צפנת פענח, בשלח ט״וTzofnat Paneach, Beshalach 15
א׳ביאור פסוק ופרעה הקריב וגומר (יד, י). ודרשו בזוהר (ח"א פא:) שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים וכו', יעו"ש. אמנם אין שייך בחינה זו בכל זמן, כי מה דהוי הוי, ולמה נכתב זה בתורה שהיא לדורות.
1
ב׳ונראה לי דכתבתי במקום אחר דכתב רבי משה אלשי"ך מוסר השכל על פסוק (תהלים סב, יג) ול"ך ד' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו, כי זה כלל גדול לאיש הישראלי, כשלא נעשה רצונו בדבר א' מן זולתו, אז ידע שהוא לא עשה רצונו ית' לפיכך לא נעשה רצונו וכו', יעו"ש.
2
ג׳ובזה יובן ופרעה הקריב, כי על ידי שבקש דבר אחר מזולתו והוא פנה אליו העורף, אז ידע כי הוא גם כן פנה אליו ית' העורף, וחוזר בתשובה מיד ונתקרב אליו, ובזה יובן ופרעה הקריב.
3
ד׳•
4
ה׳עוד יש לומר, ונבאר ש"ס דמועד קטן (ט.:) דאמר רשב"י לברי' זיל גבייהו ד[ל]יברכוך וכו', אמרו ליה יהא רעוא דתזרע ולא תחצד, תעייל ולא (תפיק) [תיפוק], (תפוק) [תיפוק] ולא תעייל, ליחרוב ביתך וליתב אושפיזך, לבלבל פתורך ולא תחזי שתא חדתא וכו'. רבי שמעון בן חלפתא איפטור מיני' דרבי, אמר ליה לברי' זיל לגבי' דליברכוך, אמר לי' לא תבייש ולא תתבייש וכו', אמר לי' בירכך ד' ברכתא דברכינהו קב"ה לישראל, ותנא בה, דכתיב (יואל ב, כו) ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ד' אלקיכם וגו', וידעתם כי בקרב ישראל אני, ואני ד' אלקיכם ואין עוד ולא יבושו עמי לעולם, יעו"ש.
5
ו׳והוא תמוה מרישא לסיפא. ומוהרש"א כתב דאין זה ברכה רק למדו מוסר וכו', יעו"ש. עוד האיך נלמד לא תבייש, כמ"ש מהרש"א.
6
ז׳ונ"ל, דכתבתי במקום אחר ביאור משנה (אבות פ"ד מ"א) איזהו מכובד המכבד את הבריות, שנאמר (שמואל א ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו וכו'. העולה משם, כי המבייש זולתו, שנותן בו איזה חסרון שמץ ודופי, אז פוגם בכבודו יתברך שברא שום נברא שיש בו שמץ ודופי. ומלבד זה מצד האחדות מוכרח שיהי' בו איזה חסרון בו בעצמו גם כן, ונתבייש הוא עצמו על ידי שמבייש את זולתו.
7
ח׳ובזה יובן, שבירכו שיזכה לבוא למדריגה זו שלא לבייש את זולתו על ידי שיתן בו שמץ ודופי, כי מלבד שפוגם ח"ו בכבודו ית', אלא שמתבייש הוא עצמו גם כן על ידי שנותן שמץ ודופי בזולתו כאמור. והוא לא נחית לזה, עד שפירשו אביו שהיא ברכה שבירך הקב"ה לישראל שיזכו למדרגה זו, והיינו כי על ידי וידעתם כי בקרב ישראל אנ"י ואני ד' אלקיכם, אם כן כל חסרון שיתן בחבירו הוא נוגע בכבודו ית' כנ"ל, לכך יזהר שלא לבייש את זולתו על ידי חסרון, ואז ולא יבושו עמי מעולם, שלא יתביישו הם עצמן גם כן לעולם, והבן. והוא על דרך שכתבתי לעיל ואהרן אחיך יהי' נביאך (שמות ז, א), והבן.
8
ט׳ועתה נבאר תזרע ולא תחצד, דמצינו פסוק בהושע (י, יב) זרעו לכם לצדקה וקצרו לפני חסד. ודרשו בש"ס פרק ד' דסוכה (מט:) וכו' יעו"ש. ונראה לי לפרש, והוא על דרך שאמר תזרע ולא תחצד, דהיינו שיזרע בין בתורה בין בתפלה בין בצדקה שלא על מנת לקבל פרס, כי אם עשה וזרע הצדקה מצד החסד, שלא על מנת לקבל פרס.
