צפנת פענח, משפטים ו׳Tzofnat Paneach, Mishpatim 6
א׳בזבחים דף קט"ו ע"ב, פיסקא עד שלא הוקם המשכן, יתיב רב הונא קמיה דרב חסדא וקאי קרי וישלח את נערי בני ישראל (כד, ה), אמר לי' הכי אמר רב אסי קרבו ופסקו, ר"ל אותו היום פסקה עבודה מבכורים ונתנה לכהנים, וכפירוש רש"י (ד"ה א"ל רב הונא). סבר לאותביה ממתניתי', שמעיניה דקאמר משמי' דרב אדא עולות שהקריבו ישראל במדבר אינה טעונה הפשט וניתוח, אותבי' ברייתא דשוי' בכולה, דתניא עד שלא הוקם משכן הבמות מותרות ועבודה בבכורים, ועולה שהקריבו במדבר טעונה הפשט ונתוח כו'. ומשני, תנאי היא, דתניא וגם הכהנים וכו'.
1
ב׳והוא תמוה מרישא לסיפא. וראוי לעורר איזה ספיקות מה שלא נזכר באור יקרות. חדא, מה מקום לומר דין זה קרבו ופסקו, לפני רב חסדא דוקא אחר שמעו דקרי פסוק וישלח וגו'. ב' קשה, אי קרי רב חסדא כל הפסוק הי' לו להש"ס להביא כל הפסוק, ועל כל פנים אי לא רצה הש"ס להאריך הל"ל וגו', כפי הסוגיא בכל הש"ס בזה, ואי לא קרי רב חסדא רק חצי פסוק זה שהביא הש"ס, קשה מ"ט באמת לא גמר כל הפסוק, הא כל פסוק דלא פסקי' משה אנן לא פסקינין (ברכות יב:). ג' קשה, לרב אסי שאותו היום פסקה עבודה מבכורים ונתנה לכהנים, וכן הקשה אור יקרות בפרשה זו, יעו"ש.
2
ג׳ד' קשה, לשון קרבו ופסקו אין לו שחר כלל, דמשמע תיכף שקרבו פסקו מלעבוד ולא נתארך להם עד סוף היום, והוא נביאות, והל"ל אותו היום פסקו כו'. ה' קשה, דאמר סבר לאותביה ממתניתי' כו', אם כן מ"ט באמת לא אותביה ממתניתי' והמתין עד שאמר דין עולת מדבר אינה צריכה הפשט וניתוח, אז הקשה לו בתרתי, ולמה לא הקשה ליה על ראשון ראשון, מה מקום לתרתי אלו לכלול בחד קושיא, וכעין זה הקשה אור יקרות, יעו"ש. ו' קשה, אמאי שינה הפסוק, גבי עולות כתיב ויעלו לשון הקטרה, וגבי שלמים כתיב ויזבחו לשון שחיטה לחוד, והל"ל גם כן ויגישו שלמים, דהיינו הקטרה, וכן הקשה אור יקרות שם.
3
ד׳והסגנון נ"ל, ג' קושיות ראשונות יבוארו על ידי ג' אחרונות וגו', וג' אלו חדא יבואר באידך על ידי קושיא ג'.
4
ה׳דבש"ס ביומא דף נ"ב (ע"א-ע"ב) מייתי ה' מקראות שאין להם הכרע, ופריך והא איכא עוד הא דבעי רב חסדא וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולת כבשים, ויזבחו זבחים שלמים פרים, או דלמא אידי ואידי פרים כו'. ופירש רש"י ונ"מ לפסוק את הטעם באתנחתא אי אמרינן כבשים, או דלמא אידי ואידי פרים וליכא אתנחתא בפסוק זה כי הכל בהמשך אחד כו'. וכן מסקנת הש"ס בחגיגה דף ו' ע"ב, יעו"ש. ולכך כאן אזיל רב חסדא לשיטתי' הנ"ל שנסתפק איך לקרות הפסוק, אי בהפסק אתנחתא באמצע פסוק אם לאו, ולכך לא קרי רק וישלח את נערי בני ישראל ותו לא, דלא ידע להכריע מטעם הנ"ל. ורב הונא בשמעו זה מרב חסדא רצה לפשוט לו הספק מהא דרב אסי קרבו ופסקו, אין לו להסתפק בפסוק הנ"ל, דליכא שום הפסק אתנחתא בפסוק זה כלל.
