צפנת פענח, בא י״בTzofnat Paneach, Bo 12
א׳במסכת ברכות דף ג' (ע"ב) ודוד מי הוי ידע פלגא דלילה אימת, השתא משה לא ידע דכתיב (יא, ד) כחצות הלילה אני יוצא, מאי כחצות, אילימא דאמר הקב"ה כחצות, מי איכא ספיקא קמי שמיא, אלא דאמר לו למחר בחצות כי השתא, ואתי איהו ואמר כחצות, אלמא דמספקא לי', ודוד הוי ידע. ומשני, דוד סימנא הוי ליה וכו'. רבי זירא אמר, משה הוי ידע ודוד נמי ידע, אלא שמא יטעו וכו'. רב אשי אמר משה בפלגא אורתא דתליסר נגהי ארביסר הוי קאי, והכי קאמר משה לישראל, אמר הקב"ה למחר בחצות הלילה כהשתא אני יוצא.
1
ב׳וכתבו התוספות בדיבור המתחיל ואתי איהו ואמר כחצות: ואם תאמר, מכל מקום לימא בחצות כמו שאמרו לו מן השמים, דהא אמת אמרו לו. ויש לומר שלא רצה לומר להם דבר שלא הי' יכול להראות ולהוכיח אם ישאלו לו, ע"כ.
2
ג׳ודברי הש"ס והתוספות תמוהין, ונתחבטו בזה רבים ושלמים, דקשה א' דקאמר מאי כחצות, משמע דהשאלה איזה פירוש יש לפרש בתיבת כחצות, וסיים ואמר אילימא דאמר הקב"ה משמע דהשאלה הי' מי הוא האומר כחצות, וכך הל"ל מי אמר כחצות וכו'. כי אם לומר, דכאשר נדע מי הוא האומר כחצות אז נדע לפרש גם כן איזה פירוש נפרש במשמעות כחצות, וזה צריך ביאור.
3
ד׳ב' קשה, דהל"ל כפשוטו - אלא דהקב"ה אמר בחצות, ואתא איהו ואמר כחצות, ול"ל זה שאמר דאמר לו הקב"ה למחר בחצות כי השתא, ל"ל כי השתא, ומנ"ל זה. ועל כרחך צריך לומר דזה נמשך מזה, לפי שאמר ליה הקב"ה למחר בחצות כי השתא, מזה יצא הספק למשה, עד שהוצרך לומר כחצות. ולכאורה הוא כסותר, וצריך טעמא.
4
ה׳ג' קשה, אם לשון כחצות הוא לישנא דספיקא וכמ"ש בש"ס (שם ד.) למוד לשונך וכו', אם כן איך אמר כה אמר ה' כחצות, מי איכא ספיקא קמי שמיא. ד' קשה, למה פליגי הני תנאי, ומ"ט לא סבירא לי' למר כמר.
5
ו׳ה' קשה להתוספות מה שהקשה המזרחי (יא, ד), דהלא חצות לילה ידוע לחכמי התכונה באיזה שעה ובאיזה רגע, וכמה מעלות יש לחמה וללבנה, ואיך יעלה על דעת שהאיצטגנינים יסתפקו בזה, ומכל שכן משה שלא ידע להשיב ולהכריע דבר זה. וגם בלאו הכי תמוה דברי התוספות, דודאי האמת יהיה בחצות, ועל האיצטגנינים להביא ראי' שלא הי' בחצות. ומלבד דקשה, מהיכי תיתי לשנות דברי השם יתברך מחמת הספק שמא יטעו.
6
ז׳וסדר הקושיות צריך להיפך סדרן א' ב' ה' ג' ד'. והסגנון דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דג' תנאים הנזכרים אתי לתרץ קושיא אחד, והמתרץ הראשון אתי לתרץ קושיא א' ב' חדא באידך. ותנא ב' אתי לתרץ קושיא ה' שהוא הנרשם כאן קושיא ג'. ותנא ג' אתי לתרץ קושיא ג' שהוא הנרשם כאן קושיא ד'. ואז מבואר קושיא ד' דלא פליגי, הנרשם כאן בקושיא ה', וק"ל.
