צפנת פענח, בשלח י״גTzofnat Paneach, Beshalach 13

א׳בפסוק ויאמר ה' [אל] משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, ואתה הרם את מטך ונטה על הים ובקעהו ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם ואכבדה בפרעה וגו' וידעו כי אני ה' [וגו'], ויסע וגו', ויבא וגו', ויט וגו', וירדפו מצרים ויבאו אחריהם כו', ויאמר מצרים וגו', כי ה' נלחם להם במצרים וגו', וישב הים לפנות בוקר לאיתנו ומצרים נסים לקראתו וינער ה' את מצרים בתוך הים וגו', אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו וגו', עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה וגו', ידו"ד איש מלחמה ידו"ד שמו וגו', ימינך ידו"ד נאדרי בכח ימינך ידו"ד תרעץ אויב וברוב גאונך תהרוס קמיך וגו', נחית בחסדך עם זו גאלת וגו', ותען להם מרים שירו לידו"ד כי גאה גאה וגו', ויאמר אם שמוע תשמע וגו', כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך (יד טו - טו כו). והספיקות רבו.

ב׳ואגב נבאר מה שהקשו בזוהר (ח"ג רה.) ידו"ד ממית ומחיה מוריד שאול ויעל וגו' (שמואל א ב, ו). וכי שם ידו"ד ממית וכו'. וכתבתי ביאור זה במקום אחר, דנודע כי היורד ממדרגתו נק' מיתה, כמ"ש באידרא רבא (זח"ג קלה:) וימת מלך מצרים כו' (שמות ב, כג), ובזה יובן, ה' ממית, ר"ל מה שיורד הצדיק ממדריגתו, הוא מדת הרחמים, כדי שיוכל להתחבר עם המוני עם שהם רבים ולהעלותן, וז"ש ממית לזה כדי להחיות לזה, מוריד שאול כדי ויעל עם אחרים, בסוד עוברי בעמק הבכא כו' (תהלים פד, ז).

ג׳וכעת נראה לי, לפי מה שכתבתי לעיל ביאור ש"ס דעירובין (יח:) אמר רבי ירמיה מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בב' אותיות שנאמר (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל י"ה, וכ' התוספות (ד"ה כל הנשמה) פירש רבנו חננאל קרי בי' כל הנשמה כו', יעו"ש. ופרעה שנתגאה ואמר (יחזקאל כט, ג) לי יאורי, וגרם לקליפות עד שם י"ה, ונצטרפו ד' אותיות השם יחד, ועל ידי זה נכנעו הקליפות ויצאו ממצרים כו', יעו"ש. וכ"כ בסבא משפטים (זח"ב קה.) מי אלה כו', יעו"ש. וכן כ' בפרי עץ חיים שער הקדישים (פ"ב-פ"ד) כונת אמן יהא שמי' רבא כו', כי בגלות יש אחיזה לקליפות בב' אותיות אחרונות וה סוד י"א סימני הקטורת, וגם שם י"ה מאלדים נסתלק ונשאר אל"ם בסוד (תהלים לט, ג) נאלמתי דומיה, דו"ם י"ה, ומתפללין שיהי' שם י"ה רבא דאלדים ודשם ידו"ד כו', דהיינו שיצטרפו יחד ויעלו אותיות וה עם ב' ראשונות, וגם בשם אלדים י"ה עם אל"ם, והבן.

ד׳ובזה יובן ידו"ד ממית ומחיה, ודרשו בזהר (ח"ג רה.) ממית לקליפות ומחיה לקדושה כו'. ולדברינו הנ"ל אתי שפיר, כי על ידי אחיזת הקליפות למעלה ממקומן עד שם י"ה, על ידי גאו"ה גימטריא י"ה, על ידי זה גורם שנצרף ד' אותיות השם יחד ומכניע וממית הקליפות, וגברה הקדושה ומחיה הקדושה, והבן.

