צפנת פענח, שמות כ״דTzofnat Paneach, Shemot 24
א׳במסכת יבמות ע"א (ע"ב): אמר רב לא ניתנה פריע(ו)ת מילה לאברהם, שנאמר (יהושע ה, ב) עשה לך חרבות צורים ושוב מל את בני ישראל שנית, ודלמא הנך דלא מהלי דכתיב (שם, ה) כי מולים היו כל העם היוצאין וכל הילודים במדבר לא מלו, אם כן מאי ושוב (ו)שנית, אלא לפריעה שמע מינה וכו'. ובמדבר מ"ט לא מהלו, איבעית אימא משום חולשא דאורחא, ואיבעית אימא משום דלא נשבה להם רוח צפונית וכו'. תנו רבנן כל אותן מ' שנים אף על פי שלא נשבה להם רוח צפונית ביום, מכל מקום מנשב(ו)ת להם בחצי הלילה, שנאמר (שמות יב, כט) ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור, מאי תלמודא, הא קמשמע לן עת רצון מלתא היא, ע"כ.
1
ב׳ויש כאן מקום ללין תלונות הרבה. קושיא א', מנא לי' לרב לדרוש שלא ניתנה פריעה עד יהושע, ואי משום דכתיב שוב שנית וכדמסיק, הא איכא לפרש שנית כפשוטו, וכפירוש רש"י ביהושע - ומול את ישראל שנית, לפי שמלו כבר בליל יציאת מצרים קהל גדול, וחזר ומל כאן לאותן שלא מלו במדבר מ' שנה, מפני שלא נשבה להם רוח צפונית, ורבותינו דרשו שנית זהו פריעה. והוא דרשת רב, מנא לי'.
2
ג׳ובצירוף לזה, שמצינו שאברהם פרע מילתו וכקושית התוספות שם (ד"ה לא ניתנה). אם לא שתאמר שפרע אף על פי שלא נצטווה והצווי היה ליהוש(י)ע, אם כן יוקשה קושית התוספות שהקשו הא כתיב (ויקרא כז, לד) אלה המצות וכו', עיין שם. והקושי[ו]ת על זה רבו מלמנות. ופירוש רש"י אתי שפיר. וכי תימא לרש"י גופא מנא לי' שבמצרים לא מלו עד שהוצרכו למול בליל יציאת מצרים, ולומר דלזה שייך לשון שנית. יש לומר שהוא מפורש במדרש פ' שמות (שמ"ר א, ח) רבנן פתחין פתחא להאי קרא (הושע ה, ז) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו, ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה, מכאן אתה למד שמשה מלן בליל יציאת מצרים, ע"כ. וכמדומה לי שנזכר זה בש"ס גם כן, ואתי שפיר לשון שנית כפירוש רש"י.
3
ד׳קושיא ב' קשה על משה, שרש"י פירש שם בשם הג"ה דרבינו עובדיה וימל אותם אל גבעות הערלות (יהושע ה, ד), ופירש רש"י לכך מל אותם כאן, שחש פן יבואו האומות עליהם למלחמה בעת כאב מילתם, והר זה כל מי שבא אליו בערלות בשר קפץ עליו ההר והרגו, ועל שם כך נקרא כן. נמצא איך לא חש משה לזה שיבאו האומות למלחמה בעת כאב מילתן.
4
ה׳קושיא ג' על יהושע, שחש לדבר מה שלא חש למשה רבו, לרש"י שמלן בליל יציאת מצרים והי' בטוח דשומר מצוה לא ידע דבר רע, ויהושע פחד רעד מהאומות עד שבא להר ההוא.
5
ו׳קושיא ד' על רש"י, איך לא חש משה על כל פנים משום חולשא דאורחא, דמהאי טעמא לא מלו במדבר משום חולשא דאורחא, וכדמסיק הש"ס, ומדוע לא חש משה לצער ישראל בזה, ואם מלו כאן ולא חש לזה אם כן במדבר מ"ט לא מלו.
