צפנת פענח, וארא ט׳Tzofnat Paneach, Vaera 9
א׳עוד ביאור בפ' וידבר אלדים אל משה ויאמר אליו אני ה', וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו', לכן אמור וגו' והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי וכו', ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה (ו, ב-ט). והספיקות עם ביאורן כבר כתבתי במקום אחר.
1
ב׳וכעת נראה לי לבאר משנה פרק קמא דקדושין (לט:) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ. ופירש רש"י מטיבין לו בהאי עלמא, ונוחל את הארץ חיי עולם הבא. ורמינהו אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא וכו'. ומשני, הכי קאמר, העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו. ופריך, מכלל דהנך אפילו בחדא נמי. ומשני שאם היתה שקולה מכרעת וכו'.
2
ג׳והקשה התוספ[ו]ת (ד"ה שאם היתה) ואי תימא בלאו הכי נמי אמרינן (ר"ה יז.) דרב חסד מטה כלפי חסד כשהן שקולים. וי"ל שם הוי בינונים, ובהני הוי צדיקים גמורים. ויש להבין זה.
3
ד׳ונראה לפרש משנה זו בב' אופנים, אופן א' דכתבתי במקום אחר ביאור פלוגתא הרמב"ם (הל' תפלה פ"א ה"א, סה"מ מצוה ה) והרמב"ן (סה"מ שם) בענין התפלה, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. והעולה משם כי בצירוף אנשי החומר עם אנשי הצורה בעסק התפלה, אז נצטרף ב' סוגי התפלה גוף ונשמה כאחד, ונעשה כל המצוה בשלימות וכו', יעו"ש.
4
ה׳ונראה שמלבד התועלת הנ"ל יש עוד תועלת בהתחברות אנשי החומר עם אנשי הצורה בתפלה, דכתבתי במקום אחר ביאור פסוק (בראשית כח, כ) ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, על דרך הלצה, כי צדיקייא אינון שלוחא דמטרוניתא, ומכח חסרון שיש להם שהם חסירי לחם או חסירי לבושים, ידעו שחסרון זה הוא למעלה, ויתפללו למלאות החסרון שם, ולא יתפללו לתועלת עצמן כלל וכו'.
5
ו׳ובזה יובן ונתן לי לחם לאכול, שהוא כפל, להורות כי מצד התפלה אין זה וודאי שיהי' לו לחם לאכול בגשמי, כי התפלה על לחם הוא להמשיך השפע למעלה שנקרא לחם, וכן בגד למעלה הוא חלוקא דרבנן, לכך נדר נדר אם יתן לי לחם לאכול בגשמי ממש, ובגד ללבוש ממש בגשמי, אז יקיים נדרו, וק"ל.
6
ז׳והנה שמעתי מן המנוח החסיד מוהר"ן זלה"ה, כי בהתפלל איש המוני על לחם או בגד שהוא מתפלל בגשמי, מזה נמשך שפע לחם ובגד בגשמי ממש גם לאנשי הצורה שאינם מתפללים על לחם ובגד הגשמי רק ברוחני כנ"ל, ודפח"ח.
7
ח׳והנה מבואר בכתבי האר"י ז"ל כי שם הוי"ה, ב' אותיות ראשונות הוא הנשמה, שנאמר (ישעיה כו, ד) כי בי"ה ה' צור עולמים, ונאמר (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל י"ה, וב' אותיות אחרונות הם לבוש אל ב' אותיות ראשונות וכו', יעו"ש. ולכך אנשי הצורה והנשמה רומזים אל ב' אותיות ראשונות של שם הוי"ה שהיא הנשמה, ואנשי החומר והגוף שהוא לבוש אל הנשמה רומזים אל ב' אותיות אחרונות של השם. ובהתחבר ב' סוגי אנשים אלו אז נתחברו ב' אותיות ראשונות מן שם הוי' אל ב' אותיות אחרונות מהשם.
8
ט׳ונודע כי אותיות מצו"ה הוא ממש אותיות שם הוי"ה, וב' אותיות מ"צ נעלם בחילוף א"ת ב"ש, כמו נשמה שהיא נעלמה בתוך הגוף.
9
י׳ובזה יובן כל העושה מצוה א"חת דייקא, לחבר אותיות מצוה כאחת, דהיינו על ידי חיבור אנשי הצורה עם אנשי הגוף כאחת בתפלה גורמים לעשות מצו"ה אחת, אז תועלת התפלה של אנשי החומר שהוא בגשמי להיטיב להם בעולם הזה, נמשך הטובה גם לאנשי הצורה גם כן בגשמי, לכך מטיבין להם בעולם הזה כפיר[ו]ש רש"י, ותועלת התפלה של אנשי הצורה שהוא ברוחני לעולם הבא, נמשך זה הטובה גם לאנשי החומר, לכך מאריכין ימיו בעולם ארוך, ונוחל את הארץ חיי עולם הבא כפירוש רש"י, וק"ל. ובזה לא קשה מידי קושית הש"ס וקושית התוספות, והבן.
10
י״אועל פי זה נבאר ש"ס דעירובין (יח:) אמר רבי ירמיה מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות שנאמר (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל י"ה. וכתב התוספ[ו]ת (ד"ה כל הנשמה) פירש רבנו חננאל קרי בי' כל הנשמה וכו'.
