צפנת פענח, שמות ח׳Tzofnat Paneach, Shemot 8

א׳פן ח' נבאר פסוק ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו וגו' ויקם מלך חדש וגו' וכאשר יענו [אותו] כן ירבה וכן יפרוץ (א, א-יב). והספיקות עיין במקום אחר.

ב׳ונראה לי, דשמעתי בשם מורי ביאור (משלי כד, טז) שבע יפול צדיק וקם, כי נר"ן של האדם נתגלגל בז' ספירות, והנפש הם עבדיו ובהמותיו, ואם פגם בנפש, דהיינו במעשה, וגרם לו צער מעבדיו ובהמותיו. והרוח ממללא הוא הדיבור, ואם פגם בדיבור לשון הרע וכיוצא בזה, נעשה מדיבור זה אנשים שמצערים אותו ומדברים עליו. ונודע כי הדיבור נקרא זוו"ג וזה שאמרו חז"ל (כתובות פ"א מ"ח) ראוה מדברת וכו', אם כן אשתו היא רוח גם כן, זכה נעשית לו עזר וא"ל כנגדו. הנשמה שוכנת במוח, שמזה נעשה טיפה זרעית והם בניו, ואם פגם במחשבה שבמוח גורם שיש לו צער מבניו. ובכל הספירות יכול להעלות נר"ן, מה שאין כן בספירה ז' שהיא מלכות, אשר משם יונקים הקליפות נגה, קשה לו להעלות לשם נר"ן שלו.

ג׳כלל העולה, כי בני אדם השונאים אותו באו על ידי פגם דיבורו, לכן צריך להעלותן ולתקנם על ידי דיבור התפלה, להתפלל עליהם שישובו ויתוקנו, וכמ"ש בש"ס דברכות (י.) רבי מאיר וברוריה אתתי' (תהלים קד לה) יתמו חטאים ולא חוטאים וכו', ואם אינו עושה כך רק שדוחה אותן נעשו חומריות ועב יותר ושונאים אותו יותר, וזה שאמרו חז"ל (ברכות ז. עה"פ משלי יז כו) ענוש לצדיק לא טוב, כי הוא רוחו של צדיק עצמו, שמזה נעשה בני אדם השונאים אותו, וצריך לתקנם ולהעלותן בתפלתו, ועל ידי התפלה נמתק בשורשו ומוציא מהם רוחו, והנשאר בהם כלה מאליו וכו'. וזהו ענין משה רבינו עליו השלום שהי' רועה צאן, ואח"כ נתן להם התורה (ונעשה) [ונעשו] תלמידיו וכו', ודפח"ח.

ד׳ובזה יובן ואלה שמות בני ישראל, שהם תואר צדיק, הבאים מצרימה את יעקב, כי שבע יפול צדיק וקם, שבא במיצר על ידי המוני עם הנקרא יעקב, שהם שונאיו ומצירים אותו, ובאמת הם נר"ן של הצדיק עצמו, כי איש וביתו באו, ר"ל כי באו בגילגול איש וביתו, אשתו ועבדיו ובהמותיו ואנשיו שהם נר"ן שלו, וז"ש איש וביתו באו כדי להעלותן, והבן.

ה׳ובזה יובן ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף (א, ח), ור"ל דנקרא יוסף על שם (בראשית ל, כג) כי אסף אלקים את חרפתי, שכל חרפה שהיו שונאיו מחרפין אותו הבין שהוא חרפתו, שהם רוחו, והי' מייחד להעלותן בסוד שבע יפול צדיק וקם, מה שאין כן כאשר קם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף, ר"ל בחינת יוסף להתפלל על שונאיו, רק מתנגד עמהם לענותן ולרדותן, אז כאשר יענו כן ירבה וכן יפרוץ שנעשו יותר שונאיו, וז"ש ויקוצו מפני בני ישראל, שקצו ומאסו יותר את הצדיקים שהם בני ישראל, לכך עצה היעוצה להיות בבחינת יוסף, וק"ל.

ו׳ובזה יובן ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, ור"ל מה שבאו בגלות מצרים, זה נמשך להם ממה שבני ישראל שהם תלמידי חכמים והצדיקים, הבאים מצרימה במיצר ושפלות אצל המוני עם הנקרא יעקב, לכך גם יעקב באו בגלות ומיצר אצל האומות, ואז איש וביתו באו בגלות, והוא ממש (ישעיה מב, כד) מי נתן למשיסה יעקב ישראל לבוזזים וכו'.

ז׳ויקם מלך חדש וגו' ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, ר"ל שקם מלך חדש מאנשי המוני עם, הנקרא פרעה העורף, בקשה ערפו חידש גזירותיו, אשר לא ידע את יוסף, שלא יוכל להתחבר עם הצדיק הנקרא יוסף, שהם ב' הפכים, כמ"ש במדרש יעו"ש שלא נקרא רשע גמור כי אם השונא לצדיק כו', יעו"ש. והחיבור נקרא ידיעה, כמו וידע את חוה אשתו.

