יין הטוב, חלק א, אורח חיים כ״בYein HaTov, Part I, Orach Chayim 22
א׳רצועה של תפילין שנפסקה קצת ברחבה אם מותר לתופרה
1
ב׳ראיתי בספר "רב ברכות" (למריה דאתרין מרן הגאון רבי יוסף חיים זצ"ל) מערכת ת' אות ד' שכתב וזה לשונו: "מעשה שהיה ברצועה של תפילין שנצרמה ברחבה מלמעלה סמוך לבית, ולהיותה רחבה הרבה גם לאחר שנצרמה נשאר בה שיעור אורך שעורה, ואעפ"י כן אמרתי להחליפה, דפסולה היא לדעת ה"יש אומרים" שכתב מרן (בסי' תקפ"ו סעי' ח') גבי שופר דאם נסדק לאורכו פסול אפילו כל שהוא, ואעפ"י שנשתייר שיעור תקיעה, דמחמת רוח וחוזק התקיעה הסדק הולך ומוסיף עד כולו, והואיל ועומד להסדק כסדוק דמי, כמו שכתב הלבוש שם. והוא הדין כאן גבי הרצועה דע"י שמושך בה כל יום לכורכה על ידו הצרימה הולכת ומתוספת עד שתצרם לגמרי וכפסוקה דינינן לה, ואפילו מאן דמתיר בפחות מכשעורה יודה כאן מטעם הנ"ל" עד כאן. וכמו כן חזר וכתב בספרו "עוד יוסף חי", הלכות, פרשת וירא אות כ"ג עיין שם. ובמחילת כ"ת דבריו נפלאו מאד, דכלל גדול בידינו דכל היכא שכותב השו"ע "יש אומרים …ויש אומרים" דעתו כה"יש אומרים" בתרא, וא"כ אפילו גבי שופר דוקא בנסדק רובו פסול. ועוד אפילו לה"יש אומרים" קמא הוה ליה להכשיר על כל פנים ע"י תפירה, דהתם נמי אם הדקו לשופר בחוט או במשיחה באופן שלא יבקע יותר כשר, וכאן גבי הרצועה כיון שנשתייר בה אורך שעורה בודאי דלכולי עלמא שרי לתפור. ועיין פרי מגדים (אשל אברהם סי' כ"ז אות י"ח) שכתב דהעולם אינם נזהרים בשל יד במקום ההדוק בכפל שרגיל שיפסק שם ולא יש שיעור אורך שעורה וגרדומי הרצועות פסולים, ומשמע דאם נשתייר אורך שעורה כשרה גם בלא תפירה, ועל כרחך מטעם דהעיקר כה"יש אומרים" בתרא דסי' תקפ"ו הנ"ל. ובמשבצות זהב (סי' ל"ג אות ז') הניח בצ"ע בלא נשתייר כשעורה אי רשאי לתפור, עיין שם. ומי שידו משגת פשוט דנכון לו להחמיר בזה. כן נראה לענ"ד לפום ריהטא להעיר על דברי הגאון רב ברכות הנ"ל.