6
ז׳קושיא ה' יש לדקדק ברש"י שם שפירש הטעם מפני שלא נשבה להם רוח צפונית לחוד, ודחה טעם הש"ס הנזכר ראשונה משום חולשא דאורחא, ומה אולמה דהאי טעמא מהאי, וה"ל לפרש תרו[ו]יהו. עוד קשה בש"ס למה לי להני ב' טעמים ולא סגי באחד.
7
ח׳קושיא ו' לרש"י שפירש שמלן בליל יציאת מצרים, וזה תמוה, דשם דף ע"ב (ע"ב) אמר רבי אלעזר וביום (ויקרא יב, ג) לרבות אפילו מילה שלא בזמנו בעי ביום דוקא.
8
ט׳קושיא ז' קושית התוספות (יבמות עב. ד"ה משום) שהקשה, למאי דאמרי[נ]ן בספרי (בהעלותך ט) שלא עשו ישראל במדבר אלא פסח אחד, מאי טעמא, אי משום שלא נשבה רוח צפונית ולא מלו ב(י)ניהם במדבר והוי רוב הקהל שמילת זכריו מעכבת, זה אינו, דכיון דלא אפשר לא מעכב כדלעיל (יבמות עא.) במילה שלא בזמנה דהיינו קודם ח' ימים דאמר כיון דלאו בר מילה הוא וכו'. וצריך עיון ליישב בזה.
9
י׳קושיא ח' להש"ס דמקשה כאן, ובמדבר מאי טעמא לא מלו, דזה שייך להקשות על הפסוק (יהושע ה, ה) שאמר וכל הילודים במדבר לא מלו, ה"ל להקשות מאי טעמא וכו', מה שאין כן על רב לא שייך קושיא זו.
10
י״אוגם ליישב מה שמביא הש"ס כאן, תנו רבנן כל אותן מ' שנה וכו', וכדמקשה הש"ס באמת מאי קמשמע לן, ומשני הא קמשמע לן דעת רצון מלתא היא. ופירש רש"י (ד"ה עת רצון) משום שהי' עת רצון במכת בכורים הי' נמי עת רצון שנשבה להם רוח צפונית. והוא תמוה, דתלי תניא בדלא תניא, דזה שמנשבת רוח צפונית בחצי הלילה הוא אף בלא עת רצון רק מכח סדרן בראשית שכך היא, וכדאיתא במסכת גיטין דף ל"א (ע"ב) ד' רוחות מנשבות בכל יום, ר"ל מעת לעת, שהוא ך"ד שעות, ופירש רש"י במסכת ברכות (ג: ד"ה כנור) שש ראשונות של יום רוח מזרחית, ושש אחרונות רוח דרומית, ובתחלת הלילה רוח מערבית, ובחצות הלילה רוח צפונית, וזה הי' ענין כינור של דוד וכו', יעו"ש. ויותר ה"ל לפרש כך, למה בחצי הלילה מתו הבכורים משום עת רצון שבו רוח צפונית, ונשאר קשה מה זה ענין לכאן.
11
י״בונראה לי דסגנון ביאור זה הנ"ל יהי' על דרך זה, דקושיא ראשונה לחוד לא הי' קושיא כלל מכוח קושיא שני', וקושיא שני' הוא תירוץ על קושיא ראשונה. רק על ידי קושיא ג' יהי' תיר[ו]ץ לקושיא ב', והדרא קושיא א' לדוכתי'. והי' אפשר לתרץ קושיא ראשונה על ידי קושיא ד', לכך אני מקשה קושיא ה', ועל ידי תירוצו יבואר קושיא ד', והדרא קושיא א' לדוכתי', וכדי לבאר זה אמרתי להקשות קושיות ו' ז ח' ויבואר הכל בחדא מחתא בביאור כל אחד על אופנו.
