צפנת פענח, בשלח ו׳Tzofnat Paneach, Beshalach 6
א׳פן ו' ביאור ויהי בשלח פרעה את העם וגו' ויסב אלקים וגו' (יג, יז-יח). דכ' התוספות בפרק ט' דשבת (פח.) בד"ה כפה עליהם הר כגיגית, והקשו, הא כבר הקדימו נעשה לנשמע. ותירצו התוספות, שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה וכו', יעו"ש. ולכאורה תמוה דברי התוספות מה שתירצו שמא מתוך האש הגדולה יחזרו, אדרבה יותר יתחזק האמונה ובטחון בו יתברך אחר שיראו האש הגדולה, ולא שיחזרו בהם, וכמ"ש בפסוק (דברים ד, לג) השמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי.
1
ב׳ונראה דכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"א-ה"ב) הנ"ל, דרך המיצוע הוא המובחר וכו', זולת כשנטה דרך המיצוע אל קצה השמאל, אז צריך לנטות אל קצה הימין עד שיבא לדרך המיצוע וכו'. ויש להבין טעם הדבר שלא לנטות לקצה הימין, מה הפסד יש בדבר, בשלמא שלא לנטות לקצה השמאל אתי שפיר, מה שאין כן לקצה הימין צריך טעם.
2
ג׳ונ"ל דהרמב"ם הדין עמו, שכן מצינו מפורש בתורה בפרשת המלך פ' שופטים (דברים יז, כ) לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב כל ישראל. הרי מבואר שבא הצווי בתורה שלא להטות גם לצד ימין.
3
ד׳אך דצריך ביאור גם בפסוק למה לא נטה לצד ימין כאשר מצינו בתורה (דברים יב, כח) ועשית הטוב והישר, שהוא נטיית לצד ימין. ואגב נבאר מה נתינת טעם למען יאריך ימים על ממלכתו וגו'. וגם להבין לשון בקרב ישראל, דהל"ל בישראל.
4
ה׳והנה לבאר כל פרשה זו נבאר במקום אחר, רק מה שהתחלנו יבואר צחות לשון הפסוק זה, בביאור קושית התוספות ותירוצם הנ"ל. ויבואר גם כן ענין מעלת ישראל שהקדימו נעשה לנשמע.
5
ו׳דאיתא בפרק ט' דשבת דף פ"ח (ע"א) דשאל האי מינא לרבא עמא פזיזא וכו', א"ל אנן דסגינין בשלמותא כתיב (משלי יא, ג) תומת ישרים תנחם, מה שאין כן אתם דסגן בעלילותא כתיב בהו (שם) וסלף בוגדים ישדם.
6
ז׳ויש להקשות, דלכאורה דהיתה התשובה במה שלא שאל ממנו, דלא הי' צריך להשיבו רק למה הקדימו נעשה לנשמע נגד הטבע, שטבע העולם לשמוע תחלה ואח"כ לעשות, והשיבו כהוגן דסגינין בשלימותא וכו', וכפירוש רש"י שסמכו עליו יתברך וכו', וסיפא לא הי' צריך להשיבו שאינו מענין השאלה כלל. ועוד, וסלף בוגדים ישדם אין שייך כאן, חדא דמה עלילותא בקשו האומות, וכי תימא מה שלא קיבלו את התורה, ק' דלכאורה משמע כביכול הקב"ה לא נהג עמהם כמו עם ישראל, כדאיתא בזוהר (ח"ג קצב.:) וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן (דברים לג, ב), בא אל עשיו שיקבלו התורה, אמרו מה כתיב בה, אמר להם (שמות כ, יג) לא תרצח, ולא רצו לקבל שזה ברכתם, וכן לישמעאל אמר (שם) לא תנאף וכו', אם כן ק' וכי בא בטרוניא עם בריותיו (ע"ז ג.). וגם בפסוק הנ"ל, מה (יסלף) [וסלף] בגדים שייך כאן. וגם ישדם, צריך להבין מה הוא.