2
ג׳ואחר זמן השגתי קונטרס קטן הערות על ספר רב ברכות הנ"ל בכ"י מאת הגאון אבד"ק חברון ת"ו הרב המקובל מוה"ר אליהו מני זצ"ל משנת תרכ"ט, וראיתי שכתב עליו בפרט זה וזה לשונו: "לא ידעתי היאך אסר, כיון שבשופר שהוא סי' תקפ"ו יש אומרים ויש אומרים, ודעת מרן כ'יש אומרים' בתרא שהוא מותר. ועוד לפי קוצר דעתי נראה שאפילו מי שאסר שם בכאן מתיר, לפי דשם בנסדק בודאי פסול, אבל בכאן ליפסק כולי ליכא למיחש דא"כ יפול התפלין, וליפסק ולא יש שיעור שעורה אין לחוש כיון שאין אסור בודאי שהרי יש מחלוקת, ודיינו שנאסור באין בו שיעור, אבל ביש בו שיעור ונסדק לא. וכן מצאתי בתשובה כ"י מהרב דוד חייט ז"ל שנשאל אם נסדק ונשאר כשיעור אם מותר לתפרו והאריך בתשובה, ובסוף מסיק וזה לשונו: 'וכן בנפסקה ברחבה ולא לגמרי, שנשאר עדיין ברצועה כשיעור שעורה, כנידון דידן, לכולי עלמא מותר לתופרה כיון דבלא התפירה כשר לקשירה. וכבר נשאתי ונתתי עם קצת בעלי הוראה שבדורינו והסכימו לדברי', עד כאן. ועיין בספר 'מאיר עיני סופרים' (דף ס"ו סי' י"ט סעי' יו"ד) שכתב: 'אם נפסקה קצת הרצועה ברחבה ונשאר פחות מכשיעור הצריך לפי הדין, צ"ע אם רשאי לתפור. פרי מגדים', עד כאן, משמע דאם ישאר כך פחות מהשיעור מותר. ואולי דמדמי ליה לשיעור שלש אצבעות של טלית שאם נקרע אח"כ מותר, ואין הפנאי מסכים לראות דברים בשורשם" עכ"ל הרב אבד"ק חברון בכ"י.
3
ד׳והנה מה שכתב לחלק בין הרצועה לשופר מטעם שאם תפסק כל הרצועה יפול התפילין, לא הבינותי, דהיא הנותנת, כיון שאפשר שתפסק כל הרצועה י"ל כל העומד ליפסק כפסוק דמי. גם מה שכתב: "וליפסק ולא יש שעורה אין לחוש הואיל ואיכא פלוגתא וכו'", אינו מובן, דבודאי זה גרע מאין בה כשיעור כיון דכפסוקה לגמרי דיינינן לה. ואולי גוף הטעם שנתן הלבוש לדברי ה"יש אומרים" דסי' תקפ"ו הנ"ל לא שמיע ליה להרב, וסבר טעם ה"יש אומרים" הוא כמו שמסביר דבריהם הרא"ם בחידושיו על הסמ"ג, הובא בב"ח, דכשהסדק לאורך השופר מוסיף והולך מפני חוזק התקיעה וחיישינן שמא יסדק כולו ולא ירגיש ויחשוב שכבר יצא, עיין מגן אברהם ומחצית השקל, ולפי זה נכון החילוק שעשה דשאני הרצועה משופר, דבשופר גזרו משום דעביד להסדק ולא ירגיש, מה שאין כן ברצועה, שאם תפסק בשעת הקשירה יפול התפילין, לא גזרו; ושמא תפסק ולא יוותר בה כשעורה שלא ירגיש ג"כ אין לחוש, דאין כאן איסור ודאי כיון דאיכא פלוגתא. אך לפי זה גוף הקושיא קשה להולמה, דמאי מקשה בזה להרב ברכות שלא כתב כן אלא לטעם הלבוש. גם העיקר חסר שלא הזכיר להרא"ם, ומסגנון לשונו נראה שמחלק כן לדעת הלבוש עצמו, ואין החילוק נכון לענ"ד וכנ"ל.
4
ה׳מה שכתב שמדברי הפרי מגדים שהובא בספר מאיר עיני סופרים משמע דבלא תפירה מותר אפילו שלא נותר כשיעור, במחילת כ"ת זה אינו, ומשום שלא ראה הדברים בשרשם, כמו שכתב בעצמו, כתב כן. דכבר כתב הפרי מגדים (באשל אברהם סי' כ"ז) לאסור כשלא נותר כשיעור וכנ"ל, ומה שמסתפק אי רשאי לתפור, נראה דמשום שלא נפסקה הרצועה לגמרי, ואיכא מאן דאמר דרוחב הרצועה די בכל שהוא, ואע"ג דלא קיימא לן כן, מכל מקום אפשר דבכי האי גוונא יש לסמוך לגמרי על סברת רבינו תם ודעימיה שמתירין התפירה ולהקל אפילו שלא בשעת הדחק, או משום דאיכא למימר דבכי האי גוונא אפילו רש"י ודעימיה מתירים לתפור מטעם די"ל דאכתי חשיב קשירה תמה דהיינו רצועה שלמה.