ה׳עוד יש לומר, כי הנה כמו שיש פרעה ומצרים בכללות העולם, כך יש בחינת פרעה ומצרים בפרטות אומה ישראלית, כי תואר שם ישראל אשר בך אתפאר, הוא שכל מעשיו לשם שמים לייחד קודשא בריך הוא [ושכינתי'] שמקשר ש"ם אל שמי"ם גם במעשיו הגשמיים, כמו יעקב אבינו בענין המקלות שפיצל בהם, שהוא כונת תפילין, ומכל שכן ברוחני. מה שאין כן המוני עם, ואפילו הלומדים שלא לשמה, מכוין ברוחני בתורה ותפלה להתכבד ולהתפאר שיהיה לו מזה תועלת בגשמי עושר וכבוד, שנקרא מצרים בעלי מיצר וגבול, שהזהיר התנא בזה (אבות פ"ד מ"ה) אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחתוך בהם כו', וזה יכונה פרעה, העורף, ששם השכחה על ידי הגאוה, כמ"ש (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה'. הרי ב' מיני סוגי', א' תואר ישראל וב' תואר פרעה ומצרים, ושניהם בתוך אומה ישראלית שהם צורה וחומר.

ו׳ויש ב' סוגי התורה גם כן, א' פנימיות התורה הנקרא נשמה וצורה. וב' לבושי וגופי התורה, וכל אחד חפץ בלימוד השייך לשרשו, כמו שכתבתי במקום אחר ביאור משנה (פסחים פ"ג מ"א) אף תכשיטי נשים כו', על פי ששמעתי מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינין, שאינן בני תורה כו' (שבת קמה:), יעו"ש.

ז׳אמנם לא אכשר דרי, וגם אנשי החומר שהם הלומדים לתועלת חומר עולם הזה, נכנסין לפנים כדי להתפאר, שיצא להם שם כפנחס, ועושין מעשה זמרי, וכמו ששמעתי ממורי זלה"ה פירוש הפסוק פרש' כי תשא (שמות ל, לח) איש אשר יעשה כמוה להריח בה, שיהי' ריחו נודף, שיצא לו שם כאנשי חסידים שנק' קטרת, שמקשרין ומייחדין קודשא ברוך הוא [ושכינתי'], והם עושין להריח בה, ונכרת מעמיו, ודפח"ח. וכיוצא בזה שמעתי בשמו תואר שבטים ראובן ראו שאני בן, שמעון שיצא שמו, לוי יהודא על ידי שנתחבר ונעשה לוי' לאנשי מעשה בזה יודו וישבחו אותו כו', ודפח"ח.

ח׳ונודע סוד וידו"ד בהיכל קדשו (חבקוק ב, כ), כי היכ"ל גימטריא אדנ"י אל פנימיות התורה תואר הוי"ה, ולבושי התורה היא תואר אדנ"י, וז"ש (תהלים א, ב) בתורת ידו"ד חפצו, והבן.

ט׳ובזה יובן ידו"ד ממית ומחיה, ופירש בזוהר ממית לקליפה ומחי' לקדושה, ר"ל גם כאשר נכנס סוג פרעה ומצרים הנ"ל מפנימיות התורה להתגאות, שהוא קליפה, שנכנס חס ושלום עם הקליפה לפנימיות התורה להריח בה, אז ונכרת מעמיו, וזהו ה' ממית לקליפה. ומחיה לקדושה, שאם נכנס בה בקדושה, להמשיך קדושה למלכות מחכמה שנקרא קודש, וזש"ה (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי וגו', והבן, אז החכמה תחיה בעליה (קהלת ז, יב), כי נקרא חכם, כמו שאמר הכתוב (דברים לב, כט) לו חכמו ישכילו זא"ת, להמשיך למלכות, שזה תואר חכם, כמו שכתוב בספר הקנה, יעו"ש.

י׳ודע, כי כתבתי במקום אחר ששמעתי ממורי פירש הרמב"ן, כי כל הצרות והפחדים הוא מחמת שאין מלכות בייחוד עם דודה, וזה סוד רומ"ח כו', יעו"ש, מה שאין כן אם מקשר מלכו"ת במחשבה, בסוד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך (תהלים קיט, נט), שכתב מוהרח"ו מובא בסוף תיקונים אז אין שופ"ר כו', וכתבתי מזה במקום אחר.

