צפנת פענח, בשלח ה׳Tzofnat Paneach, Beshalach 5

א׳פן ה' ביאור פסוק ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקי' דרך ארץ פלשתים כי אמר אלקי' פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה ויסב אלקי' את העם וגו', וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים (יג, יז-יח). ויש להבין, תחלה אמר תואר עם ואח"כ תואר ישראל. ועוד, אכתי ק' למה ויסב את העם, אי משום פן ינחם העם בראותם מלחמה, הלא גם השתא נמשך כמה קלקולים עבור עיכוב מה שהסיבם.

ב׳ויותר תמוה, דאיתא במדרש ילקוט פרש' בשלח (רמז רכו) ולא נחם אלקי' דרך ארץ וגו', ולא נחם כדרך כל הארץ, דרך ארץ עבד טוען את רבו שמא אדונו טוענו, ברם הקב"ה לא נהג עמהם כך, שנאמר (שמות יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים וכו', וכל כך למה, כי קרוב הוא, שנאמר (תהלים קמח, יד) לבני ישראל עם קרובו, והוא תמוה.

ג׳ונ"ל בדרך מוסר, דאיתא בחלק דף ק"א (ע"א) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך (שמות טו, כו), אם לא שם רפואה למה, ומשני. וכתבתי מזה לעיל ובעקידה (שער מ) פירש, יעו"ש.

ד׳ונ"ל, דכתב הר"ן בדרשותיו דרוש ו' דף ל"ג עמוד ב': ולפעמים יתחדשו מקרים רעים כדי שיתעוררו ישראל בתשובה מפחד שלא יגיעם הפרעניות ההיא, וזש"ה (עי' צפניה ג, ו-ז) (הכיתי) [הכרתי] גוים נשמו פנותם אמרתי אך תראו אותי ותקחו מוסר וגו', וכשאינו מתיסר ברעות אחרים אז נתקרב אליו וכו', יעו"ש. ובזה כתבתי במקום אחר מה שכתב הרמב"ם (הל' תענית פ"א ה"ג) אם תלכו עמי קרי וכו', וק"ל. ובזה ביארתי (שמות יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים וכו', יעו"ש.

ה׳ובזה יובן כל המחלה וגו', דכתב היעבץ (אבות פ"ג מ"א) דהגאוה היא שורש כל העבירות וכו', וז"ש כל המחלה, היא הגאוה שורש כל המחלה, אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, והטעם כי אני ה' רופאך. דנודע ב' מדות אלו, א' דין וא' רחמים, בחינת נשר הנ"ל שהוא רחמ[נ]י לבניו ודין לאחרים, על ידי עונש ודין לאחרים ראו בניו ולקחו מוסר, והי' רחמים לבניו. והכי נמי אני מדת הדין לאחרים, למצרים שנענשו עבור הגאוה כנ"ל, ועל ידי זה ישראל ראו ולקחו מוסר לקנות מדות ענוה, והי' שם הוי"ה רחמים לישראל, שזהו רפואתן, וז"ש אני ה' רופאך והבן.

ו׳ועל דרך זה יתפרש פסוק אתם ראיתם וגו' על כנפי נשרים, והבן. וז"ש (עי' בראשית טו, יד) וגם הגוי דן אנכי, כדי שיזכו בזה לשפלות וענוה וכנ"ל, והבן.

