יין הטוב, חלק ב, אורח חיים י״אYein HaTov, Part II, Orach Chayim 11
א׳עריכת נישואין ותספורת ביום העצמאות
1
ב׳תשובה שהשבתי לתלמיד חכם אחד שכתב לי בענין זה, וזו תמצית דבריו:
2
ג׳יש להתיר לכנוס ולהסתפר ביום ה' באייר שבו הוכרז על עצמאותנו, לפי שהוקבע ליום חג לכל ישראל, שהרי עצם המנהג שלא לכנוס ולא להסתפר בימים שבין פסח לעצרת לא הוזכר בתלמודים. ואף שנזכר ענין מיתתם של תלמידי ר' עקיבא בימים הללו (יבמות סב, ב), שאלת האיבול עליהם לא נזכרה שם ולא במקום אחר. מנהג זה לזכרם של תלמידי ר' עקיבא נתקבל, כנראה, בדורות מאוחרים יותר. ועיין תשב"ץ ח"א סי' קע"ח ובשו"ת הלכות קטנות סוף סי' ל"ג. הדעת נותנת, איפוא, שכחו של מאורע כביר זה שקרה בדורנו יפה לדחות אבילות ישנה שיסודה במנהג בעלמא, ולהפוך יום זה מאבל ליום טוב לכנוס בו ולהסתפר בו.
3
ד׳דברים אלה על קביעת המנהג, אינם נראים לעניות דעתי, כי אף אם נניח שהמנהג נתקבל בדורות שאחרי חתימת התלמוד אין משום כך סיבה להקל בו, כיון שנהגו כן בדורות רבים. ולא זו בלבד: קשה להעלות על הדעת שבאותו פרק זמן שמתו בו תלמידי ר' עקיבא לא נהגו לחומרות אלו ובדורות מאוחרים יותר נהגו בהן, ולענ"ד נהגו כן מתקופתו של ר' עקיבא, שהרי הגאונים שכל דבריהם קבלה הם, הזכירו מנהג זה, ורבינו ירוחם (נתיב כ"ב) הביאו בשם רב האיי גאון, וזה לשונו: "לקדש ולכנוס בין פסח לעצרת. כתב רב האיי ז"ל בתשובה שמקדשין, כי אין שמחה אלא בחופה ובסעודה, אבל אם בא לשאול אם יכנוס, אומרים לו לא תעשה משום תלמידי ר' עקיבא וכו', ואם עבר וכנס אין מלקין אותו ולא קונסים אותו בשום קנס", ועיין בטור (סי' תצ"ג), ומרן הב"י שם ציין לדברי רבנו ירוחם אלו. הרי מנהג זה היה מקובל בידי הגאונים ובודאי מתקופתו של ר' עקיבא. וכאשר דמיתי כן מצאתי אח"כ מפורש בשו"ת הגאונים "שערי תשובה" שבסוף ספר "נהרות דמשק" סי' רע"ח בתשובת רב נטרונאי גאון: "וששאלתם למה אין מקדשין ואין כונסין בין פסח לעצרת, אם מחמת איסור או לאו, הוו יודעין שלא משום איסור הוא, אלא משום מנהג אבילות, שכך אמרו חכמים: 'י"ב אלפים זוגים תלמידים היו לר' עקיבא וכו'', ומאותה שעה ואילך נהגו ראשונים בימים אלו שלא לכנוס, ומי שקפץ וכנס אין קונסין אותו לא עונש ולא מלקות, אבל אם בא לשאול לכתחילה אין מורין לו לכנוס. ולענין קידושין מי שרצה לקדש בין פסח לעצרת מקדש לפי שאין עיקר שמחה אלא בחופה".
4
ה׳גם מהרי"ץ אבן גיאת כתב בהלכות ספירת העומר (מהדורת במברגר עמ' ק"ט) : "ומנהג בכל ישראל שלא לישא בין פסח לעצרת ומשום אבילות הוא ולא משום איסור, שכך אמרו חכמים: 'י"ב אלף זוגות תלמידים היו לו לר' עקיבא וכו'', ומאותה שעה ואילך נהגו להתאבל עליהם שלא לישא בימים הללו, ודוקא נישואין אבל לארס ולקדש לא. ונישואין נמי, מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו, אבל אם בא לשאול לכתחילה מורין לו שלא לעשות ושלא לסתור מנהג ישראל. וכן הורו הגאונים" והובאו דבריו אלה בקיצור בטור. ובודאי שגם המנהג שלא להסתפר נהגו בו מאותה שעה, והגאונים הנ"ל השיבו על מה שנשאלו. וכן מצאתי מפורש ב"אורחות חיים" (ח"ב הלכות קידושין עמוד ס"ב): "ומאותה שעה ואילך נהגו שלא לכנוס ולא להסתפר".
