צפנת פענח, שמות י״זTzofnat Paneach, Shemot 17
א׳ברש"י, ויוסף הי' במצרים (א, ה) להודיעך צדקתו של יוסף, הוא יוסף הרועה את [צאן] אביו, הוא יוסף שהי' במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו, עכ"ל. ויש להבין, דאתי להגיד אף שהי' במצרים הי' צדיק כמו שהי' עם אביו, דמהיכי תיתי לומר שהמקום גורם, הלא היא בחירה ביד האדם להיות צדיק או רשע בכל מקום. ועוד דמשמע שיש איזה רבותא במה שנעשה מלך ואפילו הכי עמד בצדקו, וזה אינו, דמצינו (עירובין מא:) עניות הוא דמעבירין על דעת קונו מה שאין כן בעשירות. ועוד, מנ"ל באמת מזה שעמד בצדקו.
1
ב׳ונראה לי דקושיא חדא יתורץ בחברתה, דאיתא בפרק ג' דנדרים (כב.) עולא אסיק לארץ ישראל, איתלוי בהדי תרין בי חוזאי, קם חד שחט לחברא, קא תמה רבי יוחנן ונתן לך ה' שם לב רגז (דברים כח, סה) בבבל כתיב, אמר לו האי שעתא לא עבר לן ירדנא, ע"כ. ופירש מוהרש"א דיצר הרע שולט יותר בחוץ לארץ מבארץ ישראל, אשר הוא סיבת הכעס וכו', וזש"ה (דברים לא, כא) כי ידעתי את יצרו בטרם אביאנו אל הארץ וכו', יעו"ש. נמצא הי' מקום לומר כל זמן שהי' יוסף בארץ ישראל הי' צדיק, מה שאין כן כשהי' במצרים אשר היצר הרע שולט שם יותר, באמת קלקל שם יוסף מעשיו, אבל באמת מצינו דזה אינו כי גם שם שלט ביצרו.
2
ג׳ותחלה נתרץ בפסוק (בראשית מא, מה) ויקרא שם יוסף צפנת פענח ויתן לו את אסנת בת פוטיפרע לאשה. יש להקשות מה זה ענין לזה, וגם לכאורה ה"ל להקדים ענין נתינת האשה. עוד הקשה המוהרש"א בריש סוטה (ג:) מאי ויתן פרעה דמשמע ובעל כרחו של אביה וכו', ואם כן צריכין אנו למודעי מ"ט סירב פוטיפרע מליתנה לו לאשה, ומה ראה פרעה לתנה לו בעל כרחו של אביה.
3
ד׳ונראה לי, דבפרק (ג') [ז'] דסוטה (לו:) הקשה המו[ה]רש"א, דשם (סוטה שם לעיל) בסוגיא משמע בשביל שקידש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות ה' משמו של הקב"ה, ובסוגיא זו משמע בשביל שלא ידע בע' לשון ובא גבריאל ולמדו ולא גמיר, והוצרך משום זה להוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה ואז גמיר. ומשני, דהא והא גרמה לו הוספת אות אחת, והוא בשביל שקידש שם שמים בסתר והוצרך שיתוספו לו אות ה' כדי שיהי' שם של י"ה מעיד עליו בגדר ערוה כמ"ש (תהלים קכב, ד) שבטי י"ה עדות לישראל, ועל ידי הוספה זו זכה גם כן שידע בע' לשון, וזש"ה (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים, ר"ל לפי שנצרך להוספת אות ה' כדי שיהי' נקרא יהוסף ויהי' שם י"ה מעיד עליו, זה גרם לו שיצא על ארץ מצרים למלוך, שידע ע' לשון וז"ש שפת לא ידעתי אשמע, והיינו מ"ש (בראשית מא, מה) ויקרא שם יוסף צפנת פענח ומתרגם דמטמרין לי' גליין, ור"ל ע' לשון שהיה עד עכשיו מטמרין ליוסף, לי' גליין עכשיו על ידי שנתוסף לו ה' שיהי' שם י"ה וכו', עכ"ל.
4
ה׳וידוע מה דקיימא לן בפרק י"א דיבמות דף צ"ז (ע"א), ורמינהו הנטען מן האשה אסור בבתה וכו', והטעם דמרגלי'.
