צפנת פענח, יתרוTzofnat Paneach, Yitro

א׳וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, ויקח יתרו חתן משה את צפורה אשת משה אחר שלוחיה, ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם כי אמר גר וכו', ושם האחד אליעזר וגומר (יח, א-ד). ובתנחומא (יתרו ג) וישמע יתרו, זש"ה (משלי יט, כה) לץ תכה ופתי יערים, לץ תכה זה עמלק, ופתי יערים זה יתרו וכו'. אמר רבי אחא כשעלה משה למרום שמע שהקב"ה אומר הלכה אליעזר בני אומר פרה בת שתים וכו', א"ל עליונים ותחתונים ברשותך ואתה אומר הלכה בשם בשר ודם. אמר לי' עתיד צדיק אחד שיעמוד בעולם לפתוח בפרה תחלה, רבי אליעזר אומר פרה בת שתים וכו', א"ל יהי רצון שיצא מחלצי וכו'. וז"ש שם האחד אליעזר, המיוחד. ויחד יתרו, חד אמר שייחד שמו של הקב"ה, וחד אמר שנעשה יהודי וכו'. בש"ס דחלק (סנהדרין צד.) פליגי רב ושמואל, חד אמר שהעביר חרב חדה על בשרו, וחד אמר שנעשה בשרו וכו'.

ב׳והספיקות בפסוקים מפורש במקום אחר, יעו"ש י"ט ספיקות. עוד יש להקשות קושיא ך', ושם השני אליעזר הל"ל, מאי האחד אליעזר. ואפשר משום זה דרשו חז"ל המיוחד, אליעזר דפרה, והוא תמוה. קש' ך"א, לץ תכה ופתי יערים צריך ביאור. ך"ב לבאר זה כשעלה משה וכו', שאין לו שחר כלל. ך"ג לבאר במה פליגי רב ושמואל. ך"ד הקשה מוהרש"א בחלק (סנהדרין צד.), הא יתרו הי' ממדין, מבני קטורה שחייבים במילה, ומ"ט לא מל כבר. ומשני דקאי על ציצין וכו'.

ג׳ונראה, דאיתא בש"ס דחולין (פט.) אמר רבי יצחק מאי דכתיב (תהלים נח, ב) האמנם אלם צדק תדברון, מה יעשה אדם עצמו בעולם הזה, יעשה עצמו כאלם, יכול אף בדברי תורה, תלמוד לומר צדק תדברון, יכול יגיס דעתו, תלמוד לומר משרים תשפטו בני אדם וכו'. וכבר כתבתי ביאור זה בב' מקומות.

ד׳ונ"ל דהקשה בעקידה (שער סד) על מאמר עקביא במשנה דאבות (פ"ג מ"א) הסתכל בג' דברים וכו', מאין באת מטפה סרוחה וכו'. אדרבה בטענה זו יש לפטור מהדין וכו', עיין לקמן מזה. ובמדרש הרגיש בקושיא זו, ותירץ כי רבי עקיבא במשנה דאבות (פ"ג מי"ד) הוא הי' אומר חביב אדם שנברא בצלם אלדים וכו', בא לתרץ הקושיא שעל עקביא הנ"ל, שיותר נכון שיסתכל בשלימות נפשו שנברא בצלם אלהים, ולא בפחיתת חומרו שבא מטפה סרוחה וכו', יעו"ש.

ה׳ואני כתבתי, כי עקביא בעצמו בא לתרץ קושיא זו, כי צריך האדם שיעשה לו עזר מפני יצר הרע, על ידי שיעשה כנגדו היפך היצר הרע, שאם היצר הרע משפילו לומר אתה טפה סרוחה אשר מחומר קרצת, איך אפשר שיקדש בגדר הקדושה והחסידות וכו', אז יאחז מדת הגאוה נגד היצר הרע, הלא נפשי חלק אלו"ה ממעל ונברא בצלם אלהים, וראוי ליכנס בגדר הקדושה והחסידות, וכמו שכתבתי במקום אחר בשם מורי ביאור משנה (אבות פ"ה מי"ט) ומה בין תלמידי אברהם אבינו לבין תלמידי בלעם וכו', יעו"ש. ועיין ביאור קושיא הנ"ל במקום אחר, וביאור פסוק (מלכים א ד, כג) בנך המת ובני החי וגו', יעו"ש. וזה שאמר עקביא הסתכל וגו', שאם יצר הרע מגיס רוחו יעשה עזר כנגדו ויסתכל בשפלות חומרו, שהוא בא מטפה סרוחה, ואיך יתגאה וכו'. ואם יצר הרע משפילו, שאינו כדאי ליכנס בגדר החסידות, יעשה עזר כנגדו להגיס רוחו מצד נשמתו, שהיא מרום המעלות ומצד חשיבותה, דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה בעצמו, והיינו חשיבות הנשמה, וכמ"ש בעקידה (שער סג) ענין יונה וכו', יעו"ש. אם כן ביאר עקביא עצמו קושית בעל עקידה וקושית מדרש, ולק"מ.

ו׳ובזה יובן ש"ס דחולין הנ"ל, אמר רבי יצחק מאי דכתיב האמנם אלם וגו', יעשה אדם עצמו אלם בעולם הזה, כי ערום יעשה בדעת, שיהיו במשקל שיהי' מפתח שפתיו משרים, וקודם שיוצא הדיבור הוא ברשותו מה שאין כן אח"כ אין הדיבור ברשותו להחזיר מה שהוציא בפיו וכמאמר החכם (מבחר הפנינים ש' השתיקה), לכך לא מצאתי לגוף טוב משתיקה (אבות פ"א מי"ז), ויעשה עצמו בעניני עולם הזה אלם. יכול אף בדברי תורה וכו', אינו לשון בתמי' אלא בניחותא, כי לפעמים יכול להיות אף במילי דשמיא ובדברי תורה יעשה עצמו אלם, והראי' שנאמר צדק תדברון, והכוונה על דרך שאמר בש"ס (עי' ברכות סג.) אם התורה חביבה פזר ואם לאו כנס, מוטב שיהיו שוגגין וכו' (שבת קמח:), וז"ש צדק תדברון, ר"ל אם יוכל להצדיק הבריות שישמעו ויעשו, כמ"ש (ישעיה נה, ג) שמעו ותחי נפשכם, אז תדברון, ומכללו נשמע שאם לא ישמעו אם כן יתחייב אותם יותר, אז כאלם לא יפתח פיו אף בדברי תורה. וכן משמעות בניחותא יכול יגיס דעתו - אם צריך נגד יצר הרע, שנאמר משרים וכו', עיין במקום אחר, ועיין אח"ז, לכך ערום יעשה בדעת ויראה לכאן ולכאן, לפי הדור והזמן, עת לחשות ועת לדבר.

ז׳ובזה נראה לי לבאר ש"ס דפסחים (ב., ד.) אור לי"ד בודקין החמץ לאור הנר וכו', אמר רב נחמן בר יצחק בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה וכו'. והקשה הט"ז (או"ח סי' תלא סק"א) ל"ל ב' טעמים וכו', ובארתי זה במקומות הרבה. ועיין עוד במקום אחר מה שכתב הר"ן כח הדמיון יש לו ממשלה יותר מכח השכלי מחמת קדימת הזמן וכו', יעו"ש, אם כן ראוי מיד בבא כח השכלי אור לי"ד, מיד יבדוק החמץ וכו', וק"ל.

ח׳עוד יש לומר, דשמעתי ממורי קושיא, דכתב בזוהר בכל אות יוכל להסתכל בו מסוף עולם עד סופו וכו', וזה אינו בדור הזה וכו'. ומשני, יש אדם שנק' עיני עדה וכו', וכאשר הסומא אוחז אור האבוקה וכו', ודפח"ח, עיין זה במקום אחר, יעו"ש. ובזה יובן, אור לי"ד מיד בודקין החמץ, מטעם הנ"ל, שבלאו הכי קדמה ממשלת כח הדמיון, לכך על כל פנים מיד בבא כח השכלי בודקין החמץ. לאור הנר, ר"ל כי אין הסומא רואה המכשלות בדרכים, כי אם שיש בידו אור הנר והאבוקה שהוא התלמיד חכם אשר לאורו יסע וילך דרך המישור.

ט׳אך דכל זה כשהנשמה הנק' אדם וכמ"ש בזוהר (ח"א כ:) הגוף נק' בשר אדם ונשמה מלגאו נק' אדם וכו', בביתו, בתוך גופו, אז אור הנר יפה לבדיקה. מה שאין כן כשאין בני אדם מצוי[י]ן בביתם, שנסתלקה הנשמה מגופו, ומשום זה הרשעים בחייהם קרוים מתים, אז לא מהני תוכחת מוסר של הת"ח, כי חכמה ומוסר אוילים בזו (משלי א, ז), והתלמיד חכם כאלם לא יפתח פיו בתוכחת מוסר, וכמאמר הנביא ישעי' סימן ו' (י) השמן לב העם הזה וגו' פן יראה וגו', עיין במקום אחר מזה, ואומר עד מתי וגו'. וזהו כוונת רב נחמן בר יצחק, בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם אז אור הנר יפה לבדיקה, וק"ל. ועל דרך זה משלו חכמי המוסר משל התפילה בלי כוונת הלב, שאין בעל הבית בביתו ומבקש שיבא המלך לביתו וכו', והבן.

י׳וכי תימא אם כן איך אמרו חז"ל במשנה (אבות פ"ד מ"ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח וכו', דקשה ל"ל כפל. בל"ז הוי אמינא, חדא בגשמי לא יגוס, ב' ברוחני לא יגוס גם לשם שמים כמו הנ"ל, מה שאין כן עכשיו דמוכח דתלמידי אברהם אבינו הי' בהם מדת בלעם נפש רחבה וכו', מאחר דכוונתם לשם שמים. ומשני, דגם במשנה רימזו הוי שפל רוח בפני כל אד"ם, ר"ל מי שיש לו נשמה שנק' אדם ולהשתמש בו לשם שמים יכול להיות יגוס דעתו וכו', והיינו נמי בניחותא כנ"ל, ומוכח מקרא דת"ל משרים תשפטו בני אדם, ר"ל על פי שכלו ודעתו צריך לשקול בשכלו הקודש איזה משרים, צריך משפט, שהוא ג' דיינים, א' לימין וב' לשמאל וג' המכריע, כך צריך תשפטו אתם בני אדם, אם מכוונין לשם שמים, וכמו שביארתי פ' בכורים במקום אחר מ"ש האלשי"ך, יעו"ש, ובסמוך עיין מה שכתבתי דרך פנימי.

י״אובזה יובן וישמע יתרו, ששמע מלחמות עמלק שהוא היצר הרע, כמו שכתב האלשי"ך, דלפעמים משפילו, ולפעמים מגביהו ומגיס דעתו, וצריך בתחבולות מלחמה שיעזור לעצמו מן כנגדו וכנ"ל. וזהו צחות לשון התורה, שישמע להבין, שיש לפעמים יתרו דהיינו מעלה יתירה באוחז מדות השפלות נגד היצר הרע, והי' נגד עיניו מה שהיה כומר לעבודה זרה, וז"ש כהן מדין, שאין לך שפלות גדול מזה. ולפעמים הוצרך נגד היצר הרע לאחוז במדות הגאוה ושם נגד עיניו להתכבד ולהתגאות מה שהוא חותן המלך, וז"ש חותן משה. ונכתב זה בתורה שיקח כל אדם מוסר זה לעצמו, שהוא כלל הכל.

י״בוזה ששמע יתרו והבין ממה שאירע למשה ולישראל, שמשה הי' בסכנת מיתת חרב וברח להיות גר בארץ כוש, וישראל היו בקושי שעבוד כדי להכניעם ולהשפילם. ואח"כ להגביהם ולהגיס דעתן הוציאם ה' בעצמו ובכבודו ממצרים. וז"ש את כל אשר עשה אלהים, תחלה מדין הדין והיסורין למשה ולישראל עמו, כדי להשפילם, ואח"כ להגיס דעתן כי הוציא ה' את ישראל ממצרים.

י״גולא הזכיר משה כאן כמו ברישא, שנאמר אלהים למשה ולישראל עמו, והל"ל בסיפא גם כן משה וישראל. ונראה דא"צ כאן, דכבר הזכירו במקום אחר, והוא דכתב (שמות ג, ה) של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא וגו', ודרשו בזוהר ובתיקונים של נעליך - התפשטות הגוף והחומר וכו'. והענין, דזכרתי לעיל כי ב' מדות הגאוה והשפלות, זכר עקביא שיקח האדם מוסר לעצמו משפלות הגוף והחומר שהוא מטפה סרוחה, והגאוה ממעלת נשמתו שהיא בצלם אלהים וכנ"ל, והנה משה הי' בל"ז עניו מאוד, וכפירוש רש"י (במדבר יב, ג) סבלן ושפל, לא הוצרך ליקח מוסר השפלות מחומר גופו, לזה נאמר של נעליך מעל רגליך, כי עתה צריך אתה לדבר עם השכינה ולהיות אמצעי, וצריך ליקח מעלת הגאוה מצד נשמתך שהיא אדמת קודש וכו', והבן. ואם כן מעלות הגאוה כבר נאמר למשה, שלא ירצה להשמיט את עצמו מלילך בשליחות וליתן תורה על ידו לומר מי אנכי, כמו שהי' באמת, לכך הודיע הקב"ה שראוי מצד מעלת נשמתו כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. ואח"כ שהוצרך ליתן לישראל, הוצרך לגסי הרוח, שראוים להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, והראי' כי הוציא ה' בעצמו את ישראל ממצרים.

י״דאמנם יתרו ידע שאין הוא זוכה למעלת משה רבינו עליו השלום, לכך ויקח יתרו, אחר שנחשב לחותן משה במעלות החשיבות, חזר ולקח אשת משה אחר שלוחיה, שהוא מוסר השפלות שנלמד מחומר הגוף ששילחו משה והתפשט ממנו כאמור שלא הוצרך משה לזה, אבל יתרו הבין שצריך לזה תמיד, לכך ויקח יתרו מדת השפלות שהיא אשת משה אחר שלוחיה.

ט״ווגם לקח ב' מדות טובות שנק' בניו שהיא תולדת הצדיקים, א' שפלות הנמשך מבן הנקרא גרשם, שהי' גר בארץ נכריה, שהוא שפל ובזוי. ב' מבן הנקרא אליעזר שהיא מעלת הגאוה, שיהי' אל"עזר נגד היצר הרע הרוצה להשפילו, ובזה יהי' אלהי אבי בעזרי ויצילני, וזה נמשך מחרב פרעה, כי חרבו של פרעה הי' הגאוה, כמ"ש (יחזקאל כט, ג) לי יאורי ואני עשיתני, וכמפורש בשער יחודים פרק ו', יעו"ש.

ט״זוזה נראה לי פירוש הפסוק (דברים לג, כט) ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך וגו', ר"ל על ידי שהי' לך חרב גאותך נגד היצר הרע שרצה להשפילך, בזה ויכחשו אויביך לך, שהוא היצר הרע ברוחני וממנו נמשך אויביך בגשמי גם כן, אתה על במותימו תדרוך, וק"ל.

י״זובזה נראה לי פירוש הפסוק (דניאל יב, ב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם, ר"ל שיקיצו מן מדת השפלות שוכני עפר, כמ"ש (ברכות יז.) ונפשי כעפר לכל תהיה, וירצו לאחוז במדת הגאוה, אם הוא לשם שמים נגד היצר הרע הרוצה להשפילו ותופס חרב הגאוה נגדו אז הוא לחיי עולם. מה שאין כן אינך המשתמשים במדת הגאוה לכבוד עצמו ולא לכבוד שמים אזי יהיו לחרפות וגו', וק"ל.

י״חובזה תבין פלוגתא דרב ושמואל, ויחד יתרו, חד אמר שהעביר חרב חדה על בשרו וכו', דנודע כי יצר הרע נקרא קץ כל בשר, כי הוא שליט על הבשר וכו', וז"ש שהעביר חרב חדה, היא חרב גאותך, על בשרו, ר"ל על היצר הרע ששולט על הבשר. וחד אמר בהיפך שאחז במדות השפלות, שעל ידי זה נעשה בשרו חדודין, שהוא בז ונמאס בעיני כל. ובאמת מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי צריך שיראה לכאן ולכאן, ולפעמים תפס הגאוה ולפעמים השפלות.

י״טוזהו גם כן כוונת המדרש ויחד יתרו, שייחד שמו של הקב"ה ר"ל מצד מעלת נשמתו. וחד אמר שנעשה יהודי, ר"ל הכופר בעבודה זרה שהיא הגאוה נקרא יהודי, במעלות השפלות, והיינו ממש כנ"ל, וק"ל.

כ׳ובזה תבין המדרש (שמ"ר כז, ה) וישמע יתרו הדא הוא דכתיב לץ תכה, זה עמלק, ופתי יערים, זה יתרו. ר"ל כדי להכות לץ, כמ"ש (משלי כא, כד) זד יהיר לץ שמו, והיינו היצר הרע שנקרא עמלק, שהוא זד יהיר לץ שמו, שמפתה האדם לאחוז במדת הגאוה שורש לכל העבירות, צריך פתי - כל גיא שוטה, צריך להערים לעשות ההיפך, לאחוז במדת השפלות. והוא הדין שאם בא היצר הרע להשפיל האדם צריך כנגדו מדת הגאוה. וז"ש זה יתרו, כי פתי הי', כהן מדין, על ידי הגאוה שהיא עבודה זרה, ועתה פתי יערים, להתיחס חתן משה שעניו מכל אדם (במדבר יב, ג), וק"ל.

כ״אובזה יובן ענין פרה הנ"ל, דכתבתי במקום אחר שהקשה הראב"ד על הרמב"ם דה"ל לחשוב שתים מטמא טהורים ומטהר טמאים וכו', וכתבתי עוד מזה במקום אחר יעו"ש. והעולה משם, החושב עצמו טהור הוא טמא וכו', וז"ש (איוב יד, ד) מי יתן טהור מטמא לא אחד, יעו"ש.

כ״בוז"ש רבי אחא כשעלה משה למרום וכו', ר"ל דכתב היעב"ץ (אבות פ"ד מ"ד) על ידי השפלות הוא דבוק בו יתברך וכו'. וז"ש על ידי שהי' משה עניו מכל אדם במדת השפלות, זכה שעלה למרום, רום המעלות, וכמ"ש (שמות יט, ג) ומשה עלה אל האלהים. אמנם רוצה הקב"ה להודיעו לפעמים צריך שיאחז הצדיק דרך הגאוה נגד היצר הרע היפך השפלות, שיהי' לו עזר כנגדו, וכנ"ל. לכך שמע קולו של הקב"ה יושב ועוסק בפרשת פרה, ואומר אליעזר בני אומר פרה בת שתים וכו', והכוונה דווקא אליעזר שהוא בני, הוא חידש דווקא דין זה לומר פרה בת שתים, כי פרה אדומה היא הגאוה, אדומה בחטא, שורש לכל עבירות, ומכל מקום יש בה שתים, ב' בחינות, א' המכוין הגאוה לכבוד עצמו בגשמי, ב' המכוין ברוחני לשם שמים, וכמו שזכרתי ביאור הפסוק (דניאל יב, ב) אלה לחיי עולם ואלה לחרפות וגו'. וז"ש פרה בת שתים, שיש בה בחינת הגשמי ובחינת הרוחני, והיינו דווקא מי שרוצה שיהי' אלע"זר נגד היצר הרע, ואז הוא תואר בני, כי (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש, לשבר הקליפות וליקח מהם מדת הגאוה, וכאשר יבואר, ואצלו נודע כי פרה בת שתים כנ"ל. מה שאין כן אצל הרשעים, או אפילו המוני עם המשתמשים בגאוה רק לכבודם ולא לכבוד שמים, אצלם אינה רק בחינה א', וז"ש אליע"זר בנ"י אומר פר"ה בת שתי"ם, ולכך יראה לכאן ולכאן, לפעמים יאחוז השפלות, ולפעמים דרך הגאוה לשם שמים היפך מדריגות משה.

כ״גובתחלה לא נחית לזה, וסבר משה כפשוטו, לכך שאל איך אומר הלכה בשם בשר ודם. עד שפירש לו הקב"ה ואמר עתיד צדי"ק אחד לעמו"ד בעולמ"י וכו', ר"ל כדי שיהי' צדיק במלחמת היצר הרע ולעמוד על עמדו לבל יפול ברשת היצר הרע שבראתי בעולמי כדי שיהי' שכר ועונש. ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחלה, כי תחלה צריך לימוד שלא לשמה, להתפאר, שהיא מדת פרה, וכמ"ש במדרש שמואל במשנה דאבות רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור האדם מתחלה, שיהי' תפארת לעושי' וכו', יעיין שם. ואח"כ יכנוס לשמה, ואז ידע כי צריך שיהי' לו אלע"זר נגד היצר הרע, ולכך רבי אל[י]עזר אומר פרה בת שתים, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות וכו'.

כ״דואז התפלל משה רבינו עליו השלום יהי רצון שיצא מחלצי, ר"ל ממשה שהי' בחינת הדעת, שלא יומסר מדריגה זו כי אם למי שיש בו דעת, כי פן ח"ו ישתמש בזה מי שאין בו דעת ויחריב עולם, וכמו שכתב היעב"ץ (אבות פ"א מי"ב) כי סמים הממיתים ניתן לרופא מומחה להחיות הנפשות, מה שאין כן לאחרים וכו', עיין במקום אחר. והבטיחו הקב"ה שיצא מחלציו מי שיש בו דעת, הדא הוא דכתיב ושם האח"ד אליעזר, אותו המיוחד אליעזר, והיינו על דרך שאמרו חז"ל (עי' במ"ר יט, ו) ל"ך אני מגלה טעמי פרה, על ידי הדעת, ולאחרים חקה, והבן.

כ״הובזה תבין וייחד יתרו, דסבירא לי' שייחד שם הקב"ה וכו'. ובזוהר פ' יתרו דף ס"ח (ע"א) יודוך עמים אלהים יודוך עמים כלם (תהלים סז, ד), כד אתא יתרו כומרא עלאה רברבא רב ממנא דכל טעוון אחרנין ואודי לי' להקב"ה ואמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, כדין אתיקר הקב"ה ביקרא עילא ותתא ולבתר יהיב אורייתא בשלימו דשלטנא על כלא וכו'. והענין, על ידי שלקח יתרו מדת הגאוה של היצר הרע להשתמש בו לשם שמים, נעשה כסא אל הקדושה, ונכנע שמאל בימין, ונעשה אחדות א' בעולם, וז"ש ויחד, שייחד שם הקב"ה, והבן. עיין מזה עוד במקומות אחרים.

כ״ו•

כ״זעוד יש לומר ביאור המשך הפסוקים הנ"ל, וביאור הש"ס דחולין הנ"ל. ונבאר ש"ס דעירובין (יח:) אמר רבי ירמי' מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בב' אותיות, שנאמר (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל י"ה וכו'. וכתבו בתוספות (ד"ה כל הנשמה) פירש רבינו חננאל קרי בי' כל הנשמה וכו'.

כ״חונבאר מה שאמר משה רבינו עליו השלום (שמות ד, י) כבד פה וכבד לשון אנכי וגו', ודרשו בזוהר (ח"ב כה:) שהי' הדיבור בגלות וכו', והיה תשובת הש"י (שמות ז, א) ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהי' נביאך וגו'.

כ״טדכתב בפרי עץ חיים בשער יחודים, תיקוני עונות פרק ז, וזה לשונו: להסיר הגאוה תכוין שם י"ה, כי גאוה גימטריא י"ה, וגם מילוי של י"ה בההין, היינו וד"ה גימטריא גאוה ששורשה בשם י"ה, כי ידו"ד מלך גאות לבש (תהלים צג, א), וכשאדם מתגאה גורם שהקליפות שאין להם אחיזה רק בו' קצוות שהם ו"ה מהשם כנודע, ועתה גורם שיונקים ח"ו מן מלוי ב' אותיות ראשונות י"ה גימטריא גאוה וכו'. וז"ש (תהלים לט, ג) נאלמתי דומיה, דום י"ה, שנסתלק י"ה מן אלהי' שהוא החיות הגורם הדיבור, ונשאר אלם וכו', וזהו גאות פרעה שאמר (יחזקאל כט, ג) לי יאורי ואני עשיתני וכו'. וז"ש (ירמיה יג, יז) במסתרים תבכה נפשי מפני גו(ו)ה, מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם וניתן לאומות העולם וכו' (חגיגה ה:), יעו"ש.

ל׳ונראה לי דז"ש בש"ס מנחליאל במות (במדבר כא, יט) וכו'. ובזוהר חיי שרה (קכב:) מאן דאיהו זעיר איהו רב ורב הוא זעיר וכו', כי על ידי הגאוה גורם ח"ו שפלות ליראת ה', והבן.

ל״אובזה יובן זא"ת תורת העולה וגו' (ויקרא ו, ב), מה שאין כן הי"א העולה וכו', כי על ידי זה שגורם פגם בשם י"ה שיש לו ג' מלויין יה"א אותיות הי"א, על ידי הגאוה, ולכך על מוקדה וגו', והש"י יכפר.

ל״בובזה נבאר פסוק סוף בשלח ויאמר כי יד על כס י"ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור. והספיקות בזה עיין במקום אחר. ונ"ל דמבואר שם כי הליצנות והגאוה במקום אחד, וסודם זד יהיר לץ שמו וכו' (משלי כא, כד), יעו"ש. והנה עמלק שאמרו עליו (שמ"ר כז, ה) לץ תכה זה עמלק, שהי' זד יהיר, ועל ידי הגאוה פגם בשם י"ה שנסתלק ונשאר שם אלם מאלהים, וגם שם בן ד' אינו שלם. וז"ש כי יד על כס, שאין הכסא גימטריא אלהים שלם, וגם שם ידו"ד מלחמה בעמלק, שאין שמו שלם כנ"ל עד שימחה שמו של עמלק, והבן.

ל״גובזה יובן מאמר רבי ירמי' הנ"ל, דאיתא בש"ס דחלק (סנהדרין צח.) אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח, ר"ל היצר הרע שנקרא עמלק שהי' זד יהיר לץ שמו, ויחזור ב' אותיות ראשונות שנסתלקו למעלה עבור הפגם גסי הרוח גאוה גימטריא י"ה, ועתה שיכלו יחזור למקומו ויהי' הכסא שלם ושמו שלם. וזשחז"ל והשיב לב אבות על בנים (מלאכי ג, כד), שהם זו"נ ב' אותיות אחרונות, שיתחברו יחד, יהי' ביאת המשיח במהרה בימינו אמן נצח סלה ועד. וז"ש (איכה א, יג) כל היום דו"ה, כי אלף החמישי יום אחד של הגלות, סוד הוד, נהפך לדו"ה גימטריא גאוה, עבור גסות הרוח הוא גלות, וכנ"ל. וכוונת רבי ירמי' בצחות לשונו מיום שחרב בית המקדש, אשר במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, גאותן של ישראל שנטלה מהם וניתן לאומות העולם, שאחזו הקליפות בב' אותיות ראשונות על ידי הגאוה, ולכך נסתלקו. ואמנם אם העולם יתנו לב לומר דיו לעבד להיות כרבו, בשפלות, ואז ישתמשו בב' אותיות ראשונות שנאמר (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה, וכמ"ש התוספות פירש רבינו חננאל קרי בי' כל הנשמה, לשון שממון ושפלות, משתמש בשם י"ה היפך הגאוה וכנ"ל, והבן.

ל״דוז"ש ה' מלך גאות לבש (תהלים צג, א), ר"ל כאשר יתחברו ב' אותיות י"ה עם ו"ה שאז ידו"ד מלך, אז גאות לבש, שהוא אחר שסר יניקת הקליפות מן שם י"ה גימטריא גאוה, וניטל גאותן של ישראל מאומות העולם, וחזר עטרה ליושנה וניתן למלך הכבוד, אז ידו"ד מלך גאות לבש. אבל בתחלה שלא הי' שמו שלם, ולא לבש הגאות מפני שאחזו בהם הקליפות, ואחר שיכלו גסי הרוח חזר התיקון למקומו, והבן. ובזה סרה קושיא שהקשה ביד יוסף הא הש"י שונא הגאוה כמ"ש (ישעיה נז, טו) אשכ[ו]ן את דכא, ואיך לבש הגאוה, ומשני לצורך תיקון המלוכה הוצרך ללבוש הגאוה וכו'. ולדברינו אתי שפיר שהוא יחוד שמו יתברך, והבן.

ל״הובזה יובן ש"ס דחולין (פט.) דדרש מאי דכתיב (תהלים נח, ב) האמנם אלם צדק תדברון וכו', מה יעשה אדם בעולם הזה, שהוא עלמא דשקרא להתפאר ולהתגאות, ועל ידי זה נשאר רק שם אל"ם מן אלהי', לכך יעשה עצמו אלם, שידע כי פגם הגאוה גרם זה שנסתלק י"ה ונשאר אל"ם, ובהרגישו החולי יבקש רפואה להסיר הגאוה, וכשיכלו גסי הרוח יבא בן דוד במהרה בימינו, ויחזור שם י"ה להתחבר עם אל"ם, שהוא החיות הגורם הדיבור, ומה שהי' נאלמתי דומי' דום י"ה וכנ"ל, עכשיו צד"ק תד"ברון וכו'.

ל״ווז"ש משה רבינו עליו השלום כי כבד פה וכבד לשון אנכי, שהדיבור בגלות על ידי גאות פרעה, שנסתלק י"ה ונשאר אל"ם, עד שהשיבו הש"י ראה נתתיך אלהים לפרעה, שעל ידי המכות לפרעה על ידי שם אלהי' באו לו הדין והיסורין, ועל ידי זה נכנע ונסתלק הגאוה אחיזת הקליפות בשם י"ה גימטריא גאוה, וחזר שם י"ה להתחבר עם אל"ם ונעשה אלהים, ולא יהי' הדיבור בגלות, והבן.

ל״זוז"ש (בראשית נ, כד) ואלהים פקוד יפקוד אתכם, ר"ל דתיבת פקידה יש לו ב' משמעות, א' לשון חסרון (שמואל א כ, כה) ויפקד מקום דוד. ב' זכירה. וזה נמשך מזה, כאשר יפקוד ויזכור חסרון שם אלהי' שנשאר רק אלם, ויחזור שם י"ה להתחבר עם אלם, אז יפקוד אתכם גם כן.

ל״חוזהו כוונת הפסוק (שמות ב, כג) ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים, שירד מגאותו וגדולתו, אז ותעל שועתם אל האלהי', שנתחבר שם י"ה עם אל"ם נעשה שם אלהי'. וז"ש (שם, כה) ויד"ע אלהי"ם, לשון חיבור, והבן.

ל״טוכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז, טו), גם כן לעתיד כאשר יכלו גסי הרוח יתחברו מ"י אל"ה שרימז הסבא פ' משפטים דף ק'. וזהו פקידה כפולה ואהי' אשר אהי' (שמות ג, יד), והבן.

מ׳ובזה יובן וישמע יתרו, שהבין מלחמת עמלק, ר"ל על ידי שהוא עמלק זד יהיר לץ שמו, ופגם בשם י"ה, גימטריא גאוה, שנסתלק מהשם, שאין הכסא גימטריא אלהים שלם, ואין השם שלם עד שימחה שמו, אז יתחבר הכסא והשם, ועל ידי זה לץ תכה, פתי יערים זה יתרו, שהי' גם כן גיא שוטה ופתי, כי הי' כהן מדין, כומר לעבודה זרה, שהיא הגאוה הנקרא עבודה זרה, ועתה על ידי שחזר בו ולקח השפלות מן משה, וזה שיחס עצמו חתן משה, על ידי זה פתי יערים, וחזר שם י"ה, ונעשה יחוד. וז"ש ויחד יתרו, שייחד שמו של הקב"ה, שנעשה הכסא גימטריא אלהים שלם, ושם הוי' שלם. ומפרש אידך יותר, ויחד יתרו, שנעשה יהודי, ר"ל שכפר בעבודה זרה היא הגאוה, נקרא יהודא, שבו שם הוי' וכנ"ל.

מ״אוז"ש את כל אשר עשה אלהי' למשה, ר"ל במה שנאמר למשה נתתיך אלהי' לפרעה, שנעשה הכס"א שלם, ולישראל עמו כי הוציא ידו"ד, ר"ל על ידי יחוד שמו הוציאם ממצרים ומהגלות בגאולה ראשונה, וכן לעתיד שישלח אלי' והשיב לב אבות, י"ה או"א, על בנים, זו"נ, ולב בנים על אבותם (מלאכי ג, כג-כד), והבן.

מ״בוז"ש עתה ידעתי כי גדול ידו"ד - שם ידו"ד שלם, מכל האלהי' - שהכסא גימטריא אלהים שלם, עתה הוא שלימות זה ולא קודם. והטעם כי בדבר אשר זדו, ר"ל על ידי זד יהיר לץ שמו, על ידי שהי' פרעה זד יהיר, ובדבר אשר זדו להיות ז"ד יהיר, גרמו שנסתלק י"ה, ועכשיו לץ תכה, ופתי יערים, נעשה יחוד, הכסא שלם ושמו שלם, והבן.

מ״גפן ב' בפסוק וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלהי' למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים וגו' (יח, א). והספיקות רבו, א' מה דהוי הוי, ולאיזה תועלת בא סיפור זה בתורה. ב' תחלה אמר תואר אלהי', אח"כ הוי'. ג' למשה ולישראל, וכי משה אינו בכלל ישראל. ודרשת חכמינו ז"ל ידוע. ד' עמו מיותר, וכי עד כאן לא ידענו כי ישראל הם עמו ונחלתו. ה' תחלה כולל הכל את כל אשר עשה וגו', ואח"כ עשה פרט רק מהוצאה ממצרים.

מ״דונ"ל, דאיתא בפ"ק דבבא מציעא (ל:) תני רב יוסף והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה זו הדין, אשר יעשון זו לפנים משורת הדין, דאמר רבי יוחנן לא חרבה ירושלים אלא וכו', שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדי לפנים משורת הדין. והקשה התוספות (שם ד"ה לא חרבה) דביומא (ט:) אמרינן מפני שנאת חנם, ויש לומר דהא והא גרמו. ויש לתמוה הא אמר לשון [שלילא] [שלילה], לא חרבה ירושלים אלא וכו', ואיך אמר הא והא גרמו. וכבר ביארתי מזה במקום אחר על פי הרמב"ם וגו', יעו"ש.

