צפנת פענח, יתרו ג׳Tzofnat Paneach, Yitro 3
א׳פן ג' וישמע יתרו (יח, א). בש"ס דזבחים (קטז.) מה שמועה שמע ובא, ופליגי תנאי וכו', ורש"י סתם בחומש קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. והקשה המזרחי למה פרט ב' אלו, והשמיט דעת מאן דאמר מתן תורה שמע וכו'. ומהרש"א ביאר דלק"מ, יעו"ש.
1
ב׳ולי נראה, דיש לדקדק לשון קריעת ים סוף, דהל"ל לישנא דקרא (יד, כא) ויבקעו המים, אם כן הל"ל בקיעת ים סוף. ועוד למה נזכר ספורים אלו בתורת ה' תמימה ששמע יתרו וכו', מה דהוי הוי, וע"כ שהוא בעבר ועתיד והוה בכל אדם ובכל זמן.
2
ג׳להבין זה, נראה לי לבאר משנה פרק ב' דאבות (מי"א) רבי יהושע אומר עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מ[ה]עולם. וי"ל, וכי עין הרע ושנאת הבריות אינו מצד יצר הרע. והרמב"ם פירש יצר הרע רוב התאוה.
3
ד׳ולי נראה, דאיתא בפרק קמא דסוטה (יא.) ג' היו באותו עצה, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק וכו', יתרו שברח זכה וכו'. לבאר זה, כי האדם שהוא בגדר השכחה נקרא פרעה בסוד העורף, אחורי הדעת הנק' משה, ועל ידי השכחה מה' יסור לבו, ונמשך אחר המותרות ותאוות עולם הזה, והם ג' יועצים שהיו לפרעה, בלעם שהי' עינו רעה, ויתרו הוא יותרת הכבד, כמ"ש בתיקונים הוא היצר הרע, ואיוב, הוא אויב ושנאת הבריות. והשורש הוא יצר הרע - שמחמת יותרת הכבוד עינו רעה בשל אחרים ואויב הבריות שהם נגד כבודו, והם לוט ושתי בנותיו הנז' בזוהר (ח"א קט:, קלז.). וקאמר, יתרו שברח מיותרת הכבוד לילך בדרכי התורה, לכך זכו בניו לישב בלשכת הגזית. ועל ידי שמועה חזר ובא, והקשה בש"ס, מה שמועה שמע יתרו שחזר ובא, ומשני שמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק.
4
ה׳וכדי לבאר איך יש קריעת ים סוף ומלחמות עמלק בכל אדם ובכל זמן, דכ' בעוללות אפרים דף ל"ג (מאמר קיז), כי התורה נמשלה לים, כמ"ש (עי' ישעיה יא, ט) ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, אלא שנסתמו מקורות וצנורות החכמה, וקרע להם הקב"ה דרך מבוא ומסלול בים החכמה, ונפתחו להם צינורות החכמה בהסיר מהם חשכת החומר אשר הוא מסך מבדיל בין האדם לבין אור שכלו, ובקריעת ים סוף נקרעו כל הימים שהם ז' מיני חכמות וכו', ובגלות הח"ל מקוצר רוח ועבודה קשה נסתמו מקורות החכמה, ולעתיד תחזור החכמה לאיתנה, כמ"ש ומלאה הארץ דעה וגו', יעו"ש.
5
ו׳אך מה שנקרא ים סוף, הגם שביאר שם, יעו"ש, נראה לי דכתב המפרש להרמב"ם בפרק ב' מהלכות יסודי התורה (ה"א) וזה לשונו: ולא נתנו כל המצות והתורה אלא כדי שנבוא למדריגת אהבת הש"י ודביקותו בו, כמ"ש (דברים ל, יט) ובחרת בחיים למען תחיה לאהבה את ה' וכו', יעו"ש. וכן כתב הרב החסיד מוהר"י יעבץ בפרק ד' דאבות (מ"ד) כי פרי כל התורה הוא ובו תדבק (דברים י, כ), ומופת מובהק לזה הוא השפלות, וההיפך הגאוה וכו', יעו"ש. ובזה תבין לשון קריעת ים סוף, ר"ל כדי שיזכה לקרוע לו ים החכמה הוא על ידי השפלות, שיחזיק את עצמו בבחינת סוף כל המדריגות, בבחינת ונפשי כעפר לכל תהי' (ברכות יז.), וכמו שאמרו חז"ל במס' עירובין (נה.) לא בשמים הוא (דברים ל, יב) - לא בגסי הרוח וכו'.
6
ז׳אך בזה יש חשש מלחמת עמלק, אחר שתבין פסוק (שמות יז, ז-ח) היש ה' בקרבנו אם אין ויבא עמלק וגו', דהל"ל אם לא, וכמו שהקשה בזוהר (ח"ב סד:) וכו'. ונ"ל כי תכלית האדם שיהי' היכל ה', וכמ"ש (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ממש, וכמ"ש האלשיך בפ' תרומה, יעו"ש, אך שיהי' היכל אל משכן הש"י, צריך שיהי' בו מדריגות השפלות, כמ"ש (ישעיה נז, טו) אשכון את דכא ושפל רוח, וכמ"ש החסיד מוהר"י יעבץ מופת מובהק אם מקיים (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, הוא השפלות וכו'. ובזה יובן שנרמז מופת זה בפסוק עצמו, היש ה' בקרבנו, לשכון בתוכינו שמו ית', ומופת לזה אם אי"ן, שהאדם נחשב בעיני עצמו לאפס ואי"ן מגודל שפלותו, כמ"ש (עי' שמות טז, ז) ואנחנו מה.
7
ח׳אך לזה נסמך ויבא עמלק, על פי שזכרנו במקום אחר משל למלך שביקש רפואה מהרופאים שיחי' לעולם, ונתן לו רפואה שיתרחק מהגאוה ויתקרב לענוה ושפלות, וכל מה שנהג יותר שפלות נכנס בו עצם הגאוה איך נוהג בענוה ושפלות יתירה, עד לבסוף הודיעו שינהג נשיאתו ברמה רק בקרבו ישמור שלא יגבה לבו בזה, וכמ"ש (תהלים קלא, א) ה' לא גבה לבי וכו', יעו"ש. וזה ענין עמלק שהוא היצר הרע, שמתגאה יותר בו בשפלותו לומר לו תמה אני עליך על שפלותך, וז"ש (דברים כה, יח) ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ר"ל מי שעושה עצמו זנב ואחריך לנהוג שפלות יתירה. וז"ש (דברים כה, יז-יט) זכור, לא תשכח וגו', ר"ל בתחלה מוזהר להרחיק מגסות הרוח הגורם שכחה, כמ"ש (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך, וכשירחק מגסות רוח לא ינהג שפלות יתירה, זכור את אשר עשה לך עמלק על ידי שפלות יתירה וכו'. וזהו שאמרו (אבות פ"ד מ"ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח, ר"ל רוח, שבקרבו יהי' שפל, ולא שפלות מגולה, כמו שהי' מעשה עמלק, והבן.
8
ט׳ובזה יובן וישמע יתרו, מה שמועה שמע ובא, ר"ל אחר שברח יתרו מי[ו]תרת הכבוד, מה שמועה שמע שחזר ובא יתרו לנהוג יותרת הכבוד, ומשני שברח לשם שמים להתרחק מיותרת הכבוד, ועכשיו שחזר ובא הוא גם כן לשם שמים, שמע קריעת ים סוף, כי כדי שיזכה לקרוע לו צינורות ים החכמה הוא על ידי שיהי' סוף ושפל, וסמוך לזה מלחמת עמלק על ידי שנוהג שפלות וכו', לכך חזר יתרו ובא לנהוג בכבוד, רק שיהי' שפל רוח בקרבו וכנ"ל, והבן. ובזה מבואר קושית המזרחי, כי רש"י סבירא לי' דקריעת ים סוף היינו מתן תורה וכנ"ל, והבן.
9
י׳•
10
י״אעוד יש לומר מדוע אתה יושב לבדך (יח, יד-טז), דבארתי במקום אחר, ביאור קושיא על הש"ס דברכות (לג:) אין לגבי משה זוטרתי, שפתח צנור היראה וכו', יעו"ש.
11
י״בוכעת נראה לי, דביאר בזוהר פ' יתרו דף פ"ו ע"ב וזה לשונו: כד אנן קיימין קמי(') דרשב"י מבועין דלבא פתיחין, וכד אתפרשנא מיני' כל מבועין סתימין וכו' וז"ש (במדבר יא, כה) ויאצל מן הרוח וגו', יעו"ש.
12
י״גובזה יובן מדוע אתה יושב לבדך, דהי' ראוי לקיים ויאצל מן הרוח וגו', וכל העם נצב עליך, דקיימין קמך, והי' ראוי שיהי' לבם פתוח כמו שהי' ברשב"י וכנ"ל. והשיב כי יהי' להם דבר בא אלי, כמו שהשיב שם (במדבר יא, כט) מי יתן כל עם ה' נביאים בתת ה' את רוחו עליהם, שלא יצטרך לויאצל מן הרוח של משה וגו', כך מי יתן כי יהי' להם דבר נבואה הבא אלי, שיבוא להם גם כן בלי שאצטרך לויאצל ממני עליהם, וק"ל. והי' תשובה זו מצד ענוה, ובאמת ושפטתי וגו' והודעת"י להם וכו', שהשפיע להם דעת וכו', והבן.