12
י״גדיש לתרץ קושיא א' ולומר הטעם שלא פירש רב כרש"י, והוצרך לומר דשנית קאי על הפריעה, הוא מכח קושיא שני', דאיך אפשר לומר דמשה מלן בליל יציאתן ממצרים ולא חש מהאומות בעת כאב מילתן כמו שחש יהושע, ומשה שהי' רועה נאמן של ישראל בודאי לא עשה זאת, ואף אם נדרש במדרש מכח הפסוק שהפרו ברית מילה, עדיין אינו מכח שמשה מלן ביציאת מצרים, או נאמר שכל עיקר אינו ולא הפרו ברית מילה, והפסוק נדרש על אופן אחר בהכרח מכח קושיא הנ"ל, ושפיר דחה רב פירוש רש"י מכח קושיא.
13
י״דאך משום דקשה לי קושיא ג' להיפך על יהושע, דבאמת יש לומר כרש"י שמשה מלן בליל יציאתן ממצרים וכהמדרש, ולא חש מהאומות שהי' בטוח דשומר מצוה לא ידע דבר רע, וקשה על יהושע אם משה רבו לא חש לזה ומדוע חש הוא לזה יותר ממשה.
14
ט״וונראה לי לישב זה עם מה שכתב הטור אורח חיים סימן רמ"ב בהלכות שבת, אמר רב יהודא אמר רב אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן שום אומה ולשון, שנאמר (שמות טז, כז) ויהי ביום השביעי יצאו וגו', וכתיב בתריה (שם יז, ח) ויבא עמלק (שבת קיח:). וכתב הבית יוסף בשם ר"י אבוהב שאם לא הי' נלחם בהם עמלק לא הי' שום אומה ולשון נלחם בהם, מחמת ששמעו הניסים והנפלאות שנעשה במצרים והוציאם ביד רמה, ואח"כ הניסים שבים, אבל מאחר שהי' עמלק נלחם בהם אף על פי ששב עמלו בראשו, מכל מקום נתן יד לפושעים, ע"כ. ובמדרש הובא גם כן על זה משל לבן ננס וכו'. נמצא טרם מלחמת עמלק לא נתיירא משום אומה ולשון מחמת שמעם הניסים הנ"ל, מה שאין כן יהושע שהי' אחר מלחמת עמלק, ועוד נוסף לזה כמה מלחמות, ושפיר נתיירא מהאומות כי הוא ברי הזיקא ואפילו במצוה וכו', ואתי שפיר כי נכון הוא, ומבואר קושיא ב' ג', והדרא קושיא א' לדוכתי' - מ"ט דרב.
15
ט״זואפשר לומר דטעמא דרב, משום דקשה לרש"י קושיא ד', איך אפשר לומר שמלן בליל יציאת מצרים ולא חש לחולשא דאורחא וכו' וכנ"ל. אך דאין זה קשה לרש"י, דהא קשה גם כן לרש"י קושיא ה' שכתב רק הטעם שלא נשבה רוח צפונית ודחה הטעם משום חולשא דאורחא וכו' וכנ"ל, ויש לומר דרש"י השמיטו בכוונה לטעם זה, חדא מדמצינו דמשה מלן ולא חש לחולשא דאורחא שמע מינה מה שלא מלו במדבר הוא רק משום שלא נשבה רוח צפונית, ומשה מלן בליל יציאת מצרים שהיא בחצות לילה שאז רוח צפונית מנשבת וכאשר נזכר לעיל. ועוד, דתוספות (יבמות עא:) בד"ה מאי טעמא לא מהול, מפרש בשם מגילת סתרים דרבינו ניסים, משמע שמלו רק שלא פרעו משום חולשא דאורחא, משמע דבמילה לחוד ליכא חולשא, אם כן הדרא קושיא ובמדבר מ"ט לא מלו, וכי תימא משום חולשא, ה"ל למולן בלא פריעה, אלא צריך לומר משום שלא נשבה רוח צפונית, אם כן טעם זה עיקר, והדרא קושיא א' מאי טעמא דרב.