ח׳ויאמר אל עמו שהם אנשיו, מה שבני ישראל שהם התלמידי חכמים וצדיקים נקראו בתואר בני ישראל להיות רב ועצום, הוא ממנו, ר"ל מאתנו - על דרך (מלכים א יז, יח) באת אלי להזכיר את עוני, עד עכשיו הייתי צדקות וכו', כך אלולי הם היינו אנחנו רב ועצום בתואר צדיקים. לכך הבה נתחכמה לו וכו'. וכאשר יענו אותו להשפילן כן ירבה וכן יפרוץ מאן דזעיר הוא איהו רב, ומה שהיו משפילין הצדיקים שביניהם מזה נמשך שהצדיקים היו יותר עולין לגדולה ירבה ויפרוץ לרוב, ויקוצו מפני בני ישראל, וק"ל.

ט׳אמנם אכתי יש לן להבין לשון שמו"ת בני ישראל. ונ"ל דאמרו חז"ל (ברכות ז:) אשר שם שמות בארץ, אל תקרי שמות אלא שמות וכו', ויש להבין מה ענין זה לזה. ונ"ל דשמעתי ממורי כי על ידי פני' חיצונית שהיא קומה שלימה, מזה נברא אדם אחד המצערו וכו', וזהו שכתב האלשיך ותמוגגנו בעונינו וכו' יעו"ש, אם כן יובן אל תקרי שמות אלא על ידי שמות, דשמא גרים איזה פניה, כמו ששמעתי ממורי ראובן ראו שאני בן, ושמעון שיצא שמעו הטוב, ולוי שנתחבר עם כת חסידים כדי שיודו אותו וזה יהודא וכו'. ובזה יובן ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה במיצר, והיינו ראובן שמעון לוי, וק"ל. וז"ש וימת יוסף שאסף כל חרפתו, היפך הנ"ל. ובא משה ותיקן כל זה ויקח משה את עצמות יוסף עמו (שמות יג, יט), וגאל ישראל ממצרים, והבן.

י׳•

י״אעוד יש לומר, ונבאר הספיקות שכתבתי במקום אחר והם ז' ספיקות ראשונות, וספק ט"ו שייך לכאן, יעו"ש. והמשך ביאור הפסוקים ויאמר אל עמו וגו' עד ויעש להם בתים (א, ט-כא) והספיקות שבהם יבואר ממילא, וגם שאר פסוקים שבסדר זה יבואר אחד לאחד.

י״בואגב נבאר מה שכתבתי במקום אחר ביאור (בראשית מב, ט) מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם, וגומר. וכתבתי שם על דרך הלצה. וכעת נ"ל דמה ענין זה לזה, וגם להבין תואר מרגלים, ושאר המשך הפסוקים (שם שם, ו-ט) ויוסף הוא השליט וגו'.

י״גונבאר משנה (אבות פ"ב מ"ה) במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, וכתבתי מזה במקום אחר. ונבאר משנה (אבות פ"ב מ"ד) אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה. ונבאר משנה עיד[ו]יות פרק ח' (מ"ו) אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין ואף על פי שאין בית וכו', שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא וגו'. וכתבתי מזה במקום אחר.

י״דוכעת נ"ל, דכתבתי לעיל אה"י אשר אה"י וכו' (שמות ג, יד), יעו"ש. וכעת נ"ל למה כפל ג' אה"י הרומז על הגלות כמה שאמרו חז"ל (ברכות ט:).

ט״וונראה, דנודע מה שכתב בתיקונים (תס"ט ק:) כי האדם נקרא עולם קטן, וזה סוד מ"ש בש"ס (תענית כה.) רבי אלעזר בן פדת אי בעית דאחריב עלמא וכו', והאדם נכלל מן ע' אומות וע' שרים והם ע' עורקין דכבדא, ויותרת הכבד היא אשת זנונים, וס"ם בעלה וכו', יעו"ש, וכל מה שיש בעולם יש בשנה ובנפש האדם בסוד עולם שנה נפש המבואר בספר יצירה (פ"ו מ"א), וכמו שיש י"ב מזלות בעולם טלה שור וכו', כך יש שנים עשר חדשים בשנה, ניסן וכו', וכך יש שנים עשר מנהיגים בנפש אדם ב' ידים וב' רגלים וכו', יעו"ש (פ"ה מ"ג). וכמו שיש מלך בעולם כך יש בשנה ובנפש האדם, כי משכן הנשמה במוח האדם כמלך על כסאו, ומשכן הרוח בלב כמלך במלחמה וכו'.

ט״זוכל זה כשהעולמות כתיקונן, כד אכשיר דרי ומוסיפין כח וגבורה בעולמות העליונים בסוד (תהלים סח, לב) תנו עוז לאלקים. מה שאין כן כד לא אכשיר דרי, אז צור ילדך תשי (דברים לב, יח) מתישין כח של מעלה, וגורמין ג' מיני גלות בסוד תחת שלש רגזה ארץ שזכר במשלי סימן ל' (כא-כג) תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גברתה וגו', א' הוא גלות השכינה כביכול, כמ"ש (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שולחה אמכם, וכמ"ש בתיקונים (ת"ו כב.) ויפן כה וכה וירא כי אין איש (שמות ב, יב) לתברא בית האסורין דילה שיאמר לאסורים צאו (ישעיה מט, ט) וכו', יעו"ש. ב' גלות הנשמה שירדה ממקומה על ידי עונות האדם ממקום מושבה ברום המעלות במוח האדם וירדה עד הרגלים, בסוד (רות ג, ז) ותגל מרגלותיו ותשכב, ושם הוא רשות הסטרא אחרא, כי רגלי' יורדות מות (משלי ה, ה), ואז אין הנשמה שולטת, שאינה ברשותה, כי רשות אחרים עלי' שהם האיברים שבאדם, שהם כח ע' אומות והשרים והסטרא אחרא. ג' גלות הגשמי הנמשך מן ב' גליות הנ"ל, כמ"ש (דברים כח, סד) והפיצך בגוים [וגו'] ועבדת שם אלהים אחרים וגו'.

