממה שיכריעו הסנהדרין הפסד בנפש כלל, גם כי יאכילו דבר איסור שיאמרו שהוא מותר, לפי שתיקון הנמשך לנפש מצד מצוה לשמוע דברי חכמים, התיקון ההוא יסיר הרוע אשר מעותד להתילד בנפש מצד אכילת האיסור. וכיוצא בדבר זה בעצמו יקרה לגוף, כי המאכל המזיק כשיאכלו האוכל על דעת שמועיל אליו, הנה מחשבתו תפעול באוכל ההוא ויסור ממנו היזקו, אם לא שיהי' מופלג. כן הענין, כשנמשך האדם אחר הסנהדרין לקיים לא תסור וגו' יסור משפטו כל הזיק וכו'. וכל זה בשופטים, מה שאין כן במלך וכו', יעו"ש.

165

קס״וובזה יובן עשה לך רב, לשמוע בין באומר על ימין שהוא שמאל, והיינו כשהוא מאמין בו במחשבתו אז אינו מזיק, כי תפעול מחשבתו כמו בגשמי, מה שאין כן כשיש לו ספק וכנ"ל, לכך הסתלק מן הספק ולא יזיק לו באמת, והבן.

166

קס״זובזה יובן, מלך במשפט, אם הרב, מאן מלכי רבנן (גיטין סב.), דומה לך למלך במשפט, לקיים משפטו שלא תסור ימין ושמאל, אפילו אומר וכו', ואתה מאמין במחשבתך, אז יעמיד ארץ, שלא יעשה בך רושם רע אפילו במאכל איסור וכנ"ל. מה שאין כן איש תרומות, שהוא לשון הפרשה, שהוא מורם ונפרד ממנו, אז יהרסנה, כי יעשה רושם רע בנפשו, ונלכד משני צדדים. על כן החכם יקיים בנפשו ובו תדבק (דברים י, כ) - הדבק בתלמידי חכמים, וניצול מכל רע, והבן.

167

קס״חעוד יש לומר, כי משפט הוא מוסר ותוכחה, כמו שאמר הכתוב דיבר אתו משפט, ובפסוק (ירמיה ל, יא) ויסרתיך למשפט. ובזה יובן, מלך במשפט, מאן מלכי רבנן (גיטין סב.) הפותח פיו במשפט במוסר ותוכחה, אז יעמיד ארץ, כמו שאמרו בש"ס (תמיד כח.) כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם שנאמר (משלי כד, כה) ולמוכיחים יונעם ועליהם תבא ברכת טוב, ולכך יעמיד ארץ. מה שאין כן איש תרומות, שרוצה להרים את עצמו על ידי פשטים וחריפות, יהרסנה, וק"ל. ועל פי זה כתבתי לעיל ביאור פסוק (ישעיה נב, ז) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר וגו', יעו"ש.

168

קס״טאמנם אם המוכיח כוונתו לשם שמים, שלא יאמרו בני עולם בור יוכיח בתמיה, ורוצה להרים עצמו על ידי פשט וחריפות, כדי שיהיו נשמעין דבריו בדברי מוסר, אז ודאי שרי. וכמו שכתבתי לעיל ביאור ש"ס דחולין (פט.) על פסוק (תהלים נח, ב) האמנם אלם צדק תדברון, שיעשה עצמו אלם בעולם הזה, יכול אף בדברי תורה, תלמוד לומר צדק תדברון, יכול יגיס דעתו, תלמוד לומר משרים תשפטו בני אדם, דהוא תמוה. ולדברינו אתי שפיר קצת בענין אחר ממה שכתבתי לעיל.

169

ק״עועל פי זה יובן זאת תורת העולה (ויקרא ו, ב), לפעמים ימעט עצמו כאלם, ולפעמים ירבה ויעלה וכו', וק"ל.

170

קע״אוהוא, דכתבתי שם ביאור ש"ס (עירובין יח:) מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש, על כל פנים, בשתי אותיות י"ה, על ידי שפלות והתרחקות מן הגאוה וכו', יעו"ש.

171

קע״בובזה יובן, האמנם אלם, שיעשה אדם עצמו אלם בעולם הזה, דיו לעבד להיות כרבו (ברכות נח:), בסוד (תהלים לט ג) נאלמתי דומיה.

172

קע״גיכול אף בדברי תורה, שהוא בניחותא, ר"ל כי לפעמים אף בדברי תורה יעשה עצמו אלם, אם אינו לשמה רק להתפאר ולהתגדל, וכמו ששמעתי מהמנוח מוהרי"ל פיסטניר שבא לו בחלום (איכה ג, כח) ישב בדד וידום כי נטל עליו, שהי' בבית הפרנס חודש ולא יכול ללמוד לשמה, וראה כנ"ל והבין וכו', וכמאמר התנא (אבות פ"ד מ"ה) אל תעשם עטרה להתגדל בהם. וז"ש צדק תדברון, שיהי' בצדק מה שתדברון, דהיינו לשמה לשם ה', שהוא נקרא צדק, כנודע ליודעי חן.

173

קע״דכי אם שכוונתו להתפאר באיזה פשט וחריפות לשם שמים, שיהיו דבריו נשמעין בתוכחת מוסר שיאמר אח"כ, אז שרי וכנ"ל, וזה שאמר יכול יגיס דעתו, ר"ל בניחותא, כי יכול להיות שיגיס דעתו באיזה פשט להראות חריפותו, כדי שאח"כ משרים תשפטו בני אדם, להוכיח במישור את בני אדם על ידי תוכחת מוסר שנקרא משפט, ושפיר מסיים בש"ס, תלמוד לומר משרים תשפטו בני אדם, והבן.

174

קע״הובזה יובן ויקחו לי תרומה, לי לשמי, ר"ל גם שזכרנו ואיש תרומות יהרסנה - אם מתפאר ומתרומם על ידי התורה בפשטים וכנ"ל, מכל מקום אם כוונתו לשמי, אז ויקחו לי לשמי תרומה, מדת התרוממות, והבן.

175

קע״וועל פי זה נבאר (ויקרא ו, ב) זאת תורת העולה היא העולה וגו', שאם כוונת העולה ומתפאר לשם שמים הנקרא זאת, שרי, מה שאין כן היא העולה, שהגאוה בלי לשם שמים, אז על מוקדה, כמ"ש במדרש (ויק"ר ז, ו) כל המתגאה וכו'.

176

קע״זוזהו שאמר (אבות ד, ד מד"ש) מאוד מאוד הוי שפל רוח בפני כל אדם וכו', ר"ל אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, דלפעמים שרי, וכנ"ל.

177

קע״חעוד יש לומר זאת תורת העולה וגו'. ונבאר פסוק כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לידו"ד בפקוד אותם זה יתנו מחצית השקל וגו' (ל, יב-יג). והספיקות עם ביאורן עיין במקום אחר.

178

קע״טוכעת נראה לי, דכתבתי ביאור ש"ס דברכות (ט:) דבר נא וישאלו (שמות יא, ב), שלא יאמר אותו צדיק וכו', אמרו הלואי שנצא בעצמינו וכו'. והוא על פי מה שכתבתי לעיל משל למלך שנאבד לו אבן טובה וכו', ויש בזה ג' סוגים וכו'. ובזה יובן וכו'. ועל פי זה ביארתי ש"ס דסוטה (יג.) חכם לב יקח מצות (משלי י, ח) וכו'.

179

ק״פונודע כי האותיות נקראו אבנים, כמ"ש בספר יצירה (פ"ד מי"ב) ה' אבנים בונות ק"ך בתים וכו'. וכל אדם צריך לברר כ"ב אותיות שלו ולהעלותן ולקשרן בשרשן, מה שהיו אלו אבנים טובות תוך עמקי מצולה בתוך הקליפות בסוד השבירה מן רפ"ח ניצוצין, ועל ידי תורה ומצות ותפלה מעלה אותן בסוד מיין נוקבין על ידי מחשבה שנקרא פק"ד, כמו שכתבתי במקום אחר.

180

קפ״אובזה יובן כי תש"א א"ת, ר"ל שהוא מגבי' ומעלה ך"ב אותיות שלו שנקרא א"ת, מן א' עד ת', שהיא תכלית בריאת אדם בעולם הזה לעבדה ולשמרה ולהעלות אלו כ"ב אותיות א"ת עד ראש בני ישראל, והיינו לפקודיהם - בסוד מחשבה שנקראת פק"ד. ובזה ונתנו איש כופר נפשו לה', לכפר מה שפגם בגלגולו הקדום בנפשו בפקוד אותם, והבן.

181

קפ״בובזה יובן זאת תורת העולה, כי תכלית בריאת אדם בעולם הזה בלימוד תורה ותפלה ועשיית המצות לשמה, לשם ה', להעלות אלו כ"ב אותיות א"ת שנכללו בשכינה שהיא נקראת שבע כנודע. ואם כן א"ת עם ז' נקרא זא"ת להעלותה, וז"ש זאת תורת העולה וגו', והבן.

182

קפ״גהגם דיש לומר כפשוטו, דכתב ברעיא מהימנא תרומה דף קנ"ח (ע"א) דהשכינה שנקראת זאת היא שער לידו"ד וכו', מאן דאתדבק בה לתתא איהי מסלקא לי' לעילא, ומאן דבעי לאסתלקא עלה לאדבקא לעילא מנה, איהי משפילתו לתתא מנה, ובגין דא יעקב אוליף לבנוי דלא יבקשון לסלקא לדרגא לעילא מנה, וזאת אשר דיבר להם אביהם (בראשית מט, כח) וכו', יעו"ש. ולהבין זה, יבואר במ"ש (שמות כ, כג) לא תעלה במעלות ע"ל מזבח"י, שהשכינה נקראת מזבח, אשר לא תגלה וגו', והבן.

183

קפ״דובזה יובן זאת תורת העולה, שאם ממעט עצמו ומשפיל עצמו לאתדבק בה לתתא שנקרא אז איהו מסלקא ליה לעילא, וז"ש זאת תורת העולה. מה שאין כן היא העולה, שרוצה לעלות למעלה ממנה, אז על מוקדה וגו'.

184

קפ״הוזה נראה לי פירוש הש"ס (עירובין יח:) דיו לעולם שישתמש בב' אותיות וכו', שאם משפיל עצמו שיהי' דיו לעבד להיות כרבו, אז מסלקא לי' לעילא להשתמש בב' אותיות ראשונות במחשבה, והבן.

185

קפ״ועוד יש לומר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה וגו'. ונבאר פסוק פ' ויקהל (שמות לה, ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. ויש להבין, אחר שכבר הזהיר (שם לה, ב) כל העושה בו מלאכה יומת, ל"ל שוב אזהרה פרטית לא תבערו. וחז"ל (שבת ע.) דרשו ללאו או לחלק יצאה.

186

קפ״זונראה לי לבאר משנה (ב"מ פ"ד מ"א) הזהב קונה את הכסף, והכסף אינה קונה את הזהב וכו'.

187

קפ״חונבאר המשך פסוקי פ' ויגש (בראשית מז, יד-טז) וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא במצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים, ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה, ויתם הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען ויבאו אל יוסף לאמור הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך כי אפס כסף, ויאמר הבו מקניכם וגו', ותתם השנה ההיא וגו', לא נכחד מאדוני כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה ולא נשאר כי אם גויתינו ואדמתינו וגו'.

188

קפ״טונראה דאיתא בש"ס פרק ה' דעירובין (נד.) מ"ד וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגי[א] (במדבר כא, יט-כ), אם אדם משים עצמו כמדבר שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר ממדבר מתנה, וכיון שנתנו לו במתנה וכו' עולה לגדולה, שנאמר ומנחליאל במות, ואם מגיס דעתו הקב"ה משפילו שנאמר ומבמות הגי[א], ואם חוזר בו הקב"ה מגביהו שנאמר כל גיא ינשא.

189

ק״צומעתה יש לפרש פסוק זאת תורת העולה כפשוטו, דקשה זא"ת מיעוט, ותור"ת ריבוי, הי"א העולה חזר ומיעוט וגו'. ולדברינו אתי שפיר, כי התורה נקראת זאת, כמ"ש בש"ס דעבודה זרה (ב:) מי בכם יגיד זאת וכו' (עי' ישעיה מג, ט), וכשהוא ממעט עצמו להשפיל אז על ידי תורתו עולה לגדולה, וז"ש זאת תורת העולה. ואם מגיס דעתו משפילו, וז"ש היא העולה, שחזר ונתמעט, שתיבת היא מיעוטא. ואם חזר בו הקב"ה מגביהו וחוזר ועולה לגדולה, וז"ש הי"א העול"ה, והבן.

190

קצ״אאמנם דרך פנימי נ"ל, דאיתא בזוהר פ' בלק (זח"ג קצא ע"א) ובזוהר שיר השירים סוד (תהלים קג, כ) גיבורי כח עושי דברו וגו', וסוד פסוק (שה"ש א, ו) אל תראוני שאני שחרחורת, כי השכינה בעת שרוצה לעלות נעשית אות י' קטנה, ואז יכולה לעלות וכו', יעו"ש. ונראה לי דרך לבוש, כי האדם בעת שעושה עצמו בסוד אות י' קטנה אז יכול לעלות בכל מדריגה שהוא שם, כי כמו שמן אות י' יכולין לצייר כל אותיות, כך הצדיק שנקרא י' בסוד ברית צדיק יסוד עליון, יוכל להעלות ולחבר כל מאורעותיו שהיא בשכינה שנק' זאת על שם כך, ומשם נמשך לאדם, וכמ"ש במקום אחר זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל לך (עי' איכה ג, כא), ושמעתי ממורי זללה"ה וכו', יעו"ש. וכמו שכתבתי במקום אחר (אבות פ"ב מ"א) דע מה למעלה, ממך תדע זה וכו', והבן.

191

קצ״בוהנה מבואר בכתבי האר"י זללה"ה וילקט יוסף את כל הכסף וגו' (בראשית מז יד-טז), שהוא סוד בירור ניצוצי החסדים וכו', יעו"ש. ולי נראה דרך לבוש שיהי' בחינה זו גם בעולם הזה בסוד עש"ן, ובזה יובן וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא, ר"ל שהוא על דרך (שופטים יא, ג) ויתלקטו אליו אנשים ריקים וגו', כך וילקט יוסף את כל הכסף, ר"ל את מי שהי' חושק וכוסף להתחבר אליו לעסוק בתורה ועבודת ה' הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען, ר"ל מי שהי' נמצא בעסק עולם הזה שנקרא מצרים שיש לו מיצר וגבול, וגם בארץ כנען שהיא ארץ החיים עולם הבא, שסבר שיש לו ב' עולמות יחד עולם הזה ועולם הבא, על ידי שיתחבר אל יוסף לעסוק עמו בתורה ועבודת ה', בשבר אשר הם שוברים, ששברו הקליפות על ידי עסק התורה ועבודת ה', ועל ידי שנתחברו ליוסף הצדיק בדביקה וחשיקה, אז ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה, סוד בינה עולם המחשבה שנקרא פרעה, כמ"ש בזוהר (ח"א רי.) יעו"ש. ויתם הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען, ר"ל אח"כ ויתם החשק לכסוף בעבודת ה', לפי שהיו עוסקים בעסק ארץ מצרים, עסק עולם הזה שנקרא ארץ מצרים שיש לו מיצר וגבול, עם עסק ארץ כנען עניני עולם הבא, שהם ב' הפכים עניני החומר והצורה.

192

קצ״גאו יש לומר, דכתבתי במקום אחר חיו מן האנשים (במדבר יד, לח), שעל ידי שרצו להעלותן על ידי שנדבקו עמהם, והם נפרדו מהם, ונשאר חיות שלהם אצלם וכו'. והכי נמי וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים וגו', כי החיות הוא הכוסף והחושק ומתלהב לדבק בשרשו של חי החיים, וכמ"ש (יחזקאל א, יד) והחיות רצוא ושוב, ושמעתי ממורי שפירש כך, שהחיות רוצה לדבק בשרשו, ופן יתבטל ממציאות לכך נתן השם יתברך לאדם עניני עולם הזה שלא יתלהב תמיד ויוכל לעמוד, ודפח"ח. אמנם יש בזה עלי' וירידה, כי המוני עם עושין עיקר מעולם הזה, מה שאין כן אנשי הצורה וכו'. ובזה יובן וילקט יוסף, בחינת צדיק תואר אות י' שנתחבר עם כל המדריגות, כמו אות י' עם כל האותיות, כך יוסף שנתחבר עם אנשי מצרים להעלותן, והם על ידי שהיו משוקעים בחמדת ותאות עולם הזה שנקרא ארץ מצרים שיש לו מיצר וגבול, וגם ארץ כנען תגרים וסוחרים, לא רצו להתחבר עמו, ונשאר חיות שלהם אצלו, ובזה וילקט יוסף את כל הכסף, הוא החיות שכוסף וחושק לדבק בשרשו, הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים, ר"ל כי יוסף הצדיק מאחד ומחבר שבר אל שבר יחדיו ידבקו, והם מפרידים עצמן ממנו ושוברים הדביקות שבינו לבינם, ועל ידי זה מקבל החיות מהם נשאר דבוק אצלו. ויבא ביתה פרעה כנ"ל, ויתם הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען, כמו יהושע וכלב חיו מן האנשים כנ"ל, הכי נמי יוסף וילקט וגו' על ידי זה ויתם הכסף, תם הכסף והחיות מארץ מצרים, לכך ויבואו כל מצרים אל יוסף לאמור הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך כי אפס כסף, ר"ל הבה לנו עצה במה יהי' פרנסת נשמותינו ברוחני, כמו שאמר הכתוב (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, ולמה נמות נגדך, כי אתה גורם שכל חיות שלנו שהי' חושק וכוסף בדביקות השם נשאר בך, ונשארו הם פגרים מתים בגשמי וברוחני, כי אפס כסף הרוחני החושק וכוסף בדביקות ה', שהוא ירידה שנקרא מיתה. ויאמר הבו מקניכם, שהוא נפש הבהמית, להתחבר עמו באחדות א', כי הב"ו בגימטריא אח"ד, ובזה יעלו עמו. ותתם השנה ההוא, שנתיישן הדבר ההוא אצלם, ונמאס בחינת ודביקות יוסף אצלם, מאחר שאין להם חיות ודביקות שיתלהבו מעצמן אין מקום דביקות עמו. רק שידעו שהחסרון מצדם, ולכך אמרו לא נכחד מאדוני כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה, נפש הבהמית, ולא נשאר כי אם גוויתינו ואדמתינו למה נמות לעיניך, ר"ל יותר שאתה נותן עיני השגחותיך עלינו להעלותינו, ואנחנו מכח זה סוברים להכעיסך שלא לשמוע אליך, ויורדים יותר שנקרא מיתה, והוא על דרך (ישעיה א, ה) על מה תוכו עוד תוסיפו סרה, לכך קנה אותנו עבדים לפרעה, דכתבתי במקום אחר דשמעתי ממורי זללה"ה כי עבדיו ובהמותיו הם נפש הצדיק עצמו, ולכך צריך לתקנן להעלותן וכו', ודפח"ח, וז"ש קנה אותנו לעבדים, והבן.

193

קצ״דובזה יובן משנה הזהב קונה את הכסף, דכתבתי במקום אחר פירוש הפסוק בהעלותך (במדבר ח, ד) וזה מעשה המנורה מקשה זהב וגו', כי מצפון זהב יאתה (איוב לז, כב), כי המצפין ומסתיר מעשיו מבני אדם בסוד (שה"ש א, ו) אל תראוני שאני שחרחורת, בסוד י' קטנה, ומקטין עצמו מבני עולם, זהו חשוב כמו זהב, כי זעיר הוא רב, לכן מקשה הוא זהב, שכל מעשיו הוא מקשה בעיני העולם, והוא שנוי, כמ"ש בזוהר (ח"א קנד.) כי שנואה לאה (בראשית כט, לא) שהיא מעלמא דאתכסיא וכו', יעו"ש. והכי נמי הזהב קונה את הכסף, שקונה ומוציא מהם את הכסף, שהיא החיות הכוסף וחושק בדביקות ה', שהם אינם רוצים לדבק עמו כנ"ל, מה שאין כן הכסף אינו קונה את הזהב, והבן.

194

קצ״הובזה יובן זאת תורת העולה, כשעושה עצמו נקודה קטנה כמו אות י' בתכלית המיעוט, שנקרא זאת, אז עולה, בסוד אל תראוני שאני שחרחורת וכנ"ל, ומאן דזעיר איהו רב, שהוא העולה על כולנה בסוד (משלי לא, כט) רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה, והבן.

195

קצ״וובזה נבא לביאור לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, דכתבתי לעיל שבא רבי עקיבא ולימד, את ה' אלהיך תירא (דברים ו, יג) לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב.), וביאור אין יראת ה' במקום הזה וכו' (בראשית כ, יא), וביאור הוי ערום ביראה (ברכות יז.) וכו', יעו"ש. וה"נ בשבת יורד אש שלהביות י"ה, דביקות ה', ומתפשט בעולם ויורד עד שיורד למטה בין הקליפות ונעשה מזה איש הקליפה, שהוא איש המחלוקת ואיש הגאוה שנעשה מיסוד האש, כמו שכתב האלקי מוהר"ר חיים ויטאל זללה"ה בספרו (שערי קדושה, ח"א ש"א), וכל אחד מדבק במקום שהוא למעלה או למטה, ולמעלה הוא עונג ולמטה נגע, ולכן הזהיר הכתוב.

196

קצ״זובזה יובן ויקהל בחינת משה שהי' עניו מכל אדם, את כל עדת בני ישראל, שהי' משה שורש הדעת של כל עד"ת בני ישראל, שנקרא דורו דור דעה על שמו של משה, שהי' שורש דעת כל ישראל לדבק אותן בשרשן על ידי דעת משה, כמ"ש (עי' בראשית ד, א) וידע האדם את חוה, לדבק כל אחד בשורשו, בפרט בשבת שהיא בחינת הנשמה והדעת של כל השבוע, בסוד (שמות לא, יג) לדע"ת כי אני ה' מקדשכם, ובלבד שלא יפרדו עצמן ממנו, וזהו שהזהיר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת ופירש בעקידה (פ' ויקהל שער נה) שהיא אזהרת אש המחלוקת וכו', יעו"ש. ולדברינו אתי שפיר על דרך שכתבתי במקום אחר ויקח קרח (במדבר טז, א), שלקח מקח רע לעצמו (סנהדרין קט:), ר"ל מה שנפרד לעצמו וכו'. והכי נמי כך, וזהו כנ"ל בשבר אשר הם שוברים, וזהו שאמרו חז"ל (שבת ע.) אזהרה לחלק יצאה, והבן.

197

קצ״חעוד יש לומר, דכתבתי במקום אחר ביאור משנה ששמעתי ממורי זללה"ה, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון (אבות פ"ב מ"ב) וכו', כי התורה והתפלה צריך שיהי' עם המוחין, ואחר שנסתלק המוחין בסיום תורה ותפלה בא הקטנות שהוא הכעס ומחלוקת ולשון הרע, ולכך יעסוק אז במלאכה וכו', וז"ש כל תורה שאין עמה מלאכה וגומר וגוררת עון, ודפח"ח.

198

קצ״טובזה נבא לביאור הנ"ל, דקשה חדא, דהקשו הקדמונים דמה צריך להזהיר ששת ימים תעשה מלאכה וגו', רק הי' להזהיר שלא לעשות מלאכה ביום השביעי. ב' אחר שאמר כל העושה בו מלאכה יומת, ל"ל שוב לא תבערו אש וגו'. ולדברינו יבואר חדא באידך.

199

ר׳ובזה יובן ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, ר"ל שהזהירן שיהי' עבודת ה' בתורה ותפלה עם בחינת הדע"ת שהם המוחין, וזהו את כל עד"ת בני ישראל, דע"ת בני ישראל, רק שאח"כ יסתלקו המוחין וצריך אזהרה שלא יבוא לידי עון, ולכך הזהירן ששת ימים תעשה מלאכה, שיהיה מלאכה אחר התורה והתפלה וניצול מעון כנ"ל, רק בשבת שיש אזהרה כל העושה בו מלאכה יומת אז צריך שיהי' זהיר וזהיר לא תבערו אש הכעס והמחלוקת ביום השבת אחר סילוק המוחין על ידי תורה ותפלה, שבאו מוחין דקטנות, והוא עלול לגרור עון, וצריך אזהרה טפי, והבן.

200

ר״אובזה נראה לי לבאר מה שאמרו חז"ל (תורת כהנים) בפרשה צו את אהרן וגו' (ויקרא ו, ב), אין צו אלא זירוז, אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז מקום שיש חסרון כיס. והוא תמוה, כאשר כתבתי מזה במקום אחר. ואגב נבאר לשון בני אדם ווי לחסרון כיס (ב"מ כג:), דעל כרחך על חסרון שבתוך הכיס קאמר דאל"כ וכו'.

201

ר״בולפי הנ"ל אתי שפיר, דנודע מה שנאמר בפרי עץ חיים ובעץ חיים בכמה מקומות, ובפרט בהלכות פסח, בסוד ארבע כוסות, כי המוחין דאבא הם בתוך לבושי אמא, והם יורדין מוחין לז"א ומשם לינקא ביה וכו', ובעת שנסתלקו המוחין נשארו לבושי אמא במקום מוחין, ואז הוא הקטנות, וז"ש (שמות ג, ד) וירא ה' כי ס"ר לראות, והשיבו השם יתברך כי נסתלקו המוחין ונשארו רק יו"ד לבושי אהי' בסוד רד"ו, יעו"ש.

202

ר״גובזה יובן צו את אהרן הכהן שהוא פנוי ממלאכה צריך זירוז אחר תורה ותפלה, וז"ש ביותר צריך זירוז במקום שיש חסרון כיס, כי לבושי אמא נקרא כיס אל מוחי אבא שבתוך כיס, וכאשר יש חסרון כיס, ר"ל שנתרוקן הכיס ויש חסרון בתוך הכיס, שנשאר רק הכיס לבדו בסוד מוחי קטנות, צריך זירוז ביותר, והבן דברי חכמים וחידותם, ודי בזה.

203

ר״דעוד יש לומר ביותר וכו' חסרון כיס וכו'. ונבאר משנה (אבות פ"א מט"ז) עשה לך רב והסתלק מן הספק, וכתבתי מזה לעיל מה שכתב הר"ן וכו', וק"ל. עוד יש להקשות דכתבתי במקום אחר דשמעתי ממורי זלל"ה עד שדרשה בן זומא וכו' (ברכות פ"א מ"ה, הגש"פ), כי הדרשה משבר הקליפות וכו', ודפח"ח. והענין, כי כל ספק וקושיא הוא קליפה, ועל ידי התירץ משבר הקליפות, כמבואר בכתבי האר"י זלה"ה ענין לימוד הלכה וקישוטי הכלה, יעו"ש. ובזה יובן עשה לך רב, לריב על הקליפ', שיהי' הדרשה לשבר הקליפות, וזה יגרום שתסתלק מן הספק שהוא מצד הקליפה, וק"ל.

204

ר״הוהנה כתבתי במקום אחר ביאור תן לי הנפש והרכוש קח לך (בראשית יד כא), כי השפע על ידי הס"ם ניתן לעוברי רצונו.

205

ר״וובזה יובן צו את אהרן ובניו זאת תורת העול"ה, שעל ידי הדרשה ישבר הקליפות המסבבים השכינה שנקרא זאת, ואז תוכל לעלות. אך על ידי מלחמה זו עם הקליפות יקפחו פרנסתו שבא על ידן, לכך אמר רבי שמעון ביותר צריך זירוז במקום שיש חסרון [כיס], והבן.

206

ר״זובזה יש לומר עשה לך רב, לשון תיקון, לגדלו, כמו שאמרו חז"ל (יומא יח.) והכהן הגדול (ויקרא כא, י), גדלוהו משל אחיו, ואז יוכל לריב עם הקליפות ותסתלק מן הספק, וק"ל.

207

ר״חעוד יש לומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם וגו', דשמעתי פירוש המשנה (ו) פרק ג' דשבת: מטלטלין נר חדש ולא ישן, רבי שמעון אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת. והוא, דנשמת אדם קרוי נר, שנאמר (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם, וחז"ל דרשו נרך בידי וגו', ובזוהר (ח"ב קנ:) אמרו כי בשבת יוצאין כל הנשמות מגיהנם חוץ ממחללי שבת וכו', יעו"ש.

208

ר״טובזה יובן מטלטלין נר חדש, ר"ל נשמה חדשה, הקרוי נר, שלא נתלכלכה בצואות עונותיו, מטלטלין ומוציאין אותה מגיהנם בשבת, אבל לא ישן, שנתיישן בעונותיו. רבי שמעון אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת, שמחלל השבת, שדולק נשמתו בגיהנם גם כן בשבת, מדה כנגד מדה, ודפח"ח.

209

ר״יובזה יובן כל העושה בו מלאכה מות יומת, ר"ל גם לעתיד יומת בגיהנם, שאש גיהנם לא תכבה ממנו גם בשבת, לכך הזהירו שלא תבערו אש בכל מושבותיכם בגיהנם ביום השבת, שלא יגרום רעה לעצמו בבא גם כן, והבן.

210

רי״אועל פי זה יש לומר בדרך הלצה בפ' צו את אהרן זאת תורת העולה וגו' (ויקרא ו, ב-ג), ר"ל כל אדם שנתמעט ויורד לגיהנם, חוזר ועולה בשבת ויום טוב וכיוצא. מה שאין כן היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר, ר"ל שדולק בשבת כל הלילה עד הבוקר, ומחלל שבת, אז אש המזבח תוקד בו גם כן אף בשבת. וכי תימא מאין יהיו עצים לגיהנם, ומפרש מי שהיו סוסיו ובהמותיו מחללין שבת להביא עצים בשבת, אז מדה כנגד מדה מביאין לו עצים לגיהנם גם כן בשבת, וז"ש והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, ר"ל אף בשבת, כי וביער עלי' הכהן (כי יש כהן און וכהן מדין שבקליפה) עצים בבוקר בבוקר וכנ"ל, והשם יתברך יכפר.

211

רי״בעוד יש לומר זאת תורת העולה, דכתב בזוהר תרומה דף קס"ו (ע"ב) פתח ההוא ינוקא ואמר צעיר אנכי לימים (עי' איוב לב, ו), מימים הל"ל, אלא צעיר אני ואזעירנא גרמי לימים - לבר נש דאית לי' יומין סגיאין, מ"ט בגין דאמרתי ימים ידברו וגו', יעו"ש. גם יש לומר ימים, על דרך (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים, שכתבתי במקום אחר.

212

רי״גובזה יובן, זאת, זה שממעט עצמו בשביל תורת ה', לשמוע תורה ומוסר אף מקטן ממנו, כמ"ש דוד המלך עליו השלום (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי, זה העולה במעלה עליונה, כי מאן דזעיר איהו רב, כמו שדרש רב מתיבתא (זח"א קכב:) ויהיו חיי שרה (בראשית כג, א) יעו"ש, וק"ל.

213

רי״דבמדרש פ' צו (ויק"ר ז, א) זה שאמר הכתוב (משלי י, יב) שנאה תעורר מדנים וגו', יעו"ש. לבאר זה, נראה לי דכתבתי במקום אחר ביאור פלוגתא (סנהדרין קיא.) ופערה פי' לבלי חוק (ישעיה ה, יד), כשיש לו אהבה ושלום סגי בקיום מצוה אחד וכו', וכן כתבתי במקום אחר ויקח קרח (במדבר טז, א) שלקח מקח רע לעצמו (סנהדרין קט:) וכו'.

214

רי״הובזה יובן, על ידי שנאה מעורר מדנים על עצמו, כי ופערה פי' לבלי חוק, אם יש פירוד ושנאה צריך לקיים כל המצות וכנ"ל, ולכך צו את אהרן, שהוא רודף שלום (אבות פ"א מי"ב), והבן.

215

רי״ופן ה' ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (כה, ב). ובתנחומא (תרומה ב, ילקוט רמז שסג) ויקחו לי תרומה, וז"ש (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, דרך הסוחרים מחליף זה עם זה וכו', מה שאין כן התורה ביד כל א' שנים וכו', אמר הקב"ה לקחתם תורתי קחו אותי עמה, ויקחו לי תרומה.

216

רי״זויש להבין מה קושיא לי' לתנחומא בפסוק ויקחו דבא לתרץ בפסוק כי לקח טוב וגו'. ב' דהל"ל [ו]יתנו לי תרומה, כי הלוקחים רבים בלא צווי, רק צריך צווי על הנתינה. ג' לי מיותר, וחז"ל דרשו לי לשמי. ד' אשר ידבנו לבו, אין לו שחר. ה' מאי לקח, נתינה טובה הל"ל. ו' מאי אל תעזובו. ז' מאי ענין תורה לתרומה, דאמר לקחתם תורתי קחו אותי, שנאמר ויקחו לי תרומה. הגם דקושיא זו מבואר בתיקונים (תי"ז לא:) כי תרומה תורה מ', שניתנה למ' יום וכו'. ח' צריך להבין לשון תרומה, ודברי חז"ל ידוע.

217

רי״חונראה לי ביאור קושיא ז' ח', דכתבתי במקום אחר ביאור משנה (אבות פ"ג מי"ד) חביבין ישראל וכו' שנאמר (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם וכו'. ונודע דאיתא בש"ס (שבת י:) הקב"ה שמו שלום וכו'. ובזה יובן ויקחו לי תרומה, שיקחו שמו יתברך שנקרא שלום. וזהו שסיים לקחתם תורתי קחו אותי שמו שלום, ויקחו לי תורה מ"ם וכנ"ל, וק"ל.

218

רי״טועל פי זה נבאר פסוק (עי' ויקרא יד, א) זאת [תהיה] תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן, וזכרתי י"ג ספיקות במקומו, יעו"ש. עוד יש להבין הכהן בה' הידועה ל"ל. ובש"ס (סנהדרין לט:) דרשו, אלקיכם כהן, שנאמר ויקחו לי תרומה וכו'. ויש להבין מה ענין זה לזה.

219

ר״כולפי הנ"ל ופערה פי' לבלי חק וכו', מה שאין כן על ידי שלום נקרא מקח טוב, ולא מקח רע דקרח וכו'. ובזה יובן זא"ת תור"ת המצו"רע, ר"ל לעסק התורה צריך להוציא היצר הרע, שהקב"ה קראו ר"ע, ויצר הרע דירתו במקום מחלוקת, לכך ביום טהרתו מן הרע, אז והובא על ידי התורה שנקרא דרך ה', אל הכהן הידוע, להקב"ה שנקרא שלום, והבן.

220

רכ״אהגם דקושיא א' לחוד הי' אפשר לתרץ על ידי קושיא ב', דהל"ל ויתנו תרומה מאי ויקחו, ובא לתרץ התנחומא קושיא זו. וביאור קושיא ב' הנ"ל.

221

רכ״בדביארתי טעם מצוה בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו (שמות כה, טו), על פי משנה (ז) פרק ג' דאבות, רבי אלעזר איש ברתותא אומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכו', דשמעתי ממורי זלה"ה פירוש הש"ס (תענית כד:) שיצאה בת קול כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, דר"ל בשביל, דהיינו שהוא עשה צנור ושביל לכל העולם, וז"ש בשביל חנינא בני, ודפח"ח. וכן כתב האלשיך הכותב כל נכסיו לבנו אחד מן הבנים, לא עשאו אלא אפטרופוס (ב"ב קלא:) וכו', יעו"ש. וז"ש תן לו משלו - שאתה אפטרופס שלו וחלקו גבך. אלא נוסף לזה, שאתה ושלך שלו - שהוא פתח הצינור, ובשביל חנינא בני ניזון כולם, וק"ל. וזהו שמצינו (סוטה לה:) הארון הי' נושא את נושאיו, והבן.

222

רכ״גובזה יובן טעם מצוה זו, כי עשירים שבעיר או מדינה המחזיקים ידי התלמידי חכמים, כי יששכר וזבולון, נקראו בדי הארון הנושאים את הארון, ששם התורה הנקראת עדות, ובא המצוה זו שלא יסורו ממנו, באומרם למה לי ליתן לאחרים חילי ועושרי, עד מתי תכבד העבודה לשאת משא הארון על ידי הבדים, ובאמת זה אינו, הארון נושא את נושאיו, על כן לא יסורו ממנו, וק"ל.

223

רכ״דובזה יובן, שבא השם יתברך בפתח דבריו על הצדקה ותרומה שאל ידאגו באיבוד ממונם לתרומה וצדקה, כי בזה הנתינה יהיו הם לוקחים השפע. וז"ש ויקחו ל"י תרומ"ה, על ידי התרומה יקחו עושר וכבוד, וכמ"ש (מלאכי ג, י) בחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם ארובות השמים וגו', וק"ל.

224

רכ״הובזה יבואר התנחומא הנ"ל, דהי' קשה לי' ויקחו לי תרומה, דהל"ל ויתנו לי, וביאר זה שאמר הכתוב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי, דקשה גם כן דהל"ל נתינה טובה נתתי לכם תורתי, ולפי הנ"ל אתי שפיר - מה שנתתי לכם תורתי, הם התלמידי חכמים, להחזיק בידם ולפרנסם, הגם שאני בעצמי יכול לפרנסם, כמ"ש במדרש שוחר טוב ששאל דוד המלך עליו השלום ישב עולם לפני אלקים, והשיבו חסד ואמת מן ינצרוהו (תהלים סא, ח) וכו', יעו"ש, אבל הטעם בזה, כי לקח טוב, שיקחו שפע טוב, על ידי שנתתי לכם תורתי לפרנסם, לכך אל תעזובו כמ"ש במדרש איכה (איכ"ר פתיחתא פ"ב) על עזבם את תורתי (ירמיה ט, יב), שלא החזיקו בידי התלמידי חכמים והלומדים, יעו"ש, וק"ל.

225

רכ״ואך בביאור קושיא ג' על ידי קושיא ד', יבואר התנחומא באופן אחר, וממילא יבוארו גם קושי' ה' ו' ז' ח', והוא דביארתי במקום אחר על מה תוכו עוד תוסיפו סרה (ישעיה א, ה), דשמעתי מהרב המגיד מוהר"ם משל מן שוטה אחד הנקרא חוזק שהי' מפקיד פקדון ביד אחד, וכל שהי' מוסיף ליתן הי' גורע וכו'. וכאשר האדם הולך בשלימות ומעלות מדות תרומיות נקרא הולך, היפך מדריגות מלאך הנקרא עומד, וכאשר שמעתי בשם החסיד מוהר"ן אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית לז ב), ודפח"ח. אמנם מצינו גם כן, יש אדם שיותר לו מעלות ומדות תרומיות מתגאה יותר ומתרחק ממנו יתברך, כי הוא בוחר לשכון את דכא ושפל רוח (ישעיה נז, טו).

226

רכ״זובזה יובן ויקחו לי תרומה, ר"ל שאם ילכו במדות תרומיות, יזהרו שיקחו לי תחלה על ידי מדת הענוה והשפלות, שאז אשכון את דכא ושפל רוח, ואז אתי שפיר אלה תולדות יעקב יוסף, כי מי שמוסיף והולך במידות תרומיות צריך ליזהר להיות לו מדרגות יעקב עקב ושפלות, ואז טוב לו סלה, וכמו שכתב החסיד מוהר"י יעבץ (אבות פ"ד מ"ד) מופת מובהק על כל התורה השפלות וכו', עיין לעיל מזה, וק"ל.

227

רכ״חעוד יש לפרש על מה תוכו עוד וגו'. ונבאר משנה (יז) דאבות פרק א': שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, וכל המרבה דברים מביא חטא. וי"ל ממה נפשך, אי איירי במרבה דברים של רשות וגשמי, גם המיעוט אסור, כמפורש ברישא דמשנה זו ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ואי איירי במרבה דברים של תורה למה מביא חטא.

228

רכ״טונראה לי דכתב החסיד מוהר"י יעבץ בפרק ג' דאבות (מי"א) ביאור פסוק משלי (יז, טז-יז) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, בכל עת אוהב הרע ואח לצרה יולד. והקשה, מאחר שעוסק בתורה וכו', ואיך אמר כיון שאין לו לב טרחו לשוא. ב' בכל עת אוהב הרע וגו', מה ענינו לכאן. וביאר בשם רבינו יונה, כי לב האמור כאן הוא מדות הטובות כמ"ש (משלי טו, לב) ושומע תוכחה קונה לב, ואמר כי המחיר ביד חסר המדות, לא די שאין החכמה שבו תכשירהו כיוון שהוא מעוות, אלא אף תזיק היזק גדול, כי החכמה מוציאה כח האדם אל הפועל, ומי שהוא רע המדות יוסף ברעתו, גם בעת למודו החכמה אוהב להרשיע, וזה תכליתו בלמודו, ואח לצרה יולד, שיחזיק ידי עושי רשעה ומביא צרה בחכמתו וטענותיו, נמצאת חכמתו תקלתו, עכ"ל.

229

ר״לובזה יובן על מה תוכו, לכתת רגליהם לילך ממדינה למדינה ללמוד תורה, וכפירוש רש"י בזאת הברכה (דברים לג, ג) והם תכו לרגליך וגו', על ידי זה עוד תוסיפו סרה, אחר שיש לו רוע המדות, לכך העיקר הוא המדות טובות, וק"ל.