ז׳ובזה יובן מדרש הנ"ל, ולא נחם כדרך כל הארץ שהעבד טוען את רבו, ר"ל שטוענו ומגביהו, כי מגדלות העבד ניכר גדלות רבו, ורצון אדונו ורבו שיתגדל העבד ויתפאר ויתרומם בגאוה וכבוד, שזהו חשיבות רבו, מה שאין כן הקב"ה לא נהג עמהם כך, רק חפצו ורצונו שיתפארו במדת ענוה ושפלות, וזהו שאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, כמו נשר יש לו ב' מדות, רחמים לבניו ודין אכזריות לאחרים, כך נהג הקב"ה עמהם כנשר, על ידי דין ועונש למצרים ופרעה עבור הגאוה, לקחו מוסר לקנות מדת ענוה ושפלות, ובזה ואביא אתכם אלי, שנתקרבו אליו יתברך, כי (ישעיה נז, טו) אשכון את דכא, וז"ש וכל כך למה עשה כל כך שיבואו לידי ענוה יותר משאר מעלות ומדות. ומשני, כי קרוב הוא שנאמר לבני ישראל עם קרובו, ר"ל כי חפצו ורצונו ית' שיהי' קרובים אליו, וכמ"ש (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ממש, שיהיו ישראל היכל ה', והיינו על ידי שפלות וענוה אשכון את דכא, מה שאין כן גסי הרוח אין אני והוא יכולין לדור יחד בעולם (סוטה ה.), והוא שנוי ומרוחק ממחיצתו ית', לכך ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו', והבן.

ח׳עוד נראה לי לבאר מדרש הנ"ל, על פי מ"ש לקמן ביאור פסוק (שמות כה, ב) ויקחו לי תרומה. דהל"ל ויתנו לי תרומה. דהקשה המוהרש"א בש"ס (ברכות י:) הרוצה להנות יהנה כאלישע כו'. דכתב הרמב"ם (יסוה"ת פ"ה הי"א) ובית יוסף ובלבד שלא ישתומם, דהיינו שלא יתרחק מבני אדם כו'. ובזה יובן ויקחו לי לשמי (רש"י עה"פ), על ידי שיקחו יתקרבו לי לשמי, והבן.

ט׳עוד יש לומר, דכתבתי שם ביאור משנה (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשין על מנת לקבל פרס וכו'. והספיקות וכו'. ונראה לי דכתבו הש"ס (קידושין ז.) והפוסקים, נתנה היא כסף קדושין וקבל הוא, באדם חשוב מקודשת בההיא הנאה שקיבל ממנה וכו'. ובזה יובן ויקחו לי תרומה, כי הנתינה שיתנו לו הוא נחשב להם כאלו יקחו כמו באדם חשוב הנ"ל, והבן, יעו"ש באריכות.

י׳ובזה יובן מדרש הנ"ל, ולא נחם אלקים דרך ארץ, כדרך כל הארץ, כי דרך ארץ העבד טוען את רבו, שמא אדונו טוענו בתמי', הכוונה כי דרך ארץ של הנהגת העולם כשהעבד טוען את רבו ומשמשו יש בזה הנאה רק לרבו, אבל עבד אין לו בזה השימוש בעצם הנאה מרבו, וז"ש שמא אדונו טוענו בתמי', ברם הקב"ה לא נהג כך כו', כי בזה שהם משמשין להקב"ה וטוענו, יש הנאה להם על שמקבל מהם השימוש, ונחשב הנאה זו כאלו אדונו טוענו.

י״אוזש"ה ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, דהיינו על ידי שמקבל הקב"ה מהם שימושם ועבודתם, עבודת ה' נחשב להם הנאה, ונקרא הגבהה שטוענם הקב"ה על כנפי נשרים וגו'.

י״בוהקשה המדרש בעצמו, וכל כך למה, ר"ל למה באמת הקב"ה מקבל שימוש בני אדם פחותי הערך הלא אלף אלפין ישמשוני' (דניאל ז, י), וכמ"ש התוספות סוף סוכה (נג.) בד"ה אם אני כאן הכל כאן כו', יעו"ש, ומשני כי קרוב הוא, ר"ל כי הוא רוצה לקרבם בזה, על ידי שמקבל מהם הנאת שימושן ועבודתם בזה נתקרבו אליו ית', ולתכלית זה נברא העולם ובני אדם, שיתקרבו אליו ית', והיינו על ידי הנאת שימושן נחשב להם הנאה כאילו קבלו ממנו יתברך פרס, ועל ידי זה נתקרבו אליו, והבן.

