יין הטוב, חלק ב, אבן העזר וחושן המשפט א׳Yein HaTov, Part II, Even HaEzer and Choshen Mishpat 1
א׳בדין חיוב מזונות הבנים
1
ב׳בע"ה, י"ז אלול תרצ"ז
2
ג׳לכבוד ידידי הרה"ג המפורסם וכו' כש"ת כמהר"ר יוסף מרדכי הלוי שליט"א ראב"ד פה עיה"ק.
3
ד׳בדבר מה שהקשה כת"ר על דברי הגאון המפורסם וכו' מהר"י כולי בהגהת משנה למלך (פרק י"ב מהלכות אישות הלכה י"ד) שכתב דמדברי הרמב"ם שכתב: "כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו" נראה דסבירא ליה כהר"ן בסוף פרק אע"פ דמזונות הבנים מדין מזונות אמם נגעו בה, דאם לא כן למה הקישם. ועל זה העיר מעלת כ"ת דהרי להלן (בפרק כ"א מהלכות אישות הלכה י"ז) כתב הרמב"ם: "הגרושה אין לה מזונות וכו' ואם רצתה שיהיה בנה אצלה וכו' כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו", ונראה דמזונות הבנים אינם תלויים במזונות האם וחייב במזונותיהם אע"פ שאינו חייב במזונות אמם, דלא כהר"ן, ולפי דברי מהר"י כולי הנ"ל הרי הרמב"ם סותר דברי עצמו.
4
ה׳הנה כבר אמרתי למעלת כ"ת בעל פה בעת שדיבר עמי בזה מה שנראה לענ"ד לכאורה, והוא דיש לתמוה נמי על המשנה למלך עצמו דכתב דמדברי הרא"ש והריב"ש שהביא מרן הב"י בסוף סי' ע"א, שכתבו דהבא על הפנויה וילדה ממנו ומודה שהוא בנו חייב במזונותיו, נראה דפליגי על הר"ן, דלמה לא כתב דמדברי הרמב"ם הנ"ל גבי גרושה נראה דפליג על הר"ן. ובעצם הערתו של המשנה למלך מדברי הרא"ש והריב"ש הנ"ל כבר קדמו הדרכי משה בסי' ע"א, וכפי הנראה לא היה עוד בדפוס, ואמנם גם הוא לא העיר מדברי הרמב"ם הנ"ל. ועל כן היה נראה לענ"ד לומר דהר"ן מודה בנתגרשה אמם דחייב במזונותיהם. אע"ג דכתב הטעם די"ל דמזונות הבנים מדין מזונות האם נגעו בה משום דגרירי אבתרה ואי אפשר לה להעמיד עצמה שלא להאכילם, הילכך הוי בכלל מזונותיה, וגרושה אין לה מזונות. מכל מקום מדנקט הר"ן דוקא כשאין אמם קיימת אינו חייב לזונם, מזה י"ל דבנתגרשה מודה דחייב, וי"ל דחכמים כך תקנו לזונם כל זמן שאמם קיימת ולא חלקו. ומדין הבא על הפנויה שכתבו הרא"ש והריב"ש מוכח שפיר דלא כהר"ן. ועיין קרבן נתנאל בסוף פרק אע"פ שכתב מדנפשיה כמו שכתב הר"ן ונקט נמי דוקא שאין אמם קיימת, וי"ל דבנתגרשה אמם כולי עלמא מודו דחייב לזונם, כן היה נלע"ד לכאורה לישב בדוחק.
5
ו׳והנה שוב אחר שהלך מעלת כ"ת בינותי בספרי הפוסקים וראיתי למרן החבי"ב [ר' חיים בר' ישראל בנבנישתי] בדינא דחיי (דף פ"ב ע"ד) דנראה מדבריו דפשיטא לו דלהר"ן הוא הדין אם נתגרשה אמם אינו חייב לזונם, עיין שם שהוכיח היפך דברי הר"ן הנ"ל מדברי מהר"מ מרוטנברג ז"ל, שכתבו הרא"ש והטור והשו"ע בסי' ע"א, דחייב לזון בניו אפילו שיש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם, דמיירי ודאי כגון שמתה אמם והם ירשו הנכסים, אפילו הכי חייב לזונם, הרי דגם כשאין אמם קיימת חייב לזונם דלא כהר"ן, וכתב עוד: "וכן יש להוכיח גם מדברי הרמב"ם הנ"ל גבי גרושה ומהסמ"ג דלא כהר"ן". וכן כתב עוד (בדף ק"ד ע"ב) בפשיטות וזה לשונו: "ולפי מה שהיה סבור הר"ן דמזונות בניו הם מדין מזונות אשתו ולפיכך דוקא כשאמם קיימת חייב לזונם וכו', הוא הדין נמי בגרושה אינו חייב לזונם". ולענ"ד אין נראה להדחק עוד יותר ולומר דהמשנה למלך ומהר"י כולי הנ"ל חולקים וסבירא להו דהר"ן מיירי דוקא בשאין אמם קיימת. ובחיפוש אחר חיפוש מצאתי בתשובת "עבודת השם" (אה"ע סימן טו"ב) שכבר העיר על דברי מהר"י כולי הנ"ל כהערת כת"ר והאריך, והביא דברי הדינא דחיי הנ"ל, וכתב: "לולא דבריו היה אפשר לדחוק ולומר דבגרושה מודה הר"ן, כי יכולה היא לתבוע ממנו שיזון אותם שלא תראה אותם גוועים ברעב, דיכולה לומר 'אנא הא קאימנא ובעל כרחי נתגרשתי', ולא מיירי הר"ן אלא בשאין אמם קיימת, והיכא דמעיקרא לא נתחייב במזונות אמם כגון הבא על הפנויה וכו'", והרי זה מעין מה שכתבתי. ושוב הוא עצמו דחה זה, וזה לשונו: "אלא דזה ודאי לא ניתן להאמר בדעת הר"ן, דכל עיקר טעמו ונימוקו הוא דדוקא היכא דאמם קיימת חייב לזונם משום דאינה יכולה להעמיד את עצמה שלא להאכיל אותם ממה שהיא אוכלת וכו', וא"כ חשיב מזונות הקטנים בכלל מזונות שהוא חייב בהם, אבל כשאין אמם קיימת דלא שייך האי טעמא ממילא אין עליו חיוב במזונותיהם אפילו שהם קטני קטנים, וכיון שכן מה לי מתה ומה לי גרושה דא ודא חדא היא ובשניהם אין עליו שום חיוב, וכמו שכתב הרב דינא דחיי" עד כאן עיין שם. ולולא שאלה באמת דברי הדינא דחיי היה אפשר לדחוק ולומר כמו שכתבתי לעיל דחכמים תקנו מזונות לבנים הקטנים עד בני שש כל זמן שאמם קיימת ולא חילקו, אך אמנם דעתינו בטלה נגד דעת מרן הגאון בעל דינא דחיי, והערת כת"ר על מהר"י כולי קיימת וכאשר כבר העיר עליו בזה הרב "עבודת השם". והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אמן.
6