230

רל״אובזה יובן המשנה לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ר"ל גוף טוב הם מדות טובות שהוא מצד מזג טוב של ד' יסודות שבגוף האדם, והגאוה הוא שורש לכל העבירות, כמו שכתב מוהרח"ו בספרו שערי קדושה, יעו"ש. וההיפך השפלות מצד יסוד העפר הוא שורש לכל התורה כולה, כמו שכתב החסיד מוהר"י יעבץ, יעו"ש. ומצד השפלות נמשך השתיקה, וזהו שאמר בש"ס דקדושין (עא:) יחוסי בבל שתיקותא וכו', כי מיוחסים פירש רש"י בפ"ק דקדושין צדיקים. וכן אמרו חז"ל (חולין פט.) תולה ארץ על בלימה (איוב כו, ז) הבולם פיו בשעת מריבה. ורמ"א באורח חיים סימן א' כתב, שויתי ה' לנגדי תמיד כלל במעלות הצדיקים. והטעם כמ"ש בספרי מוסר כי זה הוא שפל רוח מצד שויתי ה' לנגדי תמיד, כמו שכתב החסיד הנ"ל, שזהו המופת המובהק, יעו"ש. ואם כן כאשר חבירו מבזה אותו או הכהו בפני המלך, ממה נפשך ראוי לשתיקה, אם הוא ברצון המלך ראוי לשתיקה, ואם לאו המלך ינקום נקמתו שהוא פוגם כבוד המלך וכו', אם כן השתיקה הוא מצד גוף טוב, שמזג ד' יסודות טובים, והשורש לכולם השתיקה הנמשך מן השפלות שהוא מן יסוד העפר, ושפיר קאמר לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, כי הסימן לגוף טוב הוא השתיקה וכאמור.

231

רל״בולא המדרש לימוד התורה היא העיקר, אלא המעשה, שהם מדות טובות, שיקנה לב, מה שאין כן המרבה דברים אפילו בתורה כשהוא בלי מעשה שהם מדות טובות, שמרשיע יותר ומביא חטא לאחרים גם כן כנ"ל, וק"ל.

232

רל״גובזה נבאר ש"ס דחולין פרק (ד') [ו'] (פט.) אמר רבי אילעא אין העולם מתקיים אלא בשביל [מי] שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר תולה ארץ על בלימה (איוב כו, ז) וכו'. אמר רבי יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון משרים תשפטו בני אדם (תהלים נח, ב), מה אומנותו של אדם בעולם הזה, ישים את עצמו כאלם, יכול אף לדברי תורה, תלמוד לומר צדק תדברון, יכול יגיס דעתו, תלמוד לומר משרים תשפטו בני אדם, והוא תמוה. וכבר זכרתי מזה במ"א.

233

רל״דונראה לי דכוונתו מה אומנותו של אדם בעולם הזה, שהוא בחלקו של עשו, והשר שלו ס"מ היצר הרע, שאין דירתו כי אם במקום מחלוקת ומריבה, וכמ"ש בש"ס (גיטין נב.) על רבי מאיר שעשה שלום, ושמע קלא ווי דאפקי' רבי מאיר מהאי ביתא וכו'. וכמו שכתב האלשיך בריש איוב (איוב א, ז) מאין תבוא, והשיב משוט בארץ ומהתהלך בה וכו', יעו"ש. ואמר, יעשה עצמו אלם בשעת מריבה, וקאי שפיר אדלעיל דאיירי בי' רבי אילעי, והיינו מצד השפלות שמקיים שויתי ה' לנגדי תמיד וכנ"ל.

234

רל״היכול אף לדברי תורה, דסלקא דעתך אמינא מאחר שמצינו מי שיש לו מדות רעות התורה שבו גורע ומרשיע, והכי נמי כאן, לכך הוצרך לאשמעינן דבזה שיש לו מעלת השתיקה בשעת מריבה מצד השפלות שבו שהוא שורש לכל מדות טובות, בזה צדק תדברון, כי התורה שבו למעלה יחשב.

235

רל״ויכול יגיס דעתו, ר"ל שמא תאמר דמעלת התורה שוה בכל אדם גם שיש לו מדות רעות, ובראש כולם הוא מי שיגיס דעתו, ובאמת זה אינו, כי בזה התורה מרשיעו יותר וכאמור, לזה ביאר הפסוק עצמו דאינו שוה בכל אדם, רק מי שיש לו מדת טובות שהוא שפלות, שורש לכל מדות טובות, אשר משרים תשפטו בני אדם, שמחזיק לכל אדם שהוא טוב יותר מעצמו, בזה אמרו צדק תדברון, וק"ל.

236

רל״זוהנה אמרו בפסיקתא (דר"כ פ' החודש), ומוהרש"א בפרק ג' דמכות (כג:) מביאו, אני ישינה ולבי ער (שה"ש ה, ב) זה הקב"ה שנקרא לבם של ישראל שנאמר (תהלים עג, כו) צור לבבי וכו'. והטעם שנקרא לב, גם כן על דרך הנ"ל, על שם מדות הטובות רחום וחנון וכו', וכמ"ש (ישעיה מח, יז) אני ה' מלמדך להועיל וגו'.

237

רל״חובזה יובן, ויקחו לי תרומה, קשה, הל"ל ויתנו לי, לזה כמתרץ זש"ה כי לקח טוב נתתי לכם וגו', ר"ל מי שלקח טוב, דהיינו שיש לו מדות טובות, לזה נתתי תורתי, אל תעזובו, מה שאין כן מי שיש לו מדות רעות התורה שבו מרשיעו יותר, וק"ל. ושפיר מסיים התנחומא לקחתם תורתי קחו או"תי עמה, שיקחו לב כמ"ש צור לבבי, וז"ש ויקחו ל"י תרומ"ה תורה מ', והבן.

238

רל״טובזה יובן הפסוק ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו, שיש לו לב, מה שאין כן חסר לב למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין וכנ"ל, לכן העיקר לב טוב, וכמו שאמר רבי אלעזר בן ערך בפרק ב' דאבות (מ"ט), וכן הסכים רבן יוחנן בן זכאי רבו שבכלל דבריו דבריכם, טוב עין ושאר מדות נכלל בלב טוב, וק"ל.

239

ר״מ•

240

רמ״אבפסוק וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת וגו', ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך וכו' וכן תעשו (כה, ב-ט). ויש להקשות, תחלה אמר לשון יחיד, מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו', ואח"כ לשון רבים אשר תקחו מאתם. ב' תחלה שלא לנוכח - ויקחו וגו', ואח"כ לנוכח - תקחו וגו'. ג' ועשו [לי] מקדש, דהל"ל ועשו לי משכן, ובש"ס (עירובין ב.) יליף מכוח קושיא זו דמשכן אקרי מקדש. ד' יש לתמוה כאשר תמה שלמה המלך עליו השלום (מלכים א ח, כז) האמנם ישב אלקים על הארץ. ה' כן תעשו הל"ל, וכפירוש רש"י. ו' וכן תעשו מיותר כלל. ז' ועשו לי מקדש נסתר, וכן תעשו לנוכח, והל"ל וכן יעשו. ואגב נבאר התנחומא (תרומה ב, ילקוט רמז שסג) דלעיל, עם ח' ספיקות שזכרנו שם.

241

רמ״בונראה לי, דהקשו התוספות בפרק ג' דביצה (טו: ד"ה לוו) לוו עלי ואני פורע וכו', דסותר למה שאמרו (פסחים קיב.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ומשני וכו', יעו"ש. ובארתי זה בכמה מקומות יעו"ש.

242

רמ״גלבאר זה, נבאר תחלה משנה (ו) פרק א' דאבות: רבי יהושע בן פרחיא אומר עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל אדם לכף זכות. להבין מה ענין זה לזה, ובארתי זה גם כן במקום אחר. ועוד דאח"ז (מט"ז) אמר רבן גמליאל עשה לך רב והסתלק מן הספק וכו', דקשה הלא כבר אמר זה רבי יהושע הנ"ל. ועוד מאי הסתלק מן הספק דרבן גמליאל.

243

רמ״דונראה, דאיתא בש"ס ובו תדבק (דברים י, כ), וכי אפשר לדבק בשכינה שהיא אש אוכלה וכו', אלא הדבק בתלמידי חכמים וכו'. וי"ל דכתיב ובו תדבק ודרשו הדבק בתלמידי חכמים ולא בו יתברך, ומוציא מקרא מפשוטו. ועוד, מאחר דלפי הש"ס הנ"ל אי אפשר לידבק בו יתברך וכו', אלא דקאי הדבק בתלמידי חכמים, ועדיין התלמיד חכם עצמו איך יקיים ובו תדבק.

244

רמ״הונראה לי דקושיא חדא יתורץ באידך, דדרשו הקדמונים ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח), בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, מכאן כי עיקר השראת [השכינה] הוא באדם ולא בבית, וז"ש בתוכם ממש, ובזה ביאר האלשיך פסוק אהל שכן באדם (תהלים עח, ס), כי היכל ה' המה (ירמיה ז, ד) וכו', יעו"ש. ויש להבין, דאדרבה בתוכו הי' משמע השראת שכינה באדם, מה שאין כן השתא דכתיב בתוכם לשון רבים לא משמע כך, דכתב האלשיך עצמו בפ' בא (שמות יג, ה) ביאור פסוק (יחזקאל לד, לא) ואתן צאן מרעיתי אדם אתם וגו', כשישראל צדיקים ותמימים כצאן מתנהגים בתמימות אחר הרועה, וז"ש צאן מרעיתי, אז כולכם קרוים אדם אחד, וזהו אדם אתם, כי מתאחדים כולם בשרשם העליון כאיש אחד, מה שאין כן בהעוותם שמתדבקים בעולם הפירוד וטומאת מעשיהם מפרדת ביניהם, וז"ש (ירמיה ב, כא) ואנכי נטעתיך שורק וגו', יעו"ש. ואם כן כשאדם צדיק וראוי להשראת שכינה וגם דורו ע"כ ראוי לכך, דאל"כ הא אמרו בש"ס (סוטה מח:) בשמואל הקטן שהי' ראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו ראוי לכך וכו', הרי שהדור מעכב, ואם כן צריך לומר שגם הדור צדיקים, ואז ראוי לומר ושכנתי בתוכו לשון יחיד, מה שאין כן בתוכם.

245

רמ״ואמנם שיהי' האדם ראוי להשראת שכינה על ידי התבודדותו, צריך הכנת רבים שיעזרו לו שיהיה פנוי להתבודד ולדבק בו יתברך, וזהו שאמר בן (עזאי) [זומא] ברוך שברא כל אלו לשמשיני (עי' ברכות נח.), וכמו שביארתי זה ע"ד הרמב"ם (הקדמה לפיה"מ) שכתב איך יצוייר מאמר חז"ל (ברכות ח.) אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, שהחוש סותר זה, שיש ע' אומות, וגם בסוג ישראל רובם הולכים אחר עסקי עולם הזה וכו', יעו"ש.

246

רמ״זאם כן מצוה זו ובו תדבק אינה בכל אדם, וגם בתלמיד חכם אינו כי אם ביחידי סגולה שהשליך עניני עולם הזה אחר גיוו, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש (אבות פ"ב מ"ה) להתבודד, ולתאוה יבקש נפרד (משלי יח, א) וכמ"ש בספר יד יוסף עיין במקום אחר מזה.

247

רמ״חוזהו כוונת הש"ס - איך נצטוו כללות אומה ישראלית על מצוה זו ובו תדבק, וכי אפשר לכולם לדבק בשכינה שהוא אש אוכלה, כי אם מי שפירש מעניני עולם הזה להתקדש להיות מקדש ה' ממש שבו תשרה שכינה. ועל כרחך שצריך שיהי' הוא גם כן אש אוכלה, כמו כלי זכוכית המתקרב ממש אל האש, על ידי שנתקרב תחלה מרחוק אל האש מעט מעט, כנודע זה בחוש, ואם כן אין שייך מצוה זו בכל אדם. ומשני, שפיר קאי מצוה זו לכולם, הדבק בתלמיד חכם המתקדש וזוכה להיות מקדש ה', ר"ל שתהי' לו עזר שיהי' פנוי להתקדש ולהתבודד, הרי אתם הרבים המסייעים לו לזה נעשו כסא וכלים אל השראת השכינה בתוכו, וכאלו השכינה שורה בתוכם, ושפיר מקיימים ובו תדבק בו יתברך ממש. ואתי שפיר קושיא הנ"ל גם כן, ושכנתי בתוכם דייקא.

248

רמ״טהעולה מזה שיש ב' בחינות הדביקות, שהוא תכלית כל התורה שיזכה למצוה ובו תדבק כמו שאמר הרמב"ם, והחסיד מוהר"י יעבץ וכו', או שידבק הוא עצמו בו יתברך, אם הוא משלומי אמוני ישראל, או שידבק בתלמיד חכם ויעזור לו לסייעו שיהי' פנוי להתקדש ולהתבודד שיהי' ראוי להשראת שכינה.

249

ר״נואפשר שזהו כוונת חז"ל שאין דורו ראוי לכך, ר"ל שלא עזרו אותו וכו', דאל"כ מה ענין דורו לזה, ולפי האמור אתי שפיר.

250

רנ״אוז"ש (שמות יז, ז-ח) היש ה' בקרבנו אם אין ויבא עמלק וגו', וביארתי לעיל זה. ועתה יבואר כפשוטו, שלא האמינו שיהי' ה' בקרבנו על ידי התלמיד חכם שנדבקו בו ויסייעו אותו, לקיים ובו תדבק הדבק בתלמידי חכמים, רק אדרבא ויבא עמלק המעורב בישראל, וילחם בשלומי אמוני ישראל, וכאשר בארתי לעיל.

251

רנ״באמנם יש ב' סוגי הדביקות הנ"ל הם שתיים שהן ארבע, דכתב הרמב"ן (דברים יא, כב) יש בני אדם דוגמת נח, את האלקים התהלך נח (בראשית ו, ט), כשהי' מתבודד בינו לבין אלקיו יוכל לדבק מחשבתו בו יתברך, מה שאין כן כשמעורב בין הבריות נפסק הדביקות שבינו לבין קונו. סוג ב', גם כשמעורב בין הבריות לא נפסק דביקות מחשבתו בינו לבין קונו, והוא מעלה נפלאה, דוגמת משה רבינו עליו השלום שכתב בספר זוודין לאורחין שהבאתי במקום אחר, שנאמר (דברים ה, כח) ואתה פה עמוד עמדי וכו', יעו"ש.

252

רנ״גובזה יובן משנה הנ"ל עשה לך רב, ר"ל שיעשה ויתקן עצמו שיהי' רב ותלמיד חכם לדבק הוא עצמו בו יתברך, והוא בחינה א' הנ"ל. בחינה ב', כשאי אפשר שידבק הוא עצמו בו יתברך לקיים ובו תדבק, על כל פנים קנה לך חבר, הדבק בתלמיד חכם, שיקנה אותו בכסף קדושה שיתקשר וידבק התלמיד חכם בו ית' על ידי סיוע זה שיהי' לו ממנו בכל עניניו, כדי שיהי' פנוי להתקדש שיהי' מקדש ה'. אך שאי אפשר שידבק בתלמיד חכם מחמת כמה קושיות וספיקות שיש לך על התלמיד חכם, לזה בא רבי גמליאל לתרץ זה, והסתלק מן הספק, והיינו ממש והוי דן את כל אדם לכף זכות, ר"ל מי שהוא תואר אדם, אהל שכן באדם, ידונו לכף זכות, ואז יסתלק מן הספק, זה סתם וזה מפורש יותר, וק"ל. וכן כתב מפורש בזוהר פ' יתרו דף פ"ו (ע"א) צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל לד, לא), אדם כי יקריב (ויקרא א, ב), מ"ט קרא לן אדם, משום דכתיב (דברים ד, ד) ואתם הדביקים בה' וכו', יעו"ש. ורימז למה שכתבתי כי אדם המדבק בו יתברך נקרא אהל שכן באדם, והבן.

253

רנ״דובזה יובן קושיות התוספת, עשה שבתך חול, ר"ל אם אפשר שיהי' הוא עצמו מדבק בו יתברך זה המובחר, ואז עשה שבתך - התלמיד חכם שנקרא שבת, רשות לעשות אותו חול, שלא ישתמש בו, שלא יצטרך לבריות שידבק על ידו בו יתברך, מאחר שיוכל הוא עצמו לדבק בו יתברך. מה שאין כן כשאינו בבחינה זו, אז לוו עלי, ר"ל התחברו לתלמיד חכם וכאלו התחברו עלי, שעל ידכם העוזרים לו יוכל התלמיד חכם לדבק בו שיהי' מקדש ה', ואני פורע לכם, או בממון להמחזיק בידי התלמיד חכם, או אני פורע ומגלה שפע נבואה על ידו לכם, וק"ל. וז"ש ושכנתי בתוכם, וכנ"ל.

254

רנ״הובזה יובן דבר אל בני ישראל, ר"ל אל המוני עם שהם יהיו העוזרים והמסייעים. ויקחו לי תרומה, ר"ל שיקחו הת"ח, כמו שאמרו קנה לך חבר, שהוא התלמיד חכם הנקרא תרומה, שירצה להניף ולהרים את עצמו שיהיה מקדש ה', שהוא לי לשמי שיראה לפרוש עצמו ולהתבודד כנ"ל, וכן תרגום אונקלוס ויפרשון קדמי אפרשותא, ר"ל שיפרוש את עצמו מעניני עולם הזה ויתבודד על ידי אלו הרבים המחזיקים בידו. וז"ש מאת כל אי"ש אשר ידבנו לבו, ר"ל שרוצה להיות איש על ידי התבודדותו, במקום שאין אנשים מצויין השתדל להיות אי"ש, להתבודד, וידבנו לבו לדבק בו יתברך.

255

רנ״ווזאת התרומה אשר תקחו מאתם, ר"ל מה שהתלמיד חכם מונף והורם לילך במדות תרומיות הוא על ידם אשר יחזיקו בידו, על ידי שיתנו זהב מהעושר, וכסף מבינוני, ונחושת מהפחותים וגו', ועל ידי זה ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם כי הם גורמים זה, וכאמור.

256

רנ״זוהראי' לזה, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת כליו, ור"ל שהי' המשכן דוגמת עולם העליון שיש שם עצמות וכלים, וכמ"ש בעץ חיים, יעו"ש, וכן במשכן הי' עצמות וכלים. ודוגמתו נקרא האדם עולם קטן בסוד עש"ן, ויש בו עצמות וכלים, כי הנשמה היא עצמותו והגוף הוא כליו, והנשמה פועלת על ידי כלי המעשה התורה והמצות כנודע. וכמו שהוא בפרט אדם אחד עצמות וכלים כך יש בכללות, כי התלמיד חכם הנקרא מקדש ה' הוא עצמות הנשמה, והמוני עם נקראו כלי המעשים שיפעל התלמיד חכם פעולת הנשמה על ידי כלי המעשה. וז"ש ככל אשר אני מראה אותך תבנית המשכן ותבנית כל (כלים) [כליו], הרי שיש משכן וכליו, כך האדם התלמיד חכם נקרא משכן והמוני עם נקראים כליו, ושפיר ואמר וע"שו לי מקדש, שהם העושים וגורמין לזה שיהי' פנוי להתבודד ולהיות משכן שבו שוכן י"ה, אהל שכן באדם, ולכך ושכנתי בתוכם דייקא.

257

רנ״חוכן תעשו, ר"ל גם לדורות ראוי שיהי' כך, ולזה נתכוונה התורה ובו תדבק, הדבק בתלמידי חכמים, שיהיו מהמסייעים ועוזרים לתלמיד חכם שיתבודד ויהי' מקדש ה', והבן.

258

רנ״ט•

259

ר״סעוד יש לומר ועשו לי מקדש וגו'. ויבואר קושיא ז' הנ"ל, ועשו לי מקדש נסתר וגו', וכן תעשו לנוכח, דהל"ל וכן יעשו.

260

רס״אותחלה נבאר ש"ס דקדושין (כט.) בפסוק (ויקרא ו, א-ג) וידבר ה' אל משה לאמור צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד בוקר ואש המזבח תוקד בו ולבש הכהן מדו בד וגו'. ודרשו בש"ס הנ"ל אין צו אלא זירוז מיד ולדורות וכו'. ובתורת כהנים מוסיף: אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס.

261

רס״בוהקשה הרמב"ן דאין שייך זה בצואה זו וכו', מובא זה במקום אחר, יעו"ש. ורש"י הרכיב שניהם יחד, והוא תמוה. ב' ל"ל ב' פעמים לאמר. ג' זאת מיעוט, תורת העולה לרבות. ובש"ס (זבחים פג.) דרשו איזה אם עלו ירדו, ואיזו אם עלו לא ירד[ו] וכו'. אבל איך המקרא יתיישב על פי פשוטו, וכן הקשה האלשיך. ד' ואש המזבח תוקד בו, דהל"ל עליו. ה' הא התורה הוא נצחי, ואיך זה נוהג בכל אדם ובכל זמן. ועיין במ"א מזה, ולקמן גם כן מזה.

262

רס״גובמדרש (ויק"ר ז, ו) אמר רבי לוי נימו"ס קלוסי"ן, כל המתגאה אינו נידון אלא באש, שנאמר היא העולה על מוקדה וכו'. שאין לו שחר. ובארתי זה במקום אחר.

263

רס״דהגם דקושיא זו י"ל, עיין במקום אחר באריכות, וכאן נ"ל בקיצור, דהקשו על ש"ס, מאן דאתיליד במאדים וכו' (שבת קנו.), אם כן אין בחירה וכו'. והכי נמי בגסי הרוח שמזלו גורם על ידי שגובר יסוד האש, כמו שכתב מוהרח"ו (שערי קדושה, ח"א ש"ב), אם כן אין בחירה. אך לתירוץ מוהרש"א שם, הכא נמי כך הבחירה בידו, עסק התורה וכו'.

264

רס״הובזה יובן, אמר רבי לוי נימו"ס קלוסי"ן, ר"ל מאחר שנימוס וטבע הגאוה יוכל לשנות שיהי' קלוסין על ידי שבח התורה, אם כן יש בחירה, לכך יש עונש כל המתגאה אינו נידון אלא באש, אם אינו באש התורה הוא נידון באש גיהנם, וק"ל.

265

רס״ואמנם יש שעל ידי התורה נכנס בו גסי הרוח כמו רבי אלעזר בן שמעון (תענית כ:) הנזכר במקום אחר מ"ש רבינו יונה, לכך אמר צו את אהרן וגו', כי כהני ה' בראותן ערך מעשיהן נגד מעשי אנשי דורו המכוערין בליכלוך המעשים, פן יתגאו, וז"ש (סנהדרין נו:) צו זו עבודת אלילים, כי המתגאה וכו' (עי' סוטה ד:), רק יתן לב שהחסרון של עולם נכלל בו גם כן שמץ מנהו, כמו שכתבתי במקום אחר ביאור (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים וגו', והוא מראה שיראה בו לעצמו, וז"ש זאת, מיעוט וחסרון בני עולם הוא בתלמידי חכמים גם כן שנקרא תור"ת העול"ה, שמרבה ועולה בתורה ועבודת ה'.

266

רס״זאך מצד התכללותו עמהם יש לפעמים ריעותא, כמו ששמעתי על זאת יתפלל וגו' (תהלים לב, ו), כי הטובע בנהר ואחד בא להצילו מושכו אחריו וכו', ודפח"ח, וז"ש אמנם יש הי"א העול"ה שאנשי המוני עם ממעטין מדריגת העולה תלמיד חכם למושכו על מוקדה לגיהנם, אז ולבש הכהן מדו בד וכמ"ש הרמב"ם וכו', הגם שמפסיד, וז"ש אין צו וכו' במקום שיש חסרון כיס, וק"ל. ועל פי זה יובן קושית הט"ז (או"ח סי' א סק"ג) אחד המרבה וכו', עיין במקום אחר.

267

רס״חוכעת נראה לי דאיתא בפרק ט' דברכות (נח.) הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים, בן זומא ראה אוכלוסא בהר הבית, אמר ברוך חכם הרזים וברוך שברא כל אלו לשמשני וגו'. ויש לתמוה, דעל כרחך בן זומא ראה אוכלוסא ישראל מדבירך ברוך חכם הרזים, ואיך אמר ברוך שברא כל אלו לשמשני, שאין לך התפארות גדול מזה שכל ששים רבוא ישראל נבראו לשמש אותו, וביותר שזכרו זה בש"ס.

268

רס״טונראה לי שנתכוין לדבר גדול, איך לעשות כל העולם כסא לקדושתו יתברך, כי אדרבא למעלה יחשב מאמרו זה, דהקשה הרמב"ם וזה לשונו בהקדמתו לסדר זרעים, על הש"ס (ברכות ח.) שאמרו אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד וכו', והוא רחוק מאוד מן האמת לפי פשוטו, אם כן בזמן שם ועבר שלא הי' שם הלכה אם כן אין להקב"ה חלק בעולם כלל (וגם המוני עם שאינם יודעים הלכה, ושאר האומות וכל הנבראים, הם לבטלה, שאין להקב"ה חלק בהם), אבל אם תעיין זה הדבר עיון שכלי תראה בו מן החכמים דבר פלא, דע כי הקדמונים חקרו חקירה עצומה שכל דבר נמצא צריך שיהי' לו תכלית אשר בשבילה היתה מציאותו, כי לא לדבר רק נמצא הנמצאים וכו'. וכשנתן הקב"ה חכמה לשלמה ידע ודיבר על תכלית יצירת אילנות ועשבים ובעלי חיים כמ"ש (מלכים א ה, יג) וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון עד האיזוב וידבר על הבהמה והעוף וכו'. ועל דרך כלל יש לדעת שכל הנמצאים שתחת גלגל הירח (ושם בהג"ה: גם למעלה מגלגל הירח) נמצאו בשביל האדם לבדו, וכל מיני החיות יש מהם למאכלו כמו צאן ובקר, והחמור למשאוי, והסוס לרוץ, והעשבים והצמחים יש לרפואה וכו'. ועתה הוצרכו לחקור למה נברא האדם, ומצאו כי תכליתו פועל אחד לבדו ובשבילו נברא, ושאר פעליו הם לקיום עמידתו כדי שישלם בו הפועל אחד ההוא, והפועל הזה הוא לצייר בנפשו הסודות מושכלות ואחדות הקב"ה וכל הנלוה לענין ההוא. הרי תכלית העולם וכל אשר בו הוא איש חכם וטוב וכו'. וזהו שאמרו חז"ל (ברכות ו:) מאי כי זה כל האדם (קהלת יב, יג), כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, ר"ל שלא יהי' יחידי בעולם כי בני עלי' מועטים (סוכה מה:), ושפיר אמרו שאין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, עכ"ל. מובא גם כן בשל"ה דף מ'.

269

ר״עובזה יובן, כי בן זומא חש פן יפתנו יצרו להתגאות על שארית ישראל המוני עם שאינם עוסקים בתורה ועבודת ה' כמותו, וכמעשה דרבי אלעזר בן רבי שמעון בתענית פרק ג' (כ.) שהיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה, עד שנזדמן לו אלי' בדמות אדם מכוער ביותר וכו', וכמו שכתבו התוספת (שם ע"ב ד"ה נזדמן), יעו"ש. לכך אמר לסתור טענת היצר הרע, ברוך שברא כל אלו לשמשיני, כי על ידם אני פנוי להתבודד ולדבק בו יתברך, וכמו שכתב הרמב"ם שהם לקיום עמידתו לצייר בשכלו המושכלות וכו', אם כן מה שזכה לכל הטוב הוא על ידם, והם נעשים כסא אל הטוב ההוא, וכמו ששמעתי ממורי זללה"ה ביאור מדרש (בר"ר ב, ה) ויהי ערב (בראשית א, ה), אלו מעשיהם של הרשעים, ויהי בוקר וכו', ויבואר אח"ז. וזהו ענין אליעזר על ידי שימושו יצא מארור ונכנס לברוך (בר"ר ס, ז), והבן. ונראה לי שזהו עצמו כוונת הש"ס (ברכות נח.) שאמרו חז"ל הוא הי' אומר כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול וכו', ובגד ללבוש וכו'. ואם כן קושיות הרמב"ם ותירוצו ביאר בן זומא בעצמו בש"ס הנ"ל, ואתי שפיר.

270

רע״אוזה שבא הצווי כלל כל התורה (דברים י, כ) ובו תדבק, ודרשו חז"ל הדבק בתלמידי חכמים, הוא בין בגשמי ובין ברוחני, כי על ידי שיהיו רבו העוזרים לו ודבקים, יהי' פנוי להתבודד ולדבק בו יתברך, ונעשה המה כסא לדביקות ההוא, וכאשר ביארתי ועשו לי מקדש וגומר.

271

רע״בובזה יובן וידבר ה' אל משה לאמור צו את אהרן ואת בניו וגו'. הכוונה לאמר לישראל צו את אהרן וגו', ר"ל כמו כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה וכו', והכי נמי אמור לישראל שיתחברו לצוותא עם אהרן ובניו כהנים עובדי ה', כי אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה וכפירוש הרמב"ם הנ"ל שעל ידם יהי' פנוי להתבודד להתקדש בעבודת ה'.

272

רע״גוז"ש זאת תורת העולה, ר"ל זאת מיעוט, שהוא מיעוט מדרגה של המוני עם, העוזרים לתלמידי חכמים וגורמים תורת העולה, שיוכל התלמיד חכם לעלות בשלימות תורה ה' ועבודתו על ידם. מה שאין כן אם אינם מתחברים אליו מחמת גובה הלב, באמרם כעם ככהן (ישעיה כד, ב), שהשוו גדול וקטן, וראוי שהצדיקים יתחברו אליהם, וכאשר כתבתי מזה במקום אחר שזה גרם חורבן הבית, וז"ש הי"א העולה, שעלייתו וגסותו זה היא סיבת מיעוטו וירידתו, וכמו שדרשו בש"ס פרק ה' דעירובין (נד.) ומבמות הגיא (במדבר כא, כ), שאם מגיס דעתו הקב"ה משפילו וכו', ובפרק ז' דנדרים (נה.), יעו"ש במוהרש"א. ועוד (ויק"ר ז, ו) על מוקדה, נימוס קלוסין, כל המתגאה שלא לדבק בתלמיד חכם - הלא כה דברי כאש נאום ה', לכך נדון באש - על מוקדה וגו'.

273

רע״דאמנם השם יתברך ברחמיו, כרחם אב על בנים ירחם על המוני עם, והזהיר לאמר גם כן לכהני ה' פן יתגאו ברוב עסק תורתם ועבודת ה' שעוסקים בהם יומם ולילה לא ישבותו, ובראותם מעשי אנשים המוני עם שאינם הגונים, ומכוערים ומלוכלכים בטומאות מעשיהם, (ויתגנז) [ויתגנו] בעיניהם להתגאות, יפרשו מהם, (ובאמת הקב"ה שוכן אתם בתוך טומאותם (ויקרא טז, טז), ודיו לעבד להיות כרבו (ברכות נח:)), לכך בא אזהרה זו לאמר פעם ב' לאידך גיסא, וז"ש צו את אהרן ואת בניו, אין צו אלא עבודה זרה (סנהדרין נו:), ר"ל כי הגסות נחשב לעבודה זרה, כדיליף בש"ס פרק קמא דסוטה (עי' ד:) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו' (דברים ח, יד), לכך צריך זירוז לכהני ה' ביותר מטעם האמור, כי גם רבי אלעזר ברבי שמעון כמעט נכשל בזה וכנזכר לעיל, לכך צריך זירוז מיד ולדורות, כי גסות רוח של הלומדים בגלות האחרון היא ביותר, וכאשר ביארתי פסוק (ישעיה א, ה) על מה תוכו עוד תוסיפו סרה וכו', יעו"ש. לכך הזהיר שיתחברו אל מדריגות אנשי המוני עם להעלותן, שהוא מדרגה הנקרא זא"ת כנודע, כי על ידם יהי' לך תורת העולה, תכלית העליה, וכמאמר בן זומא הנ"ל.

274

רע״האפס אם יתחבר עמהם לא די שהם לא יעלו עמו אלא שהם ממעטין, וכמו שאמר מוהרי"ל רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו וכו' (תהלים לב, ו), ומורידין את מדריגתו ומעלתו למדרגתן, וכמ"ש בכלי יקר (דברים יז, טו) תנה לנ"ו מלך לשופטינ"ו (שמואל א ח, ו) וכו', וביאר דהתורה אמרה (דברים שם) שום תשים עלי"ך מלך, והם אמרו היפך וכו', לכך ולבש הכהן מדו בד וכו', הגם שיפסיד על ידי זה הכנסתו, וז"ש ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס, והבן.

275

רע״ווז"ש הי"א העול"ה, כי היא מיעוט, שנתמעט מעלתו ועדיין על מוקדה, ר"ל שאש המזבח והתלהבות עבודת ה' תוקד בו כל הלילה, שירד ממדרגות יום אל מדרגות לילה, אז ולבש הכהן מדו בד וגו', ר"ל הרשות נתונה לו ללבוש במדות הבדידות ולפרוש מהם, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ו' מהלכות דעות (ה"א), וזה לשונו: ואם הוא במדינה שמנהגותי' רעים וכו', ישב לבדו יחידי, וכמ"ש (איכה ג, כח) ישב בדד וידום, ואם אין מניחים לו אלא אם כן יתערב עמהם במנהגם הרע, על זה נאמר (ירמיה ט, א) מי יתנני במדבר מלון אורחים וכו', וז"ש ולבש הכהן מדו בד, שילבש כמדתו, בעיר קטנה שלא יתגאו נגדו וישמעו ויתחברו לו, או שיהי' בביתו פנוי מהם, והבן וק"ל.

276

רע״זועל פי זה ביארתי משנה (אבות פ"ד מ"ג) אל תהי בז לכל אדם, ר"ל לדבק לתלמיד חכם הנקרא אדם, כמו שכתבתי לעיל. והוא הדין לאידך גיסא התלמיד חכם אל תהי מפליג לכל דבר, שהם אנשי המוני עם הנקרא סוף דבר כנודע, והבן, ועיין זה במקום אחר.

277

רע״חובזה יבואר קושיא ז' הנ"ל, ועשו לי מקדש, נסתר וכו'. ולפי הנ"ל אתי שפיר, שהזהיר השם יתברך תחלה להמוני עם שיסייעו לתלמיד חכם בממונם שיהי' פנוי להתבודד ולהתקדש, וז"ש ועשו לי מקדש, וכן תעשו גם אתם התלמידי חכמים להדבק עם אנשי המוני עם, וכאמור.

278

רע״טובזה אתי שפיר דברי רש"י שהרכיב ב' טעמים, מאחר שיש כאן ב' אזהרות, א' לתלמיד חכם, וז"ש אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות וכנ"ל. אזהרה ב' להמוני עם שיהיו בצוותא חדא עם כהני ה' לסייעו בממונם שיהי' פנוי להתבודד וכו', ולזה שייך טעם אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס, ר"ל גם שנרמז כאן עוד אזהרה לכהנים, מכל מקום ביותר צריך אזהרה להמוני עם, לפי שיש חסרון כיס, ר"ל על ידי שלא יחזיקו ביד התלמיד חכם שיהי' חסרון כיס, לכך עשר בשביל שתתעשר (שבת קיט.), וק"ל. ועל פי זה נבאר לקמן משנה (בכורות פ"ו מ"א) על אלו מומין וכו'.

279

ר״פעוד יש לומר ביאור מדרש הנ"ל (ויק"ר ז, ו) נימוס קלוסין כל המתגאה אינו נידון אלא באש, שנאמר (ויקרא ו, ב) היא העולה וגו'.

280

רפ״אונראה לי, דאיתא בפרק קמא דסוטה (ה.) אמר רבי אלכסנדרי, כל מי שיש בו גסות הרוח אפילו רוח קמעא עוכרתו, שנאמר (ישעיה נז, כ) והרשעים כים נגרש וגו', מה ים שיש בו כמה רביעית רוח קימעא וכו', אדם שאין בו אלא רביעית דם על אחת כמה וכמה. וכתב מוהרש"א דגלי הים רמז לגסי הרוח כמו פרעה ונבוכדנאצר כו', יעו"ש. וכתבו התוספות (ד"ה אדם) פירש רבינו חננאל, דם הצלול אין בו אלא רביעית הלוג, ושיעור רביעית הוא משקל כ"ה סלעים, ע"כ. והוא תמוה. וביארתי זה במקום אחר על פי התוספות דמגילה (טז. ד"ה ודחי) אתי קומצא כו', יעו"ש.

281

רפ״בוכעת נראה לי לבאר, מה לשון רוח קימעא עוכרתו, שאין לו שחר כלל, כי אינו דומה לרוח הסוער בים ועוכרו דאתי כפשוטו לפי חוש הנראה, מה שאין כן מה זה הוא.

282

רפ״גונראה לי, דביארתי במקום אחר משנה (אבות פ"א מ"ז) הרחק משכן רע וכו', על פי מה ששמעתי ממורי זלה"ה בשם כתבי הרמב"ם שהשיב תשובה למדינה אחת שכפרו בתחיית המתים, ותשובתו נוצחת להם, כי השכל נעשה מברירות הדמים כו', יעו"ש. והנה רבי משה מקוצי חולק על הרמב"ם ומנה בין הלאוין אזהרה לגסי הרוח כו', כי נגלה אלי"ו האלדי"ם בחלום, כי הזכירה כו' וההיפך השכחה כו', יעו"ש. וביאר הוא כי כאשר יש עכירות בדם אז האדם הוא בבחינת אחוריים גימטריא תשכ"ח, כי הזכירה נמשך משמות זכו"ר, והשכחה מאחוריים דאו"א גימטריא תשכ"ח, כמו שכתב ביחודים, וכמו שהוא בפרטות אדם אחד כך הוא בכללות, שנמשך הגלות מהשכחה ומהזכירה בא הגאולה, ודפח"ח.

283

רפ״דובזה יובן, אמר רבי אלכסנדרי כל מי שיש בו גסות הרוח כו', ר"ל דבש"ס דסוטה (עי' ד:) אמרו גסות הרוח מביאו לשכחה, שנאמר (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלדיך וגו', וכבר מבואר כי השכחה נמשך מעכירות הדם וכנ"ל, וז"ש אפילו רוח קימעא עוכרתו, דהיינו עכירות הדם, שנאמר והרשעים כים נגרש, מה ים כו' אדם שאין בו אלא רביעית דם על אחת כמה וכמה. וכ' התוספות פירש ר"ח דם הצלול כו'. פירוש, עיקר חיות להיות בבחי' זכירה שהוא קיום כל התורה, כמו שהעיד מוהר"ם מקוצי שנגלה אליו האלקים בחלום שעיקר קיום התורה הוא על ידי הזכירה וההיפך השכחה כו', ואם כך כאשר רוח קמעא עוכרתו לזה רביעית דם הצלול, ובא לשכחה הנמשך מהגאוה, אינו נידון אלא באש, וק"ל.

284

רפ״האך כדי להבין, כי אש סובל ב' פירושים, או אש גיהנם, או אש התורה שנאמר (ירמיה כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה', נראה לי לבאר ש"ס (דעירובין) [דעירוכין] פרק ג' (טו:) אמר רבי חמא מה תקנתא של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר (משלי טו, ד) מרפא לשון עץ חיים, ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו וכו'. ובארתי זה עם פלוגתא דהרמב"ם והראב"ד, יעו"ש במקום אחר.

285

רפ״וונבאר רק קושית המוהרש"א דפתח במספרי לשון הרע וסיים ישפיל דעתו. ותירץ כי לשון הרע וגסות הרוח הם שותפים כו', יעו"ש.

286

רפ״זאך דלשון השאלה מה תקנתא של מספרי לשון הרע, קשה, דלמא באמת אין להם תקנה. ועוד, למה בעבירה זו שאלו מה תקנתא כו' יותר משאר עבירות.

287

רפ״חונראה לי, דהרמב"ם הקשה על מה שאמרו חז"ל (מו"ק כח.) בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מלתא אלא במזלא כו'. וכן אמרו בש"ס דשבת פרק כ"ד (קנו.) מאן דאתיליד במאדים יהא גבר אושיד דמא כו', אם כן בטלה הבחירה ושכר ועונש, למה שהוא מוכרח מצד המזל, וכן הקשה בעקידה (שער כב) כו', יעו"ש.

288

רפ״טאמנם לפי דברי מוהרש"א לק"מ, דאההיא מאן דאתיליד במאדים יהא גבר אושיד דמא, אמר רב אשי אי טבחא אי אומנא, וגנבי, או מהולא. וכתב מוהרש"א כי הגזר הי' שיהיה שופך דמים, והבחירה נתונה או שיהי' אומנא שהוא רשות, או גנבי שהוא איסור, או מהולא שהוא מצוה כו', יעו"ש. אם כן לק"מ, שאין הגזירה מוכרחת. והוא הדין באינך תירץ האלשיך יעו"ש.

289

ר״צעוד יש לומר, כמו שכתב מוהר"י בן שושן והיעבץ כי הנשמה למעלה מן הגלגלים כו', וכתבתי מזה במקום אחר.

290

רצ״אוהנה הגאוה נמשך מן יסוד האש, וכמו שכתב מוהרח"ו בשערי קדושה חלק א' שער ב' וזה לשונו: יסוד האש ממנו נמשכת הגאוה הנקרא גסות הרוח והכעס כו', וכאשר יתגבר על יצרו ויסור מעליו מדותיו הרעות ויקיים התורה והמצות נקרא צדיק גמור כו', יעו"ש. ויש להבין אם יסוד האש גובר בו מה מקום להתגבר על יצרו ולשנות יסוד. וצריך לומר גם כן כנ"ל, אם יסוד האש גובר בו, מכל מקום אכתי הבחירה בידו, או שיהי' גס רוח מצד האיסור, או שיעסוק בתורה שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה', והוא מצד מצוה, וז"ש (תענית ז.), תלמיד חכם שרתח אורייתא מרתחא לי'.