13
י״ד•
14
ט״ועוד יש לומר וישמע יתרו וגו' כי הוציא ה' וגו' (יח, א). דכבר ביארתי בפ' ויצא (בראשית כח, כ) אם יהי' אלהים עמדי, אז ודאי ושמרני בדרך הזה וכו', כי הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה (דברים לא, יז), מה שאין כן כשהוא דבוק בתורת ה' וכו', כאשר זכרתי משנה (אבות פ"ג מ"ד) המהלך בדרך ומפנה לבו לבטלה וכו', יעו"ש. והנה יש בזה בחינות שונות, יש ששם הוי' תמיד לנגדו תמיד, ויש שאין בבחינ' זה, רק מחשב בתורה ואינך שמות וכינויים וכו'. וזה סוד קרבה אל נפשי גאלה (תהלים סט, יט) שזכרתי בשם מורי, יעו"ש.
15
ט״זובזה יובן, כי סוד גלות מצרים שהי' הדעת בגלות, ואח"כ משה סוד הדעת בא וגאלם. וזה סוד ששמע יתרו והבין כי כל אשר עשה הוא מצד שהי' אלהים למשה ולישראל עמו, ר"ל כמו שאמר יעקב אם יהי' אלהים עמדי וכנ"ל, וז"ש כי הוציא ידו"ד, ר"ל על ידי שקיימו (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי, זה השם הוציא את ישראל ממצרים, וק"ל.
16
י״ז•
17
י״חעוד יש לומר וישמע יתרו (יח, א), דכתבתי במקום אחר בשם מורי, כי נמשך יתרון לאור מכח החושך וכו', יעו"ש. ובזה יובן וישמע יתרו, שהבין שיש יתר שאת ועוז מזה שהי' כהן מדין, שהוא החושך, מזה נמשך תענוג ויתרון לאור שנעשה אח"כ חתן משה, ונודע לו זה, שהבין כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל הדין והיסורין שנק' חושך, ואח"כ היה יתרון ותענוג יותר לאור כשהוציאם ה' ממצרים, והבן.
18
י״ט•
19
כ׳עוד יש לומר ביאור פרשה וישמע יתרו עד כי בדבר אשר זדו עליהם (יח, א-יא). והספיקות מה שזכרו המפרשים, א' הקשה האלשיך: הא תחילה נקרא כהן מדין כשהי' כומר לע"ז, ואחר שנתגייר נקרא יתרו וכו', ואם כן איך יאמר וישמע יתרו, שקורא אותו קודם שנתגייר בשם שקנה אחר שנתגייר. ב' אחר המעלה הזאת שקרא אותו יתרו, חוזר ומפילו עד תהום וקורא אותו כהן מדין. ג' ל"ל חתן משה, שכבר נזכר למעלה (ג, א) ומשה הי' רועה [את] צאן יתרו חותנו כהן מדין. ד' מה שמועה שמע יתרו שלא שמעו כל העולם. וכי תימא כי נוסף ביתרו ששמע ובא, מה שאין כן כל האומות, אם כן קשה מאי טעמא באמת נתחדש ביאה זו ביתרו יותר מכולן אחר שכולן שמעו זה. ה' שתפס רש"י ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ותו לא. וכאשר הקשה המזרחי, יעו"ש.
20
כ״או' הקשה ביד יוסף את כל אשר עשה אלהים למשה, מה עשה למשה, הא שבט לוי לא הי' להם גלות במצרים. ז' שפתח בשניהם למשה ולישראל, וסיים באחד בישראל לבד, באומרו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. ח' תחלה אמר תואר אלהים, ואח"כ אמר כי הוציא ה' ממצרים.
21
כ״בט' ויקח צפרה אשת משה, דהל"ל צפרה בתו, כי ידוע שהיא אשת משה. יו"ד ל"ל אחר שלוחיה, דודאי הי' אחר שלוחיה, דאל"כ היתה צפורה אצל משה. י"א ושני בניה אשר שם האחד וגו', למה הזכיר פה שמותם. י"ב טעם קריאת שמות אלו להזכירו פה אחר שכבר זכרם למעלה במקומו בפ' שמות.
22
כ״גי"ג ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים וגו', הלא כבר שמע זה, שנאמר וישמע יתרו את כל וגו'. י"ד ויחד יתרו, למה שמח עכשיו, שכבר שמע ושמח. ט"ו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים, הלא כבר ידע, שהרי פירש מעבודה זרה ונדוהו וכו' (תנחומא שמות יא). ט"ז מכל אלהים וגו', יש לתמוה וכי אלהים המה והשם גדול מהם וכו', וכמ"ש האלשיך, יעו"ש. י"ז כי בדבר אשר זדו וגו', ולא סיים הדבר, והתרגום מתרץ זה, אך העיקר חסר. י"ח תיבת עליהם, אשר זדו עליהם, אין לו שחר כלל. י"ט ל"ל כל הסיפורים בתורה שנק' תורת ה' תמימה, וגם שהוא נצחי' ואיך שייך פרשה זו בכל אדם ובכל זמן.
23
כ״דוכדי לבאר ספיקות אלו, וביחוד קושית המזרחי הנ"ל, שתפס רש"י ששמע רק קריעת ים סוף ומלחמת עמלק וכו', נראה לבאר תחלה פרשת ויבא עמלק עד מלחמה לה' בעמלק מדור דור (יז, ח-טז).
24
כ״הוי"ל ויבא עמלק וגו', דיש להפליא על עמלק, כי ראשית גויים עמלק (במדבר כד כ), וכתרגומו ריש קרביא דישראל הוי וכו', דק' מה ראה על ככה שכל האומות היו יראים להלחם בישראל אחר ששמעו כל הנסים ובפרט נס של קריעת ים סוף, וכמאמר רחב (יהושע ב, י-יא) כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף וגו', וימס לבבינו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם וגו', ואם כן איך מלאו לבו של עמלק יותר מכל האומות להלחם בם תחלה שיהי' אחריתו עד אובד, וכמ"ש מלחמה לה' בעמלק מדור דור. ב' דאמר וילחם ברפידים, מה לו להזכיר אם היו ברפידים או במקום אחר. ובש"ס (בכורות ה:) אמרו לפי שריפו ידם מדברי תורה וכו', יש להבין איך שייך בתורה ולימוד ריפוי ידים, כי הקול קול יעקב והידים ידי עשיו (בראשית כז, כב). ג' דחז"ל (שמ"ר כו, ב) אמרו, לפי שאמרו (יז, ז) היש ה' בקרבנו אם אין, לכך ויבא עמלק, משל וכו', צריך טעם לזה נוסף על טעם חז"ל הנ"ל. ד' בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק וגו', תיבת וצא מיותר. ה' והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו', מה ענין הרמת יד להגביר ישראל, והנחתה להגביר עמלק, וכקושית הש"ס במשנה דראש השנה (פ"ג מ"ח) וכי ידיו של משה וכו'. ו' מלחמה לה' בעמלק מדור דור וגו', וכי יש מלחמה עם עמלק בכל דור. ז' וכי צריך הש"י מלחמה עם עמלק, הלא כל הגוים כאין נגדו וברגע יאבדו, והאלשיך פירש כי שר עמלק הוא היצר הרע וצריך לו עד לעתיד וכו', יעו"ש.
25
כ״וונראה, דהוקשה להרמב"ם בפרק ו' מהלכות תשובה (ה"ה) וזה לשונו: והלא כתיב בתורה (בראשית טו, יג) ועבדום וענו אותם, הרי גזר על המצרים לעשות רע לישראל, ולמה נפרע מהם וכו', עיין במקומות אחרים ביאור על זה. והראב"ד הקשה על הרמב"ם בזה, ואמר שהם דברי נערות, וזה לשונו: וענין המצרים אינה שאלה משני פנים, א' כי הדבר ידוע שאין הבורא נפרע מאדם רע אלא ברע ממנו, ואחר שיפרע מזה יחזור ויפרע מן הרע ממנו מרשעו, וכן הוא אומר (ישעיה י, ה) הוי אשור שבט אפי, כהתימך שודד תושדד (עי' ישעיה לג, א), פירוש מפני רשעך וגודל לבך והתפארך עלי, והמצרים גם כן רשעים היו וראוים למכות ההם, ואלו שמעו למשה בתחלה ושלחו את ישראל לא הי' לוקים ולא טבעו בים, אבל זדונות ובזותו את הבורא ית' לפני שלוחו הוא גרם לו. ב' כי הבורא אמר וענו אותם, והם המיתו אותם וטבעו מהם, כמ"ש (זכריה א, טו) אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה, לפיכך נתחייבו, עכ"ל.
26
כ״זויש לתמוה על הראב"ד בתירוץ א', אלו שמעו למשה ושלחו וכו', הרי מפורש בכתוב בא אל פרעה (והתרה בו) כי אני הכבדתי את לבו וגו' (שמות י, א), הרי שסילק הבחירה ממנו שלא ישמע למשה שלא לשלח ישראל, והדרא קושית הרמב"ם למה יענש.
27
כ״חואם נפשך לומר שכבר ביאר הראב"ד בהשגתו וקושיא זו בצחות לשונו, במה שכתב ואלו שמעו למשה בתחל"ה ושלחו את ישראל וכו'. וכוונתו על פי מה שכתב הרמב"ם (הלכה ג) שם בתחלת הפרק ההוא, וזה לשונו: ולפי שחטא פרעה מעצמו תחל"ה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר (שמות א, י) הבה נתחכמה לו, נתן הדין למנוע ממנו התשובה עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק ה' את לבו שנאמר (שמות ט, יב) ויחזק ה' את לב פרעה וכו', יעו"ש. וכונת הראב"ד גם כן כך, לפי שלא שמע למשה תחל"ה בבחירתו, לכך אח"כ ויחזק לבו, כדי שיענש.
28
כ״טאך ק', דעל זה הקשה הרמב"ם עצמו דלא חטא תחלה בבחירתו, דהלא כתיב בתורה ועבדום וענו אותם, הרי שגזר שעל המצרים שירעו לישראל ולמה נענשו, ועל זה לא תירץ הראב"ד כלום.