י״גאמנם לבאר שאר ספיקות הנ"ל, נ"ל, דהקשה הרמב"ם (מו"נ ח"א פ"ב) בפסוק (בראשית ב, כה) ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו וגו', הא מעלת הבושה הוא מעלה גדולה, ומ"ט קודם החטא לא יתבוששו ואחר החטא יתבוששו, ותירץ וכו'. וביאר תירוצו הרבני מוהר"ז ש"ן, כי ההפרש שבין עץ החיים ובין עץ הדעת טוב ורע הוא זה, כי יש ב' סוגי בני אדם, א' המתלהב בעבודתו ית' ואינו חושש לבני אדם המלעיגים עליו או שאר מניעות, זה מבחינת עץ החיים. מה שאין כן סוגי בני אדם שהוא מתבושש מבני אדם המלעיגים או שאר מניעות שחושב אם ימנע מהתלהב מכח איזה מניעה או לאו, והוא מכח מלחמת היצר הרע כנודע, הוא מבחינת עץ הדעת טוב ורע, וכתבתי מזה במקום אחר בביאור יותר, יעו"ש. וכעין זה כתב [ה]אלק"י מוהרח"ו בספרו שערי קדושה (ח"א ש"ג) הפרש בין צדיק וחסיד, כי זה שצריך מלחמה נגד היצר הרע הוא בחינת צדיק המתגבר על יצרו, מה שאין כן מי שאינו צריך מלחמה שכבר נתגבר על יצרו, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קט, כב) לבי חלל בקרבי, וזהו בחינת חסיד כו', יעו"ש.

י״דובזה יובן ויהי בשלח פרעה את העם, שהם סוגי המוני עם, ובזה שייך פן ינחם העם בראותם מלחמה וגו', לכן ויסב אלקים את העם, כי הם מבחינה של עץ הדעת טוב ורע. מה שאין כן תואר ישראל שהם מבחינת סוגי עץ החיים שאין שייך בהם מלחמה כנ"ל, לכך וחמושים עלו בני ישראל, מזורזין בהתלהבות עבודת ה' בלי שום מלחמה ובלי שום מונע, והבן.

ט״וונראה לי דזש"ה (שמות יד, יד) ה' ילחם לכם, נגד סוג הצריך מלחמה. ואתם תחרישון, נגד סוג ב' שאין צריך מלחמה, והבן, וק"ל.

ט״זעוד יש לומר, דכתבתי לעיל שיש ב' סוגי אנשים, א' המתנהג על פי הטבע, נגד ההר. ב' למעלה מהטבע, על ההר. ובזה יובן ויסב אלקי"ם גימטריא הטב"ע, את העם, המתנהג על פי הטבע, שילכו בהדרגה. מה שאין כן תואר ישראל המתנהג למעלה מהטבע, אז וחמושים עלו בני ישראל בשער החמשים, דהיינו בינה, והבן.

י״זונ"ל דזש"ה (יג, כא-כב) וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם הדרך וגו', שהוא רמז לב' סוגי אנשים הנ"ל, א' נק' יומם, והשני נק' לילה, וז"ש לנחותם הדרך, כ"א יתנהג על פי דרכו, זה בעמוד ענן, שהוא חסד למעלה מהטבע, לפנים משורת הדין. וזה בעמוד אש, התורה שנק' אש, על פי הדין ולא לפנים משורת הדין. וז"ש ללכת יומם ולילה, כ"א לפי מדרגתו. לא ימיש עמוד הענן יומם וגו', ר"ל לא ימיש כ"א ממדריגתו לתפוס מדריגות חבירו, רק כ"א יתנהג כפי מדתו, שהוא הטוב והישר, וק"ל.

י״חעוד נ"ל לבאר מדרש הנ"ל על פי פשט, וביאור קושית הרמב"ם. ולא נחם אלקים דרך ארץ, לא נחם כדרך כל הארץ, דרך ארץ העבד טוען את רבו, שמא אדונו טוענו, ברם הקב"ה לא נהג עמה' כך, שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים וכו', וכל כך למה, כי קרוב הוא שנאמר (תהלים קמח, יד) לבני ישראל עם קרובו, עכ"ל.