י״אובזה, ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי, ומפרש בזוהר (ח"ב מח.) בעתיקא תליא כו'. והענין, כי האדם במעשיו מעורר מדת עליונות, אם מתעורר למטה ברחמים אז מעורר רחמים עליונים, כמו שכתוב האלשיך ונתן לך רחמים (דברים יג, יח), שתעורר לרחם על אחרים, ועל ידי זה וריחמך כו'. וכן אם מתנהג על פי הטבע או למעלה מהטבע, ככה יתנהגו עמו מלמעלה. וכאן שצריך הש"י לקרוע להם הים דתליא בעתיקא, שהוא למעלה מהטבע, והם אינם בגדר זה שיעשה להם נס למעלה מהטבע, לכך דבר אל בני ישראל ויסע"ו, ר"ל שיוסעו ממדריגה זו למדרגה שלמעלה ממנו, לשיתנהגו למעלה מהטבע גם כן, והיינו על ידי שירדו בתוך הים ומסרו עצמן על קדושת שמו, שהוא ודאי למעלה מהטבע.

י״באמנם לשיוכלו ישראל לבוא ממדרגה זו, הוא על ידי משה רבינו עליו השלום שנשמתו כלולה מכל ישראל. וז"ש הרם את מטך ונטה ידך, ודרשו במדרש (עי' שמ"ר כא, ט) לסלק המטה כו'. ור"ל כי לימוד גופי התורה ששה סדרים תורה שבעל פה הוא בסוד מטטרו"ן, שנקרא מטה, כנודע טעמו, ואמר לו הרם מטך, ונטה [ידך], ר"ל יודי"ך שהוא פנימיות החכמה והמחשבה, על הים - לצורך השכינה שנקרא ים סוף, שהיא בלתי יחוד, ולכך יש להם הצרות אלו והפחד, שהם הקליפות המסבבין אותה בסוד כנפים חשך ענן וערפל, מה שאין כן על ידי לימוד החכמה הפנימי להמשיך למלכות הנק' י"ם, בסוד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, ואז ובקעיהו, שנבקע כל הקליפות המסבבים, ואז יוכלו גם בני ישראל לכנס פנימה בתוך הים, הצינור שיפתח משה. וזש"ה ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה.

י״גואני הנני מחזק את לב מצרים וגו', שגם סוג ב' הנק' מצרים, יבואו אחריהם לעשות כמותן להריח בה. וזש"ה ואכבדה בפרעה, להתכבד ולהתגאות, ועל ידי זה יגרמו לקליפות לעלות עד שם י"ה גימטריא גאו"ה, בזה וידעו מצרים כי אני ידו"ד ממית ומחיה כנ"ל. וכך עלתה להם, וירדפו מצרים אחריהם, ר"ל מחמת קנאה רדפו מצרים אחריהם ליכנס גם כן בפנימיות, וזה גרם להם כי ידו"ד נלחם להם במצרים, כי ה' ממית לקליפות שנק' מצרים, וכנ"ל.

י״דויסע מלאך אלקים וגו', ויהי הענן והחושך ויאר את הלילה, שהי' הענן מחשיך, מסך מבדיל למצרים, ויאר את הלילה לישראל כתרגומו, ור"ל כמו שכתבתי לעיל ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם (שמות י, כג), שידעו מדריגתן שהם בחשכת הלילה, ומצרים לא ידעו שהם בחשך, ולכך לא קרב זה אל זה כל הלילה, ר"ל שאף שהלילה הוא לשניהם, מכל מקום לא קרב מדריגה זו לזו, כמבואר.