מ״הוכעת נראה לי על פי רמז מוסר, דהא והא הכל דבר אחד, ושפיר אמר לשון שלילה. ונבאר ש"ס דעירובין (סה.) יכולני לפטור העולם מדין תפלה וגומר. וגם ש"ס אמר רבי ירמי' כל הנשמה וכו'.

מ״ווהוא, דדרשו חז"ל כי יד על כס י"ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור (שמות יז, טז), נשבע הקב"ה שאין הכסא שלם ואין שמו שלם עד שימחה שמו של עמלק וכו'. ויש לתמוה היפלא מה' כל דבר, למחות שמו של עמלק מיד, ולקעקע ביצתו מיד, ולא שיהי' מלחמה לה' בעמלק מדור דור. והרב האלשי"ך ביאר קושיא זאת כאשר נזכיר בסוף.

מ״זותחלה נבאר מ"ש בפרי עץ חיים בסוד הקדיש, יתגדל ויתקדש שמי' רבא, כי בגלות אין שם אלהי' שלם, רק בסוד נאלמתי דומי' (תהלים לט, ג), שנשאר אל"ם מן אלהי' וכו', וגם שמו אינו שלם כביכול, וז"ש שאין כסא שלם ואין השם שלם וכו'.

מ״חוכדי לבאר ולהלביש דבר זה, נראה לי דכתב בפרי עץ חיים הלכות פסח סוד גלות מצרים אצל פרעה, וזה לשונו: כי פרעה ומצרים הם כנגד העורף העליון שהוא אחורים של הדעת העליון וכו', יעו"ש. והגואל הוא משה, סוד הדעת.

מ״טוהענין, דשמעתי ממורי ענין תחיית המתים ומשיח הוא סוד הדעת וכו', ודפח"ח. וכאשר נדע סוד גלות מצרים וגאולת מצרים שיש בכל אדם וכל זמן, בעבר ועתיד והווה, ומה שהי' הוא שיהי', יבואר קושיא הנ"ל שאי אפשר למחות שמו של עמלק מיד וצריך שיהי' מלחמה זו בכל דור ודור עד ביאת משיח במהרה בימינו.

נ׳דנודע, כמו שיש רמ"ח איברים ושס"ה גידים באדם פרטי, כך יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים בכללות עיר או מדינה או העולם, וזה נקרא ראש, וזה נקרא עיני העדה, וזה נקרא רגל בסוד (במדבר יא, כא) שש מאות אלף רגלי העם. וכמו שבאדם פרטי הנשמה השורה בדעת היא המחי' כל האיברים כל זמן שהם בחיבור אחד, שיהי' מעשה כל איבריו על פי הדעת, כמו ששמעתי ממורי ביאור פסוק (קהלת ט, י) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, שיעשה המעשה שעושה בכל איבריו על פי הדעת, ובזה יש התפשטות הדעת בכל איבריו, כך בכללות העולם יש צדיק כמו משה סוד הדעת, ושאר אנשים שבדורו כשהם בחיבור אחד עמו נקראו כולם דור דעה והוא סוד תחיית המתים ומשיח. מה שאין כן ההיפך כשיש פירוד ביניהם נפרדו מהחיות ומהדעת, ואז הוא סיבת הגלות מצרים ופרעה, סוד העורף אחורי הדעת.

נ״אובזה תבין מ"ש (שבת קיט:) כל המבזה תלמיד חכם וכו'. אכן נודע הדבר (שמות ב, יד) שהלשינו על משה ונפרדו מהדעת, וזה סיבת הגלות. ובזה יבואר מה ששמעתי פירוש הפסוק (תהלים יב, ד) יכרת ה' כל שפתי חלקות. על ידי שפתי חלקות כורת ח"ו ומפריד בין שתי אותיות הוי', ודפח"ח.

נ״בוהטעם, דמבואר בכתבי האר"י: כל הנשמה תהלל י"ה (תהלים קנ, ו), כי ב' אותיות הראשונות הם הנשמה וכו', יעו"ש. והנה שם הוי' הוא המהווה כל העולמות והנבראים, כמ"ש (ישעיה כו, ד) כי ביה ה' צור עולמים. ע"כ יש בחינות אלו בנבראים גם כן, לכך התלמידי חכמים והצדיקים הם נשמה, ב' אותיות ראשונות מהשם, והמוני עם הם ב' אותיות אחרונות. וכן בשם הכסא גימטריא אלהי', בעלי הנשמה הם י"ה מאלהים, ועמי הארץ שעוסקים בארצי[ו]ת הגשמי בעלי הגוף הם בסוד אלם נאלמתי דומיה (תהלים לט, ג), וז"ש בש"ס דעירובין יכולני לפטור העולם מדין תפלה, כי העולם הם המוני עם נאלמתי דומי', והבן. וזה סוד הדיבור בגלות וכו' (זח"ב כה:). וכאשר יש חיבור בין אנשי החומר ובין אנשי הצורה, כאשר בא הציו[ו]י בין בתורה ובו תדבק (דברים י, כ) הדבק בתלמידי חכמים, ובין בנביאים (הושע ד, יז) חבור עצבים אפרים הנח לו, אז גורם חיבור ויחוד למעלה בין ב' בחינות אלו, ונעשה הכסא שלם והשם שלם. מה שאין כן על ידי עמלק, שהוא היצר הרע, וכמו שכתב האלשיך על קושיא הנ"ל, אשר כסות ולשון שינה כמ"ש בפרק קמא דראש השנה, שכל עיקר דירתו אינו רק במקום פירוד ומחלוקת, וכמ"ש בש"ס ווי דאפקי' רבי מאיר מההוא ביתא, עד שגרם חורבן בית על ידי שנאת חנם, ונשאר רק כ"ס י"ה, שאין הכסא שלם ואין השם שלם, על ידי שפתי חלקות יכרת וגו', ואי אפשר למחות שמו של עמלק, שהוא היצר הרע, שיש בו צורך לעולם, עד לעתיד שיתבטל היצר הרע של שנאת חנם, ואז (מלאכי ג, כג-כד) הנני שולח לכם את אלי' הנביא והשיב לב אבות על בנים לעשות שלום, ואז יהי' שמי' רבא, הכסא שלם והשם שלם וגדול וכו'.

נ״גובזה מבואר קושית התוספות הנ"ל, כי נודע שיש ג' קוין, והם ג' ספרים הנפתחים בראש השנה (ר"ה טז:), והרשעים הם מצד השמאל קו הדין והגבורה, וחסידים מצד ימין קו החסד והחכמה, והדעת הוא קו האמצעי מכריע בין חכמה ובינה. ובזה יובן, כי על ידי שנאת חנם לא נכנסו לפנים משורת הדין לדבק בתלמידי חכמים, סוד הדעת המכריע שמאל לימין, שהוא לפנים מהדין, ועל ידי זה אין הכסא שלם ואין השם שלם, והוא הגורם חורבן הבי"ת דייקא, שהיא השכינה הנקרא אלהי', שנעשה פירוד, והיא הגלות, ושפיר משני התוספות דהא והא גרמו, כי הכל אחד, והבן.

נ״דובזה יובן וישמע יתרו, ששמע והבין את כל אשר עשה אלהי', ר"ל כל הנסים והגאולה אשר עשה הוא מצד אלהי' שנתייחד ונעשה הכסא שלם, והוא מצד אחדות שהי' למשה ולישראל עמ"ו של משה, שנקרא כולם דור דעה, (וזה נראה לי וידע אלהים (שמות ב, כה) שנ[ת]חבר, והבן), ומזה נמשך כי הוציא ידו"ד את ישראל ממצרים, ר"ל שהוציא השם מיוחד מהגלות עם ישראל ממצרים, שנעשה השם שלם והכסא שלם.

נ״הוז"ש עתה ידעתי כי גדול ה' מכל [ה]אלהי', ר"ל ידע"תי, מצד הדעת, שנתחברו אל הדעת. כי גדול ה', שנעשה השם גדול. וזה נמשך מכל אלהי', שנעשה הכסא שלם. כי בדבר אשר זדו ישראל וגרמו הגלות על ידי הפירוד, כך עתה שנתקן זה נעשה יחוד וגאולה. וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות לעתיד גם כן כך, וזהו שאמר (ישעיה יא, ט) ומלאה הארץ דעה את ה', ר"ל שיתחברו אל אנשי הדעת, ונקרא כולם דור דעה, כמו דורו של משה רבינו עליו השלום שנקרא דור דעה, והבן.

נ״וובזה נבאר ש"ס בעירובין פרק ב' (יח:) אמר רבי ירמי', מיום שחרב בית המקדש, דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות, שנאמר (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה. וכתב התוספ[ו]ת (ד"ה כל הנשמה) פירש רבינו חננאל קרי ביה כל הנשמה וכו'. ור"ל כי על ידי שנאת חינם שגרם חורבן ושממה, אין חיבור בין אנשי החומר לאנשי הצורה, ונשאר אלם לאנשי החומר, נאלמתי דומי', ורק בעלי הנשמה תהלל י"ה, וז"ש דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות, עד שמלאה הארץ דעה.

נ״זוז"ש (שמות י, א) בא אל פרעה למען שתי אותותי אלה [בקרבו], כי סוגי אנשי החומר שהיו בסוד פרעה, חסר מהם ב' אותיות, וכאשר בא משה אל פרעה, סוד הדעת, אז יתחבר שתי אותיות י"ה עם אל"ה סוד אלם, ויהי' גאולה שלימה, וכמו שכתב האר"י זלה"ה בהלכות פסח, יעו"ש.

נ״חובזה נבאר פסוקי התורה (יח, יד-טו) מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב ויאמר כי יהי' להם דבר בא אלי ושפטתי וגו'. והספיקות אשר ראוי לפורטן זכרן האלשיך, כי מאומרו מדוע אתה יושב לבדך, נראה כחס עליו, ומאומרו וכל העם וגו' נראה כמתלונן עליהם. ב' מה זה תשובה כי יבא אלי העם וגו', כי גם יתרו ראה זה והוא מתלונן, ומה משיב על תוכחתו. ג' דהל"ל באים אלי ולמה אמר בא אלי וכו'. גם מאי והודעתי להם את חקי כו'.

נ״טונ"ל דהכוונה מדוע אתה יושב לבדך, ר"ל לעצמך, שהדעת שלך אינו מתפשט בכולם, רק שאתה יושב לבדך, כי משה בחינת הדעת, הוא לבדו לעצמו ולא לאחרים. וכי תימא מחמת פירוד שבינם לבינך, זה אינו, כי כל העם נצבים עליך מן בקר עד ערב, ר"ל כמו (במדבר ב, כ) ועליו מטה מנשה, דהיינו סמוך, וה"נ הם סמוכים לך מן בוקר - שהם מדריגה גדולה, עד ערב - שהם מדריגה תחתונה המוני עם. והשיב, ודאי שאינו יושב לבדו, כי יהי' להם דבר בא, ר"ל דפליגי (גיטין צ.) בית שמאי ובית הלל, וס"ל או ערות או דבר וכו', וז"ס כי יהי' להם גם שאינו ערוה, רק דב"ר, בא אלי, ר"ל אותו דבר בא אלי שמץ מנהו, וכמו כן בא הדעת ממני אליהם, שאני מתחבר עמהם ושפטתי על פי הדעת, להעלות הדבר בשרשו, על פי אחד מג' קוים הידועים, והבן.

ס׳פן ג' וישמע יתרו (יח, א). בש"ס דזבחים (קטז.) מה שמועה שמע ובא, ופליגי תנאי וכו', ורש"י סתם בחומש קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. והקשה המזרחי למה פרט ב' אלו, והשמיט דעת מאן דאמר מתן תורה שמע וכו'. ומהרש"א ביאר דלק"מ, יעו"ש.

ס״אולי נראה, דיש לדקדק לשון קריעת ים סוף, דהל"ל לישנא דקרא (יד, כא) ויבקעו המים, אם כן הל"ל בקיעת ים סוף. ועוד למה נזכר ספורים אלו בתורת ה' תמימה ששמע יתרו וכו', מה דהוי הוי, וע"כ שהוא בעבר ועתיד והוה בכל אדם ובכל זמן.

ס״בלהבין זה, נראה לי לבאר משנה פרק ב' דאבות (מי"א) רבי יהושע אומר עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מ[ה]עולם. וי"ל, וכי עין הרע ושנאת הבריות אינו מצד יצר הרע. והרמב"ם פירש יצר הרע רוב התאוה.

ס״גולי נראה, דאיתא בפרק קמא דסוטה (יא.) ג' היו באותו עצה, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק וכו', יתרו שברח זכה וכו'. לבאר זה, כי האדם שהוא בגדר השכחה נקרא פרעה בסוד העורף, אחורי הדעת הנק' משה, ועל ידי השכחה מה' יסור לבו, ונמשך אחר המותרות ותאוות עולם הזה, והם ג' יועצים שהיו לפרעה, בלעם שהי' עינו רעה, ויתרו הוא יותרת הכבד, כמ"ש בתיקונים הוא היצר הרע, ואיוב, הוא אויב ושנאת הבריות. והשורש הוא יצר הרע - שמחמת יותרת הכבוד עינו רעה בשל אחרים ואויב הבריות שהם נגד כבודו, והם לוט ושתי בנותיו הנז' בזוהר (ח"א קט:, קלז.). וקאמר, יתרו שברח מיותרת הכבוד לילך בדרכי התורה, לכך זכו בניו לישב בלשכת הגזית. ועל ידי שמועה חזר ובא, והקשה בש"ס, מה שמועה שמע יתרו שחזר ובא, ומשני שמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק.

ס״דוכדי לבאר איך יש קריעת ים סוף ומלחמות עמלק בכל אדם ובכל זמן, דכ' בעוללות אפרים דף ל"ג (מאמר קיז), כי התורה נמשלה לים, כמ"ש (עי' ישעיה יא, ט) ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, אלא שנסתמו מקורות וצנורות החכמה, וקרע להם הקב"ה דרך מבוא ומסלול בים החכמה, ונפתחו להם צינורות החכמה בהסיר מהם חשכת החומר אשר הוא מסך מבדיל בין האדם לבין אור שכלו, ובקריעת ים סוף נקרעו כל הימים שהם ז' מיני חכמות וכו', ובגלות הח"ל מקוצר רוח ועבודה קשה נסתמו מקורות החכמה, ולעתיד תחזור החכמה לאיתנה, כמ"ש ומלאה הארץ דעה וגו', יעו"ש.

ס״האך מה שנקרא ים סוף, הגם שביאר שם, יעו"ש, נראה לי דכתב המפרש להרמב"ם בפרק ב' מהלכות יסודי התורה (ה"א) וזה לשונו: ולא נתנו כל המצות והתורה אלא כדי שנבוא למדריגת אהבת הש"י ודביקותו בו, כמ"ש (דברים ל, יט) ובחרת בחיים למען תחיה לאהבה את ה' וכו', יעו"ש. וכן כתב הרב החסיד מוהר"י יעבץ בפרק ד' דאבות (מ"ד) כי פרי כל התורה הוא ובו תדבק (דברים י, כ), ומופת מובהק לזה הוא השפלות, וההיפך הגאוה וכו', יעו"ש. ובזה תבין לשון קריעת ים סוף, ר"ל כדי שיזכה לקרוע לו ים החכמה הוא על ידי השפלות, שיחזיק את עצמו בבחינת סוף כל המדריגות, בבחינת ונפשי כעפר לכל תהי' (ברכות יז.), וכמו שאמרו חז"ל במס' עירובין (נה.) לא בשמים הוא (דברים ל, יב) - לא בגסי הרוח וכו'.

ס״ואך בזה יש חשש מלחמת עמלק, אחר שתבין פסוק (שמות יז, ז-ח) היש ה' בקרבנו אם אין ויבא עמלק וגו', דהל"ל אם לא, וכמו שהקשה בזוהר (ח"ב סד:) וכו'. ונ"ל כי תכלית האדם שיהי' היכל ה', וכמ"ש (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ממש, וכמ"ש האלשיך בפ' תרומה, יעו"ש, אך שיהי' היכל אל משכן הש"י, צריך שיהי' בו מדריגות השפלות, כמ"ש (ישעיה נז, טו) אשכון את דכא ושפל רוח, וכמ"ש החסיד מוהר"י יעבץ מופת מובהק אם מקיים (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, הוא השפלות וכו'. ובזה יובן שנרמז מופת זה בפסוק עצמו, היש ה' בקרבנו, לשכון בתוכינו שמו ית', ומופת לזה אם אי"ן, שהאדם נחשב בעיני עצמו לאפס ואי"ן מגודל שפלותו, כמ"ש (עי' שמות טז, ז) ואנחנו מה.

ס״זאך לזה נסמך ויבא עמלק, על פי שזכרנו במקום אחר משל למלך שביקש רפואה מהרופאים שיחי' לעולם, ונתן לו רפואה שיתרחק מהגאוה ויתקרב לענוה ושפלות, וכל מה שנהג יותר שפלות נכנס בו עצם הגאוה איך נוהג בענוה ושפלות יתירה, עד לבסוף הודיעו שינהג נשיאתו ברמה רק בקרבו ישמור שלא יגבה לבו בזה, וכמ"ש (תהלים קלא, א) ה' לא גבה לבי וכו', יעו"ש. וזה ענין עמלק שהוא היצר הרע, שמתגאה יותר בו בשפלותו לומר לו תמה אני עליך על שפלותך, וז"ש (דברים כה, יח) ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ר"ל מי שעושה עצמו זנב ואחריך לנהוג שפלות יתירה. וז"ש (דברים כה, יז-יט) זכור, לא תשכח וגו', ר"ל בתחלה מוזהר להרחיק מגסות הרוח הגורם שכחה, כמ"ש (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך, וכשירחק מגסות רוח לא ינהג שפלות יתירה, זכור את אשר עשה לך עמלק על ידי שפלות יתירה וכו'. וזהו שאמרו (אבות פ"ד מ"ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח, ר"ל רוח, שבקרבו יהי' שפל, ולא שפלות מגולה, כמו שהי' מעשה עמלק, והבן.

ס״חובזה יובן וישמע יתרו, מה שמועה שמע ובא, ר"ל אחר שברח יתרו מי[ו]תרת הכבוד, מה שמועה שמע שחזר ובא יתרו לנהוג יותרת הכבוד, ומשני שברח לשם שמים להתרחק מיותרת הכבוד, ועכשיו שחזר ובא הוא גם כן לשם שמים, שמע קריעת ים סוף, כי כדי שיזכה לקרוע לו צינורות ים החכמה הוא על ידי שיהי' סוף ושפל, וסמוך לזה מלחמת עמלק על ידי שנוהג שפלות וכו', לכך חזר יתרו ובא לנהוג בכבוד, רק שיהי' שפל רוח בקרבו וכנ"ל, והבן. ובזה מבואר קושית המזרחי, כי רש"י סבירא לי' דקריעת ים סוף היינו מתן תורה וכנ"ל, והבן.

ס״ט•

ע׳עוד יש לומר מדוע אתה יושב לבדך (יח, יד-טז), דבארתי במקום אחר, ביאור קושיא על הש"ס דברכות (לג:) אין לגבי משה זוטרתי, שפתח צנור היראה וכו', יעו"ש.

ע״אוכעת נראה לי, דביאר בזוהר פ' יתרו דף פ"ו ע"ב וזה לשונו: כד אנן קיימין קמי(') דרשב"י מבועין דלבא פתיחין, וכד אתפרשנא מיני' כל מבועין סתימין וכו' וז"ש (במדבר יא, כה) ויאצל מן הרוח וגו', יעו"ש.

ע״בובזה יובן מדוע אתה יושב לבדך, דהי' ראוי לקיים ויאצל מן הרוח וגו', וכל העם נצב עליך, דקיימין קמך, והי' ראוי שיהי' לבם פתוח כמו שהי' ברשב"י וכנ"ל. והשיב כי יהי' להם דבר בא אלי, כמו שהשיב שם (במדבר יא, כט) מי יתן כל עם ה' נביאים בתת ה' את רוחו עליהם, שלא יצטרך לויאצל מן הרוח של משה וגו', כך מי יתן כי יהי' להם דבר נבואה הבא אלי, שיבוא להם גם כן בלי שאצטרך לויאצל ממני עליהם, וק"ל. והי' תשובה זו מצד ענוה, ובאמת ושפטתי וגו' והודעת"י להם וכו', שהשפיע להם דעת וכו', והבן.

ע״ג•

ע״דעוד יש לומר וישמע יתרו וגו' כי הוציא ה' וגו' (יח, א). דכבר ביארתי בפ' ויצא (בראשית כח, כ) אם יהי' אלהים עמדי, אז ודאי ושמרני בדרך הזה וכו', כי הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה (דברים לא, יז), מה שאין כן כשהוא דבוק בתורת ה' וכו', כאשר זכרתי משנה (אבות פ"ג מ"ד) המהלך בדרך ומפנה לבו לבטלה וכו', יעו"ש. והנה יש בזה בחינות שונות, יש ששם הוי' תמיד לנגדו תמיד, ויש שאין בבחינ' זה, רק מחשב בתורה ואינך שמות וכינויים וכו'. וזה סוד קרבה אל נפשי גאלה (תהלים סט, יט) שזכרתי בשם מורי, יעו"ש.

ע״הובזה יובן, כי סוד גלות מצרים שהי' הדעת בגלות, ואח"כ משה סוד הדעת בא וגאלם. וזה סוד ששמע יתרו והבין כי כל אשר עשה הוא מצד שהי' אלהים למשה ולישראל עמו, ר"ל כמו שאמר יעקב אם יהי' אלהים עמדי וכנ"ל, וז"ש כי הוציא ידו"ד, ר"ל על ידי שקיימו (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי, זה השם הוציא את ישראל ממצרים, וק"ל.

ע״ו•

ע״זעוד יש לומר וישמע יתרו (יח, א), דכתבתי במקום אחר בשם מורי, כי נמשך יתרון לאור מכח החושך וכו', יעו"ש. ובזה יובן וישמע יתרו, שהבין שיש יתר שאת ועוז מזה שהי' כהן מדין, שהוא החושך, מזה נמשך תענוג ויתרון לאור שנעשה אח"כ חתן משה, ונודע לו זה, שהבין כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל הדין והיסורין שנק' חושך, ואח"כ היה יתרון ותענוג יותר לאור כשהוציאם ה' ממצרים, והבן.

ע״ח•

ע״טעוד יש לומר ביאור פרשה וישמע יתרו עד כי בדבר אשר זדו עליהם (יח, א-יא). והספיקות מה שזכרו המפרשים, א' הקשה האלשיך: הא תחילה נקרא כהן מדין כשהי' כומר לע"ז, ואחר שנתגייר נקרא יתרו וכו', ואם כן איך יאמר וישמע יתרו, שקורא אותו קודם שנתגייר בשם שקנה אחר שנתגייר. ב' אחר המעלה הזאת שקרא אותו יתרו, חוזר ומפילו עד תהום וקורא אותו כהן מדין. ג' ל"ל חתן משה, שכבר נזכר למעלה (ג, א) ומשה הי' רועה [את] צאן יתרו חותנו כהן מדין. ד' מה שמועה שמע יתרו שלא שמעו כל העולם. וכי תימא כי נוסף ביתרו ששמע ובא, מה שאין כן כל האומות, אם כן קשה מאי טעמא באמת נתחדש ביאה זו ביתרו יותר מכולן אחר שכולן שמעו זה. ה' שתפס רש"י ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ותו לא. וכאשר הקשה המזרחי, יעו"ש.

פ׳ו' הקשה ביד יוסף את כל אשר עשה אלהים למשה, מה עשה למשה, הא שבט לוי לא הי' להם גלות במצרים. ז' שפתח בשניהם למשה ולישראל, וסיים באחד בישראל לבד, באומרו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. ח' תחלה אמר תואר אלהים, ואח"כ אמר כי הוציא ה' ממצרים.

פ״אט' ויקח צפרה אשת משה, דהל"ל צפרה בתו, כי ידוע שהיא אשת משה. יו"ד ל"ל אחר שלוחיה, דודאי הי' אחר שלוחיה, דאל"כ היתה צפורה אצל משה. י"א ושני בניה אשר שם האחד וגו', למה הזכיר פה שמותם. י"ב טעם קריאת שמות אלו להזכירו פה אחר שכבר זכרם למעלה במקומו בפ' שמות.

פ״בי"ג ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים וגו', הלא כבר שמע זה, שנאמר וישמע יתרו את כל וגו'. י"ד ויחד יתרו, למה שמח עכשיו, שכבר שמע ושמח. ט"ו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים, הלא כבר ידע, שהרי פירש מעבודה זרה ונדוהו וכו' (תנחומא שמות יא). ט"ז מכל אלהים וגו', יש לתמוה וכי אלהים המה והשם גדול מהם וכו', וכמ"ש האלשיך, יעו"ש. י"ז כי בדבר אשר זדו וגו', ולא סיים הדבר, והתרגום מתרץ זה, אך העיקר חסר. י"ח תיבת עליהם, אשר זדו עליהם, אין לו שחר כלל. י"ט ל"ל כל הסיפורים בתורה שנק' תורת ה' תמימה, וגם שהוא נצחי' ואיך שייך פרשה זו בכל אדם ובכל זמן.

פ״גוכדי לבאר ספיקות אלו, וביחוד קושית המזרחי הנ"ל, שתפס רש"י ששמע רק קריעת ים סוף ומלחמת עמלק וכו', נראה לבאר תחלה פרשת ויבא עמלק עד מלחמה לה' בעמלק מדור דור (יז, ח-טז).

פ״דוי"ל ויבא עמלק וגו', דיש להפליא על עמלק, כי ראשית גויים עמלק (במדבר כד כ), וכתרגומו ריש קרביא דישראל הוי וכו', דק' מה ראה על ככה שכל האומות היו יראים להלחם בישראל אחר ששמעו כל הנסים ובפרט נס של קריעת ים סוף, וכמאמר רחב (יהושע ב, י-יא) כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף וגו', וימס לבבינו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם וגו', ואם כן איך מלאו לבו של עמלק יותר מכל האומות להלחם בם תחלה שיהי' אחריתו עד אובד, וכמ"ש מלחמה לה' בעמלק מדור דור. ב' דאמר וילחם ברפידים, מה לו להזכיר אם היו ברפידים או במקום אחר. ובש"ס (בכורות ה:) אמרו לפי שריפו ידם מדברי תורה וכו', יש להבין איך שייך בתורה ולימוד ריפוי ידים, כי הקול קול יעקב והידים ידי עשיו (בראשית כז, כב). ג' דחז"ל (שמ"ר כו, ב) אמרו, לפי שאמרו (יז, ז) היש ה' בקרבנו אם אין, לכך ויבא עמלק, משל וכו', צריך טעם לזה נוסף על טעם חז"ל הנ"ל. ד' בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק וגו', תיבת וצא מיותר. ה' והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו', מה ענין הרמת יד להגביר ישראל, והנחתה להגביר עמלק, וכקושית הש"ס במשנה דראש השנה (פ"ג מ"ח) וכי ידיו של משה וכו'. ו' מלחמה לה' בעמלק מדור דור וגו', וכי יש מלחמה עם עמלק בכל דור. ז' וכי צריך הש"י מלחמה עם עמלק, הלא כל הגוים כאין נגדו וברגע יאבדו, והאלשיך פירש כי שר עמלק הוא היצר הרע וצריך לו עד לעתיד וכו', יעו"ש.

פ״הונראה, דהוקשה להרמב"ם בפרק ו' מהלכות תשובה (ה"ה) וזה לשונו: והלא כתיב בתורה (בראשית טו, יג) ועבדום וענו אותם, הרי גזר על המצרים לעשות רע לישראל, ולמה נפרע מהם וכו', עיין במקומות אחרים ביאור על זה. והראב"ד הקשה על הרמב"ם בזה, ואמר שהם דברי נערות, וזה לשונו: וענין המצרים אינה שאלה משני פנים, א' כי הדבר ידוע שאין הבורא נפרע מאדם רע אלא ברע ממנו, ואחר שיפרע מזה יחזור ויפרע מן הרע ממנו מרשעו, וכן הוא אומר (ישעיה י, ה) הוי אשור שבט אפי, כהתימך שודד תושדד (עי' ישעיה לג, א), פירוש מפני רשעך וגודל לבך והתפארך עלי, והמצרים גם כן רשעים היו וראוים למכות ההם, ואלו שמעו למשה בתחלה ושלחו את ישראל לא הי' לוקים ולא טבעו בים, אבל זדונות ובזותו את הבורא ית' לפני שלוחו הוא גרם לו. ב' כי הבורא אמר וענו אותם, והם המיתו אותם וטבעו מהם, כמ"ש (זכריה א, טו) אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה, לפיכך נתחייבו, עכ"ל.

פ״וויש לתמוה על הראב"ד בתירוץ א', אלו שמעו למשה ושלחו וכו', הרי מפורש בכתוב בא אל פרעה (והתרה בו) כי אני הכבדתי את לבו וגו' (שמות י, א), הרי שסילק הבחירה ממנו שלא ישמע למשה שלא לשלח ישראל, והדרא קושית הרמב"ם למה יענש.

פ״זואם נפשך לומר שכבר ביאר הראב"ד בהשגתו וקושיא זו בצחות לשונו, במה שכתב ואלו שמעו למשה בתחל"ה ושלחו את ישראל וכו'. וכוונתו על פי מה שכתב הרמב"ם (הלכה ג) שם בתחלת הפרק ההוא, וזה לשונו: ולפי שחטא פרעה מעצמו תחל"ה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר (שמות א, י) הבה נתחכמה לו, נתן הדין למנוע ממנו התשובה עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק ה' את לבו שנאמר (שמות ט, יב) ויחזק ה' את לב פרעה וכו', יעו"ש. וכונת הראב"ד גם כן כך, לפי שלא שמע למשה תחל"ה בבחירתו, לכך אח"כ ויחזק לבו, כדי שיענש.

פ״חאך ק', דעל זה הקשה הרמב"ם עצמו דלא חטא תחלה בבחירתו, דהלא כתיב בתורה ועבדום וענו אותם, הרי שגזר שעל המצרים שירעו לישראל ולמה נענשו, ועל זה לא תירץ הראב"ד כלום.

פ״טנוסף לזה מפורש בפסוק תהלים ק"ה (כה) הפך לבם לשנוא עמו להתנכל וגומר, אם כן על תירוץ ב' קשה גם כן, הא אמר להתנכל בעבדיו וגו', משמע שכל התנכלות לרעה על ישראל הי' ממנו יתברך. כי אם לומר שזה נוגע לקושית הרמב"ם (הל' תשובה פ"ה ה"ה) הבחירה עם הידיעה, אם כן בלאו הכי לק"מ כאשר ביאר בלחם משנה, יעו"ש.

צ׳וכן יש להקשות על הרמב"ן ששמעתי ממורי שכתב כי החטא והעונש באין כאחד וכו', דוגמת קושיא הבחירה והידיעה שהקשה (הרמב"ן) [הרמב"ם].

צ״אכדי לתרץ זה, נבאר משנה פרק א' דאבות (מ"ז) נתאי הארבלי אומר, הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע, ואל תתייאש מן הפורעניות. דיש להבין מה ענין זה לזה.

צ״בונראה לי, דשמעתי ממורי דיש בכתבי שו"ת של הרמב"ם ששלחו מדינה אחת להרמב"ם וחתמו על שאלה זו כמספר ע' אלף: ילמדנו רבינו, מאחר שאין תחיית המתים מפורש בתורה רק בש"ס, רמזו ודרשו מהוכח[ו]ת שלהם, אם כן גם לנו יש להוכיח ולדרוש איפכא וכו'. והרמב"ם לא רצה בעצמו להשיב, וצוה לתלמידו מהר"י אב"ן תב[ו]"ן לכתוב תשובתם, ותוך ענין תשובתם הוא זה: אבאר לכם, מאחר שנמשך לכם ספק זה, אם כן אין נשמתם נמשך מבני אברהם יצחק ויעקב, רק מאנשי סדום ועמורה וכו'. כי יש נשמות הנמשך משמים וארץ שבעה כוכבי לכת וכיוצא וכו'. ויש לשאול על עיקר הבריאה, הא כל מעשה בריאת עולם לצביונן נבראו כדרשת חז"ל (ר"ה יא.) בפסוק (בראשית א, כד) ויעש אלהי' וגו', ואם כן מה טעמא לא רצה ארץ להיות בחינת שמים, וצריך לומר שלא נתן דעת לארץ שידע בחינת שמים וזכותו שיתאוה להיות בחינת שמים. והטעם כי גם בחינת ארץ צריך שיהי' בעולם, וכיוצא בזה בכל הנבראים, וז"ש לצביונם נבראו. וגם בחינת אדם צריך שיהי' כת רשעים וכת בינונים וכת צדיקים, כי יתרון אור מהחושך (קהלת ב, יג), עיין מזה במקום אחר, ר"ל שנמשך תועלת מהחשך, ממעשה הרשעים נודע מעלת הצדיקים, וכל אחד נבראו לצביונם ורצונם. וכי תימא, אם כן תקשי לכם קושי' בחינת הבחירה עם הידיעה. מאחר שאתם כופרים בדרשת חז"ל, אם כן אין אתם משיגים ביאור קושיא זו. והנה נפש האדם הוא דם הנעשה מברירות המאכלים, ויש כמה מיני בירור, בתחלה על ידי שזורקת המרה טפה במאכל שבתוך מעיו, נברר הגס ועב ונעשה צואה ויוצאה לחוץ. בירור ב' יוצא למי רגלים. בירור ג' נעשה זיעה. ד' נעשה שערות וצפרנים. בירור ה' הדם נבלע בכבד וטחול וכו', ומבחר הדם נכנס בלב, ואח"כ במוח, ומזה נעשה השכל והדעת. ומדבריכם נראה שאתם כופרים בדברי חז"ל, אם כן לא נזהרתם מאכילת איסור ודברים טמאים, והשכל והדעת שלכם נעשה מהדמים של טריפות ואיסורים, והשכל והדעת שלכם נמשך להכריע אל הטומאה, כי ממנו נעשה, ואם כן איך תוכלו להכריע בשכל שלכם נגד רבותינו חכמי התלמוד אשר רוחב לבם הי' רחבה מני ים וכו'. ותדעו נאמנה מאחר שירדו לספק זה וכפירה זו, שהפורעני' קרובה לכם. וכך עלתה להם, שבא עליהם מלך אחר והרג(ת)ם והשמידם, ורצו להמיר דתם, ולא קבלו אותם, מאחר שכפרו בתחיית המתים והאומות מאמינים גם כן בסוד הגלגול ותחי' וכמ"ש הפילוסוף וכו', ומעט מזעיר נמלטו להרמב"ם וחזרו בתשובה, ע"כ.