י״זאמנם יש בזה ב' בחינות, א' לשלומי אמוני ישראל בני עלי' שהם מועטין, דעייל ונפיק. בחינה ב' דעייל ולא נפיק טב לי' דלא איברי שנאמר בזוהר (ח"ג רצב.) וכו'.

י״חוהענין עייל ונפיק הוא עמוק עמוק מי ימצאנו, אך דרך מלבוש יש לבאר, כי גם בני עלי' אי אפשר שיעמדו תמיד על מדריגה אחת, כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), ולפעמים יורד ממדריגתו על ידי הירידה של הנשמה ורוחו ונפשו שירדו ממקום מושבם לחוץ ממקומם תחת רשות האיברים, שהם כח ע' אומות והשרים והסטרא אחרא כנ"ל, שאז רשות אחרים עליהם, ואינן יכולין לעסוק בתורת ועבודת השי"ת כראוי, ומכל מקום אינו מייאש את עצמו מתורתו ועבודתו של השי"ת מכל וכל, רק מצפה לישועה, וכמ"ש (ישעיה ח, יג) וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב וגו', ונותן לב להבין ולדעת (כל) [כי] בכל המדריגות אינו נפרד ממנו יתברך, שמלכותו בכל משלה (תהלים קג, יט) גם בתוך הקליפות כנודע, ואז יקיים בעצמו מבטן שאול שוועתי אליך וגו' (יונה ב, ג), ואז עושה יחוד ומעלה מיין נוקבין מעמקא דתהומא תתאה עד רום המעלות, שהוא מעלה נפלאה, וכמו ששמעתי ממורי זלה"ה יחבק לה בעלה ביסודא דילה וכו' (פיוט האר"י ז"ל סעודת ליל שבת), ודפח"ח. וזה סוד וירד אברם (בראשית יב, י - יג, א) שהיא הנשמה מצרימה וגו' ויעל אברם ממצרים - שחזרה הנשמה למקום מעלתה, דעייל ונפיק. וכן יצחק בארץ פלשתים, וכן יעקב וילך חרנה (בראשית כח, י) כמ"ש בזוהר (ח"א קמז:) וכו', וכן אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך (בראשית מו, ד), שתחזור הנשמה אל רום מעלתה, ג"כ עלה - שהעלה עמה גם כן ניצוצין ממדריגה תחתונה, והבן.

י״טובזה נ"ל לפרש ותשובתו הרמתה כי שם ביתו וגו' (שמואל א ז, יז), בכל המדריגות שהיה עובד ה' היה כמו בביתו בלי שום מונע וביטול, וכל זה שמעתי מן מוהר"ן, ודפח"ח. ולי נראה על דרך הנ"ל, כי שמואל הרמתי היה מסבב והולך מידי שנה בשנה וגו' ותשובתו הרמתה כי שם ביתו וגו' (שמואל א שם, טז-יז), ר"ל גם שהיה נשמתו יורד(ו)ת לפעמים ממקומה, וסבב בכל האיברים שהם חלק וכח העמים וסטרא אחרא, ואח"כ תשובתו הרמתה וגו', שחזרה הנשמה לרום מעלתה לשכון במוח, כי שם ביתו, והוא מדריגה עייל ונפ[י]ק, והבן.

כ׳ובזה נראה לי לבאר מה שכתב בזוהר פ' בשלח (ח"ב נז:) ולזמנא דאתי כתיב פסוק זכריה סימן (ג') [ט'] (פסוק ט) גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא, ודרשו בזוהר בשלח דף נ"ז (ע"ב), צדיק ומושיע לא קאמר וכו', הוא נושע ודאי וכו', יעו"ש. והענין, כי יד על כס י"ה (שמות יז, טז), כי נשבע השי"ת שאין כסאו ושמו שלם עד לעתיד שינקום מעמלק וכו' (עי' תנחומא תצא יא), ואם כן חסר א' מן כסא, וב' אותיות אחרונות של השם, הרי הו"א, וזה שאמר ונושע הו"א ודאי, והבן. ולפי הנ"ל אתי לומר נחמה על ג' מיני הגלות לנחם, גילי מאד בת ציון, נגד גלות השכינה שהיא בת ציון יסוד. הריעי בת ירושלים, נגד גלות הנשמה שהיא בת ירושלים מלכות. שיחזור כל אחד למקומו כמלך על כסאו, וזה סוד הנה מלכך יבא לך, כי גם הנשמה כשתחזור למקומה נקרא כנ"ל מלך הגוים על ע' שרים שהם בגוף. ואז צדיק ונושע הו"א, שעל ידי הצדיק נושע מן גלות הנרמז בתיבת הו"א, כי גלות השכינה נרמ(ו)ז באות א' בסוד נרגן מפריד אלוף (משלי טז, כח), וגלות הנשמה, שהיא הדעת, נרמז באות ו' כנודע, וגלות הגשמי באות ה' שמקנן בעשיה כנודע, ועל ידי הצדיק המחזיר עטרה ליושנה אז צדיק ונושע הו"א, והבן.