29
ל׳נוסף לזה מפורש בפסוק תהלים ק"ה (כה) הפך לבם לשנוא עמו להתנכל וגומר, אם כן על תירוץ ב' קשה גם כן, הא אמר להתנכל בעבדיו וגו', משמע שכל התנכלות לרעה על ישראל הי' ממנו יתברך. כי אם לומר שזה נוגע לקושית הרמב"ם (הל' תשובה פ"ה ה"ה) הבחירה עם הידיעה, אם כן בלאו הכי לק"מ כאשר ביאר בלחם משנה, יעו"ש.
30
ל״אוכן יש להקשות על הרמב"ן ששמעתי ממורי שכתב כי החטא והעונש באין כאחד וכו', דוגמת קושיא הבחירה והידיעה שהקשה (הרמב"ן) [הרמב"ם].
31
ל״בכדי לתרץ זה, נבאר משנה פרק א' דאבות (מ"ז) נתאי הארבלי אומר, הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע, ואל תתייאש מן הפורעניות. דיש להבין מה ענין זה לזה.
32
ל״גונראה לי, דשמעתי ממורי דיש בכתבי שו"ת של הרמב"ם ששלחו מדינה אחת להרמב"ם וחתמו על שאלה זו כמספר ע' אלף: ילמדנו רבינו, מאחר שאין תחיית המתים מפורש בתורה רק בש"ס, רמזו ודרשו מהוכח[ו]ת שלהם, אם כן גם לנו יש להוכיח ולדרוש איפכא וכו'. והרמב"ם לא רצה בעצמו להשיב, וצוה לתלמידו מהר"י אב"ן תב[ו]"ן לכתוב תשובתם, ותוך ענין תשובתם הוא זה: אבאר לכם, מאחר שנמשך לכם ספק זה, אם כן אין נשמתם נמשך מבני אברהם יצחק ויעקב, רק מאנשי סדום ועמורה וכו'. כי יש נשמות הנמשך משמים וארץ שבעה כוכבי לכת וכיוצא וכו'. ויש לשאול על עיקר הבריאה, הא כל מעשה בריאת עולם לצביונן נבראו כדרשת חז"ל (ר"ה יא.) בפסוק (בראשית א, כד) ויעש אלהי' וגו', ואם כן מה טעמא לא רצה ארץ להיות בחינת שמים, וצריך לומר שלא נתן דעת לארץ שידע בחינת שמים וזכותו שיתאוה להיות בחינת שמים. והטעם כי גם בחינת ארץ צריך שיהי' בעולם, וכיוצא בזה בכל הנבראים, וז"ש לצביונם נבראו. וגם בחינת אדם צריך שיהי' כת רשעים וכת בינונים וכת צדיקים, כי יתרון אור מהחושך (קהלת ב, יג), עיין מזה במקום אחר, ר"ל שנמשך תועלת מהחשך, ממעשה הרשעים נודע מעלת הצדיקים, וכל אחד נבראו לצביונם ורצונם. וכי תימא, אם כן תקשי לכם קושי' בחינת הבחירה עם הידיעה. מאחר שאתם כופרים בדרשת חז"ל, אם כן אין אתם משיגים ביאור קושיא זו. והנה נפש האדם הוא דם הנעשה מברירות המאכלים, ויש כמה מיני בירור, בתחלה על ידי שזורקת המרה טפה במאכל שבתוך מעיו, נברר הגס ועב ונעשה צואה ויוצאה לחוץ. בירור ב' יוצא למי רגלים. בירור ג' נעשה זיעה. ד' נעשה שערות וצפרנים. בירור ה' הדם נבלע בכבד וטחול וכו', ומבחר הדם נכנס בלב, ואח"כ במוח, ומזה נעשה השכל והדעת. ומדבריכם נראה שאתם כופרים בדברי חז"ל, אם כן לא נזהרתם מאכילת איסור ודברים טמאים, והשכל והדעת שלכם נעשה מהדמים של טריפות ואיסורים, והשכל והדעת שלכם נמשך להכריע אל הטומאה, כי ממנו נעשה, ואם כן איך תוכלו להכריע בשכל שלכם נגד רבותינו חכמי התלמוד אשר רוחב לבם הי' רחבה מני ים וכו'. ותדעו נאמנה מאחר שירדו לספק זה וכפירה זו, שהפורעני' קרובה לכם. וכך עלתה להם, שבא עליהם מלך אחר והרג(ת)ם והשמידם, ורצו להמיר דתם, ולא קבלו אותם, מאחר שכפרו בתחיית המתים והאומות מאמינים גם כן בסוד הגלגול ותחי' וכמ"ש הפילוסוף וכו', ומעט מזעיר נמלטו להרמב"ם וחזרו בתשובה, ע"כ.
33
ל״דוזה נראה לי פיר[ו]ש הש"ס (ברכות מ.) אם שמוע תשמע וכו' (שמות טו, כו), עיין במקום אחר. ובזה יובן משנה (בכורות פ"ו מ"א) על אלו מומין שוחטין, עיין במקום אחר.
34
ל״הוהנה רוח ה' דבר בו שעלתה להם כך, כמו שכתב להם הרמב"ם. אך לבאר הטעם איך ידע מזה מחמת שירדו לכפירה זו, שהפורעניות קרובה להם. נראה לי דמבואר במשנה פרק ג' דאבות (מ"ד) המפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו וכו', וכתב החסיד מוהר"י יעבץ כי הדבוק בו יתברך מושגח ממנו, ולא יניחנו למקרים, וכאשר סר ממנו הדביקות סר ממנו השגחתו יתברך, כמ"ש (דברים לא, יז) הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה וכו', יעו"ש. וכבר ביארתי משנה זה, עיין במקום אחר.
35
ל״וובזה יובן משנה הנ"ל, הרחק משכן רע, ר"ל הרחק, שלא יאכל דברים טמאים ומאכלות אסורות, שאז גורם ששוכן רע במוחו ושכלו, ועל ידי זה גורם ששכלו ודעתו נוטה להתחבר לרשע במעשיו, ואז ידע כי הפורעניות קרובה עליו, וכמו שכתב הרמב"ם הנ"ל, לכך הזהיר והרחק משכן רע שלא ישכון רע בתוכו, ואל יתחבר לרשע, ואל תתייאש מהפורעניות, והבן.
36
ל״זאם כן מבואר קושיא הנ"ל גם כן, שאין העונש עבור ישראל, רק כיון שירד פרעה לכפירה זו על ידי גאותו, ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה, ב), וכבר הוא מוכן לפורעניות על ידי שנתחייב כבר ונדחה לחוץ בכפירה זו כדי שיענש, וסרה קושית הרמב"ם, והבן. וז"ש בזוהר (ח"א קצה.) ויחזק ה' את לב פרעה (שמות ט, יב), כי על ידי שם הוי', שלא ידע רק שם אלהי' וכו', יעו"ש. אם כן בכונה עשה ה' כך, שיבא לכפירה ועונש, והבן. וכמו שביאר מורי דן אנכי (בראשית טו, יד), כבר נידון וכו', והבן. וזה שכתב הרמב"ן כי החטא והכפירה באים כאחד עם העונש, והבן.
37
ל״חונראה לי דזהו מ"ש בכתבי האר"י זלה"ה בפסוק (שמות ה, ב) מי ה' אש"ר אשמע בקולו וגו', כי עשר מכות וסימנו דצ"ך עד"ש באח"ב גימטריא אש"ר וכו', יעו"ש. ולדברינו אתי שפיר, כי הכפירה של פרעה, שאמר מי ה', זה מורה שכבר נתחייב ונדחה לחוץ בכפירה זו, כדי שיענש מנין עשר מכות כמנין אשר אשמע בקולו, והבן.
38
ל״טונ"ל דמצאתי בכתבי הקודש מוהר"ש אסטרפאליר, כי דצ"ך עד"ש באח"ב בו נרמז הגאולה וכו', יעו"ש. ור"ל כי מזה שראו שעל ידי שנתחייב פרעה כבר ונדחה לחוץ בכפירה מי ה' אשר וגו', כדי שיענש בעשר מכות דצ"ך וכו', ולקחו ישראל מוסר גדול מזה וחזרו בתשובה שלא יגרום להם גם כן החטא ח"ו שירדו לאיזה כפירה כדי שיענשו, וכמאמר הנביא (עי' צפניה ג, ו-ז) הכרתי גוים נשמו פנותם אמרתי אך תראו אותי תקחו מוסר וכו'. וכאשר קרבה אל נפשי גאלה (תהלים סט, יט), אז הי' גאולה באמת, והבן. וז"ש (שמות יד, י) ופרעה הקריב, ודרשו, והבין, וכמו שכתבתי לעיל במקום אחר, יעו"ש.
39
מ׳ובאמת כתב הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ו' (הלכה ג) הנ"ל וזה לשונו: ויש אדם שהרבה לחטוא מדעתו ורצונו, עד שמונעין ממנו התשובה כדי שיאבד בחטאו שעשה, וכמ"ש (ישעיה ו, י) השמן לב העם הזה וגו', וכן הוא אומר (דה"י ב לו, טז) ויהיו מלעיבים במלאכי אלהי' ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד כלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא, כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע [עד] שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא, (וזה נראה לי כל המבזה תלמיד חכם וכו') וכן כנענים לפי תועבותיהן מנע מהן התשובה עד שעשו מלחמה עם ישראל, שנאמר (יהושע יא, כ) כי מאת ה' היתה לחזק לבם לקראת המלחמה עם ישראל למען החרימם, וכן ישראל בימי אלי' שנאמר (מלכים א יח, לז) ואתה הסבות את לבם אחורנית וכו', יעו"ש.