291

רצ״בובזה יובן מה תקנתם של מספרי לשון הרע הנמשך מהגאוה, כמו שכתב מוהרש"א, ובאמת הוא נמשך מיסוד האש הגובר בו, וזה ודאי יש לו תקנה שיגביר יסוד האש בתורה שנקראת אש ולא גאוה, והבן.

292

רצ״גובזה יובן נימו"ס קילוסי"ן, ר"ל מצד הטבע ונימוס יסוד האש הגובר בו, יש בו לפעמים שבח וקילוס גם כן, שיוכל להגביר יסוד האש בתורה שנקרא אש, ואם כן מאחר שאינו מוכרח ויש לו בחירה, לכך אם לא עסק בתורה נידון באש גיהנם, וז"ש נימוס קילוסין כל המתגאה אינו נידון אלא באש. וז"ש זאת תורת העולה, ר"ל שיעסוק בתורה, תקנה לגאוה הנקר' עולה, מה שאין כן הי"א העול"ה שהוא מיעוט, שאין בו רק גאוה ולא אש התורה, אם כן ראוי על מוקדה, מאחר שיש לו בחירה, דבל"ז, אי לא אמר רבי לוי נימוס קלוסין כו', הי' הסברא מכח קושית הרמב"ם שאינו על מוקדה, שאין לו עונש כי הוא מוכרח, מה שאין כן להוצעת רבי לוי נסתר זה, וק"ל.

293

רצ״דעוד יש לומר ביאור מדרש נימוס קלוסין, עיין במקום אחר ביאור פלוגתא רבי יוחנן וריש לקיש (סנהדרין קיא.) ופערה פי' לבלי חק (ישעיה ה, יד) כו', וזש"ה (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו וגו', והמתגאה נפרד מכל אדם כו'. ובזה יובן נימוס קלוסין, כל המתגאה נידון באש, כי ופערה פי' לבלי חק. וזה נ"ל (אבות פ"ב מי"ג) אל תהי רשע בפני עצמך, כי הפירוד שהוא בפני עצמו גורם רעה לעצמו כנ"ל, וק"ל.

294

רצ״הועל פי זה נבאר ש"ס בפסחים (כא., פ"ב מ"א) רבי יהודא אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים השבתתו בכל דבר, עיין במקום אחר. ונראה דכתב מוהר"י יעבץ השפלות שורש לקיום כל התורה והמצות, ובהיפך הגאוה שורש לכל עבירות כו', יעו"ש. והוא הנקרא חמץ, שהיצר הרע מחמץ על ידי הגאוה לכל העבירות, ואין ביעור חמץ זה אלא בשריפה, או על ידי התורה הנקרא אש, או בגיהנם, כי אינו מוכרח, רק בבחירתו כנ"ל, וק"ל.

295

רצ״וועל פי זה נבאר מה שכתב הטור אורח חיים סימן ת"ל, שבת שלפני הפסח קורין שבת הגדול וכו'. וביאור משנה (בכורות פ"ו מ"א) על איזה מומין שוחטין את הבכור, עיין מזה לקמן.

296

רצ״זאמנם כדי לתרץ על אלו מומין וכו', נתרץ תחלה על פי פשט ש"ס דבכורות דף ה' (ע"ב) אמר רבי חנינא שאלתי את רבי אליעזר במותבא רבה, מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים וכו', ואמר לי גזירת הכתוב הוא (כך הנוסחא בילקוט. ובש"ס גריס אמר לי' גזירת הכתוב הוא). ועוד שסייעו את ישראל בשעה שיצאו ממצרים, שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא הי' עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכסף וזהב של מצרים. ועוד שאלתיו מאי לשון רפידים, ואמר לי רפידים שמה, כתנאי, רבי אליעזר אומר רפידים שמה, רבי יהושע אומר שריפו עצמן מדברי תורה וכו'. ועוד שאלתיו מאי לשון שטים וכו', ע"כ.

297

רצ״חובודאי צריך נגר בר נגר דליפרקי', כי תיוהות רבות קחזינא הכא במימרות רבי חנינא הנ"ל, שכל דבריו הוא פלאי. וראיתי לפרט הספיקות הנופלין כאן. חדא, מה זה לשון שאלה שהזכיר רבי חנינא, דהל"ל אמר רבי חנינא אמרתי לרבי אליעזר במותבא רבה וכו'. וכאשר מצינו דקדוק זה בסמיכות חכמים בסוגיא דתלמיד שבא לפני רבי יהושע ואמר תפלת ערבית רשות או חובה (ברכות כז:), יעו"ש. הרי דשם נזכר לשון אמירה, ומ"ט כאן הזכיר לשון שאלה. ב' קשה, דודאי צריך נתינת טעם מה זה שבא רבי חנינא בשאלות אלו לשאול מרבי אליעזר דוקא, ולא שאל מתנא אחר.

298

רצ״טג' קשה, מה לו לרבי חנינא להזכיר שהיה מקום השאלה בבית מותבא רבא, ופירש רש"י בבית המדרש הגדול. ד' קשה, מה נפקותא יצא לן בזה שהי' מקום השאלה בבית המדרש הגדול או הקטן, יהי באיזה מקום שיהיה. ה' קשה, דעל כרחך מוכח דיצא לן איזה נפקותא במה שהודיעיני מקום השאלה שהי' במותבא רבה, וכאשר זכרתי בקושיא ג' הסמוך, ואם כן קשה דבזה שאמר במותבא רבה, אכתי לא נודע מקום כבוד בית המדרש הגדול היכן הוא, ואצל מי הי' בית המדרש גדול.

299

ש׳ו' קשה בלשון השאלה שאמר מ"ה נשתנו פטרי חמורים וכו', דלפי הבנת הפשט בסוגיא זו הוא למה אין פטרי סוסים וגמלים צריכין פדיון כמו פטרי חמורים, ואם כן הל"ל למ"ה נשתנו פטרי חמורים וכו', מה שאין כן לשון מה נשתנו וכו' אין לו שחר כלל לפי הוצעה הנ"ל. ז' קשה ממה נפשך, אי הי' פשוט לסברת השואל שסוס וגמל ראוי הוא שלא יהי' פטריהם צריכין פדיון, והי' עיקר שאלתו על פטרי חמורים למה נשתנו דצריך פדיון, אם כן הל"ל שאלתו בקיצור מ"ט חמור צריך פטרו פדיון. ואי הי' פשוט לסברת השואל דחמור ראוי שיהי' פטרו צריך פדיון ככל פטר רחם באדם ובבהמה טהורה, אלא דהשאלה הי' על פטר סוס וגמל שאינו קדוש, קשה דגם כן הל"ל בקיצור מ"ט סוס וגמל אין פטרו צריך פדיון, ולמה להאריך ולהזכיר שניהם.

300

ש״אח' קשה, הא על כרחך מוכח לפי הבנת הסוגיא דשאלת השואל הי' העיקר על פטר סוס וגמל למה יגרע מכל פטר רחם שבאדם ובבהמה טהורה, ואם כן ראוי שגם פטר חמור לא יצא מכללם, ואם כן הי' לו להשואל להפוך סדר השאלה ולומר מה נשתנו פטרי סוסים וגמלים מפטרי חמורים, מה שאין כן השתא משמע דהשאלה על פטר חמור למה ישונה מפטר סוס וגמל, ובאמת זה אינו.

301

ש״בט' קשה ממה נפשך, אי הי' השאלה על הקב"ה מדוע צוה לפדות פטר חמור ולא פטר סוס וגמל, למה ישונה זה מזה, קשה הא כבר אמרו חז"ל דטעמי מצות לא נתגלו, והרבה מצות יש בתורה שיש לשאול עליהן, ומדוע נתעורר לשאול טעם במצוה זו, אלא על כרחך צריך לומר דהשאלה הי' על ישראל וכנזכר בילקוט סוף פ' בשלח (רמז רסג) וזה לשונו: שאלתי את רבי אליעזר מה ראו ישראל לפדות פטר חמור ולא פטר סוס וגמל וכו', יעו"ש. אבל גם זה תמוה מאוד, הא מקרא מלא כתיב בתורה (שמות לד, כ) ופטר חמור תפדה בשה, ודרשו חז"ל בבכורות (ה:-ו.) דאתי למעט פטר סוס וגמל, ואם כן אין מקום כלל להקשות על ישראל גם כן.

302

ש״גי' קשה, דהא כבר נזכר שרבי חנינא הי' השואל לרבי אליעזר, ועל כרחך התשובה שהשיב רבי אליעזר הי' שייך לרבי חנינא, והל"ל בקיצור ואמר גזירת הכתוב הוא, מאי ואמר ל"י. ולנוסחת הש"ס קשה מאי ואמר ליה. וכן דקדוק בסמיכת חכמים גבי אותו תלמיד ואמר ל"י רשות עיין בדף נ"ג ע"ד, יעו"ש.

303

ש״די"א קשה, דלשון גזירת הכתוב משמע בכל מקום דליכא טעמא בזה, כי הוא חוק גזירת המלך עלינו, ואיך חזר ואמר ועוד דסייעו את ישראל וכו', דאם יש טעם במצוה זו אינה גזירה, והכותב בע"י הרגיש בזה, יעו"ש.

304

ש״הי"ב קשה, דרש"י בחומש (שמות יג, יג) פירש וזה לשונו: גזירת הכתוב הוא לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים וכו'. שהוא תמוה מאוד, דאם כן אין זה גזירה. ועוד דהוא נגד הש"ס שלא הזכיר מזה כלום, ומאין יצא לרש"י, ומה תיקון בזה, ועיין בהכותב.

305

ש״וי"ג קשה, דאמר שהי' לכל אחד צ' חמורים וכו', והוא תמוה גם כן מנין לו שהי' דוקא מספר צ' חמורים לא פחות ולא יותר, אם לא שהי' קבלה בידו, וזה לא רמיזא. ואף אם רמוז, קשה באמת מ"ט הי' להם דוקא צ' חמורים לכל אחד.

306

ש״זי"ד קשה, מה קישור וחיבור יש לאלו שלשה השאלות יחד מרבי אליעזר דוקא. ט"ו קשה, ששאל מאי לשון רפידים, דלמא הוא כפשוטו, כמו שנקרא שאר מקומות של מ"ב מסעות מדבר סין, ומה קושיא לי' ברפידים שרצה להוציאו מפשוטו. וגם קשה לרבי אליעזר שהשיבו כך שמה, מ"ט לא סבירא לי' כרבי יהושע שם שריפו עצמן מדברי תורה.

307

ש״חוסגנון ביאור הספיקות שזכרתי נראה לי בדרך זה, ד' קושיות ראשונות יבוארו על ידי ד' קושיות שניות, ועל ידי ח' אלו יבוארו ח' אחרונות, על ידי ב' קושיות הנשארים, ועוד ד' קושיות כתבתי במקום אחר על דרך מוסר.

308

ש״טונתחיל בביאור ד' קושיות שניות, להבין לשון השאלה דקאמר מ"ה נשתנו וכו', דהל"ל למה נשתנו וכו' כקושיא ה' הנ"ל. קושיא ו', דהל"ל בקיצור. קושיא ז', דהל"ל איפכא. קושיא ח', ממה נפשך וכו'.

309

ש״יונראה דד' קושיות אלו יבוארו בחדא מחתא דאי אפשר הי' לרבי חנינא לשאול בסגנון אחר כי אם בלשון זה ממש על סדר האמור ולא איפכא, משום דרבי חנינא הוא גופיא מספקא לי' בדין פטר חמור ופטרי סוסים וגמלים.

310

שי״אוהוא, דיש לפרש ג' חלוקי דינים בפטר חמור וסוס וגמל על פי הסוגיא דבכורות דף ה' עמוד ב': תניא אמר רבי יוסי הגלילי מתוך שנאמר (במדבר יח, טו) אך פדה תפדה [את] בכור [ה]אדם ואת בכור הבהמה טמאה תפדה, שומע אני אפילו פטרי סוסים וגמלים במשמע, תלמוד לומר פטר חמור תפדה וגו', פטר חמור אמרתי לך ולא פטרי סוסים וגמלים. ועדיין אני אומר פטרי חמור בשה, ופטרי סוסים וגמלים בכל דבר, תלמוד לומר ופטר חמור שני פעמים, למעט סוסים וגמלים דאין צריך פדיון כלל. פריך רב אחאי, אי כתב רחמנא חד זימני הוה אמינא דהוי דבר שהי' בכלל ויצא מהכלל וכו', דאף פטרי סוסים וגמלים נפדה בשה, כתב רחמנא פטר חמור אחריני, פטר חמורים בשה אבל סוס וגמל בכל דבר. ומשני, אם כן לכתוב וחמור תפדה בשה, מאי ופטר שנית, שמע מינה דאתי למעט סוסים וגמלים מדין פטר, דאין צריך פדיון כלל. ותנא דידן יליף מכלל ופרט, כל מקנך תזכר כלל, שור שה וחמור פרט, הני אין סוס וגמל לא. ורבי יוסי הגלילי, פטר הפסיק הענין, ע"כ.

311

שי״בומסוגיא זו יש להוציא ג' חילוקי דינין, האחד כפשוטו, דבין לרבי יוסי הגלילי ובין לתנא קמא פטר חמור נפדה בשה, ופטר סוס וגמל אין צריך פדיון כלל.

312

שי״גויש עוד לפרש הסוגיא דישתנה בענין אחר, והוא דיש לומר לעולם אף סוס וגמל פטריהם צריך פדיון, והא דכתיב פטר חמור לא בא למעט פטר סוס וגמל, אלא בא ללמד דפטר חמור נפדה בשה ופטר סוס וגמל נפדה בכל דבר, וכסברת הש"ס בס"ד. וכי תימא הא כתיב ב' פעמים פטר חמור למעט סוס וגמל דאין צריך פדיון כלל כמסקנת הש"ס הנ"ל. זה אינו, דיש לומר כסברת רב אחאי דאי כתב חד זימני הוה אמינא דהוי דבר שהי' בכלל ויצא מהכלל כו', דגם סוס וגמל נפדה בשה דווקא, לכך כתב רחמנא עוד פטר חמור שנית דחמור נפדה בשה וסוס וגמל בכל דבר. וכי תימא הא נסתר גם זה במסקנא, דאם כן ופטר ל"ל שנית. זה אינו, דאי לא כתב ופטר שנית הוה אמינא לדרוש בכלל ופרט דוקא שור שה וחמור פטרם צריך פדיון, וסוס וגמל אין צריך פדיון, לכך איצטריך פטר שנית להפסיק שלא לדרוש בכלל ופרט, דגם פטר סוס וגמל צריך פדיון, וכסברת רבי יוסי הגלילי עצמו שם במסקנא, כפי' המוהרש"א, יעו"ש. העולה מהוצעה זו לדינא, דפטר חמור נפדה בשה, וסוס וגמל נפדה בכל דבר.

313

שי״דועוד בה שלישי', שיש לפרש בדרך הג', לומר דאף פטר סוס וגמל נפדה בשה ולא בכל דבר, וכסברת רב אחאי, דהוי דבר שהי' בכלל מדכתיב ואת בכור בהמה טמאה תפדה, ויצא חמור מהכלל מדכתיב ופטר חמור תפדה בשה, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, דאף פטר סוס וגמל נפדה בשה. וכי תימא הא אידחי סברא זו גם לרב אחאי עצמו מדכתיב שנית פטר חמור תפדה בשה, לומר דפטר חמור נפדה בשה וסוס וגמל בכל דבר. זה אינו, דיש לומר דאף דכתיב ב' פעמים פטר חמור אין מזה ראי' כלל לומר דסוס וגמל נפדה בכל דבר, דיש לומר דאיצטריך לגופיה, דאי כתב חד זימני הוה אמינא כסברת הרמב"ם (הל' בכורים פי"ב הי"א) מובא בבית יוסף בטור יורה דעה סימן שך"א וזה לשונו: פטר חמור נפדה בשה, ואם אין לו שה לפדותו פודה בשויו ונותן דמים לכהן, לא אמרה תורה שה להחמיר עליו שיהי' נפדה דוקא בשה, אלא להקל עליו שאם יש לו פטר חמור ששוה י' סלעים פודה בשה שוה זוז, שלא יהא זה חמור מהקדש שנפדה בכסף וכו', עכ"ל. נמצא סבירא לי' להרמב"ם דהסברא נותנת שלא יהא זה חמור מהקדש שנפדה בכסף, ומכוח זה יצא לו דמה שאמרה תורה שה, להקל הוא ולא להחמיר כו'. ואנא אמינא דהתורה רוצה להוציא מסברא זו, לכך חזר וכתב שנית ופטר חמור תפדה בשה, לומר מדחזר ושנה אתי לעכב, כפי הסוגיא בש"ס בזה, ואתי לומר דדוקא שה בעינן ולא נפדה בכל דבר או בכסף, ולהחמיר אמרה תורה שה שיהי' נפדה דוקא בשה ולא בדבר אחר. והטעם לזה כדאיתא ברש"י (שמות יג, יג) והוא ממדרש במדבר רבה פרשה ד' (ה) דמצרים נמשלו לחמורים, שנאמר (יחזקאל כג, כ) אשר בשר חמורים בשרם, וישראל נקראו שה, ולפי שהרג הקב"ה בכורי מצרים ופדה בכורי ישראל לכך גזר אומר דפטר חמור נפדה בשה כו', יעו"ש, ולכך אין שייך בחמור פדיון אחר רק בשה.

314

שי״הומעתה פטר סוס וגמל יש לומר דנפדה גם כן בשה כחמור, משום דבר שהיה בכלל ויצא וכו', אלא דבחמור צריך דוקא שה מכח טעם שנמשלו בכורי מצרים לחמורים וכו', אבל פטר סוס וגמל יש לו שה פודה בשה כחמור, אין לו שה פודה בכל דבר, וכסברא ראשונה שלא יהי' זה חמור מהקדש, דדוקא בחמור נסתר הסברא מכח טעם הנזכר, מה שאין כן בסוס וגמל נשאר אסברא חיצונה כסברת הרמב"ם הנ"ל. ומעתה לפי הוצעה זו עולה לדינא דפטר חמור נפדה בשה דוקא, ולא בכסף, אבל פטר סוס וגמל אם אין לו שה נפדה בכסף כהקדש.

315

שי״וואחר שביארנו ג' חלוקי דינין הנ"ל שיש בפטר חמור, ופירוש הג' הוא החמור שבכולם כמבואר, מעתה תבין אמרי פה קדוש של רבי חנינא ששאל בסגנון שזכרנו, דאלו שאל שאלתו בפרטות מ"ט אין סוס וגמל פטרם צריך פדיון, הי' חש פן ידחנו, דהפירוש בש"ס דבאמת פטר סוס וגמל צריך פדיון, והא דכתיב ב' פעמים פטר חמור אתי לומר דחמור נפדה בשה וסוס וגמל בכל דבר וכפירוש השני שזכרתי. ועוד דאלו שאל שאלתו בסגנון זה, תינח אם הי' רבי אליעזר משיבו טעם וראי' דאין צריך פדיון כלל, אז הי' אתי שפיר, אבל אם יהי' התשובה דגם פטר סוס וגמל צריך פדיון, אז יצטרך לחזור ולשאול עוד אם פדיונו בשה כמו בחמור וכנ"ל, או בכל דבר, לכך בכל אופן שישאל יש מקום לדחותו הכי והכי, לכך התחכם ושאל באופן שלא ימצא עליו מקום תפיסה, ולכלול כל השאלות כאחד שיהיו חדא דשמעית מני' תרתי, וז"ש מ"ה נשתנ"ו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים, ר"ל דכוונת שאלתו הי' להכריע לו הדין המוחלט מג' חלוקי דינין שיש לפרש בפטר חמור, ומה השינוי שנשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים, לפי שפרשנו הסוגיא בג' אופנים בג' חילוקי דינין שזכרנו, ולכל אופן ואופן נשתנה דין חמור מסוס וגמל על כל פנים, דלפירוש ראשון יש שינוי - דחמור נפדה בשה, וסוס וגמל אין צריך פדיון כלל. לפירוש השני יש שינוי - דחמור נפדה בשה, וסוס בכל דבר. לפירוש הג' דחמור נפדה בשה דוקא, וסוס וגמל אם יש לו שה פודה בשה, אין לו פודה בכסף כהקדש. הרי דלכל אופנים יש על כל פנים שינוי בין זה לזה, לכך שאל הכרעת הדין הלכה למעשה מה נשתנו וכו', אם השינוי כפירוש הראשון, שהוא קולא גדולה אפילו בחמור, כפירוש הרמב"ם דלהקל אמרה תורה שה, ומכל שכן בסוס וגמל דאיכא קולא דאין צריך פדיון כלל. או השינוי הוא כפירוש הב', דגם סוס וגמל צריך פדיון, אלא שנפדה בכל דבר, מה שאין כן חמור בעי שה. או כפירוש הג' שהוא החמור שבכולם, דלהחמיר אמרה תורה שה בחמור הוא דוקא, ובסוס וגמל יש לו פודה בשה וכו'. נמצא כל ג' חלוקי דינין נכללו במה ששאל מה נשתנו וכו' באופן שאין לדחות שאלתו כלל.

316

שי״זורבי אליעזר הרגיש בצחות לשון השואל שנתכוין על ג' חילוקי דינין שזכרנו, והי' כדי להשיב ולהכריע על פי הב' טעמים שהיו לו בזה, ולכל טעם נשתנה הדין. והוא דהי' לו מקום לומר דטעם גזירת פטר חמור שצריך פדיון בשה, הוא כנזכר במדרש דמצריים נקראו חמורים וישראל נקראו שה, ולפי טעם זה צריך דוקא שה בחמור, כפירוש הג' הנ"ל. ועוד טעם אחר הל"ל טעם שפטר חמור צריך פדיון, משום שסייעו את ישראל בטעינת כסף וזהב וכו', ולפי טעם זה די לחמור שצריך פדיון על כל פנים, אבל מנא לן לומר דלהחמיר אמרה תורה שה, דלא יהא חמור מהקדש, ואם כן אמרי' דלהקל אמרה תורה שה בחמור, ופטר סוס וגמל שלא סייעו בטעינה זו אינם צריכים פדיון.

317

שי״חאפס לפי שהי' מקום השאלה במותבא רבה, וגם שהזכיר לשון שאלה, לכך לא הי' לרבי אליעזר אפשר להשיב להשואל טעם הב' לפי שסייעו וכו', והוצרך להשיבו טעם הראשון לחומרא.

318

שי״טוזה יבואר על פי קושיא א', מדוע הזכיר לשון שאלה ולא לשון אמירה. וקושיא א' אי אפשר לבאר כי אם בביאור קושיות ג"ד, ובביאור ב' קושיות אלו יבואר עוד ב' קושיות אחרות - קושיות ט"י, ואז יבואר קושיא א' גם כן.

319

ש״כוהוצעת ביאור קושי' ג"ד, ל"ל להזכיר שהי' מקום השאלה במותבא רבה. ועוד איך נדע היכן הוא מותבא רבה. נראה לי לבאר תחלה פתיחא ממדרש איכה (פרשה יב) דף מ"ה ע"ד, וזה לשונו: ויעל עליהם את מלך כשדים (דה"י ב לו, יז), וישרוף את כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול (מלכים ב כה, ט), זה בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי, ולמה קורא אותו בית גדול ששם מתנין שבחו של מקום, ע"כ. ופירש במתנות כהונה מתנין - מספרים, יעו"ש.

320

שכ״אוי"ל מנ"ל זה דבית גדול קאי על בית מדרשו של ריב"ז. וכי תימא שהי' קבלה בידם שלא היה בדור ההוא בית מדרש גדול כבית מדרשו של ריב"ז, אם כן קשה מה זה שאמר אח"כ ולמה קורא אותו בית גדול וכו', ד"ק הי', משום שהי' באמת גדול מכל בתי מדרשים שהיו בעת ההוא לכך קורא אותו גדול, ובתחלת מאמר המדרש עצמו, ומה זה ששאל ולמה וכו'. ב' קשה לשון ולמה קורא או"תו, שהוא אריכות לשון ללא צורך, דהל"ל בקיצור. ג' קשה, דאמר ששם מתנין בשבחו של מקום, משמע דבשאר בתי מדרשים אינם מספרים שבחו של מקום ח"ו, וזה אינו.

321

שכ״בונראה דאיתא בפרק ב' דסוכה (כח.) אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי מימיו לא שח שיחת חולין וכו', ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו וכו'. ופירש מוהרש"א וזה לשונו: שלא פתח דלת לתלמידיו, אשמועינן שלא הניח רבי יוחנן בן זכאי שישב שומר על פתח בית המדרש שלא יטול שכר ויתעכב מלכנוס מי שאין לו, כעובדא דהלל, עכ"ל. נמצא מעלה זו הי' בבית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי שלא הי' שם שומר. ומצינו (ברכות כח.) כשמנהו את רבי אלעזר בן עזרי' לנשיא, אותו היום סלקוהו לשומר הפתח, ונתרבו התלמידים כל כך עד שלא הי' הלכה בבית המדרש שלא פירשוה וכו'. ומאחר שבבית המדרש של רבן יוחנן בן זכאי גם כן לא הי' שומר, ודאי שהי' שם הרבה תלמידים יותר מכל בתי המדרשים של אינך תנאים שבימיו שהי' שם שומר, דאל"כ דגם לאינך תנאים יש שלא הי' להם שומר, אם כן קשה על הש"ס אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי וכו', משמע דהוא הי' יחיד במעלה זו, אלא ש"מ דבאמת דלכולם הי' שומר חוץ מרבי יוחנן בן זכאי, ושפיר נקרא בית מדרשו גדול, שהיה באמת גדול מכולם.

322

שכ״גאך דלפי זה קשה, אחר דלא הי' בית המדרש גדול כבית המדרש של רבי יוחנן בן זכאי, קשה אם כן מה זה שאמר הכתוב וישרוף את כ"ל בית גדול, מדאמר כל, ש"מ דהי' עוד בית גדול לבד הא דריב"ז, ואם כן קשה על המדרש דאמר זו בית מדרשו של ריב"ז, מאחר דהי' עוד בית גדול מנא לן דקאי על בית מדרשו של ריב"ז, מדאמר זו של ריב"ז משמע דתו ליכא, וזה אינו.

323

שכ״דונראה לי דלעולם יש לומר דבית מדרשו של ריב"ז לבדו הי' גדול, והא דכתב כ"ל בית גדול, אתי ללמד ענין אחר, דאל"כ הל"ל בתים גדולים לשון רבים, אלא כדאמרן, וכל אתי ללמד ענין זה - דמצינו תיבת גדול סובל ב' פירושים, ושניהם נזכרו בפסוק א' ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה וגו' ויהי בימים ההם ויגדל משה וגו' (שמות ב, י-יא), והקשה רש"י ובמדרש והלא כבר נאמר ויגדל הילד, אמר רבי יהודא הראשון לקומה והשני לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו וכו', יעו"ש. הרי מצינו דגדול סובל ב' פירושים, גודל המדה וקומה, ועוד שנית לשון גדולה וחשיבות בגודל המעלה.

324

שכ״הוהכתוב רוצה להודיעינו שבית מדרשו של ריב"ז הי' כלול בשני מיני גדלות, האחד בגודל המדה מחמת שלא הי' שומר והיו שם הרבה תלמידים וכנ"ל. ועוד שהי' גדול במעלה וחשיבות ששם היו יכולין לספר בשבחו של מקום, מה שאין כן באינך. והטעם, דאיתא בפרק ב' דמכות (י.) אמר רבי אלעזר מאי דכתיב (תהלים קו, ב) מי ימלל גבורת ה' ישמיע כל תהלתו, למי נאה לספר בשבחו וגבורתו של מקום, מי שיכול להשמיע כל תהלתו וכו'. ופירש רש"י כל תהלתו, שהוא בקי בכל התורה כולה וכו'. ומעלה זו מצינו לריב"ז, כנזכר שם אמרו עליו על ריב"ז שלא הניח מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות וכו' דבר קטן ודבר גדול וכו'. ומאחר שהי' ריב"ז יכול להשמיע כל תהלתו, לו הי' נאה לספר בשבחו וגבורתו של מקום, כמ"ש מי ימלל וגו', אבל אינך שלא נמנו במעלה זו ודאי שלא היו יכולין לספר בשבחו של מקום. וזה אתי הפסוק לאשמועינן, דאלו אמר סתם בית גדול הוה אמינא שהי' בו מעלת גדול במדה ותו לא, לכך אמר כל, לומר שהיו בו כל מיני גדול הן במדה הן במעלה.

325

שכ״וובזה יובן המדרש הנ"ל וישרוף את כל בית גדול זו בית מדרשו של ריב"ז, שהי' גדול בריבוי תלמידים מחמת שלא הי' שומר הפתח לבית מדרשו, ומקשה המדרש עצמו ולמה קורא אותו בית גדול, ר"ל הא מדכתיב את כל בית גדול ש"מ דהי' עוד בית גדול לבד הא דריב"ז, ואיך אמר המדרש שהוא בית מדרשו של ריב"ז, משמע דתו ליכא בית גדול. לזה ביאר המדרש ואמר ששם מתנין שבחו של מקום, ר"ל שבא לומר שהי' עוד מעלה בבית המדרש של ריב"ז חוץ ממעלה הנ"ל, והוא ששם מתנין, ר"ל מספרים, בשבחו של מקום, לכך כתיב כל, לומר שהי' נכלל בו כל מיני גדול שזכרנו, וק"ל.

326

שכ״זהעולה מזה דבית מדרשו של ריב"ז בשם בית המדרש הגדול יכונה. ומצינו סתם רבי אליעזר הוא רבי אליעזר בן הורקנוס תלמידו של ריב"ז, כנזכר בפרק ב' בפרקי אבות (מ"ח) חמישה תלמידים היו לרבי יוחנן בן זכאי וכו', יעו"ש.

327

שכ״חומעתה מבואר שלא הי' רבי אליעזר יכול להשיב שואלו דבר בענין פטר חמור, מדהזכיר לשון שאלה, וכתב בספר סמיכת חכמים דף נ"ג ע"ד, בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע ואמר תפלת ערבית רשות או חוב, מדלא אמר ושאל תפלת ערבית רשות, ש"מ דלא נתכוין לשאול הלכה למעשה וכו', ורבי יהושע השיבו הלכה למעשה, וזה מרומז בלשון ואמר ליה רשות וכו', יעו"ש. הרי דלשון שאלה משמע שאלת הדין הלכה למעשה, ורבי חנינא ששאל מרבי אליעזר להכריע לו דין הלכה למעשה איך הוא בפטר חמור ומה הוא השינוי שבין זה לזה וכנ"ל. וקיימא לן בטור יורה דעה סימן רמ"ב וזה לשונו: ואסור לתלמיד להורות בפני רבו לעולם, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה, ולא מיקרי הוראה אלא כשהורה הלכה למעשה וכו', נמצא הלכה למעשה אסור להורות בפני רבו, ושא"לה זו היתה בבית מותבא, בבית המדרש הגדול, שהוא בית המדרש של רבן יוחנן בן זכאי רבו של רבי אליעזר הנשאל, לכך הי' אסור לו להורות הלכה למעשה ששאל בפני רבו.

328

שכ״טאלא דקיימא לן בריש כתובות דף ז' (ע"א) דלא מיקרי הוראה אלא לקולא, ולחומרא לא מיקרי הוראה, כפשיטות לשון הש"ס מי איכא הוראה לאיסור וכו', וכך כתב בהליכות עולם שער ב' פרק ב'. לכך מהכרח הי' לרבי אליעזר להשיבו גזירות הכתוב, ור"ל שהכריע לו הדין לחומרא מן ג' חילוקי דינין הנ"ל, ולחומרא לא מיקרי הוראה. ולשון גזירה מצינו בכתובות דף נ"ז (ע"א) שהוא לשון חומרא, כפירוש רש"י (ד"ה בגזרותיו) הלכה כרבי מאיר בגזירותיו ובחומרותיו, והיתה תשובתו כאן חומרות הכתוב הוא - שלא תטעה לומר כפירוש הרמב"ם דלהקל אמר הכתוב שה, אבל אם ירצה לפדות בכסף פשיטא דשרי, דלא יהא חמור מהקדש, לכך השיבו רבי אליעזר דזה אינו, דלהחמיר אמר הכתוב שה דוקא ולא בכסף, והטעם משום שנמשלו מצריים לחמורים וכו'.

329

ש״לורש"י בחומש תיקן כל זה, כמ"ש גזירת הכתוב הוא לפי שנמשלו וכו'. הכוונה שלא תטעה לפרש כסוגיות העולם דמ"ש גזירת הכתוב הוא, דליכא טעם במצוה זו, דאם כן קשה כל הקושיות שזכרנו, דעל כרחך מוכח דלא שאל טעם המצוה, דהל"ל מ"ט חמור פטרו צריך פדיון וכו', אלא שאל הכרעת הדין, והשיבו לחומרא כפירוש הג' הנ"ל, וגזירת הכתוב פירושו חומרות הכתוב הוא.

330

של״אוהטעם שהוצרך להכריעו לו כפירוש הג' שהוא החמור בכל ג' חלוקי דינין הנ"ל, לפי שאמר ליה, ר"ל שהוצרך דין הלכה למעשה, וזה היה במותבא רבה, דהוא במיתה בהוראה, לכך השיב לחומרא דלא מיקרי הוראה, אבל אי לא היה אמר לי', ר"ל שלא הי' משיבו הלכה למעשה, הי' לו להשיב טעם אחר והוא לפי שסייעו בטעינת כסף וזהב וכו', ולפי טעם זה יש לומר כפירוש הרמב"ם דלהקל אמר הכתוב שה, דדי לחמור שהוא קדוש דצריך פדיון, ומנ"ל לומר שהוא חמור מהקדש וכנ"ל, אלא לפי ששאל מרבי אליעזר במותבא רבה, ואמר ליה הלכה למעשה, לכך הוצרך לומר גזירת הכתוב הוא לחומרא דלא מיקרי הוראה, וק"ל.

331

של״באלא אי קשיא הא קשיא, למה נשאל מרבי אליעזר דוקא, דבזה נכנס בספיקות הנ"ל, ולא שאל מתנא אחר, וכקושיא ב' הנ"ל. ונראה דטעמא רבא איכא בהא מלתא, דהוצרך לשאול ג' שאלות הנ"ל מרבי אליעזר דוקא, דהא קשה דקי"ל בטור יורה דעה סימן רמ"ו, וזה לשונו: אין שואלין את הרב מענין לענין אחר, אלא באותו ענין שהם עסוקים בו, כדי שלא יתבייש. וכתב הבית יוסף וזה לשונו: שאם עסוקין בענין הוצאת שבת מרשות לרשות, אל ישאלנו דין חביות שנשבר בשבת האיך מצילין אותה, אף על פי דהכל בדיני שבת, עכ"ל. הרי לפניך דאף בדיני שבת עצמן אין שואלין מענין לענין, וקשה (לר"א) [לרבי חנינא] ששאל מענין פטר חמור לענין אחר מאי רפידים, ואח"כ מאי שיטים, שאין ענין זה לזה כלל, דהא אסור מדינא, שלא יתבייש אם לא ימצא מענה להשיב דלאו אדעתיה. וע"כ נ"ל דלתנא אחר אסור לשאול מענין לענין אחר שלא יתבייש, אבל לרבי אליעזר שרי דאין בו חששא שלא יתבייש, דאיתא במסכת סוכה (כז:) ששאלו את רבי אליעזר מהו לפרוס סדין תחת הסוכה, והפליגו בדברים מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם וכו'. נמצא לרבי אליעזר שרי לשאול מענין אחר, ואין לחוש שלא יתבייש כשלא ימצא מענה להשיב, זה אינו, דיש לומר לעולם ידע טעם הדבר, ומה שלא השיבו הוא מפני שלא שמע מרבו, דדרכו בכך, וליכא שום ביוש בזה לרבי אליעזר, ולכך נתכוין לשאול מרבי אליעזר דוקא ג' ענינים אלו, ואתי שפיר.

332

של״גוחל עלינו חובת הביאור מה ענין רפידים אחר שהשיבו ואמר שהי' לכל אחד צ' חמורים וכו'. ותחלה צריך אני לבאר מספר צ' חמורים מהו, וכקושיא י"ב הנ"ל.

333

של״דונראה, דאיתא בספרי פ' ראה (פיסקא סז) והוא בהרבה מפרשים, דביזת מצרים וביזת הים, הי' במקום הענקה של עבד עברי היוצא בשש וכו', יעו"ש.

334

של״הומעתה מאחר שהי' הענקה, צריך אתה לדעת שיעור הענקה כמה הוא, דאיכא פלוגתא דתנאי בקדושין דף י"ז (ע"א) תנו רבנן כמה מעניקין לו, רבי יהודא אומר שלושים, כשלושים של עבד, דגמיר מרבו גזירה שוה נתינה נתינה מעבד. רבי שמעון אומר חמשים, כחמישים דעירוכין, דגמיר גזירה שוה מיכה מיכה מעירוכין. ופריך, ואימא כפחות שבעירוכין, ומשני (דברים טו, יד) אשר ברכך ה' כתיב, ופירש רש"י סיפא דהעניק תעניק הוא, ללמדך שתדרוש המקרא לרבות ולא למעט וכו'.

335

של״ווהנה ידוע דקיימא לן בכל מקום דפליגי רבי יהודא ורבי שמעון הלכה כרבי יהודא, איברא נראה דכאן לענין הענקה יש ליתן חמשים כרבי שמעון, דדוקא היכי דפליגי בסברא אז יש לומר דהלכה כרבי יהודא נגד רבי שמעון, דטעמו מסתבר טפי. אבל כאן דפליגי בקבלה מרבם, דרבי יהודא קיבל מרבו גזירה שוה נתינה נתינה, ורבי שמעון קיבל מרבו גזירה שוה מיכה מיכה, דהא אין אדם דן גזירה שוה מעצמו (פסחים סו.), אם כן בודאי אין בידינו להכריע קבלת מי עדיף. וכדמצינו בעקביא בן מהללאל שאמר הם עמדו בשמועתן ואני עמדתי בשמועתי וכו' (עדויות פ"ה ה"ז). ואם עמד היחיד בשמועתו נגד הרבים, מכל שכן יחיד נגד יחיד. דעל כל פנים שניהם שקולין בקבלה זו.

336

של״זמצורף לזה דמוכח ששניהם קבלו מרב אחד, דרבי יהודא ורבי שמעון שניהם תלמידי רבי עקיבא היו, כדאיתא בסנהדרין דף פ"ו (ע"א) סתם ספרא רבי יהודא, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא, דתלמידיו היו, אם כן אין בידינו להכריע קבלת מי עדיף אם כרבי יהודא ליתן שלשים סלע או כרבי שמעון חמשים, ודאי יש לתפוס שיעור המרובה, דהא כתיב אשר ברכך ה', ולמדנו מזה היכי דאיכא למימר הכי והכי דרוש לרבות ולא למעט, דאל"כ הדרא קושיא ונימא בפחות שבעירוכין וכקושית הש"ס, וצ"ל אשר ברכך ה' כתיב, אם כן הכי נמי יש לומר כך.

337

של״חומלבד הוכחה זו מבואר בספרי ענין זה גם כן, דאיתא בספרי פ' ראה, וזה לשונו: וזכרת כי עבד היית במצרים (דברים טו, טו), מה במצרים הענקתי לך ושניתי לך, אף אתה הענק לו ושנה לו, מה במצרים ברוחב יד אף אתה ברוחב יד, עכ"ל. ויש להבין היכי העניק ושנה במצרים. וכי תימא מה שנתן ביזת מצריים וחזר ונתן ביזת הים, היינו ב' הענקות, קשה דלמא שניהם היו שיעור הענקה אחד לת"ר אלף שיצאו ממצריים. ואם נאמר דהיינו שני הענקות, אם כן הוי ילפותא דגם לעבד עברי צריך להעניק ולשנות כמ"ש וזכרת וגו', ואנן לא מצינו לכל התנאים שיצטרך להעניק ולשנות, דלרבי יהודא כל הענקת עבד אינו רק שלשים, ולרבי שמעון כל הענקה אינו רק חמשים, ומה זה שאמר שיעניק וישנה. ועוד, מ"ש ברוחב יד, הוא תמוהו, מאחר דשיעורו קצוב בתורה לרבי יהודא דגמיר נתינה ולרבי שמעון דגמיר מיכה, אם כן מה זה רוחב יד דקאמר.

338

של״טוהנה קושיא זו לבד בלא קושיא ראשונה הי' אפשר לפרש ולומר על פי הוצעה הנ"ל, הואיל דאין בידינו להכריע בין רבי שמעון לרבי יהודא, יש ליתן ברוחב יד שיעור המרובה, דהיינו כרבי שמעון שהוא המרבה, דהוה אמינא מאחר דקיימא לן הלכה כרבי יהודא נגד רבי שמעון, לכן בא כאן לסתור.

339

ש״מאלא מה שאמר הענקתי ושניתי צריך ביאור. ונראה דזה אתי שפיר גם כן, דאיתא בקידושין דף י"ד (ע"ב) מוכר עצמו נמכר על שש ויתר משש, מה שאין כן מכרוהו בית דין שאינו נמכר רק לשש וכו'. ואם כן אתי לאשמעינן כאן, שאם מכר עצמו על יותר משש, דהוה אמינא דאין לו רק הענקה הא' כשיוצא ממנו אף אחר שנים הרבה, כמ"ש וכי תשלחנו חפשי מעמך הענק לו וגו', משמע דחד הענקה מגיעה לו בעת שלוחו ממך, לכך אמר וזכרת כי עבד היית במצרים, שם מכרו את עצמם וכמ"ש בפרך וגו'. וכי תימא הא השם יתברך גזר (בראשית טו, יג) ועבדום וגו', והוו מכרו בית דין, זה אינו, דאינו רק הודעה ולא גזירה, וכמו שאמר הכתוב (שם) ידוע תדע וכו'. והוא על דרך קושית הרמב"ם (הל' תשובה פ"ה ה"ה) בחירה וידיעה כו'. ובזה סרה קושית הרמב"ם (שם פ"ו ה"ה) הרי גזר על המצרים ולמה נענשו וכו'. ולפי הנ"ל אתי שפיר, ודוק. מה במצרים הענקתי לך ושניתי לך, שהי' נותן הענקה לישראל בעד כל שש שנים שהיו במצריים, אף אתה אם נמכר לך על י"ב שנים הענק לו סוף ששה שנים ראשונים, ושנה לו סוף ששה שנים שניים, ואתי שפיר.