5
ו׳נמצא פוטיפרע שסבר שנטען יוסף מן אשתו ואסור בבתה, מה שאין כן פרעה ידע מדנגלה לו מילי דמטמרן על ידי שם י"ה המעיד עליו בגדר ערוה שלא נכשל באמה כלל, ולכך מותר בבתה.
6
ז׳ובזה יובן ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח, לכך ויתן לו את אסנת בת פוטיפרע לאשה, ור"ל דוקא פרעה שידע כי גמיר יוסף ע' לשון, וכמאמר הש"ס (סוטה לו:) למחר כל לשון דאישתעי פרעה בהדי' וכו', לכך ויקרא לו פרעה צפנת פענח, ומכח זה ויתן לו הוא וכו', וק"ל.
7
ח׳העולה מזה דהי' בנימוסי מצרים שאין ראוי למלוך כי אם היודע בע' לשון, ויוסף שהיה במצרים ואפילו הכי נעשה מלך, והוא על ידי שם של י"ה זכה לגמור ע' לשון, אם כן מזה מוכח שעמד בצדקו ולא נכשל בעבירה זו, וכמו שכתבו המפרשים דמשום זה נקרא יוסף הצדיק.
8
ט׳ובזה יובן, דפירש רש"י מדכתיב ויוסף היה במצרים ע"כ בא הכתוב להודיעך צדקתו של יוסף, שלא תאמר כל זמן שהיה בארץ כנען הי' צדיק, וכנדרש בפסוק (בראשית לז, ג) כי בן זקונים הוא לו, אבל כשהיה במצרים אשר שם שולט היצר הרע, נעשה רשע ח"ו, לכך אמר דזה אינו, כי יוסף הרועה את אביו והוא יוסף אשר היה במצרים - והוא מדהי' במצרים ונעשה מלך, ובנימוסי מצרים היה שאין ראוי למלוך כי אם היודע בע' לשון, וצריך לומר דגם יוסף ידע על ידי הוספות אות ה' ע' לשון, וקשה ומ"ט זכה לאות ה', וצריך לומר משום שקידש שם שמים וכו', אם כן מזה מוכח שעמד בצדקו וכמאמר חז"ל כיון שבא דבר עבירה לידו וניצול, שוב אין חטא בא על ידו, וק"ל.
9
י׳ועל פי זה אמרתי לתרץ פסוק (א, יז) ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים. ופירש במדרש (שמ"ר א, טו) אליהן, להן מבעיא ליה, אלא שתבען פרעה לדבר עבירה ולא קיבלו ממנו. ויש להבין מה ענין זה לזה, דמשמע לפי שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו לכך ותחיין הילדים, מה שאין כן בלאו הכי, והוא תמוה.
10
י״אועוד, לפי מה שכתב מוהרש"א בסנהדרין פרק ז' (נז:) טעם שצוה למילד[ו]ת העבריות, משום דאינם מוזהרין על הריגת העוברין, לכך אמר וראיתן על האבנים קודם שיצא לאויר העולם, דבן נח מצווה על העוברין וכו', יעו"ש. ומעתה לפי זה קשה, מאחר דמצד הדין שרי, מה ראו להכניס עצמן בסכנה גדולה לעבור ציו[ו]י המלך בענין זה, וכמ"ש וייטב ה' למילדות - שקיבל דבריהם ולא הזיק להם (שמ"ר א, טז), שמע מינה שבדרך הטבע היו ראוין למיתה, וקשה הא כתיב (ויקרא יח, ה) וחי בהם, וכמ"ש (דברים ד, טו) ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, וכשאלת ההגמון (ברכות לב:), וכפירוש הט"ז באורח חיים סימן ס"ו (סק"א), יעו"ש.
11
י״בונראה לי, דאיתא בסוף פרק קמא דקדושין (לט:-מ.) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו', עשה אין לא עשה לא, והתניא ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, אמר לו התם כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנו, כי הא דרבי חנינא תבעתי' ההיא מטרוניתא, ערק לבי' בני דכי הוי עיילין בי תרין ביממא הוי איתזק וכו', דתניא כל שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנו עושין לו נס, ע"כ. לפי זה יובן הפסוק ותיראן המילדות את האלדים ולא עשו וגו' - מלמד שתבען לעבירה וכו', ור"ל לפי שתבען לדבר עבירה וניצולו ממנה, לכך היו מכניסין עצמן במקום סכנה לעבור ציו[ו]י המלך, ותחיין את הילדים, כי היו סומכין על הנס שלא יזיק להם, דוגמת רבי חנינא שנכנס במקום סכנה אחר שניצול מעבירה זו, שהי' מובטח שיעשה לו נס, והכי נמי כן, וכאשר הי' באמת כך, ולא עברו כלל על ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, וכמו שתירץ הט"ז שם הכי נמי ממש כן הוא, וק"ל.
