יין הטוב, חלק ב, יורה דעה א׳Yein HaTov, Part II, Yoreh De'ah 1
א׳בענין כסוי הדם
1
ב׳תשובה זו כתבתי לאחי המנוח יקר רוח איש תבונה ירא וחרד לדבר ה' הר' אליהו ששון זלה"ה אור ליום הששי ט"ז באייר ת"ש בהיותו בעיר במבאי בהודו.
2
ג׳אחי יקירי,
3
ד׳זה עתה קבלתי יקרת מכתבך מיום ב' בחודש זה, אשר בו כתבת שמדברי רשב"ם בפירושו על התורה פרשת אחרי, שכתב על הפסוק וכסהו בעפר (ויקרא י"ז, י"ג): "כי אז לא יהא ראוי לאכילה", נראה שטעם הכיסוי הוא כדי שלא יבוא הדם לידי אכילה, וצריך לכסות את כל הדם, וזה חידוש. ומאי שנא לפי זה דם הבהמה שגם הוא אסור באכילה, שלא כללה אותו התורה במצוה זו של הכיסוי כדי שלא יבוא לידי אכילה. אף שנראה ששונה הוא דם הבהמה מדם החיה והעוף, שדמם הוא יותר צלול וראוי לאכילה, מכל מקום גם בדם הבהמה יש לחוש שמא יבוא לידי אכילה, ועל כן הזהירה התורה בכמה מקומות על איסור אכילת דם וציותה להתחזק שלא לאכול דם, שנאמר רק חזק לבלתי אכול הדם (דברים י"ב כ"ג), ועיין רש"י שם. זה תמצית דבריך. וכתבת שבעיר זו שאתה נמצא עתה אין ספרים ואין סופרים, ורצונך לדעת אם הפוסקים הביאו את דברי רשב"ם ואם יש שפסקו כמו שנראה ברור מדבריו שצריך לכסות את כל הדם, ומה טעם נתנו לדם הבהמה שלא צריך כיסוי, והריני למלאת בקשתך לכתוב לך ממה שהספקתי עתה לעיין בענין, ואבוא על סדר דבריך.
4
ה׳הנה מדברי רשב"ם וטעמו לא נראה כמו שכתבת שסובר שצריך לכסות את כל הדם של הנשחט. אע"פ שיש שכתבו כן, אין נראה שכן דעת רשב"ם. דין זה שנוי במחלוקת, בחולין דף פ"ז ע"ב שנינו: "דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות, אמר רבי יהודה: אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא, אבל אם יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות" זה הניתז ושעל הסכין, שאין צריך לכסות את כל הדם. ונחלקו הפוסקים אם ר' יהודה בא לפרש כן דברי התנא קמא, וכדקיימא לן: "בכל מקום ששונה ר' יהודה: 'אימתי' בא לפרש" (עירובין פ"ב), או כאן בא לחלוק. הרז"ה בהמאור והראב"ד בהשגותיו פרק י"ד מהלכות שחיטה (הלכה ח') כתבו להוכיח מהגמרא והברייתא דלהלן דף פ"ח שכאן ר' יהודה בא לחלוק, ופסקו כתנא קמא שצריך לכסות את כל הדם, גם הניתז ושעל הסכין. ושאר כל הפוסקים כתבו שר' יהודה במשנה בא לפרש, ופסקו כפירושו, שאין צריך לכסות את כל הדם אלא מקצתו. ובודאי כן נמי סבירא ליה לרשב"ם, שר' יהודה בא לפרש, וסבירא ליה שלשם היכר מכסין קצת מהדם שלא יהא ראוי לאכילה כדי שלא יבא לאכול ממנו. וכן ראיתי כתב בעל כלי יקר בפרשת אחרי, שעיקר טעם הכיסוי הוא לעשות היכר במקצתו שלא יבא לאכול ממנו, עיין שם.