5
ו׳והנה בעיקר הדין הא דסבירא ליה לרש"י וסיעתו דלא מהני תפירה לרצועה אפילו מצד פנים דלא ידוע תפרה, לכאורה צ"ע מש"ס עירובין (פ"א) דאמר רב חסדא (אליבא דר' יהושע במשנה דקיימא לן כוותיה דבעי לעירוב ככר שלם) תפרה בקיסם מערבין לו בה, והתניא אין מערבין בה, הא דידיע תפרה הא דלא ידיע; הרי להדיא דמהני תפירה כי האי גוונא למידי דצריך שלם להיות נידון כשלם, וכן הוא בטור ושו"ע סי' שס"ו. וסבור הייתי לומר דשאני התם דמעיקר הדין אפשר לערב גם בפרוסה, אלא דמשום איבה אין מערבין, כדאמרינן התם בגמרא, משום הכי מהני הא דלא ידיע תפרה לדונו כשלם, מה שאין כן כאן גבי רצועה דמעיקר הדין בעינן רצועה שלמה, על כן בכל גווני לא מהני תפירה אפילו דלא ידוע תפרה. אלא דבסי' קס"ח משמע שיש לחבר שני חצאי לחם כי האי גוונא אף לצורך לחם משנה דמדינא צריך שלם, ויש לעיין אם כן מאי שנא גבי רצועה פסק השו"ע להחמיר כרש"י. ובשו"ת בית יעקב (סי' קמ"ב) ראיתי דלמד מזה ג"כ לענין אתרוג שניטל עוקצו דאמרו בגמרא פסול, דזה אינו אלא כשאין העוקץ לפנינו, אבל אם הוא לפנינו אפשר לחברו ע"י מחט וכדומה שלא יהיה ניכר ודיינינן ליה כשלם והוי לקיחה תמה, עיין שם.
6
ז׳שוב מצאתי להפנים מאירות בחידושיו לזבחים (ק"ה) שתמה על דברי השו"ע דבסי' קס"ח מתוספתא פרק ד' דאהלות שהביאו התוספות שם, דתניא: "אתרוג שנפרס ותחבו בכוש או בקיסם אינו חיבור שאין חיבורי אדם חיבור". והראיה מעירוב דחה כמו שכתבתי לעיל, דגבי עירוב בעינן ככר שלם משום איבה וע"י חיתוך כזה שאינו נראה פרוס ליכא איבה, אבל לענין לחם משנה דבעינן לחם שלם לא מהני חיבור דאין חיבורי אדם חבור להיות נקרא שלם. וכן ראיתי בתשובת חתם סופר או"ח סי' מ"ו העיר כן. ותוספתא הנ"ל פסקה הרמב"ם והראב"ד (פרק ו' מהלכות טומאת אוכלין הלכה י"ב), אלא שהרמב"ם שם מחלק בין הכשר לטומאה, כמבואר בכסף משנה ושאר מפרשים דלאו כללא הוא, מכל מקום יפה העיר החתם סופר שם דמנא ליה למילף לחם משנה מדברים שמועיל בהם חיבור לקולא נילף מהכשר לחומרא.