5
ו׳ויבואר על ידי ג' קושיות אחרונות. וג' קושיות אלו היינו ביאר חדא באידך, על ידי קושיא ג' שהיא אחרונה, למה כתיב ויזבחו לשון שחיטה.
6
ז׳ונראה לי לתרץ, דאיתא בש"ס דיומא דף מ"ב (ע"א) אמר רבי יצחק שתי שחיטות שמענו, שחיטת פרה ושחיטת פרו, אחת כשירה בזר ואחת פסולה, ולא כו', ומסיק טעמא דפסולה בזר דשחיטה עבודה וכו'. וכתבו התוספות (ד"ה שחיטה לאו עבודה), בכמה דוכתי פירש רש"י דשחיטה לאו עבודה היא משום דכשירה בזרים. ותימה בזבחים (יד:) אמרינן, והרי שחיטה דאי אפשר לבטלה וכשירה בזר, ומשני משום דשחיטה לאו עבודה היא, ולרש"י קשה וכו'. לכך פירש רבנו יעקב מאורלייניש דלאו עבודה היא, מטעם דלא עביד משום קדשים מידי, דגם בחולין צריך שחיטת ב' סימנים כמו בקדשים כו'.
7
ח׳והנפקותא נראה לי שבין רש"י ותוספות הוא זה, דלתוספות דשחיטה לאו עבודה היא, מטעם דלא עביד מידי משום קדשים, לפי זה אם נאמר דיש בשחיטת קדשים מה שאינו בחולין הדרינין לכללא לומר דשחיטה הוי עבודה ואסור בזר. מה שאין כן לפירוש רש"י אין שייך כל זה, ולעולם כשר בזר.
8
ט׳והוא, דבריש השוחט (חולין כט.) עביד צריכתא וכו', אי אמרת בשלמא רישא בחולין, היינו דפליגי רבנן עלי' דרב[י] יהודא וסבירא להו א"צ לשחוט ורידין, אלא אי אמרת רישא בקדשים אמאי פליגי רבנן עליה, הא כל עיקרו לדם הוא צריך כו'. הרי דבקדשים מודו רבנן לרבי יהודא דצריך לשחוט הוורידין, מה שאין כן בחולין סבירא להו א"צ שחיטת ורידין, אם כן עביד משום קדשים מידי, והוי עבודה ואסור בזר.
9
י׳אם כן לפירוש התוספות יש לפרש דכוונת הפסוק להשמיענו במה דכתיב ויזבחו, דשחיטה אסור בזר, ור"ל ויעלו עולות אותן שהיו בני הקרבה הם עצמן ויזבחו, מה שאין כן זרים שאינן בני הקרבה אינן בני זביחה. והטעם כנ"ל דעביד משום קדשים בוורידין, והוי עבודה ואסור בזר.
10
י״אאך דכל זה אתי שפיר לפירוש התוספות הנ"ל, היינו א"א עולה שהקריבו במדבר טעונה הפשט ונתוח, אז יש מקום לתרץ, כמו ויעלו עולות שאסור בזר כך הזובחים גם כן אסור בזר. מה שאין כן א"א א"צ הפשט ונתוח, אז מוכח דויעלו עולות הם גופי' היו זרים, והדרא קושי' ל"ל ויזבחו, דכל שכן שחיטה דכשירה בזרים מאחר דגם הקרבה היה בזרים, ואי אפשר לתרץ כנ"ל.