צ״גוזה נראה לי פיר[ו]ש הש"ס (ברכות מ.) אם שמוע תשמע וכו' (שמות טו, כו), עיין במקום אחר. ובזה יובן משנה (בכורות פ"ו מ"א) על אלו מומין שוחטין, עיין במקום אחר.

צ״דוהנה רוח ה' דבר בו שעלתה להם כך, כמו שכתב להם הרמב"ם. אך לבאר הטעם איך ידע מזה מחמת שירדו לכפירה זו, שהפורעניות קרובה להם. נראה לי דמבואר במשנה פרק ג' דאבות (מ"ד) המפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו וכו', וכתב החסיד מוהר"י יעבץ כי הדבוק בו יתברך מושגח ממנו, ולא יניחנו למקרים, וכאשר סר ממנו הדביקות סר ממנו השגחתו יתברך, כמ"ש (דברים לא, יז) הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה וכו', יעו"ש. וכבר ביארתי משנה זה, עיין במקום אחר.

צ״הובזה יובן משנה הנ"ל, הרחק משכן רע, ר"ל הרחק, שלא יאכל דברים טמאים ומאכלות אסורות, שאז גורם ששוכן רע במוחו ושכלו, ועל ידי זה גורם ששכלו ודעתו נוטה להתחבר לרשע במעשיו, ואז ידע כי הפורעניות קרובה עליו, וכמו שכתב הרמב"ם הנ"ל, לכך הזהיר והרחק משכן רע שלא ישכון רע בתוכו, ואל יתחבר לרשע, ואל תתייאש מהפורעניות, והבן.

צ״ואם כן מבואר קושיא הנ"ל גם כן, שאין העונש עבור ישראל, רק כיון שירד פרעה לכפירה זו על ידי גאותו, ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה, ב), וכבר הוא מוכן לפורעניות על ידי שנתחייב כבר ונדחה לחוץ בכפירה זו כדי שיענש, וסרה קושית הרמב"ם, והבן. וז"ש בזוהר (ח"א קצה.) ויחזק ה' את לב פרעה (שמות ט, יב), כי על ידי שם הוי', שלא ידע רק שם אלהי' וכו', יעו"ש. אם כן בכונה עשה ה' כך, שיבא לכפירה ועונש, והבן. וכמו שביאר מורי דן אנכי (בראשית טו, יד), כבר נידון וכו', והבן. וזה שכתב הרמב"ן כי החטא והכפירה באים כאחד עם העונש, והבן.

צ״זונראה לי דזהו מ"ש בכתבי האר"י זלה"ה בפסוק (שמות ה, ב) מי ה' אש"ר אשמע בקולו וגו', כי עשר מכות וסימנו דצ"ך עד"ש באח"ב גימטריא אש"ר וכו', יעו"ש. ולדברינו אתי שפיר, כי הכפירה של פרעה, שאמר מי ה', זה מורה שכבר נתחייב ונדחה לחוץ בכפירה זו, כדי שיענש מנין עשר מכות כמנין אשר אשמע בקולו, והבן.

צ״חונ"ל דמצאתי בכתבי הקודש מוהר"ש אסטרפאליר, כי דצ"ך עד"ש באח"ב בו נרמז הגאולה וכו', יעו"ש. ור"ל כי מזה שראו שעל ידי שנתחייב פרעה כבר ונדחה לחוץ בכפירה מי ה' אשר וגו', כדי שיענש בעשר מכות דצ"ך וכו', ולקחו ישראל מוסר גדול מזה וחזרו בתשובה שלא יגרום להם גם כן החטא ח"ו שירדו לאיזה כפירה כדי שיענשו, וכמאמר הנביא (עי' צפניה ג, ו-ז) הכרתי גוים נשמו פנותם אמרתי אך תראו אותי תקחו מוסר וכו'. וכאשר קרבה אל נפשי גאלה (תהלים סט, יט), אז הי' גאולה באמת, והבן. וז"ש (שמות יד, י) ופרעה הקריב, ודרשו, והבין, וכמו שכתבתי לעיל במקום אחר, יעו"ש.

צ״טובאמת כתב הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ו' (הלכה ג) הנ"ל וזה לשונו: ויש אדם שהרבה לחטוא מדעתו ורצונו, עד שמונעין ממנו התשובה כדי שיאבד בחטאו שעשה, וכמ"ש (ישעיה ו, י) השמן לב העם הזה וגו', וכן הוא אומר (דה"י ב לו, טז) ויהיו מלעיבים במלאכי אלהי' ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד כלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא, כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע [עד] שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא, (וזה נראה לי כל המבזה תלמיד חכם וכו') וכן כנענים לפי תועבותיהן מנע מהן התשובה עד שעשו מלחמה עם ישראל, שנאמר (יהושע יא, כ) כי מאת ה' היתה לחזק לבם לקראת המלחמה עם ישראל למען החרימם, וכן ישראל בימי אלי' שנאמר (מלכים א יח, לז) ואתה הסבות את לבם אחורנית וכו', יעו"ש.

ק׳ובזה נראה לי פירוש הש"ס דשבת פרק י"ו (קיט:) כל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו, שנאמר (דה"י ב לו, טז) ויהיו מלעיבים וגו' לאין מרפא וכו'. ור"ל דכתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות דיעות (הלכה א) כמו שיש חולי הגוף וכו', כך יש חולי הנפשות וכו', והתלמידי חכמים הם רופאי הנפשות וכו', יעו"ש. וז"ש כל המבזה ת"ח, שהם רופאי הנפש, אז ידע שכבר יצא דינו בבית דין של מעלה למנוע ממנו תשובה, ולכך אין רפואה למכתו, שנאמר לאין מרפא שהיא התשובה, וכמו שכתב הרמב"ם, וק"ל.

100

ק״אועיין לקמן ביאור פסוק ואנכי אסתיר פני מהם (דברים לא, יח), שהם התלמידי חכמים, על ידי ספיקות וקושיות שעליהם, כדי שימצא אותם רעות רבות וצרות, ויאמרו הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה (שם, יז).

101

ק״בור"ל כי תכלית כל המצות להגיע למצוה זו ובו תדבק (דברים י, כ), כמו שכתב המפרש להרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ב ה"א) והחסיד מוהר"י יעבץ (אבות פ"ד מ"ד) וכו', יעו"ש. ולהבינך זו בקצרה, כי כל הש"ס והתוספות ופוסקים ראשונים ואחרונים נכללו בארבע טורים וד' שלחן ערוך, וטור אורח חיים צריך לבו תדבק, כמו שכתב רמ"א בסימן א' שויתי ה' לנגדי תמיד וכו', ובסימן צ"ח הדביקות בו ית' בתפלה עד התפשטות הגשמיות וכו'. וטור יורה דעה, להרחיק ממאכלות אסורות, שלא יהי' שכלו נוטה לחוץ ולא יוכל לדבק בו ית'. וטור חושן משפט להרחיק מגזל, שאם לא כן לא יקובל תפלתו, שנאמר (ישעיה א, טו) ובפרשכם כפיכם וגו' ידיכם דמים מלאו. וטור אבן העזר, שלא יהי' בני ט' מדות וכיוצא בקדושת המשגל, על ידי שידע בטיב גיטין וקדושין שיהי' אישה כשירה, והבן שלו יהי' קדוש לדבק בו ית', וכיוצא בזה ישמע חכם ויוסף לקח.

102

ק״גהעולה מזה כי תכלית הכל ובו תדבק. אמנם חז"ל דרשו וכי אפשר לדבק בו שהוא אש אוכלה, אלא הדבק בתלמידי חכמים וכו'. ויש להבין איך הוציאו מפשוטו, דבפסוק כתיב ובו תדבק, בו ית' ממש, והם דרשו הדבק בתלמידי חכמים ולא בו ית'. אפס שאין זו קושיא, כי אהל שכן באדם (תהלים עח, ס) כמ"ש (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם, כי הצדיק נקרא היכל ה' ומקדש ה', שבו שוכן י"ה, כנודע ומפורסם בדברי קדמונים מזה, וכאשר מדבק עצמו לתלמיד חכם שבו שורה השכינה, ממילא דבוק בו ית' ממש.

103

ק״דוז"ש (שמות יד, לא) ויאמינו בה', שהוא האמנה ודביקות בו ית' ממש, וכי תימא, איך אפשר להדבק בו ית' וכקושית הש"ס הנ"ל, לכך ביאר הפסוק עצמו ובמשה עבדו, שכל המאמין ומדבק עצמו ברועה ישראל ממילא דבק בו ית' וכדרשת חז"ל בפסוק זה, וק"ל.

104

ק״הולזה דרשו חז"ל את ה' אלהיך תירא (דברים ו, יג), לרבות תלמידי חכמים, דנקרא מקדש, ומורא מקדש מפורש בתורה שנאמר (ויקרא יט, ל) ומקדשי תיראו, וז"ש בעמלק (דברים כה, יח) ולא ירא אלהים, והבן.

105

ק״וובזה יובן והסתרתי פני מהם, שהם התלמידי חכמים שנקרא פנ"י אל, אסתיר התלמידי חכמים מהם, שלא יהי' להם רופאי הנפש, על ידי שיבזו הת"ח, ועל ידי זה ומצאוהו צרות רבות, ואמרו על כי אין אלהי בקר"בי, שהם התלמידי חכמים להדבק בהם שהוא כאלו דבוק בו יתברך, לכך מצאנו הרעות האלה, ואנכי אסתיר וכו', יעו"ש, וק"ל.

106

ק״זובזה נבוא לביאור קושיא ז' הנ"ל, איך יש מלחמת עמלק בכל דור. הגם דבזוהר סוף בשלח (ח"ב סז.) אמר רבי יהודא, בכל דור דאתיין לעלמא לית לך דור דלית בהו מההוא זרעא בישא, וקב"ה אגח בהו קרבא וכו', יעו"ש. אך דיש להבין איך הוא בכל דור.

107

ק״חונראה לי דמבואר בזוהר (ח"א כה., כז:) וברעיא מהימנא (זח"ב קכ.:) דמעורב בישראל ה' מינים עמלקים נפילים וכו'. ובזה יובן ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, ר"ל ערב רב סוג עמלק המעורב באומה ישראלית, הם הבאים למלחמה תמיד עם עובדי ה' הנקרא ישראל כנודע. וז"ש ברפידים, ר"ל דאיתא בזוהר זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא וכו', ועל פי זה בארתי פסוק במגילות קנות (איכה ה, יב) שרים בידם נתלו פני זקנים לא נהדרו וגו'. והאלשיך בפ' (קדושין) [קדושים] (ויקרא יט, לב) מובא לקמן, יעו"ש. ולי נראה, כי הזקנים והתלמידי חכמים ודאי פשטו ידם אל השרים להחזירם בתשובה, שהם רופאי הנפשות, וכמאמר הזוהר הנ"ל זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא, אלא שהי' מתנגד מצד עמלק המעורב בישראל האוחז ביד השרים להמשיכם אל הקליפה, ומכח זה שרים בידם נתלו, ור"ל נשארו תלויין ועומדין, זה משך ידו לקדושה וזה משך ידו לקליפה לעמלק, ונשארו תלוין באויר. ושמא תאמר וכי אין כח הקדושה גוברת, שיהי' כח ביד זקנים להוציאן מיד"י חובתן, מיד הקליפות. ומשני, שאין החסרון מצד הזקנים רק החסרון מצד השרים, כי פני זקנים לא נהדרו, שאין חשובים הזקנים והתלמידי חכמים בעיני השרים שיהיו נאחזין ביד הזקינים לדבק עצמם בזקינים ותלמידי חכמים על ידי האמנה ודביקות בהם, כדי שיצאו מידי הקליפה, ולקיים דברי חז"ל הנ"ל כל המאמין ברועה ישראל וכו', וכמ"ש ויאמינו בה' וגומר, וק"ל.

108

ק״טוז"ש ברפידים שריפו ידם, יד האוחז והנאחז, שעל ידי מלחמת עמלק בישראל שהם הזקינים והתלמידי חכמים, שנותנין בהם דופי ומבזין התלמידי חכמים עובדי ה', ופני זקנים לא נהדרו - לאחוז ביד הזקנים אשר פשטו ידם לקיים זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא, וגם המוני עם רפו ידם מלהחזיק ידי הלומדים לעשות סמכין לאורייתא, שיהי' הקול קול יעקב, ואז יהי' ידי עשו ועמלק האמתי גובר ח"ו.

109

ק״יוזה שנסמך פרשה זו לפסוק (יז, ז-ח) ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמור היש ה' בקרבנו אם אין, ויבא עמלק וגומר. ור"ל על ריב בני ישראל, שהי' מלחמה על עובדי ה' הנק' בני ישראל. ועל נסותם א"ת ה' דייקא, ר"ל כי א"ת ה' אלהיך תירא (דברים ו, יג), דרשו חז"ל (פסחים כב.) לרבות תלמידי חכמים, וביארנו כי ושכנתי בתוכם, הנק' היכל ה', לאמור היש ה' בקרבנו וגו', ר"ל בזה ננסה ונדע אם הוא היכל ה', אם כן, מאחר שהש"י בקרבנו ראוי שיהי' כל טוב, וכמ"ש (שמות כ, כא) בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו', ואם אין אז על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, וכנ"ל. ומזה הטענה ויבא עמלק וילחם בישראל, באומרו אם אתם עובדי ה' ויש ה' בקרבנו, למה חסרנו כל טוב, וגם מים ההכרחי אין, וכמ"ש לעיל (יז, ב) וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים, ר"ל אם אתה משה באמת היכל ה', למה חסרה השפע ופרנסה, וז"ש תנו לנו מים, מימי השפע. ומשה הבין כוונתם, מה תריבון עמדי ומה תנסון א"ת ה' דייקא, וכנ"ל.

110

קי״אואחר שהבין משה כי מלחמת עמלק עם ישראל נתכוין אל משה הנק' ישראל, וכמו שדרשו חז"ל בפ' חקת וישלח ישראל (במדבר כא, כא), זה משה שנק' ישראל וכו', ואליו רומז אם הוא היכל ה' וכו', כי מי לנו גדול ממשה, לכך סילק משה עצמו ממלחמה זו, ואמר ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק, ור"ל שלא יתרשלו על ידי זה עובדי ה', וכמו שביארתי (ישעיה א, ד) נאצו קדוש ישראל, ועל ידי זה נזורו אחור וכו', לכך צוה ליהושע בחר לנו אנשים צדיקים עובדי ה' למושכם בדברים טובים, בחר לנ"ו - שהושוו לי ולך, וכדרשת חז"ל כבוד תלמידך כשלך, ובזה יזדרזו יותר ואל יחושו למלחמת עמלק, כי אדרבה בזה נדע שכבר נתמלא סאתם, והוא סבה מן הש"י לחזק לבם שילחמו בישראל עובדי ה', למען החרימם ויצאו מעולם הזה ומעולם הבא, וכמו שכתב הרמב"ם הנ"ל. וזה סוד וצא הלחם בעמלק, ר"ל שכבר עמלק יצא מעולמו (כמו שדרשו בפ' אמור ויצא בן אשה (ויקרא כד, י)), ואתה צא ממחיצתם, שיקח מוסר על ידי זה איך החטא גורם למנוע תשובה, על דרך (שמות יד, י) ופרעה הקריב הנ"ל, וכאשר אתה תצא ממחיצתם ותתקרב יותר להש"י על ידי המלחמה זו, אז הם כלים מאליהם, וכמ"ש בש"ס (גיטין ז.) בני אדם העומדין עלי וכו', והשיב, השכם והערב עליהם בבית המדרש והם כלים מאליהם וכו', ולכאורה אין לו שחר, ולדברינו אתי שפיר, על ידי שיקח מזה עצמו מוסר, ונכנס מיראה חיצונית אל יראה פנימית, ובטל יראה חיצונית, וכמו שכתבתי לעיל, יעו"ש. וזה שאמר הלחם בעמלק, על ידי מלחמתה של תורה ודביקות הש"י.

111

קי״בויעש יהושע, ויחלש את עמלק לפי חרב, ר"ל על ידי תורה הנק' חרב פיפיות, נחלש כח סוג עמלק שבישראל, וגם עמלק עצמו.

112

קי״גוזה סוד והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, ור"ל אם גברה יד משה ועובדי ה', כמ"ש (בראשית מט, ח) ידך בעורף אויביך, אז פני זקנים נהדרו, וזכאה מאן דאחיד בידא דחייביא, שפשט ידו לשוב אל ה' על ידי משה ועובדי ה', וגבר ישראל באמת. וכאשר יניח ידו, וחכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון, אז שרים בידם נתלו, כי פני זקנים לא נהדרו, וגבר עמלק, ואז ידי משה כבדים, שנשארו מעט עובדי ה' אז, כי נזורו אחור וכנ"ל, כי אם אהרן וחור תמכו בידיו, ר"ל להחזיק בידו עבודת ה', וישאר באמונתו ודביקתו בו ית', וז"ש ויהיו ידיו אמונה עד בא השמש, והבן.

113

קי״דוז"ש מלחמה לה' בעמלק מדור דור, ר"ל שיש בכל דור מעורב בישראל סוג עמלק, וכאשר נתמלא סאתם, אז וילחם בישראל עובדי ה', ובאמת איפכא הוא, שאין זה מלחמת עמלק בישראל, רק מלחמות ה' בעמלק, לחזק לבם למלחמה למען החרימם, לכך החכם עיניו בראשו, וק"ל.

114

קי״הובזה נבוא לבאר פסוקי סוף פ' כי תצא (דברים כה, יז-יח) זכור את אשר עשה לך עמלק וכו', ולא ירא אלהים. והספיקות עיין לקמן. וכעת נ"ל זכור את אשר עשה לך עמלק, ר"ל ל"ך, ליחידי סגולה הנק' ישראל עובדי ה', אשר עשה לך סוג עמלק המעורב בישראל, שאור שבעיסה המעכב מעבודת ה' לאותן שהלכו בדר"ך של תשובה, כמ"ש (תהלים כה, ח) יורה חטאים בדר"ך, בצאתכם ממצרי"ם, שהוא מצר וצר לך בעבודת ה' על ידי פרעה השכחה והעור"ף. אשר קרך בדרך, ר"ל כפירוש רש"י שהפשירך מרתיחתך וכו', שהיו האומות יראים להלחם בך, מה שאין כן עמלק שנלחם בישראל עובדי ה', ונאצו קדוש ה', על ידי זה נזורו אחור.

115

קי״ווז"ש ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ר"ל אלו שהם שלמים וחזקים בעבודת ה' לא יסוגו אחור על ידי מלחמה זו, מה שאין כן החלשים בדעתם ובעבודת ה', שהם נחשלים אחרי"ך על דרך הרבה עשו כרשב"י וכו' (ברכות לה:), ונק' זנב, אלו הרג עמלק, שמנעם מעבודת ה' כי נזורו אחור. ואתה עיף ויגע, שהם נשארו עיף בצמא למים של תורה, על ידי שאתה יגע לאחוז בידם להחזירם לשוב אליך עד כפלי כפלים ולא ירא ישראל מסוג עמלק אלהים - שנאמר את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, ומלחמה עם תלמידי חכמים עובדי ה' הוא מלחמה עם ה' ממש, ולא ירא אלהים, ר"ל זה סימן שכבר נעדר מהחיים והוא מת, לכך לא ירא אלהים, וכמו שכתבתי לעיל בשם מורי, יעו"ש. ועיין במקום אחר ביאור ש"ס דבבא בתרא, וביאור רפידים, יעו"ש. לכך תמחה את זכר עמלק וכו', וכמ"ש בעקידה שער מ"ב דף קי"ג עמוד ב' וזה לשונו: כי השונא העצמי אין לו תקנה כי אם לבערו מהעולם וכו', יעו"ש. ומעתה מאחר שמתו וסר צלם מעליהם וה' אתנו אל ת[י]ראום, וז"ש והי' בהניח לך ה' מכל אויביך מסביב וגו', שהוא סימן שיהי' לך שלוה והשקט אמן נצח סלה ועד.

116

קי״זוזהו ענין ביעור חמץ ושאור, שצריך לבערו מהעולם וכו', כי הם שאור שבעיסה המעכב וכו', וק"ל.

117

קי״חובזה יובן וישמע יתרו כהן מדין, ר"ל תואר יתר"ו רומז על מותרות המאכלים מדברים הטמאים, על ידי זה נעשה השכל והדעת שלו מריבוי הדמים של דברים טמאים ועכורים, והכריע שכלו אל הטומאה ונעשה כהן מדין, כומר לעבודה זרה. אמנם אחר שנעשה חתן משה אז וישמע יתרו ובא להתגייר.

118

קי״טוהטעם, דמבואר בכתבי האר"י זלה"ה ביאור פסוק (קהלת ט, יז) דברי חכמים בנחת נשמעים, אם יכוין ג' אהי"ה במילואן עם ג' כוללים גימטריא נח"ת, אז נשמעין דבריו וכו', יעו"ש. והנה אלו ג' מלואי אהי"ה הם סוד לבושין אל המוחין חב"ד, ובחינת משה הנקרא דעת כוללם, וז"ש גם שהי' יתרו כהן מדין וכומר מכל מקום וישמע יתרו וגו', מאחר שהי' חת"ן משה אותיות נח"ת, לבושי המוחין הנק' משה, ולכך על ידי יחוד זה דברי חכמים בנח"ת נשמעין, לכך וישמע יתרו ובא. גם יתר"ו הוא מספר ד' אהי"ה, ב' ביודי"ן, ג' אלפי"ן, ד' ההי"ן, גימטריא יתר"ו, והם מוחין דאמא, כמ"ש בפרי עץ חיים הלכות ציצית (פרק ד-ה), יעו"ש, וחתן משה הוא מוחין ולבושין כנ"ל, והש"י יכפר.

119

ק״כומה שדרשו חז"ל (זבחים קטז., רש"י) ששמע קריעת ים סוף ומלחמות עמלק. ר"ל ששמע והבין איך אפשר שאחר כל הנסים שנעשו לישראל, וביותר קריעת ים סוף, ששמעו כל האומות ונמס רוחם, כמאמר רחב, ואיך מלאו לבו של עמלק להלחם בישראל אחר כל הנסים האלו, אלא ודאי שהש"י חזק לב עמלק להלחם, כדי שיאבד מהעולם, וכמו שאירע לפרעה ויחזק ה' את לב פרעה (שמות ט, יב), על ידי שם הוי"ה שלא ידע בא לכפירה, ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו וגו' (שמות ה, ב), ונענש, וכן הוא בסוג עמלק המעורב בישראל, וכנ"ל. וזה סוד וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו, ר"ל כל העשי' וההנהגה למשה ולישראל הי' על ידי שם אלהים, ובשלחו לפרעה אמר שם הוי"ה, ועל ידי זה בא לכפירה, מי ה' וגו', ונאבד ויצאו ישראל מהגלות מצרים, וז"ש כי הוציא ידו"ד דייקא, את ישראל ממצרים. ואחר ששמע והבין שהריחוק מהש"י הוא העונש, לכך בא ונתקרב אליו ית'.

120

קכ״אאלא שידע שהקירוב והדיבוק אליו ית' צריך שיהי' באמצעות משה, וכמו שכתבתי ויאמינו בה' ובמשה עבדו וכו' (שמות יד, לא). וגם בחינת משה גדלתו מעלתו אליו, שהוא רחוק מהשיגו שידבק על ידו, לכך ויקח יתרו חתן משה את צפרה אשת משה אחר שלוחיה, כי משה הי' מתפשט תחלה מדברים גופניים הנק' אשה, וזה סוד של נעליך מעל רגליך (שמות ג, ה), מה שאין כן עתה, וז"ש אחר שלוחיה, כמ"ש (בראשית לז, לב) וישלחו את כתונת הפסים, דר"ל ויפשטו, והכא נמי כך, כדי שבאמצעות לבושו הגופני יוכל להתקרב ולדבק אל משה, ובאמצעותו ידבק בו ית', וכמו שבאמת מצינו במתן תורה נאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגו' (שמות יט, ט), כי לא ישיגו מדריגת משה כי אם על ידי עב הענן, שהוא לבוש עב, אז ישמעו וישיגו בדברי עמך וגו'. וה"נ הי' זה כוונת יתרו שלקח אשת משה אחר שלוחיה כאמור.

121

קכ״בואת שני בניה אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה, ר"ל שלקח יתרו ב' מדות הצדיק שהם מעשים טובים, הנקראים בנים ותולדות הצדיקים. א' לקח מדת גרשם, כי אמר, ר"ל יתרו אמר גר הייתי וגו', כי מדה זו צריך שיקח האדם שרוצה להתקרב אליו יתברך, שידע כי העולם הזה היא ארץ לא להם (בראשית טו, יג), והאדם הוא בעולם הזה בארץ נכריה, עיין במקום אחר מזה. מדה ב' אליעזר, כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה, ור"ל שידע האדם כי יראה חיצוניות היא ידו יתברך פשוטה אל האדם שיתעורר על ידי זה ליראה פנימיות, ואז ניצול מיראה חיצוניות, וכמו שכתבתי מזה במקום אחר, יעו"ש, וזה שאמר כי אלהי אבי, שהוא יראה פנימיות חכמה הנקרא אבי, הי' בעזרי, שנכנסתי בו על ידי יראה חיצוניות, ואז ויצילני מחרב פרעה, יראה חיצוניות. וכן יתרו שמע ובא מכח יראה חיצונית ששמע חרב פרעה, ולהציל מחרב פרעה בא, על כן לקח מדות אלו, ונכנס ביראה פנימית, ולחשב עצמו גר בארץ נכריה, לכך ויבא יתרו על ידי יחוד חתן משה כנ"ל, ובלקיחת מדת בנו, ובאמצעות אשתו ולבושו, אז בא אל משה להתקרב אליו אל המדבר וגו', שהניח כבוד ביתו והלך כגר אל המדבר וגו'.

122

קכ״גויאמר אל משה אני חתנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה, ר"ל כי בא אליך להתדבק אליך על ידי ממוצע הגופני שהיא אשתך, ועל ידי ב' מדות שנקראים בניך, כולי האי ואולי אוכל לדבק בך. ואז ויצא משה לקראת חותנו וגו', ר"ל שיצא ממחיצתו ומדריגתו הגדולה וירד למטה כדי שיוכל להתחבר אליו, וזה שאמר ויצא משה לקראת חותנו, ואז וישתחו, שירד ממדריגתו והשתחוה למטה כדי שיוכל להתחבר עם יתרו, וזה סוד (משלי כד טז) שבע יפול צדיק וקם, וכמ"ש בכתבי האר"י זלה"ה, עיין במקומות אחרים. וזהו וישאלו אי"ש לרעהו, שיהיו יחד במדריגה אחת, ונקרא רעהו, וכמ"ש (אסתר ט, יט) ומשלוח מנות איש לרעהו, כי יסוד אבא ירד למדריגה יסוד ז"א וכו' יעו"ש, לשלום שהוא התחברות כנ"ל.

123

קכ״דויספר משה לחותנו את כל אש"ר עשה ה' לפרעה ולמצרים וגו', ר"ל על ידי שם ידו"ד נתחזק לב פרעה ומצרים כדי שירד לכפירה ויענש, ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו, כי על ידי הכפירה מי ה' נענשו בעשר מכות דצ"ך עד"ש באח"ב גימטריא אש"ר וכו', וז"ש את כל אש"ר עשה ידו"ד לפרעה וגו', וזהו ממש את כל התלאה אשר מצאתם בדרך על ידי מלחמות עמלק, ויחזק ה' לבו שיבוא למלחמה עם ישראל למען החרימם, וז"ש ויצילם ה'.

124

קכ״הויחד יתרו וגו', אז נכנס יותר אחדותו יתברך בלבו ושמח על שזכה להתקרב אליו יתברך. ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם, ר"ל על ידי שם הוי"ה הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, וכאמור.

125

קכ״ועתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים, דכתבתי לעיל כי יראה חיצוניות מצד אלהים בא לעורר האדם ליראה פנימיות, על ידי שמקבל מאהבה שנקרא הוי"ה, ואז נפטר וניצול מיראה חיצוניות וכו', יעו"ש. וזה שאמר כי גדול ה', שהוא יראה פנימיות נמשך ובא מכל אלהים, מיסורין ויראה חיצונית וכנ"ל, שהוא מורה על גודל האחדות, היפך הכופרים האומרים מי שהוא פועל רע אינו פועל טוב, מה שאין כן עתה ביציאת מצרים נודע כי בשם הוי"ה שהוא רחמים, ממית לעוברי רצונו ומחי' לעושי רצונו. וזה שאמר (שמואל א ב, ו) ה' ממית ומחי' מוריד שאול ויעל, והקשה בזוהר (ח"ג רה.) וכו'. ולדברינו לא קשה מידי, כי השינוי מצד המקבלים, וז"ש כי בדבר אשר זדו ובאו לכפירה, זהו נהפך עליהם לעונש, וז"ש עליה"ם דייקא, והבן.

126

קכ״זובזה נבאר פסוקי פ' בשלח (שמות טו, כו) ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. והקושיא מפורסמת, אם לא אשים, רפואה למה.

127

קכ״חונראה לי דיש בענין יראה חיצוניות ד' סוגים, וכאשר מובא משל למלך שברחו ממנו ד' עבדים, אחד שב מעצמו מיראת המלך. ב' על ידי יועץ שישיגו המלך ויענש. ג' ראה מקום שמענישין מורדי המלך וחזר. ד' שרדפו אחריו והשיגו וענשו אותו. וכמ"ש בעוללות אפרים. וכן כתב בדרשת הר"ן דף ל"ג (דרוש ו) הכרתי גוים וגו' אמרתי אך תראו [אותי] ותקחו מוסר וכו' (עי' צפניה ג, ו-ז), עיין זה לקמן, יעו"ש.

128

קכ״טוהנה על ידי המחלה אשר שם במצרים ייראו ישראל יראה חיצוניות, וכמפורש בפרשת כי תבא (דברים כח, ס) כל מדוי מצרים אשר יגרת מפניהם וגו', ופירש רש"י כשהיו ישראל רואין מכות הבאים על מצרים היו יראים מהם שלא יבואו גם עליהם, שכן כתיב (שמות טו, כו) כל המחלה אשר שמתי וגו', אין מיראין האדם אלא בדבר שהוא יגור ממנו וכו', ואח"כ נכנסו מיראה חיצוניות אל יראה פנימיות, שהוא בינה תשובה עלאה, הנקרא מרפא, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ו ה"ג), בדף הקודם מובא זה, יעויין שם. וכאשר כתבתי ויהי בשלח פרעה וגו' (שמות יג, יז), עיין במקום אחר.

129

ק״לובזה יובן והי' אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר וגו', ר"ל אם שמוע יסורים אחרים, ומיד תשמע לקול ה' אלהיך, ליקח מוסר, והישר בעיניו תעשה וגומר, והיינו על ידי כל המחלה אשר שמתי במצרים שיגרת מפניהם, ושבת עד ה', ושוב לא איצטרך לשום עליך, ומכל שכן שנכנסת אח"כ מיראה חיצונית ליראה פנימי' תשובה עלאה, אז אני ה' רופאך, כי תשובה נקרא רפואה, וכמו שכתב הרמב"ם הנ"ל, וק"ל.

130

קל״אעוד יש לומר, ונבאר ש"ס דברכות פרק ו' (מ.) אם שמוע תשמע (שמות טו, כו), שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, (כ)מדת בשר ודם כלי ריקם מחזיק, מלא אינו מחזיק, מדת הקב"ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק, שנאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך, אם שמוע תשמע, ואם לאו לא תשמע. דבר אחר, אם שמוע בישן תשמע בחדש, ואם יפנה לבבך שוב לא תשמע, ע"כ. ויש להבין הנפקותא בין פירש אחד לפירש הדבר אחר פירש ב'. ואגב יבואר שאר הספיקות שביאר מוהרש"א והרי"ף יעו"ש.

131

קל״בונראה, דלעיל הבאתי תשובת כתבי הרמב"ם מה שהשיב למדינה אחד שכפרו בתחית המתים, שעל ידי זה נדחו לגמרי ונענשו וכו', יעו"ש. וז"ש אם שמוע בישן, לשמוע דברי חכמים, להתקדש ליזהר במאכלות אסורים וטריפות, אז תשמע בחדש, לשמוע מוסר מחכמי דורו בחדש, ואם לאו, לא ישמע, כי שכלו נוטה לחוץ, וק"ל.

132

קל״גוהנה יש להבין טעם הדבר, וכי משום שלא האמינו דבר אחד נדחו מכל וכל. ונראה לי דבארתי במקום אחר פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש (סנהדרין קיא.) ופערה פי' לבלי חק (ישעיה ה, יד), מר סבר מי שקיים חק אחד ניצול מגיהנם, ומר סבירא לי' מי ששייר חוק אחד נידון בגיהנם. וקשה איך הפליגו פלוגתתן מקצה אל קצה. ובארתי על פי מה שכתב מוהר"י יעבץ (אבות פ"ד מ"א), ארור אשר לא יקים את כל התורה הזאת וגו' (דברים כז, כו), כי כל התורה אחדות אחד, והתופס מקצת תופס כולו, מה שאין כן הדוחה מקצת דוחה כולה. ואם כן אם מקיים מצוה אחת כאלו קיים כולו, ואם דוחה מצוה אחת דוחה כולו, וק"ל. והם שכפרו בתחיית המתים דחו דבר אחד מהתורה, שהכל אחדות אחת, ודחו כל התורה, לכך זה סימן כי נדחו הם להעניש, והבן.