7
ח׳ונ"ל, דודאי הי' כוונת שאלת ההוא מינא לרבא קושיא חדא דשמעית מני' תרתי, חדא על ישראל, דאיבעי לכו למשמע תחלה, אי מציתו קבליתו, ואי לא לא, ועל הקדוש ב"ה שבא עליהם בטרוניא כנ"ל. לכך השיבו דקושיא חדא מבואר באידך.
8
ט׳והוא דיש לפרש ענין שהקדימו נעשה לנשמע בא' מב' פנים, הא' מצד מעלתן, שעשו מאהבה לקבל קודם שישמעו, ולא כשאר עבדים ששומעין תחלה אם יכולין לקבל, וכפירוש רש"י (שבת שם) בד"ה עושי דברו לשמוע קול דברו (תהלים קג, כ) (ונ"ל דזהו מעלת ישראל שנמשלו לתפוח, שדרשו בש"ס (שבת שם) מה תפוח פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה), ובזה מתורץ קושית התוספות (שבת שם) בד"ה פריו קודם לעליו וכו'. תימא דהקב"ה נמשל לתפוח, כן דודי בין הבנים (שה"ש ב, ג), ולא ישראל וכו'. ולדברינו אתי שפיר כי תלמוד גדול שמביא לידי מעשה (קדושין מ:), כך דרך שאר הפירות, שאר אומות, עלין שהיא השמיעה קודמת לפרי שהיא התכלית העשיה, מה שאין כן ישראל שהקדימו נעשה שהיא הפרי, לעלין שהיא השמיעה, ולימד שפיר נמשלו לתפוח שנאמר כתפוח בעצי היער. וכי תימא הא קשה קושית התוספות דקאי זה על הקדוש ברוך הוא, שנאמר כן דודי בין הבנים. זה אינו דהא בהא תליא, דכתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות יסודי התורה (ה"א) וזה לשונו: האל הנכבד והנורא מצוה לאהבו, שנאמר (דברים ו, ה) ואהבת את ד' אלקיך וכו'. וכתב המפרש וזה לשונו: ולא נתנו כל המצות אלא כדי שיגיע לזה המדריגה, שנאמר (דברים ל, יט) ובחרת בחיים למען תחי' לאהבה את ה'. וכבר ביארנו מזה במקום אחר איך אפשר שכל המצות לא ניתנו אלא להגיע לאהבת הבורא, ולכאורה יש כמה מצות שאין להם שום שייכות לאהבה זו, וביארנו (כי התורה נק' דרך ה', כמ"ש (עי' בראשית יח, יט) ושמרו את (ה)דרך) על פי קושי', ואהבת את ה' שהיא מצוה התלוי בלב איך אפשר לכל אדם להזהיר בזה, אך על ידי קיום התורה, שנק' דרך ה', ויש בו מדותיו יתברך, יכול להגיע למדריגת האהבה, ושפיר כתב המפרש שכל המצות לא ניתנו אלא כדי שנגיע למדריגת אהבת הבורא. ואם כן כשהקדימו נעשה לנשמע מצד אהבה בו יתברך, ועל כרחך שיש בו מדותיו יתברך, מה הוא נמשל לתפוח כך ישראל גם כן נמשלו לתפוח, ובזה מבואר קושית התוספות, והבן, והרי מבואר פן א'.
9
י׳או שיש לטעות ולומר שעשו זה מצד שהם עמא פזיזא, שלא נתנו לב ליישב תחלה בדבר רק מצד המהירות, וכפירוש רש"י עמא פזיזא, נמהר, ומאחר שבחר בהם הקב"ה יותר מכל האומות גם שהם עמא פזיזא, ח"ו יש מקום לאפיקורס לומר שיש מדה זו גם למעלה מצד האהבה שבחר בהם. וזה הי' טענות ההוא מינא ששאל לרבא קושיא חדא דשמעית מני' תרתי. ולכך נסמך בש"ס שאלת המין, אחר שאמר בש"ס למה נמשלו ישראל לתפוח שהיא מדת הקב"ה, וסובר הש"ס שהוא מצד אהבה שהקדימו נעשה לנשמע וכאמור. והמין סבר דעל כרחך אי אפשר לומר מצד המעלה הגדולה שבהם הקדימו נעשה לנשמע, מצד האהבה הגדולה בו יתברך, דאם כן קשה הא חזינא דאכתי בפחיזותא קיימי, ומדריגה גדולה אי אפשר להיות קיים עד הנה, שאינה רק לפי שעה כאשר נבאר, ועל כרחך הוא מצד טבעם שהם עמא פזיזא לכך עדיין קיימו בטבעם בפחזותא שלא עשו כהוגן, שלא שמעו תחלה אם יכולין לקיימם וכו', ואם כן ק' חדא דשמעת מני' תרתי.