11
י״בלהבין זה נ"ל דכתבתי במקום אחר דשמעתי ביאור פסוק על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (תהלים לב, ו), כי הטובע בנהר וחבירו רוצה להצילו, משכו עמו, וזש"ה רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו וכו', ודפח"ח. והכא נמי כך, כי העושה מצוה אחת וכו', כתבתי דהכוונה שיתחברו אנשי הצורה עם אנשי החומר בתפלה כנ"ל. אמנם בימי הגלות שהם שכורת ולא מיין, ואנשי המוני עם טרודין בטרדת עולם הזה ובמחשבות זרות, דלכך אמר רבי אלעזר בן עזריה יכולני לפטור את כל העולם כולו מדין תפלה, שנאמר (ישעיה נא, כא) שכורת ולא מיין (עירובין סה.), וכפירוש רש"י, כתבתי ביאור זה במקום אחר דקאי על אנשי העולם שהם אנשי החומר ולא על אנשי הצורה וכו', אם כן בימי הגלות אם ירצו אנשי הצורה להתחבר עם אנשי החומר פן יגרמו להם גם כן בלבול מחשבות זרות מצד האחדות, כאשר פסו אמונים מבני אדם (תהלים יב, ב), אז נמשך גם כן וכו', לכך טוב יותר שלא יתחברו זה בזה, כדי לשטף מים רבים אליו לא יגיעו.
12
י״גובזה יובן, אמר רבי ירמי' מיום שחרב בית המקדש, שהמוני עם הם שכורת ולא מיין בשכורת הגלות, אז דיו לעולם, אנשי הצורה, שישתמשו בשתי אותיות ראשונות מן השם, ולא יתחברו אנשי הצורה עם אנשי החומר לעשות מצו"ה אח"ת כנ"ל, דזה אין שייך בימי הגלות מטעם הנ"ל, שנאמר כל הנשמה תהלל י"ה, כפירוש תוספות פירש רבנו חננאל קרי ביה כל הנשמה, כלומר שאנשי הנשמה יתפללו בפני עצמם בימי הגלות והנשמה ושממה. וז"ש (שמות יז, טז) כי יד על כס י"ה, עד עת הגאולה, אז יהי' השם שלם על דרך הנ"ל גם כן, להתחבר ב' סוגי אנשים כנ"ל, והבן.
13
י״דעוד יש לומר ביאור משנה כל העושה מצוה אחת וכו' (קדושין לט:), דכתבתי במקום אחר ביאור פסוק (דברים כט, ח) למען תשכילו את כל אשר תעשון וגומר, וכל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י), להעלות מלכות מן עשיה שנקרא שם מלכות אנ"י, עד המחשבה שנקרא אין, ונעשה יחוד קב"ה ושכינתי', וגורם שפע וברכה בעולם. ונודע כי ד' אותיות השם הוא בד' עולמות אבי"ע, אמנם המייחד כנ"ל נעשה יחוד בכל העולמות.
14
ט״וובזה יובן כל העושה מצוה אח"ת דייקא, כי מלכות נקרא מצוה, בסוד (אסתר ג, ג) מדוע אתה עובר את מצות המלך, וכאשר מקשר ומעלה מלכות עד הבינה שנקרא אחת, בסוד אחת ואחת (יומא פ"ה מ"ג) כמ"ש בזוהר (זח"ג קב.), או כמו שביאר מורי זלה"ה אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין אלו ואלו דברי אלדים חיים (עירובין יג:), שם אחדות אחד, אז נעשה יחוד בכל העולמות, וגורם שפע בכל העולמות, לכך מטיבין לו גם בעולם הזה ונוחל הארץ חיי עולם הבא, כי הבינה נקרא עולם הבא כנודע, אם כן כאשר העלה מלכות עד הבינה אז הוא גם כן שם, והבן.
15
ט״זובזה יובן וידבר אלדים אל משה, הוא לשון (תהלים מז, ד) ידבר עמים תחתינו, שהוא לשון הנהגה, כך וידבר, להנהיג ולהעלות השכינה שנקרא אלדים עד הדעת, דהיינו אל משה שהוא בחינת הדעת, והיינו על ידי מחשבה בכחך עשה, לכך ויאמר אליו אני ה', שגרם לייחד ב' מידות אני ה' שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.
16
י״ז(וארא אל אברהם, שגרם להעלות מלכות שנקרא וארא שהוא באתגלייא כמ"ש בזוהר וכו', אל אברהם שהוא נקרא קו החסד. אל יצחק קו הגבורה, דהיינו עד ששה קצוות ולא בעולם האחדות שהיא בינה, עד שבא משה וכו', שוב נכלל אברהם אל יצחק, כי תיבת אברהם קרי לכאן ולכאן, ואל יעקב קו אמצעי) שעל ידו נכללו ג' קווין יחד רק בעולם הבנין, אבל בעולם האחדות לא הגיעו, ומ"מ שמי ה' לא נודעתי להם, לייחד שמי ידו"ד עד הדעת לא נתגלה עדיין בחינה זו עד משה, לעשות מצו"ה אחת דייקא, כי אם אין דעת אין בינה (אבות פ"ג מי"ז), והבן.
17
י״חעוד יש לומר דקאי בסוג התפלה, כי אברהם רומז לאנשי הצורה והנשמה. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב שהם שהעלו המלכות שנקרא וארא שהיא באתגלייא כנ"ל, עד חג"ת שהם ו' קצוות שנקרא אבות, ששם יש דבר והיפוכו, בסוד אלו אוסרין ואלו מתירין, ושמי ה' לא נודעתי להם, שלא יוכלו להעלות המלכות עד הדעת ששם אחדות אחד כנ"ל, מה שאין כן על ידי משה רבינו עליו השלום שהי' בחינת הדעת, הי' מעלה מלכות עד הדעת, וז"ש (ב, כה) וידע אלדים, והבן.
18