י״טויש להקשות, חדא, מאי זה קושיא וכל כך למה. ועוד, מה מקום לתירוץ זה, כי קרוב הוא. ועוד קשה, דבש"ס (קידושין כב:) ופוסקים מונה הדברים שהעבד מחויב לעשות לרבו, ואלו הגבהה לא קחשיב, כי אם בדיני חזקה שיקנה בהם הרב את העבד חשיב חזקה כיצד, הגביה וכו', וכי תימא דהכי נמי קאמר מצד דיני הקנאה הוא שהעבד טוען את רבו, ברם הכא הגביה הקב"ה את ישראל ובזה קנאם לעבדים, גם זה אינו, דדברי יחיד, רבי שמעון הוא (קדושין שם), אבל חכמים פליגי וכו'. וכן קשה על הרמב"ם, דכתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות מכירה (ה"ב), הובא בבית יוסף סימן קצ"ו בטור חושן משפט, וזה לשונו: וכן אם הגביה הרב את העבד קנה. ותמה עליו הראב"ד והטור, הלא דברי יחיד דרבי שמעון קאמר, אבל לרבנן לא קנה בהגבהה זו, ע"ש. נמצא לא אהני הקב"ה כלום בהגבהה זו, דלא קנה מצד הדין.

כ׳ונראה דבביאור הקושיא שעל הרמב"ם יתורץ זה גם כן, דהא קשה, מה ראה על ככה לפסוק כרבי שמעון נגד חכמים דפליגי עליו, מה שאין דרכו בכך בכל הש"ס. והיותר תמוה שהרשב"א (קידושין כב: ד"ה הגביהו) והר"ן (שם ח. ד"ה כיצד) פסקו גם כן כהרמב"ם, וכן מסיק הבית יוסף להלכה (חו"מ סי' קצו).

כ״אונ"ל דודאי לפי גירסת הראב"ד פשיטא דאתי שפיר, ונציע הש"ס פרק קמא דקדושין דף כ"ב (ע"ב) כיצד בחזקה, הגביה את רבו קנאו, הגביה רבו אותו לא קנאו, אמר רבי שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום, מאי קאמר הכי קאמר וכו', ע"כ. וגריס הראב"ד בלא פלוגתא, הגביה רבו אותו אמר רבי שמעון לא תהא חזקה וכו'.

כ״בולי נראה דאתי שפיר לגירסתנו, ויש להבין דודאי שפיר קאמר רבי שמעון, ומ"ט דרבנן דסבירא להו לא קנה בזה. ונ"ל דמרבי שמעון נשמע לרבנן, דמצינו במתני' שאח"ז (כה:) פלוגתת רבי שמעון ורבנן, בהמה גסה נקנית במסירה כו', ופירש רש"י (ד"ה נקנית במסירה) אבל במשיכה לא מקניא דאין דרכה בכך. ובגמרא אמר רבי שמעון זו וזו בהגבהה, מתקיף לה רב יוסף, אלא מעתה פיל לרבי שמעון במה יקנה, ופי' פיל שאי אפשר להגביהו כו'. נמצא (למידן) [למדין] שם דסבירא לי' לרבי שמעון טעם הגבהה דקונה בבהמה גסה הואיל דקנה בשאר בהמות דקות, ולכך אפילו בפיל שאין דרכו בהגבהה כלל נמי קנה, וחכמים דמתניתין סבירא להו כל דבר נקנה לפי ענינו מה שדרכה בכך, ולכך סבירא להו בהמה גסה נקנית במסירה ולא במשיכה משום שאין דרכה כו', וכפירוש רש"י הנ"ל.

כ״גומעתה מבואר נמי טעם פלוגת[ת]ן בעבד, דסבירא לי' לרבי שמעון בשיטתו, הואיל ומצינו בשאר דברים דקונה הלוקח בהגבהתו כל דבר הנלקח, הכי נמי בעבד דנקנה בהגבהת רבו. ורבנן אזלי לשיטתן גם כן, וסבירא להו בכלי דרכה בכך שהלוקח מגבי' דבר הנלקח, מה שאין כן בעבד דרכו של העבד להגבי' את רבו ולא רבו אותו, לכך לא קנאו רבו בהגבהתו, דבהקנאה אזלינן בכל דבר מה שדרכה בכך. ויכווין מה שאמר רבי שמעון שהגבהה קונה ב"כל מק"ום, לכך הכי נמי בעבד קני אף שאין דרכו בכך, וק"ל.