133

קל״דובזה יובן כי ב' פירושים הן ב' דעות דרבי יוחנן וריש לקיש הנ"ל. ופירוש אחד הוא דעת רבי יוחנן, אם שמע לקול ה' במצוה אחת, תפס מקצת האחדות, ואז תשמע לכל התורה, שהכל אחדות אחד. ואם לאו, דגם מצוה אחת לא קיים, לא אחז והחזיק גם במקצת אחדות, והוא כלי ריקן, לא החזיק כלל. דבר אחר הוא כריש לקיש, אם שמוע בישן תשמע בחדש, ר"ל גם בעשה מצוה אחת שהחזיק במקצת אחדות, שאמרת כאלו החזיק בכל התורה, היינו ששמע בישן על מנת שתשמע בחדש, ר"ל כשיזדמן לו עוד מצוה בחדש ישמע גם כן לקול ה' לעשותה בחדש, מה שאין כן אם יפנה לבבך, ודוחה מצוה אחת שנזדמן לו לעשותה, אז דוחה כולה ושוב לא תשמע. ובאמת לא פליגי רבי יוחנן וריש לקיש, רק מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וכנזכר שם, וק"ל.

134

קל״הוהנה כמו שיש מצוה בעשי' כך הוא מצוה בשמיעה, וכמו שאמרו חז"ל (שמ"ר כז, ט) שמעו אלי ותחי נפש(י)כם (ישעיה נה, ג), כי הרופא צריך רטי' לכל אבר וכו', מה שאין כן השם יתברך על ידי רפואה זו של השמיעה נתרפאת כל האיברים וכו'. ואפשר שזהו נעשה ונשמע וגו' (שמות כד, ז). ומעתה יש לפרש ש"ס בענין נעשה וכאמור, וע"י נפרש בענין נשמע בדרך הנ"ל, מדת הקב"ה מלא מחזיק וכו', שנאמר אם שמוע כבר פעם אחת וקיים מצות השמיעה, תשמע עוד, שמחזיק בקצה אחד אוחז בכולו, מה שאין כן אם לא שמע לא תשמע. וביאר דבר אחר יותר מפורש, אם שמע בישן על מנת שתשמע בחדש מוטב, שאוחז ומחזיק כולו, מה שאין כן אם יפנה לבבך, שדוחה מצות השמיעה פעם א' דוחה כולו, ושוב לא תשמע, וק"ל.

135

קל״ווז"ש על ידי נעשה לא נהי' כלי ריקן, ונזכה לנשמע, מה שאין כן בלאו הכי. ולכך בעגל שדחו פעם אחד, נדחו שניהם. ולכך נטלו מהם כל העטרות אף על פי שקיימו נשמע וכו', ומשה זכה ונטלן כו', עיין זה במקום אחר.

136

קל״זובזה יובן, ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך וגו', ר"ל אם שמוע בתנאי שאם יזדמן תשמע עוד, מה שאין כן אם יפנה לבבך וגו'. והישר בעיניו תעשה, ר"ל גם עשיית מצוה אחד אוחז באחדות כולו, ונחשוב כאלו האזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו, וכטעם הנ"ל, ואז כל המחלה אשר שמתי במצרים למנוע מהם השמיעה, שלא ישמע ולא יעשו תשובה, כמ"ש (שמות י, א) כי אני הכבדתי את לבו ואת לב למען שיתי וגו', לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, על ידי רטי' שישמעו שהוא רפואה לכל הגוף כמ"ש שמעו אלי ותחי נפשכם, ועל ידי השמיעה יזכו לתשובה שנקרא גם כן רפואה, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ו ה"ג) מובא במקום אחר, יעו"ש.

137

קל״חעוד יש לומר, דכתב הר"ן בדרשותיו (הדרוש הששי) מובא לקמן, ארפא משובותיכם (הושע ה, יד) וכו', כי חולי הגוף נמשך מחולי וכו', יעו"ש. ובזה יובן, כל המחלה אשר שמתי במצרים, חולי הנפש שלא ישמעו וכנ"ל, לא אשים עליך, ובזה אני ה' רופאך בחולי הגוף גם כן, שזה נמשך מזה, וק"ל.

138

קל״ט•

139

ק״מעוד יש לומר ביאור וישמע יתרו וגו' עד בדבר אשר זדו עליהם (יח, א-יא). והספקות זכרתי לעיל, יעו"ש.

140

קמ״אלבאר זה נבאר פסוק ישעי' סימן נ"ב (ז) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה וגו', וכבר כתבתי ביאור זה במקומות אחרים.

141

קמ״בוכעת נראה לי, ונבאר ש"ס דמכות (כג:) אמר רבי שמלאי תרי"ג מצות נתנו למשה בסיני וכו', עד בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב, ד) וצדיק באמונתו יחיה. והקשו הקדמונים וכי יש יכולת לשום נביא למעט מצוה אחת מתרי"ג מצות שבא חבקוק והעמידן על אחת, והא כתיב (דברים יג, א) לא תוס(י)ף עליו ולא תגרע ממנו. ועוד הקשו, דאמר רבי שמלאי תרי"ג מצות נתנו וכו', ופירש רש"י כנגד רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו של אדם, שצריך כל אדם לקיימן להחיות על ידי מצוה אחת אבר אחד וכו', וכי אפשר לכל אדם לקיים כל התרי"ג מצות, שיש מצות השייכים למלך ולכהן ולמקדש וכו'.

142

קמ״גונראה לי דיתורץ חדא באידך, ונבאר ש"ס דשבת פרק ב' (לא.) בעכו"ם אחד שבא לפני שמאי ואמר גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין. בא לפני הלל, גיירי', ואמר לי' דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא הוא זיל גמור.

143

קמ״דוהוא תמוה מהו על רגל אחת. ומוהרש"א פירש, דנתכוין גם כן מה שהשיבו הלל שילמדנו כל התורה שיהי' לה רגל ויסוד אחד וכו'. ועוד, דעל כרחך מה דסני לך, היינו מה דכתיב בתורה (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך, והקשה מוהרש"א דהי' להלל להשיבו ואהבת וגו', או התרגום ותרחמי' לחברך כוותך וכנ"ל וכו', יעו"ש.

144

קמ״הונראה דיבואר ש"ס דמכות על ידי ש"ס דשבת, ב' ספיקות אלו על ידי ב' ספיקות אלו, על ידי קושיא א' שהקשו המפרשים שהשיבו הלל מה דסני וכו', דהיינו ואהבת לרעך כמוך וכו', תינח מצות שבינו לבין חבירו נכלל ב[ו]אהבת לרעך כמוך, מה שאין כן מצות שבינו לבין קונו איך נכלל בואהבת לרעך. ותירצו כי השם יתברך נקרא רעך וכו'.

145

קמ״וולי נראה כפשוטו, דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס דחלק (סנהדרין קיא.) דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש, ופערה פי' לבלי חק (ישעיה ה, יד), חד אמר למי שמקיים רק חק אחד ניצול מגיהנם, וחד אמר למי ששייר חק אחד נידון בגיהנם. וכתבתי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כשיש שלום ואחדות, זה מקיים חק אחד וזה חק אחד סגי. וז"ש (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן, קשה, איך אפשר לכל אחד שיקיים כל התורה וכנ"ל, ומשני ה' יברך את עמו בשלום, וק"ל.

146

קמ״זאם כן שפיר השיבו הלל, על ידי ואהבת לרעך כמוך גם בקיים מצוה אחת כאלו קיים כל התורה, גם המצות שבינו לבין קונו, על ידי אחדות כל ישראל כאחד, והבן.

147

קמ״חאמנם מצוה זו של ואהבת לרעך כמוך התלוי בלב קשה לקיימה, כמו שכתבתי במקום אחר שאינו מסור ביד האדם לקיימה כי השנאה מתנוצץ בלי שום כוונת רשע, על ידי שעשה לו רעה וכיוצא בזה, ואיך צוה השם יתברך המצוה ואהבת וכו'. ושמעתי קושיא זו הקשה הרמב"ם בספרו מורה נבוכים, והאלשיך בספרו וכו'.

148

קמ״טונראה דיש תקנה לזה על פי מה שכתבתי במקום אחר ששמעתי ממורי ביאור ש"ס (ערכין טז:) היכי דמי יסורין, כגון המושיט ידו לארנקי וכו', והקשה וכו', וביאר כי המאמין שכל מאורעות הכל בהשגחה פרטיות מאתו יתברך בדינא דמלכותא דרקיעא וכו', ודפח"ח. וכך כתב רבי משה אלשי"ך מוסר השכל בפ' שמיני (ויקרא ט, א) ולך ה' החסד וגו' (תהלים סב, יג), דדע הכל בהשגחה מהשם יתברך וגו', יעו"ש. ואם כן הכי נמי אם יהי' לאדם האמנה בו יתברך שכל הרע שנעשה על ידי אדם הכל בא מדינא דמלכותא דרקיע, אם כן למה ישנא שום אדם שעשה לו רעה על פי שליחות בית דין של מעלה, וכמו שהאריך בזה חכמי המוסר בחוה"ל.

149

ק״נובזה יובן ש"ס דמכות, אמר רבי שמלאי תרי"ג מצות נתנו וכו', והיינו כנגד רמ"ח איברי האדם, וכפירוש רש"י, וקשה איך אפשר לכל אחד לקיים כל התרי"ג, וכי תימא על פי כלל א' יסוד כל התורה ואהבת לרעך כמוך וכנ"ל, זהו גופא אי אפשר לקיים לכל אדם, כי השנאה מעצמו מתנוצץ על ידי רעה שעשה לו חבירו, ובכיוצא בזה, אשר בין אחים יפריא (הושע יג, טו), לכך בא חבקוק וכו' על אח"ת דייקא, ויעש עצה טובה איך יוכל לעמוד על יסוד אחד ואהבת וגו', והיינו על אחת, שהוא אחדות, אז סגי במצוה אחת על ידי האמנה שיאמין שהכל בהשגחה ממנו יתברך ולא בכח האדם, ואז צדיק באמונתו יחיה, שיוכל כל אחד לקיים כל התורה שנקרא חיים, שנאמר (דברים ל, כ) כי היא חייך ואורך ימיך, והבן.

150

קנ״אובזה יובן ש"ס דשבת הנ"ל, דכתבתי במקום אחר ביאור (קושיא) [קושית] הרמב"ם (הל' תשובה פ"ו ה"ה) הרי שגזר על המצרים שיחמסו זרע אברהם, כמ"ש (בראשית טו, יג) ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה, ואם כן מ"ט נענשו אח"כ. וביארתי, דאין זה גזירה כי גר יהי' זרעך, רק הודעה נגד מה שאמר אברהם במה אדע כי אירשנה (בראשית טו, ח), ר"ל במה יזכו זרעי לדביקות השם יתברך והאמנה בו, שנקרא ידיעה, שהיא מעלה גדולה שירשו בזה ארץ עליונה. והשיבו השם יתברך שיזכו בזה על ידי שיחשבו עצמם גרים בעולם הזה, שידעו שהיא ארץ לא להם וכו', יעו"ש.

151

קנ״בוז"ש גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחד, ר"ל גיירני - שאזכה להשליך כל עניני עולם הזה אחר גווי, ויחשוב עצמו כגר בארץ לא לו, והיינו על ידי האמנה, זו היא מעלה נפלאה שאי אפשר לזכות אלי' כי אם אחר קיום כל התרי"ג מצות, אז יוכל לבא לידי האמנה ודביקות בו יתברך שהוא יסוד הכל, שרמז חבקוק שהעמידן על אח"ת וצדיק באמונתו יחיה. וזהו צחות לשונו, גייריני, שיהי' כגר בעולם הזה וכו', על ידי האמנה בו יתברך, וזה אי אפשר כי אם שתלמדני תחלה כל התורה, אז אוכל לעמוד על יסוד ורגל אחד שהעמיד חבקוק על אחת וצדיק באמונתו יחיה, מה שאין כן בלתי לימוד כל התורה לא יוכל לעמוד על מדריגות יסוד ורגל אחד של האמנה.

152

קנ״גוכי תימא על ידי כלל ואהבת לרעך כמוך אין צריך לימוד וקיום כל התורה כנ"ל, גם זה אי אפשר לקיים, כי מתנוצץ השנאה על חבירו שעשה אז גורם רעה לו, גם שירצה לאהבו אינו יוכל.

153

קנ״דוכי תימא על ידי האמנה בו יתברך שהכל בהשגחה ממנו יתברך וכו' כנ"ל, הא גם האמנה גם כן אי אפשר רק אחר קיום כל התורה, באופן שממה נפשך וכו'.

154

קנ״הוהשיבו הלל מה דסני לך לחברך לא תעביד וכו'. דכתבתי במקום אחר ששמעתי פירוש הפסוק (תהלים קמא, ד) אל תט לבי לדבר רע להתעולל עלילות ברשע, שאם מחייב את אחרים אז מצד האחדות מחייב את עצמו וכו', וזהו ביאור (שמואל א ב, ל) מכבדי אכבד ובוזי יקלו, יעו"ש. ובזה יעצו עצה טובה איך יוכל לקיים יסוד אחד כלל הכל ואהבת לרעך כמוך, כי בהיפך שאם סני לחברך, אז סני לעצמו מכח כלל אחדות אחד, לכך מה דסני לך לחברך לא תעביד, כי מצד שהוא חבר"ך ואחדות אחד, שאם תעשה רעה לחברך לעצמך אתה עושה, אם כן ראוי לקיים ואהבת לרעך כמוך ולדרוש בשלומו, שאז יהי' לך שלום. וזהו גם כן (דברים יג, יח) ונתן לך רחמים, שתרחם על חבירך, ומכח זה ורחמך, וכמו שכתב האלשי"ך, והבן.

155

קנ״ווהנה בתהילים סימן מ' (י) אמר דוד המלך עליו השלום בשרתי צדק בקהל רב, ודרשו חז"ל שדרש בדברי תורה וכו'. ויש להבין מה הי' מתפאר דוד המלך עליו השלום שהי' מבשר צדק בקהל רב.

156

קנ״זונראה לי דאדרבה יחשב לשפלות, דאיתא בש"ס דסוטה (מ.) מר דרש שמעתא ומר דרש אגדתא, שבקו כולי עלמא ואזלי לשמוע אגדתא וכו', וכן א' שם עלמא אמאי קאי איהא שמא רבא דאגדתא וכו', ואמר דוד המלך עליו השלום בשרתי צדק בדברי אגדה ומוסר, שהוא בקהל רב וכאמור כי רבים מתאספים לשמוע, מה שאין כן בדברים חריפים ושמעתתא הם מועטים ואינו בקהל רב.

157

קנ״חובזה יובן מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, ר"ל מה נאוו אם יסוד ורגלי המבשר צדק ומוסר ברבים הוא על ההרים, שהם ראשי העם הנקרא הרים, שבהם תלוי עיקר הנהגה לנהוג העם באמת ומישור, שעבור זה חרב בית המקדש, כמ"ש בש"ס דשבת (שבת קיט:) לא חרב בית המקדש אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, והיינו ראשי העם שנאמר (איכה א, ו) היו שרי' כאילים, מה איל מכניס ראשו של זה בצד וכו', כמו שכתב הרמב"ם בטעם סמיכות מסכת אבות לסנהדרין, כי המוני עם, כשלא היו בעלי מוסר אין ההיזק לכל ההמון אלא לבעליו בלבד, מה שאין כן ראשי העם והשופטים כשלא היו בעלי מוסר וצנוע יזיק לעצמו ויזיק לבני אדם, לכך סידר וכו', יעו"ש. לכך מה נאוו על ההורים ומורים יהיו רגלי המבשר צדק ומוסר בקהל רב, שהוא עיקר ויסוד הכל, שיהיו ההורים בעלי מוסר וצנועים, שיועיל לעצמו ולאחרים.

158

קנ״טובזה נראה לי (דברים לב, א) האזינו השמים ואדברה, כי השמים שהם תואר הרים, צריך להאזין מאוד אדרבא דברי מוסר, שיקבלו מוסר לתועלת הנהגת כלל. מה שאין כן יתר העם, גם שישמעו מרחוק אין היזק, כמו שכתב הרמב"ם, והבן.

159

ק״סוזה נראה לי מה שאמרו ז"ל ואלה המשפטים וכו' (שמות כא, א), ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש. ר"ל שיהיו השופטים והסנהדרין, תואר מקדש, בסוד ושכנתי בתוכ"ם (שמות כה, ח), והבן.

160

קס״אמשמיע שלום מבשר טוב, ר"ל שאם משמיע שלום, אז בקיום מצוה אחת לזה ומצוה אחת לזה סגי, ואז נקרא התורה טוב, וז"ש מבשר טוב. מה שאין כן בהיפך כשאין שלום, אז בשייר מצוה אחת נידון, ונחשב אצלו התורה למקח רע, כמו שכתבתי במקום אחר ויקח קרח (במדבר טז, א), שלקח מקח רע לעצמו (סנהדרין קט:), יעו"ש.

161

קס״באו יש לומר דכתיב (עי' ישעיה כז, ה) או יחז(י)ק במעוזי יעשה לי שלום שלום יעשה לי, ודרשו בתקונים (תכ"א מג:) כי השכינה נק' ריב עם הקב"ה עבור בניה וכו', וזש"ה שלום בין הקב"ה ושכינתי' על ידי שיבשר טוב הוא תוכחת מוסר לקרב ישראל להקב"ה, וכשיעשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אז ממילא יעשה שלום בין קב"ה ושכינתיה. וז"ש בש"ס (תמיד כח.) כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם, שנאמר (משלי כד, כה) ולמוכיחים יונעם ועליהם תבא ברכת טוב וכו', וז"ש מבשר טוב בעולם על ידי שמבשר טוב היינו מוסר לקרב ישראל להקב"ה, משמיע ישועה להשכינה, בסוד (זכריה ט, ט) צדיק ונושע הוא על ידי שלום הנ"ל אומר לציון מלך אלהיך, כמ"ש בזוהר בשלח דף נ"ה עמוד ב': בשוב ה' ציון, כד תתהדר כנסת ישראל לאתרה כדין יתוב מלכא לציון וכו', יעו"ש.

162

קס״גובזה יובן וישמע יתרו, פירש רש"י ז' שמות היו לו, יתר, שיתר פרשה אחת בתורה. יתרו, לכשנתגייר וקיים המצות הוסיפו לו אות אחת על שמו. ובש"ס דזבחים (קטז.) וישמע, מה שמועה שמע ובא, (ר"י) [ר"א] אומר קריעת ים סוף שמע וכו'.

163

קס״דולדברינו הנ"ל יבואר, מה שמועה שמע שבא ובא למדריגה זו של האמונה ובטחון שנתגייר להיות גר בעולם הזה וכנ"ל. ומשני וישמע, שמע ובא, על ידי תואר יתרו, שקיים תרי"ג מצות, ועל ידי זה זכה להאמנה ובטחון וכנ"ל.

164

קס״הומר סבירא לי' שמע קריעת ים סוף, שעשה משה חותנו צנור ושביל בקריעת ים סוף, שנק' הקליפה שסביב השכינה שנק' ים סוף, ואז ויאמינו בה' ומשה עבדו (שמות יד, לא), ר"ל על ידי משה וכו', לכך גם שהי' כהן מדין בכבוד עולם הזה, עזב הכל והלך ונתגייר, מצד שהי' חתן משה שפתח צינור האמנה כנ"ל, והבן. וביאור שאר הספיקות עיין לקמן.

165

קס״ופן ד' נבאר המשך הפסוקים פ' יתרו (יח, א - יט, ה): וישמע יתרו וגו', ודרשו חז"ל מה שמועה שמע ובא, שמע קריעת ים סוף ומלחמות עמלק, והוא תמוה.

166

קס״זובפסוק כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, הוא תמוה, שכבר נכלל ברישא. ועוד בפסוק עתה ידעתי כי גדול ה' מכל [ה]אלהים כי בדבר אשר זדו וגו', והוא תמוה שלא סיים הענין.

167

קס״חובפסוק ומשה עלה אל האלהים, במדרש (שמ"ר כח, א) הדא הוא דכתיב (תהלים סח, יט) עלית למרום שבית שבי וגו'. וי"ל מה קשה בפסוק דמתרץ הדא הוא דכתיב וכו'. ועוד קשה בפסוק, למה עלה קודם הקריאה, וכן הקשה רבי משה אלשי"ך, וכי תימא דקושיא זו בא לתרץ המדרש, וזה אינו, דעדיין אינו מתורץ במדרש זה.

168

קס״טובפסוק אתם ראיתם וגו', והייתם לי סגולה מכל העמים. דהוא תמוה, ומה בכך שיהיו חביבין מכל העמים, דמשמע שהם חביבין וישראל חביבין יותר. ועוד, מה נתינת טעם כי לי כל הארץ.

169

ק״עהגם דקושיא א' הנ"ל אפשר לתרץ על פי הנ"ל דכתבתי תופס מקצת אחדות תופס הכל, ודוחה מקצת דוחה הכל. והנה האומות מיאנו לקבל התורה מצד טורח שאי אפשר לקיים כל התרי"ג מצות לכל אחד, וכמו שכתבו הקדמונים מזה, אמנם נסתר סברתם מצד קריעת ים סוף, ויבקעו המים (שמות יד, כא), שנבקע כל מימות שבעולם (מכילתא בשלח ד), ופירש בעוללות אפרים (מאמר קיז) דקאי על מימי החכמה וכו', יעו"ש. הרי אחר שנבקע ונפתח לאדם פתח סוף החכמה וכו' שנקרא ים סוף, סוף ים החכמה, נפתחו ונבקעו כל מימי החכמה של ז' חכמות הידועים, כי הכל אחדות אחת, ותופס מקצת תופס הכל. וזה ענשו של עמלק מדור דור, שדחה מקצת האחדות, מה שחתך מילת הזכרים (פס"ר פי"ב), שהוא חלק האחדות, ודחה הכל, ונאבד זכרו מדור דור. ובזה יובן וישמע יתרו, מה שמועה שמע ובא יותר מכל האומות, ומשני קריעת ים סוף ומלחמת עמלק שמע, מזה נסתר טענות האומות, ובא להתקרב, והבן.

170

קע״אאו יש לומר, שהי' לו יתרון אור הנמשך מחשך זולתו, של מצרים ופרעה שטובעו בים סוף, וחשך של עמלק שנאבד זכרו מדור דור, מזה הי' לו יתרון אור ובא. וז"ש הכתוב כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, על ידי חשך מצרים הי' יתרון אור לישראל, וז"ש הכתוב כי הוציא ה' את ישראל שהי' אור להם להתקרב אליו יתברך על ידי החשך של מצרים. וז"ש הכתוב עתה ידעתי כי גדול ה' מכל [ה]אלהים, כי אור הגדלות של הוי' נמשך לישראל מחושך ודין של מדת אלהים דיין ליפרע ממצרים, לכך בדבר אשר זדו עליהם, בזה עצמו הי' נמשך רפואה לישראל, שניצלו מהם, על ידי שהי' יתרון לישראל אור מכח החשך אשר זדו עליהם, והבן.

171

קע״בומשה עלה אל האלהים וכו', דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס דנדרים (לח.) אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם וכו' וכולן ממשה וכו'. ושם הארכתי, וכאן אכתוב בקיצור. א' קשה, בשלמא חכם וכו', וכי תימא וכו', הא בש"ס משמע עשיר וגבור כפשוטו. ועוד כבד פה וכו'. ונראה לי דשמעתי בשם רבי סעדי' גאון העיקר לשבר הטבע וכו', וזש"ה (ירמיה ט, כב) אל יתהלל חכם וכו'. וזה נראה לי ביאור משנה (אבות פ"ד מ"א) איזהו חכם וכו'. ובזה יובן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם וגו' ועניו, ר"ל עם כל אחד ענוה אז הוא מעלה ומתנה, מה שאין כן בלא ענוה, שמתגאה על ידי מעלות הנ"ל, הוא פורעניות ולא מעלה וכו', וכל זה שהוא חכם באמת ומכל מקום עושה ההיפך, מה שאין כן וכו', וז"ש וכלן ממשה דייקא, והבן.

172

קע״גאמנם מעלת ענוה נמשך מתואר אדם, כמאמר רבי יוחנן בסוטה וכו'. ובזה יובן עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באד"ם דייקא, והבן.

173

קע״דובזה יובן, ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה', קשה איך עלה קודם קריאה, ומשני הדא הוא דכתיב עלית למרום שבית שבי, שהוא מדריגות ושלימות המעלות להשראת שכינה, שאין הקב"ה משרה שכינה אלא על מדרגות הנ"ל, וכמו שסיים ואף סוררים לשכון יה אלהים וכו'. והכי נמי אמר ומשה עלה אל האלהים, שזכה אל שלימות המדרגות שתשרה עליו האלהים, ולכך מיד ויקרא אליו ה' מן ההר וכו', והבן.

174

קע״הוז"ש הכתוב אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, על ידי החשך שלהם הי' יתרון אור לישראל שנתקרבו להקב"ה, וז"ש ואביא אתכם אלי, לכך ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, דהיינו ג' בחינות הנ"ל, א' אם שמוע, דהיינו הממעיט. ב' תשמעו דהיינו בתורת ה' חפצו, שישמע כשיפנה אח"כ. ג' ושמרתם את בריתי ממש, היינו אשר בתורת ה' יהגה יומם ולילה הוא המרבה. אפס שיש בחינה ד' שאינו בוחר בכל אחד מן ג' בחינות הנ"ל, והם ע' אומות, או בחינת המוני עם שאינם חפצים כלל בתורת ה', מכל מקום והייתם לי סגולה מכל העמים, שיהי' להם יתרון אור שנקרא סגולה הנמשך מחשך של כל העמים, ובזה כי לי כל הארץ, שנעשו כסא זה לזה ונעשה יחוד הנ"ל במקום אחר, הגם שצריך הבדלה כמו שכתבתי במקום אחר בשם מורי זללה"ה וכו', מכל מקום יש תועלת הנזכר שם, והבן.

175

קע״ופן ה' וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלהים למשה וגו' עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם (יח, א-יא). ופירש רש"י וישמע וגו', מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמות עמלק. והספיקות רבו כמו שכתבתי מזה לעיל, וביאור ש"ס (חולין פט.) האמנם אלם צדק תדברון (תהלים נח, ב), יכול יגיס דעתו וכו', יעו"ש.

176

קע״זונבאר משנה (אבות פ"ד מ"א) איזהו חכם הלומד מכל אדם, שנאמר (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי. והספיקות בזה עם ביאורן כתבתי במקום אחר.

177

קע״חוכעת נראה לי, דאיתא בש"ס פרק ב' דשבת (ל:) ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם (קהלת יב, יג), מאי כי זה כל האדם, אמר רבי אלעזר כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, רבי אבא אמר שקול זה כנגד כל העולם כולו וכו'. והנה שמעתי ממורי זלה"ה פירוש הש"ס (אבות פ"ו מ"ג) מה דוד המלך עליו השלום שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד וכו', כי הלומד מן הצדיק עושה פרי, כי פרה ורבה, מה שאין כן הלומד מן הרשע וכו', ודפח"ח. ובזה יובן איזהו חכם, הכוונה מה הוא הסיבה הגורם לו שיהיה חכם, ומשני הלומד מכ"ל אדם, כי הלומד מן הצדיק, שהוא תואר כל אדם כנ"ל, זה גרם לו שיהי' חכם, וז"ש מכל מלמדי השכלתי, מאחר שלמדתי מן תואר כל, זה גרם לי כי השכלתי, והבן.

178

קע״טעוד יש לומר, דכתבתי במקום אחר שכל דופי שרואה בחבירו יש בו בעצמו שמץ מנהו, וזהו פירוש הש"ס (ר"ה פ"ג מ"ח) כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן וכו', יעו"ש. ובזה כתבתי בכמה מקומות ביאור פסוק (שמות יח, ו) אני חותנך יתרו בא אליך, וכוונתו שיצא משה רבינו עליו השלום לקראתו, והקשו המפרשים איך הי' רודף אחר שיצא לקראתו, ואני כתבתי כי על ידי יציאת משה מגדרו יוכל להתחבר ולהעלותו וכו', יעו"ש.

179

ק״פונחזור לענינינו, דכתבתי במקום אחר ביאור משנה (ר"ה פ"ג מ"ח) והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכו' (שמות יז, יא), כי איזהו חכם הלומד מכל אדם, גם מיצר הרע, להשתמש בי"ד עתים רעים לשם שמים, ואז נכנע שמאל בימין.

180

קפ״אובזה יובן מה שמועה שמע ובא, ופירש רש"י מלחמות עמלק, כי כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, לכך גם שהי' כהן מדין מכל מקום נכנע בקדושה לבחינת חתן משה.

181

קפ״בוגם קריעת ים סוף גרם ששמע ובא, דכתב בעוללות אפרים (מאמר קיז) כי ענין קריעת ים סוף הוא שנקרעו ונבקעו ים החכמה, כי יש שבע חכמות וכו', יעו"ש. ולדברינו נראה לי, דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס (חולין קלט:) מרדכי מן התורה מנין וכו', המן מן התורה מנין וכו'. והעולה משם, על ידי שנתגלה אור החכמה והתורה, דהיינו רזי התורה שנתגלה עד עולם העשיה, מזה נמשך השבתת הקליפות וניצולו ישראל מן הכליה וכו', יעו"ש. ובזה יובן וישמע יתרו, מה שמועה שמע ובא, שנכנע אל הקדושה, וביאר שמע קריעת ים סוף, שנקרע ים החכמה ונתגלה אור עד סוף עולם עשיה, מזה נמשך השבתת הקליפות, לכך מה שהי' כהן מדין נכנע לבחינת חתן משה. וגם שמע מלחמות עמלק שעל ידי שהרים משה יד"ו גבר ישראל, והוא הי' חתן מש"ה, לכך שמע והבין ענין זה, לכך נכנע לקדושה ובא להתגייר, והבן.

182

קפ״גועל פי זה נבאר ש"ס דבכורות פרק ט' (נז:) העיד רבי ישמעאל פעם אחת נפל ארז במקומינו ועברו ט"ז קרנות על חודו. והוא תמוה. ומוהרש"א פירש בזה, יעו"ש.

183

קפ״דכדי לבאר זה נבאר ש"ס סוף בבא מציעא (קיח:) שתי גנות זו על גבי זו וירק בנתיים, רבי מאיר אומר של עליון, ורבי יהודא אומר של תחתון וכו', אמר רבי שמעון כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטלו הרי הוא שלו והשאר של תחתון. אמרי דבי רבי ינאי ובלבד שלא יאנס, בעי רב ענן ואיתימא רבי ירמי' מגיע לנופו ואין מגיע לעיקרו, מגיע לעיקרו ואין מגיע לנופו מאי, תיקו.

184

קפ״הכדי להבין דברי ש"ס אלו, נראה לבאר ביאור ש"ס פרק אלו מגלחין (מו"ק כז:) (הגם דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס בבא מציעא, יעו"ש) אל תבכו למת וכו' בכו בכה להולך (ירמיה כב, י), אמר הקב"ה להולך בלא בנים, עיין מזה במקום אחר. ויש להקשות, א' איך אמר אל תבכו למת, והוא היפך מה שאמר וכו'. ב' כפול בכו בכה. ג' תואר הולך. ועיין בהרי"ף שהקשה ספיקות הרבה וביאר שם, עיין במקום אחר מזה.

185

קפ״וונראה לי, דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס דערכין פרק ג' (טז.) אמר רבי יוחנן על ז' דברים נגעים באים וכו', איני והאמר רב ענני בר ששון, למה נסמכה בגדי כהונה לפרשת קרבנות, לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין וכו'. ומשני, הא דאהני מעשיו, הא דלא אהני מעשיו וכו'. וכתבו התוספות (ד"ה הא דאהנו) דאהני מעשיו, שהרג נפש ממש, הא דלא אהני מעשיו, שהלבין פני חבירו ברבים דהוי כאלו הרג נפש וכו'.

186

קפ״זונראה לי לבאר ענין כאלו שכתבו התוספות, והענין, דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס (מגילה כח:) כל השונה הלכות וכו', שנאמר (חבקוק ג, ו) הליכות עולם וכו'. וביאור פסוק (שה"ש א, ח) אם לא תדעי לך היפה בנשים וכו'. העולה משם כי מה שנתרחקו בני העולם ממנו יתברך, שנקרא הליכה, יש בו גם כן בחינה זו וכו'. והוא הדין איפכא, אם נתרחק הוא ממנו יתברך, יש בחינה זו בבני עולם גם כן וכו', ובזה יובן כל השונה הלכות וכו', יעו"ש.

187

קפ״חובזה נבוא לביאור הנ"ל, דכתבתי כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן וכו' (ר"ה פ"ג מ"ח). ובזה יובן מ"ש בגדי כהונה מכפרין וכו', כי אם נזדמן בגידה לכהן העובד ה', הוא כדי שיתחבר בזה עם המוני עם להעלותו ולכפר עליהם, וז"ש בגד"י כהונה מכפרין, והבן.

188

קפ״טונראה לי דזהו שאמר הכתוב (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים, שיש ב' מיני בגידה, א' בכללות העולם, ב' בפרטות העולם איש יחידי, וזה נמשך מזה. וכן בעושה תשובה איש יחידי על בגידה שלו, נמשך מזה שעושין המוני עם תשובה על בגידה שלהם. ושפיר אמר בכל עת יהיו בגדי"ך לבנים, ב' מיני בגידות, שתחשוב בגידה שלהם הוא בגיד"ה [שלך] ואז זכות הרבים תלוי בך, ועל ידי זה ושמן על ראשך לא יחסר, זהו סוד (ברכות יז.) ועטרות על ראשיהן שכתבתי במקום אחר, והבן, (ועיין בכתבי במקום אחר, ביאור ש"ס על ז' דברים נגעים באים, וקושית התוספות הנ"ל על פי פשט, ורש"י ותוספות וכו', יעו"ש).

189

ק״צובזה יובן ש"ס דבבא מציעא הנ"ל, שתי גנות וכו', עיין ביאור זה במקום אחר, ומה שלא כתבתי שם יבואר כאן. וזהו אמר רבי שמעון כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הרי הוא שלו וכו', על דרך זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא וכו' (עי' זח"ב קכח:), כי על ידי כאל"ו הנזכר במקום אחר, אוחז בידו להתחבר עמו ולהעלותו, לכך הרי הוא שלו, והשאר שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלו, דהיינו שאינו רוצה להתקרב אל התלמיד חכם, נשאר של תחתון.