16
י״זונראה לי לבאר זה על פי מה שהקשתי קושיא ו' לרש"י שפירש שמלן ביציאת מצרים, הא אין מילה בלילה וכו' כנ"ל. וי"ל, דאיתא שם (יבמות עב.:) לימא כתנאי, קטן שעבר זמנו אין נימול אלא ביום, רבי אלעזר ברבי שמעון אומר בזמנו אינו נימול אלא ביום, שלא בזמנו נימולין ביום ובלילה. ומפרש פלוגתייהו, מר סבר דרשינן וביום לרבות מילה שלא בזמנו, ורבי אלעזר סבר לא דריש וביום. ופסקו התוספות במסכת קידושין ך"ט (ע"א ד"ה אותו ולא אותה) כרבי אלעזר, דהקשו ל"ל אותו למעט אותה, תיפוק לי' דמצות עשה שהזמן גרמא הוא, ונשים פטורות, ואף במילה שלא בזמנו הוי מצות עשה שהזמן גרמא שצריך ביום דוקא, ומשני דאתי כמאן דאמר דמילה שלא בזמנו נוהג(ו)ת בין ביום ובין בלילה, ע"כ.
17
י״חויש להקשות להתוספות, מכל מקום ל"ל אותו למעט אותה, דאיתא במסכת עבודה זרה דף כ"ז (ע"א) איתמר מנין למילה בנכרי שהיא פסולה, (דרי) [דרו] בר פפא משמי' דרב אמר, ואתה את בריתי תשמור (בראשית יז, ט), ורבי יוחנן אמר המול ימול (שם שם, יג), מאי בינייהו, איכא בינייהו אשה, למאן דאמר ואתה את - אשה פסולה למול, דלאו בכלל שמירות ברית היא, ולמאן דאמר המול ימול, כשרה, אשה כמאן דמהילי דמי. וכתבו התוספות (ד"ה אשה) יש לפסוק כרב דאשה פסולה למול. ואם כן אין צריך למעט אותו ולא אותה.
18
י״טויש לומר דאיצטרך למעט מילה שלא בזמנו, דהוה אמינא משום דמצינו בי' קולא שנימל אף בלילה ונתמעט דינו ממילה בזמנו, אם כן הוא הדין מה דכתיב ואתה את בריתי תשמור למעט אשה, דוקא בזמנו, אבל אי עבר הזמן ולא מהלי' האב גם האשה כשירה, כמו שמצינו בצפורה אשת משה (שמות ד, כה-כו), לכך כתיב קרא יתירה אותו ולא אותה, אפילו שלא בזמנו.
19
כ׳ונמצא מבואר מזה דרב גם כן סבירא לי' דמילה שלא בזמנו כשר בלילה, שלזה הוצרך להדור ולכתוב אותו למעט, שלא נטעה להקל בזה גם כן שלא בזמנו כמו במילה בלילה וכו', דאל"כ יוקשה עליו גם כן כאשר הקשתי לתוספות, ואם כן הדרא קושיא א' לדוכתי' מאי טעמא דרב וכו', דק' מאי טעמא מלן משה בלילה מבואר לרב.
20
כ״אויש לומר, דהא קשה קושיא ז' שהוקשו תוספות על שלא עשו רק פסח אחד וכו' וכנ"ל, ובמוהרש"א הקשה לתוספות שפירש כיון דלא הי' אפשר לא מעכב, ובריש פרקין (ע.) חילקו התוספות (ד"ה הערל) בין ערל שקודם ח' דלא הוי ערל בשום מקום, אבל ערל שאחר ח' אף על גב דלא הי' אפשר לו למול מפני הסכנה הוי ערל. ומשני היינו דוקא במילת עצמן אבל מילת זכריו המעכבת אין לחלק בין קודם ח' או לאחר ח' וראי' לזה וכו'. אבל הרא"ם (במדבר ט, א) פירש דבניהם הנולדים במדבר (ס"א במצרים) ערלים היו, והי' רוב הקהל שהי' מילת זכריו מעכבת וכו', ולא נהירא, עכ"ל. נמצא ע"כ לא פליגי מוהרש"א ומוהרא"ם אלא במילת זכריו אי מעכבת או לא, מה שאין כן במילת עצמן גם מהרש"א מודה דמעכב.
