צפנת פענח, שמות כ׳Tzofnat Paneach, Shemot 20
א׳במדרש (שמ"ר א, כח-כט) וירא איש מצרי (ב, יא), מה ראה, ראה מה שעשה לו בבית ומה שעשה לו בשדה, אמר וודאי זה חייב מיתה [כמש (ויקרא כד, כא) ומכה אדם יומת], ולא עוד אלא שבא על אשתו של דתן ועל זה חייב הריגה, שנאמר (ויקרא כ, י) מות יומת הנואף והנואפת.
1
ב׳וירא כי אין איש, כי בן מות הוא. רבי יהודא אומר כי אין איש שיקנא להקב"ה ויהרגנו. רבי נחמי א[ו]מר [ראה שאין מי שיזכיר עליו את השם ויהרגנו כו'], כיון שראה משה כך נמלך במלאכים ואמר להם חייב זה הריגה, אמרו לו הן, הדא הוא דכתיב וירא כי אין איש, שמלמד עליו זכות. ויך את המצרי, במה הרגו, רבי אביתר אמר באגרוף, (ורבין) [ורבנן] אמרי הזכיר עליו השם, שנאמר (ב, יד) הלהרגני אתה אומר, ע"כ המדרש.
2
ג׳וי"ל, חדא, שאמר ראה שבבית ושבשדה, אז אמר ודאי זה חייב מיתה, משמע דבלא הצירוף אלו השנים יחדיו לא הי' חייב מיתה, ואח"כ מביא ראי', משמע דעל כל אחד לבד חייב מיתה.
3
ד׳ועוד, שאמר שבא על אשתו של דתן, שאין זה אלא דברי נבואה, דלא מצינו בשום מקום דשלומית בת דברי היתה אשתו של דתן. ובעל ידי משה פירש שצ"ל תיבה אחת שלדתן של בני נח חייב הריגה. ותמהני, שהרי המדרש פירש שנאמר מות יומת הנואף והנואפת, וזה אפילו לפי דתינו כך הדין.
4
ה׳ועוד יש לי לתמוה מה שאמרו חז"ל (נדרים סד:) שני אנשים נצים זה דתן ואבירם, וכן גבי מן שהותירו ולא האמינו למשה, אמר (שמ"ר כה, י) שזה דתן ואבירם, מנלן זה, ומה שפירש במתנות כהונה בשם מדרש (אגביר) [אבכיר] שכל מה שאתה יכול לתלות ברשעים תלה, וגם ע"ז וכי לא הי' רשעים בכל הדור רק הם. וקושיא הד' קשה, שאמר וירא כי אין איש, כי בן מות הוא, וזה אין לו שחר כלל.
5
ו׳ולרבי יהודא קשה, שאמר שאין מי שיקנא וכו', דלא מצינו קנאין פוגעין בו כי אם בישראל הבועל ארמית (סנהדרין פא:), וכי תימא דאתי במכל שכן ארמי הבועל בת ישראל דקנאין פוגעין בו, מכל מקום קשה דקיימא לן (טור אה"ז סי' טז) דאין פוגעין קנאין כי אם בשעת מעשה הזנות, ובפרהסיא דוקא, וכמעשה שהי', וזה לא הי' כאן. ולרבי נחמי' דאמר שאין מי שיזכיר עליו השם, דמה ענין הריגה על ידי שם לכאן דוקא.
6
ז׳ועוד דבאיזה סברא יהיו מחולקין, דלמר הי' ראוי למיתה זו ולמר וכו', (וע"כ נראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דאלו הי' אפשר לדונו בא' ממיתות אלו בוודאי הי' דנו בכך, רק על שלא הי' אפשר בכך, לכך הי' צריך להפסק של מלאכים). ועו' ז"א כיון שראה משה כך אז הי' נמלך במלאכים, ובלאו הכי לא הי' צריך לזה.
7
ח׳וגם קושיא הראשונה נראה לבאר, על פי שנתרץ תחלה מה שיש לדקדק במה שאמר הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת וכו' (ב, יד), וק' חדא, שהוא שפת יתר. ועוד מה הי' מתמיהם על דבר זה, שמא באמת יהר[ו]ג אותם כמו שהרג המצרי.
8
ט׳ונראה דאיתא בפרק ד' מיתות (סנהדרין נח:) גוי שהכה לישראל חייב מיתה, שנאמר (ב, יא-יב) וירא איש מצרי מכה איש עברי ויפן כה וכה וגו', וכתב הרמב"ם (הל' מלכים פ"י ה"ו) דמיתה זו הוא בידי שמים, מדלא חשיב לי' בהדי ז' מצות שאזהרתן זו מיתתן וכו'. ויש לתמוה, דהרי ילפינן זה ממשה, ושם הי' מיתה בידי משה ולא בידי שמים. וצ"ל דסבירא ליה להרמב"ם דהכהו בשם המפורש, והיינו בידי שמים. וזהו שאמר הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת המצרי על שהכה לישראל, דבשלמא מצרי שהכה לישראל שפיר דינו למיתה על ידי שם, מה שאין כן בישראל שהכה לישראל אין לך עליו שום עונש מיתה, וק"ל.
9
י׳אך למאן דאמר דבאגרוף הכהו, הדרא קושיא לדוכתי', הא אין דינו למיתה בידי אדם בשביל שהכה לישראל. וצ"ל דההוא מאן דאמר סבירא לי' דהמיתה הי' בשביל הזנות עם שלומית, דבזה חייב מיתה, שנאמר מות יומת הנואף וגו'. אך לפי זה הדרא קש', מנא לי' להש"ס דגוי שהכה לישראל חייב שום מיתה, ומה שהרגו משה להמצרי הי' משום זנות.