11
י״בוהוא, דכתבו התוספות בעבודה זרה דף ל"ד (ע"א) בד"ה במה שימש משה כו', דכל זמן שלא נתחנך המזבח דין במת יחיד לו כו', וחינוך המזבח היינו בעולת תמיד כמפורש במתניתין דמנחות (פ"ד מ"ד) וכמו שכתב באור יקרות פ' ויקרא, יעו"ש. ואם כן למאן דאמר (חגיגה ו.) עולת ראי' הוי ולא עולת תמיד, אם כן לא נתחנך המזבח כלל, ודין במת יחיד לו יש לו עד הקמת המשכן, וכבר שנינו בסוף זבחים (קיב:-קיג.) מה בין במת יחיד לבמת ציבור, במת יחיד לא בעי כהן וכלי שרת כו', אתמר במת יחיד רב אמר אינה צריכה הפשט וניתוח כו' (זבחים קכ.). ואם כן אי אמרת דעולה זה אינה טעונה הפשט וניתוח, על כרחך הי' מזבח זה במת יחיד, ומה שנאמר ויעלו עולת היינו זרים, אם כן קשה מאי ויזבחו, דהשתא הקרבת עולת הי' בזר שחיטה לא כל שכן.
12
י״גאיברא נראה לי דלרב אסי דסבירא לי' קרבו ופסקו, ר"ל דתיכף אחר שקרבו עולות אלו פסקו מלעבוד עבודה ונתנה לכהנים, והם נעשו זרים, לכך ויזבחו זבחים הם עצמן, דאחר שנעשו זרים לא היו כשירים רק לשחיטה ולא להקרבה, וזה כוונת הפסוק במה דכתיב ויזבחו וגו', להשמיענו דאותן שהקריבו עולות לא היו כשירים רק לזביחה משם ואילך ולא להקרבה, משום דנטלה מהם וניתנה לכהנים.
13
י״דומעתה איני צריך להוכחה הנ"ל לומר דשחיטה בעי כהן, אלא לעולם שחיטה לאו עבודה וכשירה בזר וכפירוש רש"י. אי נמי לתוספות לפי מה דקיימא לן (סנהדרין צו.) הזהרו בוורידין כרבי יהודא, וגם בחולין בעי שחיטת וורידין כמו בקדשים, ולא עביד משום קדשים מידי, וכשירה בזר. וקושית הפסוק כבר מבואר, דאתי לאשמעינין דקרבו ופסקו וכנ"ל. ומזה יופשט גם כן דליכא שום הפסק אתנחתא אחר ויעלו עולות, רק הכל בחיבור אחד - אותן שהעלו עולת היו זובחים שלמים פרים. דאל"כ אלא יש הפסק, אם כן יש לומר דאחרים היו זובחים, ולא מוכח דקרבו ופסקו, הדרא קושיא מאי ויזבחו וכנ"ל. ומאי דמספקא לי' לרב חסדא פשיטא לרב אסי, וכדמשני ביומא שם הכי, יעו"ש.
14
ט״וובזה יובן שיטה הנ"ל, יתיב רב הונא קמי' דרב חסדא, וקרי רב חסדא וישלח את נערי בני ישראל, ור"ל אלו הי' תנא אחר היה יכול לקרות כל הפסוק, אבל עתה שהי' זה דקרי המכונה בשמו רב חסדא, לכך לא קרי רק חצי פסוק זה, דאזיל לשיטתי' דיומא דנסתפק איך לקרות משם ואילך וכנ"ל. ולכך כששמע רב הונא זה מרב חסדא דקרי רק חצי פסוק ותו לא, מטעם שאין לו הכרע, לכך אמר לו הכי אמר רב אסי וכו', ר"ל דבעי לפשוט דאין בפסוק זה מקום הפסק אתנחתא כלל, והיינו מדקשי' לן בפסוק זה דכתיב ויעלו עולת ויזבחו זבחים וגו'. וקשה מה שנא רישא דכתיב לשון הקטרה, ומה שנא סיפא דכתיב לשון שחיטה, לכך אמר הא דרב אסי קרבו ופסקו, וכוונת הפסוק להודיענו זה דאחר שהעלו עולות לא היו כשרין שוב להקרבה, רק לזביחה, דאחר שקרבו מיד פסקו מלעבוד עבודה, רק העבודה ניתנה לכהנים, לכך ויזבח"ו זבחים שלמים, רק הזביחה דכשירה בזרים, אבל הקרבה דשלמים הי' בכהנים, אם כן פשוט דהכל נמשך בענין אחד וליכא שום הפסק אתנחתא כאן וכנ"ל.