340

שמ״אהעולה מספרי זה, דיש ליתן לעבד שיעור הענקה חמשים סלע בעד כל ששה שנים. ואם כן הי' מגיע לכל אחד מישראל הענקה חמשים סלע בעד כל שש שנים שהיו במצרים, וז"ש מה במצרים הענקתי לך ושניתי וכו'. ומעתה צא וחשוב כמה פעמים ששה יש בתוך ת' שנה שהיו ישראל משועבדים במצרים, כמ"ש (בראשית טו, יג) ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, היינו רכוש עבור ת' שנה הענקה, והבן. (ואם נפשך לומר דלא היו משועבדים רק רד"ו שנים, זה אינו, דמצינו בחלק (סנהדרין צא.) תשובתו של גביהה בן פסיסא תן לנו שכר עבו"דה של ת' שנה וכו', וכאשר יבואר שם על פי המפרשים, עיין של"ה (עש"מ - מאמר א) דף מ"א כנודע, אתי שפיר כאן גם כן, וק"ל) הרי יש ס"ו פעמים ששה שנים, ועוד ד' שנים שלא הגיע לשמיטה, ולפי הנ"ל שהיה מגיע לכל אחד בעד כל שמטה חמשים סלע דהיינו ב' מנה, דכל כ"ה סלע הוא מנה אחד, מאה דינר, אם כן ס"ו פעמים ב' מנה הוי קל"ב מנה, צרף ועשה מכל ס' מנה א' ככר, וכפירוש הש"ס בריש בכורות (ה.) יעו"ש, אם כן ק"ך הוי ב' כיכר, י"ב מנה הוי חמישית הככר, שהי' חלק הענקה לכל אחד מישראל בעד ת' שנה.

341

שמ״בוהנה איתא בקידושין דף ט"ו (ע"א) הענק תעניק לו ולא ליורשיו, ופריך יורשיו אמאי לא, שכיר קריא רחמנא, שנאמר (עי' דברים טו, יח) כי משנה שכר שכיר הוא, מה שכיר פעולתו ליורשיו אף עבד הענקתו ליורשיו, אלא לו ולא לבעל חובו. הרי שמת העבד סוף שש קודם שהעניק לו רבו, מגיע הענקתו ליורשיו. ואמרו חז"ל (תנחומא בשלח א) וחמושים עלו בני ישראל (שמות יג, יח) אחד מחמש מאות עלו וכו', ור"ל שכל אחד מיוצאי מצרים הי' רק חלק אחד מת"ק של קודם ימי האפלה. ולפי הוצעה שזכרנו דמגיע חלק הענקה של המתים לאותן הנשארים בחיים, אם כן מגיע לכל אחד ת"ק פעמים ב' ככר וחמישית הככר, שהוא שיעור הענקה לפי חשבון הנ"ל לכל אחד מישראל כנגד חלק המתים והחיים, ועלה ת"ק פעמים ב' ככר וחמישית הככר, לסך אלף ומאה ככר, וכך הוי סך שיעור הענקה לכל אחד מישראל.

342

שמ״גועוד יצא לנו מזה דקריא רחמנא שכיר, דשכיר אינו עובד את רבו רק ביום. ואף דאמרינן שם (קדושין טו.) עבד עובד את רבו בין ביום ובין בלילה, הא אידחי זה בש"ס דהא כתיב (דברים טו, טז) כי טוב לו עמך, אלא יתרון העבד על השכיר שרבו מוסר לו שפחה וכו', הרי דהעבד יש לו דין שכיר שאינו עובד את רבו רק ביום. וישראל שהיו משועבדים במצרים ימים ולילות, וקיימא לן דלילות הוי פלגא דשנות האדם, וכטענת יצחק (שבת פט:) דל כ"ה דלילות, אם כן נחשבין הלילות גם כן כמו הימים, ומגיע עוד אלף ומאה ככר, סך הכל אלפיים ומאתים ככר.

343

שמ״דועוד דין שלישי יצא לן מזה דשכיר קרי רחמנא, דקיימא לן בטור חושן משפט סימן שמ"ב, השוכר בית לשנה הוי חודש העיבור בכלל, אבל אם שכר לחודש או לימים אין חודש העיבור בכלל וכו', יעו"ש. וישראל שהי' להם דין עבד עברי במצרים, ועבד עברי יש לו דין שכיר יום, דשכיר קריא רחמנא לענין דהענקתו ליורשים, וגם שאינו עובד את רבו רק ביום וכנ"ל, אם כן לענין זה גם כן יש שכיר שלא יהי' חודש העיבור בכלל, ואף שזכר השם יתברך ואמר ועבדום ד' מאות שנה, מכל מקום כל שנותיו של עבד עברי אינן נחשבין רק כשכיר יום וכהוכחה שזכרנו, ומעתה צא וחשוב כמה חודשי העיבור יש בתוך ת' שנה, לפי מה דקיימא לן בכל מחזור קטן של י"ט שנים יש שבע שנים מעוברים, דהיינו גו"ח י"א י"ד י"ז י"ט, אם כן חמשה מחזורים קטנים הוי צ"ה שנים, ד' פעמים צ"ה, הוי ש"פ שנים ויש בו ך' מחזורים. ך' פעמים ז' הוי ק"מ, אם כן בתוך ש"פ שנים יש ק"מ שנים מעוברים, אם כן ת' שנה יש בו כ"א מחזורים שיש בו קמ"ז שנים מעוברים, ויש לך יתרון קמ"ז חודשים. עשרה פעמים י"ב הוא ק"ך, נמצא ק"ך חדשים הוי עשר שנים, נשאר עוד כ"ד חדשים, הוי סך הכל י"ב שנים, וג' חודשים שיהי' קמ"ז אינם בחשבון, ועולה יתרון חדשי העיבור של ת' שנה לי"ב שנים, ובעד כל ששה מגיע הענקה חמשים סלע שהוא ב' מנה, אם כן לי"ב שנה מגיע לכל אחד ד' מנה. וקודם ימי אפילה שהי' על אחד ת"ק וכנ"ל, וחלק הענקתם מגיע ליורשיהם, אם כן חשיב ת"ק פעמים ד' מנה, הוי אלפיים מנה. צרוף מן כל ס' מנה א' ככר, חמשה פעמים ס' הוי ש' מנה שהוא חמשה ככר, ת"ר מנה הוי עשרה ככר, ג' פעמים ת"ר שהוא אלף ת"ת מנה הוי שלושים ככר, ועוד ק"ך מנה הוי ב' ככר, נמצא אלף ותשע מאות ועשרים מנה הוי ל"ב ככר. ונשאר עוד פ' מנה לתשלום אלפיים מנה. וכשתצרף זה אל סך אלפיים ומאתיים ככר הנ"ל, עולה סך הענקה בעד עבודת היום ועבודת הלילה ועבודת חדשי העיבור אלפים ומאתים ושנים ושלושים ככר, שהוא שיעור הענקה שהי' מגיע לכל אחד מישראל בצאתו ממצרים.

344

שמ״הואחר שזכינו לחשבון הענקה הנ"ל, צריך אני לחשוב משא צ' חמורים מעולים, כמה עולה משאם על ככרין. ונראה לי, דאיתא בפרק קמא דסוטה (ה.) אמר רבי אלכסנדרי, כל מי שיש בו גסות הרוח אפילו רוח קמעא עוכרתו, שנאמר (ישעיה נז, כ) והרשעים כים נגרש, מה ים שיש בו כמה רביעית רוח קמעא עוכרתו, אדם שאין בו אלא רביעית דם על אחת כמה וכמה. וכתבו התוספות (ד"ה אדם) פירש רבינו חננאל, דם הצלול אין בו אלא רביעית הלוג, ושיעור רביעית הוא משקל כ"ה סלעים, עכ"ל. ופירוש דברי התוספות עיין במקום אחר, ויש להפליא על דברי התוספות למה כתבו זה שמשקלו ך"ה סלעים, שהוא ללא צורך כלל.

345

שמ״וונראה לי דהתוספות רצה לקשר ולחבר דיבור תוספות זה עם דיבור תוספות במקום אחר, שכתבו במגלה (טז. ד"ה ודחי) אתי קומצאי דדכי ודחי עשרת אלפים ככר כסף - שמעתי, חצי שקל של ת"ר אלף יוצאי מצריים עולה י' אלפים ככר כסף, ואמר המן שיתן דמי פדיונם. ורבים תמהו על המראה בתוספות זה דלפי חשבון ש"ס דבכורות (ה.) ששאל הגמון וכו', הוא מאה ככר, ומנה של קודש כפול הוי מאתים ככר, ותו לא.

346

שמ״זולפי תוספות הנ"ל אתי שפיר, דודאי יש ליתן טעם למה כופר נפש יכונה מה שנתן מחצית השקל, הא עור בעד עור וכל אשר לו יתן בעד נפשו (איוב ב, ד) (ועיין בכתבי במקום אחר טעם על מחצית השקל ולא שלם על פי מוסר, וביאור פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש (סנהדרין קיא.) ופערה פי' (ישעיה ה, יד) וכו', וז"ש (ויק"ר ז, ו) נימוס קלוסין וכו', והבן), ונראה לי דחצי שקל דאורייתא הוא חצי סלע, ומבן כ' ומעלה מתחיל לשקול שקלים, כמ"ש (שמות ל, יד) כל העובר על הפקודים מבן כ' וגו', והי' שוקל עד ע' שנה שהוא סתם שנותיו של אדם, דכל ימי חיי אדם עולה שקליו כ"ה סלע, והיא משקל דם הנפש של אדם, ושפיר אמר קרא ונתנו איש כפר נפשו וגו'. אחר כותבי זה מצאתי במאור הקטן בשם הגאון מוהר"ם שמואל קיידניר סברא זו, והנאני שכוונתי לדעת הגדול.

347

שמ״חוזהו כוונת התוספות, שמעתי עשרת אלפים ככר כסף עולה חצי שקל של ת"ר אלף וכו', ור"ל כל השקלים שנתנו כל אחד כ"ה סלע הוי חמשים פעמים מאתים ככר, אז עולה יחד עשרת אלף ככר כסף, ואז הוי משקלו משקל דם הנפש. ושפיר חשב המן שבזה יתן דמ"י פדיונם, דמשקל דם הנפש הוי ך"ה סלע כמו שכתבו התוספות כאן, ובזה ביאור כוונת התוספות דמגלה, ודו"ק.

348

שמ״טהעולה מזה, דרביעית הלוג משקלו כ"ה סלע, א' מנה, אם כן לוג שלם הוי משקלו ד' מנה, וקב שהוא ד' לוגין הוי ששה עשר מנה, וסאה שהוא ששה קבין, הוי צ"ו מנה. וקיימא לן בטור חושן משפט סימן ש"ח, סתם משאו של חמור חצי כור ט"ו סאין וכו', יעו"ש. אם כן ט"ו פעמים צ"ו מנה הוי כ"ד ככר. כיצד, ס' מנה הוי ככר, צ' מנה הוי ככר וחצי, ט"ו פעמים א' ככר וחצי הוי כ"ב ככר וחצי. וחשוב עוד ט"ו פעמים ששה מנה עולה צ' מנה, דהוי ככר וחצי, אם כן סך הכל הוי כ"ד ככר שהוא משא של חמור בינוני. ומעתה צא וחשוב משא צ' חמורים עולה משאם אלפיים ומאה וששים ככר, הא כיצד, צ' פעמים כ' ככר הוי אלף ושמונה מאות ככר, צ' פעמים ד' ככר הוי ש"ס ככר, הרי משא צ' חמורים בינונים אלפים ומאה ושישים ככר, וזהו שיעור משא חמור בינוני.

349

ש״נאבל אכתי צריך למודעי שיעור משא חמור מעולה מהו. ונראה לי דיבואר ממה שנאמר בטור חושן משפט סימן הנ"ל, אם הוסיף ג' קבין על שיעור ט"ו סאין חייב שהוא יותר ממשאו וכו', יעו"ש. אם כן מעתה חמור שהוא נושא ט"ו סאין וג' קבין או יותר מעט, ואפילו הכי כוחו יפה ומעולה, ודאי חמור זה יצא מכלל בינוני לכלל מעולה, ובשם חמור מעולה יכונה. ומעתה צא וחשוב עוד ג' קבין לכל חמור, א"כ לתשעים חמורים כשתצרף לכל אחד ג' קבין שהוא חצי סאה, הוי מ"ה סאה. וכבר עלה חשבון ט"ו סאין כ"ד ככר, אם כן מ"ה סאין הוי ע"ב ככר. וכשתצרף זה עם אלפיים ומאה וששים ככר הנ"ל, הוי סך הכל אלפיים ומאתים ושנים ושלושים ככר, שהוא שיעור משא צ' חמורים מעולים, דהא נשאר עוד פ' מנה לחלק לצ' חמורים שמגיע לכל אחד קרוב לרביעית הלוג, והוא מכוון לחשבון הענקה שהי' לכל אחד אלפיים ומאתים ושנים ושלושים ככר, ואתי שפיר.

350

שנ״אאפס דאחר הוצעת החשבון הנזכר תקשי לך מאי רפידים, דבלא זה הי' לו פירוש מספיק על זה, מה שאין כן השתא נסתר סברא זו וקשה מאי רפידים.

351

שנ״בויבואר זה בביאור קושיא י"ד הנ"ל, מה זה מקום לשאלתו מאי רפידים, דלמא הוא כפשוטו, וכמו שאמר מדבר סין והרבה כיוצא מזה. ונראה לי דהכרח אשר לא יגונה הביאו לזה להוציאו מפשוטו, מכוח איזה קושיא שיש בפסוק, דכתיב בתחלת הפרשה (עי' שמות יז, א) ויסעו ממדבר סין ויחנו ברפידים וגו', ואח"כ כתיב בסוף הענין (שם יז, ח) ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, דקשה אחר דכתיב כבר מקום חנייתן הי' ברפידים, ושם בא עמלק, ממילא ידענו דהי' ברפידים, דלא כתיב קודם לזה ויסעו מרפידים ש"מ דעדיין נשארו במקום חנייתן הראשון, ואם כן ל"ל שנית ברפידים. אלא ש"מ דבא הכתוב להודיענו מה שנתעורר עמלק לבוא להלחם עם ישראל הוא לפי שהי' ברפידים, מה שאין כן בלאו הכי. אם כן זהו שאלתו ששאל מאי רפידים, ר"ל מה שייכות לרפידים שיבוא שם עמלק להלחם עם ישראל.

352

שנ״גובלא הוצעה הנ"ל הי' לו תירוץ מספיק - שריפו ידיהם מדברי תורה לכך בא עמלק, ויש שייכות זה לזה, על פי מה שכתבתי במקום אחר לתרץ מה שאמרו חז"ל (אבות פ"ו מ"ב) שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה וכו', דלכאורה צריך טעמא. ואמרתי לתרץ, דמצינו דשיעבוד התורה היה השלמה על מה שיצאו ממצרים קודם זמנם, וכאשר כתבתי לתרץ פסוק (שמות ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקי"ם על ההר הזה. ודעת המפרשים דשיעבוד מלכיות השלימו. ואמינא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כשעוסק בתורה אז אין צריך להשלמת שיעבוד, וכשאינו עוסק וכו', וכמו שאמרו חז"ל (בר"ר סה, כ) הקול קול יעקב (בראשית כז, כב) וכו', והיינו על דרך זה, ואתי שפיר מה שאמרו שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, וק"ל.

353

שנ״דוהשתא אתא שפיר כאן גם כן, כל זמן שעסקו בתורה והי' להם השלמה, אז לא היה כח לעשיו לבוא עליהם בחרבו של עשיו, אבל ברפידים, רוצה לומר שריפו ידיהן מדברי תורה ולא הי' להם השלמה, אז ויבא עמלק, ששיעבוד מלכויות יהי' השלמה, וק"ל.

354

שנ״הכך הי' רבי חנינא מתרץ לנפשי' בלא הוצעה הנ"ל מאי רפידים. מה שאין כן אחר הוצעה שזכר רבי אליעזר מספר צ' חמורים שעולה לפי חשבון הענקה, מוכח דכבר השלימו שיעבודם במצרים מכל וכל ביום ובלילה ושנות העיבור, וכאשר זכרנו בחשבון הנ"ל. ועוד, דידוע (קידושין טז:) דבורח ויוצא קודם זמנו אין לו הענקה, וכאשר כתבתי לעיל לתרץ פירש רש"י בשלח (שמות יד, ה) מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדינו, יעו"ש. ואי סלקא דעתך שיצאו קודם זמנם, אם כן אין להם הענקה כלל. ומכל שכן לפי מה שעלה החשבון צ' חמורים מעולים דוקא, מוכח שהיו ארבע מאות שנה חוץ משיעבוד הלילות. ואם כן השתא יש מקום לשאול מאי רפידים, ר"ל למה ברפידים נתעורר עליהם עמלק, וא"ל משום דלא השלימו בו, דזה אינו, דאינם צריכין השלמה, לא להשלמת התורה ולא להשלמת שיעבוד מלכויות, והדרא קושיא למה ברפידים.

355

שנ״וורבי אליעזר הרגיש בשאלתו שהיא נוצחת, והשיבו באמת כך שמה, דלא סבירא ליה כלל דרפידים אתי לרמז שריפו ידיהם וכו', והקושיא ל"ל כפל רפידים יש דרך אחרת בזה.

356

שנ״זוהשתא יובן ביאור ש"ס הנ"ל, אמר רבי חנינא שאלת"י את רבי אליע"זר בבית מותבא רבה, מ"ה נשתנו פטרי חמורים וכו', ור"ל לפי ששאל דרך שאלה דהוא הלכה למעשה, וגם הי' מקום השאלה במותבא רבה, בבית המדרש הגדול של רבן יוחנן בן זכאי רבו של רבי אליעזר, מקום אשר הי' אסור לו להורות הלכה למעשה בפני רבו. וענין השאלה הי' מ"ה נשתנו וכו', משום דנסתפק בפירוש הש"ס שיש לפרשו בג' פנים בג' חלוקי דינין הנ"ל וכנ"ל, ואי אפשר היה לבאר שאלתו בפרטות שלא ימצא עליו מקום תפיסה, דמצי מדחי ל[י]' הכי והכי, לכך שאל בלשון הכולל כל ג' חילוקי דינין הנ"ל, דלכל הפירושים יש שינוי בין פטר חמור לסוס וגמל, ושאלו להכריע מהו השינוי שבין זה לזה, אי כפירוש א' או כפירוש ב' או כפירוש ג'.

357

שנ״חורבי אליעזר השיבו מהכרח שלא יהי' כמורה הלכה בפני רבו, לכך הי' תשובתו, וזה שאמר ואמר ל"י ר"ל לפי שהי' האמירה לי הלכה למעשה, לכך הי' תשובתו גזיר"ת הכתו"ב הוא, ר"ל חומרת הכתוב הוא, דלהחמיר אמר הכתוב שה ולא להקל, וכפירוש הג' הנ"ל, ומאחר שהי' תשובתו לחומרא לא מיקרי הוראה ושרי אף במקום רבו.

358

שנ״טוהשתא אתי שפיר מה שפירש רש"י גזירת הכתוב לפי שנמשלו וכו', שתיקן בזה שלא תיטעי לפרש כהבנת העולם דגזירת הכתוב הוא בלי טעם וכו', וזה אינו, דלא שאל טעמא כלל רק הכרעת הדין וכנזכר. והשיבו לחומרא לפי שנמשלו וכו'.

359

ש״סאך שמא תקשי, דמשמע לפי שאמר ל"י, לכך השיבו לחומרא, מה שאין כן בלאו הכי הי' מקום לפרש להקל, וזה אינו דהא לפי טעם שנמשלו וכו' צריך דוקא שה. לזה אמר ועוד לפי שסייעו את ישראל וכו', ר"ל דבאמת יש לו עוד טעם אחר, לפי שסייעו, ולפי טעם זה יש לפרש להקל דאם אין לו שה פודה בכסף כהקדש, וכפירוש הרמב"ם וכנ"ל. אלא לפי ששאלו הלכה למעשה במותבא רבא הוצרך להשיבו לחומרא ואמר טעם לפי שנמשלו וכו', אבל אי לא היה השאלה הלכה למעשה או שלא הי' במותבא רבה, הי' באמת מושיבו מיד טעם לפי שסייעו, לפשוט לקולא, ולא טעם שנמשלו, משום דבלאו הכי יש עליו סתירה, דלפי טעם זה היה ראוי לפדות שה בחמור כמו שנפדה במצרים שה בחמור, וכן הקשה במדרש רבה פרשה ד' (במד"ר ד, ה), יעו"ש.

360

שס״אאך דבאמת קשה למה שאל זה מרבי אליעזר, דבזה לא היה יכול לפשוט לו כי אם לחומרא, ולמה לא שאל מתנא אחר. לזה ביאר ואמר ועוד שאילתו מאי רפידים, ועוד שאילתו מאי שיטים, והואיל שהוצרכתי לשאול ג' ענינים שאין ענין זה לזה, אי אפשר הי' לשאול כי אם מרבי אליעזר דווקא, ודוק.

361

שס״בומדי דברי בזה, נראה לי לבאר ש"ס דברכות (ט:) דבר נא באזני העם וגו' (שמות יא, ב), שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, עכ"ל. וכבר דשו רבים, ולקצר באתי עכשיו, חדא דאף אם לא יאמר הצדיק ראוי להאמר חס ושלום שישונה הבטחתו יתברך באפס קצה. ועוד דהל"ל בקיצור שלא יאמר הצדיק וכו', מאי אותו דקאמר, מאי בא למעט. ועוד, הא על כרחך אין מקום לומר ועבדום ד' מאות שנה קיים בהם, דודאי לא היו במצרים רק רד"ו שנים.

362

שס״גונראה לי לתרץ בקיצור נמרץ, חדא יתורץ באידך, דאיתא בפרק ט' דשבת (פט:) לעתיד יאמר הקב"ה לאברהם בניך חטאו, א"ל ימחו וכו', ליעקב בניך חטאו א"ל ימחו, אמר הקב"ה לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה, א' ליצחק בניך חטאו, א"ל בני ולא בניך, [ועוד] כמה שנותיו של אדם ע' שנה, דל ך"ה דלילות וכו'. וכתב בסמיכת חכמים דף ל"ו ע"א: דלסברת יצחק שני חיי האדם הוא בלא לילות וז"ש דל ך"ה דלילות וכו', יעו"ש. והנה אברהם ויעקב שלא מצאו מקום להמליץ עבור ישראל בזה, על כרחך משום דסבירא להו דבכלל שנות האדם הוא ימים ולילות, ועברו רוב שנותיהם בחטא, וכמו שפירשו המפרשים בזה, יעו"ש.

363

שס״דוידוע מה שנאמר בתהילים סימן מ"ה (ח) אהבת צדק ותשנא רשע וגו', ודרשו חז"ל (בר"ר מט, ט) אהבת לצדק בריותי, שכל המצדיק וממליץ עבור ישראל בשם צדיק יכונה.

364

שס״הובזה יובן שלא יאמר אות"ו צדיק, ר"ל דוקא יצחק אשר בשם צדיק יכונה, על שהצדיק את ישראל במליצה שאמר דל כ"ה דלילות וכו', וע"כ סבירא לי' דאין לילות בכלל שנות האדם, וע"כ מה שגזר הקב"ה שיהיו במצרים ד' דורות ודור רביעי ישובו הנה, היינו בלא לילות, והמצרים שיעבדו בהם אף בלילות הוי השלמה שיהי' ת' שנה במילואו, וכדעת פרקי רבי אליעזר (פרק מז) בזה, יעו"ש. ואם כן ליצחק יש מקום לומר ועבדום ת' שנה קיים בהם וכו', מה שאין כן אברהם ויעקב דסבירא להו דשנות אדם גם לילות בכלל, אם כן לא הוי לילות השלמה, דדי להפקיע את עצמן, ולא נתקיים בהם ועבדום ת' שנה, ואיני צריך לקיים בהם גם כן ואח"כ יצאו ברכוש גדול, ואין מקום לבקשה שישאלו כסף וזהב, מה שאין כן ליצחק, וז"ש אות"ו, ודוק.

365

שס״וואמנם על דרך מוסר נראה לי לבאר ח' קושיות אחרונות, וארשום בקיצור כל הספיקות הנופלין כאן בשיטה זו, א' לשון שאלתי הלכה למעשה, וכמ"ש בסמיכת חכמים וכו', והל"ל אמרתי לרבי אליעזר. ב' למה דוקא מרבי אליעזר שאל ג' שאלות אלו. ג' ל"ל זה שהי' במותבא רבה. ד' אכתי לא נודע מותבא רבה של מי הוא וכו'. ה' לשון מה נשתנו פטרי חמורים וכו'. דהל"ל למה נשתנו וכו'. ו' קשה מכל מקום, אי סוס וגמל אתי שפיר וכו' הל"ל למה פטרי חמורים וכו', ואי פטרי חמורים אתי שפיר הל"ל למה סוס וגמל אין צריך פדיון וכו'. ז' על כרחך מוכח דכוונת השאלה על סוס וגמל וכו', אם כן ה"ל להפוך סגנון השאלה מה נשתנו פטרי גמלים וסוסים מפטרי חמורים וכו'. ח' קשה, אי קאי שאלה על הקב"ה וכו', ואי על ישראל הא קרא כתיב ופטר חמור תפדה וגו'. ט' לשון ואמר לי וכו', דהל"ל רק ואמר וכו', וכך כתב בסמיכת חכמים. י' גזירות הכתוב משמע בלי טעם, ואיך אמר ועוד שסייעו וכו'. י"א לרש"י בחומש מרכיב ב' טעמים יחד גזירות הכתוב לפי וכו'. י"ב למה מספר צ' חמורים לכל אחד. י"ג מה ענין אלו ג' שאלות יחד. י"ד למה שאל על רפידים יותר מכל מ"ב מסעות. ט"ו לשון מה נשתנו פטרי חמורים וכו' לשון רבים, והל"ל לשון יחיד מה נשתנה פטר חמור מפטר סוס וגמל, לישנא דקרא ופטר חמור תפדה בשה, הרי לשון יחיד, מה שאין כן השתא משמע דשאלתו על ב' סוגי חמורים. ט"ז לשון ואמר לי גזירות הכתוב, מה שאין כן לאחרים אינו גזירת הכתוב, דאל"כ קשה קושיא ט' הנ"ל. י"ז לשון בשעה שיצאו ממצרים וכו', תיבת בשעה מיותר, דהל"ל שסייעו כשיצאו וכו'. י"ח חמורים לובים, פי' רש"י (ד"ה לובים) מעולים, והתוספ[ו]ת (ד"ה תשעים) כתבו לובים הוא חמור מצרי וכו', ויש להבין כוונת התוספות בזה. י"ט שריפו ידם מדברי תורה, וכן הוא אומר לא הפנו אבות אל מרפיון ידים, מה ראי' יש לזה יותר מזה שהוצרך לומר ואומר.

366

שס״זונראה, דבאמת שאל על ב' סוגי חמורים, ולכך השיב על סוג א' גזירת הכתוב, ועל סוג ב' טעם ועוד שסייעו וכו', וכל זה לרש"י לשיטתו, והתוספות לשיטתו.

367

שס״חוהאחד הוא כפשוטו, מה נשתנו פטרי חמורים וכו', ר"ל מאחר דכתיב סתם (במדבר יח, טו) ואת בכור הבהמה טמאה תפדה, משמע דכולם יש בהם קדושה לפדות בכוריהם, ולמה פטר אחר, דדוקא חמור יש בו קדושת בכורה, שנאמר ופטר חמור תפדה, ולא שאר בכורי בהמה טמאה, וזה ששאל מה נשתנו וכו'.

368

שס״טוכי תימא כטעם המדרש, ורש"י מביאו, לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים, שנאמר (יחזקאל כג, כ) אשר בשר חמורים בשרם, וישראל נקראו שה, ולפי שהרג הקב"ה בכורי מצרים ופדה בכורי ישראל, לכך גזר אומר דפטר חמור נפדה בשה וכו', עיין במדב"ר פ"ד (ה), יעו"ש, אם כן איפכא ה"ל לפדות בכור שה על ידי חמור. וזהו ששאל מה נשתנו חמורים מפטרי סוסים וגמלים, וכי תימא כנ"ל אם כן קשה איפכא ה"ל לפדות פטר שה בחמור.

369

ש״עאמנם כאשר נבאר משנה (בכורות פ"ו מ"א) על אלו מומין שוחטין הבכור וכו', שאבאר לקמן, וביאר התוספ[ו]ת (שבת פז: ד"ה ואותו) שם למכה מצרים בבכוריהם וכו', יעו"ש. והעולה משם, שנפדו בכורי ושרי ישראל אחר שראו מכת בכורי מצרים, שלקה אותן, שמנע מהם דרכי התשובה שלא ישמעו, פן ישמע ושב ורפא לו, אז נתייראו הבכורי ישראל, וכמו שביארתי לעיל אם שמוע תשמע וכו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך (שמות טו, כו) במרפא תשובה, יעו"ש.

370

שע״אוזה כוונת הפסוק גם כן בפ' בהעלותך (במדבר ח, יז) כי לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי. והכוונה כי לי כל בכור בבני ישראל, ר"ל עכשיו נתקרבו לי כל בכור בבני ישראל שהם השרים, שהשרים בידם נתלו ופני זקנים לא נהדרו עד עתה, מה שאין כן עכשיו ביום הכותי בכורי מצרים, שהוא מכה שלא ישמעו מוסר ויאבדו, אז נתייראו כמ"ש (דברים כח, ס) אשר יגרת מ[פני]הם וכו', ואחר היראה הקדשתי אותם לי.

371

שע״בובזה אתי שפיר לשון המדרש שפדה בכורי ישראל, דקשה למה צריך פדיון. ולפי הנ"ל אתי שפיר שנפדו מיצר הרע, כמ"ש (תהלים סט, יט) קרבה אל נפשי גאלה, על ידי שראו מכות בכורי מצרים, וכמ"ש (עי' צפניה ג, ו-ז) הכרתי גוים וגו' אמרתי אך תראו ותקחו מוסר וגו'. אם כן נעשו בכורי מצרים כסא לבכורי ישראל שהם השרים, שעל ידי בכורי מצרים הנקראים חמורים נפדו בכורי ישראל הנקראו שה, וכמו שביאר מורי זללה"ה כי יש יתרון לאור הנמשך מן החושך (עי' קהלת ב, יג) עיין לעיל, לכך זכו החמורים שיפדו מהמות שה ישראל, שיפדו גם כן על ידם, שנעשו כסא שעל ידם נפדו ישראל ממיתת היצר הרע.

372

שע״גוזה נראה לי ביאור פסוק פ' בא (שמות י, כב-כג) ויהי חושך אפילה בכל ארץ מצרים לא ראו איש [את] אחיו. ר"ל דכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"א) כמו חולי הגוף טעם מתוק למר, כך חולי הנפשות וכו', עיין במקום אחר. ושמעתי משל מוהר"ם מגיד - אם יש ענן וחשך בעיניו נדמה לו שהוא על חבירו, ודפח"ח. וז"ש (שמות טו, כג) כי מרים הם וכו'. וה"נ מחמת החשך לא ראו איש את אחיו, ר"ל החושך שבעיניו הי' מסך מבדיל שלא ראה והשיג איש ערך אחיו, שסובר שהוא אחיו, כמו ששמעתי משל מן זכרי' הנביא וכו', והיינו מחמת שלא קמו איש מתחתיו ממדריגתו, סובר גם חבירו כך. ובאמת זה אינו, וכמו שכתב מוהרח"ו כי אריסטו הכחיש הנבואה, שסובר אם היו ראוין לנבואה מי ראוי יותר ממנו וכו'. ומכח זה סובר שאין אדם עושה לשם שמים לדונו לכף זכות, ובאמת הוא חושך שיש בעצמו, וכמו שביארתי אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו (אבות פ"ב מ"ד), כי הדן חבירו לזכות וכו' (שבת קכז:), יעו"ש. ר"ל שלא ראו בסבר פנים יפות פני חבירו גם שהוא אחיו במעשים רעים מכל מקום שנאו זה את זה, ולא קמו איש מתחתיו, למדו הרע ולא קמו ממדריגתן, שלשת ימים, ואז נעשה טבע, כמו שביארתי פסוק (שמות טו, כב-כג) וילכו שלשת ימים בלא מים ושוב לא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם וכו', עיין במקום אחר. אבל נמשך יתרון לאור ישראל מן החושך של מצרים כאמור, וז"ש ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם, ר"ל שאחר שראו אור אז ידעו כי הם במושבותם, על מצב ומושב אחד הם יושבים, וכמו שביארתי (ויקרא יג, יד) וביום הראות בו בשר חי יטמא וכו', יעו"ש במקום אחר.

373

שע״דאמנם טעם זה לא ניתן לכתוב ולאמור בפני המוני עם, שיש בזה מקום לאפיקורסים לומר אם כן גם עובדי עבודה זרה נעשו כסא וכו', ובאמת זה אינו, כי יש הבדלה כמו שביאר מורי זללה"ה, ודפח"ח. ועל פי זה נבאר לקמן פסוק (דברים כט, יח) והיה בשמעו את דברי האלה והתברך בלבבו וגו'.

374

שע״הוז"ש ואמר לי גזירת הכתוב, לפי שהי' כוונת שאלתו הלכה למעשה להמוני עם, כמו שבארתי זה במקום אחר, לכך אמר לי, שלא לגלות טעם הדבר בפני המוני עם רק גזירת הכתוב, אבל באמת יש טעם נכון למה נשתנו פטרי חמורים וכו', כי המצרים נקראים חמורים וכו'. וזה שפירש רש"י בחומש (שמות יג, יג) גזירת הכתוב, לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים וכו', ואתי שפיר, והבן.

375

שע״וואמנם סוג שאלה ב' מה נשתנו פטרי חמורים וכו', הוא על כונה אחרת, דכתב רמ"א באורח חיים סימן ו', ומפליא לעשות - שקושר דבר רוחני בדבר גשמי וכו', יעו"ש, כי האדם הוא חומר וצורה, וכמו שהוא בפרט אדם אחד כך יש בכללות העולם אנשי הצורה ואנשי החומר, אנשי הצורה העוסקים בצרכי נשמה, ואנשי החומר העוסקים בצרכי הגוף והחומר, וכמו שכתבתי במקום אחר ויחבוש את חמורו (בראשית כב, ג), הגוף והחומר, יעו"ש. ויש לפרש גם כן על כללות אנשי החומר, כמ"ש (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן, שהם אנשי החומר.

376

שע״זוהי' השאלה מה נשתנו פטרי חמורים להיות נפדין בשה, שהם שלומי אמוני ישראל הנקראים שה פזורה ישראל (ירמיה נ, יז), וכוונת שאלתו, דכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות תלמוד תורה (הלכה ח) כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין זקן, אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים חייב לקיים מה שנאמר בתורה (יהושע א, ח) והגית בו יום ולילה וכו', מובא ביורה דעה סימן רמ"ו, יעו"ש.

377

שע״חוכן לענין תפלה ועבודת ה' אין הפרש כלל בסוג ישראל, כמ"ש (שמות יט, ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וגו', הרי כל ישראל בכלל אחד נכללו שנקראו ממלכת כהנים וגוי קדוש.

378

שע״טוהטעם שנק' ממלכת כהנים, הוא על דרך שביארתי במקום אחר שפתי כהן ישמרו דעת [ו]תורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב, ז), ר"ל כי כהני משרתי ה' ישמרו דעת, שלא יפלו בגדר השכחה, ויהי' דעתו עליו שידע כי מלאך ה' צבאות הוא, ר"ל שעושה שליחותו יתברך, כמו מלאך שנשלח בעולם הזה ולובש מלבוש לצורך שליחותו וחוזר ופושטו, כך האדם בעולם הזה נתלבש בגוף רק לצורך שליחותו יתברך, שנתלבש בגופו רק לעבודת השם יתברך וכו', יעו"ש. וז"ש ממלכת כהנים, שיעסוק רק בעבודת ה', ומיעוט פרנסתו על הוצאת הדרך, כנזכר במשל בעל עקידה יעו"ש.

379

ש״פ(וביותר יש לומר, מאן מלכי רבנן (גיטין סב.), ושמא תאמר שתעשם עטרה להתגדל בעושר, וכבודם ירבה, לזה אמר ממלכת כהנים, שיעשה שליחותו בעיר ההיא שנשלח שם שיהי' שפתי כהן ישמרו דעת [ו]תורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, ואתי שפיר ממש כמשל בעל עקידה הנ"ל.

380

שפ״אובזה נבאר פסוק (ויקרא ו, ב-ד) בפר' צו את אהרן ואת בניו לאמו"ר, על עסק אמירה, שיהיו שפתי כהן וכו', שהם מלכי רבנן שיהיו ממלכת כהנים ולא יהיו אלהי כסף וזהב. וז"ש ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס, שלא ימנעו האמירה פן על ידי זה לא יוכלו לפקחו בצרכי גופם רק בצרכי נשמתם, והיינו זאת תורת [ה]עולה - שיהי' שפתי כהן וכו', להעלות מדריגה הנקרא זאת לו חכמו ישכילו זאת (דברים לב, כט), וז"ש כי מלאך ה' צבאות הוא, שיעשה שליחתו בעיר ההוא, על דרך הנ"ל. ובתחלה שצריך ולבש הכהן מדו בד, שיתבודד קצת היום וכו', ואחר חצי היום ופשט את בגדיו של הבדידות, ולבש בגדים אחרים, ר"ל של אחרים המוני עם, שיקשט אחרים אח"כ, והוציא את הדשן וגו', וכמו שכתבתי פירוש המשנה (קידושין פ"ד מי"ב) מתייחד אדם עם אמו ועם בתו, עיין במקום אחר.

381

שפ״בונחזור לענין הנ"ל, שנקראו ממלכת כהנים וכנ"ל. ושוב הזהיר הקב"ה למשה בפ' קדושים (ויקרא יט, ב) דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם. וכאשר ביארו האלשיך (עה"פ) שיש בני אדם תועים מדרך השכל לומר כי גדר חסידות וקדושה הוא לאחד בעיר וכו', יעו"ש. הרי כולם ככלל אחד נכללו ואין הפרש בין אנשי הצורה לאנשי החומר.

382

שפ״גובאמת מצינו היפך זה, כי החמורים, אנשי החומר, פורקין עול תורה ועבודה מעליהם, ונפדין בשה - מה שהתלמידי חכמים שלומי אמוני ישראל הנקראים שה, עוסקים בתורה ועבודת ה', הם נפדין ונפטרין בזה.

383

שפ״דובאמת קשה מה נשתנו וכו', פטרי חמורים, הם הבכורים והשרים שעוסקים יומם ולילה בצרכי הגוף והחומר, וביותר שהם מנאצים ונאצו קדושי ישראל, ועל ידי זה אחרים נזורו אחור, וגם הם להוטים אחר בצעם וכמו שביארתי במקום אחר פסוק (תהלים נח, כד) אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך, יעו"ש. וכן ביאר הפסוק (דברים יד, כד) וכי ירחק ממך המקום וגו', עיין באלשיך פ' ראה. וגם י"ל מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים, דכתב בכתבי האר"י זללה"ה (פע"ח ש' הזמירות פ"ו) סוס ורוכבו רמה בים וגו' (שמות טו א, פסוד"ז), דהיינו סוס ונוק' יעו"ש. אם כן כל האומות נקראים על שם שר שלהם סוס ונוק'. גמלים, שהם נראין גומלין חסד לעשות גשרים, וכמבואר בש"ס דעבודה זרה (ב:). וז"ש מה נשתנו פטרי חמורים - שרים אנשי החומר שבסוג אומה ישראל, מפטרי סוסים וגמלים - הם שרי האומות, שהם גם כן סוחרים וחנונים ואורנדיש, ולא נפדין בשה רק חמור כנ"ל.

384

שפ״הושאלה זה הי' במותבא רבה, ר"ל שהורגל תמיד בבית המדרש הגדול לעסוק יומם ולילה בתורה ועבודת ה', וכשראה בני אדם רוב העולם מניחין חיי העולם של הנשמה ועוסקין בחיי שעה בצרכי הגוף והחומר, תמה, כמו רשב"י ובנו רבי אלעזר כשיצאו מן המערה תמהו בזה גם כן (שבת לג:), ואפשר שזהו רבי אלעזר ששאל ממנו זה גם כן מה נשתנו וכו'.

385

שפ״וועל סוג שאלה ב' השיב, ועוד שסייעו את ישראל בשעת יציאתן ממצרים כו' צ' חמורים לובים כו'. דבעוללות אפרים דף ך"א (מאמרים נה-נו) ביאר פסוק (שמות יא, ב) דבר נא באזני העם כו', עיין לעיל מזה. ונראה לי דזה שאמר הכתוב (בראשית מט, יד) יששכר חמור וגו', ר"ל למה זכה יששכר להיות יודעי בינה לעתים יותר מכל השבטים, לפי שעשה זבולון עצמו כחמור לעול לעסוק בפרקמטיא עסקי החומר, ולפרנס ליששכר, והי' יששכר פנוי לעסוק במושכלות, וכמו שכתב הרמב"ם (הקדמה לפיה"מ) ברוך שברא אלו לשמשני כו', ולצוות לזה כו' (ברכות ו:).