7
ח׳והנה גוף הדין דסי' קס"ח הנ"ל הוא מהרוקח (סי' שכ"ט) כמו שכתב בב"י, והמגן אברהם כתב דהשו"ע שינה לשון הרוקח, ועיין היטב בדברי המגן אברהם, שיש לומר דהשו"ע אינו מתיר לחבר שני חצאי לחם כי האי גוונא אלא דוקא לצורך ברכת המוציא ולהידור מצוה, דכי האי גוונא עדיף מפרוסה גמורה בודאי דבעיני הרואים נראה כשלם ממש כמו שאמרו בעירובין הנ"ל, וכשאין לו לחם שלם יכול לחברם כן אפילו בשבת דלא הוי מתקן דבלאו הכי ג"כ ראוים, אבל ידי חובת לחם משנה אינו יוצא בזה דאין חיבורי אדם חיבור להיות נידון כשלם ממש. ולפי זה שפיר פסק השו"ע גבי רצועה להחמיר. ולענ"ד מוכרח לומר דגם כוונת הרוקח כן אלא שקיצר בלשונו, והשו"ע העתיקו ביותר ביאור, וקצת סמך מדכתב דין זה בדיני המוציא דחול. וכן משמע באליה זוטא (בתשובה שבסוף הספר סי' ג') וזה לשונו: "תימה על הב"י שלא העתיק לשון הרוקח כמו שהוא ושינה בלשונו, ומצאתי באגור סי' ר"י העתיקו כמו הב"י, ונראה דממנו לקח הב"י דבריו, וגם עליו תימה. ונראה דקשיא להו בדברי הרוקח וכו', לכן פירשו דסבירא ליה להרוקח לחלק בין דין ד[ה]מוציא לעירוב כנ"ל, ומה שכתב 'לחברם' היינו כשאין לו לחם, וקאמר דאם אפשר לחברם שפיר דמי דעל כל פנים עדיף מפרוסה, וזה שכתב: 'כדמשמע בפרק חלון'. ותו קשיא להו מה שכתב 'אפילו בשבת', דמאי קא משמע לן, הלא מיירי באין לו לחם שלם ובודאי מותר בפרוסה גם בשבת דלא יניח אכילתו עבור זה, לכן כתבו 'יכול לחברם', ורצונם לומר דהרוקח קא משמע לן רבותא דיכול לחברם כן בשבת, ודו"ק" עד כאן. הרי מבואר דגם להרוקח אין דינו כשלם, וקושית הפנים מאירות והחתם סופר הנ"ל לפי זה לא קשיא מידי.
8
ט׳ומעתה יש לתמוה על הרב בית יעקב הנ"ל דמתיר לחבר עוקץ האתרוג שניטל ע"י מחט וכדומה, דלא אשכחן דמועיל חיבור ותפירה כי האי גוונא להקל במידי דבעינן שלם, ואדרבא לענין רצועה דנידון דידן, דבעינן רצועה שלמה מדכתיב וקשרתם, קיימא לן בטור ושו"ע דלא מהני בה תפירה. ומהרוקח הנ"ל פשיטא דאין ראיה לאידך גיסא, דאף אם תמצי לומר דכוונת הרוקח כמשמעו ומהני חיבור כי האי גוונא ללחם משנה, כמו שכתב המגן אברהם, מכל מקום הוא תמוה, וכמו שכתבו הפנים מאירות והחתם סופר, ואין לנו לדון מזה לנידון הבית יעקב, והראיה מעירובין כבר כתבנו דאינה ראיה. ועיין בשבות יעקב סי' ל"ה שתמה על דבריו וכתב שאין ראיותיו מכריעות כלל, והראיה מעירוב דחה ג"כ כנ"ל, ופשיטא ליה דכל היכא דבעינן דבר תמים ושלם, כל שאינו מחובר בו בתולדתו, חבור ע"י דבר אחר ודאי לא שמיה חיבור דלהוי מיקרי שלם ותמים, ופלא שלא העיר מתוספתא הנ"ל. וביותר יגדל התימה לפי מה שראיתי אח"כ בהר"ש (פרק ג' דאהלות משנה ד') דמפרש תוספתא זו לעינן אתרוג דמצוה, דאין יוצאין ידי חובה באתרוג זה שנפרץ ותחבו בכוש וכו', וכנראה שהתוספתא והר"ש נעלמו ממנו ומהבית יעקב, וכבר ראיתי להבית מאיר (אה"ע סי' ק"ל סעי' ז') וסדור בית השואבה (דף קכ"ה אות מ"ג) שהעירו בזה. ועיין קהלת יעקב אלגאזי (בלשון חכמים אות רנ"ב ובלשון בני אדם אות תרכ"א) ורב דגן בהגהותיו על השו"ע (סי' תרמ"ח) ובהגהות עתים לבינה שעל ספר העתים (עמ' צ"ה אות ש"ד). וכמו כן יש לעיין על האליה רבה ושאר האחרונים שהשיבו על דברי הבית יעקב ולא הביאו התוספתא והר"ש הנ"ל. וגם בפסקי הרב יצחק אבן גיאת ראיתי העתיק תוספתא הנ"ל בהלכות לולב לענין אתרוג דמצוה, ועיין שם בהגהות יצחק ירנן (אות קנ"א) ובספרו מלאכת שמים (כלל י"ח אות ד'), וכן שמיע ליה להרב השואל בהר המור (סי' א'). וראה זה פלא על הגאון מהר"מ בנעט בתשובה שם, שבהמשך דבריו ציין להר"ש הנ"ל, ואע"פי כן כתב להשואל ששגגה בידו והתוספתא לא מיירי אלא לענין טומאה, עיין שם ובתשובת בנין ציון (סי' מ') ועיין בהגהות הגר"א (פרק ג' דאהלות משנה ד') ובזר זהב שלו על התוספתא (פרק ד' דאהלות משנה ג') ועיין חזון נחום (פרק ג' דאהלות משנה ד' ופרק ב' דעוקצין משנה ה') ומשנה אחרונה ועיני כל חי (פרק ג' דאהלות משנה ד') ובית מאיר הנ"ל.