5
ו׳ואין להביא ראיה מדברי התשב"ץ שמנהג האיבול מנהג מאוחר הוא, שהרי התשב"ץ נשאל היכן כתבו רז"ל שאין נושאין מן הפסח ועד העצרת ובאיזו מסכתא, ועל זה השיב: "איסור נישואין מן הפסח ועד העצרת לא הוזכר בתלמוד, אבל מנהגן של ישראל הוא וכו'". רצונו לומר שמנהגן של ישראל הוא מאותה שעה שמתו תלמידי ר' עקיבא כמו שכתבו הגאונים. ולשון איסור שנקט הוא לאו דוקא, דאין איסור בדבר וכמו שנתבאר בדברי הגאונים הנ"ל. וכן כתב בעל "המנהיג" בהלכות אירוסין ונישואין (דפוס ברלין עמ' צ"א, מהד' רפאל עמ' תקל"ח): "אין מנהג לכנוס בין פסח לעצרת, ולא מפני שיש איסור בדבר אלא למנהג אבלות על מה שאירע שבאותו פרק מתו י"ב אלף זוגות תלמידים לר' עקיבא וכו' ומי שכנס אין בו שום אסור בעולם". ובספר "יבין שמועה" להרשב"ץ (מאמר חמץ דף ט"ל) הלשון מדוקדק יותר, וכך כתב: "נהגו איסור להסתפר עד ל"ג לעומר משום אבילות אותם התלמידים של ר' עקיבא". גם מה שכתב בעל הלכות קטנות: "אבלות ישנה כזו שאין לה שורש". על כרחך אתה צריך לומר דהיינו שלא הוזכרה בתלמוד, אבל מכל מקום נהגו בה מאותה שעה.
6
ז׳אמנם החיד"א ב"ברכי יוסף" (סי' תצ"ג) הביא דברי שלושה גדולים שכתבו שמנהג זה נתקבל בדורות מאוחרים, וזה לשונו: "ראיתי להרב טור ברקת ומהר"ש שער אריה בחידושיו כ"י ומהר"ר ישראל שלמה לינגו בכ"י, שדחו בשתי ידים מנהג זה שלא לישא בימי העומר וכתבו שהוא מנהג חדש לא שערוהו רז"ל, וכתבו דלפום דינא ודרך האמת אין לו מקום". דברי שני הגדולים שראה החיד"א בכ"י לא זכינו לאורם [ועתה נדפסו בס' יוסף בחירי עמ' תקי"ח], ואלה הם דברי ר' חיים הכהן בספרו "טור ברקת" (סי' תצ"ג): "מה שנוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר, מנהג זה חדש הוא בקרב ישראל, מפני כי המה ראו שלא היו מסתפרים בימים הללו חשבו בדעתם כי עיקר הוא מפני האבל, לפי כי אז מתו כ"ד אלף תלמידים דר' עקיבא ע"ה. אמנם ליודעי חן, שאת כל דבריהם הם עושים לטעם וסיבה אמיתית, עיקרית ועליונה, מה שאין מסתפרים בימים הללו אינו מפני האבל הזה אלא מטעם וסוד גדול". ובמחילת כ"ת דבריהם תמוהים, וכבר כתב החיד"א שיש להשיב על כל דבריהם, ולענ"ד לא ידעתי איך התעלמו מדברי הגאונים והפוסקים הראשונים הנ"ל שכתבו שמאותה שעה שמתו תלמידי ר' עקיבא נהגו שלא לכנוס ולא להסתפר לזכרם.