כ״דאך קשה לחכמים דהקנין בכל דבר מה שדרכ' בכך, מי מעיד על זה דבעבד דרכו להגביה את רבו בהקנאה, ובשאר דבר הוא איפכא. ונראה לי דראייתם מפסיקתא הנ"ל, ולא נחם דר"ך אר"ץ העבד טוען את רבו ולא רבו אותו כו'. נמצא מוכח להדיא דדרכו של עבד להגבי' רבו בהקנאה ולא איפכא, ולכך לא קנה בהגבהת רבו.

כ״הוהשתא שביארנו טעם כל אחד, מבואר מן הראי' של חכמים דהלכה כרבי שמעון, והוא מדמצינו בקנין הקב"ה לישראל שקנאם בהגביה את ישראל, כמ"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואי סלקא דעתך דזה לא מהני כלל, אם כן במאי קנאם וכקושיא ראשונה הנ"ל, אלא ש"מ דלפעמים יש קנין אף בהגבהת רבו אותו, כגון היכי דאי אפשר בהגבהת עבד לרבו, כמו הכא, דהוי כמו פיל דאי אפשר בהגבה[ה] וקנה בענין אחר, הכי נמי ובענין זה דקנה הרב את העבד בהגבהתו, כגון דאי אפשר איפכא, ושפיר פליג ארבנן דסבירא להו דלעולם לא קנה העבד בהגבהתו, ולרבי שמעון לפעמים קנה. ושפיר פסק הבית יוסף והרמב"ם דהלכה כרבי שמעון, דנימוקו עמו, ואתי שפיר.

כ״ואך קשה אעיקרא דדינא פירכא, מה מקום להגבהה זו, ואי כדי לקנות אותן לעבדים קנין זה לזה כמו שאמר הכתוב (ויקרא כה, נה) כי לי בני ישראל עבדים, באמת קשה בזה, הא כתיב כמה פעמים בתורה ויפדך מבית עבדים וגו' (דברים ז, ח), וקיימא לן (קדושין טו:) גאולת אחרים לשיחרור, ומשני כי קרוב הוא, וק"ל. (אך לפי מ"ש לקמן פירוש הפסוק (שמות ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את [ה]אלקים וגו', דאי אפשר הי' לישראל שיצאו קודם הזמן, כי אם בתנאי שישלימו השיעבוד בהקב"ה בקבלת התורה, והיה הגבהה לקנותן לעבדים שיצאו מעבדות של פרעה לעבדות הקדוש ב"ה, ועין שם בשוחר טוב (מדרש תהלים פרק קיג) שצווח פרעה לשעבר הייתם עבדי, עכשיו אתם עבדים של הקב"ה וכו'. אבל קשה, הא איתא בפרק קמא דקדושין דף ט"ו (ע"ב), פלוגתא דרבי יוסי ורבי עקיבא, וסבירא לי' לרבי עקיבא דהילכתא כוותי' גאולת אחרים לשחרור ואין צריך להשלים השיעבוד אצלו, וח"ו עשה הקב"ה תורתו פלסתר שיצטרכו להשלים השיעבוד אצלו. אך א"א דהקב"ה נקרא קרוב לישראל, כמו שאמר הכתוב לבני ישראל עם קרובו וסבירא לי' לרבי עקיבא גאולת קרובים לשיעבוד, ואתי שפיר).