40
מ״אובזה נראה לי פירוש הש"ס דשבת פרק י"ו (קיט:) כל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו, שנאמר (דה"י ב לו, טז) ויהיו מלעיבים וגו' לאין מרפא וכו'. ור"ל דכתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות דיעות (הלכה א) כמו שיש חולי הגוף וכו', כך יש חולי הנפשות וכו', והתלמידי חכמים הם רופאי הנפשות וכו', יעו"ש. וז"ש כל המבזה ת"ח, שהם רופאי הנפש, אז ידע שכבר יצא דינו בבית דין של מעלה למנוע ממנו תשובה, ולכך אין רפואה למכתו, שנאמר לאין מרפא שהיא התשובה, וכמו שכתב הרמב"ם, וק"ל.
41
מ״בועיין לקמן ביאור פסוק ואנכי אסתיר פני מהם (דברים לא, יח), שהם התלמידי חכמים, על ידי ספיקות וקושיות שעליהם, כדי שימצא אותם רעות רבות וצרות, ויאמרו הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה (שם, יז).
42
מ״גור"ל כי תכלית כל המצות להגיע למצוה זו ובו תדבק (דברים י, כ), כמו שכתב המפרש להרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ב ה"א) והחסיד מוהר"י יעבץ (אבות פ"ד מ"ד) וכו', יעו"ש. ולהבינך זו בקצרה, כי כל הש"ס והתוספות ופוסקים ראשונים ואחרונים נכללו בארבע טורים וד' שלחן ערוך, וטור אורח חיים צריך לבו תדבק, כמו שכתב רמ"א בסימן א' שויתי ה' לנגדי תמיד וכו', ובסימן צ"ח הדביקות בו ית' בתפלה עד התפשטות הגשמיות וכו'. וטור יורה דעה, להרחיק ממאכלות אסורות, שלא יהי' שכלו נוטה לחוץ ולא יוכל לדבק בו ית'. וטור חושן משפט להרחיק מגזל, שאם לא כן לא יקובל תפלתו, שנאמר (ישעיה א, טו) ובפרשכם כפיכם וגו' ידיכם דמים מלאו. וטור אבן העזר, שלא יהי' בני ט' מדות וכיוצא בקדושת המשגל, על ידי שידע בטיב גיטין וקדושין שיהי' אישה כשירה, והבן שלו יהי' קדוש לדבק בו ית', וכיוצא בזה ישמע חכם ויוסף לקח.
43
מ״דהעולה מזה כי תכלית הכל ובו תדבק. אמנם חז"ל דרשו וכי אפשר לדבק בו שהוא אש אוכלה, אלא הדבק בתלמידי חכמים וכו'. ויש להבין איך הוציאו מפשוטו, דבפסוק כתיב ובו תדבק, בו ית' ממש, והם דרשו הדבק בתלמידי חכמים ולא בו ית'. אפס שאין זו קושיא, כי אהל שכן באדם (תהלים עח, ס) כמ"ש (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם, כי הצדיק נקרא היכל ה' ומקדש ה', שבו שוכן י"ה, כנודע ומפורסם בדברי קדמונים מזה, וכאשר מדבק עצמו לתלמיד חכם שבו שורה השכינה, ממילא דבוק בו ית' ממש.
44
מ״הוז"ש (שמות יד, לא) ויאמינו בה', שהוא האמנה ודביקות בו ית' ממש, וכי תימא, איך אפשר להדבק בו ית' וכקושית הש"ס הנ"ל, לכך ביאר הפסוק עצמו ובמשה עבדו, שכל המאמין ומדבק עצמו ברועה ישראל ממילא דבק בו ית' וכדרשת חז"ל בפסוק זה, וק"ל.
45
מ״וולזה דרשו חז"ל את ה' אלהיך תירא (דברים ו, יג), לרבות תלמידי חכמים, דנקרא מקדש, ומורא מקדש מפורש בתורה שנאמר (ויקרא יט, ל) ומקדשי תיראו, וז"ש בעמלק (דברים כה, יח) ולא ירא אלהים, והבן.
46
מ״זובזה יובן והסתרתי פני מהם, שהם התלמידי חכמים שנקרא פנ"י אל, אסתיר התלמידי חכמים מהם, שלא יהי' להם רופאי הנפש, על ידי שיבזו הת"ח, ועל ידי זה ומצאוהו צרות רבות, ואמרו על כי אין אלהי בקר"בי, שהם התלמידי חכמים להדבק בהם שהוא כאלו דבוק בו יתברך, לכך מצאנו הרעות האלה, ואנכי אסתיר וכו', יעו"ש, וק"ל.
47
מ״חובזה נבוא לביאור קושיא ז' הנ"ל, איך יש מלחמת עמלק בכל דור. הגם דבזוהר סוף בשלח (ח"ב סז.) אמר רבי יהודא, בכל דור דאתיין לעלמא לית לך דור דלית בהו מההוא זרעא בישא, וקב"ה אגח בהו קרבא וכו', יעו"ש. אך דיש להבין איך הוא בכל דור.
48
מ״טונראה לי דמבואר בזוהר (ח"א כה., כז:) וברעיא מהימנא (זח"ב קכ.:) דמעורב בישראל ה' מינים עמלקים נפילים וכו'. ובזה יובן ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, ר"ל ערב רב סוג עמלק המעורב באומה ישראלית, הם הבאים למלחמה תמיד עם עובדי ה' הנקרא ישראל כנודע. וז"ש ברפידים, ר"ל דאיתא בזוהר זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא וכו', ועל פי זה בארתי פסוק במגילות קנות (איכה ה, יב) שרים בידם נתלו פני זקנים לא נהדרו וגו'. והאלשיך בפ' (קדושין) [קדושים] (ויקרא יט, לב) מובא לקמן, יעו"ש. ולי נראה, כי הזקנים והתלמידי חכמים ודאי פשטו ידם אל השרים להחזירם בתשובה, שהם רופאי הנפשות, וכמאמר הזוהר הנ"ל זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא, אלא שהי' מתנגד מצד עמלק המעורב בישראל האוחז ביד השרים להמשיכם אל הקליפה, ומכח זה שרים בידם נתלו, ור"ל נשארו תלויין ועומדין, זה משך ידו לקדושה וזה משך ידו לקליפה לעמלק, ונשארו תלוין באויר. ושמא תאמר וכי אין כח הקדושה גוברת, שיהי' כח ביד זקנים להוציאן מיד"י חובתן, מיד הקליפות. ומשני, שאין החסרון מצד הזקנים רק החסרון מצד השרים, כי פני זקנים לא נהדרו, שאין חשובים הזקנים והתלמידי חכמים בעיני השרים שיהיו נאחזין ביד הזקינים לדבק עצמם בזקינים ותלמידי חכמים על ידי האמנה ודביקות בהם, כדי שיצאו מידי הקליפה, ולקיים דברי חז"ל הנ"ל כל המאמין ברועה ישראל וכו', וכמ"ש ויאמינו בה' וגומר, וק"ל.
49
נ׳וז"ש ברפידים שריפו ידם, יד האוחז והנאחז, שעל ידי מלחמת עמלק בישראל שהם הזקינים והתלמידי חכמים, שנותנין בהם דופי ומבזין התלמידי חכמים עובדי ה', ופני זקנים לא נהדרו - לאחוז ביד הזקנים אשר פשטו ידם לקיים זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא, וגם המוני עם רפו ידם מלהחזיק ידי הלומדים לעשות סמכין לאורייתא, שיהי' הקול קול יעקב, ואז יהי' ידי עשו ועמלק האמתי גובר ח"ו.
50
נ״אוזה שנסמך פרשה זו לפסוק (יז, ז-ח) ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמור היש ה' בקרבנו אם אין, ויבא עמלק וגומר. ור"ל על ריב בני ישראל, שהי' מלחמה על עובדי ה' הנק' בני ישראל. ועל נסותם א"ת ה' דייקא, ר"ל כי א"ת ה' אלהיך תירא (דברים ו, יג), דרשו חז"ל (פסחים כב.) לרבות תלמידי חכמים, וביארנו כי ושכנתי בתוכם, הנק' היכל ה', לאמור היש ה' בקרבנו וגו', ר"ל בזה ננסה ונדע אם הוא היכל ה', אם כן, מאחר שהש"י בקרבנו ראוי שיהי' כל טוב, וכמ"ש (שמות כ, כא) בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו', ואם אין אז על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, וכנ"ל. ומזה הטענה ויבא עמלק וילחם בישראל, באומרו אם אתם עובדי ה' ויש ה' בקרבנו, למה חסרנו כל טוב, וגם מים ההכרחי אין, וכמ"ש לעיל (יז, ב) וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים, ר"ל אם אתה משה באמת היכל ה', למה חסרה השפע ופרנסה, וז"ש תנו לנו מים, מימי השפע. ומשה הבין כוונתם, מה תריבון עמדי ומה תנסון א"ת ה' דייקא, וכנ"ל.