10
י״אוהשיבו רבא דב' קושיות אדרבה חדא יתורץ באידך, אנן דסגינין בשלימותא, ר"ל שלא שאלו ישראל מה כתיב בתורה, רק סמכו עליו יתברך כדרך העושה מאהבה וכפירוש רש"י (ד"ה דסגינן), כתיב תומת ישרים תנחם, דהבא לטהר מסייעין אותו (יומא לח:), וכפירוש מוהרש"א בזה. מה שאין כן אתם דסגן בעלילותא, ור"ל דבא לתרץ קושיא ב' שלו, איך בא בטרוניא עם בריותיו שפתח לעשו בלא תרצח ולישמעאל בלא תנאף וכו', כי הם העכו"ם דסגן בעלילותא, דשאלו מה כתיב בה ולא סמכו עליו יתברך וכו', ולכך וסלף בוגדים ישד"ם, שהשיבם לא תרצח וכו', כדי שלא יזכו לקבל התורה הנק' כלי חמדה וכו' (אבות פ"ג מי"ד), כי הבא לטמא פותחין לו (יומא שם), מה שאין כן ישראל שפיר זכו להתורה, וק"ל.
11
י״בהעולה מזה שזכר בש"ס מדריגה גדולה אי אפשר שישאר קיים לאורך ימים, גם שנדחה דברי המין, מכל מקום סברא זו לא נדחה, מדהביא בש"ס. מעתה שפיר פסק הרמב"ם לבחור בדרך המיצוע, לא מבעיא קו שמאל שאסור להטות אליו, אלא אפילו לצד ימין, שהוא מדריגה גדולה, גם כן לא יטה, מאחר שאינו יכול להתקיים, לכך טוב המצוע שהוא קיים לאורך ימים.
12
י״גובזה יבואר המשך הפסוק לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, אך ק' למה לא יטה לימין, לכך ביאר ואמר הטעם למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו, כשהולך בדרך המיצוע שהוא בקרב ישראל, שהוא דבר קיים לאורך ימים אמן נצח סלה ועד, וק"ל.
13
י״דובזה מבואר קושית התוספות שהקשו בצחות לשונם הא הקדימו נעשה לנשמע, והיו במדריגה עליונה כל כך שעשו מאהבה וכנ"ל, ולמה הוצרך לכפיות ההר עליהם. ומשני שמא מתוך וכו', ר"ל כי מכוח האש הגדולה, שהיא התלהבות אש אהבתם הי' גדולה כל כך, כפה עליהם ההר, שישארו על כל פנים בדרך המיצוע ולא יטו לגמרי לצד שמאל, וק"ל. ובזה מבואר גם כן פסוק (ישעיה נב, יב) כי לא בחפזון תצאו וגומר.
14
ט״וונחזור לביאור פסוק ויה"י בשלח שהתחלנו בו, כי לפי הוצעה זו שכתב התוספ[ו]ת מוכח כי מדריגה עליונה שבאדם אי אפשר להיות כך בהתמדה וכו'. ובזה יש לבאר קושיא שיש בעניני הנהגת האדם, שבתחלת התעוררותו לעבודתו יתברך התלהבותו גדולה עד למאוד, וכאשר מתמיד בתורתו ועבודתו נתקררה התלהבות אש אהבתו, והוא היפך הסברה כי כאשר יתמיד בדבר ראוי להתחזק יותר בדבר ההוא.