ט״ווישב הים לפנות בוקר לאיתנו ומצרים נסים לקראתו, ר"ל כי הבוקר אור, והוא טהרת המחשבה להכנס פנימה, מה שאין כן לפנות בוקר שהלך ונפנה הבוקר, שאז מבלבלים מחשבות זרות, ומצרים נסים לקראתו, שלא ידעו בחינת עייל ונפיק, שכתבתי לקמן, והי' ראוי אז לנער תחלה הקליפות לפנות המצרים והמעיקים, והם לא עשו כך רק נסים לקראתו, לכך וינער ידו"ד הנ"ל בתוך הים.

ט״זויושע ידו"ד ביום ההוא, ר"ל על ידי שם ידו"ד הי' הישועה כאמור, כי גאה גאה, ותרגומו כו', וזהו עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, ר"ל על ידי שנתלבשו המצרים בלבושי הגאוה, שהוא לבוש הקב"ה, ועלו הקליפות עד שם י"ה, ועל ידי זה נצטרף השם ויהי' לי לישועה כנ"ל, ידו"ד איש מלחמה וגומר וברוב גאונך תהרוס קמיך, כי שם י"ה שהוא גאונו ית' גימטריא גאוה, בזה תהרוס קמיך וגו'. וכן מרים רימזה זה, כי גאה גאה וגו'. וסיים כל המחלה אשר שמתי במצרים שהוא על ידי שם ידו"ד ממית לקליפה, בזה עצמו אני ידו"ד רופאך, כי ידו"ד מחי' לקדושה, והבן.

י״זובזה נבאר פסוק נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך. דכתבתי במקום אחר ביאור (תהלים סב, יג) לך ה' החסד, שזימן לאדם חסד שיגמול עם חבירו, כדי שבזה יגמול עמו חסד שישלם לאיש כמעשיהו, וזש"ה (דברים יג, יח) ונתן לך רחמים ורחמך כו', יעו"ש.

י״חוהנה החסד שיגמול אדם עם חבירו הוא זה, עשירים שבדור יפרנסו לחכמים ויגמלו חסד להשפיע מעשרם, והחכמים ישפיעו חכמה לעשירים, וזש"ה (קהלת ז, יב) בצל החכמה בצל הכסף וגו', ר"ל העשירים הם בצל החכמה, והחכמים בצל הכסף, ועל ידי זה יהי' חיבור בחינת הצדיקים סוד ו' עם בחינת העשירים המוני עם בחינת ז', ואז זו גמטריא אח"ד, היפך ערב רב שהפרישו בין שש לשבע שכ' בתיקונים כו', מה שאין כן כשיש אחדות ב' בחינות הנ"ל למטה, אז גורם אחדות ז"ו למעלה, חיבור יסוד ומלכות, והבן.

י״טונודע כשיש אחדות אז מתאחדין בשרשן למעלה, כמו שכתב האלשי"ך בדף צ"ד, וכתבתי מזה במקום אחר.

כ׳ובזה יובן נחית בחסדך עם זו גאלת וגו', ר"ל נחית בחסדיך, שזימן לכל אחד חסד שיגמול עם חבירו, לזה השפיע חכמה ולזה השפיע עושר, כדי שיהי' עם ז"ו גימטריא אח"ד, ובזה גאלת אותן מהקליפות המפריד בין איש לחבירו, שמצדם לא יוחן בעינ[י]ו רעהו, רק נהלת בעזך אל נוה קדשיך, במקום האחדות, בשרשן, שורש קדושה ואחדות, והבן.

כ״אובזה תבין פסוק (דברים לב, ה-ו) שחת לו, אם לא יוחן בעיניו רעהו כי שחת לו, מורה כי לא בניו, שהוא בין הקליפות המפריד, וזה מומם וחסרונם של עצמם. הלידו"ד תגמלו זאת, שגורם ח"ו פירוד למעלה.

כ״בעם נבל ולא חכם, דשמעתי מהמנוח מו' נח ז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש (סוכה נב:), ר"ל בחינת היצר הרע שנותן דופי בבני אדם ומנוול אותם על פי חסרונות, ודאי זהו יצר הרע, לכך משכהו לבית המדרש כו', מה שאין כן תואר חכם, הלומד מכל אדם, ויודע חסרון עצמו.