386

שפ״זוז"ש שהחמורים אנשי החומר סייעו לישראל, הם שלומי אמוני ישראל, לפרוק משאם שיהיו נקי כפים ויוכלו לעלות בהר ה', והם החמורים אפטרופוסים שלו נושאים משא כסף וזהב שלהם של התלמידי חכמים, כמו שכתב האלשיך ביאור פסוק על פי ש"ס הכותב כל נכסיו לבן אחד בין הבנים לא עשאו אלא אפוטרופוס כו', יעו"ש.

387

שפ״חובזה ביארתי משנה (אבות פ"ג מ"ז) תן לו משלו שאתה ושלך שלו, כי (ברכות יז ע"ב) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וגם ארון נושא נושאיו (סוטה לה:), עיין מזה במקום אחר. ואם כן כסף וזהב של התלמיד חכם הם אצל אנשי החומר בפקדון לעשות משא ומתן, שהם ישאו משאם כדי שהתלמידי חכמים יוכלו לעלות כו', אם כן הם מסייעים אותם.

388

שפ״טוז"ש צ' חמורים, כי יוכל להיות צדי"ק על ידי חמורים אלו, שיש לו חמור המסייעין, כמו זבולון ליששכר, ולכך נקראו אלו חמורים לובים, ופירש רש"י מעולים, כי (קהלת ז, יב) בצל החכמה בצל הכסף, שזוכים שניהם, וכמ"ש בש"ס כל העושה מלאי לתלמיד חכם וכו'.

389

ש״צ(הג"ה - והנה כל זה אתי שפיר כשהחמורים יודעים זה שמשאם כסף וזהב הם של ישראל התלמידי חכמים, לפרנסן, אז הארון נושא את נושאיו, וכאשר ביארתי מזה במקום אחר. מה שאין כן אם אינם מפרנסין לתלמיד חכם, שאמר כח ידי עשה לי החיל הזה, ואין משאם הכסף וזהב של ישראל התלמידי חכמים, שאינם מסייעים לישראל, אם כן הדרא קושיא מה נשתנו פטרי חמורים לפרוק עול תורה ומצות ולפדות עצמן בשה, שהם התלמידי חכמים.

390

שצ״אונראה לתרץ זו על ידי קושיא י"ז הנ"ל, בשעה שיצאו ממצרים כו', דוקא בשעה ההיא ותו לא. ותחלה נתרץ ש"ס דבבא בתרא (עד.) תא ואחוי לך הר סיני וכו', עיין מזה במקום אחר, וביאור פסוק (ישעיה מב, כד) מי נתן למשיסה יעקב, גם כן שם. וז"ש שסייעו החמורים בשעה שיצאו ממצרים, שאז הי' אחדות בין ישראל התלמידי חכמים, וזה גרם אחדות בין אנשי החומר והצורה גם כן, לכך סייעו, מה שאין כן אח"כ נסעו במחלוקת וביזו זה את זה, נתקלקל הדבר שלא סייעו כו'.

391

שצ״בוהנה אמרו חז"ל (מכילתא פ' יתרו) ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחן שם ישראל כו' (שמות יט, ב), מה ביאתן בתשובה כך נסיעתן מרפידים בתשובה. ולכך בהתאסף ראשי העם יחד שבטי ישראל (דברים לג, ה), וכמ"ש בע"ח, יעו"ש. ואז מצאו מקום לשאול מאי רפידים, דבלא זה הי' לו תירוץ מספיק מה שאין כן אחר ביאור הנ"ל - דקשה בפסוק בפ' בשלח (שמות יז, ח) ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, דקשה מה בא להשמיענו שהי' מלחמה זו ברפידים או במקום אחר. ועל כרחך צריך לומר כי המקום גורם, שריפו ידם מדברי תורה, וזה גרם מלחמת עמלק זרעו של עשו, בזמן שקול יעקב אין ידי עשו שולטות, מה שאין כן ברפידים שריפו ידם מדברי תורה, לכך ויבא עמלק. וכי תימא הלא לימוד התורה הוא בפה ולא ביד, זה אינו, עיין ביאור זו לקמן, והעולה משם, שרים בידם נתלו פני זקנים לא נהדרו (איכה ה, יב), הרי שנפרדו אנשי החומר מאנשי הצורה שלא להחזיק בידם, ועל ידי זה נפרדו גם כן אנשי הצורה, שלא הי' אפשר לקיים מה שנאמר בזהר זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא, כי שרים בידם נתלו פני זקנים לא נהדרו, וז"ש רפידים שריפו ידם מדברי תורה, על דרך שנאמר בירמי' (מז, ג) לא הפנו אבות אל בנים, הם התלמידי חכמים הנקראים אבות, לא הפנו אל בנים אנשי החומר, מחמת רפיון ידים, שלא רצו שיאחזו הזקנים בידם וכנ"ל. מה שאין כן השתא שאמר שסייעו את ישראל כו', משמע שהי' באחדות אחת, ונלמד מה ביאת הר סיני בתשובה ואחדות כך ברפידים וכנ"ל, אם כן הדרא קושיא מאי רפידים, דמשמע דזה גרם מלחמת עמלק, וזה אינו.

392

שצ״גוהשיב, באמת סבירא לי' רפידים שמה. אמנם גם לתנא דסבירא לי' שריפו ידיהם מדברי תורה, גם כן לק"מ, וז"ש כתנאי, חד סבירא לי' רפידים שמה, וחד סבירא לי' שריפו ידם וכו'. וכי תימא הא אמרינן ברפידים היו באחדות, זה אינו, כשנסעו מרפידים, ר"ל שנסעו מבחינה זו שריפו ידם, אחר שראו מלחמת עמלק ושבו בתשובה לדבק אל התלמידי חכמים באחדות אחת, אז זכו לקבל התורה שנאמר (שמות יט, ב) ויחן שם ישראל, כי האחדות הכרחי לקבלת התורה, כמ"ש (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, וק"ל) ובא להוציא אנשי החומר שאינם מעולין, האומר לתלמיד חכם שלי שלי ושלך שלי, ונגד אלו נקראים אלו מעולים, וק"ל.

393

שצ״דוכל זה לשיטת רש"י, אבל התוספות מפרשי ב' סוגי חמורים בענין אחר, כי מובא בזוהר (ח"ג ערה:) ראשי תיבות חמור - חכם מופלא ורב רבנן כו', הרי חמור מורה על התלמיד חכם, ויש בזה ב' סוגים, אחד חמור מעולה כפירוש רש"י, ב' חמור מצרי. ויש בזה כמה סוגים, א' על דרך שבארתי כי יהי' לאיש ב' נשים אחת אהובה ואחת שנואה (עי' דברים כא, טו), כי איש זה איש מלחמה ה' שמו, יש לו ב' נשים, אלו התלמידי חכמים, אחת אהובה - אלו תלמידי חכמים שבבבל, שכתב מוהרש"א בסנהדרין חנופה וגסות ירדה לבבל (סנהדרין כד.), עיין במקום אחר, וזה נקרא חמור מעולה. ב' שנואה, חמור מצרי, שהכל מצירין לו, כי (כתובות קה:) האי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא כו'.

394

שצ״העוד יש לומר חמור מעולה, שאינו מבקש לילך בגדולות ונפלאות, והוא מעולה בעיני עצמו במדרגתו שהי' לו מאז וקדם, וגם אינו רואה חוב לעצמו. ב' חמור מצרי, על דרך (תהלים קיח, ה) מן המצר קראתי, שהוא מיצר תמיד על מדרגתו שאינו בשלימות, וכמו ששמעתי ממורי זללה"ה את"ה הוא כו', כשהוא סובר שהוא קרוב אל ה' הוא רחוק, והרחוק הוא קרוב. והוא על פי משל סולם הסובב כו'. וכן שמעתי ממורי זללה"ה משל לשני בני אדם שעברו בין הליסטים, אחד שכור ולא נודע לו מכתו וגזילתו. וכן ביאר מורי הלך ילך ובכה וגו', בא יבא ברינה (תהלים קכו, ו), ב' הי' פקח וידע מצער כו'. אם כן זה נקרא חמור מצרי, שמיצר תמיד.

395

שצ״ווהי' שאלתו מה נשתנו פטרי חמורים, התלמידי חכמים שהם ב' סוגי חמורים התלמידי חכמים, מפטרי סוסים וגמלים, שהם המוני עם, שאלו יש בהם קדושה לעסוק בתורה ועבודה, ואלו סוסים וגמלים נפטרו מכל וכל, והא כתיב (ירמיה לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו'.

396

שצ״זומשני גזירת הכתוב, ועוד שסייעו את ישראל, ור"ל כמו גזירת הכתוב שהוא גזירה שוה כך ה"נ מאחר שהחמורים שהתלמידי חכמים סייעו את ישראל, דנקרא חמור ראשי תיבות חכם וכו', וגם כן חומר. והענין, כי כתב בספר מגיד מישרים אשתו של הבית יוסף היתה בגלגול הקודם תלמיד חכם, ולא השפיע לאחרים, לכך נתגלגל עתה באשה, לקבל השפע וכו'. א"כ בתחלה הי' חמורים ת"ח וסייעו את ישראל, בגלגול ועתה נעשו חמורים אנשי חומר לסייע לתלמידי חכמים, לכך חמור נפדה בשה, והבן. וכמו שביארתי במקום אחר משה זכה וזיכה את הרבים, שנאמר (דברים לג כא) ומשפטיו ע"ם ישראל (אבות פ"ה מכ"א), שסייעם בכל גלגולים וכו'. וזהו ממש וינצלו את מצרים (שמות יב, לו) גם כן, שהוא משא כסף וזהב, בסוד (בראשית מז, יד) וילקט יוסף את כל הכסף המבואר בכתבים, וה"נ שסייעו את ישראל מצד האחדות שנכללו זה בזה, וכמו שביארתי מצוה ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח) וכו', וגם האלשיך ביאר פסוק ואהבת לרעך כמוך אני ה', יעו"ש.

397

שצ״חעוד יש לומר שסייעו את ישראל וכו', וגם כן קצת בדרך הנ"ל. ונבאר פסוק (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום וגו'. והוא, דקשה קושי' מה נשתנו פטרי חמורים אנשי החומר לפרוק עול תורה ומצות, ונפדה בשה ישראל הם התלמידי חכמים, ומה בכך שהתלמיד חכם מקיים התורה, אנשי החומר במה יזכו, אם לא בריתי יומם ולילה וכו' (ירמיה לג, כה).

398

שצ״טאמנם נראה, בש"ס דעירכין פ"ג (יז.) אמרי, זה דור דורשיו (תהלים כד, ו), פליגי בה רבי יהודא ורבנן, חד אמר דור לפי דורשיו, הדור לפי פרנס. וחד אמר פרנס לפי הדור, ופריך וכו' ומסיק לענין תוקפא וניחותא, ור"ל דכתיב (עי' ישעיה ח, ו) יען מאסתם את מי השילוח ההולכים לאט וכו'.

399

ת׳אמנם י"ל, דמצינו נשמת משה הי' כלול מכל נשמת ישראל, וכן בכל דור ודור הדור נכללו בנשמת הפרנס, וכמו שכתב בספר הגילגולים יעו"ש, ולענין זה הדור לפי הפרנס, שנכללו נשמת הדור בפרנס, וחד אמר שנכלל נשמת הפרנס בדורו, ושניהם אמת, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כמבואר בכתבי במקום אחר. אם כן, מאחר שהתלמיד חכם כלול מכל הדור, אם כן בקיום התלמיד חכם נחשב כאלו קיימו כולם. אך דכל זה כשאין פירוד ביניהם, מה שאין כן כשיש פירוד, וז"ש (שבת קיט:) כל המבזה תלמיד חכם אין רפואה וכו'.

400

ת״אובזה יובן ה' עוז לעמו [יתן], ר"ל תלמיד חכם הנקרא עמו, וקשה הא כל ישראל צריך לקיים התורה, ומשני ה' יברך את עמו בשלום, שיהי' חיבור לתלמידי חכמים עם אנשי החומר, וק"ל.

401

ת״בוהנה שמעתי ממורי מובא לקמן כל המסייע לחבירו נעשה כסא לחבירו, כמו יד האדם המושיט דבר למעלה אז כולו שם, כמו גזירה שוה וכו'. וז"ש שסייעו את ישראל, אם כן הם כולם שם, וכאלו קיימו הם גם כן, והבן.

402

ת״גובזה נבאר ש"ס סוף נזיר (סו:) אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר (ישעיה נד, יג) וכל בניך למודי ה' וגו'. (וזש"ה (תהלים קיט, קסה) שלום רב לאוהבי תורתיך ואין למו מכשול), ור"ל תלמידי חכמים העוסקים בתורה, מה שאין כן שאר העולם וכנ"ל, על ידי זה גורמים ומרבים שלום בעולם, כי העולם צריך שלום עם התלמידי חכמים שיוכללו בו בתורתו ועבודתו. שנאמר וכל בניך למודי ה', קשה, וכי אפשר שיהיו כולם לימודי ה', לזה אמר על ידי ורב שלום בניך אז נחשבו כולם למודי ה', על ידי אחדות ושלום וכנ"ל, וק"ל.

403

ת״דעוד י"ל, וגם פסוק ה' עוז לעמו יתן וכו'. דנתינת התורה אי אפשר לכל אחד לקיים, כי אם שזה מקיים מצוה אחת וזה מצוה אחת, ונחשבו לאיש אחד על ידי אחדות ושלום, מה שאין כן כשיש פירוד ח"ו. ובזה יובן ה' עוז לעמו יתן, קשה, וכי אפשר לקיים לכל אחד כל התורה, ומשני ה' יברך את עמו בשלום, וק"ל. עיין במקום אחר זה באריכות.

404

ת״הועל פי זה יבואר פסוק בפ' ויקרא (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב מכם, רוצה לומר שיהי' תואר אדם, אהל שכן באדם (תהלים עח, ס), שיהי' לו פנאי לדבק בו יתברך, הוא מכם, על ידי רבים העוזרים לו ודבקים בתלמיד חכם לסייעו שיהי' מקורב לה', וזהו קרבן לה'. מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, והנה תואר בהמה ביאר הש"ך על התורה, שיהי' דומה לבהמה, שלא ירגיש שום צער ובזיון. מן הבקר, שיעמוד בבוקר בבחרותו כו', יעו"ש. ובאתי אני ומלאתי את דבריו מ"ש ומן הצאן, היינו כמו הצאן ההולכים אחר הרועה אז אדם אתם, וכמו שכתב האלשיך (שמות יג, ה) בפסוק (יחזקאל לד, לא) צאן מרעיתי אדם אתם, יעו"ש. ובזה תקריבו את קרבנכם, וק"ל.

405

ת״וועל פי זה נבאר פסוק (ויקרא ו, ב) צו את אהרן ואת בניו לאמור ואת תורת העולה וגו', היא העולה על מוקדה. ודרשו במדרש (ויק"ר ז, ו) נימוס קלוסין, כל המתגאה אינו נידון אלא באש. ויש לתמוה מאן דכר שמי' של המתגאה לכאן. ועוד, זאת מיעוט ותורת ריבוי.

406

ת״זונראה לי דודאי לא דברה תורה במתים, שאיש המוני במה יתגאה, שעוסק כל ימיו בעניני עולם הזה שהוא צל עובר, אלא על כרחך איירי בכהנים עובדי ה' כל ימיו להתבודד, ושמא יתגאה, וכמעשה דר"א בן שמעון שפגע בו אדם מכוער כו' (תענית כ.), והגאוה היא שורש לכל עבירות, כמו שכתב היעבץ, ואפשר שגם ר"א בן שמעון ראה באדם מכוער ביותר על ידי ליכלוכי מעשיו, וראה בעצמו שהוא למד תורה הרבה ועשה הרבה, והי' מקום להתגאות נגדו כו'. והכי נמי כהנים עובדי ה' כל ימיהם שמא יתגאו נגד המוני עם המכוערין ביותר בלכלוכי מעשיהם. לכך ציוה השם יתברך שיאמר לאהרן ובניו כהני ה' עובדי השם יתברך כל ימיו, שלא יתגאו נגד המוני עם שהם המדריגה התחתונה, כי זאת תורת העולה, כי על ידי זאת מיעוט, שהוא מדריגה תחתונה של המוני עם, היא תורת העולה במעלות השלימות, התלמיד חכם שהוא מקדש ה' העולה במעלות רמות להתבודד, הוא פנוי לזה על ידי רבים העוזרים לו, וכמו שכתבתי לעיל אדם כי יקריב מכם וגו'.

407

ת״חוכי תימא למה הזהיר על הגאוה יותר משאר עבירות. ומשני, היא העולה על מוקדה, נימוס קלוסין כל המתגאה כו', לכך הזהיר ואמר זירוז לבני אהרן כו', וק"ל.

408

ת״טועל פי זה נ"ל דזהו כוונת המשנה באבות (פ"ד מ"ג) אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום. וכבר זכרתי ביאורי במקום אחר. וכעת נראה לי דאתי שפיר, אדם כי יקריב מכם לפי דברינו הנ"ל כשהם מסייעים אותו, מה שאין כן כשיש בישראל זרע עמלק הלוחמים עם כהני עובדי ה', באמת היא מלחמה לה' בעמלק מדור דור, וכאשר ביארתי במקום אחר, וז"ש (שבת קיט:) כל המבזה תלמיד חכם וכו'.

409

ת״יובזה יובן אל תהי בז לכל אדם, ר"ל תואר אדם שיהיה אהל שכן באדם, אל תהי בז מלדבק בו ולסייעו, ומכל שכן לבזותו להלחם בו כדי שלא יהי' פנוי להתבודד בדביקות ה' שיהי' מקדש ה'. שאז גורם ח"ו שהוא מפליג לכל דבר, כי השכינה שנקר' דבר שלא תמצא מנוח לנוח בצדיק, גורם להפליג ולהסתלק למעלה ח"ו. וז"ש שאין לך אדם שאין לו שעה, כי השכינה נקראת שעה כמפורש בתיקונים (תס"ט ק:) דקיימא לי' שעתא כו', ואין תואר אדם שאין השכינה שורה עליו וכדמפורש לעיל. ואין לך דבר שאין לו מקום, כי להשראת השכינה, הנק' דבר, צריך הכנת מקום שיהיה פנוי להתבודד על ידי רבים העוזרים, מה שאין כן בהכשל עוזר נפ(ו)ל עזור (עי' ישעיה לא, ג), לכך הזהיר התנא אל תהי בז וכו', וק"ל.

410

תי״אפן ו' ביאור הפסוק ויקחו לי תרומה (כה, ב), ודרשו חז"ל תרי ממאה וכו'. ויש להבין, הא כתיב תרי מה ולא מאה. ונראה לי לבאר קושית מוהרש"א (ברכות לג:) אין לגבי משה זוטרתי וכו', הא אמר זה לישראל. ב' מה מקום להקשות על רבי חנינא ולא על הפסוקים עצמן דקשיא אהדדי, דכאן משמע דיראה זוטרתי, ושם (ישעיה לג, ו) כתיב יראת ה' היא אוצרו וכו', יעו"ש. ובארתי זה במקום אחר.

411

תי״בונ"ל דמצינו ב' בחינות מ"ה בפסוק מ"ה שמו ומה שם בנו כי תדע וגו' (משלי ל, ד). וסודו רמוז בזוהר פ' יתרו דף ע"ט (ע"ב) חכמה שמו, תפארת בנו וכו', יעו"ש. ואין לנו עסק בנסתרות רק רמז מוסר, כי מעלת משה שאמר (שמות טז, ז-ח) ונחנו מה, ראוי לכל אדם שילמד ממדותיו אלו שהוא שורש הכל, וכמו שכתב היעבץ (אבות פ"ד מ"ד) כי מופת מובהק לכל התורה היא השפלות וכו', יעו"ש. וזהו רימז הפסוק, מה שמו גימטריא משה ע"ה, שלקח מדת מ"ה, ונחנו מה, מדה זו ראוי שיהי' תואר מה שם בנו גם כן. כי תדע, שהוא ראוי שתדע, וכאמור.

412

תי״גואפשר שזה רומז הפסוק (דברים י, יב) מה ה' שואל מעמך, רוצה לומר תואר מ"ה זה ה' שואל ומבקש ממך, והטעם כי מדה זו היא אם ליראה, כי מדת משה ענוה היא בבינה שנקראת אם ליראה, שהיא חכמה הנק' יראה עלאה.

413

תי״דומעתה ל"ק הפסוקים אהדדי, דגם פסוק זה משמע כי יראת ה' היא אוצרו, ר"ל יראת ה' חכמה, היא - בינה, אוצרו של החכמה, והבן. מה שאין כן לרבי חנינא שפיר קשה.

414

תי״הומשני, אין לגבי משה זוטרתי, ר"ל כשהיו בבחינת מה, שהוא בחינת משה ונחנו מה, אז היא זוטרתי, כי היא בחינת בינה הנק' אם ליראה, וז"ש (דברים י, יב) מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה וגו'.

415

תי״וובזה יובן ויקחו לי תרומה, כשירצו ישראל ויקחו לי, הוא על ידי תרומה - תרי מ"ה, מה שמו ומה שם בנו כי תדע, ואז אשכון את דכא ושפל רוח (ישעיה נז, טו), בחינת משה, משה שמו, וגם ישראל הנקראים בנו שלמדו תורתו, מה שם בנו כי תדע, וק"ל.

416

תי״זועל פי זה נבאר, ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה וגו' (במדבר ט, ו). ודרשו במדרש פ' בשלח (שמ"ר כ, יט) לנפש אדם, אין אדם אלא יוסף, שנאמר (תהלים עח, ס) אהל שכן באדם, וכתיב (תהלים שם, סז) וימאסו באהל יוסף, בזכות עצמותיך הם עושין פסח קטן וכו'.

417

תי״חכדי לבאר זה, נבאר המשך הפסוקים בפ' חוקת (במדבר כא, א-ג) וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם. וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם ויקרא שם המקום ההוא חרמה.

418

תי״טובש"ס פרק קמא דראש השנה דף (ב') [ג'] (ע"א) כתבו התוספות, וזה לשונם: וישמע הכנעני מלך ערד, במדרש אמרינן דהיינו עמלק, כמו שיסד הפייט כסות ולשון שינה היות כמלך ערד. ומכל מקום דייק שפיר דסיחון קיים וכו', ונראה דמההוא דמסעי (במדבר לג, מ) דריש, דאי מההוא דחוקת (במדבר כא, א) הא מפרש דמשמע כי בא ישראל דרך האתרים, ורש"י לא דק בפירוש חומש, עכ"ל. ורש"י לא דק, ר"ל שפירש בפ' חוקת (שם), וישמע הכנעני - שמע שמת אהרן וגו', דזה אינו, דמפורש שם כי בא דרך האתרים וכו'.

419

ת״כוהקשה מוהרש"א הא גם לדברי התוספות קשה, הא הך דפ' מסעי איהו גופי' מעשה דפ' חקת, ובפ' חקת מפורש כי בא דרך האתרים, אם כן דרש חכמים ששמע במיתת אהרן סותר זה. ומשני, דנראה לקיים פירוש רש"י וכו', יעו"ש.

420

תכ״אונראה לבאר ש"ס דגיטין דף ל"ז (ע"ב) משנה: עבד שנשבה וכו'. ובש"ס: במאי עסקינן, אילימא לפני יאוש וכו', אמר אביי לעולם לפני יאוש, ולשום עבד ישתעבד לרבו ראשון וכו'. רבא אמר לעולם אחר יאוש, ולשום עבד ישתעבד לרבו שני וכו', והלכתא כרבא דמפרש ישתעבד לרבו שני. ופריך בש"ס, רבו ממאן קנאו, משבאי, שבאי גופי' מי קני ליה, ומשני אין קני לי' למעשה ידיו, דאמר ריש לקיש מנין לנכרי שקנה את הנכרי למעשה ידיו, שנאמר (ויקרא כה, מה) וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו, אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם, ולא הם קונים זה מזה, לגופי' אבל למעשה קנאו מקל וחומר - נכרי קונה לישראל נכרי בנכרי לא כל שכן. ואימא הני מילי בכספא, אבל בחזקה לא, אמר רב פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון. אשכחן נכרי לנכרי, נכרי לישראל מנין, דכתיב וישב ממנו שבי. ופי' רש"י (ד"ה וישב) מדקרי לי' שבי דידי' ש"מ קניא בחזקה. וכתבו התוספות בד"ה דכתיב וישב ממנו שבי, וא"ת למה לי השתא הא דעמון ומואב טיהרו בסיחון, השתא נכרי ישראל קנה, נכרי בנכרי לא כל שכן. ויש לומר דמוישב ממנו שבי לא הוה ילפינן מני' שום קנין אי לאו דאשכחן דטיהרו, ולהכי מייתי לעיל מדריש לקיש וכו'.

421

תכ״בוהקושיא מפורסמת, מנלן דנכרי קונה ישראל, וכי תימא כפי' רש"י מדקרי לי' שבי דידי' וכו', ז"א, דזה השבי הי' שפחה ששבו ישראל כפירוש רש"י עצמו בחומש (במדבר כא, א), ובאמת נקרא עדיין שבי של ישראל דקנאו, ולא של עכו"ם דלא קנאו. אחר זה מצאתי קושי' זו בספר בית לוי, ותירץ, יעו"ש.

422

תכ״גב' קשה להתוספות דמשני דלא ילפינן שום קנין מוישב ממנו שבי וכו', הא ודאי מדקרי לי' שבי דידי' ש"מ דקנאו, וכפרוש רש"י. ועל כרחך צריך לומר מכח קושיא א' דקשיא לפירוש רש"י, זה הכריחו לתוספות לפרש דלא נשמע מזה שום קנין לנכרי - די"ל שבי ששבו ישראל קאמר וכו'. אם כן קשה, מאחר דלא יליף מזה שום קנין, ל"ל הא דוישב ממנו שבי. וכי תימא אם כן הדרא קושית הש"ס נכרי ישראל מנין וכו', זה אינו, דבלאו הכי מוכח זה מכח קושית מוהרש"א (לח.) דהקשה ל"ל הא דריש לקיש כלל דקונה בכסף נכרי נכרי, ונכרי ישראל, דהי' לו לאתוי[י] רק הא דעמון טיהרו בסיחון דקני נכרי בחזקה.

423

תכ״דועתה כדי לבאר הספיקות הנ"ל, יש לעורר הספיקות, א' ל"ל ב' פרטים, א' כנעני, ב' מלך ערד. ב' מה ענין כנעני לערד. והתוספות (ר"ה ג. ד"ה וישמע) כתבו בזה וכו', יעו"ש. ג' קושית התוספות (שם) לרש"י בפ' חקת, דמפרש וישמע הכנעני שמע שמת אהרן וכו', וזה אינו, דמפורש בפסוק דהשמיעה הי' כי בא ישראל דרך האתרים. ד' הא גם להתוספות עדיין הפסוקים דפ' מסעי סתרי לפ' חקת, וכקושית מוהרש"א, דשם משמע שהשמיעה הי' שמת אהרן וכאן משמע שהשמיעה הי' כי בא דרך האתרים.

424

תכ״הה' בשלמא אי אמרינן דשמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד, אז יש מקום להלחם, מה שאין כן אי אמרינן דהשמיעה היה דבא דרך האתרים, אם כן מה מקום להלחם עבור שמיעה זו, ודרשת חז"ל ידוע. ו' דהל"ל וידרו ישראל נדר, לשון רבים, מאי וידר. ז' מה זה כל החרדה שחרדו ישראל וידר נדר עבור וישב שבי ששבו שפחה אחת. ח' כפל לשון נתן תתן את העם הזה. ט' דהל"ל אם נתן תתן אותם בידם, מאי את העם הזה. י' קשה והחרמתי את עריהם, למה החרימו במלחמה זו דוקא את עריהם, מה שאין כן במלחמת סיחון ועוג ואינך. י"א דאמר ויתן את העם ותו לא, והעיקר חסר, דהל"ל ויתן אותם בידם. י"ב למה נכתב זה בתורה שהיא נצחי הי' הוה ויהיה, מה שאין כן מלחמה זו מה דהוי הוי. ועל כרחך שגם מלחמה זו הוא בעבר והוה ועתיד, וזה אינו.

425

תכ״ולבאר זה, נראה לי לבאר ש"ס בפרק ט' דשבת (פח:) אמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת מה לילוד אשה בינינו, אמר להם לקבל התורה, אמרו מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו אשר תנה הודך על השמים (תהלים ח, ב-ה), אמר למשה השיבם תשובה, אמר מתיירא אני וכו', אמר לו אחוז בכסא כבודי, אמר משה כתיב בתורה (שמות כ, ב) אנכי וגו' לא תרצח וגו' (שם, יג) כלום יש זה ביניכם וכו', שנאמר (תהלים סח, יט) עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, בשכר שקראוך אדם, ע"כ. ובזוהר (ח"ב ג.) כתוב, שהשיב משה אדם כי ימות באהל (במדבר יט, יד), כלום יש מיתה ביניכם וכו', עיין הרי"ף מה שכתב בזה. ויש לבאר למה השיב מפסוק זה. וגם בש"ס הנ"ל רבו הספיקות, ויבוארו ממילא.

426

תכ״זואגב נבאר ש"ס שם (פח.) דרש רבי סמאי, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס' ריבוא מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל ב' כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכיון שחטאו וכו', אמר רבי יוחנן וכולם זכה משה ונטלן שנאמר (שמות לג, ז) ומשה יקח את האהל וכו'. ופירש רש"י (ד"ה שני כתרים) ב' כתרים מזיו שכינה, והתוספות (ד"ה שני כתרים) כתבו ב' כתרים של הוד.

427

תכ״חויש להבין למה דוקא עבור שהקדימו נעשה לנשמע קשרו ב' כתרים, מה שאין כן בלאו הכי. ועוד, איך מוכח מפסוק ומשה יקח וגו' שזכה ונטלם. ועוד, מה מחולק רש"י ותוספות הנ"ל.

428

תכ״טונראה דיש להבין מה זה שכפלו שמיעה ועשי', מאחר שעיקר השמיעה היא לצורך עשיה, מה שאין כן השומע ואינו עושה נעשה יותר מזיד, ואם כן הל"ל רק העיקר נעשה, ול"ל נשמע כלל. ועוד, מאחר דאי אפשר לעשות כי אם אחר השמיעה שישמע מה לעשות, אם כן מ"ט הקדימו עשיה לשמיעה, וביותר שנחשב זה למעלה יתירה מה שהקדימו עשי' וכנ"ל.

429

ת״לונבאר משנה פרק ו' דבכורות (מ"א, לז.) על אלו מומין שוחטין את הבכור, נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מן העור וכו' (כי שמעתי מן אחד, שראה בחלום כי דרשתי משנה זו).

430

תל״אונראה לי דאיתא בפרק ט' דשבת (פג:) אמר ריש לקיש, אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר (במדבר יט, יד) זאת התורה אדם כי ימות באהל.

431

תל״בלבאר זה נראה לי, דאיתא בפרק קמא דסוטה (ב.) כי הוי פתח ריש לקיש בסוטה הוי אמר הכי, אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שנאמר (תהלים קכה, ג) כי לא ינוח וגו', אמר רבי יוחנן וקשה לזווגם כקריעת ים סוף, שנאמר (תהלים סח, ז) מוציא אסירים וכו'. איני, והא אמר רב יהודא אמר רב מ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצא בת פלוני לפלוני, לא קשיא, הא בזווג ראשון הא בזווג ב', ע"כ.

432

תל״גויש להקשות, למה דוקא ריש לקיש פתח כך ולא תנא אחר. ב' מה ענין דרש זו לסוטה. ג' בל"ז דרבי יוחנן הי' לו להקשות איני וכו'.

433

תל״דד' יש להבין מה זה זווג א' זווג ב'. והרב בעל עקידה בשער ח' ביאר זה לענין זווג החומר והצורה נקרא זווג ראשון. ובזה ביאר פסוק לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו וגו' (בראשית ב, יח), כי עיקר תכלית בריאת אדם בעולם הזה שנקרא פרוזדור, כדי לתקן מעשיו שיעשה מחומר צורה, ויכנס בטרקלין לעולם הבא, ואם לא הי' נגדיות מן החומר שהוא לבוש היצר הרע, לא הי' נקרא פועל טוב עם הצורה לבד לבוש היצר הטוב, וז"ש לא טוב היות האדם לבדו בלי נגדיות, רק אעשה לו עזר כנגדו, ר"ל שיהי' לו עזר מצריו המנגדים, שיכניע החומר אל התורה בבחירתו הטוב, או בהיפך שיהי' מן העזר נגדיי ברוע בחירתו להכניע הצורה אל החומר וכו'. וגם מ"ש (קהלת ז, כ) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ר"ל שיהי' בחירה חפשי לחטוא גם כן, ומכל מקום יעשה טוב, זהו אדם צדיק וכו', יעו"ש.

434

תל״הובאתי אחריו לפרש גם כן פירוש הפסוק הנ"ל בדרך זה, רק שהוא פירש באדם פרטי ואני אפרש בדרך כללות העולם, שיש אנשי חומר ואנשי צורה, והתכלית שיתחברו ב' בחינות יחד ויעשו מחומר צורה. וכאשר ביארתי במקום אחר פסוק דרשו ה' בהמצאו וגו' (ישעיה נה, ו), ופסוק (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' וגו'. ואפשר שזהו ענין מחצית השקל ולא שקל שלם שפירש האלשי"ך (שמות ל, יג) וכו', יעו"ש.

435

תל״וובזה יובן לא טוב היות האדם לבדו, ר"ל גם שהוא צדיק בתואר אדם, מכל מקום לא טוב היות האדם לבדו, שהוא מקושט לבדו ואינו מקשט אחרים, אלא אעשה לו עזר כנגדו הם אנשי החומר - או שיהיו אנשי החומר לו לעזר, וכאשר ביארתי לעיל ש"ס דברכות (נח.) שאמר בן (עזאי) [זומא] ברוך שברא כל אלו לשמשיני. או שיהי' לו כנגדו, זכה נעשה לו עזר מצריו, מן הנגדיים וכנ"ל. ואז בחיבור אנשי החומר אל אנשי הצורה נקרא אדם, וכמו שכתוב (בראשית ה, ב) זכר ונקבה בראם ויקרא [את] שמם אדם, ודרשו בפרק ו' דיבמות (סג.) רבי אלעזר אומר כשאין לו אשה לא נקרא אדם וכו', והיינו על כוונה זו שאמרנו.

436

תל״זובזה יבואר כוונת הפסוק ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל לד, יז, לא), ר"ל שאתנה לכם צאני, הם אנשי החומר, שתהיו אתם רועים אותם, אז אדם אתם. מה שאין כן כשאין לו אשה, הם אנשי החומר, לחברם אליו, לא נק' אדם.

437

תל״חועל פי זה נראה לי לבאר פסוקי פ' נשא (במדבר ה, יב-יז) כי תשטה אשתו וגו' והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו', ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ומן העפר אשר יהי' בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים וגו'.

438

תל״טושמעתי ממורי זללה"ה פירוש בזה, על פי ביאור משנה דאבות (פ"ה מי"ג) ד' מדות בנותני צדקה וכו'. והקושיא מפורסמת איך הוא ד' מדות, דמדה זו לא יתן ולא יתנו אחרים אינו מנותני הצדקה. וכן (שם פ"ה מי"ח) ד' מדות בהולכי לבית המדרש וכו'. וביאר לי שאלת חלום וכו', וביאר פסוק (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, על פי מדרש (עי' בר"ר ב, ה) ויהי ערב (בראשית א, ה) אלו מעשיהם של רשעים, ויהי בוקר (שם) אלו מעשיהם של צדיקים, ואיני יודע איזה מהם חפץ, כשהוא אומר (שם, ג) וירא אלקים את האור כי טוב, הוי במעשיהם של צדיקים חפץ יותר. והוא תמוה, וכי סלקא דעתך שחפץ במעשי רשעים. וביאר מה שקיבל מרבו, כי דוד המלך עליו השלום הי' במזל שלא עלו לו מחשבותיו בעבודת השם יתברך כהוגן, והוא מצד מזל שבתאי המקבל מבינה וכו', לכך הי' חושב בדרכיו הגשמי, וממילא הי' בהיפך וכו'. וז"ש חשבתי דרכי, ואז ואשיבה רגלי, ר"ל אשיבה להרגיל בו אל עדותיך, והבן. והלבנה, שהוא בסוד דוד מלך ישראל חי וקיים, אין לה אור מעצמה רק מה שמקבלת מן השמש, כנודע לחכמי התכונה. אמנם יש תועלת ויתרון לאור מן החשך, דהיינו מעלת יתרון האור ניכר מצד החשך, וכן החכם מצד הטיפש, וניכר מעלת הצדיק מצד הרשע, והתענוג מכח הנגע והיסורין, ומעלת הדעת נודע מכח השכחה, אם כן נעשה זה כסא לזה, כמו יד האדם המושיט דבר למעלה אז הוא בעצמו שם. וזה מעלת גזירה שוה, כי ברוחני אחר שיש לו שיווי בצד מה נעשה אחד, ולכן דנין בגזירה שוה גם למיתה החמורה. וכן כתב הרמב"ם (גירגור) [גרגיר] חרדל מצד עיגולי כדורי שוה לרקיע וכו'. אמנם לפי זה יש מקום לטעות לעובדי עבודה זרה, מאחר שהכל נעשה כסא זה לזה, אם כן באמת הכל נכנס באחדות אחת וכו'. אפס שזה אינו, כי יש הבדלה וכו', רק התענוג שנמשך אחר שסר השכחה הוא נכנס באחדות, והשאר יורד למטה בסוד הבדלה וכו'. וז"ש ואיני יודע באיזה מהם חפץ, מאחר שגם מעשה הרשעים הוא כסא למעשה הצדיקים, אם כן הכל אחדות אחת. לכך נאמר וירא אלקים את האור כי טוב, אלו מעשיהם של צדיקים - כי במעשה הרשעים צריך הבדלה וכו'. ובזה יובן כי יש ד' מדות בנותני צדקה, כי זה שאינו נותן נעשה כסא להנותן בדרך הנ"ל, ודפח"ח.

439

ת״מועל פי זה ביארתי פסוקי פ' נצבים (דברים כט, יח-כ) והתברך בלבבו לאמור שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה וגו'. ר"ל מאחר שנעשה הרשע כסא לצדיק שנקרא צמאה ותואב לתורה לעבודת ה', כמ"ש (ישעיה נה, א) כל צמא לכו למים, וכן כתב בעוללת אפרים (מאמר קעט) כי הרשע נקרא רוה והצדיק צמאה, וז"ש למען ספות וגו', ובאמת זה אינו, כי והבדילו ה' לרעה, בסוד הבדלה הנ"ל, והבן. ועיין במקום אחר ביאור הש"ס פרק הספינה רבה בר בר חנה.

440

תמ״אונחזור לביאור מורי זללה"ה בפסוק הנ"ל, כי יש מעשי הרשעים, אכילה ושתיה ושמחה ושחוק וכיוצא, ויש מעשי תענית וצום ובכי ומספד וכיוצא. אמנם כשנתגברה חולי המרה שחורה על ידי עצבות וסיגופים וכיוצא, אז צריך לאחוז במדת הרשעים לאכול ולשתות ולשמוח ולהסיר החולי הנ"ל, ולפעמים כשרואה היצר הרע מתגבר בו ילבש שחורים ועצבות, וכל זה צריך לשקול במאזני שכלו, וז"ש ואיני יודע באיזה מהם חפץ וכנ"ל. ואם אין לו דעת להכריע איזה דרך הטוב ילך לתלמידי חכמים שהם רופאי הנפשות, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות דעות (ה"א), יעו"ש.

441

תמ״בובזה יובן איש כי תשטה אשתו, שהוא החומר והגוף שעל ידו נטה ושטה מדרך היושר, ואינו יודע באיזה דרך יבחור וכנ"ל, אז והובא אל הכהן, שהם התלמידי חכמים רופאי הנפשות. וז"ש ולקח הכהן מים קדושים, הם דברי תורה, אל כלי חרש, ר"ל להלביש במשל ומליצה, ויאמר לו תוכחת מוסר שיהיה לו רפואה על ידי מאזני שכלו הקודש. אמנם אם יתגאה בזה שוב אין דבריו נשמעין, לכך עצה היעוצה מן העפר אשר יהי' בקרקע המשכן יקח הכהן וגו', ר"ל שיקח הכהן מדות השפלות כעפר שבקרקע המשכן, ויתן אל המים של התורה ומוסר, ודפח"ח.

442

תמ״גובזה ביארתי (דברים ז, יב) והי' עקב תשמעון, פועל יוצא לאחרים שישמעו, צריך מדת עקב ושפלות, וק"ל.

443

תמ״דוהנה כמו שביאר מורי זללה"ה פסוק זה בפרטות אדם אחד, כך יש לפרש פסוק בכללות, שיש אנשי החומר ואנשי הצורה. וז"ש איש צורה שתשטה אשתו אנשי חומר, והביא האיש את אשתו אל הכהן, אשר שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו ורבים השיב מעון (מלאכי ב, ו-ז), וז"ש ולקח מים קדושים וכו'. אך אם מצד מעלתו הגדולה אין לו התחברות עם אנשי החומר, צריך לירד ממדריגתו כמ"ש שאז יוכל להתחבר עמהם ולהעלותן, וכמ"ש בפ' יתרו (שמות יט, כד) ויאמר ה' אל משה לך ר"ד ועלי"ת אתה ואהרן, והיינו כדברינו הנ"ל. וכן לך אל העם וקדשתם וגו' (שמות יט, י), כי הליכה היא ירידה היפך ביאה, כדי שיוכל לקדשם. והוא בסוד (משלי כד, טז) שבע יפול צדיק וקם, והבן. וז"ש ומן העפר אשר יהי' בקרקע המשכן יקח הכהן, ר"ל שירד ממדריגתו עד לעפר, להעלות שוכני עפר, וק"ל.