190

קצ״אאמרי דבי רבי ינאי ובלבד שלא יאנס, הכוונה כשאינו רוצה להתקרב אליו לא יאנס עצמו הוא גם כן להתחבר אליו, כמו שאמרו חז"ל בש"ס דבבא קמא (צב:) קרית לחברך ולא ענך שדא גודא בתרי' וכו'. וכן כתבתי במקום אחר ביאור הרמב"ם (הל' אישות פ"ד ה"א) אין אשה מתקדשת אלא לרצונה וכו', יעו"ש. ובזה כתבתי במקום אחר ביאור ש"ס דעירובין (יח:) מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בב' אותיות וכו', יעו"ש.

191

קצ״בבעי רבי ירמי' מגיע לנופו ואין מגיע לעיקרו וכו', דכתבתי במקום אחר דשמעתי ביאור פסוק (תהלים לב, ו) רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, כי הטובע במים ואתה רוצה להצילו, יזהר לאחוז אותו בדקות, כגון בשערו, ולא יאחז אותו בגופו ובעקרו, מפני חשש סכנה שלא יטבע עמו וכו', יעו"ש. וכוונת הבעיא, ודאי אם מגיע לגופו, שיאחזנו בדקות בשערו ולא יאחז אותו בגופו ובעקרו, היינו ואין מגיע לעיקרו, ויכול להצילו, ובזה ודאי הוא הנכון, רק האבעיא אם אין יכול להצילו כי אם מגיע לעיקרו ולא בנופו, מאי, אם יכנס בסכנה או לאו, תיקו, והבן.

192

קצ״גובזה יובן ש"ס דמועד קטן הנ"ל, אל (תבכה) [תבכו] למת, ר"ל כשמת ממש אל תבכו, מצד שמת ונסתלק מן חיי עולם הזה לעלות לחיי עולם הבא, כי אדרבא מיתת הצדיק נקרא הלולא כי נעשה יחוד עליון על ידי זה כמפורש בזוהר, מלבד שנפטר מצרות העולם הזה והולך למנוחות לחיי עולם הבא, לכך נקרא פטירה וכו', רק בכו בכה להולך, שיש צדיק שאינו מת ממש, רק יורד ממדריגתו, שנקרא הולך, כדי שיתחבר עם מדריגת המוני עם להעלותם, כמו שכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס (שבת לא.) העמידיני על רגל אחד וכו', יעו"ש. וכאשר הם אינן רוצים להתחבר אליו להעלותן, אם כן בחנם הלך ממדריגתו, וז"ש כפול בכו בכה, א' על ירידת הצדיק, בכה הב' על ירידתן של המוני עם שנשארו למטה ואינם יכולים לעלות, וז"ש להולך בלא בנים, שאם חזרו למוטב על ידו נקרא לו בנים, והבן, (זה היה הספד להרב המוכיח זלה"ה מפולנאי), ועיין עוד במקום אחר.

193

קצ״דובזה נבוא לביאור ש"ס דבכורות הנ"ל, דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס דזבחים (פג.) המזבח מקדש את הראוי' לו, רבי יהושוע אומר כל הראוי לאישים אם עלה לא ירד, שנאמר (ויקרא ו, ב) היא העולה וגו', מה עולה וכו'. רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח, שנאמר על המזבח וכו'. פירש רש"י הוא משמע בהוויתה תהא, שאם עלה לא ירד, והקשו התוספות (ד"ה היא העולה) והא היא משמע מיעוטא ולא ריבוי. וכתבתי שם ביאור ש"ס דנדרים (לח.) אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם וגבור ועניו.

194

קצ״הוכעת נראה לי באופן אחר, דכתבתי במקום אחר דכתב הרמב"ם איך אמר משה רבינו עליו השלום והן לא יאמינו וכו' (שמות ד, א), וביאור וכו', יעו"ש. ואני כתבתי ביאור זה במקום אחר, דאמרו חז"ל הדבק בתלמידי חכמים, איך אפשר זה, כי האמנה ודבקות ענין אחד, וזה שייך בב' סוגים שווים, מה שאין כן וכו'. וכתבתי ביאור זה בארוכה וכו', יעו"ש. וכעת נראה לי, דשמעתי ממורי זלה"ה ענין גזירה שוה, אם שוה רק בבחינה אחד יליף זה מזה וכו', ודפח"ח. והכי נמי אם שווין המוני עם רק בבחינה אחד להת"ח, אז יוכל להתחבר עמו להדבק בו.

195

קצ״ווהנה כתב הרב החסיד מוהר"י יעבץ (אבות פ"ד מ"ד) מופת מובהק לכל התורה כולה הוא ענין השפלות, ומובא משל אחד, לשני עשירים, אחד דר בכרך ואחד בכפר וכו', יעו"ש.

196

קצ״זובזה יובן ש"ס דזבחים, המזבח מקדש הראוי לו, הכוונה התלמיד חכם נקרא מזבח, כמו שאמרו חז"ל (יומא עא.) הממלא גרונם של תלמידי חכמים יין כאילו מנסך על גבי מזבח וכו', ואמר המזבח מקדש, דהיינו התלמיד חכם מקדש הראוי לו, דהיינו שיקדש את זולתו לחבר' אליו.

197

קצ״חומפרש רבי יהושע מי נקרא הראוי לו, ואמר כל הראוי לאישים אם עלה לא ירד, שנאמר היא העולה וגו', מאי העולה וכו'. והענין, דכתבתי במקום אחר ש"ס דיומא (שם) אליכם אישים אקרא (משלי ח, ד), אמר רבי ברכיה אלו תלמידי חכמים, שדומין לנשים וכו', פירש רש"י אישים לשון אשה, מדלא כתיב אנשים וכו'. וז"ש כל תלמיד חכם הראוי לאישים, שיוכל להתחבר עם המוני עם, שנקראו אישים שדומין לנשים, ובמה ראוי לאישים, ומביא הפסוק שנאמר היא העולה, כי הי"א מיעוט, ועל ידי זה שנתמעט וירד ממדריגתו יוכל להתחבר עם המוני עם ולעלות עמהן.

198

קצ״טאך דאכתי לא נודע מי ראוי להתחבר עם הת"ח, ובא רבן גמליאל ומפרש כל הראוי למזבח וכו', באופן [ד]מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, והענין, דכתבתי במקום אחר ביאור פסוק (שמות כ, כו) ולא תעלה במעלות על מזבחי וגו', כי התלמיד חכם צריך שיהי' בו מדת השפלות גם, אז מעלות החכמה שבו נקרא מעלה, מה שאין כן בלאו הכי גם אם עלה במעלות הנ"ל ירד. לכך אמר (רבי) [רבן] גמליאל אם ראוי למזבח, שיש בו מדת השפלות גם כן, אז על ידי ששוה לו במדה זו יוכל להתחבר עמו ולעלות, אז אם עלה לא ירד, מה שאין כן בלא מדת השפלות ירד, כי חכמתו מסתלקת ממנו כנ"ל.

199

ר׳ובזה יובן כי רש"י ותוספות לא פליגי, רק זה מפרש לזה, כי על ידי הי"א מיעוט, שממעט עצמו במדת שפלות, על ידי זה נשאר בהוייתו שאם עלה לא ירד, וזה שכתוב הי"א העול"ה, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, והבן. עיין במקום אחר ביאור ש"ס דזבחים על דרך שכתבתי במקום אחר, וביאור פסוק (אסתר א, כב) להיות כל איש שורר וגו'.

200

ר״אובזה יובן ש"ס דבכורות הנ"ל, פעם אחת נפלה ארז במקומינו, שהוא על דרך שכתבתי במקום אחר דמבואר בכתבי האר"י זלה"ה ביאור (משלי כד, טז) שבע יפול צדיק וקם, כי יורד בחינה ו' שהוא צדיק אל מלכות שנקרא שבע, אות ה', להעלותה, וזהו וקם וכו', יעו"ש. ולהלביש דבר זה כתבתי שם כשיורד הצדיק בחינה ו' ממדריגתו כדי שישתווה עם המוני עם, שהם אות ה', שיתחבר עמהן להעלותן, ועל ידי זה וקם וכו'. וזש"ה (תהלים טז, י) לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת וכו', יעו"ש. וזהו גם כן בחינה ו' כורע לגבי ה' להעלותה, שכתבתי שם.

201

ר״בוז"ש פעם אחת נפלה ארז במקומינו, שהוא ממש בחינה שבע יפול צדיק, כי ארז נקרא צדיק שנמשל לארז, כמפורש בש"ס (ב"ב פ.), ונפל ארז ממדרגתו כדי שיהי' במקומינו, שישתווה לנו במקום מדריגתינו, שאז יוכל להתחבר עמנו להעלותינו. וז"ש ועברו ט"ז קרנות על חודו, והוא על דרך הי"א העולה הנ"ל, כי תיבת היא מספרו י"ו, ועל ידי זה המיעוט תיבת היא גימטריא י"ו, נתחבר עמנו להעלותינו, ובזה תרוממנה קרנות צדיק (תהלים עה, יא), וז"ש ועברו י"ו קרנות על חודו, רצה לומר על ידי יחודו, שעל ידי זה שנתייחד ונתחבר עם המוני עם להעלותן ונעשו חד. וכן דרשו במדרש ויחד יתרו (שמות יח, ט), שעשה יחוד וכו', יעו"ש, והבן.

202

ר״געוד יש לומר, דמבואר בפרי עץ חיים הלכות פסח (פ"ז) כי אות ו' שבתוך ה' לפעמים הוא ו' ולפעמים הוא י', וז"ש (בהגש"פ) השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל וכו', יעו"ש.

203

ר״דובזה יובן פעם אחת נפלה ארז במקומינו, דהיינו שבע יפול צדיק וקם, כי הצדיק שהוא אות י' ואות ו' נפלה לבחינת שבע שהם המוני עם שנקרא שבע, כדי שיהי' במקומינו, ועברו י"ו קרנות, כשנתחבר בחינת צדיק שהם אות י"ו עם המוני עם, נעשו קרנות על חודו ויחודו, תרוממנה קרנות צדיק, והבן.

204

ר״הובזה יובן מה שנאמר בש"ס דבבא בתרא (י:) אמר משה רבינו עליו השלום להקב"ה, במה תרום קרן ישראל, אמר ליה, בכי תשא (שמות ל, יב). והוא תמוה. ולדברינו אתי שפיר, כי לשון כי תשא סובל ב' פירושים, אחד כפשוטו, ב' כי (תשא) [תשה] ברעך וכו' (דברים כד, י). וז"ש על ידי שתמצא החוב של רעך בך, אז כשתשוב אתה אז גם הם ישובו, על דרך כל שאינו מחוייב בדבר, והבן.

205

ר״וונחזור לענין הספד הנ"ל, כי נודע כי מיתת הצדיק הנקרא ארז, הוא נתפס תחת דורו, כי בעון הדור נתפס הצדיק. ובזה יובן, פעם אחת נפלה ארז במקומינו ותחת הדור, ר"ל במקום הדור לכפר עליהם, ועברו י"ו קרנות על חודו, כי במיתת הצדיק נעשה יחוד למעלה מ"נ כמפורש בזוהר, ומה שהי' בחינת (עי' רות א, יט) ותלכנה שתי ההי"ן לעצמן ואות י"ו לעצמו, כמ"ש בזוהר ותיקונים, עכשיו שנעשה על ידי מיתתו יחוד למעלה, עברו נתחברו ו"י קרנות על חודו, כי מלכות נקרא קרן כנודע, וב' ההי"ן נקרא קרנות, ונתחברו ועברו י"ו קרנות על חודו ויחודו, והבן.

206

ר״זובתנחומא (כי תשא ג), מובא בפייט פ' שקלים. במה תרום קרן ישראל, בכי תשא (שמות ל, יב), אמר משה רבינו עליו השלום, תינח כל זמן שהוא קיים, אח"כ מהו, אמר לי' הקב"ה כל זמן שהם קורין פרשה זו מעלה אני וכו'.

207

ר״חונבאר פסוק משפטים (שמות כב, כד) אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהי' לו כנשה לא תשימון עליו נשך. ופירש רמ"א וכו'.

208

ר״טובש"ס דבבא בתרא (י:), אמר משה רבינו עליו השלום במה תרום קרן ישראל, אמר לי' בכי תשא. ובתנחומא (כי תשא ג) איתא, תינח בזמן שאני קיים וכו', אמר ליה כל זמן שיקראו ישראל פרשה כי תשא מעלה אני וכו', יעו"ש. והוא תמוה.

209

ר״יונראה לי, דכתבתי במקום אחר ביאור פסוק אם כסף תלוה וכו'. וכעת נראה לי כעין זה גם כן, על פי שכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס דבבא מציעא וכו', והעולה משם כל שאינו מחויב בדבר וכו' (ר"ה פ"ג מ"ח). ובזה יובן אם כסף תלוה את עמי וגו', אם אתה כוסף שתלוה ותתחבר עם עמי, עם המוני עם להעלותן, שהם את העני עמך, הדרך בזה לא תהי' לו כנושה, ר"ל כאילו הוא חייב ולא אתה, אלא תהי' בגדר החכם הלומד מכל אדם (אבות פ"ד מ"א), שיש בך גם כן שמץ מנהו, ועל ידי זה תוכל להתחבר עמו להעלותו אתך. ולא תשימון עליו נשך, שיש ב' סוגי מוכיחים, אחד הלומד חוב, והוא על דרך וישלח ה' בעם את הנחשים וכו' (במדבר כא, ו), וכתבתי מזה במקום אחר, יעו"ש, וזש"ה לא תשימון עליו נשך, רק מסוג ב' הלומד זכות, והבן.

210

רי״אובזה יובן, במה תרום קרן ישראל, אמר לי' בכי תשא, שיש ב' פירושים, אחד כי תשא כפשוטו, ב' נשיאות ראש, וזה נמשך מזה, על ידי שתמצא החוב שלהם בך גם כן, אז יתחבר עמהן להעלותן. אמנם תינח בחיי משה, לדורות איך יעשו, ואמר לו על ידי שיקראו הפרשה לדורות, יתנו לב ראשי הדור שפרשה זו נוהג לדורות גם כן, ויעשו כך גם כן כמוך, ומעלה אני וכו', והבן.

211

רי״בפן ו' וישמע יתרו כהן מדין חתן משה וגו' (יח, א). וקשה, תחלה מפילו עד תהום, שנקרא כהן כומר לעבודה זרה, ואח"כ מעלהו עד רום רקיע שאמר חתן משה.

212

רי״גונראה לי, דכתבתי במקום אחר כי יש יתרון לאור מן החשך (קהלת ב, יג), ובזה כתבתי ביאור ש"ס (ברכות לה:) עושין רצונו של מקום אז ואספת דגנך (דברים יא, יד), וביאור כוונת התוספות (ד"ה כאן בזמן) עושין ואין עושין כי הדדי נינהו וכו', יעו"ש.

213

רי״דובזה יובן וישמע יתרו, ששמע והבין שיש יתרון - והוא לשון יתרו, שיש לאור מן החשך, שהי' תחלה כהן מדין שהוא עצם החושך, ועכשיו הוא חתן משה בחינת אור מן החושך, לכך שמע ובא ונתקרב להשם יתברך בתכלית השלימות, והבן.

214

רי״הזה כלל גדול להעלות כל המניעות והביטולים של תורה ועבודת ה', כשחוזר אח"כ לתורה ולעבודת ה' על ידי יתרון אור מן החשך, והבן.

215

רי״ו•

216

רי״זביאור פסוק עתה ידעתי כי גדול ה' מכל [ה]אלדי' כי בדבר אשר זדו וכו' (יח, יא). והוא תמוה, שעיקר חסר.

217

רי״חונראה לי, דכתבתי במקום אחר מוסר השכל בביאור הפסוק (תהלים סב, יג) ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. והקשה בש"ס (ר"ה יז:) וכו'. העולה משם, כי על ידי הדין שמשלם לאיש כמעשהו, בזה מרגיש לשוב בתשובה ונתקרב להשם יתברך, וזה חסד ה' וכו', יעו"ש.

218

רי״טובזה יובן עתה ידעתי כי גדול ה' מכל [ה]אלהי', כי נמשך חסדו יתברך מן בחינת אלהים, כי בדבר אשר זדו, דהיינו על ידי שמשלם לאיש כמעשהו מדה במדה, ועל ידי זה יודע שצריך לשוב בתשובה ולהתקרב אליו יתברך, וזהו חסד ה' הנקרא גדול, ושפיר אמר כי גדול ה' נמשך מכל אלהים, והבן.

219

ר״כועל פי זה כתבתי במקום אחר ביאור פסוק (שמות יד, י) ופרעה הקריב וכו', יעו"ש.

220

רכ״אועל פי זה נבאר ש"ס דמגילה (ז:) חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. דאיתא בש"ס (שם יד.) גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים וכו'. ובזה יובן, כי מן ארור המן נמשך ברוך מרדכי, וק"ל.

221

רכ״בובזה נבאר גם כן ש"ס (שם יב.) לעשות כרצון איש ואיש (אסתר א, ח), אמר רבא לעשות כרצון המן ומרדכי. וקשה, הא הם שני הפכים. ולפי הנ"ל אתי שפיר, כי מרצון המן נמשך רצון מרדכי, וק"ל, דשמעתי ממורי זלה"ה ושבית שביו וכו' (דברים כא, י), אם כן מרצון המן יש לידע איך לעשות בחשק וזריזות רצון מרדכי, והבן.

222

רכ״ג•

223

רכ״דנבאר פסוק ויספר משה לחותנו וגו', על אודות ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה' וגו' (יח, ח). ויש להקשות היאך שייך זה בכל אדם ובכל זמן.

224

רכ״הונראה לי, דכתבתי לעיל במ"א ביאור ש"ס (שבת פח.) מכאן מודעה רבה לאורייתא. והקשה התוספות (ד"ה כפה) הא ברצון קבלו ואמרו נעשה ונשמע (שמות כד, ז). ומשני, ושמא היו חוזרין. העולה משם, כי סדר עבודת ה' תחלה שלא בהדרגה, ואח"כ בהדרגה, עד שיזכה לחזור למדרגה הראשונה וכו', יעו"ש.

225

רכ״וובזה יובן, ויספר משה לחותנו, כי סיפר לו סדר עבודת ה', וז"ש על אודות ישראל, שהיו תחלה שלא בהדרגה, ואח"כ את כל התלאה אשר מצאתם בדרך עבודת ה', ואח"כ ויצילם ה', שעלו למדריגה הראשונה, והבן.

226

רכ״ז•

227

רכ״חבילקוט (רמז רסח) אחר שלוחיה (יח, ב-ג), רבי יהוש(י)ע אומר מאחר שפטרה בגט, נאמר כאן שלוח ונאמר להלן שלוח, מה להלן גט אף שלוח האמור כאן גט. רבי אלעזר המודעי אומר מאחר שנפטרה הימנו במאמר. ואת שני בניה וגו' בארץ נכריה, רבי יהוש(י)ע אומר נכרי' היתה לו ודאי. רבי אלעזר המודעי אומר בארץ נכריה, אמר משה הואיל וכל העולם כלו עובדים עבודה זרה, למי אני אעבוד, למי שאמר והיה העולם, שבשעה שאמר משה ליתרו תן לי את ציפורה בתך לאשה, אמר לו קבל עליך הבן שיהי' לך תחלה יהי' לעבודה זרה, מכאן ואילך לשם שמים, וקבל עליו.

228

רכ״טוי"ל, חדא למה דוקא רבי יהושע הוא דסבירא לי' דשלוח האמור כאן הוא גט, ורבי אלעזר המודעי סבירא לי' כפשוטו. ב' למה לי' לרבי יהושע להוציא הדבר מפשטיה. ג' קשה, בשלמא לרבי אל(י)עזר דאמר כפשטי' שפיר ששילחה עכשיו, וכפירוש רש"י דאמר אהרן על הראשונים אנו מצטערים וכו'. אלא לרבי יהושע דאמר גירשה, אם כן למה המתין עד עכשיו בביאתו למצרים. ד' קשה, מה מודיענו התורה בזה כאן שנשא גרושתו, ויש בזה גנאי למשה שחזר ונשא גרושתו. ואיכא למאן דאמר (זבחים קב.) דמשה כהן גדול הי', ששימש כל הארבעים שנה בכהונה גדולה.

229

ר״לה' קשה לרבי יהושע דסבירא לי' שנפטרה בגט, ש"מ דסבירא לי' גיורת היתה כשנשאה, ותפסו הקדושין, וצריכא גט, דאל"כ, כשהיתה נכרי' נשאה, הא לא תפסו הקדושין, וכדאיתא במסכת קדושין (סח:) שנאמר ביפת תואר (דברים כא, יג) ואחר כן תבא אלי' ובעלתה, מכלל דעד השתא לא תפסי הקדושין, ואם כן אין צריך גט, אלא צריך לומר גיורת היתה, ואם כן תקשי לדידי' דסבירא לי' נכריות היתה לו ודאי.

230

רל״או' קשה לרבי אלעזר דאמר בארץ נכריה, וכי קרא אתי לאשמעינן, דקרא כתיב כך. וכי תימא דפליג ארבי יהושע דאמר משום דכתיב נכריה ש"מ שהיא עצמה היתה נכריה, והוא סבירא לי' דנכרי' קאי אארץ, שהיו נכרים בני עובדי עבודה זרה וכדמסיק, אם כן היינו הך, דאם כולם היו בני [עובדי] עבודה זרה, אם כן גם היא בכלל, ומנ"ל להוציאה מכלל.

231

רל״בז' קשה, מה דסבירא לי' אמר משה הואיל וכל העולם וגו', דמנ"ל שאמר משה כך, וזה לא רמיזא בקרא כלל, ועוד שאין ענין לזה כלל. ח' קשה, דמשמע משום דכל העולם בני [עובדי] עבודה זרה הוא דהוצרך לעבוד להקב"ה, מה שאין כן בלאו הכי, וחס לנו לומר כן על בחיר ה'. וגם שהוא תמוה בלשון אחר העיון והדקדוק שאמר אעבו"ד, משמע שיהי' משועבד לו לעבודתו.

232

רל״גט' קשה, מה בעי עוד בזה שאמר שבשעה שאמר משה ליתרו וכו'. ועוד מה דייק יתרו במה שיחד לו איזה בן יתן לעבוד עבודה זרה, ולא אמר סתמא בן אחד יתן לעבודה זרה. יו"ד קשה, מה שהתורה מכנה בשם בניה ולא בני משה. וגם שהילקוט מציין בתיבות ואת שני בניה וגו' בארץ נכרי', רבי יהושע אומר וכו', דלא ה"ל לציין רק במה שהוא ענין לפלוגתייהו, והיינו בארץ נכרי' ותו לא.

233

רל״די"א קשה, מה שמקשין העולם, דלפי סדר הנס ה"ל לכנה את האחד בשם אליעזר, והשני בשם גרשון. ועוד מה לנו להזכיר כאן שמותן, דהל"ל סתם ואת שני בני'. י"ב קשה, לשיטת רבי יהושע הנ"ל, מה מודיענו משה בזה שקראו גרשם להודיע שנשא נכרי', שאין לך גנאי גדול מזה, וכמו שכתב הטור אבן העזר בסימן ט"ז בשם הרמב"ם (הל' איסו"ב פי"ב ה"ז) וזה לשונו: ויש הפסד על ידי זה, מה שאין בכל העריות, שבכל העריות אף על פי שיש בו כרת, מכל מקום הולד הוא בנו, והבא על הנכרי' יש בו כרת שנאמר (מלאכי ב, יב) יכרת ה' לאיש וגו', ובנו הוי נכרי, שנאמר (שמות כא, ד) האשה וילדיה. ועוד שכל המאורע שהי' ביוסף הי' במשה וכדאיתא במדרש (שמ"ר א, לג) ויוסף קרא בנו בשם אפרים, כי הפרני בארץ עניי (בראשית מא, נב), ומשה קראו גרשם.

234

רל״הי"ג קשה, קושיא תמוה על התרגום יונתן בפ' שמות על פסוק (שמות ד, כד) ויהי בדרך במלון ויפגשהו מלאך ה' ויבקש המיתו, דבש"ס דנדרים דף ל"א (ע"ב) הוכיח מזה דגדולה מילה שלא נתלה למשה רגע אחד על שנתעסק במלון תחלה, ופירש רש"י שאותו תינוק לא היה באותה שעה אלא בן ז' ימים, דאל"כ למה לא נענש עד השתא. והתרגום מפרש ויבקש המיתו - מן בגלל גרשם ברי' דלא גזיר יתיה משום תנאיה דיתרו וכו', ואם כן סבירא ליה דלא הי' זה אליעזר אלא גרשם, אם כן מ"ט לא ענשו עד השתא. ועוד הא אנוס היה, שהשביעו יתרו שלא ילך ממנו ושיתן בנו הראשון לעבודה זרה וכנ"ל.

235

רל״וונראה דתוספ[ו]ת (ד"ה ואתה) הקשה במסכת שבת דף פ"ז (ע"א) ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, פירש מהאשה, מ"ט, דרש קל וחומר בעצמו, ומה ישראל שלא דיברה שכינה עמהם אלא שעה אחת וקבע להם זמן, אמרה תורה (שמות יט, יא-טו) והיו נכונים וגו' אל תגשו, אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי ואינו קובע לי זמן, על אחת כמה וכמה. ומנ"ל שהסכים שנאמר (דברים ה, כז-כח) שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי. והקשו בתוס' מנלן דפירש מדעתו ושוב הסכים, שמא זה הי' צווי גמור. ותירץ רבינו תם, דאם כן איך היו מערערין מרים ואהרן, אלא ודאי קודם הצווי פירש מדעתו ואח"כ בשעת מתן תורה הסכים הקב"ה משום בדרך שאדם רוצה וכו'.

236

רל״זואם כן לפי זה הדרא קושיות הש"ס, מ"ט פירש מהאשה, וא"ל משום קל וחומר הנ"ל, הלא פרישתו היתה קודם מתן תורה שלא הי' אז עדיין שום פרישה לישראל, דבשלמא לרש"י (שם ד"ה ופירש) שהפרישה של משה הי' אחר מתן תורה שפיר.

237

רל״חונראה, משום דקשה גם לרש"י שהפרישה הי' לאחר מתן תורה, אם כן מה אמר הש"ס שפירש מדעתו, הרי נצטוה מהקב"ה שיפרוש, שנאמר ואתה פה עמוד עמדי, ועל כרחך צריך לומר כפירוש התוספות, ואם כן מדוע לא פירש רש"י כך.

238

רל״טונראה לי דתוספ[ו]ת ורש"י יהיו מחולקין בפלוגתא דרבי יהושע ורבי אל(י)עזר המודעי במסכת זבחים דף קי"ו (ע"א), דרבי יהושע סבירא לי' קודם מתן תורה בא עם צפורה אשת משה, וקריעת ים סוף הוא דשמע ובא. ורבי אליעזר המודעי סבירא לי' מתן תורה שמע ובא.

239

ר״מנמצא דרש"י סבירא לי' כרבי אלעזר המודעי דיתרו לאחר מתן תורה בא עם אשת משה, ולכך אי אפשר לפרש כי אם שפרישתו היתה לאחר מתן תורה, דקודם מתן תורה לא היתה אצלו כלל. ולא קשה קושיא הנ"ל, דיש לומר דנתן דעתו על כך בשעה שנצטוו ישראל על הפרישה.

240

רמ״אותוס' ס"ל כרבי יהושע, דיתרו קודם מתן תורה בא עם אשתו, ופירש ממנה אז, ואי קשה מאי טעמא פירש, זה אינו, כיון דס"ל כרבי יהושע דסבירא לי' גרושתו היתה, ולכך פירש. וכי תימא אם כן לישני הש"ס הכי, ולמה משני שלקח קל וחומר בעצמו. הוא משום דבאמת גם על זה תיקשי, מאי טעמא גירשה כלל שיהי' נאסרת עליו איסור עולמית, לזה משני הש"ס נשא קל וחומר בעצמו ור"ל שראה שעתידין ישראל להצריך פרישה וכו', ונשא קל וחומר מהשתא. וכן איתא בבבא קמא (לח.) שפירשו תוספות (ד"ה נשא) עתיד משה לישא קל וחומר, אצל מואב ומדין, עיין שם. (ובזה יבואר שם קושית העולם, שהקשו, הי' ליה להקב"ה לצוה אז, כשילמוד קל וחומר. ולדברינו יובן, כי שמא ילמוד קל וחומר על העתיד ולעשות מלחמה מיד, ודו"ק). לכך כשנתייחד משה לנביא מה' בלא עת קבוע, פירש ממנה על ידי גט.

241

רמ״באך דאכתי תקשי קושיא ג' הנ"ל, למה המתין עד בואו למצרים, ולא פירש ממנה מיד כשנתייחד עמו השכינה בראשונה, מכח קושיא הנ"ל. ועוד הלא ראה וידע דבר זה שיהי' אח"כ נביא השם להוציא את ישראל ממצרים, ואיך נשא אשה כלל. ואי משום פ"ו, אם כן כשנולדו אותן הבנים מיד הי' לו לפרוש, דאל"כ לא תוכל השכינה לדבר עמו באיזה זמן שיהיה.

242

רמ״גונראה דרבו המפרשים להגדיל התימא על משה אשר מסר בנו לעבודה זרה בשביל האשה. והנני יוסיף להפליא, לפי מה שכתב הטור יורה דעה בסימן קנ"ז: עכו"ם שאמרו תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, יהרגו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל. וכתב הבית יוסף בשם הר"ן דהוא הדין בעבודה זרה וגילוי עריות דינא הכי, אם אמרו לכת נשים תנו לנו אחת מכם ונטמאנה וכו', והוא הדין אם אמרו תנו לנו לעבודה זרה, לא ימסור, ביהרג ואל יעבור. ואיך מסר משה בנו לעבודה זרה בשביל אשה.

243

רמ״דונראה משום דמסיק שם (בב"י), אלא אם כן יחדוהו, ואמרו תנו לנו פלוני, מוסרין אותו. ויש אומרים אף על פי שיחדוהו לא מהני, אלא אם כן חייב מיתה כשבע בן בכרי.

244

רמ״הנמצא לפי מה שכתבתי לעיל בשם הרמב"ם דבן מהגוי' הוא נכרי, שנאמר (שמות כא, ד) האשה וילדיה, נמצא גם אי לא מסרו משה לעבודה זרה הוא נכרי, ובלאו הכי בן עבודה זרה, וגם יחדוהו יתרו, שאמר הבן שיהי' לך תחלה, ואתי שפיר ממש כהפוסקים הנ"ל.

245

רמ״ואך קשה באמת לא לישא נכריות שחייב על כל ביאה כרת ח"ו וכנ"ל, ולא ימשך מזה שיהי' בן עבודה זרה. אך אי אפשר, שכל העולם כולו היו בני עבודה זרה, ובכל מקום שהי' פונה לישא אשה הי' צריך לישא נכריות, ולבטל מפריה ורביה אי אפשר, וחשב דאתי עשה דפו"ר ודחי לא תעשה שיש בה כרת, כיון שאי אפשר בענין אחר אנוס הוא ורחמנא פטריה, ולמצרים אי אפשר לילך מחשש הריגה, ומותר מצד הדין. נמצא כל זה אתי שפיר כל זמן שלא הי' יכול לילך למצרים הי' אנוס, מה שאין כן באפשר הוי מזיד על כל ביאה וכנ"ל, ולכך כשהתירו יתרו השבועה שילך למצרים, והקב"ה הבטיחו מסכנה, הוי מזיד אם לא יגרשנה, ולכך נתן דעתו לפוטרה בבואו למצרים מקום ישראלים שלא יהי' ח"ו כמזיד וכנ"ל.

246

רמ״זובזה יבואר קושיא י"א וי"ב הנ"ל, על פי קושיא הנ"ל, דמשה רצה לזכות אם עצמו שלא מעל ומרד ח"ו בזה שמסר בנו לעבודה זרה, לזה כינה שמו גרשם, כי גר הייתי בארץ נכריה דייקא, שנשא נכריות וכרבי יהושע, ובארץ שכולו נכרים כרבי אלעזר, נמצא בלאו הכי הוא בן עבודה זרה. וכי תימא למה נשא נכרי', זה אינו, שכל הארץ הוא נכרי'. וכי תימא הי' לו לילך למצרים לישא ישראלית, וכאשר הלך בסוף, לזה כתבה התורה דכוונתו הי' שקראו אליעזר ויצילני מחרב פרעה, וממילא אי אפשר לחזור תחת חרב פרעה וכנ"ל, וק"ל.

247

רמ״חוהשתא מבואר קושיא י"ג הנ"ל, דודאי יש לפרש כהתוס' דקאי אגרשום, ולא קשה מדוע לא נענש עד השתא, משום דהי' אנוס מכח השבועה שהשביעו שלא ילך ממנו ושיהי' בנו לעבודה זרה, מה שאין כן אחר שהתירו לילך מאצלו, וקיימא לן (נדרים כה:) נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ופטור מהשבועה ורשאי למולו. ולא ענשו על שלא מלו מיד קודם צאתו לדרך, משום דהוא סכנה וכדאיתא בש"ס (נדרים לא:) אמול ואצא סכנה, מה שאין כן אחר שבא למלון סמוך למצרים ממש, שאין בו סכנת הדרך, וכפירוש המפרשים, אז ענשו למפרע, ושפיר הוכיח הש"ס שלא נתלה למשה אפילו רגע אחד, וק"ל.

248

רמ״ט[ולהרחבת הביאור כתבתי, ודברים שבכתב אין רשאי לאומרם בעל פה, והוא דקשה, כיון שאמרנו והוכחנו לעיל דהוא נכרי גמור וכנ"ל, אם כן לאו בר מילה הוא כלל אף אחר שהותר לו השבועה, ולמה נענש גם השתא.

249

ר״נונראה דאיתא בסנהדרין דף ך"א (ע"א) אמר רב יהודא אמר רב, תמר בת יפת תואר היתה, שנאמר (שמואל ב יג, יג) ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעיני ממך, ואי סלקא דעתך בת נשואין הוה, אחתי' מי הוי שרי ליה. ופירש רש"י, תמר נולדה קודם שנתגיירה מעכה אמה בלב שלם, ואחר שנתגיירה בלב שלם ילדה את אמנון, ונכרי' אין לה קורבת אב, וגם היא משנתגיירה כקטן שנולד דמי ואינה אחות אמנון.