כ״אובזה נבאר מה שנאמר בתוך צ"ח קללות שבמשנה תורה (דברים כח, לו) יולך ד' אותך ואת מלכך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלקים אחרים וגו'. והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ עד קצה הארץ ועבדת שם אלקים וגו' (שם כח, סד). הקושיא מפורסמת, וכי הותרה הרצועה בגלות לעבוד שם אלהים אחרים ע"ז. והתרגום ביא(ו)ר קושיא זו, ומפרש ותפלחון תמן לעממיא פלחי טעותא וגו', וכן פירש רש"י נתינת מסים לכומרי עבודה זרה וכו', אבל לפי פשוטו קשה.

כ״בולדברינו הנ"ל אתי שפיר, דזה בנפש אדם איירי, שאם עושין רצונו של מקום אזי הנשמה במקומו במוח האדם למעלה, ורוח בלב האדם כמלך על כסאו, להתנהג על פיהם כל רמ"ח איברי אדם לעבודתו יתברך. מה שאין כן כשאין עושין רצונו, אז יולך ד' אותך ואת הנשמה שנק' מלכך, בגלות, אל גוי אשר לא ידעת, בסוד ותגל מרגלותיו ותשכב, תחת אברי האדם שהם כח השרים והאומות וסטרא אחרא, ואז עבודתו להשי"ת מתוך חלק ורשות העמים והסטרא אחרא נקרא עובד עבודה זרה בטהרה, שמושך השפע מלמעלה אל כח השר והסטרא אחרא שהם תחת רשותו על ידי תפלתו ועבודתו, וכמ"ש בש"ס בפרק קמא דעבודה זרה (ח.) אמר רבי ישמעאל, ישראל שבחוץ לארץ הם עובדי עבודה זרה בטהרה, שנאמר (שמות לד, טו) וקרא לך ואכלת מזבחו וכו', ור"ל משעה שקרא לך תחת רשותו אז ואכלת מזבחו, שאתה אוכל משפע שר ההוא, כמ"ש בזוהר תרומה (ח"ב קנב:) תמצית דגעולי עכו"ם אכלי וכו', יעו"ש, והיינו מטעם זה האמור, והיינו ועבדת אלקים אחרים וגו', וז"ש והפיצך ה' בכל העמים, היא ירידת הנשמה באיברי האדם, שהוא רשות וכח העמים, מקצה הארץ שהיא הנשמה במוח קצה הארץ העליון, וירדה עד קצה התחתון בעקב האדם, וזה סוד (סוטה מט:) עקבא דמשיחא חוצפא יסגי וכו', ועבדת שם אלקים אחרים, כאמור.

כ״גואח"כ בפרשת נצבים (דברים ל, ב-ה) ושבת וגו', אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' וגו' והביאך אל הארץ אשר ירשו אבותיך, שהם המוחין שנקרא אבות כנודע, שתחזור השכינה למקומה, והנשמה למקומה, וגם בגשמי יצאו מגלות העמים אל ארץ אבותיך ממש, ויצאו מן ג' מיני גלות הנ"ל, ונרמז בפסוק ושבת עד ה' וגו' ושב ה' אלקיך את שבותך וגו' - שהוא חזרת הנשמה למקומה שהי' שבות"ך, ורחמך. ושב וגו' - שהכתיב ה' יתברך שבות לעצמו, שהוא עצמו שב כביכול מהגלות, כמו שאמרו חז"ל בזה (מגילה כט.), ואז גם בגשמי אם יהי' נדחך וגו' והביאך אל הארץ וגו', והבן כל פרשת תשובה בזה.

כ״דובזה נבאר פסוקי ישעי' סימן נ"ב (ז) מה נאוו (אל) [על] ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלדיך וגו'. ויש להבין ל"ל ג' בחינות שונות הנ"ל, משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה וגו'.

כ״הלבאר זה נבאר מזמור תהלים סימן קך"א (א-ח) שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי וגו', אל יתן למוט רגליך וגו', עד ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם. והספיקות רבו, בכל ט"ו שיר כתיב שיר המעלות, רק כאן כתיב שיר למעלות. ב' למה אשא עין אל ההרים דוקא, ולא לשמים או לה' יתברך, כמ"ש אח"ז עזרי מעם ה' וגו'. ג' תואר שמים וארץ ל"ל. ד' למוט רגליך אין לו שחר. ה' ד' ישמור את הגוף עם הנפש הל"ל, מאי ישמור נפשך לחוד. ו' ישמור צאתך ובואך, באיזה יציאה וביאה מיירי.

כ״וונראה לי דמצינו ד' רגלי חסידיו ישמור (שמואל א ב, ט), דקשה, וכי הרגלים של חסידיו צריכין שימור ולא הראש ושאר איבריו.

כ״זונראה לי דזכרתי ג' מיני גלות הנ"ל, א' גלות השכינה. ב' גלות הנשמה שיורדת ממקומה עד הרגלים, ג' גלות ישראל בין האומות, וכל אחד נמשך מחבירו, וסיבת הכל הוא האדם כמבואר לעיל בסוד עולם שנה נפש האדם.

כ״חוזהו הענין הסולם שראה יעקב (בראשית כח, יב-יג), אדם והוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלדים עולים ויורדים בו, כי בירידתו יורדים כל העולמות צור ילדך תשי (דברים לב, יח) ובעלייתו עולים כולם בסוד (תהלים סח, לה) תנו עוז לאלדים, ומכל מקום ה' נצב עליו לשמרו בעת ירידתו שהנשמה תחת האיברים שהם רשות העמים והסטרא אחרא עד שיחזור לעלות למדריגתו, וכמ"ש (בראשית מו, ד) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך וגו', וכנ"ל.