51
נ״בואחר שהבין משה כי מלחמת עמלק עם ישראל נתכוין אל משה הנק' ישראל, וכמו שדרשו חז"ל בפ' חקת וישלח ישראל (במדבר כא, כא), זה משה שנק' ישראל וכו', ואליו רומז אם הוא היכל ה' וכו', כי מי לנו גדול ממשה, לכך סילק משה עצמו ממלחמה זו, ואמר ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק, ור"ל שלא יתרשלו על ידי זה עובדי ה', וכמו שביארתי (ישעיה א, ד) נאצו קדוש ישראל, ועל ידי זה נזורו אחור וכו', לכך צוה ליהושע בחר לנו אנשים צדיקים עובדי ה' למושכם בדברים טובים, בחר לנ"ו - שהושוו לי ולך, וכדרשת חז"ל כבוד תלמידך כשלך, ובזה יזדרזו יותר ואל יחושו למלחמת עמלק, כי אדרבה בזה נדע שכבר נתמלא סאתם, והוא סבה מן הש"י לחזק לבם שילחמו בישראל עובדי ה', למען החרימם ויצאו מעולם הזה ומעולם הבא, וכמו שכתב הרמב"ם הנ"ל. וזה סוד וצא הלחם בעמלק, ר"ל שכבר עמלק יצא מעולמו (כמו שדרשו בפ' אמור ויצא בן אשה (ויקרא כד, י)), ואתה צא ממחיצתם, שיקח מוסר על ידי זה איך החטא גורם למנוע תשובה, על דרך (שמות יד, י) ופרעה הקריב הנ"ל, וכאשר אתה תצא ממחיצתם ותתקרב יותר להש"י על ידי המלחמה זו, אז הם כלים מאליהם, וכמ"ש בש"ס (גיטין ז.) בני אדם העומדין עלי וכו', והשיב, השכם והערב עליהם בבית המדרש והם כלים מאליהם וכו', ולכאורה אין לו שחר, ולדברינו אתי שפיר, על ידי שיקח מזה עצמו מוסר, ונכנס מיראה חיצונית אל יראה פנימית, ובטל יראה חיצונית, וכמו שכתבתי לעיל, יעו"ש. וזה שאמר הלחם בעמלק, על ידי מלחמתה של תורה ודביקות הש"י.
52
נ״גויעש יהושע, ויחלש את עמלק לפי חרב, ר"ל על ידי תורה הנק' חרב פיפיות, נחלש כח סוג עמלק שבישראל, וגם עמלק עצמו.
53
נ״דוזה סוד והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, ור"ל אם גברה יד משה ועובדי ה', כמ"ש (בראשית מט, ח) ידך בעורף אויביך, אז פני זקנים נהדרו, וזכאה מאן דאחיד בידא דחייביא, שפשט ידו לשוב אל ה' על ידי משה ועובדי ה', וגבר ישראל באמת. וכאשר יניח ידו, וחכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון, אז שרים בידם נתלו, כי פני זקנים לא נהדרו, וגבר עמלק, ואז ידי משה כבדים, שנשארו מעט עובדי ה' אז, כי נזורו אחור וכנ"ל, כי אם אהרן וחור תמכו בידיו, ר"ל להחזיק בידו עבודת ה', וישאר באמונתו ודביקתו בו ית', וז"ש ויהיו ידיו אמונה עד בא השמש, והבן.
54
נ״הוז"ש מלחמה לה' בעמלק מדור דור, ר"ל שיש בכל דור מעורב בישראל סוג עמלק, וכאשר נתמלא סאתם, אז וילחם בישראל עובדי ה', ובאמת איפכא הוא, שאין זה מלחמת עמלק בישראל, רק מלחמות ה' בעמלק, לחזק לבם למלחמה למען החרימם, לכך החכם עיניו בראשו, וק"ל.
55
נ״וובזה נבוא לבאר פסוקי סוף פ' כי תצא (דברים כה, יז-יח) זכור את אשר עשה לך עמלק וכו', ולא ירא אלהים. והספיקות עיין לקמן. וכעת נ"ל זכור את אשר עשה לך עמלק, ר"ל ל"ך, ליחידי סגולה הנק' ישראל עובדי ה', אשר עשה לך סוג עמלק המעורב בישראל, שאור שבעיסה המעכב מעבודת ה' לאותן שהלכו בדר"ך של תשובה, כמ"ש (תהלים כה, ח) יורה חטאים בדר"ך, בצאתכם ממצרי"ם, שהוא מצר וצר לך בעבודת ה' על ידי פרעה השכחה והעור"ף. אשר קרך בדרך, ר"ל כפירוש רש"י שהפשירך מרתיחתך וכו', שהיו האומות יראים להלחם בך, מה שאין כן עמלק שנלחם בישראל עובדי ה', ונאצו קדוש ה', על ידי זה נזורו אחור.
56
נ״זוז"ש ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ר"ל אלו שהם שלמים וחזקים בעבודת ה' לא יסוגו אחור על ידי מלחמה זו, מה שאין כן החלשים בדעתם ובעבודת ה', שהם נחשלים אחרי"ך על דרך הרבה עשו כרשב"י וכו' (ברכות לה:), ונק' זנב, אלו הרג עמלק, שמנעם מעבודת ה' כי נזורו אחור. ואתה עיף ויגע, שהם נשארו עיף בצמא למים של תורה, על ידי שאתה יגע לאחוז בידם להחזירם לשוב אליך עד כפלי כפלים ולא ירא ישראל מסוג עמלק אלהים - שנאמר את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, ומלחמה עם תלמידי חכמים עובדי ה' הוא מלחמה עם ה' ממש, ולא ירא אלהים, ר"ל זה סימן שכבר נעדר מהחיים והוא מת, לכך לא ירא אלהים, וכמו שכתבתי לעיל בשם מורי, יעו"ש. ועיין במקום אחר ביאור ש"ס דבבא בתרא, וביאור רפידים, יעו"ש. לכך תמחה את זכר עמלק וכו', וכמ"ש בעקידה שער מ"ב דף קי"ג עמוד ב' וזה לשונו: כי השונא העצמי אין לו תקנה כי אם לבערו מהעולם וכו', יעו"ש. ומעתה מאחר שמתו וסר צלם מעליהם וה' אתנו אל ת[י]ראום, וז"ש והי' בהניח לך ה' מכל אויביך מסביב וגו', שהוא סימן שיהי' לך שלוה והשקט אמן נצח סלה ועד.
57
נ״חוזהו ענין ביעור חמץ ושאור, שצריך לבערו מהעולם וכו', כי הם שאור שבעיסה המעכב וכו', וק"ל.
58
נ״טובזה יובן וישמע יתרו כהן מדין, ר"ל תואר יתר"ו רומז על מותרות המאכלים מדברים הטמאים, על ידי זה נעשה השכל והדעת שלו מריבוי הדמים של דברים טמאים ועכורים, והכריע שכלו אל הטומאה ונעשה כהן מדין, כומר לעבודה זרה. אמנם אחר שנעשה חתן משה אז וישמע יתרו ובא להתגייר.
59
ס׳והטעם, דמבואר בכתבי האר"י זלה"ה ביאור פסוק (קהלת ט, יז) דברי חכמים בנחת נשמעים, אם יכוין ג' אהי"ה במילואן עם ג' כוללים גימטריא נח"ת, אז נשמעין דבריו וכו', יעו"ש. והנה אלו ג' מלואי אהי"ה הם סוד לבושין אל המוחין חב"ד, ובחינת משה הנקרא דעת כוללם, וז"ש גם שהי' יתרו כהן מדין וכומר מכל מקום וישמע יתרו וגו', מאחר שהי' חת"ן משה אותיות נח"ת, לבושי המוחין הנק' משה, ולכך על ידי יחוד זה דברי חכמים בנח"ת נשמעין, לכך וישמע יתרו ובא. גם יתר"ו הוא מספר ד' אהי"ה, ב' ביודי"ן, ג' אלפי"ן, ד' ההי"ן, גימטריא יתר"ו, והם מוחין דאמא, כמ"ש בפרי עץ חיים הלכות ציצית (פרק ד-ה), יעו"ש, וחתן משה הוא מוחין ולבושין כנ"ל, והש"י יכפר.
60
ס״אומה שדרשו חז"ל (זבחים קטז., רש"י) ששמע קריעת ים סוף ומלחמות עמלק. ר"ל ששמע והבין איך אפשר שאחר כל הנסים שנעשו לישראל, וביותר קריעת ים סוף, ששמעו כל האומות ונמס רוחם, כמאמר רחב, ואיך מלאו לבו של עמלק להלחם בישראל אחר כל הנסים האלו, אלא ודאי שהש"י חזק לב עמלק להלחם, כדי שיאבד מהעולם, וכמו שאירע לפרעה ויחזק ה' את לב פרעה (שמות ט, יב), על ידי שם הוי"ה שלא ידע בא לכפירה, ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו וגו' (שמות ה, ב), ונענש, וכן הוא בסוג עמלק המעורב בישראל, וכנ"ל. וזה סוד וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו, ר"ל כל העשי' וההנהגה למשה ולישראל הי' על ידי שם אלהים, ובשלחו לפרעה אמר שם הוי"ה, ועל ידי זה בא לכפירה, מי ה' וגו', ונאבד ויצאו ישראל מהגלות מצרים, וז"ש כי הוציא ידו"ד דייקא, את ישראל ממצרים. ואחר ששמע והבין שהריחוק מהש"י הוא העונש, לכך בא ונתקרב אליו ית'.
61
ס״באלא שידע שהקירוב והדיבוק אליו ית' צריך שיהי' באמצעות משה, וכמו שכתבתי ויאמינו בה' ובמשה עבדו וכו' (שמות יד, לא). וגם בחינת משה גדלתו מעלתו אליו, שהוא רחוק מהשיגו שידבק על ידו, לכך ויקח יתרו חתן משה את צפרה אשת משה אחר שלוחיה, כי משה הי' מתפשט תחלה מדברים גופניים הנק' אשה, וזה סוד של נעליך מעל רגליך (שמות ג, ה), מה שאין כן עתה, וז"ש אחר שלוחיה, כמ"ש (בראשית לז, לב) וישלחו את כתונת הפסים, דר"ל ויפשטו, והכא נמי כך, כדי שבאמצעות לבושו הגופני יוכל להתקרב ולדבק אל משה, ובאמצעותו ידבק בו ית', וכמו שבאמת מצינו במתן תורה נאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגו' (שמות יט, ט), כי לא ישיגו מדריגת משה כי אם על ידי עב הענן, שהוא לבוש עב, אז ישמעו וישיגו בדברי עמך וגו'. וה"נ הי' זה כוונת יתרו שלקח אשת משה אחר שלוחיה כאמור.