21
כ״בנמצא כוונת רב לומר דעל כרחך אותן הנולדים במצרים שהיו רוב הקהל, כי ע' נפש ירדו ויצאו בו' מאות אלף, לא נמולו בצאתם ממצרים משום חולשא דאורחא, והוי מילת עצמן דמעכב, ולכך לא עשו שום פסח במדבר. והא שעשו פסח זו כשהם ערילים, קושיא זו קשה גם על הרא"ם, ותירץ עיין שם. ואם כן אי אפשר לומר שנית כרש"י, וצ"ל על פריעה.
22
כ״גורש"י סבירא לי' דלעולם נמולו בליל יציאתן, ולכך עשו פסח ראשון במדבר, ומשום חולשא דאורחא לא סבירא לי' לרש"י וכנ"ל, רק הטעם משום רוח צפונית, ולכך לא נמולו בניהם במדבר, וכיון שנתרבו מילת זכריו המעכבת שוב לא עשו פסח וכהרא"ם הנ"ל.
23
כ״דורב סבירא לי' דעל כרחך אי אפשר לומר דלא עשה פסח משום שלא הי' רוח צפונית שלא נמולו בניהם, דהא תנו רבנן כל אותן מ' שנה הי' רוח צפונית מנשבת בחצי הלילה, ואם כן ה"ל למשה למולן בכל שנה על כל פנים קודם עשות הפסח, דהוי מילה שעבר זמנו דמותר בלילה וכנ"ל, וכמו שמלן משה וכו', ולא לעבור על עשיות הפסח שיש בו כמה כריתות ושאר מעלות, בשלמא לרב אי אפשר משום חולשא דאורחא וכנ"ל.
24
כ״הובזה יובן, אמר רב לא ניתנה פריעת מילה לאברהם וכו' שנאמר שנית, קשה דילמא כרש"י דזהו שנית לפי שנמולו ביציאת מצרים, וכי תימא דאי אפשר לומר כן דאיך לא חש מאומות כיהושע, דילמא שאני משה שהי' קודם עמלק וכנ"ל, ואם כן מ"ט דרב, לכך אמר דעל כרחך אי אפשר לומר שמלן ביציאתן ואיך לא חש מחולשא דאורחא, דהא קשה ובמדבר מ"ט לא מלו, וצריך לומר משום חולשא דאורחא, אם כן מכל שכן התם, ובודאי לא נמולו כלל.
25
כ״ואך קשה, הא יש עוד טעמא לומר משום שלא נשבה רוח צפונית ולכך לא נמולו במדבר, מה שאין כן משה מלן בליל יציאת מצרים, דהיינו חצות לילה, שאז רוח צפונית מנשב(ו)ת, ולא סבירא לי' לרש"י כלל טעמא חולשא דאורחא וכנ"ל. ואין לומר דאיך אפשר שמלן משה בלילה וכו', זה אינו, דכבר הוכחנו דגם רב מודה בזה דמילה שלא בזמנו מותר בלילה.
26
כ״זלכך א"ש דעל כרחך אי אפשר לומר כרש"י, דאם כן קשה קושית התוספות מ"ט לא עשו רק פסח אחד, ואין לומר משום שלא נשבה רוח צפונית, והוי מילת זכריו מעכבות, אם כן מאי טעמא לא מלן משה גם במדבר בלילה, שאף על פי שביום לא הי' רוח צפונית מנשבות מכל מקום הי' בלילה, דתנו רבנן כל אותן מ' שנה וכו', ודו"ק.
27