7
ח׳והנה יש שכתבו גם טעמים אחרים למנהג, מדברי רש"י בס' הפרדס הלכות אבלים (דפוס קושטא דף מ"ט) ומדברי שבולי הלקט השלם (הלכות ספירת העומר סי' רל"ח) וס' התניא הלכות פסח, (סי' נ') שכתבו: "לפי שהימים עלולין הן שנפלה מגפה בתלמידי ר' עקיבא", משמע הטעם משום דלא מסמנא מילתא. ויש מי שכתב הטעם לפי שהנשמות שנדונו להצרף בגהינם, עיקר הצרוף שלהם לדברי ר' יוחנן בן נורי הוא בימים אלה, ומשום כך אין מן הראוי להרבות בהם בשמחה ואין נושאין בהם, כמבואר בשבולי הלקט שם, שלאחר שכתב הטעם לפי שהימים עלולין הם, הוסיף: "ואחי ר' בנימין פירש הטעם לפי מה שמצינו בסדר עולם פרק ג' (ובמשנה עדיות סוף פרק ב'). 'משפט רשעים בגהינם י"ב חודש, שנאמר והיה מדי חדש בחדשו. ר' יוחנן בן נורי אמר מן הפסח ועד העצרת, שנאמר ומדי שבת בשבתו'". טעם מעין זה אתה מוצא גם בדברי רבינו ירוחם (נתיב ה' ח"ד) שימים אלה הם ימי דין, שהעומר בא מן השעורים מלשון סערת ה', ולכן אין כונסין ואין מסתפרים, ואע"פ שאמרו הטעם משום תלמידי ר' עקיבא. ועיין בשבולי הלקט שכתב טעם זה משם אחיו ר' בנימין על מנהג נשים צדקניות שנוהגות שלא לעשות מלאכה בלילות של ימי הספירה. ועיין חק יעקב וברכי יוסף סי' תצ"ג.
8
ט׳אולם רובם ככולם של הפוסקים: הכלבו (הלכות אישות סי' ע"ח), אבודרהם (בסדר ימי העומר), הטור והשלחן ערוך ונושאי כליהם כתבו הטעם משום אבילות על תלמידי ר' עקיבא, כמו שכתבו הגאונים. ולכל הטעמים אין איסור בדבר אלא שלכתחילה מורין שלא לכנוס ולא להסתפר ומי שקפץ וכנס אין עונשין אותו, וכן נפסק בשו"ע. ונראה דאם קפץ ונסתפר נמי אין עונשין אותו. אמנם ב"שיורי כנסת הגדולה" (סי' תצ"ג) כתב שמנהג העולם להעניש את המסתפר, אבל הוא עצמו פיקפק מאד בזה, דנראה לכאורה שהוא משפט מעוקל, וכתב שאפשר שאת הנושא לא ראו להעניש מפני המנהג, משום שעושה מצוה בלקחו עזר, מה שאין כן במסתפר. ברם מדברי הגאונים וכל הפוסקים הראשונים והאחרונים (חוץ מכמה אחרונים שהעתיקו דברי הכנסת הגדולה) נראה דאין מענישין כלל לא את הנושא ולא את המסתפר.
9
י׳ונראה שמנהג זה לא הותקן והוקבע על פי בית דין, אלא אנשי אותו הדור שראו את הכליה אשר נגזרה על אותם כ"ד אלף תלמידים של ר' עקיבא שכולם מתו מיתה רעה בימים ספורים בעת אחת, בעת שקיעת החמה, נהגו לעצמם קצת אבילות עליהם בימים שמתו בהם ונהגו שלא לכנוס ולא להסתפר. מנהג זה נתקבל גם על הדורות שלאחריהם, דור אחר דור לזכרם. משום כך, מי שקפץ וכנס או נסתפר לא מענישין אותו שלא עשה איסור, שהרי אין חומרה זו אלא לזכר בעלמא, ולא היתה בזה תקנת חכמים, ולפיכך לא נזכר מנהג זה בדברי חז"ל, לא בתלמוד ולא במדרשים. וכל הפוסקים שהחמירו, לכתחילה הוא שהחמירו. וכבר העיד הרדב"ז בתשובה (ח"ב סי' תרפ"ז ונדפסה קודם בס' שתי ידות, אצבע ב' דף נ"א) שבכמה קהילות לא נהגו מנהג זה כלל, ומסתפרים בכל שבוע כפי מנהגם לכבוד שבת, ואין האיסור מן הדין אלא מנהג. וכן מה שנהגו שלא לישא אשה עד ל"ג לעומר, בזמן שיש סיבה וטעם, כגון שלא קיים מצוות פריה ורביה, או שאין לו מי שישמשנו וכיוצא, לא חיישינן למנהג, שאין מנהג זה עדיף מאבלות של שלושים, ובתנאי שלא ירבה בשמחה, שטעם המנהג הוא מפני השמחה, וברור.