12
י״גאבל אכתי אנו צריכין למודעי לתרץ הפסוק הנ"ל בלא המדרש, שיש כאן יתור גמור, דהל"ל בקיצור ותיראן המילדות את ד' ותחיין [את] הילדים.
13
י״דועוד, שפירש במדרש (שמ"ר א טו, ילקוט רמז קסד) ותחיין [את] הילדים, שהיו מספקות מים ומזון וכו', יעו"ש. ויש לתמוה, דהכתוב מספר בשבח המילדות שמצד יראת אלקים לא עשו כאשר דיבר פרעה רק היו מספקות מים ומזון, וכשתדקדק בפסוק יש ללמוד שזה הי' נכלל במאמר פרעה שאמר (א, כב) כל הבן [הילוד] היאורה תשליכהו וכל הבת תחיון, דיש לומר שפירוש הבת תחיון, שאינם מצווין להורגה אלא אם חי' חי' ואם מתה מתה, וכדאיתא במדרש (שמ"ר א, יד). ויש נמי לפרש ולומר שאמר וכל הבת תחיון, שהי' מצווה להחיותן במים ובמזון, וכנזכר סברא זו ביפה תואר לסברת הסלקא דעתך, משום וכו'. והנה אי אמרת בשלמא דהי' מצווה להחיותן, משום הכי הוצרך לכפול תנאו ולומר וכל הבת תחיון, מה שאין כן אי אמרת כפירוש המדרש קשה ל"ל כלל וכל הבת תחיון, דממילא הי' נשמע זאת, מדלא נצטוו רק על הריגת הזכרים ממילא בנקבות אם חי' חי' ואם מתה מתה. אלא שמע מינה דלהחיותן קאמר ומשום זימה, ואם כן ליכא שום שבח למילד[ו]ת בזה שהי' מספקות מים ומזון לנקבות, דכך נצטוו.
14
ט״ומאי אמרת שגם להזכרים שנצטוו להמיתן, ולא די שלא המיתן אלא שהיו מספקות מים ומזון, אם כן הל"ל ותחיין את הבנים או הזכרים, ואז הי' נשמע דקל וחומר לנקבות שהיו מספקות מים ומזון דכך נצטוו, מה שאין כן השתא יש לומר דמ"ש ה"ילדים, היינו לנקבות שכך נצטוו, אבל לזכרים הי' די שלא המיתן, כי סמכו עצמן על תירוץ כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן וילדו, מה שאין כן אלו היו מספיקין מים ומזון גם לזכרים, על זה לא ימצאו מענה בפיהם, וכאשר באמת לא מצינו תשובה מן המילדות לפרעה על זה, וע"כ שגם מתחלה לא סיפקו מזון כלל ולא הי' על זה שום שאלה, ולכך לא הי' שום תשובה, ואם כן קשה כנ"ל מה זה שבח וכו'.
15
ט״זאך די"ל, דוודאי התורה אשר כתבה בלשון הקודש בלשון צח וברור במלת ואם בת היא וחי', הוא דיש לספוקי בלשון וחי' אם הוא משמע להחיותם או לאו, מה שאין כן פרעה אף שידע ע' לשון מכל מקום לשון הקודש לא ידע, ובוודאי שאמר למילד[ו]ת במפורש בלשון אשר אין להסתפק, וכנזכר במדרש: אמר להם אם זכר הרגו אותו, ואם נקבה היא אל (תהרגהו) [תהרגוה], אלא אם חי' חי' ואם מתה מתה. ואפילו הכי היו המילדות מספיקים להם מים ומזון מצד אשר יראת אלקי' נגע בלבם, וכמפורש טעמו במדרש, שפיר יש שבח בזה עד שהכתוב מעיד וייטב ד' למילד[ו]ת - שלא הזיק להן (שמ"ר א, טז).