15
ט״זסבר לאותביה ממתני' אהא דאמר קרבו ופסקו, דמיד ניטלה העבודה מבכורים. ובמתני' קאמר עד שלא הוקם המשכן הי' העבודה בבכורים, משמע דעד יום הקמת המשכן הי' העבודה בבכורים, ולדברי רב אמי שנה תמימה קודם המשכן ניטלה מבכורים, ודאי קשיא לדידי' ממתני'.
16
י״זאלא הא דלא אותבי' מיד ממתניתי', הוא משום דסבר מאחר דהוא פלוגתא דתנאי (חגיגה שם) אי עולות שהקריבו ישראל במדבר, דהיינו מה שנאמר ויעלו עולת, אי הי' עולת תמיד, ומאחר שנתחנך המזבח בתמיד כדינו נקרא במת ציבור. או הי' עולת ראיה, ועדיין לא נתחנך עד הקמת המשכן ונקרא במת יחיד. ואם כן מאחר דהוא פלוגתא דתנאי, אי אותבי' ממתני' מצי לשנוי[י] דהוא סבר כתנא דהי' עולת תמיד, ונתחנך כדינו ונקרא במת ציבור, ומשם ואילך בעי כהונה, ולכך מיד פסקו מעבודה וניתנה לכהנים. ומתניתי' אתיא כמאן דאמר עולת ראי' הוי, ועדיין לא נתחנך, ונקרא במת יחיד, ולא בעי כהן עד הקמת משכן.
17
י״חואחר דשמעי' קאמר משמיה דרב אדא עולות שהקריבו ישראל במדבר א"צ הפשט וניתוח, אם כן מעתה נסתר הא דלעיל, דעל כרחך מדאינו צריך הפשט ונתוח, על כרחך משום דסבירא לי' דהי' במת יחיד ואינה צריכה הפשט וניתוח, כרב הנ"ל, וא"צ כהן עד הקמת המשכן, ונסתר דינו דלעיל דאמר קרבו ופסקו. וגם כן אין לומר דסבירא לי' כמאן דאמר עולת תמיד היה, דאם כן היה צריך הפשט וניתוח. באופן דיש סתירה לדבריו ממה נפשך באחד, או בדין קרבו ופסקו, או בדין הפשט וניתוח.
18
י״טובאמת הי' יכול לאותבי' מדידי' לדידי' מסתירת עצמו וכנזכר, אלא משום דהסתירה אינו רק באחד, לכך אותבי' מברייתא דשוויא בכולה, דיש סתירה בתרתי, דתניא עד שלא הוקם משכן עבודה בבכורים וצריכה הפשט וניתוח וכו'. וכאן אי אפשר לשנויי כתנאי הנ"ל, מכח סתירה הנ"ל. ומשני לעולם תנאי היא, ור"ל אידך תנאי, רבי יהושיע בן קרחה וכו', ודוק.
19
כ׳(שייך להנ"ל - אם יהי' איזה ספק בטעם קרבו ופסקו. נ"ל משום דמיד שנתחנך על ידי עולת תמיד נקרא במת ציבור, ואסור בבכורים דנקראו זרים, ונתנה לכהנים משום דבמת ציבור צריך כהן. וכי תימא, אם כן קודם לזה הי' במת יחיד ושריא בזרים, ומ"ט הוצרכו לעבוד בבכורים דוקא. יש לומר דגם בכורים לא נפקי מכלל זרים, אלא שחלקו כבוד לבכורים, כמ"ש (עי' תהלים פט, כח) גם אני בכור אתנהו וגו', שהוא לשון חשיבות, ולעולם זר היה הבכור, אלא כל זמן שלא נבחרו כהנים היה מעלה לבכור נגד זר שאינו בכור, מצד שהוא כשר להקרבה והזר בשחיטה ולא בהקרבה).
20