15
ט״זאמנם מבואר שראוי להיות כך. ואגב יבואר איך האדם נקרא עולם קטן (ת"ז תס"ט ק.), וכולל סוד יציאת מצרים ופסח וסוד ספירת העומר ומתן תורה. והוא על פי מה שכתבתי במקום אחר דע מה למעלה (אבות פ"ב מ"א) הוא ממ"ך נלמד הכל, דמצינו ענין חפזון שיצאו ממצרים, וענין פסח שפסח ודילג, מבואר בכתבים הלכות פסח, שאלו היו מתעכבין וכו', לכך באו כל סדר המוחין בפעם אחד, וזה שפסח ודילג, ואח"כ חזר הדבר כסדר כניסת המוחין, והוא סוד ספירת העומר עד חג השבועות וכו', יעו"ש.
16
י״זויש להבין למה חזר הדבר לטבעו אחר שהי' המדריגה עליונה, וצריך לומר כנ"ל, כי מדריגה עליונה כל כך אי אפשר שיתמיד הדבר בהארכת זמן, לכך יציאת מצרים לבד לא הי' איפשר שיצאו על פי הטבע, כי אם למעלה מהטבע. ואחר שיצאו חזר הדבר לטבעו שהוא דרך המיצוע, שהוא דבר קיים לעד. וכמו שהיא למעלה בעולמות כך הוא הנהגת האדם למטה, כשמתעורר האדם מהשינת תאות עולם הזה, ונקרא פרעה שילח את העם, שהי' העור"ף, והעם שהם איבריו היו משועבדים לו, ועכשיו שנתעורר מהשינה שילח העם חפשי מעבדות תאוות עולם הזה, שיהי' עבד להקב"ה, ובאו כל סדר המדרגות בפעם א' כדי שיצא ממצ"ר י"ם, ואחר שיצא חזר הדבר לטבעו, וצריך לטהר את עצמו בהדרגה וספרה לה, סוד ספירת העומר, עד שיזכה לכתר תורה ועבודה סוד חג השבועות.
17
י״חובזה יובן, ויהי בשלח פרעה את העם וכאמור, ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, ר"ל לפי שהוא קרוב לכך לא נחם דרך שם לעלות במעלות (עליונה) [עליונות] בלי הדרגה, גם שהוא קרוב להתקרב למעלה בלי איחור, כי יש לחוש פן ינחם העם בראותם מלחמה, שהוא מלחמות היצר הרע, לפי גודל מעלתו כך יצרו מתגבר עליו, כמו שאמרו חז"ל (סוכה נב.) כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, ופן ישובו מצרימה, וכמ"ש התוספות הנ"ל, לכך ויסב אלקים את העם, שילכו בהדרגה דרך המיצוע גם שהוא באריכות הזמן, כדי שיתקיים כך, וק"ל.
18
י״טובזה שפיר מבואר פסוק כי לא בחפזון תצאו, שיצטרך לחזור הדבר אל הטבע. וגם במנוסה לא תלכון וכנ"ל. רק שמיד ילכו בדרך המצוע וכנ"ל, כי הולך לפניכם ה' ומאסיפכם אלקי ישראל, ועיין מזה עוד במקום אחר.
19
כ׳עוד י"ל על פי מ"ש ברש"י (בראשית יט, יז) מהר המלט אל תביט אחריך, שאתה ניצול בזכות אברהם, אינך כדאי לראות בפורעניותם וכו'. אם כן כשינצל בזכות עצמו יכול לראות בפורעניותם. וז"ש (דברים כג, טו) כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויבך לפניך, אם אינך כדאי ואתה ניצול מצד שם הרחמים הנזכר תחלה אז הוא להצילך ולא תביט בפניהם וכנ"ל. מה שאין כן כשהוא צדיק ומצד הדין ניצול שראוי לכך, והוא מצד תואר אלקי', הוא לתת אויבך לפניך ותביט בפורעניותם. וז"ש לא יראה בך ערות דבר ועל ידי זה ושב מאחריך, שישוב מאחריך להכות את האויבים שלך בזכות אחרים, ולא תביט אחריך, וק"ל.
20