62
ס״גואת שני בניה אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה, ר"ל שלקח יתרו ב' מדות הצדיק שהם מעשים טובים, הנקראים בנים ותולדות הצדיקים. א' לקח מדת גרשם, כי אמר, ר"ל יתרו אמר גר הייתי וגו', כי מדה זו צריך שיקח האדם שרוצה להתקרב אליו יתברך, שידע כי העולם הזה היא ארץ לא להם (בראשית טו, יג), והאדם הוא בעולם הזה בארץ נכריה, עיין במקום אחר מזה. מדה ב' אליעזר, כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה, ור"ל שידע האדם כי יראה חיצוניות היא ידו יתברך פשוטה אל האדם שיתעורר על ידי זה ליראה פנימיות, ואז ניצול מיראה חיצוניות, וכמו שכתבתי מזה במקום אחר, יעו"ש, וזה שאמר כי אלהי אבי, שהוא יראה פנימיות חכמה הנקרא אבי, הי' בעזרי, שנכנסתי בו על ידי יראה חיצוניות, ואז ויצילני מחרב פרעה, יראה חיצוניות. וכן יתרו שמע ובא מכח יראה חיצונית ששמע חרב פרעה, ולהציל מחרב פרעה בא, על כן לקח מדות אלו, ונכנס ביראה פנימית, ולחשב עצמו גר בארץ נכריה, לכך ויבא יתרו על ידי יחוד חתן משה כנ"ל, ובלקיחת מדת בנו, ובאמצעות אשתו ולבושו, אז בא אל משה להתקרב אליו אל המדבר וגו', שהניח כבוד ביתו והלך כגר אל המדבר וגו'.
63
ס״דויאמר אל משה אני חתנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה, ר"ל כי בא אליך להתדבק אליך על ידי ממוצע הגופני שהיא אשתך, ועל ידי ב' מדות שנקראים בניך, כולי האי ואולי אוכל לדבק בך. ואז ויצא משה לקראת חותנו וגו', ר"ל שיצא ממחיצתו ומדריגתו הגדולה וירד למטה כדי שיוכל להתחבר אליו, וזה שאמר ויצא משה לקראת חותנו, ואז וישתחו, שירד ממדריגתו והשתחוה למטה כדי שיוכל להתחבר עם יתרו, וזה סוד (משלי כד טז) שבע יפול צדיק וקם, וכמ"ש בכתבי האר"י זלה"ה, עיין במקומות אחרים. וזהו וישאלו אי"ש לרעהו, שיהיו יחד במדריגה אחת, ונקרא רעהו, וכמ"ש (אסתר ט, יט) ומשלוח מנות איש לרעהו, כי יסוד אבא ירד למדריגה יסוד ז"א וכו' יעו"ש, לשלום שהוא התחברות כנ"ל.
64
ס״הויספר משה לחותנו את כל אש"ר עשה ה' לפרעה ולמצרים וגו', ר"ל על ידי שם ידו"ד נתחזק לב פרעה ומצרים כדי שירד לכפירה ויענש, ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו, כי על ידי הכפירה מי ה' נענשו בעשר מכות דצ"ך עד"ש באח"ב גימטריא אש"ר וכו', וז"ש את כל אש"ר עשה ידו"ד לפרעה וגו', וזהו ממש את כל התלאה אשר מצאתם בדרך על ידי מלחמות עמלק, ויחזק ה' לבו שיבוא למלחמה עם ישראל למען החרימם, וז"ש ויצילם ה'.
65
ס״וויחד יתרו וגו', אז נכנס יותר אחדותו יתברך בלבו ושמח על שזכה להתקרב אליו יתברך. ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם, ר"ל על ידי שם הוי"ה הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, וכאמור.
66
ס״זעתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים, דכתבתי לעיל כי יראה חיצוניות מצד אלהים בא לעורר האדם ליראה פנימיות, על ידי שמקבל מאהבה שנקרא הוי"ה, ואז נפטר וניצול מיראה חיצוניות וכו', יעו"ש. וזה שאמר כי גדול ה', שהוא יראה פנימיות נמשך ובא מכל אלהים, מיסורין ויראה חיצונית וכנ"ל, שהוא מורה על גודל האחדות, היפך הכופרים האומרים מי שהוא פועל רע אינו פועל טוב, מה שאין כן עתה ביציאת מצרים נודע כי בשם הוי"ה שהוא רחמים, ממית לעוברי רצונו ומחי' לעושי רצונו. וזה שאמר (שמואל א ב, ו) ה' ממית ומחי' מוריד שאול ויעל, והקשה בזוהר (ח"ג רה.) וכו'. ולדברינו לא קשה מידי, כי השינוי מצד המקבלים, וז"ש כי בדבר אשר זדו ובאו לכפירה, זהו נהפך עליהם לעונש, וז"ש עליה"ם דייקא, והבן.
67
ס״חובזה נבאר פסוקי פ' בשלח (שמות טו, כו) ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. והקושיא מפורסמת, אם לא אשים, רפואה למה.
68
ס״טונראה לי דיש בענין יראה חיצוניות ד' סוגים, וכאשר מובא משל למלך שברחו ממנו ד' עבדים, אחד שב מעצמו מיראת המלך. ב' על ידי יועץ שישיגו המלך ויענש. ג' ראה מקום שמענישין מורדי המלך וחזר. ד' שרדפו אחריו והשיגו וענשו אותו. וכמ"ש בעוללות אפרים. וכן כתב בדרשת הר"ן דף ל"ג (דרוש ו) הכרתי גוים וגו' אמרתי אך תראו [אותי] ותקחו מוסר וכו' (עי' צפניה ג, ו-ז), עיין זה לקמן, יעו"ש.
69
ע׳והנה על ידי המחלה אשר שם במצרים ייראו ישראל יראה חיצוניות, וכמפורש בפרשת כי תבא (דברים כח, ס) כל מדוי מצרים אשר יגרת מפניהם וגו', ופירש רש"י כשהיו ישראל רואין מכות הבאים על מצרים היו יראים מהם שלא יבואו גם עליהם, שכן כתיב (שמות טו, כו) כל המחלה אשר שמתי וגו', אין מיראין האדם אלא בדבר שהוא יגור ממנו וכו', ואח"כ נכנסו מיראה חיצוניות אל יראה פנימיות, שהוא בינה תשובה עלאה, הנקרא מרפא, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ו ה"ג), בדף הקודם מובא זה, יעויין שם. וכאשר כתבתי ויהי בשלח פרעה וגו' (שמות יג, יז), עיין במקום אחר.
70
ע״אובזה יובן והי' אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר וגו', ר"ל אם שמוע יסורים אחרים, ומיד תשמע לקול ה' אלהיך, ליקח מוסר, והישר בעיניו תעשה וגומר, והיינו על ידי כל המחלה אשר שמתי במצרים שיגרת מפניהם, ושבת עד ה', ושוב לא איצטרך לשום עליך, ומכל שכן שנכנסת אח"כ מיראה חיצונית ליראה פנימי' תשובה עלאה, אז אני ה' רופאך, כי תשובה נקרא רפואה, וכמו שכתב הרמב"ם הנ"ל, וק"ל.
71
ע״בעוד יש לומר, ונבאר ש"ס דברכות פרק ו' (מ.) אם שמוע תשמע (שמות טו, כו), שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, (כ)מדת בשר ודם כלי ריקם מחזיק, מלא אינו מחזיק, מדת הקב"ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק, שנאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך, אם שמוע תשמע, ואם לאו לא תשמע. דבר אחר, אם שמוע בישן תשמע בחדש, ואם יפנה לבבך שוב לא תשמע, ע"כ. ויש להבין הנפקותא בין פירש אחד לפירש הדבר אחר פירש ב'. ואגב יבואר שאר הספיקות שביאר מוהרש"א והרי"ף יעו"ש.
72
ע״גונראה, דלעיל הבאתי תשובת כתבי הרמב"ם מה שהשיב למדינה אחד שכפרו בתחית המתים, שעל ידי זה נדחו לגמרי ונענשו וכו', יעו"ש. וז"ש אם שמוע בישן, לשמוע דברי חכמים, להתקדש ליזהר במאכלות אסורים וטריפות, אז תשמע בחדש, לשמוע מוסר מחכמי דורו בחדש, ואם לאו, לא ישמע, כי שכלו נוטה לחוץ, וק"ל.
73
ע״דוהנה יש להבין טעם הדבר, וכי משום שלא האמינו דבר אחד נדחו מכל וכל. ונראה לי דבארתי במקום אחר פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש (סנהדרין קיא.) ופערה פי' לבלי חק (ישעיה ה, יד), מר סבר מי שקיים חק אחד ניצול מגיהנם, ומר סבירא לי' מי ששייר חוק אחד נידון בגיהנם. וקשה איך הפליגו פלוגתתן מקצה אל קצה. ובארתי על פי מה שכתב מוהר"י יעבץ (אבות פ"ד מ"א), ארור אשר לא יקים את כל התורה הזאת וגו' (דברים כז, כו), כי כל התורה אחדות אחד, והתופס מקצת תופס כולו, מה שאין כן הדוחה מקצת דוחה כולה. ואם כן אם מקיים מצוה אחת כאלו קיים כולו, ואם דוחה מצוה אחת דוחה כולו, וק"ל. והם שכפרו בתחיית המתים דחו דבר אחד מהתורה, שהכל אחדות אחת, ודחו כל התורה, לכך זה סימן כי נדחו הם להעניש, והבן.