250

רנ״אוי"ל מי הכריח לרש"י לפרש ולחלק כנ"ל, ויותר הי' לו לפרש דתמר נולדה קודם שנתגיירה כלל. ונ"ל, משום שלא תיקשי עליו קושית התוספות פירש כך, שהקשו התוספות (ד"ה דאי) לרש"י דסבירא לי' במסכת קדושין (כב. ד"ה שלא ילחצנה) דאסור לבעול יפת תואר עד שנתגיירה, אם כן קשה הא אחתי' הוה וכו'. ולזה פירש רש"י דבאמת קודם שנתגיירה אסור לבעול, ותמר נולדה אחר שנתגיירה רק שלא בלב שלם, וכלא נתגיירה דמי ואינה אחותו כלל.

251

רנ״באך דזה צריך ביאור לחילוק זה להבחין ולידע אימתי היתה שלא בלב שלם, ואימת הוי גיורת בלב שלם, דלכאורה מיד שנתגיירה יהי' איך שיהי' הוי ישראלית לכל דבריה.

252

רנ״גונ"ל, דכתב הרמב"ם (הל' איסו"ב פי"ג הי"ד-הט"ו) הובא בטור יורה דעה סימן רס"ח, אשה שנתגיירה בודקין אחרי' שמא לשם איש נתגיירה, ואם בית דין של הדיוטות קבלוה חוששין אחרי' עד שיתבאר צדקתה. נמצא הכי נמי שנתגיירה לשם איש שתנשא לדוד הוי שלא לשם שמים ואינה גיורת, עד שנתבאר צדקותה שהיא מכוונת לשם שמים, והוא ממש כפירוש רש"י הנ"ל.

253

רנ״דוהכי נמי בנידון דידן, שנתגיירה שתנשא למשה, ואינה גיורת, והיא כנכרי' לכל דבריה, ונמצא הבן הוי נכרי כמו תמר הנ"ל, לפי סברת משה שסבר שלא לשם שמים נתגיירה, ואחר שנתברר למפרע שלשם שמים נתגיירה הוי גיורת למפרע וכהרמב"ם הנ"ל, והוי בן מילה, ולכך נענש.

254

רנ״הוהשתא יבואר נמי, כשראה משה דנענש על מילת בנו, ש"מ שנתגיירה ציפורה לשם שמים בלב שלם, ולכך הוצרך לגרשה, ואי אפשר הי' לפוטרה בלי גט, ויבואר קושיא ה' הנ"ל].

255

רנ״וואחר שביארנו דשפיר עשה משה מצד הדין במה שקיבל עליו למסור בנו לעבודה זרה וכנ"ל, מכל מקום לאו משנת חסידים הוא, דכתב הבית יוסף בסימן הנ"ל (יו"ד סי' קנז) בשם הירושלמי (תרומות פ"ח ה"ד): בר קשבי תבעתי' מלכ[ו]תא, ערק לרבי יהושע בן לוי, אתו והקיפוהו בגייסות, אתי רבי יהושע בן לוי ופייסי' ומסרו לחוץ, והוי אליהו רגיל למתגלי לי' ולא איתגלי, וצם כמה צומות ואיתגלי ליה, א"ל מאי טעמא קפיד מר, א"ל למסורות אני נגלה, א"ל ולא משנה עשיתי, א"ל לאו משנת חסידים היא. ופירש הט"ז (סק"ז) דעיקר החטא הי' על שמסר אותו רבי יהושע בן לוי עצמו, אלא הי' לו למנוע ולהניח הדבר כמו שהיה, ואם ימסרו אותו אחרים ה"ל לשתוק. ואם כן הכי נמי אף שסבר שהוא נכרי בלאו הכי, מכל מקום לא הי' לו למסרו בעצמו, רק שיהי' עובד עבודה זרה בלתי רשותו ורצונו, ולא להתנדבו לעבודה זרה.

256

רנ״זוביותר תמוה לי, דשם מצינו עונש על זה שלא נגלה אליהו אליו, ומהראוי הי' כאן גם כן שלא יהי' השכינה נגלה אליו במכל שכן מאליהו. ובעל הטורים הרגיש בזה, ופירש בפ' בשלח: ומכל מקום על התנאי שהתנה עם יתרו יצא ממנו יהונתן שנעשה כומר לעבודה זרה. דלכאורה קשה ממה נפשך, אי הוא נחשב לחטא הוא בעונש מיתה, ואי אין בו עונש חטא וכדברינו הנ"ל, אם כן ראוי גם בזה לא הי' ראוי לענוש. ולפי הנ"ל יובן, דנענש על מדות חסידות וכנ"ל. אלא קשה שאינו מהדין אל זה העונש אלא כמעשה שהי' אצל רבי יהושע בן לוי, או ברבי יהושע בן לוי ה"ל לענוש עונש כזה.

257

רנ״חונראה שאין להקשות על מדותיו יתברך על שלא ענשו בזה שלא יהי' נגלה אליו, משום שלא יהיה חוטא נשכר, משום דשבק משה לחסידותי' בכאן כדי שלא יהי' נגלה אליו הקב"ה לילך בשליחתו, וכאשר מצינו באמת שסירב אח"כ בזה, ולכך ענשו במדה אחרת ולא בזה. וכמדומה שכך כתוב בד"ה הארוך שענין מה שדיבק משה עצמו אל יתרו שהיה כומר לעבודה זרה, ועבר על מה שנאמר (משלי ה, ח) הרחק מעלי' דרכך, כדי שלא יהי' נגלה אליו הקב"ה במקום טנופת עבודה זרה, וכגון יונה שברח תרשישה.

258

רנ״טובזה יובן, דדוקא רבי יהוש(י)ע הוצרך לומר דשלוח האמור כאן הוא לשון גירושין. מה שאין כן רבי אלעזר המודעי יכול לומר כפשוטו, שפטרה רק במאמר, והוא משום דסבירא לי' לרבי יהושע שם בזבחים דיתרו קודם מתן תורה בא, ופירש, ואח"כ הסכימה דעת המקום, ואי קושיא מה טעמא פירש בתחלה, וצריך לומר משום שהיתה גרושתו, והוא דשלוח האמור כאן הוא לשון גירושין. מה שאין כן רבי אלעזר המודעי סבירא לי' שם לאחר מתן תורה בא, ופירש לאחר מתן תורה, אם כן אין צריך לומר משום גרושה פירש, אלא משום שאמר לו הקב"ה ואתה פה עמוד עמדי בסיני, ולכך פירש משם והלאה, ושלוח האמור כאן הוא כפשוטו שפטרה במאמר.

259

ר״סאך קשה, בשלמא לרבי אלעזר דפירש דשלוח הוא כפשוטו, נמצא מה ששלחה עכשיו, הוא משום שאמר אהרן על הראשונים אנו וכו' וכנ"ל, אלא לרבי יהושע שפירש דגירשה, מאי שנא השתא דוקא, ולמה גירשה שתאסר עליו עולמית. לזה אמר דרבי יהושע אזיל לשיטתי' דסבירא לי' דמדכתיב את שני בני"ה ולא בניו, ש"מ דמה שאמר בארץ נכריה, נכריה ממש היתה לו, ולכך הוי בניה. קשה איך הודיע משה גנותו בזה שנשא נכרי', וכי תימא שירצה לתרץ מה שנתן, למה מסר בנו לעבודה זרה. ולכך אמר דנכרי' היתה והולד נכרי. קשה באמת למה נשא נכריות, וצ"ל דכל העולם היו עובדי עבודה זרה והי' אנוס. קשה, הי' לו לילך למצרים, וצ"ל דאי אפשר מחשש הריגה, אם כן עכשיו שהותר לבא למצרים נאסרה עליו והוצרך לגרשה.

260

רס״אורבי אלעזר קשיא לי' על רבי יהושע דאמר דארץ נכרי' אתי ללמוד דנכרי' היתה לו, ועדיין קשה ה"ל לישא ישראלית, וצריך לתרץ דכל העולם היו עובדי עבודה זרה, וזה לא רמיז משה, נמצא עיקר חסר מהספר. ועוד דעדיין קשה, אף אם הוא בלאו הכי נכרי, מכל מקום לא שפיר עביד במה שמסרו משום הנ"ל, לכך אמר רבי אלעזר וביאר הענין יותר, דמה שנאמר בארץ נכריה הוא כפשוטו, דקאי אארץ, שהמה כולם בני עובדי עבודה זרה והיא גם כן בכלל, ומבואר ספק ראשון. וגם ספק השני מבואר בזה דאמר הואיל וכל העולם כולו בני עובדי עבודה זרה, ואינן ראויין שיהיה השכינה נגלה עליהן, ועל כן הוצרך אנ"י לעבוד וכו', ר"ל לילך בשליחותי', ולכך שבק לחסידותי' כאן, כדי שלא יהיה נגלה אליו השכינה שלא יצטרך לילך בשליחותו, אבל מצד הדין לא עביד מידי, והוא שבשעה וכו', ר"ל הבן שיהיה לך תחלה וכו' - נמצא דהוי יחדוהו דמותר מצד הדין, ודו"ק.

261

רס״בפן ז' וישמע יתרו את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ד' את (בני) ישראל ממצרים, ויקח יתרו את צפורה אשת משה אחר שלוחי' (יח, א-ב).

262

רס״גויש להבין מה חיבור יש לפסוקים אלו, דמשמע דבלא השמועה לא היה על לבו לקיחת אשת משה אחר שלוחי' אל אישה. ועוד, דאלקים הוא דין ואין זה שייך לענינינו לפירוש רש"י דקאי על הטובה שהטיב למשה ולישראל. ועוד, דאמר למשה ולישראל, מה זה הדבר שעשה למשה חוץ לישראל, וכאשר באמת היה צריך רש"י ליתן טעם לזה ולומר ששקול וכו'. ועוד, דאמר כי הוציא ד' את בני ישראל וגו' מה זה נתינת טעם אדלעיל.

263

רס״דונראה לי דכל זה יבואר בדרך הפשוט, בצירוף קושיא אחת, לפי מה דאיתא במכילתא (יתרו פרשה א) לדעת רבי יהושע דאמר שלוחי' הוא אחר שפטרה בגט, אם כן קשה למאן דסבירא לי' (זבחים קב.) דמשה הי' כהן, אם כן איך נשא משה גרושתו.

264

רס״הונראה לי דמוכח דזה אינו, מסדר הפסוקים שאמר הקדוש ברוך הוא למשה (שמות ג, י) לכה ואשלחך אל פרעה והוציא את עמי בני ישראל מארץ מצרים, והשיבו מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים וגו' (שם ג, יא), וכתיב אחר זה (שם ד, יד) ויחר אף ה' במשה, ודרשו חז"ל במסכת זבחים (קב.), דכל מקום שנאמר חרון אף בתורה נעשה רושם, וז"ש (שמות שם) הלא אמרתי אהרן אחיך הלוי ואתה הכהן, אבל עכשיו בהיפך שניטלה הכהונה ממנו וניתנה לאהרן.

265

רס״וובזה יובן וישמע יתרו את כל אשר עשה אלקים למשה, דהיינו שנענש שניטלה ממנו הכהונה בשביל שלא רצה להוציאם ממצרים, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, ר"ל דהוכרח הקב"ה בעצמו להוציאם, אם כן מהשתא תבין ששפיר עשה יתרו במה שלקח אשת משה אחר שלוחיה, כי אף על פי שכבר נפטרה הימנו בגט מותר בה כיון דלאו כהן הוא, וק"ל.

266

רס״ז•

267

רס״חבמדרש (שמ"ר כח, א) ומשה עלה אל האלהים (יט, ג), הדא הוא דכתיב (תהלים סח, יט) עלית למרום שבית שבי, מהו עלית, נתעלית נתגששת עם המלאכים. שבית שבי, יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם, תלמוד לומר (ו)לקחת מתנות באדם, בלקיחה ניתנה לו, יכול יהא חייב ליתן לו דמים, תלמוד לומר מתנות, במתנה ניתנה לו. עד כאן לשון המדרש.

268

רס״טוי"ל, א' דמה קושיא בפסוק עלית שרוצה לבאר עכשיו על ידי פסוק זה ומשה עלה וגו'. דכך הסוגיא בכל מקום שאומר הדא הוא דכתיב רוצה לתרץ איזה קושיא. ב' קשה, שהקשה המדרש מהו עלית וכו', וכי מה קשה לי' על הפשוטו שהוצרך לדרוש שנתעלה וכו'. ג' קשה, על מה ולמה נתגוששו המלאכים עם משה בקבלת התורה, הלא ידעו שבשביל זה נברא העולם, כמו שאמרו חז"ל (ע"ז ג.) שהתנה הקדוש ברוך הוא, אם יקבלו תורתי וכו', ומה טענה מצאו עכשיו נגד משה.

269

ר״עד' קשה, למה באמת נק' שבוי'. ה' קשה, שסותר אהדדי, דתחלה אמר יכול נטלה חנם תלמוד לומר לקחת בלקיחה ניתנה לו, ואח"כ אמר שנטלה חנם, שנאמר לקחת מתנות. ו' קשה, לשון יכול יהא חייב ליתן לו דמים אין לו שחר, דהל"ל יכול יהא חייב ליתן דמים, דהא על משה קאי שלקח התורה בלקיחה או במתנה. ועוד מאי באדם. ומתנות לשון רבים, דהא לא הי' שום מתנה יותר מהתורה דעלה קאי.

270

רע״אונראה דהאלשיך בפרשה זו פירש על פסוק ומשה עלה, על פי מה שאמרו חז"ל בפרק הפועלים (ב"מ פה:) דאמר אלי' לי' בכלהו מצית אסתכולי, לבר מגוהרקא דרבי חייא, מאי סימני', בכולהו אזלי מלאכי' כי סלקי ונחתי, לבר מרבי חייא דמנפשי' סליק ונחית. וז"ש ומשה עלה וגו', ר"ל מעצמו עלה אל האלקי"ם, שלא הוצרך למלאכים להעלותו, וכמו שזכה רבי חייא בזה לאחר מותו זכה משה רבינו עליו השלום בחייו, ודפח"ח.

271

רע״בולי נראה איפכא, דהא מפרש במדרש כאן (שמ"ר כח, ב) ומשה עלה וגו', עלה בענן וירד בענן, וזכות אבות עולה ויורדת עמו וכו', הרי שגם משה לא עלה בלתי סיוע הענן וזכות אבות שעלה עמו, והוי כמו אינך שעלו על ידי מלאכים. בלאו הכי אי אפשר לומר כך, דשם (ב"מ שם) אמרו דרבי חייא ובניו הוו דוגמת אבות וכו', וכאן שנצטרך משה לזכות אבות, ואם כן איך אפשר שיעדוף כוחו בחייו מרבי חייא.

272

רע״גלכך נראה שזהו באמת תמיהת המדרש, שאמר הפסוק עלית למרום דמשמע שמעצמו עלה, וזה אינו, כמדרש הנ"ל שגם משה נצרך לסיוע זולתו לעלות, וזה שתמה מהו עלית, דמשמע שעלה מעצמו וכפירוש האלשיך באמת כך. לזה משני המדרש דלשון עלית, היינו שנתעלה, ולא שעלה מעצמו בלי סיוע אחרים, שגם הוא נצרך לזכות אבות להעלותו.

273

רע״דאך קשה, מאחר שגם משה לא הי' אפשר לעלות מעצמו, מה טעמא לא עלה על ידי המלאכים כמו אינך תנאי, לזה ביאר המדרש נתגוששת עם המלאכים, ר"ל שעלי' זו הי' נגד רצון המלאכים, ואי אפשר שיהיו הם המסייעים אותו להעלותו, ונצרך אל זכות אבות שיעלוה[ו].

274

רע״הוהטעם שנתגוששו עמו המלאכים, נ"ל על פי מה שהקשה האלשיך (שמות יט, א-ב) על חז"ל שאמרו לכך ניתנה תורה בחודש השלישי מפני שהגיורת צריכה להמתין ג' חדשים משום הבחנה וכו', והא מיציאת מצרים עד מתן תורה לא היו רק זיין שבועות. וביאור הענין על ידי קושיא אחרת, מה טעמא לא ניתנו הלוחות ביום מתן תורה רק לאחר מ' יום של מתן תורה. ומפרש דבשעת מתן תורה לא הי' רק שידוכין ושילוח סבלונות ולא נשואין, רק הנשואין נגמרו בשעת נתינת הלוחות שנשלם צ' יום מיציאת מצרים. ומביא ראיי' לזה מה שאמרו חז"ל (שמ"ר מג, א) וטעם ששיבר משה את הלוחות, כדי שידונו כפנוי' ולא כאשת איש, ש"מ שלא נעשו אשת איש רק עד אחר נתינת הלוחות למטה וכו', יעו"ש.

275

רע״ווהנה המלאכים סברו שביום מתן תורה ינתן הלוחות למטה והיינו נשואין גמורין, וכמו שאמרו חז"ל בפרק ט' דשבת (פח:) שאמר השטן תורה היכ(י)ן הוא, אמר לו נתתי['] לארץ וכו'. ואם כן הי' קשה למלאכים הא לא נשלם עדיין צ' יום ואסור משום הבחנה וכנ"ל, ולכך נתגששו עמו. וכשנצחן משה וסברי שכבר ניתן למשה למטה, סברי דעל כרחך דין שבוי' יש לתורה, ומשום לתא דידה המתינו עד עכשיו, שהיתה במצרים, וכבר קיימא לן בטור אבן העזר סימן י"ג בשם הרמ"ה דשבוי' אינה צריכה ג' חדשים, יעו"ש. ובאמת כל זה אינו וכנ"ל.

276

רע״זובזה יובן המדרש, ומשה עלה, קשה הא לא עלה מעצמו, ומשני הדא הוא דכתיב עלית למרום, קשה גם כן מהו עלית, דמשמע שעלה מעצמו, וזה אינו, ועל כרחך לומר שנתעלה, ומהו העילוי, ומפרש שנתגשש עם המלאכים ונטלה מדין שבוי' לפי סברת המלאכים וכנ"ל, ואמר יכול מפני ששבה לפי סברת נטל"ה באמת חנם בלא קדושי כסף, רק כדין שפחה, תלמוד לומר לקח"ת, בלקיחה ניתנ"ה לו, ור"ל כשניתנה לו בקבלת הלוחות הי' בלקיחה כדין לקוחי אשה בכסף, מה שאין כן במתן תורה לא הי' צריך אז כסף, שלא היה אז רק שידוכין, והמלאכים לא ידעו מזה.

277

רע״חואמר יכול יהא חייב ליתן לו דמים, כמו שלקחה משה בכסף, כך כשירצה ללמדה לאחרים גם כן יהא חייב ליתן לו דמים, דאין לומר מה אני בחנם וכו' כסברת הש"ס בנדרים (נדרים לז.), דהא כאן משמע דגם משה לקחה בכסף, תלמוד לומר מתנות, במתנה ניתנה לו, באד"ם - עבור שהוא אדם חשוב, והתורה נתנה לו מתנה שהוא פסולת הלוחות שהעשיר מזה. ואנן קיימא לן נתנה היא כסף ואמר הוא, באדם חשוב מקודשת, והכי נמי הי' למשה שתי מתנות, התורה עצמו וכסף שנתנה לו, והיינו עבור שהוא אדם חשוב, ומוכח שהי' כאן כסף קדושין, היינו בלקיחה, ולעולם במתנה ניתנה לו, שנתנה היא הכסף, ומוכח שנתעלה, שנק' חשוב אצל התורה שנתקדשה לו בההיא הנאה שקיבל ממנה כסף, וכמו שכתבו המקובלים משה איש האלקים בעלה דמטרוניתא, ודוק.

278

רע״טובזה נבא לביאור ש"ס פרק ט' דשבת (פח.) דרש ההוא גלילאה בריך רחמנא דיהיב וכו' עד ביום תליתאי בירחא תליתאי. והסגנון, דיהי' קשה למה ביום תליתאי, שהוסיף משה יום אחד מדעתו מה שלא נצטוה, אך דקשה למה בירחא תליתאי, וצריך לומר כדין גיורת וכנ"ל, קשה הלא לא הוי רק חמשים יום, וצריך לומר דבשעת נתינת הלוחות היו הנשואין, ולוחות היו מ"ם יום אחר מתן תורה ונשלם צ' יום וכו'. והטעם דוקא פירש באלשיך (שמות יט, א-ב) נגד מ' יום של יצירת הולד, כך מחומר לזכך, ואם כן אם לא הוסיף הי' חסר צ' יום בלא יום אחד, ושפיר הוסיף, וק"ל.

279

ר״פפן ח' ביאור פסוק וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, ויקח יתרו חתן משה את צפורה אשת משה אחר שלוחיה ואת שני בני אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה, ושם האחד אליעזר כי אלקי אבי בעזרי וגו' עד אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים (יח, א-ה), ע"כ. והספיקות רבו, ויב[ו]אר לבסוף.

280

רפ״אונ"ל, דאיתא בכתבי האר"י זללה"ה הלכות פסח (פע"ח ש' חג המצות פ"א), ענין גלות ישראל במצרים, ודוקא לדורו של משה שהי' דור דעה. וביאר הענין, שאותו הדור נקראו דור דעה כי הי' מסוד הדעת ניצוצי קרי של אדם הראשון באותן ק"ל שנה, ונתגלגלו בדור המבול, ולא נתקנו רק קלקלו, שהי' גם כן משחיתים זרעם לבטלה, להיות שבאו משורש ההוא, וז"ש (בראשית ו, ה) וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, אד"ם ממש, וסוד הקרי נקרא רע, ואח"כ נתגלגלו בדור הפלגה וגם כן קלקלו, שנאמר (שם יא, ה) המגד(ו)ל אשר בנו בני האדם, בני דאדם קדמאה, שהיו בניו ממש מצד הקרי, ואח"כ במצרים נזדככו ונצרפו בחומר ובלבנים נגד דור הפלגה וכו', ונקראו דורו של משה שהי' מבחינת הדעת סוד טיפת הזרע מהזווג וכו'. ולכך היו במצרים דוקא, כי פרעה ומצרים הי' אחיזתן נגד העורף העליון מצד הגרון, אחוריים של הדעת העליון וכו', וסיבת הגלות הי' לישראל כי כל שפע הדעת היו יונקים אותו פרעה ומצרים, לכך היו ישראל משועבדים אליו, כי ז"א הנקרא ישראל הי' גם כן למעלה בגלות מצרים כביכו"ל מצ"ר י"ם, שהוא יסוד הבינה, ג' גו ג' וכו', יעו"ש.

281

רפ״בוזהו עבדים היינו לפרעה במצרים (דברים ו, כא), שהוא ז"א, ויוציאנו ה' משם, על ידי שהביא גדלות גדול לז"א מוחין מעולים כדי שיתבטלו החיצונים, עד שנמשך זווג עליון בכל העולמות אף בעשיה, לכך יש בליל פסח הלל גמור הרמוז למלכות המקננת בעשי', והקליפות נבלעו בנרתקן, ונמשך ש"ע נהורין לזו"נ, כמ"ש (הגש"פ) מעש"ה ברבי אליעזר וכו', יעו"ש.

282

רפ״גנמצא ממה שקיבל ז"א מוחין מעולים סוד הדעת שהוא בסוד משה נכנעו הקליפות ונתבטלו וכנ"ל. וזעיר אנפין נקרא גם כן בסוד ו'.

283

רפ״דובזה נבוא לביאור הנ"ל, כי נודע שהיצר הרע הוא מסטרא דשמאלא שהוא דין, ונקרא מדין, ומהותו לרדוף אחר תאוות המותרות, כמו שאמר עשו יש לי רב (בראשית לג, ט), מה שאין כן הוא מסטרא דימינא, מצד הנשמה שנקרא אברם, שהוא מא"ב ר"ם, ומהותו שלא לרדוף אחר המותרות רק כדי סיפוקו, וכמו שאמר יעקב יש לי כל (בראשית לג, יא), ופירש רש"י די סיפוקי.

284

רפ״הובזה יובן, אחר שנעורר הספיקות, א' וכי יתרו שמע וכל העולם לא שמעו, והמזרחי הרגיש בזה ופירש מה שבא וכו', והיינו לפירוש רש"י, אבל בפסוק אין מקום לפירושו. ב' קושית האלשיך דקורא אותו יתרו על צד המעלה שייתר פרשה אחת בתורה, וחוזר לקרותו כהן מדין על שהיה כומר לעבודה זרה. ג' חתן משה הוא מיותר, שכבר נודע למעלה. ד' דפתח את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל, וסיים בישראל לחוד כי הוציא את ישראל. ה' תחלה אמר אלקים ואח"כ בשם הוי"ה. ו' תחלה אמר כל אשר עשה, משמע דברים הרבה שמע, ואח"כ אמר רק ההוצאה לחוד שמע. ז' דאמר ויקח את ציפורה אשת משה, דהל"ל בקיצור או ציפורה לחוד או אשת משה לחוד. ח' אחר שלוחיה ל"ל. ט' שני בניה ולא בניו. יו"ד מ"ט לקריאת שם האמור כאן ולא במקומן כשנולדו. י"א הראשון ה"ל לקרותו אליעזר, וכן הקשו המפרשים. י"ב אל המדבר אשר הו"א חונה שם, דתיבת הוא מיותר.

285

רפ״וונראה לי דיבואר הכל בחדא מחתא, עם הספיקות שאח"כ, ויספר משה לחותנו את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה', ויחד יתרו, ופירשו חז"ל ויחד, שייחד שמו של הקב"ה, שאין לזה שחר. ועוד, עתה ידעתי כי גדול ה' מכל [ה]אלקים (יח, ח-יא), שהוא נראה כפירה ח"ו, וכמו שכתב האלשיך.

286

רפ״זונראה המשך הפסוקים כך הוא, וישמע יתרו כהן מדין, כי ראש ושר כל סטרא דמסאבא שהוא משמאלא הנקרא מדין, הוא יתר, שהוא היצר הרע שתאוותו אחר המותרות, ואחר שבאו מוחין מעולים לז"א הנקרא ו', שהוא הבריח התיכון המכריע שיהי' נכנע שמאלא בימינא, אז נקרא יתרו, שנתבטלו הקליפות, ומה שהי' כהן מדין נעשה חתן משה, שנתחתן במשה, שלקח את בתו, שהוציא הנשמות של קרי מאדם הראשון שהיו עשוקות ביד הקליפות שהוא כהן מדין, והנשמות הנ"ל נעשו אשה למשה.

287

רפ״חושמע את כ"ל אשר עשה אלהים למשה ולישראל ע"מו, ר"ל שאלו חמשים אלקי"ם כמנין כל, שמשם יניקת פרעה ומצרים, גרמו למשה ולעמו ישראל שהם דור דעה דורו של משה, שהיו בגלות, ואח"כ כי הוציא ד' שהוא אריך, את ישראל שהוא ז"א, ממצ"ר י"ם, בהתפשטות החסדים אחר הגדלות של ז"א, ואז נתבטלו ונכנעו הקליפות, לכך ויקח יתרו וגו', וק"ל.

288

רפ״טוז"ש ויקח את צפורה אשת משה אחר שלוחיה, דאיתא בכתבי האר"י זללה"ה דמכת צפרדע הי' כי דעת דמלכות הרשעה, הוא סוד ב' ציפרין הנזכר בזוהר ויחי (זח"א ריז:), יעו"ש. ומן טפת קרי הנ"ל נעשה דעת למלכות הרשעה, ועכשיו כשנזדככו הוציא הציפור של דעת מלכות הרשעה ונעשה אשת משה, וכמ"ש האלשיך בפ' כי תצא (דברים כא, טו-יז) ולקחת לך לאשה.

289

ר״צועוד הרוויחה ששני בניה שהולידה שמה יצאו עמה, כי ניצוצי קרי של אדם הראשון נתגלגל בדור המבול, ולא נתקנו רק קלקלו והוציאו עוד זרע לבטלה, וכן בדור הפלגה גם כן, ואלו ב' דורות של קרי נקראו בני', אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי, ור"ל כי מאחר שמשה תיקון חטא אדם הראשון, וגם השני דורות שקלקלו נקראו בני זנונים של מלכות הרשעה, הוציאן משה מן דעת של הקליפות והכניסן בדעת קדושה, שהיא כינוי אשת משה, אלא שהראשון נקרא גרשם כי גר היי"תי בעצמי, כאלו אדם עצמו היה שם, שנאמר (בראשית ו, ה) כי רבה רעת האדם ממש, רק שהוא באר"ץ נכרי', בדור המבול, ולא בארץ של אדם שהי' בארץ ישראל שלא הי' שם מבול (זבחים קיג.). ובן השני נקרא אליעזר כי אלקי אב"י בעזרי, כי דור הפלגה נקראו בני אדם קדמאה, ולא אדם עצמו.

290

רצ״אוז"ש ויקח יתרו חותן משה את ציפורה אשת משה, הוא דעת עצמן של קרי אדם נתקן, וגם שני דורות שיצאו מניצוצי קרי הנ"ל גם כן נתקנו המכונין בשם בני', וז"ש אחר שלוחיה, שנשלחה ביד הקליפות ואח"ז הוציאן משה משם, שבאו עדיו, שנטהרו ונתקנו באופן שבאו אל המדבר אשר הו"א חונה שם, ר"ל שהוא עצמו כהן מדין הי' מקום תחנותו במדבר מקום הקליפות, ומשה טיהרן, כי אויר המדבר נטהר מהקליפות ונעשה הר האלקי"ם, וכמ"ש בזוהר פ' תרומה דף קנ"ז (ע"א-ע"ב) יעו"ש, ובחסד לאברהם, כ"כ נתבטלו הקליפות ונכנעו תחת הקדושה.

291

רצ״בויספר משה לחותנו וגו' את כל התלאה אשר מצאתם בדרך, דכתב האלשיך (דברים כב, ד) לא תראה חמור אחיך או שורו נופלים בדרך, כי דרך נקרא תשובה, יעו"ש. ואחר כל התשובה הקשה שסבלו בחומר ובלבנים לתקן החטא, מכל מקום אי אפשר הי' להם לצאת משם, כי אם ויצילם ה', שהוא הגדלות של מוחין דז"א וכנ"ל, ואז וייחד יתרו, שאחר שנכנע שמאל על ידי ו' המכריעו לימין, אז נעשה ייחוד גמור, וז"ש על כל הטובה אשר עשה ד' לישראל, דהיינו לז"א הנקרא ישראל, אשר הצילו מי"ד מצרים, לכך אמר לשון יחיד דקאי על ז"א שהצילו ממצ"ר מ"י והוציאו למרחב מקום התפשטות החסדים.

292

רצ״גויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכ"ם מי"ד פרעה ומיד מצרים, והיינו כלפי נשמות קרי של אדם הראשון עצמו המכונה למשה עצמו. וגם טובה כפולה אשר הציל את העם, שהם ניצוצי דור המבול והפלגה שלא היו כל כך חשובים כמו נשמת אדם הראשון עצמו, שהם היו יותר במעמקי הקליפות, וז"ש מתח"ת יד מצרים.

293

רצ״דעתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים, ור"ל דאיתא בכתבי האר"י הלכות פסח (פע"ח ש' חג המצות פ"ז), כי יש ק"ך צירופי' אלקי"ם בקדושה, ומשם ואילך הוא אלק"ים אחרים הקליפות, רק דיניקתן הוא מן ק"ך צירופים אלקי"ם דקדושה, ויניקת פרעה ומצרים אינו מכל הק"ך רק מן חמשים, אותיות י"ם מן אלקי"ם וכו'. וכבר כתבנו בשם האר"י כשאנו מעלין חיות הקליפות בסוד י"א סמני הקטורת בסוד מ"נ אז נעשה ייחוד לזו"נ להעלות מ"נ לאו"א להוריד מוחין דגדלות לז"א שהוא הוי"ה כמבואר בקדיש יהא שמיה רבא וכו', יעו"ש, וז"ש עתה ידע"תי, שנעשה יחוד בסוד וידע אדם וגו', כי גדול ה', ר"ל מה שנעשה גדול שיהי' נקרא בשם הוי"ה, בא לו זה מכ"ל אלקי"ם, ר"ל מן אותן חמשים צירופי' אלקי"ם כמנין כ"ל, שהוא חיות ויניקת פרעה ומצרים משם, ועכשיו שנסתלקו חיותן בסוד מ"נ ונעשה ז"א גדול שנקרא הוי"ה, וק"ל.

294

רצ״ה•

295

רצ״ובמסכת בבא מציעא דף ל' עמוד ב': והודעת להם את הדרך (יח, כ) וגו', ואת המעשה זו הדין, אשר יעשון זו לפנים משורת הדין, דאמר רבי יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה, ואלא דיני דמגיזתא לדייני, אלא אימא הכי שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין, ע"כ.

296

רצ״זוכתבו התוספות בד"ה לא חרבה ירושלים וכו', וא"ת דביומא פרק קמא דף ט' ע"ב איתא דמפני שנאת חנם חרבה ירושלים כדכתיב (יחזקאל כא, יז) מגורי אל חרב היו עמי, ואמר רבי אליעזר אלו בני אדם שאוכלין זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם. ויש לומר דהא והא גרמה, עכ"ל.

297

רצ״חוי"ל, חדא למה חזר התרצן מתירוץ הראשון ואמר אלא אימא הכי שהעמידו דיניהם ולא עבדו וכו', דזה היה אפשר לתרץ בתירוץ הראשון שדנו בה דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין, ומה חידש בזה שאמר שהעמידו דיניהם וכו'. ב' קשה, דאמר שבשביל הדיינים שהעמידו חרבה וכו', וזה אינו, דכתב המהרש"א, אשר יעשון, זו לפנים משורת הדין, הוא נאמר על הבעלי דינים אשר כל אחד יתרצה בפשרה, דהדבר תלוי בהם, דהדיין לא יעשה לפנים משורת הדין בע"כ, עכ"ל. אם כן אין להדיין אשמה בזה דלא עבדו לפנים משורת הדין דאין זה תלוי בדעת הדיינים.