כ״זובזה יובן, ולא נחם אלקים דרך ארץ, לא נחם כדרך כל הארץ, דרך ארץ העבד טוען את רבו, ברם הכא ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו'. קשה אם דרך הקנאה שיגביה הרב את העבד אם כן כאן לא קנה. אלא צ"ל דהלכה כרבי שמעון, קשה, וכל כך למה, ר"ל הגבהה זו למה, ואי כדי לקנותן, גם קנין זו למה, וכי תימא להשלמת השיעבוד, הא קיימא לן גאולת אחרים לשחרור. ומשני כי קרוב הוא, וגאולת קרובים לשיעבוד, ואתי שפיר הכל, וק"ל.

כ״ח•

כ״טבמדרש (שמ"ר כ, ז) ויהי בשלח פרעה (יג, יז), מי צווח ווי, פרעה. משל למלך ששלח בנו למדינה אחרת וכו', כך צווח ווי על ששילח את ישראל. ומעודי נפלאתי על המדרש הנ"ל. וכי פרעה ברצונו הטוב שלח את ישראל, הלא הי' מוכרח לשלח, ומה זה שצעק ווי.

ל׳ונ"ל דקושיא זו יהי' מרומז במדרש פ' הקודם (שם, ג), ויהי בשלח פרעה את וכו', וכי פרעה שלחם, והא כתיב (במדבר כג, כב) אל (הוציאם) [מוציאם] ממצרים, אלא אין שלוח האמור כאן אלא לשון לווי', כמו שאמר הכתוב (בראשית יח, טז) ואברהם הולך עמם לשלחם. וי"ל מה זה הי' כוונת פרעה בלווי' זו, וגם אח"כ שצווח על לוי' זו.

ל״אונ"ל, דכבר כתבנו שוודאי הי' נגזר על זרע אברהם שיהיו משועבדים ת' שנה בארץ לא להם, ופרעה בשביל ד' אמות שליוהו לאברהם זכה שיהיו משועבדי' אצלו רד"ו שנה, כך עולה חשבון שכר ד' אמות שהוא י"ב פסיעות של פרעה שהי' בימי אברהם שהי' אמה, ונגד נבוכדנצר שזכה ע' שנה עבור ד' פסיעות וכו', והמותר הי' ראוי להשלים אצל שאר מלכויות, ופרעה כשראה שהקב"ה רוצה להוציאם ממצרים קודם זמנם רק אחר רד"ו שנים, הי' קשה ליה הא עדיין לא נשלם ת' שנה, וצ"ל שלא זכה בשביל לווי' רק רד"ו שנה, לכך התחכם וליוה אותם בצאתם ממצרים וסבר בשכר לווי' זו יזכה שאחר ג' ימים שילכו במדבר יחזרו להשתעבד אצלו עד תשלום ת' שנה, ולא היה כוונת פרעה לשלחם מכל וכל, רק אין שילוח האמור כאן רק לשון לוי' על כוונה הנ"ל, וכראות פרעה שגם בלוי' זו לא עשה פרי, צווח ווי על ששלחן, ר"ל על לוי' שלו, וק"ל.

ל״בואתי שפיר גם כן (יד, ה) ויוגד כי ברח העם, וקשה הא שלחם. ולפי הנ"ל אתי שפיר, דסבר בשכר לוי' יחזרו אצלו וכו', וק"ל.

ל״ג•

ל״דבפסוק ויוגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבב פרעה ועבדיו [אל העם] לאמר מה זאת עשינו כי שלחנו את (בני) ישראל מעבדנו (יד, ה). ופירש רש"י ויהפך לרדוף אחריה' בשביל ממונם. וכבר הקשה רש"ל מנ"ל לרש"י זה דבשביל ממונם רדפו, דלמא בשביל העבודה כמשמעות הפסוק.

ל״הונראה לי דיבואר דהכל על כוונה א' עולה, דכבר ידוע מה שכתבו כל המפרשים דמה שנטלו ממון מצרים הוא כמו הענקה לעבד בצאתו חפשי מאדוניו. אך דאיתא בפרק קמא דקדושין (טז:) בורח אין לו הענקה. ובזה יובן, ויוגד כי ברח העם, אם כן מעתה אין מגיע להם הענקה, דלא שלמו ימי עבודתם, וז"ש רש"י בשביל ממונם, וק"ל.