74
ע״הובזה יובן כי ב' פירושים הן ב' דעות דרבי יוחנן וריש לקיש הנ"ל. ופירוש אחד הוא דעת רבי יוחנן, אם שמע לקול ה' במצוה אחת, תפס מקצת האחדות, ואז תשמע לכל התורה, שהכל אחדות אחד. ואם לאו, דגם מצוה אחת לא קיים, לא אחז והחזיק גם במקצת אחדות, והוא כלי ריקן, לא החזיק כלל. דבר אחר הוא כריש לקיש, אם שמוע בישן תשמע בחדש, ר"ל גם בעשה מצוה אחת שהחזיק במקצת אחדות, שאמרת כאלו החזיק בכל התורה, היינו ששמע בישן על מנת שתשמע בחדש, ר"ל כשיזדמן לו עוד מצוה בחדש ישמע גם כן לקול ה' לעשותה בחדש, מה שאין כן אם יפנה לבבך, ודוחה מצוה אחת שנזדמן לו לעשותה, אז דוחה כולה ושוב לא תשמע. ובאמת לא פליגי רבי יוחנן וריש לקיש, רק מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וכנזכר שם, וק"ל.
75
ע״ווהנה כמו שיש מצוה בעשי' כך הוא מצוה בשמיעה, וכמו שאמרו חז"ל (שמ"ר כז, ט) שמעו אלי ותחי נפש(י)כם (ישעיה נה, ג), כי הרופא צריך רטי' לכל אבר וכו', מה שאין כן השם יתברך על ידי רפואה זו של השמיעה נתרפאת כל האיברים וכו'. ואפשר שזהו נעשה ונשמע וגו' (שמות כד, ז). ומעתה יש לפרש ש"ס בענין נעשה וכאמור, וע"י נפרש בענין נשמע בדרך הנ"ל, מדת הקב"ה מלא מחזיק וכו', שנאמר אם שמוע כבר פעם אחת וקיים מצות השמיעה, תשמע עוד, שמחזיק בקצה אחד אוחז בכולו, מה שאין כן אם לא שמע לא תשמע. וביאר דבר אחר יותר מפורש, אם שמע בישן על מנת שתשמע בחדש מוטב, שאוחז ומחזיק כולו, מה שאין כן אם יפנה לבבך, שדוחה מצות השמיעה פעם א' דוחה כולו, ושוב לא תשמע, וק"ל.
76
ע״זוז"ש על ידי נעשה לא נהי' כלי ריקן, ונזכה לנשמע, מה שאין כן בלאו הכי. ולכך בעגל שדחו פעם אחד, נדחו שניהם. ולכך נטלו מהם כל העטרות אף על פי שקיימו נשמע וכו', ומשה זכה ונטלן כו', עיין זה במקום אחר.
77
ע״חובזה יובן, ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך וגו', ר"ל אם שמוע בתנאי שאם יזדמן תשמע עוד, מה שאין כן אם יפנה לבבך וגו'. והישר בעיניו תעשה, ר"ל גם עשיית מצוה אחד אוחז באחדות כולו, ונחשוב כאלו האזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו, וכטעם הנ"ל, ואז כל המחלה אשר שמתי במצרים למנוע מהם השמיעה, שלא ישמע ולא יעשו תשובה, כמ"ש (שמות י, א) כי אני הכבדתי את לבו ואת לב למען שיתי וגו', לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, על ידי רטי' שישמעו שהוא רפואה לכל הגוף כמ"ש שמעו אלי ותחי נפשכם, ועל ידי השמיעה יזכו לתשובה שנקרא גם כן רפואה, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ו ה"ג) מובא במקום אחר, יעו"ש.
78
ע״טעוד יש לומר, דכתב הר"ן בדרשותיו (הדרוש הששי) מובא לקמן, ארפא משובותיכם (הושע ה, יד) וכו', כי חולי הגוף נמשך מחולי וכו', יעו"ש. ובזה יובן, כל המחלה אשר שמתי במצרים, חולי הנפש שלא ישמעו וכנ"ל, לא אשים עליך, ובזה אני ה' רופאך בחולי הגוף גם כן, שזה נמשך מזה, וק"ל.
79
פ׳•
80
פ״אעוד יש לומר ביאור וישמע יתרו וגו' עד בדבר אשר זדו עליהם (יח, א-יא). והספקות זכרתי לעיל, יעו"ש.
81
פ״בלבאר זה נבאר פסוק ישעי' סימן נ"ב (ז) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה וגו', וכבר כתבתי ביאור זה במקומות אחרים.
82
פ״גוכעת נראה לי, ונבאר ש"ס דמכות (כג:) אמר רבי שמלאי תרי"ג מצות נתנו למשה בסיני וכו', עד בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב, ד) וצדיק באמונתו יחיה. והקשו הקדמונים וכי יש יכולת לשום נביא למעט מצוה אחת מתרי"ג מצות שבא חבקוק והעמידן על אחת, והא כתיב (דברים יג, א) לא תוס(י)ף עליו ולא תגרע ממנו. ועוד הקשו, דאמר רבי שמלאי תרי"ג מצות נתנו וכו', ופירש רש"י כנגד רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו של אדם, שצריך כל אדם לקיימן להחיות על ידי מצוה אחת אבר אחד וכו', וכי אפשר לכל אדם לקיים כל התרי"ג מצות, שיש מצות השייכים למלך ולכהן ולמקדש וכו'.
83
פ״דונראה לי דיתורץ חדא באידך, ונבאר ש"ס דשבת פרק ב' (לא.) בעכו"ם אחד שבא לפני שמאי ואמר גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין. בא לפני הלל, גיירי', ואמר לי' דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא הוא זיל גמור.
84
פ״הוהוא תמוה מהו על רגל אחת. ומוהרש"א פירש, דנתכוין גם כן מה שהשיבו הלל שילמדנו כל התורה שיהי' לה רגל ויסוד אחד וכו'. ועוד, דעל כרחך מה דסני לך, היינו מה דכתיב בתורה (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך, והקשה מוהרש"א דהי' להלל להשיבו ואהבת וגו', או התרגום ותרחמי' לחברך כוותך וכנ"ל וכו', יעו"ש.
85
פ״וונראה דיבואר ש"ס דמכות על ידי ש"ס דשבת, ב' ספיקות אלו על ידי ב' ספיקות אלו, על ידי קושיא א' שהקשו המפרשים שהשיבו הלל מה דסני וכו', דהיינו ואהבת לרעך כמוך וכו', תינח מצות שבינו לבין חבירו נכלל ב[ו]אהבת לרעך כמוך, מה שאין כן מצות שבינו לבין קונו איך נכלל בואהבת לרעך. ותירצו כי השם יתברך נקרא רעך וכו'.
86
פ״זולי נראה כפשוטו, דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס דחלק (סנהדרין קיא.) דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש, ופערה פי' לבלי חק (ישעיה ה, יד), חד אמר למי שמקיים רק חק אחד ניצול מגיהנם, וחד אמר למי ששייר חק אחד נידון בגיהנם. וכתבתי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כשיש שלום ואחדות, זה מקיים חק אחד וזה חק אחד סגי. וז"ש (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן, קשה, איך אפשר לכל אחד שיקיים כל התורה וכנ"ל, ומשני ה' יברך את עמו בשלום, וק"ל.
87
פ״חאם כן שפיר השיבו הלל, על ידי ואהבת לרעך כמוך גם בקיים מצוה אחת כאלו קיים כל התורה, גם המצות שבינו לבין קונו, על ידי אחדות כל ישראל כאחד, והבן.
88
פ״טאמנם מצוה זו של ואהבת לרעך כמוך התלוי בלב קשה לקיימה, כמו שכתבתי במקום אחר שאינו מסור ביד האדם לקיימה כי השנאה מתנוצץ בלי שום כוונת רשע, על ידי שעשה לו רעה וכיוצא בזה, ואיך צוה השם יתברך המצוה ואהבת וכו'. ושמעתי קושיא זו הקשה הרמב"ם בספרו מורה נבוכים, והאלשיך בספרו וכו'.
89
צ׳ונראה דיש תקנה לזה על פי מה שכתבתי במקום אחר ששמעתי ממורי ביאור ש"ס (ערכין טז:) היכי דמי יסורין, כגון המושיט ידו לארנקי וכו', והקשה וכו', וביאר כי המאמין שכל מאורעות הכל בהשגחה פרטיות מאתו יתברך בדינא דמלכותא דרקיעא וכו', ודפח"ח. וכך כתב רבי משה אלשי"ך מוסר השכל בפ' שמיני (ויקרא ט, א) ולך ה' החסד וגו' (תהלים סב, יג), דדע הכל בהשגחה מהשם יתברך וגו', יעו"ש. ואם כן הכי נמי אם יהי' לאדם האמנה בו יתברך שכל הרע שנעשה על ידי אדם הכל בא מדינא דמלכותא דרקיע, אם כן למה ישנא שום אדם שעשה לו רעה על פי שליחות בית דין של מעלה, וכמו שהאריך בזה חכמי המוסר בחוה"ל.
90
צ״אובזה יובן ש"ס דמכות, אמר רבי שמלאי תרי"ג מצות נתנו וכו', והיינו כנגד רמ"ח איברי האדם, וכפירוש רש"י, וקשה איך אפשר לכל אחד לקיים כל התרי"ג, וכי תימא על פי כלל א' יסוד כל התורה ואהבת לרעך כמוך וכנ"ל, זהו גופא אי אפשר לקיים לכל אדם, כי השנאה מעצמו מתנוצץ על ידי רעה שעשה לו חבירו, ובכיוצא בזה, אשר בין אחים יפריא (הושע יג, טו), לכך בא חבקוק וכו' על אח"ת דייקא, ויעש עצה טובה איך יוכל לעמוד על יסוד אחד ואהבת וגו', והיינו על אחת, שהוא אחדות, אז סגי במצוה אחת על ידי האמנה שיאמין שהכל בהשגחה ממנו יתברך ולא בכח האדם, ואז צדיק באמונתו יחיה, שיוכל כל אחד לקיים כל התורה שנקרא חיים, שנאמר (דברים ל, כ) כי היא חייך ואורך ימיך, והבן.