כ״גובזה נראה לי לבאר ש"ס דבבא קמא (מא:) רבי שמעון דרש כל אתין שבתורה כו', עד שבא רבי עקיבא ולימד לרבות תלמידי חכמים כו'. והספיקות כתבתי לעיל וביאור מורי וכו', יעו"ש. ובמקום אחר כתבתי ספק - רבי שמעון דרש ורבי עקיבא לימד וכו', יעו"ש.

כ״דוכעת נראה לי, דשמעתי מפי מוהר"ן פי' הפסוק (ישעיה ה, כ) הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע וגו', דקשה ל"ל כפל. וביאר, שיש חסרון גדול בעולם שאינם יודעים להפריש בין טוב לרע, שזהו בכל הנבראים, שעל כרחך יש טוב ורע בין בהמוני עם ובין בלומדים, בין בחסידים שמראה טלפיו סימן טהרה כחזיר וכמ"ש בש"ס דקדושין (סוטה כב:) הזהרו מצבועי' שעושין מעשי זמרי ומבקשין שכר כפנחס כו', וכמו דואג ואחיתופל כו', והנפקותא היוצא מזה שאם ימצא שמץ ודופי באחד מהצבועי', שיתפרסם מעשיו לרעה, אזי יהי' חלול השם ח"ו על כל אנשי מעשה הטובים באמת. ואלו ידע ההפרש שהטהור בטהרתו והטמא בטומאתו אז אין חילול השם, מה שאין כן עכשיו.

כ״הוזש"ה שראו[י] לקונן הוי על האומרים לרע טוב, וכי תימא מה בכך, אדרבה כו', ומשני כי על ידי זה נמשך שאומר לטוב רע, כשימצא איזה שמץ ודופי בצבועים יאמר דכל אפיא שוין, ואומר לטוב באמת שהוא גם כן רע, והוא חסרון, ודפח"ח. וכן כתב הר"ן בדרשותיו ששאל אבוקר"ט למה אין הפרש בין רופא מומחא כו', עיין מזה במקום אחר.

כ״ווהנה המוהרש"א פירש, כי רבי שמעון היה ירא ה' לרבות עוד איזה מורא חוץ ממורא ית', ורבי עקיבא לימד שמורא ת"ח הוא עצמו מוראו ית' וכו', יעו"ש. ויש להבין ומ"ט לא ידע רבי שמעון זה. וצ"ל דבאמת ידע, רק שזה אין שייך רק בתלמיד חכם שיש לו מוראו ית', מה שאין כן בתלמיד חכם שאין לו מוראו ית', וכאשר מצינו בחינה זו בש"ס (שבת לא:) מכריז רבי ינאי חבל דעביד ביתא ותרעא לביתו לא עביד כו', הרי שיש תלמיד חכם שהוא מלא חכמה ואין לו יראה שנקרא תרעא לביתא, ואם כן זה ודאי אינו בכלל א"ת ה' אלקיך תירא, שהוא עצם מורא השם, מאחר שהתלמיד חכם עצמו אין לו מורא ה', ואיך לירא ממנו שנק' מורא ה', וזה אינו. וכי תימא ה"ל לרבי שמעון לפרש זה, שיש הפרש בין תלמיד חכם לתלמיד חכם וכו', זה אינו, מאחר דדריש ברבים ופן יהי' ח"ו התלמיד חכם לביזה בין המוני עם שאינן יודעים להפריש ואומרים גם לרע טוב, ועכשיו דשומעין דרשת רבי שמעון יאמרו גם לטוב רע, לכך פירש. מה שאין כן רבי עקיבא ביאר ענין זה בב' בחינות, א' שלא דרש ברבים, רק לימד לתלמידיו החכמים שיודעים להבחין בין טוב לרע. או יש לומר כי בימי רבי שמעון לא יצא תקלה מזה, לכך פירש, מה שאין כן בימי רבי עקיבא שיצא תקלה, כמו בדור הרע של ש"צ וכולי, לכך הוצרך רבי עקיבא לפרסם להסיר שמץ ודופי מהטובים, שידעו המוני עם גם כן להפריש בין טוב לרע. ואמר, לרבות תלמ"ידי חכמי"ם דייקא, דשמעתי אומרים שיחת חולין של תלמי"די חכמי"ם צריכין לימוד (סוכה כא:), ועיין במקום אחר מזה, אם כן כשיודע חסרונו שצריך לימוד עוד, ומקיים (ישעיה נה, א) כל צמא לכו למים, לשמוע תורה ומוסר מכל אדם, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיט, מט) מכל מלמדי השכלתי, אז נקרא תלמי"ד חכ"ם ובא הריבוי א"ת לרבות תלמיד חכם כזה, מה שאין כן באומרו שהוא מושלם וא"צ לימוד עוד, אז אינו בגדר הנ"ל לרבות ת"ח, והבן.