9
י׳ונראה דרבינו תם ושאר פוסקים שמקילים בתפירה סבירא להו דלא קפדינן על רצועה שלימה, ומפרשים דקשירה תמה היינו קשירה נאה, כפירוש רש"י הראשון, שלא יהא ברצועה קשר אחר לבד מקשר החיוב, וסבירא להו דע"י תפירה כי האי גוונא מצד פנים לא מרע יופיה, ומודים דבמידי דבעינן שלם אין להקל ע"י חבור ותפירה. ואע"ג דמרן השו"ע (בסי' ל"ג) כתב דבשעת הדחק יש לסמוך על המתירים כדי שלא יתבטל ממצות תפילין, אין לדון מזה להקל במקום אחר היכא דבעינן שיהא הדבר אחד או שלם, דלא כהרב השואל בהר המור הנ"ל שהביא ראיה מכאן להקל בנדונו בבתי תפילין שנעשו משני עורות, ועפ"י זה רצה ליישב נמי תמיהת האחרונים בסי' תרמ"ח דאיך יודע אם חדרי הזרע קיימים וכתב שאפשר לחתכו ולחברו בקיסם. דודאי גם השו"ע לא סמך על המתירים אפילו בשעת הדחק אלא מטעמא דידהו דסבירא להו דלא קפדינן על רצועה שלמה כנ"ל, ועיין בלבוש ובעטרת זקנים. ועיין שם בהר המור שהגאון המחבר דחה ראיותיו של השואל וגם ראיה זו בכלל. אמנם גם הוא סבר וקבל דגם המתירים בתפירה קפדי על רצועה שלימה, אלא דיצא לחלק בין דבר דבעינן שיהא שלם דוקא, ובין דבר דבעינן שיהא מעצם אחד, ובמידי דבעינן שלם מהני חבור ותפירה, וגבי רצועה לא מצינו בשום מקום שתהא הרצועה מעור אחד דוקא, ולא קפדינן אלא על שלמה ומשום הכי מהני בה תפירה. ובאתרוג, מלבד שיש לחלק בין דבר שדרכו לתפור למידי דאכילה דלא שייך ביה תפירה, הלא קפדינן נמי אפירי אחד ולא שנים ושלשה, כדאיתא בפרק לולב הגזול, ויש לעיין בדבריו בזה. ועיין שם שכתב שחלוק זה לא מלבו אלא כן מצא מפורש במהרי"ק שורש קכ"ב, דמהאי טעמא מהני דבק בספר תורה ולא בשברי שופרות משום דבספר תורה אין צריך עור אחד רק שיהא שלם, וע"י הדבק יהיה שלם, אבל בשופר דקפדינן אשופר אחד אפילו ע"י הדבק אינו מתאחד ושם שני שופרות עליהם, ויש לעיין במהרי"ק ואינו בידי כעת. ובעצם נדונו של הרב השואל הנ"ל לענין הבתים של התפילין, עיין נמי מה שהאריך הרב משחא דרבותא בסי' ל"ב דף קצ"ט, ומה שכתב על דבריו חקרי לב מהדורא בתרא (סי' א' ב' ג' ד') ובספר אברהם אזכור מערכת ת' אות צ"א ועיין פתח הדביר (ח"א סי' ל"ב אות ח' וח"ב אות ג'). ועיין עוד ישא איש (חוה"מ סי' ח').