16
י״זובזה יובן ותיר"אן המילד"[ו]ת את האלדי', שהרי לא עשו כאשר דיב"ר א"ליהן מלך מצרי"ם, שלא ידע בע' לשון ודיבורו אליהן הי' במפורש שלא להחיותן, ואפילו הכי ותחיין הילדים, על כרחך מצד יראת ד' עשו זאת, דבל"ז אלו אמר בקיצור לא הי' להם שבח, משום דיש לומר דהם סברו שכך הי' כוונת פרעה מה שאמר וחי', דהיינו להחיותן, מה שאין כן השתא דביאר הכתוב שדיבורו עמ"הם הי' במפורש אלא שהכתוב סתם דבריו, ויש שבח וודאי, וק"ל.
17
י״חאך השתא דאתינן להכי דשתים רעות עשו המילדות נגד פרעה, חדא שלא המיתו הזכרים, ועוד שהיו מספיקות מים ומזון הן לזכרים הן לנקבות, אף שנצטוו במפורש וכנ"ל. והשתא הי' שאלתו של פרעה גם כן בתרתי, מדוע עשיתן דבר זה, שעברתם על מה שנאמר בתורתכם ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ואתם הכנסתם עצמיכם לסכנה גדולה לעבור על ציו[ו]י המלך אשר צוה אם בן הוא והמיתן אותו. ועוד ותחיין הילדים, שהיו מספקות מים ומזון אשר נצטוו במפורש שלא להחיות אף לנקבות אם שלא יהרגו אותן, וכנ"ל. ואם כן אתי שפיר התשובה כי חיות הנה בטרם תבוא וגו' על שאלה ראשונה, מה שאין כן על שאלה שניה לא הי' שום תירוץ.
18
י״טהגם דקושיא זו לבד היה אפשר לתרץ על ידי קושיא אחרת, והוא דאיתא במדרש (שמ"ר א, טז) וייטב ד' למילד[ו]ת שקיבל דבריהן ולא הזיק להן, דלכאורה קשה, מה הטבה יש כאן מד', דהא תשובתם הי' כהוגן על שאלתו שלא המיתו משום וכו'. ולפי הנ"ל אתי שפיר, דהא תינח על שאלתו הראשונה, מה שאין כן על שאלה שני' לא מצאו מענה בפיהם למה עברו הציווי של מלך אשר אחת דתו להמית, אלא ש"מ דמה' היתה זאת בדרך נס שקיבל דבריהם ולא הזיק, ר"ל תשובה א' על שתי שאלות ולא הזיק להן, ואתי שפיר.
19
כ׳אלא אי קשיא הא קשיא, דפירש רש"י (א, יט) כי חיות הנה - בקיאות כמילדות, ורבותינו דרשו (סוטה יא:) שמשולין כחיות וכו'. ויש לתמוה, הא אמר בש"ס (סוטה שם) ובמדרש (שמ"ר א, טז) כי חיות הנה, מאי חיות, אילימא חיות ממש, אטו חי' אין צריכה חי' אחריתי, אלא וכו'. אם כן אידחי סברא זו בש"ס, ואיך הביא רש"י סברא זו הנדחה בש"ס ובמדרש, שפירש שהם בקיאים כחיות, וכי משום הכי אין צריכין חיות. וכן קשה על התרגום.
20
כ״אוי"ל דהא גדולה מזה קשה, איך מדחה הש"ס סברא זו בשתי ידים, הא איתא בפרק הכונס (ב"ק נט.) איתתא דידי פקיחא ולא בעי חי' וכו'.
21
כ״בונ"ל, דבזית רענן משני דהכי קאמר, דלא בעי לשלם שכר חי', דהיא פקיחא והולכת אצל חברתה, וכן חברתה הולכת אצלה בחנם, ע"כ.
22
כ״גובזה יובן פירוש רש"י, כי חיות הנה, הם בקיאות כמילדות, ואם כן אינם צריכין למילד[ו]ת הקבועים, דאז בעו לשלם שכר חי', אלא אחת הולכ(ו)ת אצל חברתה וכן חברתה אצלה, ולכך בטרם תבוא המילדת הקבועים, כבר וילדו, ואתי שפיר גם פירוש התרגום כך, וכנזכר, וק"ל.
23