כ״זוזה שאמר הכתוב (דברים לב, ו) עם נבל ולא חכם, שהוא תואר נבל, לנבל אחרים, ליתן דופי וחסרון בבני אדם, ולא יוחן בעיניו רעהו, וזה שאמר ולא חכם היודע חסרונו, ולכך מכל אדם, וכמאמר התנא (אבות פ"ד מ"א) איזה[ו] חכם הלומד מכל אדם, וק"ל.

כ״חועל פי זה נבאר משנה באבות (פ"א מ"א) משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהוש(י)ע, ויהוש(י)ע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה כו'. ובכתבים הקשה מ"ט נקיט במשה קבלה וביהוש(י)ע מסירה, ובנביאים לא קבלה ולא מסירה, ובאנשי כנסת הגדולה חזר ואמר מסרוה וכו', יעו"ש. וגם מה שאמר קיבל מסיני, שהעיקר חסר, שצריך לפרש ממי שהשרה שכינתו בסיני, ויותר הל"ל קיבל מהקב"ה וכו'. ועוד, דאמרו חז"ל שלכך ניתנה במדבר שהוא הפקר, שכל מי שירצה יבא ויקבלה כו'. ולפי הנ"ל כי משה קיבלה מסיני, ונהג טוב(ו)ת עין שנתנה לישראל, קשה למה ניתנה במדבר, שנסתר טעם הנ"ל.

כ״טונראה דקושיא חדא יתורץ באיד(י)ך, דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס דבבא בתרא (עה.) ונתת[ה] מהודך עליו (במדבר כז, כ), זקינים שבדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, אוי לאותה בושה כו'. והעולה משם, כי הלבנה לא ידעה חסרונה שאין לה אור מעצמה, עד שאמר לה לכי לעצמך ותראי מיעוטך כו' (עי' חולין ס:). והיינו ממש ההפרש הנ"ל, שמשה ידע חסרונו, שהוא תואר תלמיד חכם שצריך לימוד, מה שאין כן יהוש(י)ע הי' בתואר הלבנה, שסבר שהוא מושלם ואין לו חסרון.

ל׳ובזה יובן משה קיבל מסיני, שבאמת הקב"ה נתן את התורה במדבר סיני הפקר לכל, מי שירצה יקבלה, ומשה שהי' תואר חכם הי' יודע חסרונו שצריך לימוד, הלך וקיבלה מסיני. מה שאין כן יהוש(י)ע סבר טעות הלבנה, שהוא מושלם וא"צ לימוד, עד שמסרה לו משה בעל כרחו, כמ"ש (במדבר לא, ה) וימסרו מאלפי ישראל במלחמת מדין, ודרשו (במ"ר כב, ב) בעל כרחן כו', והכ"נ הי' משה כופה אותו בדברים עד שאמר רוצה אני. ואח"כ לא הי' לא קבלה ולא מסירה, שלא רצו בזה ובזה, שנתמעט הלבבות, ויותר שנתמעטו סברו שהם מושלמים בכל השלימות וא"צ לימוד עוד, עד שאח"כ אנשי כנסת הגדולה, שנקראו כך על שם שהחזירו עטרה ליושנה (יומא סט:), וחזרו על כל פנים לבחינת יהוש(י)ע ולא לבחינת משה, וז"ש ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, והבן.