10
י״אונהדר למה דאתן עלה, לדין הרצועה שנפסקה קצת ברחבה. הנה כבר כתבתי לעיל דאיכא למימר דאכתי חשיבה תמה ושלמה, וכדמשמע מהפרי מגדים (בסי' ל"ג). ושוב מצאתי שכן פשיטא ליה נמי להשבות יעקב (בסי' הנ"ל) דכל היכא דבעינן שלם, כשעדיין מחובר יפה הרי זה נמי מקרי שלם ותמים. והוכיח כן מהגמרא חולין (דף י"א) דבעו התם למילף דאזלינן בתר רובא מרישא דעולה ומאליה תמימה, ודחי הש"ס: "דילמא הני מילי היכא דחתיך ליה לגמרי, אבל היכא דלייף לית לן בה", הרי דפשוט להש"ס דהיכא דמחובר עדין מקרי תמימה ושלמה. ועל פי זה העלה בנדונו לברך על האתרוג שנשברה פטמתו כשעדיין מחוברת ודבוקה בו יפה ואפילו אם רק במקצת, בין למאן דאמר ניטלה פטמתו פסול משום הדר (כמגן אברהם סי' תרמ"ט ס"ק י"ז) ובין למאן דאמר משום חסר (כ[ד]קיימא לן בשו"ע), דעדיין הדר הוא ושלם ותמים, וכן כתבו ג"כ החתם סופר (יו"ד סי' ער"ה) והאניה דיונה (במאיל המלאים פרק ל"ז אות ג') ע"פ הש"ס הנ"ל ועוד מקומות, דכל שמחובר עדין תמימותו קיימת, ועיין פני אהרן (או"ח סוף סי' י"א). וכן מבואר בהר"ש הנ"ל, דעל מה שאמרו בתוספתא: "אתרוג שנחלק טהור" כתב הר"ש: "לא שנחלק לגמרי, אלא דלייף; וטהור לאו דוקא, אלא רצונו לומר דכשר לצאת בו", עיין שם. ולפי זה נראה דיש להקל ברצועה דנידון דידן אפילו כשלא נותר ברחבה באותו מקום שנפסקה אורך שעורה. ואע"ג דמבואר גם בשבות יעקב דאם החבור דנשאר אינו בר קיימא וסופו להתלש כתלוש דיינן ליה ואף אם ירצה לחזקו ע"י דבר אחר לא מהני, הנה פשוט דזה דוקא מיירי באופן שנתלש עד כדי כך שמה שנשאר מחובר עומד להתלש מאליו ומעצמו בלי שום סיבה, דאי לאו הכי היינו מחובר יפה שהתיר לברך עליו, דאם לא כן היכי דמי חבור יפה. ובנדון דידן אפילו אם לא נותר ברצועה במקום שנפסקה מחובר רוחב כאורך שעורה, אפילו הכי בפחות מזה הרי היא מחוברת יפה. ומה שעלולה אולי להפסק ע"י שימוש והדוק הכריכות דבכל יום, נראה דעבור כן אין לדונה כפסוקה, והרי בלאו הכי נמי שכיח הוא שתפסק הרצועה מחמת שמוש, ועיין טור וב"י סי' כ"ז. ואף אם יש לדמות נדון דידן לדין השופר דבסי' תקפ"ו כמו שכתב הרב ברכות הנ"ל, עדיין יש לדון ולהקל בנידון דידן על כל פנים ע"י תפירה, דהרי גם שם גבי שופר התירו להדקו בחוט או במשיחה, וי"ל דלענין זה דמהני בה תפירה עדיין יש לדונה כתמה ושלמה. וכל זה י"ל אליבא דהלבוש שכתב דטעמא דהמחמירים גבי שופר אפילו בכל שהוא, הוא משום כל העומד להסדק כסדוק דמי, אבל לטעמא דהרא"מ, והוא העיקר, דהחמירו גבי שופר משום דעביד להסדק ולא ירגיש, ממילא יש להקל בנידון דידן גם בלא תפירה, דחשש זה שחשו גבי שופר דשמא יסדק ולא ירגיש לא שייך כלל בנידון