10
י״אעל יסוד דברי הרדב"ז אלה כתב הפרי חדש (סי' תצ"ג), שמי שלא קיים מצות פריה ורביה הדבר ברור להתיר. והרי הרא"ם התיר משום מצוות פריה ורביה ליקח שתי נשים שלא גזר כך רבנו גרשום מאור הגולה. ואף שמהר"י מינץ (סי' י') פליג עליה, הכא דלא הוי אלא מנהג בעלמא יש להתיר בפשיטות, וכן נוהגין. וכן סברו וקבלו כמה אחרונים. הרב יעב"ץ בסידור "עמודי שמים" (דף נ"ז) כתב: "ודין נשואין ותספורת שוה בכולן ושניהם מותרין במקום מצוה כל דהו". וכן נהגו במצרים, וכמו שכתב מהרי"ט ישראל במנהגי מצרים (סי' תצ"ג): "ופה מצרים בסיבה כל דהוא נושאין, כגון שלא קיים מצוה פריה ורביה או אין לו מי שישמשנו וכיוצא, בתנאי שלא ירבה בשמחה, וכמו שכתב הרדב"ז". בשו"ת תעלומות לב (ח"ד סי' ל"ה) כתב: "ואנכי דרכי תמיד להודיע לכל שואל, כי מן הראוי שלא לישא באלו הימים, כי כן מנהגן של ישראל. אך אם רואה אני שיש להם איזה צורך אני מתיר להם, כמו שראיתי להרבנים שקדמוני שהתירו לישא בכל ימי העומר בעת הצורך". ובספרו נוה שלום (סי' תצ"ג) כתב: "ונהגו הרבנים שקדמוני להתיר לישא אשה גם קודם ל"ג, למי שלא קיים מצות פריה ורביה או שאין לו מי שישמשנו וכיוצא". ובעל עקרי הד"ט (סי' כ"א אות ז') כתב שבספר דגול מרבבה דן את הדין והתיר בשעת הדחק לעשות נישואין בין פסח לעצרת. וכן כתב פתחי עולם (סי' תצ"ג) בשם ישועות יעקב שלמי שלא קיים מצות פריה ורביה מתירין.
11
י״באולם מצינו כמה פוסקים שכתבו שלא לישא כלל בימי הספירה, בין קיים מצות פריה ורביה ובין לא קיים, ובכללם הרשב"ש (סי' תרפ"ב), הב"ח והכנסת הגדולה (סי' תצ"ג), זרע אמת (ח"א סי' ס"ח), שבות יעקב (ח"ב סי' ל"ה). וכתב שפעם אחת היקל חכם בענין הנישואין נגד המנהג ולא עלה זיווגם יפה. ובעל פרי האדמה (בח"א הלכות תמידין ומוספים פ"ז) הביא דברי מהר"מ דילונזאנו הנ"ל וכתב: "והסכים עמו בעל פרי חדש". ובח"ג (דף מ"ח) כתב: "ועתה שמעתי כי מנהג פה עיה"ק ירושלים ת"ו למחות במי שרוצה לישא אשה בראש חודש אייר. וצריך לדרוש ולחפש בספר ש"מ (שלחן מלכים לר' יצחק בואינו) במנהג עיה"ק. וכעת נעשה מעשה להחמיר אפילו שהיה אלמון עם אלמנה שימתינו עד יום ל"ד". ועיין מה שכתב עוד בח"ד (דף כ"ב). ולא מובן למה חשש לשמועה אחר שראה את דברי בעל פרי חדש, ומי לנו גדול ונאמן על המנהג כמוהו, ובפרט שהיה מרא דאתרא בעיה"ק, וכתב שכן נוהגים. ועיין נחפה בכסף (ח"ב) בחלק "פרי מפרי" סי' תע"ג שכתב: "ירושלם אתריה דמר (בעל פרי חדש) היא ונוהגים כדבריו היכא שאינו חולק על מרן הב"י". וכאן אינו חולק אלא מחלק בדבריו.
12
י״גמזמנו של בעל "פרי האדמה" פשט כנראה המנהג בירושלם שלא לישא כלל עד יום ל"ד, שכן כתב הרב חיד"א במחזיק ברכה (סי' תצ"ג): "והגם דמהר"מ לו[נ]זאנו והפרי חדש שרו לישא למי שלא קיים מצות פריה ורביה, וטעמן ונימוקן עמן, מכל מקום פשט המנהג שאין נושאין כלל עד ל"ג".
13
י״דהואיל וכל עיקר הטעם הוא משום אבלות ישנה שבמנהג בעלמא יסודה, והרדב"ז, מהר"ם די לונזאנו, הפרי חדש וכמה אחרונים התירו לישא למי שלא קיים מצוות פריה ורביה, וכן היה המנהג הקדום בירושלים ובכמה קהילות, נראה לעניות דעתי שמי שמורה לישא למי שלא קיים מצוות פריה ורביה אין מזיחין אותו.