7
ח׳ולבאר כל זה נ"ל דודאי לא פליגי תנאי הנ"ל, רק מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, רק כל אחד בא לפרש דברי חבירו שלא נטעה בדבריו.
8
ט׳והוא דתיבת כחצות יש לפרשו על שני פנים, פן האחד כפשוטו, להוציא מספק, וכנ"ל. פן הב' י"ל, דאינו להוציא הספק, דמשמעותו גם כן ודאי, אלא בא ללמדינו ענין חדש.
9
י׳והוא, דכתב הרמב"ם בהלכות קידוש החודש וחכמי התכונה, שיש הפרש בין אופק ירושלים ובין אופק שארי מדינות, דאופק ירושלים הוא נקרא אופק ישר, שאינו נוטה מקו השוה, ובו היום והלילה שוין כל אחד י"ב שעות, מה שאין כן אופק שאר מדינות נקרא אופק נוטה, כמו אלו המדינות שלעולם אין שני לילות שוין, כי עד תקופת טבת וכו', עיין בלקוטי אור פרק ה' משנה ב'. ובסופו כתב וזה לשונו: ומאחר דתחלת הלילה והיום אינן שוים בכל המדינות, לכך חשבו התוכניים כל חשבונות שלהם מן חצות לילה וחצות יום וכו', והי' נראה לומר כי כל ענייני קדושה ומשמרות המלאכים וחצות לילה הנזכר בזוהר הכל מיוסד על אופק ירושלים, ובו תלו קביעת המועדים וכו', אלא דלפי זה קשה דאם כן צריכין ליזהר בכל העולם ממלאכה ברגע קידוש היום בירושלים בערבי שבתות וימים טובים. אלא שכל חצות הוא לפי אופק מדינתו. לבד בבית דין של מעלה מתנהג על פי בית דין הגדול שבירושלים וכו', יעו"ש.
10
י״אהעולה מזה דיש ב' מיני חצות לילה, אחד חצות ליל ירושלים, ואחד חצות כל מדינה ומדינה לפי האופק שלו.
11
י״בוהנפקותא בין ב' עניני חצות הוא זה, דחצות ליל ירושלים לעולם שוה חצות לילה זה עם לילות שלפניה ולאחריה ברגע אחד, דלעולם היום והלילה שוין כל אחד י"ב שעות, מה שאין כן בשאר מדינות שהוא אופק נוטה, שאין החצות לילה שלמחר כמו חצות לילה זו ברגע זו, אלא או מוקדם מעט או מאוחר לפי התקופה המשמשת אז וכנ"ל.
12
י״גוא"כ מעתה יש לומר דמשום זה אמר משה כחצות, לפי שאמר הקב"ה למשה בחצות, ולא נודע למשה כוונת השם יתברך, אי דהכוונה על חצות ירושלים, כפי הנהוג בבית דין של מעלה בכל משמורת המלאכים וכנ"ל, או על חצות מצרים קאמר, כי כל מדינה לפי האופק שלו מונה החצות, שהוא סמוך לחצות ירושלים או לפניו או לאחריו, ולכך אמר כחצות.
13
י״דאו יש לומר דלאו משום ספיקא קאמר, אלא משום דאמר לו הקב"ה למחר בחצות לילה כי השתא, דקשה קושיא ב' הנ"ל ל"ל כי השתא, אלא שבא לגלות אזנו דעל חצות ירושלים קאמר, ולכך רימז לו בזה שאמר אותו חצות שהוא למחר ברגע זו כמו השתא בחצות לילה זו, אז אני יוצא. ועל כרחך הוא חצות ירושלים שהוא למחר ברגע זה כמו השתא. מה שאין כן במצרים ושאר מדינות שהם מאופק נוטה, אין חצות לילה של מחר ברגע של חצות לילה זו, אלא מוקדם לפניו או לאחריו, ואתי שפיר. וכל זה אתי על נכון במאמר השם יתברך אל משה שהי' קודם למכה יום א', ואמר למחר כי השתא. מה שאין כן מאמר משה לפרעה אח"כ ביום המכה אי אפשר היה לו לומר למחר בחצות כי השתא, כדי להודיע דעל חצות ירושלים קאמר מכח הוכחה שזכרתי, לכך אמר כחצות בכ"ף הדמיון, ור"ל כמו חצות דאתמול שדיבר אלי הקב"ה באותו רגע של חצות לילה זה אני יוצא בתוך מצרים, והיינו חצות ירושלים ממש כדברי השם יתברך.