9
י׳תעייל ולא תיפוק, דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס דגיטין (צ:) אם שנא שלח (מלאכי ב, טז), רבי יהודא אומר אם שנאת שלח, רבי יוחנן אומר שנאוי המשלח, ולא פליגי הא בזיווג ראשון והא בזווג שני. היוצא משם, כי דוקא החכם ליפוק ולישתמש במדת יצר הרע וכו'. ואם לפעמים גרם שתיפוק, לא תעייל, דכתבתי לעיל ביאור ש"ס דעירובין (יח:) אמר רבי ירמיה, מיום שחרב בית המקדש די לעולם שישתמש בשתי אותיות וכו', והעולה משם כי האדם הטובע בנהר ואחר רוצה להצילו, יש בו סכנה, לכך אמר לי' תיפוק ולא תעייל את זולתך, אחר חורבן בית המקדש שהיא זמן הש"ס.
10
י״אליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך, ופירש לו אביו דהאי עלמא אושפיזא, וההוא עלמא ביתא, דכתבתי במקום אחר כי גרים ותושבים אתם עמדי (ויקרא כה, כג), אם אדם עושה עצמו גר בעולם הזה אז הוא תושב עמדו ית' וכו'. וזש"ה (בראשית טו, יג) כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם וכו', יעו"ש. ושפיר אמר לי' אם (אם) עושה האי עלמא אושפיזא, אז נעשה לו ההוא עלמא ביתא, לכך ברכו ליחרוב ביתך בהאי עלמא, כדי שיהי' רק אושפיזא, ואז יהי' ביתו על נכון בההוא עלמא.
11
י״בלבלבל פתורך בבני ובנתא, ולא תחזי שתא חדתא, דלא תמית אתתך ולא תנסוב אחריתי. דמבואר בזוהר (ח"ג ערב.) ששאל ינוקא אי בעית ליכול בקרבא, כי זמן אכילה הוא זמן מלחמה, לכך לחם יש לו ב' פירושים, עיין שם, כי הסטרא אחרא קאים על פתורי' ורוצה שיתענג אדם באכילה גשמי, לכך צריך מלחמה לבלבל פתורך הגשמי ולקשרו ברוחני.
12
י״געוד יש לומר, דאיתא פרק ג' דאבות (מ"ג) רבי שמעון אומר, ג' שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאלו אכלו מזבחי מתים. ואם אמרו עליו דברי תורה אז (יחזקאל מא, כב) וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה' וכו'. והנה כתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"א) כי חכמה ומוסר אווילים בזו (משלי א, ז), וכתבתי ובטוב העולם נדון וכו' (אבות פ"ג מט"ו), יעו"ש. וז"ש לבלבל פתורך, כי על ידי תורה ומוסר נתבלבל פתורי' של המוני עם.
13
י״דוזה שפירש אביו בבני ובנתא, כי תורה שבעל פה נקרא בנתא, כמ"ש בזוהר וכל הבת תחיון (שמות א, כב) זו תורה שבעל פה וכו', ודברי קבלה נקרא בני, ואתי שפיר.
14
ט״וומ"ש ולא תחזי שתא חדתא, דכתב בעולל[ו]ת אפרים כי המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות (גיטין צ:), כי נקרא אשתו ראשונה, והפרנסה היא אשה שניי', לכך המגרש אשתו ראשונה וכו', יעו"ש.
15
ט״זובזה יובן ולא תחזי שתא חדתא, ופירש אביו דלא תמות אתתך המיוחדת לך, והיא התורה, ולא תנסוב אחריתי, היינו הפרנסה זולת התורה הקדומה שנקרא משל הקדמוני, והפרנסה היא חדתא שנתחדש בבריאות עולם.
16
י״זובזה יובן ופרעה הקריב, כי משה שהוא בחינת הדעת, הקריב היצר הרע שנקרא פרעה מלך מצרים, שהוא העורף מלך העולם הזה שנקרא מצרים, הקריב אותו אל הקדושה גם כן, על ידי שהשתמש במדת היצר הרע, כמו שכתבתי לעיל ביאור פסוק (שמות יז, יא) והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכו', יעו"ש. וגם שזכרנו לעיל תעייל ולא תיפוק, מה שאין כן משה רבינו עליו השלום דנפיק ועייל, והבן.
17
י״ח•
18
י״טועוד יש לומר ופרעה הקריב, דכתבתי לעיל ביאור פסוק (י, א) בא אל פרעה וכו', דכתב בדרשת הר"ן (הדרוש התשיעי) כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים וכו' (הושע ז, א). ובזה יובן ופרעה הקריב, על ידי שנפרע ונתגלה מכאובו, אז נתקרב לתורתו ולעבודתו ית', והבן.
19