כ״טובזה תבין כל הפרשה שם (בראשית כח, יג - כט, א) הארץ אשר אתה שוכב עלי', במדריגה תחתונה. לך אתננה, לברר משם ניצוצין וגו'. והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, ר"ל בהילוך הנשמה בתוך האיברים שהם כח הסטרא אחרא. והשיבותיך, הנשמה למקומה וגו'. וז"ש וידר יעקב וגו' ושמרני וגו' ושבתי בשלום אל בית אבי, ר"ל שהנשמה תחזור למקומה במוח, (שהיא) [שהוא] בית אבי כנ"ל. וישא יעקב רגליו, ופירשו חז"ל משנתבשר בשמירה נשא לבו את רגליו וכו', ר"ל מה שהי' תחלה הרוח שוכן בלב, ואח"כ ירד עד רגליו, עכשיו על ידי שמחה של הבשורה חזר הרוח מן רגליו אל הלב, וזהו נשא לבו את רגליו, והבן. והוא על דרך (בראשית מה, כז) ותחי רוח יעקב, שחזר הרוח למקומו, והבן.

ל׳ובזה יובן שיר למעלות, ר"ל ג' בחינות עולם שנה נפש הנ"ל שכל אחד מצפה לישועה שיחזור כל אחד למעלתו. וז"ש אשא עיני אל ההרים שהם האבות, כמ"ש בסבא פרשת משפטים דף ק"י (ע"א) תלת קדמאין נקראים הרים וכו', ור"ל המוחין נקראים אבות, והיא מקום מיוחד לנשמה כנודע, ועתה בגלות ירדה ממקומה ואומרת אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי, שתוכל לחזור ולעלות למקומה אל ההרים שהיא מושב המוחין.

ל״אוהיא משיבה לעצמה שבטחונה בידו"ד שהוא גם כן בגלות, ואז ודאי יעשה למען שמו, וז"ש עזרי מעם ידו"ד, דכתבו התוספות בקדושין דף ל"א (ע"ב ד"ה אסתייעא) משל לבת מלך שאבדה כד של זהב, ואז שמחה בת העני שנפל כד חרס שיעלה עמה וכו', וכמ"ש (במדבר כ, טז) וישלח מלאך ויוציאנו, ר"ל על ידי ששלח השכינה שנק' [מלאך] בגלות, על ידי זה ויוציאנו משם גם כן, וז"ש (ישעיה סג, ט) בכל צרתם לו"א צר, ודפח"ח.

ל״בוז"ש עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, ר"ל שעשה אדם מוצב ארצה וראשו בשמים, שירד ויעלה כדי לברר הניצוצין, כמו שכתבתי במקום אחר, ומכל מקום וה' נצב עליו לשומרו בירידתו עד הרגלים, וז"ש אל יתן למוט רגליך דייקא, וז"ש רגלי חסידיו ישמור, ר"ל כשיורד הנשמה עד הרגלים יש סכנה כנ"ל, ואז צריך שימור, וז"ש אל ינום שומריך. וגו' על יד ימינך, לעשות הטוב שהוא (קהלת י, ב) לב חכם לימינו. ישמרך מכל ר"ע, גם שיהיה ברשות איברי' כח הסטרא אחרא שנקרא רע כנודע, כי ישמור את נפש(י)ך, שירדה שיצאה ממקומה עד שובה ובואה אל מקום מעלתו, ושפיר אמר ה' ישמור צאתך ובואך, והבן.

ל״גובזה יובן מה נאוו (אל) [על] ההרים רגלי מבשר, ר"ל כמ"ש וישא יעקב את רגליו, על ידי הבשורה נשא לבו את רגליו, שחזר הנשמה והרוח למקומן מהרגלים עד הלב והמוח וכנ"ל, הכי נמי כך הוא, מה נאוו (אל) [על] ההרים, כשהיו על ההרי"ם, שהם במוחין, הנשמה שהי' ברגליו, והיינו על ידי המבשר, כיעקב הנ"ל, ואז יחזור ג' בחינות הנ"ל בסוד עולם שנה נפש כל אחד למקומו. ומתחיל ממטה למעלה, משמיע שלום הוא מגלות הגשמי של האומות, וכמ"ש האלשיך ה' עוז לעמו יתן (תהלים כט, יא) שהוא התורה הנקרא עוז, גורם שהשי"ת יברך את עמו בשלום, כי העוסק בתורה הוא בן חורין מגלות ושעבוד מלכות, ודפח"ח. מבשר טוב, הוא בחינה ב', שתחזור הנשמה למקומה לקדושה שבימין ששם היצר הטוב, וז"ש מבשר טוב, מה שאין כן בגלות הנשמה היתה תחת כח האומות וסטרא אחרא שנקרא רע בשמאל כנודע. משמיע ישועה, הוא בחינה ג' שהיא ראשונה, גלות השכינה שתחזיר למקומה לציון, וז"ש (ישעיה מב ז) אומר לציון יסו"ד, מלך אלהיך מלכות, שכל אחד נקרא מלך במקומה כנ"ל, והבן.