91
צ״בובזה יובן ש"ס דשבת הנ"ל, דכתבתי במקום אחר ביאור (קושיא) [קושית] הרמב"ם (הל' תשובה פ"ו ה"ה) הרי שגזר על המצרים שיחמסו זרע אברהם, כמ"ש (בראשית טו, יג) ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה, ואם כן מ"ט נענשו אח"כ. וביארתי, דאין זה גזירה כי גר יהי' זרעך, רק הודעה נגד מה שאמר אברהם במה אדע כי אירשנה (בראשית טו, ח), ר"ל במה יזכו זרעי לדביקות השם יתברך והאמנה בו, שנקרא ידיעה, שהיא מעלה גדולה שירשו בזה ארץ עליונה. והשיבו השם יתברך שיזכו בזה על ידי שיחשבו עצמם גרים בעולם הזה, שידעו שהיא ארץ לא להם וכו', יעו"ש.
92
צ״גוז"ש גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחד, ר"ל גיירני - שאזכה להשליך כל עניני עולם הזה אחר גווי, ויחשוב עצמו כגר בארץ לא לו, והיינו על ידי האמנה, זו היא מעלה נפלאה שאי אפשר לזכות אלי' כי אם אחר קיום כל התרי"ג מצות, אז יוכל לבא לידי האמנה ודביקות בו יתברך שהוא יסוד הכל, שרמז חבקוק שהעמידן על אח"ת וצדיק באמונתו יחיה. וזהו צחות לשונו, גייריני, שיהי' כגר בעולם הזה וכו', על ידי האמנה בו יתברך, וזה אי אפשר כי אם שתלמדני תחלה כל התורה, אז אוכל לעמוד על יסוד ורגל אחד שהעמיד חבקוק על אחת וצדיק באמונתו יחיה, מה שאין כן בלתי לימוד כל התורה לא יוכל לעמוד על מדריגות יסוד ורגל אחד של האמנה.
93
צ״דוכי תימא על ידי כלל ואהבת לרעך כמוך אין צריך לימוד וקיום כל התורה כנ"ל, גם זה אי אפשר לקיים, כי מתנוצץ השנאה על חבירו שעשה אז גורם רעה לו, גם שירצה לאהבו אינו יוכל.
94
צ״הוכי תימא על ידי האמנה בו יתברך שהכל בהשגחה ממנו יתברך וכו' כנ"ל, הא גם האמנה גם כן אי אפשר רק אחר קיום כל התורה, באופן שממה נפשך וכו'.
95
צ״ווהשיבו הלל מה דסני לך לחברך לא תעביד וכו'. דכתבתי במקום אחר ששמעתי פירוש הפסוק (תהלים קמא, ד) אל תט לבי לדבר רע להתעולל עלילות ברשע, שאם מחייב את אחרים אז מצד האחדות מחייב את עצמו וכו', וזהו ביאור (שמואל א ב, ל) מכבדי אכבד ובוזי יקלו, יעו"ש. ובזה יעצו עצה טובה איך יוכל לקיים יסוד אחד כלל הכל ואהבת לרעך כמוך, כי בהיפך שאם סני לחברך, אז סני לעצמו מכח כלל אחדות אחד, לכך מה דסני לך לחברך לא תעביד, כי מצד שהוא חבר"ך ואחדות אחד, שאם תעשה רעה לחברך לעצמך אתה עושה, אם כן ראוי לקיים ואהבת לרעך כמוך ולדרוש בשלומו, שאז יהי' לך שלום. וזהו גם כן (דברים יג, יח) ונתן לך רחמים, שתרחם על חבירך, ומכח זה ורחמך, וכמו שכתב האלשי"ך, והבן.
96
צ״זוהנה בתהילים סימן מ' (י) אמר דוד המלך עליו השלום בשרתי צדק בקהל רב, ודרשו חז"ל שדרש בדברי תורה וכו'. ויש להבין מה הי' מתפאר דוד המלך עליו השלום שהי' מבשר צדק בקהל רב.
97
צ״חונראה לי דאדרבה יחשב לשפלות, דאיתא בש"ס דסוטה (מ.) מר דרש שמעתא ומר דרש אגדתא, שבקו כולי עלמא ואזלי לשמוע אגדתא וכו', וכן א' שם עלמא אמאי קאי איהא שמא רבא דאגדתא וכו', ואמר דוד המלך עליו השלום בשרתי צדק בדברי אגדה ומוסר, שהוא בקהל רב וכאמור כי רבים מתאספים לשמוע, מה שאין כן בדברים חריפים ושמעתתא הם מועטים ואינו בקהל רב.
98
צ״טובזה יובן מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, ר"ל מה נאוו אם יסוד ורגלי המבשר צדק ומוסר ברבים הוא על ההרים, שהם ראשי העם הנקרא הרים, שבהם תלוי עיקר הנהגה לנהוג העם באמת ומישור, שעבור זה חרב בית המקדש, כמ"ש בש"ס דשבת (שבת קיט:) לא חרב בית המקדש אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, והיינו ראשי העם שנאמר (איכה א, ו) היו שרי' כאילים, מה איל מכניס ראשו של זה בצד וכו', כמו שכתב הרמב"ם בטעם סמיכות מסכת אבות לסנהדרין, כי המוני עם, כשלא היו בעלי מוסר אין ההיזק לכל ההמון אלא לבעליו בלבד, מה שאין כן ראשי העם והשופטים כשלא היו בעלי מוסר וצנוע יזיק לעצמו ויזיק לבני אדם, לכך סידר וכו', יעו"ש. לכך מה נאוו על ההורים ומורים יהיו רגלי המבשר צדק ומוסר בקהל רב, שהוא עיקר ויסוד הכל, שיהיו ההורים בעלי מוסר וצנועים, שיועיל לעצמו ולאחרים.
99
ק׳ובזה נראה לי (דברים לב, א) האזינו השמים ואדברה, כי השמים שהם תואר הרים, צריך להאזין מאוד אדרבא דברי מוסר, שיקבלו מוסר לתועלת הנהגת כלל. מה שאין כן יתר העם, גם שישמעו מרחוק אין היזק, כמו שכתב הרמב"ם, והבן.
100
ק״אוזה נראה לי מה שאמרו ז"ל ואלה המשפטים וכו' (שמות כא, א), ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש. ר"ל שיהיו השופטים והסנהדרין, תואר מקדש, בסוד ושכנתי בתוכ"ם (שמות כה, ח), והבן.
101
ק״במשמיע שלום מבשר טוב, ר"ל שאם משמיע שלום, אז בקיום מצוה אחת לזה ומצוה אחת לזה סגי, ואז נקרא התורה טוב, וז"ש מבשר טוב. מה שאין כן בהיפך כשאין שלום, אז בשייר מצוה אחת נידון, ונחשב אצלו התורה למקח רע, כמו שכתבתי במקום אחר ויקח קרח (במדבר טז, א), שלקח מקח רע לעצמו (סנהדרין קט:), יעו"ש.
102
ק״גאו יש לומר דכתיב (עי' ישעיה כז, ה) או יחז(י)ק במעוזי יעשה לי שלום שלום יעשה לי, ודרשו בתקונים (תכ"א מג:) כי השכינה נק' ריב עם הקב"ה עבור בניה וכו', וזש"ה שלום בין הקב"ה ושכינתי' על ידי שיבשר טוב הוא תוכחת מוסר לקרב ישראל להקב"ה, וכשיעשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אז ממילא יעשה שלום בין קב"ה ושכינתיה. וז"ש בש"ס (תמיד כח.) כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם, שנאמר (משלי כד, כה) ולמוכיחים יונעם ועליהם תבא ברכת טוב וכו', וז"ש מבשר טוב בעולם על ידי שמבשר טוב היינו מוסר לקרב ישראל להקב"ה, משמיע ישועה להשכינה, בסוד (זכריה ט, ט) צדיק ונושע הוא על ידי שלום הנ"ל אומר לציון מלך אלהיך, כמ"ש בזוהר בשלח דף נ"ה עמוד ב': בשוב ה' ציון, כד תתהדר כנסת ישראל לאתרה כדין יתוב מלכא לציון וכו', יעו"ש.
103
ק״דובזה יובן וישמע יתרו, פירש רש"י ז' שמות היו לו, יתר, שיתר פרשה אחת בתורה. יתרו, לכשנתגייר וקיים המצות הוסיפו לו אות אחת על שמו. ובש"ס דזבחים (קטז.) וישמע, מה שמועה שמע ובא, (ר"י) [ר"א] אומר קריעת ים סוף שמע וכו'.
104
ק״הולדברינו הנ"ל יבואר, מה שמועה שמע שבא ובא למדריגה זו של האמונה ובטחון שנתגייר להיות גר בעולם הזה וכנ"ל. ומשני וישמע, שמע ובא, על ידי תואר יתרו, שקיים תרי"ג מצות, ועל ידי זה זכה להאמנה ובטחון וכנ"ל.
105
ק״וומר סבירא לי' שמע קריעת ים סוף, שעשה משה חותנו צנור ושביל בקריעת ים סוף, שנק' הקליפה שסביב השכינה שנק' ים סוף, ואז ויאמינו בה' ומשה עבדו (שמות יד, לא), ר"ל על ידי משה וכו', לכך גם שהי' כהן מדין בכבוד עולם הזה, עזב הכל והלך ונתגייר, מצד שהי' חתן משה שפתח צינור האמנה כנ"ל, והבן. וביאור שאר הספיקות עיין לקמן.
106