14
ט״וולענין התספורת, הנה הרדב"ז כתב בתשובתו הנ"ל: "אנא עבידנא עובדא בנפשאי ואני מסתפר כל חדש ניסן וראש חודש אייר וכן נהגו ברוב העולם. והטעם כיון שהם אסורים בהספד ובתענית, אין אבילות זאת שהיא תלויה במנהג נוהגת בהם וכו', ומה שכתוב בבית יוסף שמנהג זה הוא בטעות אינו נכון כלל, דאפילו לדידן שאין אנו נוהגים אסור תספורת אלא עד ל"ג לעומר, מכל מקום ראש חודש אינו בכלל כיון שהוא אסור בהספד ובתענית, שהרי עיקר אסור התספורת אינו מן הדין אלא ממנהג, ואתי מנהג ומבטל מנהג בטעמא כל דהו. תו איכא טעמא דאיכא צער בגידול השיער למי שרגיל להסתפר, ולא עדיף האי מנהגא ממצות עשה של סוכה, דקיימא לן דמצטער פטור, ובל"ג יום רבי טפי והאדם מצטער". ועיין מה שהשיבו על מה שהקשה על דברי הרדב"ז אלה הרב בעל "בית דוד" (סי' רע"ו), הר"ש פלורנטין בספרו "עולת שמואל" (סי' י"א) והחיד"א ב"יוסף אומץ" (סי' מ'), ועיין שו"ת הרשב"א ובהגהות רחמים לחיים, שם, (ח"ה סי' רע"א) אות ב'. והחיד"א שם הביא גם מה שכתב מהר"י קשטרו בתשובותיו (סי' צ"ח) וכתב: "ושניהם המלכים אמור רבנן בטעמא דיש צער בגידול השיער, והם ז"ל דיברו בגלילות טורקיאה שהגלוח הוא שער הראש בלבד, והדברים קל וחומר בערים האל שנהגו לספר זקנם במספרים או בסם, דודאי גדל צערם מאד". גם בספרו "חיים שאל" ח"א סי' ו' נשאל בענין זה וכתב: "והמסתכל יפה בעיקרי ושרשי הדברים, קדמה ואתיא ידיעה ודאית, דמנהג זה קל מאד", ולאחר שהביא דברי הרדב"ז כתב: "אתה הראת לדעת כמה הקל בזה, ובטעמא כל דהו דחינן ליה וכו'. ועוד אני אומר דמנהג זה אין לו יסוד וטעם מספיק ע"פ הפשט, כאשר יראה הרואה, ועל דרך האמת צריך שלא יגלח מערב פסח עד ערב חג השבועות. ומאחר דמנהג זה להסתפר בראש חודש ול"ג לעומר אינו נכון ע"פ הסוד, והוא מנהג שלא נזכר בש"ס, וגם ע"פ הפשט אין בידינו טעם נכון ומרווח לאסור התגלחת, הגם דבעלמא יש לקיים כל המנהגים כמו שכתבו הפוסקים, נראה דמנהג זה גרע טובא".
15
ט״זלדעת היעב"ץ מותר להסתפר במקום מצוה כל דהו וכנ"ל. וכן התירו לבעלי ברית להסתפר לכבוד המילה, שבכללם המוהל והסנדק, וכמו שכתב הפרי חדש בשם מרן הב"י בסי' תקנ"ט. וכתב עוד שם הפרי חדש דאם המילה בשבת מותרים להסתפר אף ביום ה'. שבענינים אלה הלכה כדברי המיקל מכולם. ועיין פנים מאירות (ח"ג סי' ל"ו) ונודע ביהודה קמא או"ח (סי' פ"ח), שו"ת אור נעלם או"ח (סי' י' דף ט') וחתם סופר או"ח סי' קנ"ח. וראיתי להגאון מהר"ח פאלאג'י בס' מועד לכל חי (סי' ו' דף ל"ו) שכתב שבעירו יש משפחות שנעשה להם נס ביום ח' באייר ויש משפחות שנעשה להם נס ביום י"א בו, וקבעו להם ימים אלה פורים ומסתפרים בהם.
16
י״זהמורם מכל האמור: יום נס שאירע בימי הספירה, יש להתיר להנשא ולהסתפר בו. באשר ליום העצמאות: הנה אמנם היתה צפייתנו כי התקומה המדינית תתלווה בגאולה רוחנית, שהנהגת המדינה וארחות חיינו יהיו מושתתים על עקרי היהדות וערכיה, ולא זכינו לכך. אולם ענין זה אין בו להעיב על שמחת התקומה כשלעצמה, משום שהלקויים עשויים הם לחלוף, ותפילתנו כי יזכנו השי"ת לגאולה השלמה והאמיתית בקרוב.
17