14
ט״ו(ולא נעלם ממנו מה שהקשה המזרחי (יא, ד) דעל כרחך דיב[ו]ר הקב"ה למשה לא היה בלילה וכו'. ומהרש"א סותרו דהקב"ה דיבר למשה ביום, ודיב[ו]ר משה לישראל היה בחצות וכו'. ולי נראה פשוט, דלשון בחצות הלילה כי השתא שאמר הקב"ה, משמע בלילה ממש היה, והקושיא של מוהר"ם יש לתרץ כמו שמתרצין החודש הזה (יב, ב), שהראהו לבנה בחידושה וכו', ואח"ז ביום המחרת דיבר לפרעה. ומה שפירש רש"י (יא, ד) שתיכף כשנאמר לו בבית פרעה אמרו לפרעה, זה אינו, דשם נאמר לו עוד נגע אחד וגו', מה שאין כן אמירת מכת בכורים היה יום א' קודם מאמר משה לפרעה, וכן פירש האלשיך, יעו"ש).
15
ט״זובזה יובן, ודוד מי ידע חצות לילה אימת, דלכאורה יש לדייק דהל"ל ודוד מי ידע אימת חצות לילה, אלא על כרחך הכוונה דודאי אין להסתפק על הזמן לידע אימת חצות לילה, דודאי הוא ידוע לבעלי תכונה ואצטגניני', אלא דכוונת המקשן מאחר דיש ב' מיני חצות לילה, אחד חצות ירושלים ואחד חצות כל מדינה ומדינה, ואיך ידע חצות לילה אימת הוא, ר"ל איזה מן השנים הוא אמיתי שעליו כיון דוד לומר חצות לילה אקום וגו', דהשתא משה לא ידע זה להכריע איזה אמיתי, שנאמר כה אמר ה' כחצות לילה, מאי כחצות, ור"ל דלא נעלם מהמקשן שיש לפרשו על ב' פנים, הא' משום ספק, והב' לפרש כסברת לקוטי אור הנ"ל, ולהכריע איזה פירוש הוא אמת כשנודע מי הוא האומר, אי הקב"ה, ודאי צריך לומר כפירוש הב', מה שאין כן אם אמרינן דמשה הוא האומר יש לפרש גם כפירוש הא', וז"ש מאי כחצות, ונודע זה על ידי שנחקור מי הוא האומרו, ותפס לשון א' אי אמרינן משום ספיקא, אילימא דהקב"ה אמר כחצות מי איכא ספיקא, ועל כרחך כשתרצה לפרש כפירוש הא' דמשום ספיקא אמרו, על כרחך צריך לומר דהקב"ה אמר למחר בחצות כי השתא, ונסתפק משה על איזה חצות כיון השם יתברך, אי על חצות ירושלים או חצות מצרים קאמר, לכן אמר כחצות, דהוא לפניו או לאחריו סמוך לו, אם כן איך ידע דוד להכריע.
16
י״זומשני, דוד כינור הי' לי' וידע על ידי רוח צפונית המנשבת בחצי הלילה, וכוונת תירוצו, דמשה ראוי הי' להסתפק איזה חצות עיקר אי חצות של ירושלים או של מצרים שהוא מדינתו, מה שאין כן בדוד שהי' בירושלים ומיד כשמנשב רוח צפונית אז הוא חצות ליל ירושלים שהוא מדינתו גם כן, ושוב אין מקום ספק.