444

תמ״הובזה יובן כוונת התוספות (בפ"ג) [בפ"ב] דברכות (יז. ד"ה ונפשי) ונפשי כעפר לכל תהיה, דכתב מוהרש"ל שמעתי וכו', והבן. וזהו שנאמר בפ' צו (ויקרא ו, ב) זאת תורת, כי המיעוט תורת הריבוי, והבן.

445

תמ״וונודע כי היורד ממדריגתו נקרא מיתה, וכמ"ש (שמות ב, כג) וימת מלך מצרים, וכמ"ש בזוהר שם (ח"ב יט.:). ובזה יובן מאמר ריש לקיש אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר אדם כי ימות באהל, ר"ל שיהי' תואר אדם אינו כי אם במי שיש לו אשה, דהיינו לחבר החומר אל הצורה, גם כי צריך לפעמים לירד ממדריגתו כדי לחברן וכנ"ל, וז"ש כי ימות באהל, ואז אוהל שכן באדם (תהלים עח, ס), כי במקום שיש איש ואשה הנקראים אדם, שכינה שרוי' ביניהם (סוטה יז.), וק"ל.

446

תמ״זובזה יובן כי פתח ריש לקיש בסוטה, ריש לקי"ש אזיל לשיטתו, ולפרש ענין סוטה איש כי תשטה אשתו הוא על החומר והצורה, בין בפרט אדם אחד או בכללות אנשי החומר והצורה, לכך פתח בדרוש זה אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו, וכמו שבש"ס פרק ג' דעירוכין (יז.) זה דור דורשיו (תהלים כד, ו) פליגי בה רבי יהודא נשיאה ורבנן, חד אמר הדור לפי פרנס, וחד אמר פרנס לפי הדור. ומסיק לענין תוקפא וניחותא קאמרינן. ופירש רש"י אם הדור נוחין זה לזה הקב"ה מעמיד להם פרנס המנהיגם בנחת, ואם הם עזים וכו', ומאן דאמר דור לפי פרנס מפרש איפכא וכו'. הגם דיש לפרש גם כן תוקפא וניחותא. והנה ריש לקיש מכריע כמאן דאמר הדור לפי פרנס, וז"ש שאין מזווגין לאדם אשה, אנשי החומר של אנשי דורו, אלא לפי מעשיו של תואר אדם זה, שנאמר [כי] לא ינוח וגו'.

447

תמ״חואמר רבי יוחנן וקשה לזווגם כקריעת ים סוף, שהוצרך לזה יבשה, שילכו ביבשה בתוך, ולזה ים שיוטבעו המצריים בו. כך אלו אנשי החומר נמשך אחר היבשה והחומר ועסקי העולם הזה, ואנשי הצורה נמשך אחר ים החכמה, וכמ"ש (עי' ישעיה יא, ט) ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, ועיין מזה במקום אחר, ואם כן קשה לזווגם ולחברם יחד ב' בחינות הנ"ל.

448

תמ״טופריך, איני הא מ' יום קודם יצירת הולד, וכפירוש רש"י. ומשני, כאן בזווג ראשון - החומר והצורה של אדם אחד, כאן בזווג שני - של כלל אנשי החומר עם אנשי הצורה הוא לפי מעשיו, וק"ל.

449

ת״נ(עוד יש לפרש, דנודע כי יש בחי' לבוש וחומר ובחי' הצורה, הוא בענין התורה גם כן, ושניהם יחד בחינת זכר ונקבה נק' אדם. וז"ש (יחזקאל א, כו) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, כי לבושי התורה הוא דמות הכסא, ופנימיות התורה בחיבור לבושי התורה הוא כמראה אדם עליו מלמעלה, שצריכין שיהיו סמוכין עליו מלמעלה ואז נק' תואר אדם.

450

תנ״אעוד יש לומר ביאור פסוק איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל וגו', ודרשו חז"ל (תנחומא נשא ה) איש איש, שמועלת בשתים, באיש מלחמה שלמעלה ואשה למטה.

451

תנ״בוהענין, דביארתי במ"א קושית הראב"ד והרמב"ם, וביאור משנה (אבות א, ז) הרחק משכן כו', על פי מ"ש הרמב"ם בתשובה למדינה שכפרו בתחית המתים, שבא להם מה שאכלו דבר איסור, ומזה נעשה ונוטה לחוץ וכו', יעו"ש. לזה בא המצוה ובו תדבק (דברים י, כ) אחר קיום כל המצות, שאז כאשר שמרו דרך ה', אז אפשר ובו תדבק, מה שאין כן בלאו הכי השכל נוטה לחוץ.

452

תנ״גובזה יובן איש איש כי תשטה, שסרו ושטו אנשי החומר מלדבק בתלמיד חכם ראש הדור או העיר שנקרא איש, כמו שכתב התוספות יום טוב איש ירושלים (סוטה פ"ט מ"ט, אבות פ"א מ"ה) וכו'. ומפרש הטעם, כי ומעלה בו מעל, ר"ל שמעל בו באיש מלחמה של מעלה בהשם יתברך בגדו באכילת ושתית איסור, והשכל שנעשו מדמים אלו נוטה לחוץ למינות, לכך מעלו באיש שלמטה הדבוק בו יתברך, שאי אפשר להם להתחבר אליו, לכך והביא האיש את אשתו אל הכהן להשיב רבים מעון, ועל ידי תשובה יזכו לדבק באיש שלמעלה, ואז ממילא ידובקו באיש שלמטה הם התלמידי חכמים ראשי הדור והעיר, וק"ל.

453

תנ״דעוד יש לומר איש כי תשטה אשתו וגו', וגם ש"ס אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו וכו'. דביארתי במקום אחר משנה (עי' אבות פ"א מ"ה) כל המרבה שיחה עם האשה וכו', על פי מה שכתב בעקידה (פ' עקב שער צא) שהי' לאיש אחד ב' נשים, א' סוחרת וכו', ב' צנועה וכו'. ועיין מזה במקום אחר ביאור פרשת בן סורר ומורה (דברים כא, יח-כא).

454

תנ״הוזה נראה לי פירוש הפסוק (משלי יט, יד) בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת וגו', שהקשו המפרשים וכו'. ולדברינו אתי שפיר. והוא, דכתב הרמב"ם בפרק ט' מהלכות תשובה (ה"א): מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות הוא לעולם הבא, אם כן מה זה שכתוב בתורה אם תשמעו וגו', שהם בעולם הזה. ומשני, שאם נעשה התורה והמצות בשמחה וכו' יסיר ממנו כל הדברים המונעים חולי ומלחמה ורעב וישפיע לנו כל הטובות שובע ושלום שיהי' פנוי ללמוד ולעשות, ונזכה לעולם הבא. ובהיפך (דברים לב, טו) וישמן ישורון ויבעט, אז תחת (שם כח, מז-מח) אשר לא עבדת את ה' וגו', ועבדת את אויבך וגו', שלא יהי' פנוי לקנות עולם הבא, ואובדין שני עולמות וכו', יעו"ש. וז"ש מה' אשה משכלת, ר"ל אם זוכה מהשי"ת אז יש לו אשה משכלת היא התורה, שיתן לו השם יתברך שיהי' לו פנאי בעולם הזה כדי לזכות לעולם הבא, והוא הדין בהיפך.

455

תנ״וובזה יובן, כד פתח ריש לקיש בסוטה, אמר אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו, אם זוכה על ידי מעשים הטובים נותנין לו אשה משכלת, היא התורה, שילמוד ויעשה מצות בעולם הזה כדי לקנות העולם הבא, ואם לאו מזווגין לו אשה סוחרת, להטרידו בעולם הזה בעסק הפרנסה, כדי שלא יהי' לו פנאי לקנות עולם הבא. וזה שמביא ראי' שנאמר כי לא ינוח שבט הרשע וכו'.

456

תנ״זואמר רבי יוחנן וקשה לזווגם, ר"ל זווגם אשה סוחרת קשה יותר לזווגם מזיווג אשה משכלת, כי זה טרוד לקנות עולם הזה ואין לו עולם הזה מחמת טרדתו, כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו (קה"ר א, לד), מה שאין כן זווג אשה משכלת הנוהג בדרכי התורה, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, וכמ"ש האלשי"ך משלי (כב, ה) כדי לקנות גיהנם צריך טרחא יותר מן הקונה עולם הבא וכו', יעו"ש.

457

תנ״חופריך, איני, והא מ' יום קודם יצירת הולד, כי עשיר ועני נגזר מ' יום קודם יצירת הולד. ומשני, זיווג ראשון שהוא עם אשה סוחרת הוא על פי מזל, מה שאין כן זיווג שני עם אשה משכלת, לפי מעשיו, וק"ל.

458

תנ״טושפיר הוא פתיחה לפרשת סוטה, איש כי תשטה אשתו מלדבק באיש, שהוא התלמיד חכם, ומפרש כי הסבה לזה מחמת ומעלה בו מעל, ר"ל בהשם יתברך באיש שלמעלה, ואינו ראוי לדבק בתלמיד חכם שהוא דבוק בו יתברך, כי אין מזווגין רק לפי מעשיו וכו', ולכך ממציא לו עילה וסבה לשנוא התלמיד חכם, וכמ"ש (תהלים קה, כה) הפך לבם לשנוא עמו, שהם התלמידי חכמים, כדי שיאבד משני עולמות. וכמו שביארתי פסוק (דברים לב, כ) אסתירה פני מהם וגו' עיין במקום אחר. לכן עצה היעוצה והביא האיש את אשתו אל הכהן כאמור, וק"ל.

459

ת״סובזה תבין כל המשך הפסוקים דריש לקיש מביא ראיה, שנאמר לא ינוח שבט הרשע, היא אשה סוחרת, על גורל הצדיקים, שנוטל ממונם, והטעם מפרש הפסוק עצמו למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם, ר"ל שלא יטרדו בעולתה, שהיא עסק עולם הזה עלמא דשקרא, במעשה ידיהם, אלא הטיבה ה' לטובים, שיהי' פנוי בעולם הזה לעסוק בצרכי עולם הבא, ויהי' לו טובה כפולה, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, על פי הנהגתו בדרכי התורה, מה שאין כן המטים עקלקלותם מטרידין בעולם הזה, ויוליכם ה' את פועלי האון, שיתנהגו בבחירתן. ויצא עוד טובה לשלומי אמוני ישראל, על ידי שאין שקט לפועלי און לבטלם מתורה ועבודה לתואר ישראל, וז"ש שלום על ישראל, מה שאין כן אלו הי' לפועלי און שקט מבטלין אותן, וז"ש בסנהדרין (פ"ח מ"ה, עב.) שקט לרשעים רע להם ורע לעולם, והיינו כאמור, ושפיר אמר שלום על ישראל, וק"ל.

460

תס״אובזה תבין המשך הפסוקים פ' צו (ויקרא ו, ב-ג) זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה וגו'. וכבר ביארתי מזה לעיל. ולדברינו אתי שפיר, דאיתא במשנה דאבות (פ"ד מ"י) הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה וכו'. והטעם מבואר לפי הרמב"ם הנ"ל. ובזה יובן, צו את אהרן ואת בניו, שהם כהני ה' העומדים על משמרת הקודש בתורה ועבודת ה', וז"ש (קידושין כט.) אין צו אלא זירוז ביותר במקום שיש חסרון כיס, שימעט בעסק, כי זאת המיעוט הוא גורם ריבוי, וז"ש תורת העולה, כי על ידי עסק תורתו עולה במעלות ושלימות קניות ב' עולמות כאמור. מה שאין כן היא העולה, שהיא עליות מרבה בעסק, ונטרד בעולם הזה שלא יהי' פנוי לעסוק בצרכי עולם הבא, וסופו יורש גיהנם כסיום המשנה אל תרבה שיחה עם האשה וכו' וסופו יורש גיהנם, וז"ש על מוקדה וכו'. על כן עצה היעוצה ולבש הכהן מדו בד וגו', ר"ל כהני ה' יתבודד לבדו ויפנה שיהי' עוסק בעולם הבא, וטוב לו סלה, וק"ל.

461

תס״באמנם יש עוד לפרש דרך פנימי אין מזווגין לאדם אשה וכו', דכתבתי במקום אחר ביאור משנה (אבות פ"ב מ"ב) טוב תורה עם דרך ארץ וכו', על פי ששמעתי ממורי זלה"ה כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י), שאז נעשה היכל ה' ושכנתי בתוכם וכו' (שמות כה, ח), עיין שם. ובמקום אחר ביארתי על פי זה כי אלקים בשמים ואתה על הארץ וגו' (קהלת ה, א).

462

תס״גובזה יובן אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו וכו', ר"ל מי שהוא תואר אד"ם, מחשבה חש"ב מ"ה גימטריא אדם, אין מזווגין לו אשה יראת ה', היא השראת השכינה שיקרא היכל ה', אלא לפי מעשיו - שהוא מקשר המעשה אל המחשבה לקיים כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך ומחשבותיך עשה, שזה נקרא יחוד קודשא בריך הוא [ושכינתי'], לקיים בכל דרכיך הגשמי במעשה דעה"ו לייחד ולחבר ה' שהוא המעשה, עם ו' שהוא עולה עד המחשבה הנק' אין סוף (זח"א סה.), ונעשה מן אנ"י אי"ן כמו שקבלתי ממורי זלה"ה, אז נוצר תאנה יאכל פריו (משלי כז, יח), ובו מצאה היונה מנוח, שיזכה להשראת שכינה בו. מה שאין כן מי שאינו במעשה הנ"ל לא ינוח שבט הרשע וגו'.

463

תס״דובזה שפיר אמר רבי יוחנן וקשה לזווגם, זווג הנ"ל הוא דבר קשה, שצריך שיהיו רבים העוזרים לו שיהי' פנוי להתבודד ולקשר מעשיו במחשבתו וכנ"ל, מה שאין כן אם מוטל עליו צרכיו או צרכי הציבור, וכמו שאמרו בסנהדרין (יז.) אדוני משה כלאם (במדבר יא, כח), הטל עליהם צרכי ציבור וכו', וכתב התוספות (ד"ה והם כלים) כלה נבואתן וכו'. וז"ש קשה כקריעת ים סוף, שאינו על קריעת ים סוף התחתון, כי אם על סוד קריעת ים סוף העליון, כי על ידי מעשה התחתון נתעורר העליון, והוא קשה כמבואר סודו בכתבים יעו"ש. וכמ"ש בספרא דצניעותא (זח"ב קעח:) מה מה תצעק אלי (שמות יד, טו) בעתיקא תליא וכו', סוד המחשבה אין סוף והבן, כך לקשר התחתון במחשבה עד עתיקא הוא קשה מאוד.

464

תס״הופריך, איני, והא מ' יום קודם יצירת הולד בת קול וגו'. דסבר דקאי על זווג החומר והצורה וכנ"ל, לכך הקשה וכנ"ל. ומשני, כאן בזווג ראשון וכאן בזווג שני, ר"ל כי לזווג המעולה זה צריך תחלה זווג ראשון, שיזדווגו ויתחברו אנשי החומר עם אנשי הצורה, ואז יש רבים העוזרים והוא פנוי לזווג שני מעולה, לקשר מעשיו במחשבתו, ונקרא היכל ה' ושכנתי בתוכם, וכמ"ש לעיל, יעו"ש.

465

תס״וועוד יש לומר, דבארתי במקום אחר אף תכשיטי נשים (פסחים פ"ג מ"א) וכו', על פי ביאור משנה (אבות פ"ב מ"ו) אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים וכו', על פי ששמעתי מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינין וכו' (שבת קמה:), והגוף זוכה בגופי התורה, ונפש בנפש, ומי שזוכה לנשמה על פי מעשיו, כמ"ש בזוהר (ח"ב צד:) זכה יתיר נותנין לו נשמה וכו', ואז זוכה לפנימיית התורה שנקראת נשמה, ויש עוד בחינת נשמה לנשמה, וזה יהיה לעתיד במהרה בימינו.

466

תס״זובזה יובן אין מזווגין לאדם אשה, שהיא התורה שנקראת אשה, כמ"ש בש"ס פרק קמא דקדושין (ב:) וכו', אלא לפי מעשיו, אם זכה לנפש זוכה לנפשיות התורה, ואם זכה לנשמה זוכה לנשמת התורה כו'.

467

תס״חומסיק, כאן בזווג ראשון, שיזכה לנפש רוח ונשמה, ועל ידי זה זוכה בזווג שני לגופי התורה או לנשמת התורה, וק"ל.

468

תס״טעוד יש לומר אין מזווגין כו', דכתב רמ"א באורח חיים סימן ו', ומפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי כו', יעו"ש. והטעם שהוצרך לזה הפליאה, כי כבר יש לו מלאכים רוחניים, וגם הרבה דברים גשמיים יש בעולם, לכך נברא האדם שיהי' ממוצע בין עולם הגשמי ובין עולם הרוחני. וצריך שיהי' בדבר הממוצע מן ב' בחינות הרוחני' והגשמי', לכך הוצרך לעשות פלא זה לקשר באדם הרוחני והגשמי יחד, ואז יוכל להיות ממוצע שעל ידו תתייחד ומתקשר עולם זה הגשמי בעולם הרוחני, שהוא סולם מוצב ארצה במעשה הגשמי, וראשו מגיע השמימה בטוב מחשבתו שבראשו לחשב ברוחני השמימה.

469

ת״עוהיינו על ידי ג' עמודי עולם תורה עבודה וגמילות חסדים (אבות פ"א מ"ב), ועל ידי עסק התורה שיש בו לבושי וגופי התורה, שנברא בזה בחינת הגשמיים שבעולם, וגם יש בבחינת התורה נשמה ופנימיות התורה שנברא בזה הרוחניות שבעולם, נחשב הדיבור בתורה ומילולא לעובדא וחומר, והכוונה נקראת הצורה, ועל ידי זה החומר נקשר אל הצורה. וכן בעבודה וגמילות חסדים.

470

תע״אובזה יובן, אין מזווגין לאדם אשה, שהיא התורה, וכמ"ש בפרק קמא דקדושין (ב:) שהתורה נקראת אשה כו', יעו"ש, אלא לפי מעשיו, ר"ל כפי מעשיו של בריאת האדם שהי' זכר ונקבה, חומר וצורה, והפליא הקב"ה במעשיו זה לקשר רוחני בגשמי, וכמו שכתב רמ"א הנ"ל, כך מזווגין לאדם אשה, היא ב' בחינות התורה הלבוש והרוחני, וצריך לזווגם יחד ולקשר הרוחני בגשמי, שהיא עיקר הפלא וגודל התועלת.

471

תע״בוזהו שאמר כפל נעשה ונשמע (שמות כד, ז), שהיא העשי' הגשמי, לקשרו בשמיעה הרוחני שהיא הכוונה לשמוע ולהבין, כנודע מעלת השמיעה שהיא הכוונה, והבן.

472

תע״גוהנה נודע כי מן הכוונה והמחשבה שבראש נעשה עטרה שבראש הצדיק, וכמו שכתב האלשי"ך ועטרותיהן בראשיה"ן (ברכות יז.) כו', יעו"ש.

473

תע״דובזה יובן, דרש רבי סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, ועל כרחך לפרש הכוונה לקשר העשי' שהיא תחלה אל השמיעה שהוא הכוונה, לכך קשרו להם ב' כתרים, כי יש בזה ב' בחינות, בחינה אחת בפרט אדם לקשר החומר והמעשה אל הצורה והמחשבה, ונעשה מן אנ"י אי"ן כמו ששמעתי ממורי זללה"ה, ודפח"ח. בחינה ב' בכללות אנשי החומר עם אנשי הצורה, שיקשרו אנשי החומר עם אנשי הצורה, והוא פלא גם כן כנ"ל, והוא על ידי שהוא מזכה רבים וזכות הרבים תלוי בו, וזהו בחינת ב' כתרים שזכו, אחד כנגד נעשה, שהם אנשי החומר שנקשרו אל הצורה, וב' כנגד נשמע, בסוד ועטרותיהן בראשיהם.

474

תע״הוזה נראה לי פירוש הש"ס (אבות פ"ה מי"ח) משה זכה וזיכה את הרבים וגו', שנאמר (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. והקשה האלגזי הל"ל ומשפטיו את ישראל כו'. ולדברינו אתי שפיר נגד ב' בחינות הנ"ל, א' צדקת ה' עשה ומשפטיו, לקשר צדק שהיא המעשה, עם משפט שהיא מחשבה שהוא עם ישראל בסוד ישראל עלה במחשבה, וכמו שביאר מורי זללה"ה כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י), הוא יחוד קודשא בריך הוא [ושכינתי'], ודפח"ח. ועוד בחינה ב', שקשר בחינה הנ"ל עם ישראל בכללות גם כן, לקשר אנשי החומר עם אנשי הצורה שנקראים גם כן בכללות קשור צדק ומשפט, והבן.

475

תע״ועוד יש לומר, ביארתי במקום אחר בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט, ח), שהם אנשי החומר, אז ושמן על ראשך לא יחסר - אנשי הצורה שיוכל לטהר מחשבתן כו'. וז"ש צדקת ה' עשה ומשפטיו, לקשר ולחבר הגשמי ברוחני, לפי שהי' עם ישראל, שקשר בכללות אנשי החומר עם אנשי הצורה, לכך גם בפרטות זכה בזה לקשר החומר ומעשה אל הצורה והכוונה, והבן.

476

תע״זלכך כיון שחטאו בעגל ונפרדו בכללות אנשי החומר מאנשי הצורה, ואמרו קום עשה לנו אלקים שילכו לפנינו (שמות לב, א), בקשו מנהיגים אחרים, וכמו שכתבתי במקום אחר, אז גם בפרט נפרד, שלא יוכלו לקשר החומר אל הצורה, לכך ניטלו ב' עטרות נעשה ונשמע, והבן.

477

תע״חאמר רבי יוחנן וכולן זכה משה ונטלן, שנאמר ומשה יקח את האוהל, כי בחינת אוהל שכן באדם זכה משה שנקרא אדם, לקשר ב' בחינות שבאדם, מעשה החומר אל הצורה והכוונה. ועל ידי זה נקרא אהל שכן, ששיכן שמו יתברך באדם, הוא משה, גם שנפרדו ממשה, מכל מקום משה לא נפרד מהם ונטלם והחזיר עטרה ליושנה כו'.

478

תע״טוז"ש התוספות שני כתרים של הוד, ר"ל דנודע כי קו ימין הוא נצח והוא הצורה, וקו שמאל הוא הוד הוא הלבוש, ועל ידי שחיבר משה קו שמאל החומר ולבוש אל קו ימין והצורה, זכה לכתרים של הוד, והבן.

479

ת״פובזה יובן הש"ס אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום, ר"ל שזכה להיות ממוצע לקשר מחשבתו במרום גם בהיותו בארץ, וכמ"ש (בראשית כח, יב) מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, אז אמרו מלאכי השרת מה לילוד אשה בינינו, ר"ל לקשר גבול ילוד אשה הגשמי אל הרוחני שבינינו הרוחניים. אמר להם לקבל התורה, ר"ל על ידי קבלת התורה שיש בה גשמי ורוחני יוכל אדם לקשר גשמי ברוחני.

480

תפ״אאמרו אעיקרא דדינא פירכא, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ר"ל חלק החומרי הנקרא אנוש מה נחשב כי תזכרנו, שיקושר אל הרוחני על יד אבר הנקרא זכירה כנודע, ובן אדם חלק הרוחני הנשמה הנחצב מכסא הכבוד ועל דמות הכסא כמראה אדם ונקרא הוא בן אדם, מה הוא לו כי תפקדנו למטה בגשמי הנקרא פקידה, כמ"ש בזוהר (ח"א קטו.) ההפרש בין פקידה לזכירה, וה' פקד את שרה (בראשית כא, א), יעו"ש. וכמו שכתב רמ"א באמת שהוא מפליא לעשות שהוא פלא כו'. וזהו עצמו שתמהו מלאכי השרת, רק תנה הודך על השמים, ר"ל חלק הרוחני שבתורה ושבאדם יהי' בשמים, והגשמי יהיה בארץ.

481

תפ״בואמר הקב"ה למשה להשיב להם תשובה, ואמר מתיירא אני מהבל פיהם. ר"ל שהקב"ה רימז, כי משה הנקרא אדם, הוא עצמו תשובה להם, כי זה עיקר הפלא שהפליא הב"ה לעשות אדם ולקשר גשמי ברוחני, כך ראוי בתורה שיקשור הגשמי ברוחני שזהו הפלא, מה שאין כן אם יהי' הגשמי בגשמי ורוחני ברוחני אין צורך לבריאת אדם, כי כבר יש רוחניים בעליונים וגשמיים בתחתונים, ולכך הוצרך בריאת האדם שיהי' ממוצע וכו' וכאמור. וז"ש שהבין משה ואמר מתיירא אני וכו', כי דבר חידוש אין לומדין מני', כי אין לך בו אלא חידושו, ובריאת האדם הוא פלא וחידוש ואין לו ראי' מוכרח שראוי שיהי' כך, ופן ישרפוני בהבל פיהם, שבאמת לא יהי' כך.

482

תפ״גוהשיב אחוז בכסא כבודי, ר"ל שיש לך ראי' מוכרחת לאחוז, מכסא כבודי, שהם ב' בחינות האוחזים זה לזה והם לבוש וצורה, שהכסא הוא לבוש וכסא לצורה הנקרא כבודי שהוא דמות אדם שעל הכסא, כך בצלם אלקים עשה האדם וכו', שיהי' ב' בחינות לבוש צורה אוחזים זה בזה.

483

תפ״דואז השיב להם משה, מאחר שצריך שיהיו אלו ב' הפכים חומר וצורה בנושא אדם אחד, אם כן מאחר שהחומר אינו אפשר שיהי' אצלכם לא תרצח כו' כלום יש יצר הרע ביניכם, אם כן גם חלק הרוחני אי אפשר שיהי' אצלכם, דלא סגי זה בלא זה.

484

תפ״הולפי דברי הזוהר השיב אדם כי ימות באוהל, כלום יש מיתה ביניכם, ר"ל כי יש באדם ירידה ממדריגתו הנקראת מיתה, כדי שיתחבר עם אנשי החומר וכנ"ל, וזה אינו שייך אצלכם, כי המלאכים נקראו עומדים על מדריגה אחת תמיד, מה שאין כן אדם בעל הבחירה על פי יצר הרע ויצר הטוב עולה ויורד, לפעמים יצר הרע שופטו ונוצחו ולפעמים יצר הטוב נוצחו, ולכן צריך שיהיו ב' בחינות חומר וצורה יחד, בין בכלל ובין בפרט, בין בתורה בין באדם שנברא מן התורה. אז הודו לדבריו, שנאמר מה אדיר שמך בכל הארץ.

485

תפ״ווז"ש עלית למרום שבית שבי, על ידי שעלה מחשבתו למרום לקשר מחשבתו הרוחני במעשה הגשמי, שבית שבי להוריד השכינה אשר שבתה בעליונים הורידה בתחתונים, כמו שבי שאינו בארצה רק במדינה אחרת. ולקחת מתנות באדם, בשכר שקראוך אדם, ר"ל תואר אדם בחיבור חומר וצורה אז נקרא שמו אדם, לכך לקחת מתנות שעם התורה שיש בה חיבור חומר וצורה הנקרא אדם, והבן. ודרך הפשט עיין במקום אחר.

486

תפ״זובזה יובן וישמע הכנעני מלך ערד, תואר כנעני אשר בידו מאוזני מרמה, איך להיות מלך ערד, שאין העונש לישראל כי אם על ידי החטא ואז ערד ממית, על ידי שנוטל רשות ונעשה שליט ומלך להמית, וכל זמן שיש חיבור חומר וצורה בכלל ובפרט כנ"ל, אז עלית למרום שבית שבי, שהיא השראת שכינה, וכן כתב בזוהר נשא דף קמ"ח (ע"א) שבית שבי זה השכינה וכו', יעו"ש, ומאחר שהשם יתברך אתנו אל תראום, ואין אומה ולשון שולטות בהם, לכך יעץ לשנות כסות ולשון, להיות בחינת עמלק מעורב בתואר ישראל בשינוי כסות ולשון, והם שאור שבעיסה המעכבים לעבוד את ה' לשלומי אמוני ישראל, להלחם בהם ולבזותן, ואז כי נאצו קדושי ה', על ידי זה נזורו אחור אנשי החומר ונפרדו מאנשי הצורה.

487

תפ״חוזהו ששמע שמת בחינת אהרן, כמ"ש במשנה דאבות (פ"א מי"ב) הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ר"ל שהי' מחבר ועושה שלום בין אנשי החומר לאנשי הצורה, וכנ"ל.

488

תפ״טוזהו עצמו ששמע כי בא ישראל דרך האתרים, המרגלים שירגנו באהליהם ודיברו במשה ואהרן, ונפרדו אנשי החומר מאנשי הצורה.

489

ת״צוז"ש וילחם בישראל דייקא, בשלומי אמוני ישראל שהם התלמידי חכמים. ועל ידי זה וישב ממנו שבי, ר"ל מה שזכו תחלה על ידי חיבור וקישור חומר והצורה עלית למרום שבית שבי וגו', עתה על ידי הפירוד גרמה שנסתלקה השכינה, וזהו וישב ממנו שבי הנ"ל, ושפחה תירש גבירתה (משלי ל, כג), וז"ש שפחה אחת וכו'.

490

תצ״אולכך חרדו ישראל חרדה גדולה, וידר ישראל נדר לה', הם יחידי סגולה הנ"ל. אם נתן תתן את העם הזה בידי, ר"ל אם נתן בחינת עמלק המעורב בישראל, אשר כסות ולשון שינה כאלו הוא תואר ישראל, המחרחר ריב ומלחמה בישראל, אז ממילא תתן את העם הזה המוני עם אנשי החומר בידי גם כן, שיתחברו עמי כבתחלה ויהיו בידי ורשותי, להתקרב אל ה' אתי עמי. ואז והחרמתי את עריהם, (ונראה לי דזהו כוונת משנה בראש השנה (פ"ג מ"ח) והי' כאשר ירים משה ידו וכו' (שמות יז, יא), ר"ל כאשר גברה ידו להיות דבר אחר לדור (סנהדרין ח.), אז גבר ישראל, מה שאין כן כאשר יניח ידו, וכולם אנשים חשובים מנהיגים, והשוו קטן וגדול, אז וגבר עמלק, וכאשר כתבתי במקום אחר, יעו"ש) דכתב בעקידה שער מ"ב: תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט), הטעם כי יש שונא במקרה ויש שונא עצמיי, והנה זה עמלק הי' שונא ישראל בעצם לא במקרה, והראי' אשר קרך בדרך וגם בעלותך ממצרים וכו', ושונא כזה אין לו תקנה רק לבערו מן העולם וכו', יעו"ש, וז"ש והחרמתי עריהם, לבערם מן העולם שלא ישאר זכר עמלק.

491

תצ״באו יש לומר, דביאר במקום אחר משנה (אבות פ"א מ"ז) הרחק משכן רע וכו', והכי נמי והחרמתי עריהם, ר"ל ריעיהם, מי שיתחבר עמהם.

492

תצ״גוישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני, דהל"ל בידם וכקושיא י"א הנ"ל. אמנם נראה לי, דשמעתי ממורי זלה"ה וגם הגוי אשר יעבדו ד"ן אנכי (בראשית טו, יד), דהל"ל לשון עתיד אדון אנכי. אלא דכבר הוא נידון שיגלגל חוב על ידם, עונש לישראל, ודפח"ח. וזה שכתוב וישמע ה' בקול ישראל, ר"ל שאמרו אתהם ועריהם, והיינו ויתן את הכנעני, ר"ל שנתן ועזב אותן בבחירתן שילחמו בישראל עובדי ה' למען החרימם, וז"ש ויקרא למקום ההוא חרמה, וק"ל, עיין מזה במקום אחר.

493

תצ״דועדיין נשאר עלינו חובת ביאור משנה - על אלו מומין שוחטין את הבכור וכו'. וגם ביאור מדרש - ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וכו', בזכות עצמות יוסף זכו לפסח קטן וכו', מובא לעיל.

494

תצ״הונראה לי דיבואר חדא באידך, בחדא מחתא, ואגב נבאר מה שנאמר בטור אורח חיים סימן ת"ל: שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, והטעם, שנעשה בו נס גדול, שפסח מצרים מקחו מבעשור והי' בשבת וכו', ועל שם אותו נס קורין שבת הגדול, עכ"ל. וכתב הבית יוסף וזה לשונו: וכתבו התוספות (שבת פז: ד"ה ואותו) ועשור לחודש הי' בשבת ולקחו פסחים, ועל כן קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה נס, כדאיתא במדרש, כשלקחו פסחים נתקבצו בכורי אומות העולם לישראל ושאלום למה עושין כך, והשיבום זבח פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים וכו', הדא הוא דכתיב למכה מצרים בבכוריהם, ע"כ. ורבינו כתב הנס בדרך אחר, וכמו שכתב הכלבו (סי' מז). וא"ת לפי זה הי' לו לקרות לכולהו ימים גדולים וכו', יעו"ש.

495

תצ״ווי"ל, ה"ל להתוספות לפרש הנס מני' ובי' וכמו שכתב הטור, ועל כרחך צריך לומר דימאן לפרש כך מכח קושית הבית יוסף הנ"ל, וכאשר נבאר, אם כן קשה על הטור דלא פירש כמו שפירשו התוספת. ב' קשה על התוספת מה שהקשה המוהרש"א (שבת פז:) למה נתקבצו לשאול הבכורים די[י]קא, דאכתי לא נודע ממכות בכורות וכו'.

496

תצ״זג' קשה, דכתב הכלבו שנקרא שבת הגדול, לפי שהיו דורשין הלכות פסח שהם הלכות גדולות וכו', והוא נלמד ממשה שעמד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, לאנשים שהיו טמאים לנפש אדם, שחל ז' שלהם בערב פסח שחל בשבת (פסחים ו:). ויש להבין, דקשה להכלבו שלא כתב כטעם התוספות והטור, וכי תימא שבאמת כתב טעם הטור ונוסף עוד טעם זה, אם כן היה לו להטור להזכיר גם כן טעם זה. ד' דסיים ועל שם אותו הנס וכו', דהוא מיותר.

497

תצ״חונראה לי דיבואר קושיא חדא באידך, והוא, דהקשה עוד להטור שהנס שהיו שיניהן קהות על ששוחטין אלקיהם וכו', אם כן למה יחסו הנס ליום הלקיחה העשור, ולא ליום השחיטה בי"ד שהוא עיקר. ונראה לי, משום דביום י"ד דרש משה הלכות פסח, והי' חל בשבת, והוה אמינא משום טעם זה נקרא שבת הגדול וכמו שכתב הכלבו באמת, לכך יחס הנס ליום העשור, וע"כ נדע שהוא משום נס לקיחת הפסח וכו'.

498

תצ״טובזה תבין כוונת הכלבו שכתב טעם א' משום שחיטת פסח וכו', אך דלפי זה הי' לו ליחס הנס ליום י"ד, ומשני שיש עוד טעם משום הדרשה וכו', והוה אמינא משום זה נקרא שבת הגדול, לכך יחסו ליום העשור.

499

500ובזה יובן כוונת הטור: שבת שלפני פסח קורין שבת הגדול לפי וכו', קשה מ"ט לא סבירא לי' כטעם התוס', וצריך לומר מכוח קושית מוהרש"א דאכתי לא ידעו הבכורים וכו' (ואם כן היה לו ליחס הנס לארבעה עשר, שאז ידעו התראת משה רבינו עליו השלום בליל ארבעה עשר וכו'). קשה, הא גם להטור קשה ה"ל ליחס הנס לארבע[ה] עשר, יום השחיטה העיקר וכנ"ל. ומשני באמת הי' ראוי כך, אלא דבא ללמדנו דעל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול, ואלו יחסוהו לארבעה עשר הוה אמינא משום הדרשה וכו', לכך הוא יום הלקיחה יום העשור וכו', ודוק. עיין זה במקום אחר באריכות.

500

501אמנם עדיין נשאר קושית מוהרש"א על תוס', וכנ"ל. ונראה, דיבואר על פי משנה הנ"ל, על אלו מומין וכו'. ונראה, דהרמב"ם (הל' תשובה פ"ו ה"ה) הקשה, מאחר שגזר ה' ועבדום וגו' למה נפרע מהם וכו'. והקשה הראב"ד על הרמב"ם שאין זה שאלה בב' פנים וכו', ויש על הראב"ד וכו', עיין כל זה לעיל מה שבארתי שם, יעו"ש. והעולה משם, אחר שירד פרעה לכפירה ואמר מי ה' וגו' (שמות ה, ב), כבר נתחייב עבור מה שחטא בבחירתו, ונענש בכפירה זו שנדחה לחוץ שלא ישמע כדי שלא יפרע ממנו, והוא כעין מה שתירץ מורי זלל"ה דן אנכי (בראשית טו, יד) שכבר הוא נידון, שיגולגל חוב לישראל שיענשו, על ידו וכו', ודפח"ח.

501

502ובזה ביארתי הפסוק (שמות טו, כו) כל המחלה אשר שמתי במצרים, דהיינו למנוע אזן השמיעה, לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, שהי' השמיעה שהוא רפואה לכל הגוף, כמ"ש (ישעיה נה, ג) שמעו אלי ותחי נפשיכם וכו', יעו"ש במקום אחר.

502

503עוד י"ל ביאור ש"ס דברכות פרק ו' (מ.) אם שמוע תשמע (שמות שם), מדת הקב"ה כלי מלא מחזיק וכו', וביארתי לעיל, יעו"ש.

503

504עוד יש לומר, כי יש ב' מיני פגם באזן השמיעה, א' המונע אזן השמיעה בבחירתו. ב' שהשי"ת מנע ממנו אזן השמיעה פן ישמע ושב ורפא לו, כמו שמנע במצרים. והנפקותא בין ב' בחינות הנ"ל, כי סוג א' הדרא בריא, אם ירצה לשוב הבחירה בידו לשמוע ולעשות. מה שאין כן סוג ב' לא הדרא בריא, שמנע ממנו השי"ת דרכי התשובה שלא ישמע ולא ישוב.

504

505והנה מום זו של פגם אזן השמיעה מצוי בשרים הנק' בכור, כמו שכתוב (עי' תהלים פט, כח) גם אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ. והטעם שמצוי מום זה יותר בשרים, הוא מפורש בפסוק (איכה ה, יב) שרים בידם נתלו פני זקנים לא נהדרו, וביאר האלשיך פ' קדושים וכו', ואני ביארתי זה לעיל.

505

506ובזה יובן משנה דבכורות הנ"ל, על אלו מומין שוחטין הבכור, שהם השרים שאין להם תקנה לשוב בתשובה, רק השחיטה היא מיתתו המכפרת עליו, והיינו נפגמה אזנו, ר"ל אזן השמיעה מן הסחוס, דלא הדרא בריא, וכפירוש רש"י שם (בכורות לז. ד"ה אבל), ולא מן העור, דזה הדרא בריא, ויש לו תקנה שישמע ורפא לו, וק"ל.

506

507ובזה יובן המדרש הנ"ל, מ"ש למכה מצרים בבכוריהם, כי כאשר נתמלא סאתם של מצרים להענש, אז הכה הבכורים של מצרים שהם השרים בפגם אוזן השמיעה, שלא ישמעו למשה בחינת הדעת, וזה יהי' סיבת השחיטה שלהם וכנ"ל.

507

508רק שאין נפרעין מן האומה כי אם שנפרעין תחלה מהשר ואלקים שלהם, וכמ"ש (ישעיה כד, כא) יפקוד ה' על צבא המרום במרום תחלה, ואח"כ מהאומה (מדרש שמואל פרשה יח), לכך לקחו שה לפסח לשחוט אלקיהן, וכמו שכתב הטור שהיו שיניהן קהות על ששוחטין אלקיהם וכו'. ומיד שראו שלוקחין פסחים שהוא אלקיהם, נתקבצו הבכורים שהם השרים, שנתקנאו על ביזת אלקיהן כי להם ראוי לקנאות ולמחות אם הי' בידם, וזה ששאלום למה עושין כך, והשיבום זבח פסח לה' שיהרוג בכורי מצרים, וכוונתם הי' על דרך הנ"ל - מזה שנפגמה אזנם מלשמוע בקול ה', שהם השרים שנקראים בכורים, שהוא סימן להריגה ושחיטת הבכור עבור מום פגם אוזן השמיעה וכנ"ל. והם לא הבינו זה כדי שיענשו, רק סברו בכור הוא כפשוטו, ואמרו לבכורים, ועשו הבכורים מלחמה וכו' הדא הוא דכתיב למכה מצרים בבכוריהם - על ידי שלא שמעו והבינו הכוונה שהוא מכות בכורות בענין הנ"ל, ועל ידי זה בא מכת בכורים ממש, והבן.