ל״דובזה נבאר ש"ס דראש השנה (יא.) בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין, שנאמר (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת וגו', בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו וכו'. וכתבתי מזה במקום אחר. וכעת נראה לי, כי י"ב שבטים שמכרו את יוסף למצרים, וקודם זה (בראשית לז, כד) וישליכו אותו הבורה, ודרשו (שבת כב.) והבור רק אין בו מים, אבל נחשים וכו', ודרך רמז מוסר הנ"ל דכתב בספר יצירה (ספ"ה מ"ג) יש י"ב מנהיגים בנפש אדם וכו', ואלו השליכו את יוסף הנשמה והצורה שמוספת והולכת, היפך הגוף והחומר שפוחת, כמו שכתב בעולל[ו]ת אפרים בענין פלוגתא נר חנוכה (שבת כא:), וכתבתי מזה במקום אחר, והשליכו את יוסף תחת האברים כח הסטרא אחרא שהם נחשים ועקרבים, ומכל מקום יוסף נתן דעת להבין שגם שם יש חלק הקדושה בסוד (תהלים קג, יט) ומלכותו בכל משלה, ומשם התפלל לה' יתברך להושיעו מעמקי מצולה, כמו שאמר הכתוב (יונה ב, ג) מבטן שאול שוועתי אליך, ומשם ממצר קראתי י"ה (תהלים קיח, ה), וזכה דעייל ונפק, וחזר הנשמה למקומה במוחין שבראש, שנקרא ראש השנה בסוד עש"ן עולם שנה נפש.

ל״הובזה יובן בראש השנ"ה יצא יוסף מבית האסורין, ר"ל שיצא מרשות של האיברים שהם כח הסטרא אחרא, אשר הנשמה היה שם בבית האסורין, שנאמר עדות ביהוסף, כי המוחין הם ג' אותיות יה"ו כנודע בסוד לולב, ועל ידי דעת זה שמו בצאתו על ארץ מצרים, שהם הרשות סטרא אחרא הנק' ארץ מצרים, שהם המצירים כנודע, והבן.

ל״וובזה יש לפרש ביאור פסוקים הנ"ל דפרשת מקץ, ויוסף הוא השליט על הארץ, ר"ל בסוד צדיק ונושע הו"א שכתבתי לעיל, שעל ידי הצדיק נושע הוא מן ג' גלות הנ"ל בסוד עולם שנה נפש, שהם אותיות הוא, וזה סוד (תהלים קלב, יג) או"ה למושב לו - שחזר כל אחד למקום מושבו, והבן שזהו סוד עייל ונפק, והכי נמי לעבד נמכר יוסף במצרים, שהיה תחת יד האברים שהם כח הסטרא אחרא וכנ"ל, ואח"כ שמו בצאתו על ארץ מצרים, שחזר הנשמה שנק' יוסף למקומו, דעייל ונפק, והו"א השליט על האר"ץ, שהם ארציות האברים שהם כח הסטרא אחרא, וגם הוציא משם ניצוצי הקדושה שנפלו מצד השבירה בסוד רפ"ח ניצוצין, וזהו הו"א המשביר לכל עם הארץ, ששיבר הקליפות הנאחזת בניצוצי הקדושה שהיו תחת עם הארץ, שהם אברי העמים והסטרא אחרא, והוציאן משם, כנודע שהוא עיקר בריאת אדם בעולם הזה להוציא זה על ידי התורה ועבודת השם והמצות, כמ"ש בעץ חיים ובפרי עץ חיים יעו"ש.

ל״זויבאו אחי יוסף, שהם י"ב שבטים שבגוף האדם בסוד עולם שנה נפש, והם י"ב מנהיגים שבנפש אדם כנזכר בספר יצירה פרק ה', יעו"ש, והכוונה שמתחלה שלטו על יוסף, הנשמה, וישליכו אותו הבורה, ואח"כ מכרו אותו מצרימה, ועתה דיוסף עייל ונפיק באו אחי יוסף הנ"ל ונכנעו וישתחוו לו אפים ארצה.

ל״חויאמר אליהם מאין באתם, ויאמרו מארץ כנען לשבר אוכל, ר"ל מאין באתם, כי המחשבה שבמוח נקרא אי"ן כנודע, ומאין באתם למצרים שהוא כח האיברים שהם רשות העמים וסטרא אחרא המצירים ומעיקים להשכינה ולנפש אדם. ויאמרו מארץ כנען לשבור אכל, ר"ל שירדו לארץ כנען, חם אבי כנען, שהיא הסטרא אחרא, כדי לשבר אוכל, לברר מהשבירה אוכל, ניצוץ הקדושה, וכנ"ל.

ל״טויאמר אליהם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם, ר"ל שירידתן עד הרגלים ממוח שנקרא אי"ן כדי לראות ערות ארץ בכוונה מכוונת אין זה נכון, כי אם שירד לאנסו כיוסף הנ"ל. וזהו סוד (משלי כד, טז) שבע יפול צדיק וקם, ולא אמר שבע ירד צדיק וקם, כי אם ירד בכוונה לא מהני, וכמ"ש בעקידה פרשת כי תשא (שער נג) על מאמר חז"ל (ע"ז ד:) ישראל שעשו עגל להורות תשובה, ותמה על זה שאין ראוי לעשות כך וכו', יעו"ש, והכי נמי כך. וזה סוד (יומא פה:) האומר אחטא ואשוב אין מספיקין דשמעתי ממורי וכו', מה שאין כן אם חטא בלא דעת שהוא הירידה, אז שב מהני, והבן, שזהו כלל גדול ולא ניתן לכתוב.