ל״אובזה נראה לי לבאר פסוק פר' שמיני (ויקרא ט, ז) ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך כו'. וכתבתי מזה במקום אחר, יעו"ש. וכעת נראה לי, קרב אל המזבח, שהי' בוש וירא, שידע חסרונו, ואמר לו משה לכך נבחרת, מאחר שידוע לך חסרונך לכך עשה את חטאתך, לתקן חסרונך כמו שאמר הכתוב (מלכים א א, כא) ואני ובני שלמה חטאים, לשון חסרון, והכא נמי כך, כי עשה לשון תיקון כנודע, ועיין מזה במקום אחר מה שכתבתי (בראשית מא, נו) ויפתח יוסף את כל אשר בהם וגו', על דרך מה שכתב הר"ן (הדרוש התשיעי) כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים (הושע ז, א) כו', כשאינו יודע חסרונו אינו עושה לתקן חטאתו וחסרונו, מה שאין כן ביודעו וכנ"ל, ואתי שפיר.

ל״בועל פי זה נבאר (ויקרא יב, ב-ה) אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו', ואם נקבה תלד וטמאה שבועים וגו'. והספיקות עם ביאורן כתבתי במקום אחר. וכעת נראה לי, לפי שזכרתי לעיל שיש הפרש בין תואר חכם היודע חסרונו, ובין מי שאינו יודע חסרונו שהוא בגדר שכחה מעלמא דנוקבא, מה שאין כן היודע חסרונו, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, הוא בגדר הזכירה, וכתבתי במקום אחר מזה.

ל״גובזה יובן פסוק אשה כי תזריע, כי החומר שמצד הקליפה נק' אשה, מזריע ומוליד חטאים ועונות, רק שיש הפרש, שאם תלד זכר שיודע וזוכר חסרונו, אז וטמאה שבעת ימים, על ידי שמחזיק עצמו לטמא, ויראה לתקן, הם ימים מבחינת עולם העליון שנקרא ימים כמו שכתב בפרי עץ חיים הלכות פסח יעו"ש. מה שאין כן אם נקבה תלד, שמחזיק עצמו למושלם בלי חסרון, אז הוא בגדר השכחה שמוליד נקבה וטמאה שבועים, שאינו מתקן ונשאר בטומאתו שאינה בגדר ימים הנ"ל, ולכך לא נזכר ימים בפסוק. ומעין זה כתבתי במקום אחר, יעו"ש, וק"ל.

ל״דובזה נבאר פ' זאת תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו' (ויקרא יד, ב-ד). והספיקות כתבתי במקום אחר, יעו"ש.

ל״הולפי הנ"ל, כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים וגו', ויפתח יוסף [את כל] אשר בה"ם וכנ"ל. ובזה יובן, זאת המוציא רע, כי הכהן המטהר הוא על ידי שפתי כהן תורה יבוקש מפיהו להשיב רבים מעון, על ידי שמגלה ומוציא בפיו הרע שיש בהם, ואז והוב"א בעל כרחו אל הכהן, על ידי שכופה אותן בדברים, וזהו ויצא אל מחוץ למחנה, כי הדרשה להשיב רבים מעון אי אפשר שיהי' ברבים בתכלית השלימות, בלי שום פני' חיצונית, מכל מקום הרשות נתונה ויצא הכהן אל מחוץ למחנה להשיב רבים מעון.

ל״ווראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, ר"ל על דרך שכתבתי במקום אחר על פי ששמעתי ענין כבד פה, כשהוא בין אוילים אשר חכמה ומוסר אוילים בזו (משלי א, ז) כו', יעו"ש, והכ"נ וראה הכהן בעצמו אם אינו כבד פה, שיכול להשמיע חכמה ומוסר, אז מסתמא נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, ויפקח בתקנתן שיצוה הכהן ליקח למטהר ב' ציפרים, כמו שכתבתי במקום אחר, יעו"ש, וק"ל.