10
י״אונראה, דהא קשה, ד[ב]שלמא למאן דאמר דבשם הכהו, היינו שאמר הלהרגני אתה אומר, אלא למאן דאמר באגרוף הכהו מה אתה אומר.
11
י״באך לפי המדרש פ' ואתחנן דף רנ"ב ע"ג (דב"ר ב, כח): ויאמר הלהרגני אתה אומר, זה דתן אמר כך למשה, וכן פירש כאן הילקוט (רמז קסז) ותרגום יונתן, עיין שם, לא תיקשי מזה מידי, דכתב הטור אבן העזר בסימן קט"ו: עד אחד שאמר זנתה אשתך, אי מהימן לי' חייב להוציאה, וכתב רמ"א (שם סעיף י) ודוקא אי מאמין לו גם בשאר דברים, אבל אי אינו מאמין לו בשאר דברים רק בדבר זה מאמין לו משום דבלאו הכי נחשדת לו קצת בדבר זה, לא נאסרה עליו. וכתב, והוא הדין אם אינו מאמין לו בדבר זה, אם מאמין ליה בשאר דברים נאסרה עליו, דערומי הוא (הוא) דקא מערים לומר דלא מהימן לי'. נמצא מאן דסבירא לי' דבאגרוף הרגו, והוא משום זנות, לא קשה ממה שאמר דתן הלהרגיני אתה אומ"ר, דמשמע דסבירא לי' לדתן דבשם הרגו, והוא משום שהכה לישראל, ומשום דעל כרחך צריך דתן שלא להאמין למשה המעיד שזינתה אשתו עם המצרי ולכך הרגו, אלא סבירא לי' לדתן דמשה הרגו בשם והוא משום שהכה לישראל, דאי הי' מאמין למשה דבאגרוף הרגו משום שבעל אשתו, אם כן הי' צריך להוציאה. אך דאכתי על כרחך אי מאמין למשה בשאר דברים הרי נאסרה עליו, דנראה דמה שאינו מאמין לו כאן הוא משום ערמה, ולתרץ זה אמרו חז"ל דמה שנאמר ויותירו אנשים ולא האמינו למשה, וכן בכל מקום, היינו דתן ואבירם שלא האמינו למשה בכל מקום כדי להחזיק באשתו הרשעה, ובוודאי גם כאן אמר דתן הלהרגני אתה אומר אין מזה קושיא למאן דאמר באגרוף הכהו וכו', וק"ל.
12
י״גונחזור לענינינו, דקשה לפי זה להש"ס, מנ"ל דגוי שהכה לישראל חייב מיתה, וההריגה דמצרי הי' משום זנות. ונראה דעל כרחך מוכח תרתי, דהא והא גרמו למיתה, דודאי לא מצינו מיתה בלא התראה, ולבני נח אזהרתן זו מיתתן (סנהדרין נז.), וגם נהרג בעד אחד ובדיין אחד (שם נז:), ובלא עד כלל גם להם אין משפט מות. נמצא המצרי שעבר על זנות שמוזהר כבר עליו, רק שלא הי' עדות שום בדבר המעשה, ובשעת הכאה שראה משה ונחשב לעד אך שלא הי' אזהרה, דממצרי הוא דנפקא אזהרה לגוי שהכה לישראל שחייב מיתה, מה שאין כן מצרי גופא לא הי' לו שום אזהרה שיהי' ראוי להמיתו. ובצירוף תרתי להדדי יש בו כדי להמית, על פי מה דאיתא בפרק אלו נערות (כתובות לג.) דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל, ופירש רש"י (ד"ה הוי מותרה) כגון שהתרו לאחד שלא להמית, ואח"כ הכה לאחד, חייב מלקות אף על פי שלא התרו לו למלקות וכו', והמצרי שהי' מותרה לזנות הוי מותרה לדבר קל דהיינו להכאה, נמצא האזהרה של עריות כשתצרף לעדות של הכאה אז נתחייב מיתה. אך דאכתי ק' הא אין העד נעשה דיין (ר"ה כו.), וצריך לומר דטעמא מאי, משום דכיון שראה חובתו אינו יכול להפך בזכותו, וכתיב (במדבר לה, כה) והצילו העדה, וכאן כשנאמר שנמלך משה במלאכים אי בן מות הוא אתי שפיר.
13
י״דובזה יובן, וירא, מה ראה, ראה מה שעשה לו בבית ומה שעשה לו בשדה, בצירוף שניהם יחד אז וודאי חייב מיתה, דבאחד לחוד לא הי' חייב מיתה וכו'. וירא כי אין איש, כי בן מות [הוא], ר"ל אחר שראה שהוא חייב הריגה חזר לדונו, וראה שאין איש אחר להעיד שהוא בן מות, והוא עצמו אף על פי שהי' עד אין עד נעשה דיין. רבי יהודא א' ראה שאין איש שיקנא להקב"ה, ר"ל שאין כאן שייכות לקנאין שיפגעו בו מטעם שאינו בשעת מעשה וגם אינו פרהסיא, ואלו הי' שייך לדונו בזה לא הי' צריך לשום עדות, וכיון (שראם) [שראה] משה כך אמר שאי אפשר לדונו כי אם שיהי' נמלך במלאכים אם ילמדו עליו זכות, וכיון שגמרו דינו למיתה מיד ויך את המצרי וכו', ודו"ק.
14