מ׳ובזה יובן משנה הנ"ל במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, ר"ל כי תואר איש הוא מושל ושליט, כמ"ש בתוספות יום טוב, וכאשר אין הנשמה במקום מעלתה במוח שבראש, והרוח אין במקומו בלב, אז אינן בתואר אנשים חשובים, רק משועבדים תחת רשות האומות והסטרא אחרא, שהוא סכנה, ולכך במקום שאין אנשים אז צריך זירוז טפי שישתדל להיות איש נגד כוח[ו]ת הסטרא אחרא להנצל מהם, שיוכל לעלות משם בסוד עייל ונפיק, והבן.

מ״אובזה יובן אל תאמר לכשאפנה אשנה, ר"ל כשהוא יורד ברשות האיברים רשות הסטרא אחרא, על כרחו מטרידין אותו במחשבות זרות ורעות ובטרדות עולם הזה, כדי שלא יהי' פנוי לעמוד על משמרתו בתורת ה' ובעבודת ה', וכמו שכתב הרמב"ם (הל' תשובה, פ"ט ה"א) ענין אם בחוקתי תלכו ונתתי שלום בארץ (ויקרא כו, ג), שהוא הכנה שיהי' פנוי וכו', ובהיפך וכו', יעו"ש. וזהו שאם ימתין עד שיפנה אז אשנה שמא לא תפנה, רק צריך שיהי' גבור נגד הכחות ההם, ואיך שיהי' יעשה את התורה ועבודת ה' גם שלא יפנה, והש"י יסייעו אח"כ, והבן.

מ״בוזהו גם כן כוונת המשנה (שבועות טז.) אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית וכו', שאין הנשמה במקום בית שלה, מקריבין התפלה שבמקום קרבן, והיינו הנ"ל, גם שלא נפנה וכו', והבן.

מ״גובזה יובן המשך הפסוקים ואלה שמות בני ישראל, כי השמות הם הנשמות, ומורי נתן מופת על זה, בקריאת אדם בשמו מתוך השינה וניער משנתו על ידי זה וכו', וקאמר ואלה שמות בני ישראל סבא, כי הנשמות הם בני ישראל סבא ממש, בסוד (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, והשמות עצמם ירדו ובאו מצרימה בסוד (רות ג, ז) ותגל מרגלותיו ותשכב, וזה בעבר והוה ועתיד, לכך אמר ה"באים ולא באו, כי באים מצרימה בהוה גם כן עד העקב, וזה שאמר את יעקב, מכל מקום איש וביתו באו, ר"ל גם שבאו למטה ברשות איברים שהם חלק הסטרא אחרא, מכל מקום הי' כל אחד איש שליט, והם נכנעו לו כמו ביתו שכל איש שורר בביתו, שהכריחו לעשות רצון האיש היא הנשמה כמו בהיותה למעלה בביתו, כמו שמואל הרמתי כי שם ביתו שכתבתי לעיל, יעו"ש. והיא בסוד עייל [ו]נפיק כנ"ל.

מ״דותואר השמות ראובן שמעון וגו', י"ב שבטים הם י"ב פשוט[ו]ת שזכר בספר יצירה פרק ה' (מ"א), וסודן ראי', שמיעה, שיחה, הרהור, הילוך וכו', ומעצמו יובן זה, והבן איך אלו הם באיברי האדם ממש, ראובן היא ראי', שמעון היא שמיעה וכו'. ויוסף הי' במצרים וגו', ופירשו חז"ל שעמד בצדקו וכו', ור"ל כי הנשמה שמוספת והולכת, נקרא יוסף, עמד בצדקו, גם שהי' במצרים שירד ברשות איברים שהם כח הסטרא אחרא עמד בצדקו, עד שיצא מרשותן בצאתו על ארץ מצרים והי' מלך, שעלה במעלתו הראשונה בצדקו.

מ״הוכל זה בדור ההוא, מה שאין כן אח"כ וימת יוסף וכל אחיו, שירדו ממעלתן זה, סוד עייל ונפיק, רק עייל ולא נפיק שנקרא מיתה, ואז התחיל ג' מיני גלות הנ"ל, ויקם מלך חדש על מצרים, הוא היצר הרע שמושל בגוף האדם, וחידש גזירותיו, ויאמר אל עמו הם איברים של אדם שכולם סרים למשמעתו בחמדת העולם הזה, ונקרא עמו, הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו, ר"ל מה שהוא רב ועצום וחשוב בתורתו ועבודתו, שפועלת הנשמה על ידי כלי המעשה שהם איברי האדם, שהם ממנו, תחת ממשלתינו, לכך הבה נתחכמה לו פן ירבה וכו' ועל"ה מן האר"ץ שיחזור לעלות מן הארץ, שהיא ירידתו עתה בארץ, שיהי' בבחינת עייל ונפיק, לכך וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם, להטרידן בטרדת העולם הזה, ולא יהי' פנוי לעסוק בצרכי נשמתו.