דידן. ואדרבא עתה יש להביא ראיה לנידון דידן משופר להקל דאע"ג דעביד להסדק ע"י התקיעות לא אמרינן כל העומד להסדק כסדוק דמי; וי"ל דמטעם זה שכתבתי, כיון דע"י השמוש עביד להסדק, לא שייך לומר כסדוק דמי. ועיין בתפארת אריה (פרק נ"ב אות ב') שצדד נמי להקל בלא תפירה אף במעורה במקצת, וכתב: "ועל כל פנים יש להקל היכא דלא נקרע יותר מחצי רחבה, דשפיר נקראת בכי האי גוונא תמה ושלמה, וכל שכן היכא דתפרה", וסייים: "ובמשבצות זהב (סוף סי' ל"ג) הניח זה בצ"ע", עיין שם. ולענ"ד הפרי מגדים לא משום ספק הניח זה בצ"ע, אלא כן דרכו בקודש לסיים בצ"ע ברב חדושיו כידוע. ועל כן היה נלע"ד דעל כל פנים בעובדא דאתי קמי מרן הגאון רב ברכות, שהיתה הרצועה מעורה ומחוברת יפה בשיעור אורך שעורה, היה מקום להקל בכל גווני, וכדמשמע מהפרי מגדים בסי' כ"ז וכאשר העלה הרב דוד חייט בתשובה כ"י שהביא הגר"א מני והסכימו עמו גם בעלי הוראה בדורו כנ"ל.
11
י״בושוב בא לידי ספר תשובות "רועי ישראל" וראיתי בתשובת הרב מהר"י קצין (בעל המחבר ספר מחנה יהודה, ליוורנו תקס"ג) סי' ב' שנסתפק בעצמו בדין זה דרצועה שנפסקה, ולא נסתפק אלא מטעם זה שלא נשאר ברחבה באותו מקום שיעור אורך שעורה, והעלה דכשרה משום דשיעור רוחב הרצועה אינו מהלכה למשה מסיני, אלא הפוסקים נחלקו בו, דהמרדכי בשם סמ"ג כתב שהוא יותר מחטה ופחות משעורה ואם פיחת או יתר לית לן בה, וכן כתבו הרא"ש והטור דאם פיחת או הוסיף אינו מעכב, וכתב מרן הב"י דמשמע אפילו נשתייר כל שהוא כשרה, והרמב"ם וסמ"ק כתבו דאם פיחת פסולה. ונראה דלא מבעיא להסוברים אפילו לכתחילה אם פיחת כשרה, דפשיטא דכל שכן בנידון דידן דאח"כ נפחת משיעורה קצת במקום אחד, אלא אפילו להרמב"ם וסמ"ק דפוסלים י"ל דהני מילי לכתחילה, אבל בכי האי גוונא דנפסקה אח"כ במקצת, לא על פני אורך כולה, י"ל דמודים דכשרה. וראיה ממה שכתב מרן הב"י בסי' ל"ב בשם תשובה אשכנזית דאע"ג דגבי ציצית קיימא לן שאם נתקו אח"כ מחוטי הערב עד שלא נשאר כשיעור מן הקרן כשר, היינו דוקא גבי ציצית דכתיב "ועשו" על שעת עשייה דוקא קפיד קרא, אבל תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני וכל שעתא בעינן שיהיו מרובעות. ומשמע דוקא התם דהלכה למשה מסיני הוא בעינן שיהיו תמיד מרובעות, אבל בנידון דידן שהוא מחלוקת הפוסקים י"ל דלא קפדינן אלא בשעת עשייה. ועוד בלאו הכי כדאי הוא הרא"ש והטור וסמ"ג לסמוך עליהם על כל פנים בכי האי גוונא דנידון דידן דאח"כ נפחת שיעורה ממה שהיה, וכמו שכתב המרדכי בהלכות קטנות שסמך על רש"י בנפסקה מארכה, עיין שם. מכל הני טעמי נראה דיכול להניחם בברכה והרוצה להחמיר תבוא עליו ברכה, עכ"ל, עיין שם.
