צפנת פענח, שמות כ״הTzofnat Paneach, Shemot 25
א׳בילקוט פרשת שמות בשעה שאמר לו הקב"ה למשה להפריש ערי מקלט לנוס שמה רוצח בשגגה, אמר לו שירה חייב אני לומר שאף בי אירע הדבר שהרגתי המצרי, שנאמר (דברים ד, מא) אז יבדיל וגו'. והוא תמוה, שהרי הרגו בדין, שבעל אשת איש והכה לישראל שדינו למיתה, ואי לא הי' דינו למיתה אם כן הוי מזיד ואין דינו בערי מקלט.
1
ב׳ונראה שיבואר על פי מה שאומרים בשם איזה גאון וירא כי אין איש ויך את המצרי (שמות ב, יב), דאיתא ברמב"ם בא' הורג את חבירו באין עדים שמע מינה שחייב מיתה, מדלא זימן הקב"ה עדים. וכך אמר משה, מדלא זימן הקב"ה עדים שמע מינה שחייב מיתה, ולכך וירא כי אין איש ויך את המצרי.
2
ג׳והנה אח"כ כשנודע הדבר לדתן ואבירם נשמע דשלא כדין הרג למצרי, כיון ששמע כן, נתיירא על הריגת המצרי פן יתחייב עליו מיתה, ואף שנמלט מיד פרעה לא אמר שירה, דקיימא לן דאין אומרים שירה אלא אם כן הוא ראוי להנס שנעשה לו, וסבר משה שהוא חייב מיתה, ואף שנעשה לו נס מכל מקום לא הי' ראוי לנס, לכך לא אמר שירה.
3
ד׳מה שאין כן בשמעו שדין ערי מקלט הוא למכה נפש בשגגה, אם כן הוא שהי' שוגג שסבר שחייב המצרי מיתה, דטעה בדין מיקרי שוגג, וכמו שכתב בט"ז [ביורה דעה] סימן צ"ט (סק"ט) עיין שם, ודינו בגלות, וראוי הי' לנס, ושפיר חייב לומר שירה, ודו"ק.
4