מ״וויאמר מלך מצרים למילדות העבריות שפרה ופועה וגו', ר"ל הנשמה ורוח הם מוליד[ו]ת מעשים טובים שנקרא בנים, כי בלא דעת שהיא הנשמה נפש לא טוב (משלי יט, ב), מה שאין כן הנשמה שהיא מוח חכמה תחי' בעלי' (קהלת ז, יב), ורוח נקרא פועה שמדברת, כי נק' רוח ממללא, והנשמה משפרת מן מחשבה רעה וזרה.

מ״זואמר להם, (בילדכם) [בילדכן] את העברי[ו]ת וראיתם על האבנים, שהם אותיות שנקרא אבנים, כמו שכתב בספר יצירה (פ"ד מי"ב) ב' אבנים בונות ב' בתים וגו', ר"ל בשעת תורה ותפלה שלהם, וראיתם אם בן הוא, רוצה לומר, שאם הוא זכה וברורה בלי פני' חיצוניות, שזה נקרא בן, אז והמיתן אותו, לבלבל מחשבתו ודיבורו שלא יעשה פרי. ואם בת היא, שהוא מלא גאוה ופניי' חיצונית שנקרא בת, אז תחיון, הניחו לו, כי נתן בזה כח לסטרא אחרא.

מ״חותיראן המילדות את האלדי' ולא עשו כאשר דבר אליהם מלך מצרים רק ותחיין את הילדים. לכך שכרן ויעש להם בתים, מדה כנגד מדה, כי ב' אבנים בונות ב' בתים, וג' אבנים וכו', אם כן גרמו על ידי שסייען והתפלל בכוונה שהוא בנין בתים על ידי צירוף אותיות, לכך ויעש להם בתים גם כן, והבן.

מ״טובזה נבאר ש"ס דפסחים (ב., ד.) אור לי"ד בודקין את החמץ וכו', אמר רבי נחמן בר יצחק בשעה שבני אדם מצוין בבתיהם, ואור הנר יפה לבדיקה. וכתב בטור אורח חיים סימן תל"א וכו', והקשה הבית יוסף וכו', והטורי זהב (סק"א) הקשה וכו', יעו"ש. וכתבתי ביאור זה במקום אחר.

נ׳וכעת נראה לי, דזכרתי לעיל ג' מיני גלות וכו', וא' מהם שהנשמה אינה בביתה המיוחד לה במוחין, רק שירדה בסוד (רות ג, ז) ותגל מרגלותיו ותשכב, ואז היא האיברים שהם כח האומות והסטרא אחרא ויצר הרע, אינה שולטות לגמור פעולות הטוב, כמו בהיותה בביתה שהי' איש שורר בביתו, מה שאין כן עתה עבד היצר הרע כי ימלוך ושליט על הנשמה, ואז היצר הרע מראה פנים להתיר האסור לאסור המותר, כי יודע לטהר השרץ בק"ן טעמים, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"א) כמו חולי הגוף טועם מר למתוק, כך חולי הנפשות וכו'.

נ״אובזה יובן, אור לי"ד, שאז זמן ביאת היצר הטוב ושליטת הנשמה שנקרא נר, כמ"ש (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם, ולכך מיד בודקין את החמץ, שהוא היצר הרע, לאור הנשמה שנקרא הנר דייקא. ומפרש רב נחמן בר יצחק שפיר בשעה שבני אדם מצוין בבתי"הם דייקא, ר"ל שהנשמה שנקרא בני אדם, הוא בביתו, במוחין, שאז שורר בביתו, ואז אור הנר של הנשמה יפה לבדיקה ולבער חמצו של היצר הרע מרשות ואיברי האדם, שלא יראה חמץ ושאור בכל גבולך (שמות יג, ז), שהם רמ"ח איברים ושס"ה גידי', מה שאין כן כשאין הנשמה בביתו, אז על ידי שליטת היצר הרע מבער היצר טוב, והחמץ שליט במקומו, ותחת ג' מיני גלות הנ"ל רגזה ארץ, תחת עבד כי ימלוך, ושפחה כי תירש גברתה וגו' (משלי ל, כא-כג). לכך החכם עיניו בראשו, וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו (בראשית כב, ג), שהנשמה שנקרא אברהם, יזרז את עצמו בבוקר, בבחרות, בביאת היצר טוב, מיד יראה לחבוש ולהכניע חומרו, שהוא היצר הרע, וכמו שכתב בעוללת אפרים (מאמר ר) מזה, וכמ"ש (משלי כב, ו) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו, והבן.

נ״בעוד יש לומר דכתבתי במקום אחר ביאור פסוק (שמות כב, ט-י) כי יתן איש אל רעהו וכו', עד חכמה ומוסר אוילים בזו (משלי א, ז), ולקח בעליו השבועה ולא ישלם, וק"ל, יעו"ש.

נ״גובזה יובן, אור לי"ד בודקין החמץ לאור הנר, שאנשי הצורה אנשי הנשמה שנקרא נר, כמ"ש (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם, שהם רופאי הנפשות החולים האומרים לרע טוב, כמו שכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"א) וכו'. ובא רב נחמן בר יצחק וכו', וכמו שכתבתי במקום אחר אלופינו מסובלים וגו' אשרי העם שככה לו (תהלים קמד, יד-טו) שכל אחד מחזיק עצמו לקטן, מה שאין כן אם אומר שהוא הגדול וכו', והכי נמי אם כל אחד אומר שהוא אור הנר וחבירו אין יפה לבדיקה, כי אם שבני אדם מצוי[י]ן בבתיהם דייקא, אז אור הנר יפה לבדיקה, והבן.