17
י״חאפס שיש מקום לטעות בדברי התרצן כמשמעות הבנת העולם בסוגיא זו, דיש ספק אימתי חצות לילה כפשוטו ולכך עשה כינור לידע זה, וזה אינו, דאכתי קשה הא חצות לילה ידוע בלא כינור וכקושיא ה' הנ"ל, וגם קשה למה נעלם רוח צפונית ממשה, לכך בא רב[י] זירא כמתרץ דבריו, לפרש כוונת תירוצו, דלא היתה כוונת המקשין והתרצן על ספיקות חצות לילה כפשוטו, דודאי זה ידע משה וגם דוד ידע, וכינור לתעורי משינתי' הוא דעביד, וכי תימא למה אמר כחצות, שמא יטעו וכו', ור"ל שהוא ידע שיעור חצות לילה, אלא שהיה נסתפק באיזה חצות לילה הי' כוונת הקב"ה, ואם יאמר בחצות שמא הי' כוונתו יתברך על חצות ירושלים כפי הנהוג בבית דין של מעלה, ושמא יטעו איצטגניני פרעה שלא ידעו מזה שיש ב' מיני חצות לילה כנ"ל, ויסברו דודאי על חצות מצרים קאמר שהיא מדינתן, וכשלא יהי' אז המכה יאמרו משה בדאי הוא, לכך תפס לשון כחצות דמשמע הכי והכי.
18
י״טאך דאכתי יש מקום לטעות ולפרש דמשמע הכי והכי, דהיינו לשון ספק, ואם כן הדרא קושיא ג' הנ"ל איך אמר כה אמר ה', שהטיל ספק בדברי השם יתברך ח"ו, לזה בא רב אשי כמתרץ דבריו ומפרש יותר דמשה בפלגא אורתא דתליסר הוה קאי, והכי קאמר משה לישרא"ל, ר"ל לישראל היודעים ומאמינים דהנהגת בית דין של מעלה היא על פי חצות ליל ירושלים, ואם כן יש ב' מיני חצות, לזה אמר דכך אמר הקב"ה למחר כחצות הלילה כי השתא, כדי שנדע במפורש דעל חצות ירושלים קאמר שהחצות למחר הוא כהשתא באותו רגע ממש, מה שאין כן האצטגניני פרעה שלא ידעו מזה איך יאמר להם במצרים חצות ירושלים, לכך סתם דבריו ואמר כחצות, והם יסברו דסמוך לחצות קאמר לפניו או לאחריו, ובאמת הוא נתכוין על חצות לילה דלמחר שהוא כחצות דהשתא שהוא חצות ירושלים, ואתי שפיר דמשמע הכי והכי. בזה מבואר דמשני הכי קאמר משה לישרא"ל וכו', דישראל מאן דכר שמיה, ולדברינו אתי שפיר.
19
כ׳ובזה יבואר כוונת התוספות, דמאחר דמבואר בסוגיין דחצות לילה פשוט ונודע לאיצטגניני' גם כן, אלא דספיקות משה הי' על איזה חצות נתכוין, אי של מצרים או ירושלים, אם כן הל"ל בחצות כמו שאמרו לו מן השמים, דהא אמת אמרו באופן שיהי' נודע גם לאיצטגניני' שיהי' בחצות ממש, או של ירושלים או של מצרים. ותירצו התוספות על נכון, שלא רצה לומר להם דבר וכו' אם ישאלוהו, ור"ל אם ישאלו האיצטגניני' קודם המכה על איזה חצות כוונתו אי על ירושלים או של מצרים, ובזה לא ידע להשיב, כי הוא עצמו אינו יודע להוכיח איזה חצות אמיתי, ומכל שכן להראות לאיצטגניני' בראי' ומופת ולהוכיח להם איזה האמיתי, לכך אמר כחצות דמשמע סמוך וכו', ודו"ק.
20