508

509והנה כאשר ראו בכורי ושרים של ישראל ענין הנ"ל למכה מצרים בבכוריהם, שמנע מהם השמיעה כדי שיאבדו, אז נתייראו מזה, וכמו שהעיד הכתוב בפ' כי תבוא (עי' דברים כח, ס) והשיב בך כל מדוי מצרים אשר יגרת מפניהם ודבקו בך, ופירש רש"י, אשר יגרת מפניהם - מפני המכות, כשהיו ישראל רואין מכות מצרים היו יראים שלא יבואו גם עליהם, תדע שכן כתיב אם שמוע וכו', כל מחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, אין מיראין את האדם אלא בדבר שהוא יגור ממנו, ע"כ. ולפי דברינו היינו והשיב בך מדוי מצרים, הוא כמ"ש למכה מצרים בבכוריהם, שלא ישמעו השרים לקול מוסר של הזקנים, וכמ"ש (איכה ה, יב) פני זקנים לא נהדרו, ועבור זה גרם חורבן הבית, וכמ"ש בש"ס בפרק כל כתבי (שבת קיט:) כל המבזה תלמיד חכם וכו' אין לו מרפא, וגרם הגלות. מה שאין כן אז בגאולת מצרים ראו מכת מצרים ונתייראו תחלה יראה חיצונית, ואח"כ על ידי יראה חיצונית נכנסו ליראה פנימיות, שזה כסא לזה, וכמו שביארתי לעיל יעו"ש, ויהי בשלח פרעה (שמות יג, יז), היא בינה, את העם, שאז נפטרו מיראה חיצונית, וכאשר נכנסו ביראה פנימית סוד בינה, אש"ר הוציאך מארץ מצרים, סוד הגאולה, והוא נקרא שבת הגדול סוד החירות.

509

510וזהו שכתבו התוס' ועל כן קורין אותו שבת הגדול כדאיתא במדרש וכו', ע"ד למכה מצרים בבכוריהם. והוא על כוונה הנ"ל. ולפי זה לא קשיא קושית הבית יוסף ד' ימים גדולים ראוי להיות וכו'. ולכך ימאן התוספות לפרש טעם הטור, והבן.

510

511ובזה נבא לביאור מדרש הנ"ל, דביארתי לעיל ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע וכו' (שמות יג, יט) יעו"ש. והעולה משם, שלקח משה עצמותו ומדתו של יוסף, לכנוס מיראה חיצונית ליראה פנימית, על ידי זה נגאלו ושחטו פסח, שהוא ש"ה גימטריא היצה"ר, כמו שכתב האלשיך (שמות יב, ג) וכו', יעו"ש, כי כאשר קרבה אל נפשי גאלה (תהלים סט, יט), שהנפש נפדה מיצר הרע אז הוא גאולה באמת, כמו לעתיד שישחט השם יתברך ליצר הרע, רק שגאולת מצרים הי' נקרא פסח קטן, שחזר הדבר לקדמותו וחזר היצר הרע למקומו, מה שאין כן לעתיד יהי' גאולה עולמית, וכן מפורש בזוהר רעיא מהימנא פ' בא דף מ"א (ע"א) וזה לשונו: לזמנא דאתי ייתי קודשא בריך הוא ויכוס ליצר הרע, והשתא בפורקנא דא ושחטו אותו כל קהל ישראל וגומר (שמות יב, ו), דוכרנא דזמנא דאתי וכו'.

511

512ובזה יובן מדרש הנ"ל, בזכות עצמות יוסף, ר"ל שלקח משה רועה ישראל עצמותו ומדתו של יוסף לכנוס מיראה חיצונית ליראה פנימית, הנקראת אהי"ה, שהיא בינה המוציא עבדים לחירות, זכו ששחטו שה לפסח, גימטריא ש"ה היצר הרע, ויצאו לחירות מיצר הרע, שהיא עיקר הגאולה לנפשו, קרבה אל נפשי גאלה, אלא שנקרא פסח קטן שהי' רק לשעתו כדי שיצאו ממצרים, ואח"כ חזר הדבר לקדמותו, כמ"ש בכוונת הספירה יעו"ש. ולעתיד יהי' פסח גדול, זבח לה' בבצרה (ישעיה לד, ו), במהרה בימינו אמן נצח סלה ועד, והבן.

512

513אמנם לבאר ראשית המדרש מובא לעיל, ויהי אנשים וגו'. נבאר משנה בפרק ט' דפסחים (מ"א-מ"ג) מי שהי' טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני וכו', איזה דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ דברי רבי עקיבא, רבי אליעזר אומר מאסקופת העזרה ולחוץ, אמר רבי יוסי לפיכך נקוד על ה' של רחוקה לומר לא מפני שרחוקה ודאי אלא מאסקופת העזרה ולחוץ. מה בין פסח ראשון לשני, הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא, והשני מצה וחמץ עמו בבית וכו'.

513

514כדי לבאר זה, נבאר פלוגתא (פסחים כא., פ"ב מ"א) דרבי יהודא סבירא לי' אין ביעור חמץ אלא שריפה, לבערו מן העולם. וחכמים אומרים השבתתו בכל דבר וכו'. וכבר ביארתי זה במקום אחר.

514

515וכעת נראה לי באופן אחר, דלא פליגי, רק מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דביארתי במקום אחר כי סמים הממיתים כגון שקר וכזב מדות היצר הרע, רשאי החכם להשתמש בו להחיות הנפשות, כמו אהרן ששינה מפני השלום, מה שאין כן להמוני עם צריך לבער מדת היצר הרע מן העולם. ובזה יובן, רבי יהודא איירי לבני עולם, צריך לבער החמץ מהעולם דייקא, שלא ישתמשו ביצר הרע כלל. מה שאין כן לחכמים השבתתו בכל דבר, רק שלא יהי' היצר הרע לרעה, אבל אם משתמש ביצר הרע לטובה שרי, וק"ל.

515

516ובזה תבין מה שביארתי במקום אחר והנחש הי' ערום (בראשית ג, א). דכתב הרמב"ם (פיה"מ תמורה פ"ה מ"א) וכו', וכת ג' היינו חכמים הנ"ל, להשתמש ביצר הרע לטובה, לשנות מפני דרכי שלום וכיוצא, והבן.

516

517ובזה תבין מה בין פסח ראשון לשני, כי הראשון לפי סתם בני עולם, אסור בבל יראה וכו'. מה שאין כן השני, לחכמים, חמץ ומצה בבית אחד, כי משתמש עם חמצו של היצר הרע לצורך קדושה הנקרא מצה, וק"ל.

517

518במסכת עבודה זרה דף ך"ג (ע"א - כד ע"א) פרת חטאת, רבי אליעזר אומר אינה ניקחת מן הנכרים וכו'. מאי טעמא דרבי אליעזר, תני שילא דבר אל בני ישראל ויקחו אליך וגו' (במדבר יט, ב), בני ישראל יקחו ולא מן הנכרים וכו'. ופריך אלא מעתה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה (שמות כה, ב), הכי נמי דבני ישראל יקחו ולא מן הנכרים, וכי תימא הכי נמי, והא אמר רבי יהודא שאלו את (ר"ע) [רבי אליעזר] עד היכן כיבוד אב ואם, אמר להם צאו וראו מה עשה נכרי אחד באשקלון, ודמא בן נתינה שמו, פעם אחד בקשו ממנו אבנים לאפוד וכו' אבני שוהם הפסיק הענין, והא ואבני מלואים כתיב דהדר ערבי', ועוד קתני סיפא לשנה אחרת נולדה לו פרה בעדרו, נכנסו חכמי ישראל אצלו וכו', התם על ידי תגרי ישראל זבין, ע"כ.

518

519ויש להקשות, חדא דפירש המזרחי בפ' חוקת, על הפסוקים שאינן מסודרין, שנאמר (במדבר יט, ב) זאת חוקת התורה אשר צוה ה' [לאמר] דבר אל בני ישראל ויקחו אליך וגו'. דאיפכא הל"ל דבר אל בני ישראל זאת חוקת התורה אשר צוה ה' ויקחו אליך וגו'. ופירש הוא ז"ל, משום דדרשינ(י)ן בעבודה זרה לאסור קיחה בפרת חטאת מעכו"ם, משום שנאמר בני ישראל ויקחו, נמצא לכך שינה הסדר ללמדינו הנ"ל, עכ"ל. נמצא תינח בפרה דשינה סדר הפסוקים כדי לכתוב בני ישראל אצל ויקחו, שפיר למדנו לאסור קיחת פרה מעכו"ם, מה שאין כן בתרומה שנאמרו הפסוקים על הסדר מנא לן לדרוש לאסור קיחה מעכו"ם, דלמא אתי לגופי' וכפשטי' דקרא שנצטוו על נדבת המשכן.

519

520ב' קשה, דהקשה והא [ו]אבני מילואים כתיב דהדרי ערביה, ופירש רש"י דהדרי ערבינהו למילתא קמייתא, וליתסרו. והנה מלבד מה שדחו התוס' (כד. ד"ה ואבני) פירוש רש"י זו, יש להקשות דאם כן מה מהני ההפסקה, מאחר דהדר ערבינהו. ועוד, דאם זה סברא דהוי"ו שנכתב בסוף הענין מהני לערבינהו למלתא קיימתא אף על אלו דלא כתיב בהם ויו, דאם כן קשה ל"ל כל הני ווי"ן דכתיב ונחושת ותכ"לת וארגמן דלכתוב כולהו בלא וי"ו, וכי תימא דהוה אמינא דלהפסיק אתי ולהתיר קיחה מעכו"ם, זה אינו, דיכתוב בסוף הענין עם וי"ו לומר דהדר ערבינהו למלתא קמייתא, דכל הנזכרין ברישא אסור ליקח מעכו"ם.

520

521ולהתוספות קשה, דכתבו דהאי מעשה דדמא בן נתינה לאו באבני שוהם הי' אלא באבני החושן, ואף על גב דא' בש"ס בקשו ממנו אבנים לאפוד, יש לומר כיון שחושן מחובר לאפוד קרי אפוד, והכי פריך והא כל [ו]אבני מלואים דהדר ערבי', ובאבני מלואים דכתיב וי"ו מיהא לדרוש בהו ויקחו, עכ"ל. והנה מבואר לעין כל ר[ו]אה שהוא דחוק, דבש"ס אמר במפורש בקשו אבנים לאפוד, והתוספות רצו לפרש דקאי על חושן. ועוד, דאם היה הכוונה לאסור קיחה באבני מלואים ולהתיר באבני שהם, אם כן הל"ל איפכא וקטורת סמים ואבני מלואים אבני שהם וגו', ואז הי' אתי שפיר דאבני מלואים הי' באיסור קיחה מה שאין כן אבני שהם הפסיק להתיר קיחה, מה שאין כן השתא דכתיב תחלה אבני שהם ואח"כ ואבני מלואים, מנא לן לומר דהדר ערבי' למלתא קמייתא הנזכר לפני פניו ולאסורא, דלמא הדר ערבי' דקאי על אבני שהם לפניו להתיר קיחה. ועל כרחך אנו מוכרחין לסברא זו, דאל"כ הל"ל איפכא כנזכר, והיינו יוצאין מכל ספק. ואף דיש לספק גם לסברא זו, דאיך אפשר לומר דקאי אלפניו להתיר קיחה, אם כן הל"ל אבני מלואים בלא וי"ו. מכל מקום מאחר דאיכא לפרש הכי והכי מכוח (וקושיא דה"ל) [קושיא דהל"ל] איפכא, אם כן מנ"ל להקשות, דלמא מדחזינ(י)ן במעשה דדמא שלקחו אבני שהם מעכו"ם, על כרחך הי' פשוט להם דמ"ש ואבני מלואים, דקאי אלפניו להתיר קיחה מעכו"ם, ומה מקום להקשות והא [ו]אבני מלואים כתיב וכו'.

521

522ג' קשה, מה שהקשו רבים וכן שלימים, מאחר דבהאי מעשה דדמא נזכר שלקחו פרה ממנו, אם כן למה הקשה תחלה מתרומה מההוא מעשה דדמא, דהי' לו להקשות מפרה עצמו, דשם אמר דלקח ממנו פרת חטאת, ואיך אמר רבי אליעזר דאין לוקחין פרה מעכו"ם. וגם דמשני, התוס' על ידי תגר ישראל זבין, דודאי אהתם קאי, דהל"ל בקיצור על ידי תגר ישראל זבין. ושארי הספיקות יבוארו מאליהן.

522

523והסגנון כך, אלו הי' רק קושיא ראשונה לבד הי' אפשר לתרץ בדרך הפשוט, ונציע לפניך דברי הילקוט פרשה זו (רמז שסג) ויקחו לי תרומה (שמות כה, ב), כל מקום שנאמר לי יש בה ברכה, והתרומה הזו יש בה ברכה, עכ"ל. ומאוד נפלאתי על המראה, מה בעי בזה, כי מה בא ללמדינו שהי' כאן ברכה או לאו.

523

524ונראה לי דיש להקשות, דכאן כתיב דבר אל בני ישראל ויקחו, דהל"ל ויתנו לי תרומה, דהא איתא בפרק הזרוע (חולין קלג.) ומובא בטור יורה דעה סימן ס"א, אמר רב יוסף האי כהן דחטיף מתנתא חבובי מצוה הוא או זלזול מצוה הוא, ופשיט לי' מדכתיב (דברים יח, ג) ונתן לכהן, ולא שיקח מעצמו. ואם כן כאן כתיב ויקחו ולא כתיב ויתנו, משמע דמצוה לחטוף. (וכי תימא אין הכי נמי, אם כן קשה אדפשט ליה מדכתיב שם ונתן ולא שיקח דאסור לחטוף, תיפשוט ליה מכאן דמצוה לחטוף מדכתיב ויקחו ולא כתיב ויתנו תרומה. וגם שהפסוקים סתרי אהדדי, דכאן משמע דחטיף עדיף ושם משמע דאין לחטוף, ואין סברא לחלק בין מתנות כהונה לתרומה). ו' קשה, מדאמר אביי מריש הוי חטיפנא מתנתא, אמינא חבובי מצוה הוא, כיון דשמענא להא דתניא הצנועין מושכין ידיהם וכו'. וקשה על מה ראו לסמוך למשוך ידיהם מאחר דכתיב גבי תרומה ויקחו.

524

525ונראה לי דאיתא בריש פרק טרף בקלפי (יומא לט.) ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק נשתלח ברכה בשתי לחם ובלחם הפנים, והיה מגיע לכל כהן כזית (כן הגיה המוהרש"א), מכאן ואילך נשתלח מאירה והי' מגיע לכל כהן כפול, והיו הצנועין מושכין ידיהם מליטול, והגרגרנין חולקים וכו'. וכתב הריטב"א שם: מה שאין כן בימי שמעון הצדיק שהי' מגיע לכל אחד כזית כדי נתינה לא היו הצנועין מושכין ידיהם, משום דמצוה לאכול בקדשים. ויש להבין, מאחר דמצוה לאכול בקדשים, על מה ראו לסמוך למשוך ידיהם כשלא הי' מגיע לכל אחד כזית. ונראה דמפרשים מה שנאמר (חולין שם) ונתן ולא שיטול, ר"ל שבעל המתנות מחויב ליתן, ולא שיטול הכהן רק ימשוך ידו מלקבל, והיינו ע"כ אם אין בו כדי נתינה, דאל"כ יתבטל מצות אכילות קדשים.

525

526ובזה יובן ויקחו לי תרומה, קשה, הא מדכתיב ויקחו ולא כתיב ויתנו ש"מ דאתי ללמד שמחויב לקבל ואינו רשאי למנוע, אם כן מה ראו הצנועין למשוך ידם ולסמוך אפסוק ונתן ולא שיקח וכנ"ל מאחר דפסוק זה משמע איפכא. לזה בא המדרש כמתרץ ואמר כל מקום שנאמר ל"י יש בה ברכה, ובתרומה זו יש בה ברכה, ולכך אמר שיקח, כי אין הצנועין רשאין למנוע במקום ברכה, כמו בימי שמעון הצדיק, והתם דקאמר הצנועין היו מושכין ידיהם איירי שלא במקום ברכה, שאין לכל כהן כדי נתינה, ובזה אמר ונתן ולא שיטול, וק"ל.

526

527נמצא מעתה מבואר דשפיר נלמד להש"ס דאין לוקחין תרומה מעכו"ם, מדכתיב בני ישראל ולא כתיב ויתנו, אלא ש"מ דאתי לדרשה, בני ישראל יקחו ולא מעכו"ם. וגם פירוש המזרחי אפשר לפרש כך, דנלמד גם כן מדכתיב ויקחו אליך ולא כתיב ויתנו אליך, אלא ללמד בני ישראל יקחו ולא מעכו"ם, ואי יהפך סדרי הפסוקים אם כן לא יכתוב בני ישראל אצל ויקחו, ואתי שפיר דגם בפרה ובתרומה בשניהם מוכח לאסור קיחה מעכו"ם, ולק"מ.

527

528וקושיא שני' לחוד גם כן הי' אפשר לתרץ, על ידי קושיא שנעורר ברש"י לחומש, שפירש ויקחו לי תרומה, לי לשמי, ע"כ. וכבר תמהו רבים בזה, והוא דלא מצינו מקום מוצא לפירוש זה לא בש"ס ולא במדרש ומה זה שבדה רש"י פירוש זה מלבו ואין לו שחר כלל.

528

529וכי תימא דהיינו על דרך שכתב במכילתא (יתרו פרשה יא) מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ, כא), שתהא תחלת עשייתו לשמי ולא לשם דבר אחר, וכן פירש רש"י בחומש, ואם כן כונת רש"י כאן גם כן הוא כך שתהא תחלת לקיחתו לשמי, לשם תרומה ולא לשם דבר אחר.

529

530קשה, דאם כן הי' לו לפרש כך בהדיא, כמו שפירש במזבח אדמה, דרש"י פרשן הוא, מה שאין כן עתה יש לפרש על כוונה אחרת, וכאשר רבים וכן שלימים פירשו כל אחד לשיטתו. ועוד, דאי נמי פירוש רש"י זו הוא דברי המכילתא הנ"ל, קשה מ"ט שביק רש"י דברי הש"ס ותפיס דברי המכילתא, דבש"ס במסכת תמורה פרק ז' (לא:) האומנין נוטלין שכרן מקדשי בדק הבית, שנאמר (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש, לי משלי, ואם כן הכי נמי יש לומר ויקחו לי תרומה משלי, שאין לוקחין צרכי התרומה האמור כאן דהיינו תכלת וכו', ממעות חולין, כי אם מהקדש, מקדשי בדק הבית, הם יפרישו ממונם להקדש, ומן ההקדש לוקחין אבנים לאפוד.

530

531הגם דקושיא זו לחוד לק"מ, דפירוש הש"ס והמכילתא עולים בקנה אחד, דאחר שהוזהר שלא ליקח צרכי התרומה כי אם ממעות הקדש, אם כן ממילא מוכח דהלקיחה יהי' מיד לשם תרומה ולא לחולין או לדבר אחר. אלא אי קשיא הא קשיא, דהי' לו לפרש, וכנ"ל.

531

532וכי תימא דטעמא דרש"י שלא רצה לפרש כדברי הש"ס והמכילתא, משום דמסיק בש"ס על ידי תגר ישראל זבין, ופירש רש"י תחלה לוקח הסרסור לעצמו משלו וחזר ומכרה לציבור, הרי מוכח שלקח מתחלה לעצמו ולא לשם תרומה וגם ממעות שלו לקח ולא מהקדש, ואם כן על כרחך לא סבירא ליה להש"ס זו סברא לי משלי, או כפירוש המכילתא, ולכך הוצרך רש"י לפרש פירוש אחר.

532

533גם זה אינו, דודאי אף למאי דמסיק על ידי תגר זבין, מכל מקום אפשר לפרש לי משלי, ור"ל לקיחת הציבור מיד הסרסור שיהיה ממעות ההקדש שיקחו לשם תרומה, אבל לקיחת הסרסור לא קפיד רחמנא אם יהי' משלו או לאו, ואם כן קשה כנ"ל.

533

534וכי תימא דסבירא לי' לרש"י דעל כרחך אי אפשר לפרש תיבת לי כפירוש הש"ס והמכילתא, דאם כן לא נכתוב כלל תיבת לי, כי נלמד דרש זה מדכתיב בני ישראל ויקחו ללמד דאסור ליקח מעכו"ם, על כרחך מוכח דלקיחת הציבור התרומה הוא דווקא ממעות הקדש שלוקחין מיד לשם תרומה, דאל"כ רשאי ליקח ממעות חולין תחלה שלא לשם תרומה, ואח"כ יקדיש אותו לשם תרומה, פשיטא דצרכי חולין רשאי ליקח מעכו"ם, דקרא כתיב ויקחו לי תרומ"ה מבני ישראל ולא מעכו"ם, אבל כשאינו תרומה שלא חלה עליו שום קדושה עדיין, מהיכי תיתי לאסור, אלא על כרחך מדאיצטריך בני ישראל ויקחו ללמדינו דאסור ליקח מעכו"ם, על כרחך ממילא מוכח דלוקחין ממעות הקדש מיד לשם תרומה, לכך מבני ישראל יקחו ולא מעכו"ם, ואם כן קשה ל"ל לי.

534

535איברא דזה אינו כלל, דמשום הא לא אמר רבי אליעזר, דלעולם יש לפרש כפירוש הש"ס הנ"ל, ואפילו הכי איצטריך לי, דאלו מבני ישראל ויקחו לחוד הוה אמינא דמותר על ידי סרסור על כל פנים וכמסקנת הש"ס באמת, לכך כתב רחמנא לי, דאתי ללמד שתהא תחלת לקיחתו לשם תרומה, וה"ל לאסור אפילו על ידי סרסור שלוקח תח"לה לשם עצמו ולא לשם תרומה, דא"ל דעל לקיחת הציבור הוא דקפיד רחמנא שיקחו מן הסרסור לשם תרומה וכו', כבר נלמד זה מדכתיב בני ישראל ויקחו ולא מעכו"ם וכנזכר, ומדחזר וכתב לי, על כרחך אתי לאסור תחלת הלקיחה של הסרסור שיהי' גם כן לשם תרומה, ואם כן אסור ליקח מעכו"ם בכל האופנים, ונשאר קושיא הנ"ל אדוכתיה.

535

536וכי תימא, אם כן דאפילו על ידי סרסור אסור בתרומה מכח ב' למודים הנזכרים, אם כן למסקנת הש"ס דעל ידי תגר ישראל זבין, הא זה לא מהני, ונשאר קשה מעובדא דדמא שלקחו אבנים לאפוד מעכו"ם. גם זה אינו אחר שנבאר קושיא ג' שבש"ס הנ"ל דהכוונה בש"ס דסרסור מהני אחר שהפסיק הענין באבני שהם, וכאשר נזכיר בסמוך.

536

537והשתא אחר שעוררנו קושיא זו שעל רש"י, בזה הי' מספיק לתרץ קושיא ב' שעל הש"ס הנ"ל, שאין צריך לדוחק התוספות, אלא דאתי שפיר כהוגן דקאי דהדר ערבי' על אבני שהם, על פי הסוגיא דזבחים דף ל"ז (ע"ב) דיליף טעמא דבית הלל דסבירא להו אף חטאת שנתן במתנה אחת כיפר, שנאמר קרנת קרנת (קרנת) וקרינן קרנות, אהני מקרא לטפויי חדא, ואהני מסורה לבצורי חדא וכו', יעו"ש. והכי נמי י"ל כן, דאהני ההפסק להתיר חדא, ואהני עירוב לאסור חדא. והוא, משום דאחר שהפסיק הענין בלא העירוב, הי' סברא להתיר קיחה מעכו"ם אף בלא סרסור, מאחר דלא קאי אויקחו, לכך כתיב ואבני מלואים דהדר ערבי' לאסור על כל פנים בלא סרסור, ולומר דבזה קאי אויקחו, אבל על ידי סרסור שרי מכח ההפסק, ואתי שפיר.

537

538ועתה לא נשאר בספק כי אם קושיא ג' שבש"ס. ונראה דגם קושיא זו יבואר אחר הוצעת ביאור ב' קושיות הראשונות, ויבואר הכל בחדא מחתא.

538

539ומה שמצאתי וראיתי בסוגיא זו הוא לומר דודאי לא נעלם מעיני המקשן מה שיש להקשות מפרה עצמה מההוא עובדא גופיה, אלא דהמקשן שהקשה מתרומה רצה לשאול חדא אשר מתוך התשובה יופשט מני' תרתי.

539

540והוא, דהי' קשה להמקשן מדכתיב בתרומה בני ישראל ויקחו, וכתיב בפרה בני ישראל ויקחו, מוכח בשניהם לאסור קיחה מעכו"ם, וקשה מההוא עובדא דדמא בן נתינה על שניהם שלקחו ממנו אבנים לאפוד ולשנה אחרת לקחו ממנו פרה, אלא שלא רצה להקשות מפרה משום דלא נעלם מהמקשן מה שיש לתרץ התם על ידי תגר ישראל זבין, אבל בתרומה אי אפשר לתרץ כך דמוכח לאסור אפילו על ידי סרסור ממה דחזר וכתב ל"י, וכאשר זכרנו מזה בהוצעות הקושיא שעל רש"י בחומש, ולכך סיבב המקשן להקשות מתרומה דוקא, משום דאם יופשט לו מהתרצן דיש להתיר גם בתרומה על ידי סרסור, אם כן שוב לא יצטרך לשאול על פרה דפשיטא דמותר על ידי סרסור, מה שאין כן אלו שאל מפרה, אף שיופשט היתרא הי' צריך לחזור ולשאול מתרומה מה ראו ליקח מעכו"ם.

540

541ובזה יובן הסוגיא שלפנינו, דסבירא לי' לרבי אליעזר כפרת חטאת אינה ניקחת מן העכו"ם, ויליף מדכתיב דבר אל בני ישראל ויקחו אליך, מבני ישראל יקחו ולא מעכו"ם. ולא רצה המקשן לשאול מפרה מטעם הנ"ל, וסיבב הדבר להקשות מתרומה, ואמר אלא מעתה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה הכי נמי מבני ישראל יקחו ולא מעכו"ם, וכי תימא הכי נמי הא אמר רבי עקיבא מעשה בדמא בן נתינה שבקשו ממנו אבנים לאפוד כו'.

541

542והתרצן אחר שראה שהקשה לו מעובדא דדמא מתרומה על פרה, הי' קשה ליה מ"ט לא הקשה המקשן מניה ובי' מפרה עצמה שנזכר גם כן בההוא עובדא דדמא, דאיתא שם לשנה אחרת נולדה לו פרה בעדרו ונכנסו חכמי ישראל כו', אלא וודאי דבכוונה לא רצה המקשן להקשות מפרה משום דשם יש לתרץ על ידי תגר ישראל זבין, מה שאין כן בתרומה דאי אפשר לתרץ כך וכנ"ל, לכך הקשה לו מתרומה. ומעתה אי אפשר הי' לתרצן להשיבו התם על ידי תגר ישראל זבין, דמוכח דסבירא ליה להמקשן דתגר לא מהני בתרומה, והוצרך לשנויי אבני שהם הפסיק הענין.

542

543והתרצן שתירץ לו סתם אבני שהם הפסיק, סבר המקשן דכוונתו הי' להתיר אף בלא סרסור, מאחר דלא קאי אויקחו לי, לזה הקשה לו והא אבני מלואים כתיב דהדר ערבינהו, ור"ל וע"כ אנו מוכרחין לומר דהפסק מהני לחד מלתא והעירוב מהני חד מלתא, ועל כרחך אתי להתיר על ידי סרסור באבני שהם מכח ההפסק, ולאסור בלא סרסור מכח דהדר ערבי', ושפיר הקשה להתרצן לפי הבנתו דרצה לומר אף בלא סרסור, דלא הזכיר סרסור כלל, רק סתמא אמר אבני שהם הפסיק משמע מכל וכל, ובאמת זה אינו, דדוקא על ידי סרסור הוא דשרי, אלא על כרחך לומר דסבירא לי' להתרצן דסרסור לא מעלה ולא מוריד, כי טעם שאסרה רחמנא ליקח צרכי התרומה מעכו"ם הוא מטעם שכתב מוהר"ם בתשובה, מובא בבית יוסף בטור יורה דעה סימן קל"ט, וזה לשונו: ואותן המעילים של עכו"ם אסור לדבר מצוה אף על פי דשרי להדיוט, וראי' מפ' דם החטאת (זבחים קטז:) דבעינן מזבח שלא נשתמש בה הדיוט וכו', יעו"ש. ואם כן כאן שהי' התרומה נלקח למקדש ולמזבח, לכך אין לוקחין מעכו"ם שמא נשתמש בה העכו"ם, או שהי' לעבודה זרה, ואם כן פשיטא דאין להתיר בדנלקח על ידי סרסור ישראל כאן, דמכל מקום אתי מעכו"ם. אם כן השתא מצא מקום להקשות מפרה עצמה שלקחו מעכו"ם, והא כתיב דבר אל בני ישראל ויקחו ולא מעכו"ם, וז"ש ולא עוד אלא דאמרינן לשנה אחרת נולדה פרה בעדרו ונכנסו חכמי ישראל אצלו וכו', ואמאי, הא אסור וכנ"ל, וגם סרסור לא מהני דהטעם הוא שמא נשתמש בה, או אפשר שהי' נעבד לעבודה זרה, ואם כן לא מהני בזה סרסור לסברתך הנ"ל.

543

544ועל זה משני לו התרצן ולא נחית לעומק כונתו, התם על ידי תגר ישראל זבין, ר"ל מה שנאמר אבני שהם הפסיק הענין אינו ר"ל שהפסיק מכל וכל ואתי להתיר אף בלא סרסור, עד שמכח זה סבר דלא סבירא לי' להתרצן דסרסור מהני כלל, והקשה לו מפרה, אלא דסבירא לי' דמהני, והתם על כוונה זו א' אבני שהם הפסיק הענין, ולא הי' צריך לפרש דאיירי בסרסור, דממילא מוכח הוא מכח קושיא דנאמר אח"כ ואבני מלואים, דזה לא נעלם מהתרצן, ולעולם סרסור מהני, דמה שאסרה תורה ליקח מעכו"ם על כרחך איירי בידוע שלא נשתמש הפרה ולא נעבד בה כדמסיק הש"ס כאן ישראל היו משמרין אותה, ואם כן לא שייך טעמא דמהר"ם כאן, אלא דגזירת הכתוב הוא שלא ליקח מעכו"ם, ואם כן על ידי סרסור שרי דליכא גזירת הכתוב, ודוק.

544

545והשתא לפי הוצעה זו דאתי שפיר כל השיטה על פי הבנין של הש"ס דתמורה דלי אתי לומר משלי, וה"נ יש לפרש כך וכנ"ל. ואם כן קשה לרש"י שלקח לו דרך אחרת לפרש לי לשמי, מה שלא נזכר בשום מקום.

545

546ונראה לי לתרץ תחלה ש"ס דקדושין דף (ע"ו) [ע"א] (ע"א) בתחלה היו מוסרין שם של י"ב לכל אדם, ואח"כ לא היו מוסרין כי אם לצנועין שבכהונה, ע"כ. ויש להקשות, חדא איך מסרו שם של י"ב לכל אדם, הא דרשינן (שמות ג, טו) זה שמי לעולם, לעלם כתיב, דאסור למדרשי' בפירקי' (קידושין שם), ופשיטא דאין לחלק בין של ד' לשם של י"ב, וכן הקשה מוהרש"א. ומה שתירץ, לכל אדם דקאמר ר"ל לכהנים, משום דכתיב (במדבר ו, כז) ושמו את שמי, זה שם המיוחד, שמצוה שיברכו ברכת כהנים בשם המיוחד (סוטה לח.) כו'. אבל הוא דחוק, דהא לכל אדם קאמר. ועוד, למה אח"כ נמסר לצנועין שבכהונה דוקא.

546

547ותחלה נתתי לב לתרץ הש"ס פרק טרף בקלפי (עי' יומא לט:) משמת שמעון הצדיק נמנעו אחיו הכהנים מלברך את העם בשם המיוחד. ויש להקשות, מאחר דכתיב (במדבר ו, כז) ושמו את שמי ודרשינן (סוטה לח.) שמצוה לברך בשם המיוחד, אם כן מה ראו אז למנוע מלברך בשם. ופירוש רש"י (ד"ה מלברך) הוא דחוק.

547

548ונראה לי דאיתא ברקנטי היודע שם המיוחד אי אפשר שיהנה משל אחרים, דאיתא בירושלמי (יומא פ"ג ה"ז) אמר לו רבי אסי לרבי פנחס, איתא ואנא מסיר לך, אמר לי' לית אנא יכיל, דאנא אכיל ממעשר וכו'. וקשה לריא"ז הא אמרינן (ברכות י:) הרוצה להנות יהנה כאלישע, ופשיטא דאלישע ידע שם הגדול. ושמא ר"ל אסור להנות דרך בזיון או דרך צדקה, אבל דרך כבוד ודורון שרי, עכ"ל, עיין ווי העמודים דף ו'. וכבר זכרנו דבימי שמעון הצדיק, שהי' הברכה מצויה הי' מגיע לכל כהן דבר חשוב כזית שהיא כדי נתינה, מה שאין כן אח"כ שהיו הגרגרנין חוטפין וכו'.

548

549ובזה יובן, דבשלמא בימי שמעון הצדיק שהיו נוטלין דרך כבוד, משום שהי' מגיע לכל אחד דבר חשוב, שפיר היו יכולין ללמוד הם שם המיוחד אף על פי שהיו נהנין משל אחרים, משום שהי' דורן דרך כבוד, אבל משמת שמעון הצדיק, שהיו הכהנים חוטפין דרך בזיון, ואי אפשר הי' ללמוד להם שם המיוחד, כדאיתא בירושלמי, ובהכרח היו נמנעין מלברך בשם, מאחר שלא ידעו השם כלל, וק"ל.

549

550ובזה יובן הש"ס הנ"ל גם כן, בתחלה היו מוסרין לכל אדם שם של י"ב, ור"ל לא שהיו מוסרין לכולם, אלא דר"ל שהיו יכולין ללמוד ולמסור לכל אדם יהי' מי שיהיה, ולא מיבעי למי שאינו כהן ולוי שאינו נהנה משל אחרים, אלא אפילו לכהן שנהנה משל אחרים, מכל מקום מאחר שהי' הברכה מצוי' והיו נהנין דרך כבוד היו יכולין ללמוד ולמסור השם הנ"ל, מה שאין כן אח"כ כשנשתלח מארה אחר מיתת שמעון הצדיק, שהיו חוטפין וכו', לא היו מוסרין כי אם לצנועין שבכהונה, ר"ל שלא היו יכולין למסור כי אם לצנועין המושכין ידיהם מלהנות משל אחרים כשאינו דרך כבוד להם, הי' אפשר למסור להם שם המיוחד דוגמת אלישע הנ"ל, וק"ל.

550

551ובזה יובן פירוש רש"י הנ"ל, ויקחו לי תרומה, קשה למה כתיב ויקחו ולא כתיב ויתנו, דהשתא משמע דמותר לחטוף, ואם כן קשה לאביי הנ"ל, לזה פירש רש"י דעל כרחך זה אינו, דכתיב לי לשמי, ור"ל לשם המיוחד, שהקיחה הי' באופן זה שיוכל ללמוד שם המיוחד כדי לברך בו ברכת כהנים, ואם יהיה דרך בזיון אם כן אינו יכול ללמוד השם ואינו מברך השם, וכבר כתיב (במדבר ו, כז) ושמו את שמ"י על בני ישראל, ואם כן על כרחך מה דכתיב ויקחו איירי במקום ברכה, שנוטל דרך כבוד, אתי קרא להשמיעני לבל ימשוך ידו מליטול אז דוגמת בימי שמעון הצדיק הנ"ל, וק"ל.

551

552פן ו' ביאור פסוק דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (כה, ב). ויש להקשות חדא מה שהקשה האלשיך, אם כל ישראל לוקחים מי יהיו הנותנים, והל"ל ויתנו לי וגו', וכי תימא דעל הגזברים ידבר, אם כן איך יחזור ויאמר תקחו את תרומתי. ב' קשה, לפי מה שפירש המזרחי, ונזכר לעיל בקושיא א', דבפ' חוקת כתיבי הפסוקים שלא כסדר, והל"ל דבר אל בני ישראל זאת חוקת התורה ויקחו אליך וגו', אלא על כרחך אתי לומר דמישראל ויקחו ולא מעכו"ם (ע"ז כג.), לכך נסמך וכו', ואם כן קשה בתרומה נאמרו הפסוקים כסדר, מנא לן לדרוש לאסור קיחה מעכו"ם (שם כג:).

552

553ונראה לי לתרץ קושיא חדא באידך, דודאי מה שנאמרו הפסוקים בפרש' חוקת שלא כסדר אתי לדרשא אחריתי, והא דנדרש לאסור קיחה מעכו"ם הן בפרה הן בתרומה הוא נלמד מכח קושיא א' הנ"ל, דהל"ל ויתנו לי תרומה, אלא דאתי לדרוש בני ישראל ויקחו ולא מעכו"ם.

553

554אך דלעולם קשה, מנא לן לאסור קיחה מעכו"ם וכקושיא ב' בסמוך, וכי תימא מכח קושיא א' הנ"ל, הלא יש לתרץ קושיא זו ולומר דלכך כתיב ויקחו, לפי מה דקיימא לן במשנה סוף פאה (פ"ח מ"ז) הקופה ניגבת בשנים וכו', ופירש הרמב"ם (פיה"מ) דלכך אינה ניגבת בפחות משנים כי העיקר בידינו שכל מי שלא נתן לקופה ממשכנין אותו, דקיימא לן (ב"ב ח:) ממשכנין על צדקה, ואין עושין שררה להוציא בעל כרחו בפחות משנים (שם) וכו', יעו"ש. אם כן יש לומר דקאי על הגזברין שלא יהיו פחות משנים, ולכך בני ישראל ויקחו.

554

555וכי תימא ל"ל אחר זה תקחו את תרומתי. בלא הוצעה הנ"ל נמי קשה ל"ל כפל. ויבואר זה על ידי פירוש רש"י שנזכיר בסמוך. אך הא דאין ממנין פחות משנים משום דכופין והוי שררה וכו' וכנ"ל, וכל זה אינו שייך בתרומה משום דכתיב אשר ידבנו לבו, ואין כופין להוציא ממנו כלל, אם כן ל"ל שנים, אצ"ל דאתי ללמדנו מישראל ויקחו ולא מעכו"ם.

555

556ובזה יובן הפסוק דבר אל בני ישראל ויקחו וגו', קשה קושית האלשיך הנ"ל דהל"ל ויתנו, אלא צריך לומר דאתי לומר בני ישראל ויקחו ולא מעכו"ם, קשה מנא לן זאת, דלמא לעולם אף מעכו"ם שרי, והא דכתיב ויקחו קאי על הגזברין שלא יהיו פחות משנים דאין עושין שררה לכוף על הצדקה וכו', לזה ביאר הפסוק ואמר דעל כרחך זה אינו, דהא כל אשר ידבנו לבו הוא, ואם כן ל"ל שנים דאיצטריך למיכתב ויקחו, אלא ש"מ דאתי לדרשא ליקח מישראל ולא מעכו"ם, ומבואר לפירוש המזרחי הנ"ל, וק"ל.

556

557אך קשה, דלמא לעולם קאי על הגזברין ושרי קיחה מעכו"ם, והא דכתיב אשר ידבנו לבו קאי אסיפא דקרא תקחו את תרומתי שהוא יהי' בנדבה, אבל רישא דקרא ויקחו לי תרומה יהי' בעל כרחו, לזה אתי רש"י לתרץ ופירש הא שם תרומה הוא לשון הפרשה, והיינו שיפרישו הם עצמן ממונם נדבה, ואם כן על כרחך אשר ידבנו לבו קאי ארישא דקרא, ואם כן על כרחך אתי לאסור קיחה מעכו"ם וכנ"ל, וסיפא תקחו את תרומתי קאי על הגזברין, והיינו משום דג' תרומות אמורות כאן וכו', ואחד הוא רק נדבת כל אחד ואחד, ושאר תרומות הן לקרבנות או בקע לגולגולת הוא שוה קצוב לכל אדם, בזה ממשכנין באמת, וק"ל.

557

558ובדרך מוסר נראה לי לתרץ בביאור הספיקות שיש כאן, א' קושיא הנ"ל, דהל"ל ויתנו, מאי ויקחו. ב' דלשון תרומה יש לו ב' פירושים, אחד לשון הפרשה כפירוש רש"י, ב' לשון הרמה כלפי מעלה, וכאן לא נודע איזה פירוש סובל הפסוק, או שניהם אמת. ג' תיבת לי הוא מיותר. ד' לשון איש האמור כאן. ה' דהל"ל ינדבנו לבו. ורש"י פירש שהוא לשון רצון טוב.

558

559ונראה לי, דאיתא בכתבי האר"י זלה"ה שכל עיקר בריאת אדם בעולם הזה הוא לברר הניצוצין מן רפ"ח ניצוצין, כל אדם לפי מספר הניצוצין שמוטל עליו להוציא כך הוא מדת ימיו להוציא ניצוץ אחד בכל יום, וזה שאמר דוד (עי' תהלים לט, ה) ומדת ימי מה הוא וגו'. ולזה צריך האדם לכוין בתורתו ותפלתו ואכילתו לברר ולהוציא הניצוצין, ושיהי' בסוד מ"נ למלכות, וגורם יחוד למעלה לזעיר ונוקבי' על ידי זה. וקודם שיעלה בסוד מ"נ צריך לקבל הארה תחלה מבינה שיהיה בה כח להעלות מ"נ מן ניצוצי הנ"ל כמבואר בכוונת שמ"ע כי מלכות הנקרא ש"ם מקבל הארה תחלה מן ע' שהם ז' תחתונות דבינה שיהי' בה כח להעלות מ"נ, וכן ז"א וכו'.