298

רצ״טהגם דאלו הי' השני קושיות לבד הי' אפשר לתרץ חדא בחברתה, דמשום הכי חזר מתירוץ הראשון דאמר דחרבה ירושלים מפני שדנ"ו בה דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין, כאשר זכרתי בקושיא א', דזה אינו, דאי הי' אומר כך הוי משמע דהקולר תלוי בדיינים שדנ"ו וכו', וזה אינו, דאין עליהם אשמה בזה וכנ"ל, לכך משני אימא הכי שהעמידו דיניהם, ר"ל שהבעלי דינים העמידו דיניהם ומשפטיהם על דין תורה דוקא, שיקוב הדין את ההר שבינו לחבירו, ולא נתרצו בפשרה כלל, ובשביל הבעלי דינים חרבה ירושלים, וק"ל.

299

ש׳אלא דקשיא לי עוד שני קושיות אחרות, ויתורץ הכל בחדא מחתא, והוא, דמשני התוספות הא והא גרמה, משמע דשני דברים גרמה חורבן ירושלים, וזה אינו, דאמר רבי יוחנן בלשון (שלילא) [שלילה] לא חרבה ירושלים אל"א שהעמידו וכו', דמשמע דדבר זה לבדו גרמה חורבן ירושלים בלי שום סיוע אחרת. ב' קשה, דאיך עולה זה על הדעת בשביל שלא נתרצו בפשרה, דלא עבדו לפנים משורת הדין, חרבה ירושלים. מלבד מה דקשה, דאיך מוכח זה לרבי יוחנן דלא עבדו לפנים משורת הדין.

300

ש״אונראה לי דהכל עולה כהוגן בעזה"י, ותחלה נציע לפניך דברי הטור חושן משפט סימן ז', וזה לשונו: אין הדיין יכול לדון את שונאו, ואיזה שונא שאינו יכול לדונו, כל שלא דיבר עמו ג' ימים באיבה. ואם הבעל דין רוצה לפסול הדיין באומרו שהדיין שונאו, ואין הדיין מודה לו, אין הבעל דין יכול לפוסלו עד שיביא עדים שלא דיבר עמו ג' ימים. ובאלו אין דיניהם דין. ואם אינו שונאו כל כך, אין לדונו לכתחלה, דאמר רבא (כתובות קה:) לא לידון אינש לא למאן דסני לי' וכו', ואם דנו דיניהם דין. לשון הרמב"ם (הל' סנהדרין פכ"ג ה"ו) אסור לדיין לדון למי שהוא שונאו אעפ"י שאינו מבקש רעתו, רק שיהי' שני בעלי דין שוין וכו'. וכתב הבית יוסף וזה לשונו: ויש לתמוה על רבינו שכתב לשון הרמב"ם כאלו אינו חולק על הטור, וזה אינו, דבתרתי פליג, דלהטור יש חילוק בין שונא שלא דיבר עמו ג' ימים באיבה, דבזה אפילו בדיעבד אין דינו דין, ובשונא שדיבר עמו תוך ג' ימים לכתחלה אין לדונו, אבל בדיעבד דינו דין, ולהרמב"ם אין חילוק בין שונא לשונא. ועוד, דלהרמב"ם אפילו בשונא שלא דיבר עמו ג' ימים לכתחלה אין לדונו אבל בדיעבד דינו דין, מדכתב לשון אסור לדיין לדון וכו', ולא כתב שאם דנו שאין דיניהם דין, וצריך עיון, עכ"ל. בודאי צריך כל מעיין לחפש בכל כוחו לתרץ קושיא תמוה הנ"ל שהקשה הבית יוסף על הטור.

301

ש״בוכדי לעמוד על תוכן הענין, נעורר הספיקות שעל הבית יוסף בזה, דלסברת הבית יוסף שהבין בדברי הרמב"ם, קשה איך יהי' הרמב"ם נגד הש"ס ערוך דסנהדרין דף כ"ח: משנה - ואלו הן הקרובין וכו', האוהב, והשונא כל שלא דיבר עמו ג' ימים באיבה, אמרו לו לא נחשדו ישראל על כך. תניא והוא לא אויב לו (במדבר לה, כג) יעידנו, ולא מבקש רעתו (שם) ידיננו, ורבנן חד לדיין, ואידך לכדתניא וכו', ופירש רש"י חד לדיין, דבדיין מודו רבנן לרבי יהודא דשונא פסול לדון, אלא דבעדות פליגי במתני' וכו', יעו"ש. העולה מזה, מדחשיב האוהב והשונא עם אלו הן הקרובים דפסולין בדיעבד, אם כן דשונא שלא דיבר עמו ג' ימים על כל פנים, הוא פסול אפילו בדיעבד לרבי יהודא בין לעדות ובין לדין, ולרבנן לדין מיהא פסול אפילו בדיעבד, ואם כן איך אפשר לפרש דהרמב"ם סבירא לי' דאפילו שונא שלא דיבר עמו ג' ימים כשר בדיעבד, והוא נגד משנה וברייתא ערוכה בלי שום פלוגתא כלל בדיין, וכנ"ל.

302

ש״גב' קשה, והוא תמוה, דאיך אפשר לומר דסבירא לי' להרמב"ם דכשר בדיעבד בשונא, מדאמר רבא (כתובות קה:) לא לידון אינש למאן דסני [לי'], דמשמע רק לכתחלה וכפירוש הבית יוסף, יעו"ש. וזה אינו, הא הבית יוסף עצמו כתב בסימן ט' וזה לשונו: ויזהר אפילו משוחד דברים וכו', והוא ממה שכתבו התוס' בכתובות (קה: ד"ה לא למאן) הא דאמר רבא לא לידון אינש וכו', אינו איירי בשונא גמור שלא דיבר עמו ג' ימים, דזהו פסול נמי הוי, אלא איירי שאינו שונאו כל כך, ואין לדונו מצד החומרא אבל פסולים לא הוי, אבל מדברי הרמב"ם נראה דמדינא נמי מיפסלי, עכ"ל. הרי במפורש דסבירא לי' להרמב"ם דאפילו בשונא שאינו גמור פסול נמי הוי, ודלא כתוס' הנ"ל, ואיך הבין הבית יוסף דסבירא לי' להרמב"ם דאפילו בשונא גמור כשר בדיעבד מכח הא דרבא, וזה אינו, דהרמב"ם מפרש גם הא דרבא דפסול נמי הוי, וכנ"ל.

303

ש״דג' קשה, איך אפשר להבית יוסף לפרש לשון הרמב"ם מדכתב אסו"ר ולא כתב ואם דנו אין דיניהם דין, משמע דכשר בדיעבד, וזה אינו, דאיתא בפרק קמא דשבת דף ט' ע"ב: סמוך למנחה קטנה אם התחילו אין מפסיקים, נימא תיהוי תיובתא דרבי יהושע בן לוי דאמר כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לאדם שיטעום עד שיתפלל, וכתבו התוספת (ד"ה לימא) מדקאמר אסו"ר משמע אף אם התחיל מפסיק וכו', יעו"ש. הרי במפורש מדכתב הרמב"ם לשון אסו"ר שוב אין לומר דלכתחילה קאמר.

304

ש״הונראה לי, דהא יש לדקדק על הטור, שבכל מקום שרוצה להביא דברי הרמב"ם אומר כת"ב הרמב"ם, וכאן אמר לשו"ן הרמב"ם, משמע דלדינא אין שום חילוק בין הטור להרמב"ם רק בלשונו איכא למידק איזה ענין, וזה אינו להבית יוסף דאיכא ביניהם לדינא. ועוד דהטור כתב אין הדיין יכו"ל לדון את שונאו שהוא לשון נסתר, והרמב"ם כתב אסור לדיין וכו', לשון נוכח כלפי הדיין עצמו, הלא דבר הוא. מלבד שאר הדקדוקים שעל הטור אשר לכאורה נראה כמיותרין, שחזר ואמר ואיזה שונא וכו', ובאלו אין דיניהם דין, וכנ"ל.

305

ש״ווהנראה להבין כל זה במלתא דתליא בסברא, והוא אחרי ראינו דמפורסם בפסוק (במדבר לה, כג) והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו, ודרשו חז"ל ולא מבקש רעתו ידיננו, אבל אם הוא שונאו אסור לדונו, ולא נזכר בפסוק אם דיבר עמו תוך ג' ימים באיבה או לאו, דכל זמן שהוא שונאו אפילו אם דיבר עמו תוך ג' ימים פסול לדונו, מאחר דלא מצי חזי לי' זכותא, ואם כן קשה מה זה שסמכו חז"ל השנאה כל שלא דיבר עמו ג' ימים, שאם הוא שונאו ואפילו הכי מדבר עמו, כמו בירושלים שגברה שנאת חנם בכל ישראל עד שהיו אוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם (יומא ט:) וכנ"ל, אם כן יוכשר לדונו, והוא נגד הפסוק דפוסל בסתם כל שהוא שונאו.

306

ש״זוע"כ צריך לומר משום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת (ברכות כה:), והא דנתנו גבול לשנאה כל שלא דיבר עמו ג' ימים, היינו כדי שיהיה הבעל דין (יוכל) [יכול] לברר בעדים שלא דיבר עמו הדיין תוך ג' ימים באיבה ויפסלנו, דבלאו הכי לא הי' הבעל דין נאמן לפוסלו, וכמו שכתב הטור שאין הבעל דין יכול לפסול וכו', אבל כשדיבר עמו ג' ימים אינו מהימ(י)ן לפוסלו, דמי יודע שהוא שונאו אם לאו, אבל הדיין שידוע לו אמיתת הענין שהוא שונאו, ולא מצי חזי לי' זכותא פשיטא פסול לדונו, אף שאין הבעל דין יכול לברר שהוא כגון שדיבר עמו ג' ימים, דהוא דבר המסור ללב הדיין, שאם ידוע לו שאין מצי חזי לי' זכותא פסול לדונו מדינא, כמו השתא שלא דבר עמו ג' ימים, דשיעור ג' ימים לא נזכר בפסוק, רק אמרו חכמים זה השיעור כדי שיוכל הבעל דין לברר בעדים וכנ"ל. ודוגמא לזה מצינו ביורה דעה סימן קנ"ב בט"ז ס(י)"ק ג' בשם רש"י, יעו"ש.

307

ש״חויצא לנו עוד מזה, דאין שייך לומר שאם דנו אין דיניהם דין, אלא בשונא שלא דיבר עמו ג' ימים, שאז אם כפה הדיין אותו לדון לפניו באומרו שאינו שונאו, ואח"כ בירר הבעל דין בעדים שלא דיבר עמו ג' ימים באיבה, בזה אין דינו דין, דפסול הי' לדונו. מה שאין כן בדיין השונאו אלא שדיבר עמו ג' ימים אף שמצד הדין הוא פסול לדונו וכנ"ל, מכל מקום דבר זה אי אפשר להתברר בעדים, שאין הבעל דין מהימן לפסול הדיין באומרו שהוא שונאו, כי אם מברר בעדים שלא דבר עמו ג' ימים, וכשדבר עמו תוך ג' ימים אי אפשר לברר לו שהוא שונאו, ופשיטא שאי אפשר לסתור דינו, והוי דינו דין. מאי אמרת שהדיין מודה אחר הפסק דין שהוא שונאו, זה אינו, דלא מהימן לסתור דינו ולחייב את הזכאי שיצא בדינו כבר, כדאיתא בסנהדרין, יעו"ש.

308

ש״טובזה יובן כוונת הטור שאמר אין הדיין יכול לדון את שונאו, ור"ל שאפילו אם ירצה הדיין לדונו על פי כפיה, באומרו שאינו שונאו, אינו יכול לכופו על זה. ואמר ואיז"ה שונאו שאינו יכו"ל לדונו, ר"ל איך נודע הדבר שהוא שונאו בודאי ולעכב ביד הדיין מלדונו, כי איך יוכל לברר דבר התלוי בלב הדיין אם הוא שונאו או לאו מאחר שאין הדיין מודה לו. ומפרש, כל שלא דיבר עמו ג' ימים באיבה, דדבר זה אפשר להתברר בעדים, ושפיר יכול לעכב ביד הדיין מלדונו. מה שאין כן בלאו הכי אם הבעל דין רוצה לפוסלו ואין הדיין מודה לו וכו'. ובאל"ו אין דיניהם דין, ור"ל בענין הנ"ל שייך לומר אין דינו דין אפילו בדיעבד, כל זמן שיתברר יפסול דינא, מאחר שאפשר להתברר שלא דיבר עמו ג' ימים. אבל אם אינו שונאו כ"ל כ"ך, ר"ל שהוא שונאו, אלא שאינו כך כמו לעיל, דהיינו שדיבר עמו תוך ג' ימים, מה שאין כן לעיל שלא דיבר עמו ג' ימים, בזה אין לדונו לכתחלה, ר"ל הדיין עצמו שהוא מסור ללבו שהוא שונאו אלא דאי אפשר להתברר, לכך אין לדו"נו לכתחלה, שהוא פסול מדינא לדון אותו מאחר דלא מצי חזי לי' זכותא אף שדיבר עמו ג' ימים, דבפסוק לא נזכר רק ולא מבקש רעתו, דמשמע אם מבקש רעתו פסול לדונו. אבל אם דנו דיניהם דין, ור"ל אם הדיין דן אותו בטענה שאין שונאו פשיטא דדינו דין, דאין לבעל דין לברר שהוא שונאו מאחר שדיבר עמו תוך ג' ימים, ואי אפשר לפוסלו אף שבאמת הוא פסול, מאחר שעל כל פנים הוא שונאו.

309

ש״יוכדי להבין כוונת הטור על כוונה זו, ושלא נטעי לפרש כפירוש התוספת, דאם אינו שונאו כל כך הוא רק מדת חסידות, אבל מדינא כשר הדיין עצמו לדונו, לכן הביא הטור לשו"ן הרמב"ם אסו"ר לדיי"ן לדון למי שהוא שונאו אעפ"י שאינו מבקש רעתו וכו', ור"ל דהרמב"ם דיבר לנוכח הדיין עצמו, שהדבר מסור ללבו, שאם הדיין יודע דלא מצי חזי לי' זכותא אסור לדונו מדינא אף שדיבר עמו גימל ימים, דשיעור גימל ימים לא נאמר אלא כנגד הבעלי דינים שיברר בעדים ויפסול הדיין, או בעדות לרבי יהודא שיברר הבעל דינים שהעד שונאו, אבל הדיין עצמו אם ידוע לו שיש איזה שנאה בלבו על בעל דין אחד ואין שני הבעלי דינים שווין בעיניו, אסור לדונו, כי פסול הוא מדינא ולא ממידות חסידות כמו שכתב התוספת, דזה אינו, ובעובדא דאמימר (כתובות קה:) דאמר פסילנא לך לדינא באהבה מועטת, דכל שנתקרבה דעתו או שנתרחקה דעתו מבעל דין אחד יותר מבעל דין שני פסול לדונו מדינא.

310

שי״אוהשתא מבואר, דאי אפשר להרמב"ם לכתוב שאם דן אינו דין, כי מי יברר לפסול מאחר דאיירי בשונא שאינו מבקש רעתו, והיינו שדיבר עמו תוך גימל ימים. והוא הדין דאתי במכל שכן שאם לא דיבר עמו תוך גימל ימים דהוא פסול, אלא דשם אפילו בדיעבד אינו דין, מאחר דאפשר לברר, אלא דאין צריך לכתבו אחר דמוכח דלדעתו פסול לדונו אפילו בשונא שדיבר עמו תוך גימל ימים, אלא שאי אפשר לברר, ממילא מוכח דבאפשר לברר סותר הבעל דין את דינו אפילו בדיעבד, מאחר דפסול לדונו, והוי כשאר פסולים שדנו דאפילו בדיעבד אין דינו דין. ומפרש הרמב"ם הא דאמר רבא לא לידון אינש למאן דסני וכו', הוא לכתחלה, ואפילו הכי פסול מדינא ולא מצד החומרא, אלא מאחר דאיירי רבא בשונא שדיבר עמו תוך ג' ימים, וכמו שכתב התוספת, אם כן אי אפשר לומר אלא לכתחלה שהדיין עצמו מוזהר שלא ידינו שהוא מסור ללבו, ואם אפילו הכי דנו פשיטא דהוי דינו דין, ודלא כמו שכתב התוספות דהוי רק מידת חסידות, דזה אינו, וכמו שכתב הבית יוסף בהדיא בשם הרמב"ם, דלא סבירא לי' כפירוש התוספות הנ"ל.

311

שי״בומעתה דברי הטור והרמב"ם מאוחדין אחד אל אחד ולא פליגי כלל, אלא שהטור ביאר הענין יותר, והוא מוכח מלש"ון הרמב"ם שדיבר נגד הדיין עצמו, ודו"ק.

312

שי״גובזה יבואר מה שכתב בסמ"ע סימן ז' סעיף ז', דכתב המחבר אסור לאדם לדון וכו', והיינו דעת הרמב"ם, ולא כתב השולחן ערוך דעת הטור על כל פנים בשם יש אומרים לסברתו בבית יוסף דפליג וסבירא לי' דיש לחלק בין שונא שלא דיבר עמו תוך ג' ימים או לאו, וגם לחלק בין לכתחלה ודיעבד, אלא ש"מ דחזר בו ממה שכתב בבית יוסף, אלא הבין על כונה שכתבתי דלא פליגי, והטור דנקט אינו יכ"ול נגד בעלי דינים, צריך להזכיר זה שלא דיבר עמו גימל ימים, מה שאין כן הרמב"ם דדיבר עם הדיין עצמו ודאי לדידי' כל שונא אסור לדונו בלי שום חילוק.

313

שי״דומעתה מה שכתב רמ"א ואם דנו דיניהם דין, דבר פשוט הוא דדיניהם דין, כי איך אפשר לברר שהוא שונאו מאחר שדיבר עמו תוך ג' ימים כמשמעות לשון הרמב"ם וכנ"ל. וזה שסיים רמ"א דבשונאו ממש שלא דיבר עמו גימל ימים, באלו אין דיניהם דין, מאחר דאפשר לברר. ויש אומרים דכל שאינו אוהבו או שונאו ממש מותר לדונו ואינו אלא מדת חסידות וכו', והיינו דעת התוספות הנ"ל.

314

שי״הומעתה מה שהגי' הסמ"ע בס"ק (ט) [י"ט] לכתוב ויש אומרים דבשונאו ממש וכו', הוא דוחק גדול, כי הכל דעה אחת הוא, דדעת הטור והרמב"ם הוא מה שכתב בשולחן ערוך, ועוד דעה שני' הוא דעת התוספות, מה שאין כן לפי הג"ה (סמ"ג) [סמ"ע] איכא ג' דיעות, וזה אינו, כי דעת טור להבנת הבית יוסף היא דעת התוספות והרא"ש, ואם כן ליכא אלא ב' דיעות דעת התוספות ודעת הרמב"ם, ודוק היטב.

315

שי״ווהנה בירושלים שהי' ביניהם שנאת חנם באופן שדיברו זה עם זה ואפילו הכי היו שונאין זה את זה, ואם כן כשדיברו תוך ג' ימים אם כן אי אפשר היה לבעל דין לפסול הדיין, דאי אפשר לברר, אלא שהדיין עצמו אסור לו לדון וכנ"ל, ואפילו הכי דנו הדיינים אותם, ועל כרחך משום דסברו כהבנת הבית יוסף מכח סברת התוספת דדוקא כשלא דיבר עמו תוך ג' ימים הוא דפסול מדינא, אבל כשדיבר עמו תוך ג' ימים הוא כשר לדונו, רק מדת חסידות היא שלא לדונו, וסברו הדיינים דלא עבדו רק לפנים משורת הדין. אבל באמת זה אינו, דמדינא פסול ככל שונא, והוכחת התוספות בכתובות דף ק"ה בד"ה לא למאן דסני וכו'. וזה אינו, דודאי כשלא דיבר עמו תוך ג' ימים הוא פסול דאפשר להתברר, מה שאין כן בשונא קצת הדיין הוא פסול מדינא גם כן, אלא דהוא דוקא באם הדיין בעצמו מודה שהוא שונאו, וכהני תנאי דאמר פסילנא לך לדינא, אבל אם אינו מודה אי אפשר לבעל דין לפוסלו, ואיך אפשר לומר כמו שכתבו התוספת דפסולין לא הוי, ומטעם זה פסק הרמב"ם והטור נגד הסברא הנ"ל, דהוא פסול מדינא ולא מדת חסידות.

316

שי״זובזה יובן לא חרבה ירושלים אלא שהעמי"דו דיניה"ם על דין תורה, ור"ל מאחר דכולם היו שונאים זה את זה כמפורש במסכת יומא (ט:), ואם כן איך דנו הדיינים את הבעלי דינים שבאו לפניהם לדין, בשלמא הבעלי דינים לא היו יכולין לפסול אותם משום דדיברו עמהם תוך ג' ימים ואי אפשר להתברר, מה שאין כן הדיינים עצמן דידעו דלא מצי חזי להו זכותא היו פסולים לדונם, אלא ש"מ שהעמי"דו דיניהם על דין תורה, דסברי דמצד הדין דוקא כשלא דיבר עמו ג' ימים באיבה הוא דפסול, ולא עבד"ו לפנים משורת הדין, ר"ל דסברו דרק מדת חסידות לא עשו, וכמ"ש התוספת, אבל באמת זה אינו, דלפנים משורת הדין זה היינו עיקר הדין דהדיין עצמו פסול מדינא, אחר דידוע לו שהוא שונאו בלב, ודו"ק היטב כי נכון הוא.

317

שי״חומעתה אין מקום לקושית התוספ[ו]ת, הא ביומא משמע בשביל שנאת חנם. דגם רבי יוחנן דשמעתין כיוון על זה, והיינו הך, ושפיר אמר בלשון שלילה, אלא דהתוספ[ו]ת אזלי בשיטתם דכל שדיבר עמו תוך ג' ימים שרי, ולא הוי רק מדת חסידות, אם כן אי אפשר לפרש הא דרבי יוחנן על כוונה זו, דלמה חרבה, ומשני משום שנאת חנם וגם הא דרבי יוחנן גרמה לחרוב, ושפיר הוי ה"א וה"א, דשני דברים הם, וק"ל.

318

שי״טובענין אחר נראה לי לתרץ, והוא, דכאן אמר לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם וכו', ובנדרים (פא.) דריש על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי (ירמיה ט, יא-יב) ואמר רב יהודא אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה. ואי אפשר לומר כתירוץ התוספות דהא והא גרמה, דאמר בלשון שלילא. ועוד מנין לרבי יוחנן זה דלא חרבה ירושלים אלא משום שהעמידו וכו', דשם נלמד שלא בירכו בתורה תחלה מדכתיב ולא הלכו בה, מה שאין כן לרבי יוחנן קשה מנין לו הא.

319

ש״כונראה לי, דהא קשה איך הוציא רב הפסוק מפשוטו, דפסוק כתיב על עזבם את תורתי, דמשמע שלא למדו כלל, ובא רב לומר שלא ברכו בתורה תחלה, דמשמע שלמדו אלא שלא בירכו תחלה.

320

שכ״אוהנראה לי לומר דרב לא הוציא הפסוק כלל מפשוטו, דבאמת לא למדו כלל כמשמעות הפסוק, וכי תימא אם כן אין צריך לברך, ומה מקום לומר שלא ברכו בתורה תחלה, זה אינו, דדין הי' ביניהם כמ"ש לעיל שהעמידו דיני"הם וכו', אלמא שעל כל פנים הי' ביניהם דברי תורה, ואנן קיימא לן בטור אורח חיים סימן מ"ז, דקודם דין צריך לברך, דדין היינו תורה, והם לא ברכו, ושפיר הי' מקום לעונש הנ"ל.

321

שכ״באך דבאמת יש להבין מה ראו על ככה שלא ברכו הדיינים תחלה ברכת התורה. ונראה לי, דכתב רמ"א שם המהרהר בדברי תורה אין צריך לברך, והוא הדין דיכול לפסוק דין בלא נתינת טעם לדבריו, יעו"ש. ונמצא הפוסק פסק דין בלא נתינת טעם אין צריך לברך, וקיימא לן בטור חשן משפט סימן י"ד, דאין הדיין צריך לתת טעם על פסק דין שפסק כי אם באומר הבעל דין מאיזה טעם דנתני וכו', ואם כן בדין הי' שלא לברך ברכת התורה תחלה.

322

שכ״גאך דלפי זה קשה אם כן מה טעמא נענשו על שלא ברכו בתורה תחלה, דהא מדינא פטורין מלברך וכנזכר. וצריך לומר דמשום זה גופי' הי' העונש, על שלא נתנו טעם לפסק דינם, שכתב בשל"ה מסכת ראש השנה דף רי"ו, וזה לשונו: מדה טובה שהדיין יתן טעם לדבריו למה חייב את החייב, ואף על גב דמצד הדין אין צריך ליתן טעם לפסק דין, וכמ"ש בטור חושן משפט, מכל מקום יעשה לפנים משורת הדין, ויתן טעם למה חייבו, ולא ילך בפחי נפש ממנו והתורה אמרה (שמות יח, כד) איש על מקומו יבוא בשלום, אפילו החייב, והיינו דאמרינן בפרק קמא דסנהדרין (ז.) דמבי' דינא שקליה לגלימי' ליזמר וליזיל, ר"ל שיראה הדיין להבינו טעם הפסק כדי שיתרצה וכו', יעו"ש. נמצא מדלא בירכו ברכת התורה קודם הדין משום שלא נתנו טעם לפסק דין, משום דמצד הדין אין צריך ליתן טעם, אם כן ש"מ דלא עבדו לפנים משורת הדין, וזהו העונש.

323

שכ״דובזה יובן לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה, ר"ל כל דיניהם הי' בלא נתינת טעם כאשר הוא מצד הדין, ולא עבדו לפנים משורת הדין ליתן טעם לדבריהם, דאם כן היו צריכין לברך ברכת התורה תחלה, והם לא ברכו, ש"מ דלא עבדו לפנים משורת הדין לומר הפסק דין מלתא בטעמא, לקיים מה שנאמר איש על מקומו יבוא בשלום, וק"ל.

324

שכ״הומדי דברי בזה, נראה לתרץ הא דאמרו חז"ל בפרק קמא דסנהדרין דף ז' (ע"א) דמבי' דינא שקיל גלימא לזמר וליזיל באורחא. והוא תמוה, למה דוקא אם שקלי לגלימי' ליזמר, מה שאין כן בלאו הכי.

325

שכ״וונראה לי על דרך הלצה, דאיתא בפרק שבועות העדות דף ל"א (ע"א) ב' שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלי' בת מאה מנה, אומרים לו או פשוט ולבוש כמותו או הלבישהו כמותך, שנאמר (שמות כג, ז) מדבר שקר תרחק, כי הוי אתי לקמי' דרבא לדינא, אמר שלופו פוזמקייכי וכו', ר"ל גלימא העליון החשוב, ואח"כ חותו לדינא וכו', יעו"ש. והנה מעתה זה שפושטין גלימתו החשוב על כרחך הוא עשיר, ובעל דינו שכנגדו הוא עני ולבוש סמרטוטין, דאם זה שכנגדו בינוני אין צריך לפשוט זה גלימתו וכן מבואר בסמ"ע סימן י"ז (סק"ב), יעו"ש.

326

שכ״זודעת הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"כ ה"ד) מובא בטור חושן משפט סימן י"ז, וזה לשונו: ואין לדיין לרחם על דל, שלא יאמר עני הוא זה ובעל דינו עשיר וחייב לפרנסו משום צדקה, אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בכבוד, עכ"ל. וכתב הסמ"ע דנלמד מכתיב (שמות כג, ג) ודל לא תהדר בריבו.

327

שכ״חויש להבין, הא גם פשרה בשם משפט ודין יכונה, כמ"ש בפרק קמא דסנהדרין (ו:) משפט ושלום שפטו בשעריכם (זכריה ח, טז), איזה משפט שיש בו שלום הוי אומר זה בצוע וכו'. ומדכתיב (שמות כג, ג) לא תהדר בריבו, משמע אפילו דרך פשרה אסור לזכות הדל, והוא תמוה מאחר שנתרצה בעל דינו שכנגדו.

328

שכ״טונראה לי דכתב האלשיך בתהלים סימן ע"ב (ב) ידין עמך בצדק וענייך במשפט, ור"ל על דרך מ"ש (שמואל ב ח, טו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה, איזה משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה בצוע (סנהדרין ו:), ואם כן כבר אמר (תהלים שם, א) משפטיך למלך תן, ר"ל ידיעת המשפטים. וצדקתך, ר"ל הון ועושר שיעשה צדקה. ואמר ידין עמך בצדק, ור"ל כשאינם עניים אין צריך לידיעת המשפטים וגם לא להון ועושר, כי אפשר שיעשה פשרה ביניהם. אבל ענייך אי אפשר לעשות פשרה, דאם כן נוטל מזה ונותן לזה שלא כדין, אלא צריך לדון במשפט, וצריך לדונם על פי דין תורה וכו'. נמצא, בדל אי אפשר בפשרה, כי בפשרה אחד מפסיד שלא כדין ואחד מרויח שלא כדין, ושמא יפסיד העני וכאלו נוטל נפשו, או שמא ירויח נמצא מפני עניותו הוצרך לוותר בעל דינו, וכתיב לא תהדר.

329

ש״לובזה יובן דמבי דינא שקלי' לגלימא, ועל כרחך איירי בעשיר שיש לו דין עם עני, דבלאו הכי לא היו שוקלין גלימי', וכמו שכתב הסמ"ע, לכך ליזמיר וליזיל באורחא, ר"ל דעני ועשיר אסור לדיין לבצוע שיהי' אחד מפסיד ואחד מרויח שלא כדין, כי צריך שיקוב הדין ההר ביניהם, כמ"ש ועניי"ך במשפ"ט, ואם כן ממה נפשך, אם יהיה זכאי יצא זכאי, ואם יהי' חייב אם כן יוציאו גזילה מתחת ידו ויחזור לעני והוי צדקה כנזכר בש"ס, לכך ליזמיר וליזיל, דלא נעשה לו עולה. מה שאין כן בפשרה, דממה נפשך אחד מפסיד שלא כדין, והיינו טעמא דמאן דאמר (סנהדרין שם) אסור לבצוע. ועל זה שפיר מסיים הש"ס קרא כתיב וכל איש על מקומו יבא בשלום, דהוא שייך בדין דוקא, כמ"ש ושפטו וגו', דכל אחד בא על מקומו הראשון שהי' בתחלה, אם היה זכאי יצא זכאי, וק"ל.

330

של״א•

331

של״בבמכילתא (יתרו פרשה ב), והובא ברש"י בחומש (יח, כא), שונאי בצע, אלו ששונאים ממונם בדין, ע"כ. ומאוד נפלאתי על זה דקאמר ממונם, דמשמע דממון עצמם שונאים, וכן הוא במכילתא במפורש. ויש לתמוה, דאין זה מדת חסידות, כי אדרבא מצינו (חולין צא.) הצדיקים חביבים עליהם ממונם יותר מגופם, ונלמד מיעקב שחזר על פכים קטנים ששכח, מפני שמרחיקין עצמן מן הגזל. ועוד, דאם כן מה זה שאמר בדין, דמה ענין ממונם בדין, דאי על שוחד קאמר, קשה חדא דאין זה ממונם רק ממון אחרים. ועוד, דכבר אמר אנשי חיל עשירים, והיינו מטעם זה שלא יצטרכו לשוחד, ומה זה שחזר ואמר שונאי בצע. ורש"י פירש על דרך כל דיין דמפקין מני' ממונא בדין וכו', והוא דחוק מאוד, כאשר כתב המזרחי, יעו"ש.

332

של״גונראה לי פשוט, דאיתא בסנהדרין דף ע"ב (ע"א) אמר רב, הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מלהחזירן, מאי טעמא בדמים קננהו, רבא אגניבו לי' דיכרא במחתרתא, אהדרינהו ניהליה ולא קבלינהו, אמר הואיל ויצא מפומי' דרב וכו'. והקשו בתוספות (ד"ה לא קבלינהו) אמאי לא קבלינהו, הא מחויבין לצאת ידי שמים כדאיתא בפרק הפועלים (בבא מציעא צא.). ויש לומר דכאן היו סבורין שמחוייבין להחזיר מצד הדין, לכך לא קבלינהו.

333

של״דובזה יובן שונאי בצע אלו ששונאים ממונם בדין, ור"ל כשמחזירין להם ממונם דאיגנוב מהם במחתרתא, שונאים מלקבל, מאחר שמחזיקין בדין מצד הדין, אבל אלו מחזירין לצאת ידי שמים ודאי אינם שונאים מלקבל, דבזה ליכא שום מדות חסידות, וק"ל.

334

של״ה•

335

של״ובפסוק כה תאמר לבית יעקב וגו' אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וגו' (יט, ג-ו). והספיקות רבו, זכרן הרב האלשיך, יעו"ש.

336

של״זכדי לבאר זה נבאר פסוק (כא, א-ג) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד וגו', אם בגפו יבוא בגפו יצא אם בעל אשה הוא וגו'. ויש להקשות, א' מה שהקשה בעל העקידה בשער מ"ו, הלא יש כמה חכמות בעולם, א' ששמו החוקרים, הפילוסופיא האלהו"ת ראשונה במעלה לכל החכמות וכו', ואח"כ התכונה וכו', ואח"כ חכמת הטבעיות וכו', וכל מיני חכמות והידיעות ישנן בתורה, וחלק המשפטי ממנה בעסק קנייני אדם משור עד חמור וכסף או כלים וכל הנוגע למשא ומתן הוא שפלה שבמדרגות אפילו הטבעיות, ומכאן תמיהה גדולה במה שאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ששמו חלק זה בראש, ומיד אחר מתן תורה התחילה בו וכו'. ב' ו' ואלה שמוסיף מהו. ג' למה יתחיל זה החלק משפטי מדיני עבד ואמה וכו'. ד' מהו אם בגפו וגו', ואם בעל אשה הוא וגו'.

337

של״חכדי לבאר זה נבאר המשך הפסוקים קודם זה (כ, כא - כא, א) מזבח אדמה תעשה לי וגו', ואם מזבח אבנים תעשה לי וגו', ולא תעלה במעלות וגו', ואלה המשפטים וגו', והספיקות יבוארו מאליהן.

338

של״טונראה לי, דשמעתי מהמגיד מוהר"ם פירוש הש"ס (עי' עירובין נד.) עלמא כהילולא דמיא וכו'. והענין, כמו הלולא שיש כמה עובדות וכמה טרחות, ותכלית הכל הוא תיבת לי שאומר להכלה בשעת קידושין הרי את מקודשת לי, ואם אין החתן אומר תיבת לי שוא עמלו וטרחו שהוא לריק, כך כל עניני האדם מהתחלה עד סופו שיזכה לדבק בו יתברך, כמ"ש (דברים י, כ) ובו תדבק, וזהו תיבת לי, ואם לאו וכו', ודפח"ח.