12
י״גוהנה מרהיטות דבריו משמע לכאורה דסבר מר דענין שיעור רוחב הרצועות עיקרו בפוסקים, ולענ"ד תמוה מאד לומר כן, דבלא יסוד מדברי רז"ל בש"ס, הפוסקים עצמם קבעו שיעור לעכב אפילו דעל ידי זה יתבטל ממצות תפילין. והמעיין בהלכות גדולות ובהרי"ף יראה דקרוב לודאי שכן היו גורסים בש"ס (מנחות ל"ה:) בדברי רמי בר חמא אמר ר' שמעון בן לקיש "ופותיא כאורך שעורה", וכמו שכן היא הגרסא באמת בילמדנו (סוף פרשת בא), וכמפורש ברבינו ירוחם (נתיב י"ט חלק ד') שכתב וזה לשונו: "שיעור אורך הרצועה ורחבו פשוט שם בפרק הקומץ, שעור רחבן כאורך השעורה, ובארכן וכו'" עיין שם, הרי שכן היו גורסים בש"ס, ובעל הלכות גדולות והרי"ף והרמב"ם וספר התרומה, ור"מ והגאונים וסמ"ק שכתב המרדכי ורבינו ירוחם מפרשים דבעינן כשעור אורך שעורה לפחות, אלא דהתוספות (שם בפרק הקומץ דף ל"ה ד"ה וכמה) כתבו בשם "יש אומר" דהיינו פחות משעורה ויותר מחטה (ועיין חולין דף מ"ג ע"ב). ועל כן לולא דברי מרן הב"י היה נראה לענ"ד לומר דמה שכתב הטור (סוף סי' כ"ז): "ושעור רחבן כאורך שעורה ואם פיחת וכו' אינו מעכב", היינו אם פיחת עד כדי יותר מחטה, זה הוא השיעור לדעת ה"יש אומר" שכתבו התוספות, אלא דמרן הב"י דייק מדסתם הטור דדי גם בכל שהוא, וצ"ע גם בסמ"ג שהובא במרדכי ובב"י. איך שיהיה, נראה דמאן דבעי שיעור אורך שעורה דוקא קפיד על שעור זה גם בכי האי גוונא דנפחת אח"כ משיעורה, וכדמוכח בהרמב"ם (פרק ג' מהלכות תפילין) ועיין בב"י (סי' כ"ז). וראיתי במלאכת שמים (כלל כ' אות ו') שכתב נמי שאין ספק שכך היתה גרסת הפוסקים הנ"ל בש"ס כמו בתנחומא ועל כן העתיקו דין זה להלכה פסוקה, וקרוב הדבר לומר שגם הוא מכלל השעורים דהלכתא נינהו כדאיתא בפרק קמא דעירובין ופרק קמא דסוכה, ועל כל פנים אפילו אם אינו מהלכות בודאי עכובא יש בדבר אפילו בדיעבד, עיין שם שהאריך. ועיין מנחת פתים בשיורי מנחה לאו"ח (שבסוף יו"ד) דדעתו נמי להקל בתפירה אפילו שלא בשעת הדחק כשלא נפסקה לגמרי מטעם זה דשיעור שעורה אינו מעכב בדיעבד, עיין שם, וכבר נתבאר דאין זה מוסכם. אלא דאעפ"י כן היה נראה לענ"ד דיש להקל משום דדיינינן לה כשלימה גם בכי האי גוונא דלא נשאר ברחבה אורך שעורה, ועל כל פנים ע"י תפירה יש להקל. ויש לעיין עוד בזה, ומה שעלה ברעיוני אני אמרתי בחפזי לשעשוע בעלמא.
13
י״דבגדאד כ"ה לחדש אלול תרפ"ג
14
ט״ויצחק נסים
15