559

560העולה מזה, דאי אפשר לייחד יחודים למעלה על ידי ברורי הניצוצין, כי אם על ידי שישוב מחטאיו בתשובה גמורה, וימשיך השפע מתשובה עילאה שהיא בינה (זח"ג יז.) הנקראת לי שהוא גימטריא מ' שהוא ם' מרובעת כשהוא רביע על בנין, כמבואר בזוהר פ' בסוד אפרסמון ואפריון, יעו"ש. וגם כן נקראת מ"י בסוד חמשים שערי בינה. ועל פי זה אמרתי פירוש המשנה (אבות פ"א מי"ד) אם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי. דכתב בזוהר (ח"ג קפה:) אם עונות תשמר י"ה אדני מ"י יעמוד (תהלים קל, ג), שאם פגמנו עד אבא ואמא הנקרא י"ה, ומצד המלכות שהיא שם אדני ליכא שום וותרנות, מכל מקום אימא עילאה, שהיא בינה, הנקרא מ"י יעמוד לנו, יעו"ש. ושיזכה לתשובה עילאה אי אפשר כי אם כשיעשה תשובה כשהוא איש, וכדאיתא בש"ס דעבודה זרה (יט.) אשרי איש (תהלים קיב, א), כשעושה תשובה כשהוא איש, בבחרותו ולא בזקנותו. וז"ש אם אין אנ"י שהוא מלכות, אם אינו עומד לי בעת חטאי, מכל מקום מ"י יעמוד לי, שהיא תשובה עילאה, ולכך אם לא עכשיו כשאני איש, אימתי אזכה לתשובה עילאה, וק"ל.

560

561ובזה יובן כוונת הפסוק לבאר דרך כלל איך יתנהג האדם בבירורי הניצוצות, שהוא תכלית האדם בתורתו ותפלתו, וקאמר תחלה יקחו ל"י, ר"ל שיקבלו ויקחו האמר מן ל"י שהיא ם' מרובעת כשהיא רביעא על בנין, שהוא לשון תשוב ה' עילאה, שיהי' אם הבנים שמחה (תהלים קיג, ט). ואז יהי' תרומה, שיבוא הארה עליונה, ואז יתפרדו כל פועלי און ויתפרשו הקליפות מן הניצוצות הקדושות, ואז אפשר להוציא ולהעלות ניצוצי הקדושה בסוד מיין נוקבין, ואז ב' פירושים אמת, לשון הפרשה מן הקליפות, וגם לשון הרמה - להרים ולהעלות ניצוצי הקדושה בסוד מיין נוקבין, לייחד זיווג העליון הנרמז במלת תרומ"ה גם כן, שהוא רו"ת מ"ה, כי רו"ת הוא לאה ומ"ה הוא זעיר אנפין, והיינו זיווג ישראל ולאה על ידי המיין נוקבין שהעלו זעיר ונוקבי' בסוד זיווג יעקב ורחל, ויש ייחוד הוי"ה אדנ"י הוי"ה אלקי"ם, וזה שאמר דכל זה הוא מאת כל אי"ש, שיעשה תשובה כשהוא איש, וזכה לתשובה עילאה, וזה גרם אשר ידבנו לבו, כי ידבנו גימטריא ע"ב שהוא חכמה מתייחד תמיד בבינה על ידי רצון הנקרא נוצר, ומשם נמשך הארה למטה להעלות מיין נוקבין על ידי זווג זעיר ונוקבי' הנקרא לבו, כי מלכות נקרא לב וזעיר אנפין הוא ו' והוי ל"ב ו', וזה נמשך מן ידבנו שהוא רצון עליון, שעל ידו נתייחד תחלה הוי"ה אדנ"י והעלו מיין נוקבין לזווג עליון הוי"ה אלקי"ם, וזהו שפירש רש"י לי לשמי, וק"ל.

561

562פן ז' פסוק ויקחו לי תרומה ופירש רש"י לי לשמי, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת וגומר (כה, ב-ג). והספיקות רבו, דהל"ל ויתנו לי תרומה. ב' קשה דפירש רש"י לי לשמי, זו צריך הבנה. ג' שחזר ואמר מאת כל איש תקחו את תרומתי, דהי' יכול לקצר. ד' דתחלה אמר מאיש פרטי תקח ולא מן הכל, וז"ש מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו', ואח"כ אמר זאת התרומה אשר תקחו מאתם בכלל, מהכל (תקחי) [תקחו]. ה' קשה, ג' תרומות האמור כאן מהו, ודברי רש"י ידועים.

562

563ונראה לי, דאיתא בפרק ט' דשבת (פח.) ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז), אמר רבי אבדימי בר חמא, מלמד שכפה הקב"ה ההר ואמר להם אם אתם תקבלון התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר רבי אחא בר יעקב מכאן מודעה רבא לאורייתא. אמר רב[א] אף על פי כן הדר קבלוה בימי אחשורוש, שנאמר (אסתר ט, כז) קימו וקבלו היהודים וכו'.

563

564וכתבו התוספת (ד"ה כפה) וזה לשונם: כפה עליהם ההר, ואף על פי שכבר הקדימו נעשה לנשמע, שמא היו חוזרים כשראו האש הגדולה שיצאה נשמתם וכו', ע"כ.

564

565והנה קו' התוספות תמוה, מהיכי תיתי לומר שיחזרו בהם אחר שאמרו נעשה ונשמע. ומה שתירצו התוספת אינו מובן לי, כי מתוך המופת הגדול שראו האש הגדולה אדרבא יותר יתחזק אמונתם בקבלת התורה שיקבלו, וכמו שאמר הפסוק (דברים ד, לג) השמע עם קול אלקים חיים מדבר מתוך וגו'.

565

566ועוד יש לדקדק קושיא ב', שהקשו התוספת ואף על פי שכבר הקדימו נעשה לנשמע וכו', משמע דעיקר הקושיא ממה שהקדימו וכו', וזה אינו.

566

567ועוד קשה קושיא ג', על ענין כפיית ההר, ממה נפשך, אם צריך שיקבלו התורה ברצון דוקא, אם כן כפיית ההר מה מהני, וכמ"ש בש"ס באמת מכאן מודעה רבה לאורייתא. ואי אין צריך שיהי' ברצון, אם כן בתחלה מה סבר ששלח אצלם שיקבלו מרצון, מיד ה"ל לקרותן אצל ההר שיקבלו על ידי כפיי' ושם יעשו ג' ימי הגבלה.

567

568הגם דקושיא ב' בלא קושיא א' הי' אפשר לתרץ, וגם קושיא ג' בלא קושיות א"ב גם כן הי' אפשר לתרץ בפני עצמה, רק מכח קושיא א' יבואר הכל בחדא מחתא.

568

569והוא, דקושיא ב' יש לתרץ על ידי קושיא אחרת, מה מקום להתוספות להקשות למה כפה עליהם ההר, הא כבר הקדימו נעשה לנשמע, דלכאורה אין זה קושיא כלל, כי נחזי אנן מנהג העולם, מתחלה נודרין נדרים ונדבות לעשות מצות וצדקה, כששואלין אותן לעשות רשימה מי ומי המתנדבין, ואח"כ כשתתישב בדבר להתיעץ עם אשתו ובניו ועם היצר הרע, ואומרים מה לך פה ליתן כל אשר לך, שמע לעצתי וטוב לך חדל לך מהם, וחוזר בו. ואם כן הכא נמי, כשיבוא משה אליהם בפתע פתאום, אמרו נעשה ונשמע, וכמ"ש בש"ס (שבת פח.) דאמר המ[י]ן עמא פזיזא וכו', ואח"כ בג' ימי הגבלה שהי' להם פנאי להתיישב בדבר חזרו בהם, לכך הוצרך לכופן. ואם כן אין זה קושיא כלל.

569

570לכך דקדקו התוספות בצחות לשונם ואמרו אחר שהקדימו נעשה לנשמע, אם כן אי אפשר לומר כך - דקשיא לי במה שדרשו בזוהר פ' בלק דף קצ"ב (ע"א) הופיע מהר פארן (דברים לג, ב) קרא לן תיבעי לקבל אורייתא דילי, א"ל מה כתיב בה, א"ל לא תרצח, אמר לא בעינא אורייתא דא וכו', וכן לישמעאל וכו' אמר מה כתיב בה, א"ל לא תנאף וכו', יעו"ש. ויש להקשות וכי בא הקב"ה בטרוניא עם בריותיו, דדילג ללא תרצח וכו' כדי שלא יקבלו.

570

571ונראה לי דלק"מ, דקושיא זו ותירוצו יהי' מרומז בש"ס, אף על גב דאינו מפורש, דאיתא במסכת שבת דף פ"ח (ע"א) ההוא צדוקי, נוסח אחר מין, דחזיא לרבא וכו', אמר לי' עמא פזיזא דקדמיתו פומא לאודנייכו וכו', אמר לי' אנן דסגינן בשלימותא כתיב (משלי יא, ג) תומת ישרים תנחם, ופירש רש"י (ד"ה דסגינן) התהלכנו עמו בתום לב כדרך העושים מאהבה, וסמכנו עליו שלא יטענ[נ]ו בדבר שלא נוכל לעמוד בו. הנך אנשי דסגן בעלילות כתיב בהו (משלי שם) וסלף בוגדים ישדם וכו'. דקשה מהו עלילותא דסגן הנך אנשי. ולפי הנ"ל אתי שפיר, כשבא הקב"ה ליתן תורה לאומות שאלו מה כתיב בתורה, ולא סמכו על השם יתברך שבודאי לא יטענם בדבר שלא יכלו לעמוד בהם, לכך השיב להם לפי דרכן, ואמר לא תרצח ולא תנאף, מאחר שהאמת שכתוב זה בתורה. מה שאין כן ישראל לא שאלו מה כתיב בה וסמכו עליו יתברך, ואמרו נעשה קודם לנשמע, קודם ששמעו מה כתיב בה אמרו נעשה, לכך ניתן להם תורה, מאחר שמאהבה נתרצו.

571

572ומעתה נראה לי דכוונת קושית התוס' הוא כך, וזה לשונם: אף על פי שכבר הקדימו נעשה לנשמע וכו', ר"ל מאחר שהיו במדריגה גדולה כל כך שהקדימו נעשה לנשמע כדרך העושין מאהבה ובחשק נמרץ, איך בזמן מועט ירדו ממדריגתן כל עיקר שלא ירצו לקבל כלל התורה.

572

573אך דלפי זה אם הי' כוונת קושית התוספות על דרך זה לא משני מידי, דקשה קושיא א', אדרבה מכח האש הגדולה ראוי שלא יחזרו בהם. נמצא מכח קושיא א' אין מקום לתרץ קושיא ב'. ועיין לעיל ביאור סוגיא זו.

573

574וקושיא ג' בלא קושיות א' ב' גם כן הי' אפשר לתרץ, על פי קושיא אחרת דהקשה הרשב"א וזה לשונו: אם יש מודעא רבה לפטור מעונש, וקבלוה בימי אחשורוש בבית שני, ואם כן למה נענשו שנחרב בית ראשון על עזבם את התורה. ומשני, מכל מקום נתינת הארץ הי' כדי שיקיימו התורה שנאמר (תהלים קה, מד-מה) ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו וכו', יעו"ש.

574

575ולי נראה לדקדק, מה תורותיו לשון רבים. ואגב נבאר ש"ס דנדרים פרק י"א (פא.) ובפרק הפועלים (ב"מ פה.) על מה אבדה הארץ (ירמיה ט, יא-יב), דבר זה נשאל לחכמים לנביאים ולא פרשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, על עזבם [את] תורתי אשר נתתי לפניהם. ואמר רב יהודא אמר רב שלא בירכו בתורה תחלה.

575

576והספיקות רבו, א' מ"ט לא פירשו חכמים ונביאים עבור ביטול תורה. הגם דקושיא זו יבואר על ידי קושית הרשב"א, מאחר שיש מודעה רבא לאורייתא אין עונש, ומ"ט נענשו. וכי תימא כתירץ הרשב"א, על נתינת הארץ לישראל עבור התורה, וכשלא קיימו התורה גלו מהארץ וכו', יעו"ש, אם כן לפי זה תקשי על מה אבד"ה הארץ, ר"ל נח הי' להם לעבור ולגלות מן הארץ ולא לעשות בהם הרג ואבדן, וז"ש בדקדק על מה אבדה הארץ את יושביה, לכך לא פירשו חכמים ונביאים, עד שפירש הקב"ה בעצמו, על עזבם את תורתי שנתתי לפניהם, דקשה לפניהם הוא מיותר, דכתב התנחומא (נח ג) שהתורה שבכתב קבלו ברצון, ועל תורה שבעל פה כפה עליהם ההר וכו', ואם כן נתינת ארץ ישראל הי' עבור התורה שבעל פה שלא יהי' מודעא, וכפירש הרשב"א, וזה שכתוב בעבור ישמרו חוקיו ותור"תיו ינצורו, וק"ל.

576

577וז"ש תורתי אשר נתתי לפניהם, שהיא כתובה לפניהם, מה שאין כן תורה שבעל פה שאינה כתובה לפניהם כי אם בפיהם. ועבור תורה שבכתב שביטלו נתחייב עונש אבדן חס ושלום, ועבור תורה שבעל פה גלו מהארץ, וזה שכתוב ולא הלכו בה, כי הליכות עולם נקרא תורה שבעל פה, אל תיקרי הליכה אלא הלכה, וזה שאמר שלא בירכו בתורה תחלה, שהיא לעסו"ק בדברי תורה, שהיא עסק בעומקה של הלכה. הגם שיש דרכים אחרים שכתבתי בזה, יעו"ש.

577

578הגם דיש לפרש תיבת לפניהם, על פי מה שכתב הט"ז באורח חיים סימן מ"ז וכו', ולהבינו על דרך מוסר, ובזה יבואר קושיא ג' הנ"ל, וגם קושית הרשב"א.

578

579והיא, דהקשה בעל עקידת יצחק בפ' נצבים (שער צט) בענין השבועה (דברים כט, יד) אשר ישנו פה ואשר איננו פה וכו', והקשה, וכי מה היו יכולת לאבות להטיל חומר השבועה על הבנים אשר אינם בעולם, והאריך שם ותירץ על פי משל, וזה לשונו: הרימותי בחור מעם וכו', הולך וגדול וכו', ואחר כמה דורות הפרו ברית וכו', ויעבר המלך כרוז שהאנשים ההמה אינם תחת משמרתו וכו', יעו"ש.

579

580ובזה יבואר מה שכתב הט"ז בסימן מ"ז (בא"מ) [באורח חיים], הביאור ש"ס על מה אבדה הארץ וכו', העולה שם, כי הי' בידם עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, וכל זמן שעסקו בתורה הי' מגין ומציל, מה שאין כן כשלא עסקו בתורה נענשו על עבירות הנ"ל, יעו"ש. ולהבין זה על דרך מוסר וכו'.

580

581אם כן מבואר קושית הרשב"א, כי לא נענשו על התורה שהי' מאונס בכפיי', רק שנענשו על גלוי עריות ושפיכות דמים שהם מן ז' מצות שקיבלו בני נח ברצון קודם קבלת התורה, וכל זמן שעסקו בתורה אז צדק לפניהם יהלך להגין ולהציל מן האויבים, כמו שזכר בעל עקידת יצחק הנ"ל, וכמ"ש בהתהלכך תנחה אותך, בעולם הזה וגו', יעו"ש. והכי נמי קאמר על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, ר"ל שתלך לפניהם להציל ולהגין שלא יענישו על עבירות שבידם. וז"ש ולא הלכו בה, לקיים מצות שקיבלו ברצון, ז' מצות בני נח שקיבלו כבר קודם מתן תורה. וז"ש שלא ברכו בתורה תחלה, ור"ל לשלול ברכה שבסוף שבירכו, ודלא כט"ז דקאי על לעסוק בתורה, רק על קריאת התורה בספר תורה שמברכין תחלה אשר בחר בנו מכל עם ונתן לנו תורתו וכו', והם סברו שלא הי' נתינת התורה לישראל ולא לכל עם מצד החיבה ואהבת ישראל, רק סברו שלא רצו שום עם ולשון לקבלה, וכפה ישראל לקבלה. ובאמת זה אינו, כמ"ש בביאור משנה דאבות (פ"ג מי"ד) חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה וכו', שמצד החיבה להם ניתנה התורה ולא למלאכי השרת שחמדו לקבלה, ולא רצה ליתן לאומות העולם לכך פתח לכל אחד כנזכר כדי שלא יקבלו, וכנ"ל.

581

582וכל זה כתבתי להרחבת הענין, אבל באמת לא קשה קושית הרשב"א כלל, דכתב הרמב"ם (הל' גירושין פ"ב ה"כ) בענין גט מעושה דפסול, ואם כן מ"ט באלו שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני כשר הגט, ולא הוי גט מעושה. וביאר כי וודאי זרע ישראל נשמות קדושות, ורצונם לקיים המצות, רק שהיצר הרע מפתה אותן שלא יקבלו המצות שלא יקיימו המצות, ואם כן כשמכין אותו והולך היצר הרע ממנו, וכשאומר הן שרוצה לקיים המצוה, ודאי זהו רצונו ממש מצד נשמתו הקדושה וכו', יעו"ש.

582

583(עוד יש לומר אשר נתתי לפניהם, בביאור פסוק (ישעיה א, ד) עזבו את ה', נאצו קדוש ישראל נזורו אחור, שהוא כפל. ונראה לפרש, כי קדושי ישראל נקראו עיני העדה, שכל הגוף הולך אחריהם ואחר עצתם, והם נאצו ונזורו אחור. וז"ש אשר נתתי שילכו התלמידי חכמים לפניהם, דוגמת אמרם (שמות לב, א) אשר ילכו לפנינו, וק"ל).

583

584פן ח' ביאור פסוק וידבר ד' אל משה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש וגו' (כה, ב-ג), ופירש רש"י לי לשמי. וי"ל למה להאריך בתיבת יתירים, דכך הל"ל וידבר ה' אל משה לאמור קח לי תרומה מאת כל איש וגו'. אי נמי הל"ל דבר אל בני ישראל ויתנו לי תרומה, וכן הקשו המפרשים. ועוד, מה שתמהו העולם על פירוש רש"י לי לשמי, ואם יש לפרש אמיתת כוונת רש"י בתיבת לי כמו שפירש רש"י בפ' משפטים (שמות כ, כא) מזבח אדמה תעשה לי, ופירש רש"י שתהא תחלת עשייתו לשמי, וה"נ שתהא תחילת לקיחתו לשמי, אם כן הל"ל לפרש כך בהדיא כמו לעיל, ולא לסתום.

584

585וי"ל, משום דקשה עוד, לפי מה שהקשה הר"מ בפ' חוקת, שהפסוקים אינן מסודרים, שנאמר (במדבר יט, ב) זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו וגו'. דכך הי' לכתוב דבר אל בני ישראל זאת חוקת התורה אשר צוה ה' ויקחו אליך וגו'. ותירץ, משום דבפרק אין מעמידין (ע"ז כג. - כד.) דריש הש"ס לאסור קיחת פרה מעכו"ם, שנאמר בני ישראל ויקחו וכו', ור"ל מדשינה וכתב בני ישראל אצל ויקחו לידרש זה. משמע דבלאו הכי לא הי' מוכח זה מסמיכת התיבת לחוד כי אם לפני ששינה הסדר, אם כן קשה מה הקשה שם, אלא מעתה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה ה"נ (בבני) [דבני] ישראל יקחו ולא מעכו"ם, וכי תימא הכי נמי והא אר"י וכו', ומה קושיא, דלמא שאני התם דמוכח לידרש כך משינוי הסדר, מה שאין כן כאן דכתוב כסדר הפסוקים ולא מוכח לידרש כך.

585

586אך לפי קושיא א' הנ"ל, גם כאן אין צריך לומר בני ישראל ויקחו, ואפילו הכי כתוב כך, שמע מני' גם כן לדרשא הנ"ל.

586

587אך דלפי זה באמת קשה, מאחר דמוכח גם בתרומה לאסור קיחה מעכו"ם, אם כן קשה שלקחו אבנים לאפוד מדמא בן נתינא עכו"ם, ומה דתירוץ הש"ס (ע"ז שם) אבני שהם הפסיק הענין, הוא נסתר ממה דהדרי ערבי', וכדאיתא שם.

587

588ויש לנו לבאר תחלה מה שיש לדקדק בש"ס, ויבואר זה ממילא. והוא, מה שדרשו רבים בזה שהקשה המקשן תחלה מתרומה, ושוב חזר והקשה מפרה גופה שמצינו דלקחו מעכו"ם, דמיד ה"ל להקשות מפרה.

588

589ונראה דהענין כך הוא, דהיה קשה להמקשן בתרתי, שלקחו פרה מעכו"ם, וגם מתרומה שלקחו מעכו"ם, ורצה המקשן שיבואר לו בחדא מחתא ב' קושיות הנ"ל, ואי הי' מקשה מפרה אף אם הי' לפשוט על פי איזה ראי' להתיר עדיין הי' צריך למודעי בתרומה מאי, ולכך הקשה מתרומה ואם יהי' לו ראיה להתיר בתרומה אתי פרה במכל שכן.

589

590והוא, דודאי הבין המקשן שיש לתרץ כמו שתירץ הש"ס שם דעל ידי תגר ישראל זבין, ופירש רש"י דסרסור לקח בתחלה משלו לעצמו וחזר ומכרה לציבור, ולכך הקשה מתרומה דשם אי אפשר לתרץ כך, דכיון דכתיב בני ישראל ויקחו, ש"מ לאסור קיחה מעכו"ם, ומדכתיב לי והיינו שתהא תחלת קיחתו לשמי לשם תרומה, נמצא דאתי ללמד דגם תחלת לקיחתו יהי' לשם תרומה, ולכך אין היתר אף על ידי סרסור ליקח לעצמו כדי לחזור ולמכור לציבור. וסבר המקשן שאם יביא התרצן ראי' להתיר בתרומה, אתי פרה במכל שכן להתיר קיחה מעכו"ם.

590

591ואחר שהבין התרצן זה, תירץ לו אחר להתיר משום אבני שהם שהפסיק הענין, ונשאר ספק השני בקושיא, והוכרח לחזור ולשאול על פרה, אלא שהי' חש פן יתרץ לו תירוץ הנ"ל דעל ידי תגר ישראל זבין, וכדי לבאר כוונת התרצן הקשה לו והא כתיב ואבני מילואים דהדרי ערבי', ואם ישיב לו התרצן על זה אדרבא מדאיצטריך קרא להפסיק ולחזור ולערב הכל יחד, ובוודאי קשה בתחלה מה קסבר ולבסוף מה קסבר, אלא ודאי יש לומר דההפסק אתי ללמד בחד צד והעירוב גם כן בחד צד, ועל כרחך הוא בענין זה - דההפסק מועיל להתיר על ידי סרסור מה שהי' אסור עד כאן מכוח שנאמר לי, וכדי שלא תימא דההפסק הוא לכל מילי ולהתיר קיחה מעכו"ם להדיא ולזה הדרא ערביה, ואם כן כאן איירי על ידי סרסור ישראל דמותר, ואז לא הי' מקום לחזור ולשאול על פרה דגם כן יש לתרץ כך. וכיון שלא השיב לו התרצן כך, סבר משום דלא סבירא לי' סברא זו לומר אחר שנאסר קיחה מעכו"ם להתיר על ידי סרסור ישראל, אלא גם זה אסור בשוה עם קיחה מעכו"ם עצמו, והשתא שפיר הי' מקום לשאלתו אם כן למה מצינו בפרה שלקחו מעכו"ם.

591

592והתרצן השיב, דפרה איירי בתגר ישראל, ומה שלא תירץ כך בתרומה, משום דלא חש לי', שהוא נסתר בלאו הכי וכפירוש תוס' ואין זה סברא לומר משום דכתיב אח"כ וי"ו לומר דהדר ערבי', וק"ל.

592

593אך דלפי זה לעולם הדרא קושיא, ליכתוב רק קח לי תרומה, דפירושו דתחלת קיחה לא יהי' מעכו"ם, דהיינו לאסור על ידי סרסור וכנ"ל, ושוב אין צריך לומר בני ישראל ויקחו, לאסור קיחה מעכו"ם בלא סרסור, דאתי במכל שכן.

593

594אך דזה אינו, דהשתא דכתיב בני ישראל לאסור קיחה מעכו"ם, וחזר וכתב לי, נשמע שלי קאי גם כן אקיחה, והיינו לאסור אפילו על ידי סרסור, מה שאין כן אי לא היה כתיב רק קח לי, לא היינו אומרין דרוצה לאסור תחילת קיחה מעכו"ם, אלא הייתי מפרש על דרך אחר, והוא דאיתא (יומא לט.) הצנועין מושכין את ידיהם מליטול בתרומה, ולאחזוקי בכהני שרי (חולין קלג.), וה"נ קשה שאמר ויקחו לי תרומה, הא דרך הצנועין וכו', אך א"א דלשמי הוא, ור"ל לאחזוקי בכהני שרי מלהודיע שהוא כהן.

594

595וזה כוונת רש"י, לבאר דקדוק הפסוקים, דבר אל בני ישראל ויקחו וגו', קשה לכתוב ויתנו לי תרומה, וכי תימא דאתי לאסור קיחה מעכו"ם, אם כן ליכתוב רק קח לי תרומה, ונלמד שיהיה תחילת לקיחתו לשמי לשם תרומה, ואין היתר על ידי סרסור. לזה משני, משום דיש עוד לפרש תיבת ל"י לשמי, לאחזוקי בכהני, ולא מוכח הנ"ל, לכך איצטריך לכתוב דבר אל בני ישראל ויקחו, ודו"ק.

595

596ביאור פסוק וכל יתידותיו וכל יתדות החצר נחושת ואתה תצוה וגו' (כז, יט-כ). וכתוב בספר מגלה עמוקות נחשת הוא נח שת ואתה וכו', יעו"ש. להבין מה ענין יתדות החצר לזה. וגם רש"י פירש לכך נקראו יתדות, ומקרא זה מסייעיני אהל בל יצען בל יסע יתידותיו לנצח (ישעיה לג, כ).

596

597לבאר זה נראה לי, דכתבתי במקום אחר ג' בחינות בעבודת ה' שיהי' יתד בל ימוט, אחד יתרון האור מן החשך (קהלת ב, יג) וכו', וז"ש (דברים א, א) במדבר בערבה. ב' בחינת נעוץ סופן בתחילתן (ספר יצירה פ"א מ"ה), וז"ש (דברים שם) מול סוף. ג' אם הוא בבחינת קטנות, מכל מקום מצד האחדות יתחבר עם אנשים שהם בבחינת גדלות. ובזה לא ימוט לעולם וכו', יעו"ש. וזה שאמרו חז"ל (יבמות קיד.) להזהיר גדולים על הקטנים וכו'.

597

598ונראה לי כי ג' צדיקים הנ"ל נח שת משה רומזים בג' בחינות הנ"ל בעבודת ה'. א' בחינת נח, ונבאר פסוק (בראשית ו, ח-ט) ונח מצא חן בעיני ה' אלה תולדות נח נח וגו'. ודרשו חז"ל (עי' בר"ר ל, ה) נייחא בעליונים ונייחא בתחתונים.

598

599לבאר זה, נראה לי דכתבתי ביאור ש"ס (סוטה מז.) ג' חנות הם וכו'. וביאור דשמעתי קיפול כל ארץ ישראל תחתיו (חולין צא:) וכו', יעו"ש. ובזה יובן ונח מצא חן, ר"ל מצא אביד' שלו בתוך קליפות נג"ה שהוא גימטריא חן, ולכך מצא חן בעיני ה' גם כן, כי הוציא יקר מזולל. ובזה יובן אלה תולדות נח נח, שלפעמים הי' נח בעליונים ולפעמים נח בתחתונים, שירד ממדריגתו למטה, שהוא בחינת והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד) כדי שיתחבר עם דורו להעלותן, שהוא בחינת יתרון אור מהחושך, וז"ש צדיק תמים בדורותיו.

599

600בחינה ב' הנ"ל, הוא שת. ונבאר פסוק פ' תצוה (שמות כח, יז-יט) ומלאת בו מלאת אבן ארבעה טורים אבן טור אודם פטדה וברקת וגו' והטור הרביעי תרשיש שהם וישפה וגו'. והוא תמוה, א' ל"ל כפול אבן. ב' וכו'. וכתב רבי משה אלשי"ך וזה לשונו: ומלאת בו וגו', אתה הדיין תקיים העולם וכו', כמו אבן השתייה שממנה הושתת העולם, ובאיזה [אבן] אמרתי, אותה שהיא מד' טורים שהם י"ב אבנים נעשו אבן אחד, שהוא מיעקב שלקח מאבני המקום י"ב אבנים ונעשו אבן אחד, שנאמר (בראשית כח, יא) ויקח את האבן וגו', ואמרו בפרקי דרבי אליעזר (פל"ה) שזו היתה אבן השתיה שממנה הושתת וכו', יעו"ש.

600

601ולי נראה, דכתבתי לעיל דכתב רבי משה אלשי"ך (שמות יג, ה) ביאור פסוק (יחזקאל לד, יז, לא) ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם, כשישראל צדיקים נקראים אדם אחד, כי מתאחדים כולם בשרשם העליון, מה שאין כן בהעוותם שמתדבקים בעולם הפירוד וטומאת מעשיהם מפרדת ביניהם וכו', יעו"ש. הרי כשהם צדיקים נקראו תואר אדם, וגם נקראו אחד. ובזה יובן ומלאת בו מלואת אבן - דהיינו כי הארבעה טורים שהם י"ב שבטים נעשו אבן אחת, וזה בחינת טור אד"ם, והבן.

601

602אמנם להבין למה נקרא אבן שתיה, כי השורש הוא שת, ונוסף עוד ב' אותיות מהשם בן ד', והוא לרמוז כי עיקר בנין העולם לבל ימוט גם שהחיות רצוא ושוב, מכל מקום על ידי נעוץ סופן בתחלתן שהוא בחינה ב' הנ"ל, נשאר העולם קיים, לכך אותיות ש"ת, שהוא סוף א"ב, ראוי לקשור סופן בתחילתן, אז נעשה סוד א"ת ב"ש וכו', ואות א"ב - אות א' הוא י' כנודע, ואות ב' יש בו ג' קוין כמו באות ה', לכך נקרא אבן שתיה שהוא נעוץ סופן בתחילתן בתחלת השם י"ה, והבן.

602

603ובזה יובן כל יתדות החצר נחושת, הכוונה שיהי' יתד בל ימוט שיהי' ראוי לשכון בחצרות ה' הוא נ"ח ש"ת, כי בחינת נ"ח הוא בחינת יתרון אור מהחושך הנ"ל, ש"ת הוא בחינת נעוץ סופן בתחלתן כנ"ל. בחינה ג' ואתה תצוה את בני ישראל, שיתחבר בצוותא חדא עם בני ישראל, שהוא בחינת להזהיר גדולים על הקטנים הנ"ל. וז"ש ויקחו אליך שמ"ן, שהוא ראשי תיבות ש"ת מש"ה נ"ח, שהוא ג' בחינות הנ"ל בעבודת ה' כאמור, והבן.

603

604ונראה לי דזה שאמר הכתוב (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמ"ן על ראשך לא יחסר, ר"ל בכל עת, גם שהחיות רצוא ושוב, מכל מקום בכל עת יהיו בגדיך לבנים, שלא ימוט, על ידי ג' כללים הנ"ל שהוא ראשי תיבות שמן שיהי' בראשך ובמחשבתיך, לא יחסר ג' כללים הנ"ל מן מחשבתיך, והבן.

604

605עוד י"ל, דכתבתי במקום אחר וינח ביום השביעי (שמות כ, יא), להמשיך החיות נח בתוך התיב"ה, ובזה יש קיום לעולם וכו', יעו"ש. ובזה יובן וכל יתדות החצר נ"ח ש"ת, שהוא להמשיך החיות בחינת נח אל תוך אותיות עד סוף א"ב שהוא ש"ת, ובזה יהי' יתד קיום בל ימוט, והבן.

605

606ועל פי זה נבאר ש"ס פרק קמא דמגילה (יב:) איש יהודי הי' בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר וכו' (אסתר ב, ה), ממה נפשך, אי ליחוסי' קאתי ליחסי' וליזל עד בנימין בר יעקב, מאי שנא הני תלתא ותו לא, וכו', תנא כולן על שמו נקראו, בן יאיר שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו, בן שמעי בן ששמע אל תפלתו, בן קיש שנקש על דלתי רחמים ופתחו לו, קרי לי' יהודי וקרי לי' ימיני וכו', יעו"ש.

606

607לבאר זה נבאר תחלה ש"ס דמגילה (ז:) חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי וכו'. וכתבו התוספת (ד"ה דלא ידע) וכו', יעו"ש. והספיקות עם ביאורו כתבתי במקום אחר.

607

608וכעת נראה לי, דאיתא במדרש במגלת אסתר (אס"ר ז, יב) ולמלך אין שוה להניחם (אסתר ג, ח), כל מה שהי' המן מקטרג את ישראל שלמטה הי' מיכאל מלמד עליהם סנגוריא מלמעלה, אמר לפניו רבונו של עולם אין בניך מתקטריגין לא על שעבדו עבודה זרה ולא על שגילוי עריות ולא על שפיכות דמים, אלא אין מתקטריגין אלא על שהן משמרין את דתותיך. אמר לו חייך לא שבקת ולא אשבק, הדא הוא דכתיב (שמואל א יב, כב) כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול, בין חייבין ובין זכאין וכו', יעו"ש. ויש להבין, דהא לפי טענות מיכאל שמקטרג המן על ישראל לפי שמשמרין דת תורתם אם כן ראוי להצלה, והשם יתברך השיב למען שמו הגדול ראוים להצלה ולא מצד ישראל.

608

609ונראה לי, דכתבתי לעיל למתק הדינין בשרשם, שימצא חסד בתוך הדין אז נעשה חסד באמת וכו'. והנה מיכאל מצד חסד בתוך הדין והקטרוג של המן, ואז נמתק הדין של המלכות שנקרא שמו, על ידי החסד שנקרא הגדול, ושפיר אמר בעבור שמו הגדול, והבן.

609

610ובזה יובן חייב אינש לבסומי בפוריא, דהיינו למתק הדין שנקרא בסומא, עד דלא ידעי בין ארור המן לברוך מרדכי, כי על ידי ארור המן שמקטרג על ישראל, על ידי זה נעשה ברוך מרדכי כפי טענות מיכאל הנ"ל, והבן.

610

611ובזה יובן ש"ס הנ"ל, איש יהודי הי' בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר וגו', דנודע מ"ש בזוהר משפטים דף ק"ד (ע"א) מאמר הסבא: ראובן או"ר ב"ן, ויאמר אלקי"ם יהי אור, ימינא אור, שמעון שמאל וכו', לוי חבורא דכולא וכו', יעו"ש. וה"נ בן יאיר, בחינת אור שהוא חסד ימיני. שמעי, שמאלא, בחינת דין. והכוונה שהוא מצא בחינת חסד בתוך דין, ועל ידי זה נמתק הדין ונעשה חסד, וז"ש בן קיש, שנקש על דלתי רחמים ופתחו לו. וז"ש איש ימיני, כי הי' מקשר דין שבמלכות שנקרא יהודי, אל בחינת ימיני, ואתי שפיר שנקרא יהודי ונקרא ימיני, והבן.

611

612ועל פי זה נבאר ש"ס דמגלה (טז:) ליהודים היתה אורה וגו' זו תורה, ושמחה זו יום טוב, וששון זה מילה, ויקר זו תפילין וכו'. והוא תמוה מאי שנא אלו מצות. והמפרשים כתבו בזה יעו"ש, ועיין במקום אחר.

612

613ולדברינו הנ"ל אתי שפיר, דנודע כי התורה נק' ימין, כמו שאמר הכתוב (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו, גם אורה היא בחינת חסד כנ"ל. ואורות י"ט הוא מן בינה אשר דינין מתערין מינה (זח"ג רסב:), והוא מהשמאל, לכך יום טוב גימטריא ס"ג עם יו"ד אותיות. ובחינת מילה, כי ע' אורות חסדים גימטריא מ"ל ממתיק ע' אורות גבורות, כנודע ומבואר בכתבים. והכוונה, דאמרו בש"ס בשבת פרק ט' (פח.) ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז), מלמד שכפה עליהם הר כגיגית וכו', מכאן מודעא רבא לאורייתא, אמר רב אף על פי כן הדר קבלוהו בימי אחשורוש שנאמר (אסתר ט, כז) קימו וקבלו היהודים, קימו מה שקבלו כבר וכו', יעו"ש. הרי שמצאו חסד בתוך הדין של המן, שעל ידי זה קבלו את התורה ברצון על ידי אהבת הנס כפירוש רש"י שם (ד"ה בימי), ונמתק הדין מהגבורות על ידי החסדים ונעשה באמת חסד.

613

614וז"ש ליהודים היתה אורה, בחינת החסד שהוא קבלת התורה על ידי הדין והגבורה של המן, ונעשה יום הדין יום טוב - בחינת התורה נק' טוב, כי לקח טוב נתתי לכם תורתי (משלי ד, ב), והיא תכלית השמחה, ונמתק הדין והגבורה בחסד. וזהו בחינת מילה, מתוק הגבורות בחסדים מל' י"ה כנודע, וזהו ששון, ומזה נמשך יקר, שהוא גימטריא ש"י עולמות שנותנין לעוסקי בתורה, כי כמו שסיים סוף עוקצין (פ"ג מי"ב) עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש וגו'. ופירש הר"ב היינו הלומד ומקיים וכו', וז"ש קיימו קיבלו וגו', ראוין ליקר הנ"ל, וזהו בחינת תפילין שבראש, תואר צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם (ברכות יז.), כי ב' פעמים צדיק יורש ב' פעמים ש"י גימטריא כתר. וכתבתי מזה במקום אחר כי אינו בשלימות כי אם על ידי זולתו, והוא בחינת מחצית השקל וכו', יעו"ש, והבן.

614

615ונבאר פסוק להיות כל איש שורר בביתו (אסתר א, כב), ודרשו בש"ס דמגילה (יב:) אמר רבא אלמלא אגרות ראשונות לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, אמרו מאי האי דשדר לן להיות כל איש שורר בביתו, פשיטא דאפילו קרחה בביתי' פרדשכא להוי. ונשאלתי ממה נפשך, מאחר שהוא שלא כהוגן, למה נכתב במגילה.

615

616ונ"ל, דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס דזבחים (פג.) המזבח מקדש את הראוי לו, ופליגי רבי יהושע ורבן גמליאל, רבי יהושע סבירא לי' כל הראוי לאישים וכו', ורבן גמליאל סבירא לי' כל הראוי למזבח וכו'. וכתבתי על פי ביאור פסוק (במדבר יב, א-ג) ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח, דגם הם לשם שמים נתכוונו, דאמרו במשנה דאבות (פ"ב מ"ה) במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, ופירש במדרש שמואל שלא יהי' מרמס לרגלי עם הארץ, לכך ישתדל להיות איש גיבור בארץ וכו'. וכן כתב היעב"ץ (אבות פ"ו מ"ה) אל תבקש גדולה לעצמך דייקא וכו'.

616

617ובזה יובן ש"ס דזבחים, רבי יהושע סבירא ליה כל הראוי לאישים דייקא, ורבן גמליאל סבירא לי' כל הראוי למזבח דייקא וכו', יעו"ש. ועיין במקום אחר ביאור ש"ס דזבחים הנ"ל באופן אחר.

617

618ובזה יובן להיות כל אי"ש שורר בביתו דייקא, על דרך במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, כי מי שהוא איש, שהאיש הוא תואר ראש ושליט, לא יאחוז במדת השפלות, רק להיות שורר בביתו, כדי שלא יהיה מרמס לרגלי ע"ה, וכמו שסברו אהרן ומרים. ובאמת גם שאינו בבחינה זו, רק כסברת משה רבינו עליו השלום שהסכים הקב"ה עמו, כי גם שהי' איש משה מכל מקום הי' עניו מאוד מכל אדם, שהוא הי' אוחז במדות השפלות וה' עמו, והבן.

618

619ואגב נבאר משנה (א) פרק קמא דמגילה: כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בט"ו, ועיירות גדולות קורין בי"ד וכו'. להבין זה למה יקראו אלו בט"ו ואלו בי"ד. וגם שתלו בעיר מוקף חומה דוקא מימות יהושע בן נון. הגם שהטעם מבואר בש"ס ופוסקים, נראה לי לומר רמז ומוסר בב' פנים.

619

620פן א', ונבאר תחלה אופן ב' להיות כל איש שורר בביתו, דשמעתי פירוש הש"ס דברכות (כז:) נוקמי' לרבי אלעזר בן עזריה וכו', אמר איזיל ואמליך בדביתהו וכו', והקשה וכו'. וביאר, כי הנשיא יש לחוש לגסות הרוח (וכמו שכתב בזוהר (ח"ג כג.) אשר נשיא יחטא וכו' (ויקרא ד, כב). ועל פי זה כתבתי לעיל ביאור (פסחים פ"י מ"ד, הגש"פ) מה נשתנה הלילה הזה, וביאור ש"ס (הוריות י:) אשר נשיא יחטא וכו', יעו"ש). ובחינת הגאוה נמשך מן התגברות החומר על הצורה, ובחינת החומר נקרא אשה, ובחינת הצורה נקרא איש כנודע.

620

621ובזה יובן, כשרצו למנות לרבי אלעזר בן עזרי' לנשיא, והי' חש פן יכנס לבחינת הגאוה, אמר איזיל ואמליך בדביתהו, ר"ל שיבחין וינסה את עצמו אם יוכל לשלוט ולמלוך על החומר שנקרא דביתהו, אז יקבל הנשיאות, ודפח"ח.

621

622ובזה יובן להיות כל איש שורר בביתו, ר"ל מי שהוא תואר איש, דהיינו נשיא וכיוצא בו, יזהר להיות שליט ושורר על החומר שנקרא ביתו, וז"ש שורר בביתו. ועל פי זה נבאר משנה דאבות (פ"ד מ"ד גי' מד"ש) מאוד מאוד הוי שפל רוח בפני כל אדם, וק"ל.

622