339

ש״מונראה לי דזהו שנהגו כי הרב המסדר קדושין מקרא להחתן כל תיבה - הרי את מקודשת, חוץ מתיבת לי שאומר החתן לבד. גם שטעמו מבואר מכל מקום יש רמז הנ"ל, דהכל יכול להקרותו מה שאין כן לי, שיעשה הוא בעצמו לבד, ואי אפשר ללמוד זה מאחרים, והבן היטב ענין זה.

340

שמ״אעוד נלמד, קודם שאומר תיבת לי צריך שיאמר הרי את מקודשת, שהיא רמז שאי אפשר לאדם להגיע לבחינת לי שהוא דביקות השם יתברך עד שיתחיל כסדר ממטה למעלה, שהיא מן אות א עד אות ת, וז"ש הרי א"ת מקודשת לי (יבמות נב.), דלא לדלג שום מדריגה, ולהעלות כל המדריגות ממטה למעלה, ואפילו אם כבר הגיע למדריגה עליונה חוזר ויורד למטה, ולחזור ולעלות כסדר ממטה למעלה, בסוד והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד). וזה שלא ניתן למשה רבינו עליו השלום רק מ"ט שערים ולא שער החמשים (ר"ה כא:), כי שער נ' התחלה מראש, כמו שכתבתי לעיל יעו"ש.

341

שמ״בוסדר המדריגות הלא כתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות דיעות (הל' א-ב) וזה לשונו: חולי הגוף טועמים מר למתוק וכו', כך חולי הנפשות וכו', וכיצד הוא רפואתם וכו', אם היה רחוק לקצה האחד ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג כך זמן רב ואז יחזור לדרך האמצעי וכו', יעו"ש. ומעתה מאחר שהאדם פרא יולד והוא בקצה אחד, צריך להתבודד תחלה ולפרוש מכל עסקי עניני עולם הזה עד קצה האחרון, וינהוג כך זמן רב, ואז יחזור לקו האמצעי להיות מעורב בין הבריות במשא ומתן וכל עסקי העולם הזה, ויוכל אז לשמור כוונת מחשבתו לדבק בו יתברך גם כשעוסק בגשמי, עיין מזה במקום אחר מה שכתבתי בשם הר"ן, כמו רשב"י וחביריו שהי' במערה נטמן י"ג שנה (שבת לג:), ובזה כתבתי במקום אחר ביאור ש"ס (ברכות לה:) ואספת דגנך (דברים יא, יד) הנהג דרך ארץ, אמר רשב"י אפשר אדם חורש וקוצר וכו', והארכתי שם. וכן אברהם אבינו נטמן במערה, וכן יעקב אבינו נטמן י"ד שנה בבית מדרשו של שם ועבר (בר"ר סח, ד), והכל דרך הרמב"ם הנ"ל.

342

שמ״גלכך מי שאומר תוכחת מוסר שהוא רפואת הנשמה, כמו שכתב הרמב"ם הנ"ל, צריך שיאמר לכל אחד כפי בחינתו של השומעים, ולא לפי בחינת עצמו האומר מוסר, וכמ"ש בזוהר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (שמות יט, ג), לגברא לפום ארחוי לגברא דגברא כפום ארחוי וכו', יעו"ש בדף פ' (ע"א) פ' יתרו.

343

שמ״דוכך עשה השם יתברך לב' בחינות סוגי ישראל במצרים, כי בחינת העם אנשי הגשמי יצאו מהגלות הגשמי, על ידי יראה הגשמי לבושי היראה יצאו מגלות מצרים. ובחינת שלומי אמוני ישראל אנשי הרוחני, יצאו מגלות הרוחני של הנשמה מן היצר הרע, על ידי יראה הרוחני, שהיא יראת ה', וכמו שכתבתי לעיל אשר הציל אתכם וגו' אשר הציל את העם וגו' (יח, י), יעו"ש. (ושם כתבתי שלא כסדר, ומכאן מובן).

344

שמ״הובזה יובן כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, ר"ל שיאמר לכל אחד כפי בחינתו ומדריגתו אז יהי' תועלת, כי אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, שהם בעלי החומר עסק עולם הזה שנק' בעל מצר וגבול, שעל ידי המכות של פרעה יראו ונגאלו, מה שאין כן אתם בעלי צורה ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, ר"ל כמו שכתב בזוהר הנ"ל ע"ב: כנשר דאשתכח רחמוי על בנוי, ודינא לגבי אחרנין, כך הקב"ה אוביל לישראל ברחמי, ודינא לאחרנין דכתיב ואשא אתכם על כנפי נשרים וכו', והכוונה על ידי הדינין והיסורין של פרעה נתעוררו ליראה חיצונית, שהוא ידו פשוטה של השם יתברך, כדי שיתקרבו ליראה פנימית, כמו שכתבתי לעיל מזה, יעו"ש, וזה הי' רחמים לישראל שנתקרבו אליו יתברך, וז"ש ואביא אתכם אלי. הרי בחינה זו נתקרבו על ידי יראה חיצונית, ובחינה זו נתקרבו על ידי יראה פנימית, כך צריך שיאמר מוסר לכל אדם לפי בחינתו.

345

שמ״וועתה אם שמוע תשמעו בקולי, ר"ל בחינת השמיעה יש גם כן ב' סוגים, יש שומע מעצמו מצד שהוא טוב, שנאמר (ישעיה נה, ג) שמעו ותחי נפשכם, ולזה אין צריך למתקו בלבוש איזה פסוק, רק שומע כמו שהוא. ויש בחינה ב' שאינו חושק לשמוע מוסר רק על ידי לבוש, אגב מתיקות הלבוש, או שיעשה סעודה כדי לשמוע מוסר, באופן שאתה צריך לעשות איזה פעולה אשר תשמ"עו דייקא.

346

שמ״זוזה נראה לי פירוש הפסוק (ישעיה נה, א) הוי כל צמא לכו למים ואשר אין לו כסף לכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב. שהוא תמוה וכו'. ונ"ל כל צמא, לכו למים - מוסר פשוט בלי לבוש ישמע גם כן, מה שאין כן מי שאינו כוסף וחושק למוסר עצמו, מכל מקום על ידי מתיקות הלבוש שנדמה ליין וחלב ישמע, וק"ל, ועיין מה שכתבתי במקום אחר.

347

שמ״חושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, והכוונה כי שמירת כל גוף האדם שיוכל להתקדש נמשך משמירת ברית הלשון, ובזה יוכל להתקדש בברית המעור, וכמ"ש בזוהר (ח"א עו.) כי תצא מחנה (דברים כג, י), שהם רמ"ח איברי אדם, ונשמרת מכל דבר רע, דיבור רע וכו'. וז"ש בפרק קמא דעבודה זרה (יט:) מכריז רבי אלכסנדרי מאן בעי חיי וכו', והשיבו מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וכו' (תהלים לד, יג-יד). ובפרט למי שעוסק בתורה, וכמאמר החכם (ירושלמי שבת פ"א ה"ב) אלו הוינא בסיני הייתי מבקש תרתי פומא, אחד לעסוק בתורה, ב' למילי דעלמא וכו'. לזה הקדים השם יתברך למתן תורה ושמרתם את בריתי, דהיינו שמירת הברית הלשון שגורם שמירה לברית המעור. וגם סופי תיבות ושמרתם' את' בריתי' והייתם' לי' סגולה' מכל' העמים', סופי תיבות תמים מילה, כמו שנאמר לאברהם אבינו (בראשית יז, א) התהלך לפני והי' תמים, שעל ידי המילה נעשה תמים כמפורש בש"ס פרק ג' דנדרים (לב.) שכל המצות שעשה לא נקרא תמים עד שמל וכו', וטעמו כתב הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פמ"ט) מילה גורם לשלימות המדות וכו', יעו"ש במוהרש"א (נדרים שם), ובזה והייתם לי סגולה מכל העמים, ר"ל גם שיש ע' לשון אל ע' אומות, אבל אוצר פנימי שנקרא סגולה הוא אומה ולשון של אומה ישראלית, וז"ש כי לי כל הארץ, ששורש כל ע' לשון של כל הארץ הוא לשון של ישראל שהוא לשון הקודש שמשתמשין בו למעלה הש"י, ושפיר אמר כי לי כל הארץ, וכמו ששמעתי ממורי זללה"ה ענין לשון הקודש, ודפח"ח, לכך ושמרתם את בריתי שהוא שורש הכל, והבן. ועיין בעקידה (שער סב) פ' מצורע, ענין שמירת ברית הלשון, גם בעוללות אפרים יעו"ש.

348

שמ״טובזה יובן מזבח אדמה תעשה לי וגו', כי אדמה גימטריא חמשים, כי תכלית האדם השלם שילך ממדריגה למדריגה, ממטה שהיא מלכות שנק' מזבח, עד למעלה שער נ' גימטריא אדמ"ה, בסוד וחמשים עלו בני ישראל (שמות יג, יח) שכתבתי לעיל, עד שתדבק נפשו הזכה בסיבה ראשונה יתברך שהוא בחינת ל"י שזכרתי, וז"ש מזבח אדמ"ה תעשה ל"י.

349

ש״נואז וזבחת עליו את עולותיך וגו' בכל מקום אשר אזכיר את שמי וכו', והיינו בזמן שבית המקדש קיים וזבחת שלמיך וגו', וכשאין בית המקדש קיים תקנו תפלות כנגד קרבנות, ואז מזבח אבנים תעשה לי, כי אותיות התורה והתפלה נק' אבנים, כמ"ש בספר יצירה, ותוכל לעלות גם כן ממדריגה למדריגה עד שידבק בו יתברך שהוא בחינת לי, וכמו שכתבו הפוסקים באורח חיים סימן צ"ח: ומכוונים בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות וכו', יעו"ש.

350

שנ״אואחר שזכה לקשט את עצמו ועולה במדריגה עליונה, וצריך לזכות אחרים, כמ"ש (מלאכי ב, ו-ז) בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וגו', וירצה לומר לאחרים תורה ומוסר לפי מדריגתו ולא לפי מדריגתן, לזה הזהיר הכתוב לא תבנה אתהן גזית, שלא תבנה אתהן גזית - מעלה עליונה אבנים חשובים, כי חרבך - חרב פיפיות של תורה ומוסר, שתאמר להם להניף ולהרים אותן יותר ממדריגתן, גורם להם ירידה וחילול, כי ריבוי השמן גורם כיבוי אל הפתילה, וכמו שכתב רמ"א בספרו מחיר יין (אסתר ה, יד) יעשו עץ גבוה חמשים אמה, כדי שעלי' זו יגרום ירידה, יעו"ש, וז"ש כי חרבך הנפ"ת עלי' ותחלליה. והטעם שצריך שיהי' בהדרגה שלא לדלג מדריגה אחת, כי צריך להעלות כל המדריגות כסדרן ממטה למעלה, וז"ש ולא תעלה במעלות על מזבחי. אשר לא תגלה ערותך עליו, כי על ידי ירידתו גורם לך גם כן קצת ירידה מצד האחדות, כמו שכתוב לעיל.

351

שנ״בושפיר סמיך לזה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, שיתחיל תחלה עמהם הדינין והמשפטים, שהוא מדריגה תחתונה, כקושית בעל עקידה באמת, כי צריך לילך בהדרגה ממטה למעלה, גם שהיו במתן תורה במעלה עליונה, ע"כ צריך החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), וכמו שכתב התוספ[ו]ת (שבת פח. ד"ה כפה) שמא מתוך האש הגדולה חזרו, בחינת שער נ' שכתבתי.

352

שנ״גואחר שיש לו נפש מן אופנים המקנן בעשיה, צריך לילך בהדרגה לקנות רוח מן יצירה ששם מט"ט הנקרא עבד כנודע, וז"ש כי תקנה עבד עברי, שירצה לקנות רוח מן עבד הנ"ל, שש שנים יעבוד עבודת ה' להתבודד כמו שכתב בספר הקנה ענין ו' שנים אלו, יעו"ש. ובשביעית יצא לחפשי, מן בית הסוהר של בדידתו, להיות מעורב בין הבריות, ולעסוק במשא ומתן עמהם, אז יוכל לדבק בו יתברך גם כשעוסק בגשמי, שנקרא גדלות ראשון, ואחר גדלות ראשון יש קטנות ב', סוד ג' מוחין דקטנות הוא ג' פעמים אלהים רק שהוא בחילוף אכדט"ם, וז"ש א"ם בגפו יבוא בגפו יצא, כי גפו הוא ג' פ"ו, שהוא ג' פעמים אלהים גימטריא פ"ו.

353

שנ״דואחר כך נכנס בגדלות ב' ונקרא בעל אשה, כמ"ש בסבא משפטים דף צ"ט (ע"א): תא חזי ארחא דאורייתא כך הוא, בקדמיתא וכו', שריאת למללא עמי' מבתר פרוכתי' וכו', לבתר תשתעי עמי' מבתר שושיפא דקיק, לבתר מלילת עמי' כל רזין, ואז נקרא בעל תורה וכו', יעו"ש. וז"ש אם בעל אשה הוא, אשה יראת ה', ויצאה אשתו עמו, כמ"ש (משלי ו, כב) בהתהלכך תנחה אותך וגו', והבן.

354

שנ״האו יש לומר אם בגפו ביחידי יבא, שלא זיכה הרבים על ידי שחרבך הנפת עליה, בגפו יצא - שהוצרך לחזור לצאת משם, כדי לזכות לאחרים גם כן. ואם בעל אשה הוא, שהי' מזכה את הרבים, שנקרא נוקבא שקיבלו מדכורא, ויצאה אשתו עמו, כמ"ש (תהלים פה, יד) צדק לפניו יהלך וכו', והבן.

355

שנ״ו•

356

שנ״זעוד יש לומר ביאור אתם ראיתם וגו', דכתב הרמב"ם (הל' תעניות פ"א ה"ג) אם תלכו עמי [קרי], שתאמר[ו] מקרה הוא, אף אני אלך עמהם בחמת שאומרים קרי וכו'. כמו שאמר הכתוב (צפניה ג, ו-ז) הכרתי גוים אמרתי אך תראו ותקחו מוסר, שזהו התראה, וכאשר לא שם לבו לזה אז גופו נלכד וכמ"ש וכו', יעו"ש. וזהו כוונת הרמב"ם, שהקב"ה מעניש אחרים כדי שיראה הוא ויקח מוסר, וכאשר אומר מקרה הוא אז אלך עמכם בחמת קרי, והבן.

357

שנ״חובזה יובן כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, לכל אחד לפי מדריגתו וכנ"ל. אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים וגו', שיש בזה ב' טובות לכם, אחד, שראיתם אשר עשיתי למצרים ולא עליכם. ב' שנתתי לכם לב לראות ולהבין שזה התראה לכם ותראו ותקחו מוסר, ולא תאמר מקרה הוא. וז"ש אתם ראיתם והבנתם אשר עשיתי למצרים, שהוא כדי שתראו ותקחו מוסר, שהוא חסד השם יתברך שהמחלה אשר שם במצרים השמן לב העם לא שמתי עליך וכנ"ל, ועל ידי זה ואשא אתכם על כנפי נשרים, על ידי עונש ודין לאחרים הי' רחמים על בניו, שנתעוררו להתקרב אליו יתברך על ידי יסורים אחרים. ואביא אתכם אלי, על דרך והובא אל הכהן (ויקרא יד, ב) שכתבתי לעיל על פי מה שכתב בעקידה (פ' בשלח שער מ) בענין הרופא שהכריע דעת החולה לרצון הרופא ולא בהיפך וכו', יעו"ש. ועתה [אם] שמוע מעצמו מוטב, ואם לא תשמעו בעל כרחם, שכפה עליהם הר וכו' (שבת פח.).

358

שנ״טושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים וגו'. ונראה לי, דכתבתי במקום אחר ביאור משנה (כתובות פ"א מ"ח) ראוה מדברת עם אחד בשוק וכו', וביאור משנה (שבת פ"ז מ"ב) אלו ארבעים חסר אחת וכו', על דרך ששמעתי ממורי זלה"ה שיש יחודים בדיבור, בין בדיבור תורה ותפלה ובין בדיבור עם חבירו בשוק, ויוכל לחברו ולהעלותו לכל אחד לפי מדריגתו, יש על ידי דיבור דקדושה, ויש על ידי דיבור חול שיש בו כ"ב אותיות וכו'. וגם שמעתי משמו זלה"ה שאם אדם מוכרח לדבר עם חבירו, או לשמוע מחבירו דברים בעלמא, יוכל להעלותו גם כן, על ידי שיתן דעתו כי השמיעה הוא על ידי הנשמה שהיא חלק אלו"ד ממעל, ויכוין לחברה ולייחדה וכו'.

359

ש״סובזה יובן ושמרתם את בריתי, ברית הלשון, שדיבר עם אח"ד בשוק כמאז בתורה ותפלה, ובזה והייתם לי סגולה גם בהיותו בין כל העמים, וכמו שכתבתי אם אמצא חמשים צדיקים בת"וך העיר דייקא. ועוד כי לי כל הארץ, שבזה מקשר כל הארץ למעלה לו יתברך, והבן, וכמו שכתבתי במקום אחר וידו אוחזת בעקב עשו וכו' (בראשית כה, כו), יעו"ש.

360

שס״א[ו]אתם תהיו לי ממלכת כהנים, ר"ל כמו כהן המקריב קרבן למעלה כל ד' עולמות ודצמ"ח על ידי מלח שעל הקרבן שהוא דומם, ויין לנסך הוא צומח, ובהמה היא חי, ואדם המקריבו הוא חי המדבר, כך בדיבור הנ"ל מייחד ומעלה מן העשי' ויצירה ובריאה עד אצילות, ובזה תהיו גוי קדוש, להעלות גוי מעשי' עד המחשבה שנקרא קודש, והבן, והשם יתברך יכפר.

361

שס״ב•

362

שס״געוד יש לומר אתם וגו'. ונבאר סיום מסכתא ברכות (סד.) תלמידי חכמים אין להם מנוחה בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר (תהלים פד, ח) ילכו מחיל אל חיל וגו'. אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכו'.

363

שס״דלבאר זה [נבאר] סיום מסכת תענית (לא.) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכו', שנאמר (ישעיה כה, ט) זה אלקינו קוינו לו וגומר.

364

שס״הונראה, דכתבתי במקום אחר ביאור משנה (אבות פ"ב מט"ז) לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה וכו', על פי ביאור פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש (סנהדרין קיא.) ופערה פי' לבלי חק (ישעיה ה, יד), דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי התופס מקצת אחדות תופס בכולו, וכן הדוחה מקצת דוחה כולה. ובזה יובן, לא עליך המלאכה לגמור, כי תופס מקצת סגי, ובלבד שלא ידחה, וזה שכתב ולא אתה בן חורין ליבטל וכו', יעו"ש.

365

שס״וובזה יובן תלמידי חכמים אין להם מנוחה לומר כבר למדתי הרבה ורוצה להיות שוב בן חורין ליבטל, אם כן דוחה וכו', וכמאמר ולא אתה בן חורין ליבטל וכו'. וכמו שהוא בעולם הזה צריך לילך ממדריגה למדריגה, כך בעולם הבא אין להם מנוחה, שילכו מחיל אל חיל וכו'.

366

שס״זעוד יש לומר, ופערה פי', ביש שלום סגי בקיום מצוה אחת לזה ומצוה אחת לזה וכו', כמו שכתבתי לעיל. ובזה יובן אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, אז סגי בקיום מצוה אחת לכל אחד, והבן.

367

שס״חהעולה מזה אחד המרבה ואחד הממעיט צריך שיכוין לבו לשמים, שלא ידחה וכו', ואם כן הלומד מסכת אחת שוה למי שלומד הרבה מסכתות והוא פנוי צריך ללמוד עוד, וכן בעושה מצוה אחת וכו'.

368

שס״טובזה יובן עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, שהוא היקף עגול, כדי שיהיו שוין כולם בקירוב אליו יתברך ויכולין להראות באצבע, שנאמר זה אלהינו קוינו לו, כמו הטעם סנהדרין היו יושבין כגורן בעגולה שיכולין לראות זה את זה (סנהדרין לו:), וה"נ, וללמדך שהאחד המרבה ואחד הממעיט שקולין בקירוב אליו יתברך, והבן.

369

ש״עובזה יובן אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים, על ידי שדחו מקצת נדחו מהכל, מה שאין כן אתם ואביא אתכם אלי. ועתה אם שמוע מקצת תשמע הכל, ושמרתם את בריתי, כמו (בראשית לז, יא) ואביו שמר את הדבר, כך ושמרתם, לצפה ולשמור מתי יבא לידי אחת מתרי"ג מצות גימטריא ברית עם הכולל, ואקיימנה, שלא לדחות מקצת האחדות וכנ"ל, ובזה והייתם לי סגולה מכל העמים, שדחו מקצת, עשו לא תרצח, ישמעאל לא תנאף, על ידי זה נדחו מהכ[ל] כמפורש בזוהר (ח"ג קצב:), גם שקיימו קצת מן ז' מצות, מה שאין כן אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, שתהיו ככהן המחזיר בבית הגרנות אחר תרומה ומעשר, כך יהי' בתורת ה' חפצו לחזור אחריה, כמ"ש (עי' דברים ל, יג) כי לא מעבר לים שצריך לחזור אחרי' (עירובין נה.), ואז הוא גוי קדוש, שכל אחד נחשב אומה שלימה וגוי קדוש, והבן.

370

שע״אואגב נבאר ענין מגילת אסתר (א, א - ו, ב) ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה, בימים ההם כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה וכו', בשנת שלש למלכו וגו', ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים וגו' ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם אם על המלך טוב יכתב לאבדם וגו', בלילה ההוא נדדה שנת המלך ויאמר להביא ספר הזכרונות וגו', וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי על בגתנא ותרש שני סריסי אשר בקשו לשלוח יד במלך וגו'. והספיקות רבו, וקצת ביארתי מזה במקום אחר.

371

שע״בונראה לי, דאיתא במדרש (עי' אס"ר ז, יב) ישנו עם אחד, המלך שלהם ישן וכו'. וכתב בפרי עץ חיים הלכות פורים (פ"ה), שהוא בסוד דורמיטא דזעיר אנפין, מלכו של עולם שהיה ישן אז וכו', יעו"ש.

372

שע״גולי נראה לפרש זה באדם עצמו, כי מה שיש בעולמות עליונות יש בשנה, וכן בנפש אדם, וזה נמשך מזה, כי נקרא מלך נשמה שבגוף אדם כשהיא במקומה, מה שאין כן אם הנשמה ירדה בסוד (רות ג, ז) ותגל מרגלותיו ותשכב, אז היא ברשות איברים, ששם שליטת היצר הרע, ואינה שולטת בגוף, רק יושב בטל, וזה נקרא שינה, כמו שכתבו הפוסקים בהלכות ראש השנה (סי' תקפג, ובמג"א שם) שינה בראש השנה אסור, ויושב בטל כישן דמי וכו', ואז גורם ח"ו שינה למעלה כביכול. מה שאין כן כאשר נדדה שנת המלך, היא הנשמה, כאשר קרבה אל נפשי גאלה (תהלים סט, יט) אז גורם גאולה למעלה, כמו שכתבתי לעיל הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הו"א (זכריה ט, ט), כשהשם שלם וכסא שלם נצטרף ונעשה ייחוד הו"א, יעו"ש. וכאשר הנשמה מולך על הגוף, ממילא שולטות על היצר הטוב והיצר הרע, על היצר הטוב בטבע, כי שניהם מצד הקדושה ונקרא אח לנשמה, מה שאין כן שליטת הנשמה על היצר הרע הוא נגד הטבע, כמו שכתבתי לעיל אעשה לו עזר כנגדו וכו' (בראשית ב, יח).

373

שע״דוהנה מדת היצר הרע הוא הומה תמיד, מה שאין כן היצר הטוב הוא חש ושותק תמיד, כמו שכתבתי במקום אחר (יהושע ב, א) וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמור, שהם היצר הטוב ויצר הרע, אחד חורש ושותק, ב' לאמור. עוד יש הפרש, כי יצר הרע הוא מלך זקן וכסיל, מה שאין כן היצר הטוב הוא רש ומסכן, כמו שדרשו בש"ס (נדרים לב.) ומצא איש מסכן ומלט את העיר בחכמתו (קהלת ט, טו).

374

שע״הובזה [יובן], ויהי בימי אחשורוש, כי הנשמה יש לה א"ח - ח"ש ור"ש, הוא היצר הטוב כנ"ל. וזמן שליטת הנשמה שיהי' נקרא מלך כאשר שמו יתברך שלם וכסא שלם, וזה שכתוב הו"א אחשורוש המולך מהו"דו ועד כוש, כי היצר הטוב הודו והדרו של אדם, והיצר הרע נקרא כוש שחור שמשחיר פני אדם, והנשמה נקרא מלך שמלך מהודו ועד כוש. שבע ועשרים ומאה, כי כ"ז אותיות התורה שיש בנשמה כנודע, כל אות מושל על מדינה. והנה אמרו (שבת לא.) חוסן ישועות וכו' יראת ה' היא אוצרו (ישעיה לג, ו), משל לקב חומטין וכו', ולכך היראה שנאמר בו (דברים י, יב) מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה, אל תיקרי מה אלא מאה וכו'. וזה מאה מדינה כנגד היראה.

375

שע״וועיקר מלכות הנשמה, כשבת המלך א"ח ח"ש ור"ש על כסא מלכותו הוא שושן הבירה, ר"ל מצד השכינה שנקרא שושנה, והיא נקרא מלכות שמים, ומצדה מלכים ימלוכו, וז"ש שושן הבירה וגו'. בשנת שלש למלכו, שיש ג' קוים וכו'. וכל הענין יובן ממילא.

376

שע״זויאמר המן ישנו עם אחד, ר"ל הנשמה שהוא מן אחדותו יתברך שנקרא מלך שלהם, ישן, כי היושב בטל כישן דמי, כי הוא מפוזר ומפורד בין העמים, שהוא בסוד ותגל מרגלותיו ותשכב, ששם שליטת החיצונים, בסוד (משלי ה, ה) רגלי' יורדות מות.

377

שע״חמצורף לזה, כי דתיהם ש[ו]נות מכל עם, ולכך דתי המלך אינם עושים, וממילא למלך אין שוה להניחם, ונבאר פסוק פ' ויקרא (ד, כב) אשר נשיא יחטא, ודרשו חז"ל (הוריות י:) אשרי הדור שהנשיא מביא כפרה על שגגתו וכו', ויש להבין מנלן דרש זה, ואי משום דכתיב אשר והל"ל אם נשיא יחטא וגו', הלא אדרבא מזה יש ללמוד שאינו מאושר, וכמו שדרשו בזוהר ויקרא דף ך"ג (ע"א) מאי שנא בכל אתר דכתיב ואם, והכא כתיב אשר נשיא יחטא, ודאי בגין דלבי' גס בי' וכו', ולכך לא כתיב ואם דלא בספיקא וכו', יעו"ש, אם כן מאי אשרי כאן. ועוד מאי אשרי לדור. ועוד דאשרי כתיב בחטא ולא בקרבן.

378

שע״טונראה, דכתבתי במקום אחר ביום ההוא יבוקש עון בית ישראל ואיננו וגומר (ירמיה נ, כ), והקשה מורי זלה"ה יבוקש ויהדרו אחר עון. וכתבתי, דשאלו התלמידים מן החכם איך ינצלו מן החטא, והשיב אם ינצלו מחטא אזי ילכדו בגסות רוח הקשה מחטא וכו' (חוה"ל ש' התשובה פ"ח), יעו"ש. וכן ביאר מורי זלה"ה מופת מובהק שגאוה קשה מן החטא, כי בכל הטומאות והחטאים כתיב (ויקרא טז, טז) השוכן אתם בתוך טמאותם, מה שאין כן בגסי רוח דרשו בש"ס פרק קמא דסוטה (ה.) אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא, ה) גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, ודפח"ח. ובלאו הכי מוכח, כי בכל החטאים לא מקרי כופר בכל המצות, מה שאין כן בגסי הרוח שהוא ככופר בעיקר כדיליף בש"ס (סוטה ד:) וכל המודה בעבודה זרה ככופר בכל המצות, ולכך כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (אבות פ"ד מ"ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח וכו', כי בכל המדות דרך המיצוע טוב, מה שאין כן בגסי הרוח לא מני' ולא מקצתי' וכו'.

379

ש״פובזה יובן אשר נשיא יחטא, ר"ל אשר לבו גס בו דקשה מחטא, בוודאי אשרי לנשיא שיחטא, בזה ניצול מגסות הרוח הקשה מחטא. ובזה יהי' גם כן אשרי לדור אשר נשיא יחטא, בזה יש לו התחברות עמהן להעלותן בתשובתו, בסוד ו' כורע לגבי ה' להעלותו, שכתבתי במקום אחר.

380

שפ״אוז"ש ודתיהם שונות מכל עם, שיש להם תורה תמימה, מה שאין לכל אומה ולשון, ומצד עסקם בתורה זו לבם גס בהם שהוא כעבודה זרה, וכל המודה בעבודה זרה כופר בכל התורה, ולכך את דתי המלך אינם עושין כלל, שהם כעובד עבודה זרה על ידי גסות הרוח שבהם, וכמו שאמר הרב המגיד מוהר"ם זללה"ה משל מן שוטה א' שנקרא חוזק, כמה אתן לך עוד בפקדון שלא יהי' כלל אצלך משלי כו', ודפח"ח. וממילא למלך אין שוה להניחם, כמו שכתב החסיד מוהר"י יעבץ במשנה (אבות פ"ג מ"ד) המפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו, כי הלא על כי אין אלו"ה בקרבי מצאוני הרעות האלה (דברים לא, יז) וכו', יעו"ש. וה"נ מאחר שעל ידי הגאוה הם מרוחקים ממנו יתברך, ואינם דבוקים בו מצד שיווי מדותיו ששוכן את דכא ושפל רוח (ישעיה נז, טו), וכמ"ש הדבק בדרכיו וכו', וז"ש ולמלך אין ש"וה, ולכך אין שוה להניחם, והבן.

381

שפ״בומעתה אם על המלך טוב יכתב לעבד"ם, שיהי' הנשמה עבד להגוף, וממילא יוגרם ח"ו לאבד"ם, וכמפורש בפסוק (דברים יא, טז-יז) וסרתם ועבדתם וגומר ואבדתם מהרה וגו'. וזה שאמרה אסתר (אסתר ד, ז) ואלו לעבדים ושפחות נמכרנו החרשתי, שזה הי' בידיעת המלך, מה שאין כן ואבדת"ם שכתב המן מדעתו, שפיר תמה המלך מי הוא זה שמלאו לבו לעשות כן (אסתר ז, ה). דלכאורה קשה, הא מדעת המלך עשה המן כן, וכן הקשה האלשיך, ולפי הנ"ל מבואר.

382

שפ״גוכל זה הי' בימי הגלות והשינה, מה שאין כן כאשר קרבה אל נפשי גאלה, אז בלילה ההוא נדדה שנת המלך, היא הנשמה שנתעוררה מהשינה, וצוה להביא ספר הזכרונות זכרון מעשיו, הן בחינת סור מרע והן בבחינת ועשה טוב, כי בחי' סור מרע - נותן לב לזכור מה שכלה ימיו ושנותיו בהבלי עולם הזה, ואין יום בלי פגע ונגע שחוטא בו, ומתבייש היום לכנוס במנין ימיו ושניו עד שיתקן, בסוד מדת ימי (תהלים לט, ה) שנעשה לבוש מזה, כמו שכתב בזוהר. וגם בענין ועשה טוב - דכ' בס' וכל מעשיך בספר נכתבים (אבות פ"ב מ"א), משל לשני מלכים ששכרו אנשי חיל ועבדים לצרכי עבודתו עבודת המלך, א' שכר סתם ולא פירט מה יהי' עבודתו, והשני כתב בספר זכרון מה יהי' עבודתו, ואז ראה ונתרצה בעבודת אלו וכו', וז"ש וכל מעשיך שראוי לך לעשות לעבודת השם יתברך, בספר נכתבין וכו'. והכי נמי צוה להביא ספר זכרונות, לראות מה שקיים כבר איזה מצות, ומה שלא קיים עדיין שיזרז לקיימן קודם בואו לחשבון יום הגדול והנורא, ולכך כשנתעורר מהשינה ונדדה שינתו אז צוה להביא ספר זכרונות, כאמור. ומה שהקשה הרב האלשיך, דהל"ל ספר דברי הימים וכו', יעו"ש. ולדברינו אתי שפיר.

383

שפ״דוימצא כתוב כי הגיד מרדכי על בגתנא ותרש שני סריסי המלך משומרי הסף שבקשו לשלוח יד במלך וגו', ר"ל כי הגיד מרדכי, שהוא הציל את המלך מיד שני שומרי הסף, כי יש שתי בנות לוט, שהם ב' כוחות היצר הרע, ותשקן את אביהם יין (בראשית יט, לג), שאין היצר הרע מתעורר אלא מתוך היין, כמפורש בזוהר פרשה וירא דף ק"י (ע"ב) במדרש הנעלם, יעו"ש. ושם אחד בגתנא, על דרך שכתבו בש"ס דברכות פרק ז' (נא:) כל האי נבגתא דברכה, ופירש רש"י כוס [הגם דבש"ס אמר נבגא, מכל מקום אות ת' היא שימוש כמו שכתב רש"י כמה פעמים], ונבגת"א שיתן בכוס עינו, בגתנ"א ותר"ש הוא רשת"ו מצודה פרוסה על כל החיים ללכוד במצודת היצר הרע על ידי שיתן בכוס עינו, ובזה בקשו לשלוח יד במלך, שיפול הנשמה ברשתו של היצר הרע, והגיד מרדכי שהוא היצר הטוב מצד הקדושה מרי דכי (עי' מגילה י:) זך וטהור, שישמור פיו ולשונו משתיית היין ופיתוי היצר הרע, ואז טוב לו סלה, וק"ל.

384

Today's Learning

צפנת פענח, יתרוTzofnat Paneach, Yitro