5
ו׳וטעמים שונים כתבו המפרשים והפוסקים בענין כיסוי הדם שנוהג בחיה ובעוף ולא בבהמה. הרב בעל עיר מקלט בפרשת אחרי, מצוה קפ"ט, כתב משם ספר בעל הנפש כעין מה שהיה נראה לך לכאורה שטעם כיסוי הדם בחיה ועוף הוא לפי שדמם זך וקל ובו יש לחוש שמא יאכלנו אדם, מה שאין כן דם הבהמה הוא עכור ונפשו של אדם קצה בו לא יבא לידי אכילה. ונסוגותה אתה מטעם זה והוכחתה שגם בדם הבהמה יש לחוש שמא יאכלנו אדם, ונראים דבריך. וחפשתי בספר בעלי הנפש להראב"ד ולא מצאתי שמץ מזה, וכנראה שספר בעל הנפש שכתב מה שכתב בשמו הוא ספר אחר. ור' יהודה חסיד בס' החסידים (סי' שע"ב) כתב שציוה הקב"ה לכסות דם בחיה ועוף פן יאמר המלאך הממונה עליהם: "איך יתכן, דם זה שלא חטא, שנשפך ע"י חוטא אשר חטאיו אדומים כשני וכתולע", ולא כתב למה אין חשש זה קיים גבי הבהמה. וראיתי בס' דמשק אליעזר על חולין דף רט"ו שהביא דברי הספר חסידים וכתב שמצא כתוב על דבריו: "אבל בבהמה נוהגות מצות רבות לפני השחיטה ואחר השחיטה ואין סיבה לקטרוג". והמפרש שם בספר חסידים כתב שהבהמה מחמת שהיא אוכלת משלו שמתגדלת על אבוסו יש לו שייכות לשחוט אותה ולאכול את בשרה, מה שאין כן חיה ועוף שאין מזונן עליו מה שייכות יש לו עליהן לשוחטן ולאוכלן. והראב"ע בפירושו על התורה כתב: "טעם הכיסוי הוא בעבור שהשם ציוה שלא יאכל דם ולא יראה דם נשפך חוץ ממזבח ה', ציוה לכסות כל דם שאינו קרב לגבי המזבח, שלא יחשוב הרואה בראותו והוא דם איל וצבי או עוף כי זבח הזבח לעבודה זרה". ובעל הטורים על התורה כתב: "דם חיה ועוף טעון כיסוי לפי שאין מקריבין ממנו על המזבח, שלא תהא מידת הדין מקטרגת איך דם יאכל דם לכך ציוה לכסותו". ובעל כלי יקר הנ"ל שכתב שטעם הכיסוי הוא להיכר, כתב שבדם הבהמה אינו צריך היכר כי די לו בזה מה שרואה שניתן הדם על המזבח, וזה סימן לו כי הדם הוא הנפש, ולא יבא לאכול משלחן רבו, אבל בדם חיה ועוף אין שום היכר, על כן ציוה לעשות היכר במקצתו ע"י כיסוי. ועוד טעם כתב: "לפי שבשר חיה ועוף אינו בנמצא והם מחוסרי צידה ובאין לאדם ע"י טורח גדול או ביוקר, ומצד היות הדבר חביב עליו ביותר יש לחוש פן יאכל הבשר עם הדם, על כן צריך לעשות היכר בדמם ע"י כיסוי". והרב בעל הכנסת הגדולה בספרו דינא דחיי ח"ב עשין ס"ד האריך בטעם הכיסוי ואלו דבריו בקיצור: "לפי שהנפש כלולה ותלויה בדם שנאמר: 'כי הדם הוא הנפש', הזהירנו לכסותו להסתירו מעין רואה טרם נאכל הבשר, ואם אין אנו עושין כן נראה כאכזריות לאכול הבשר והדם שהוא הנפש נשפך לפנינו. ומטעם זה היה לנו לכסות גם כן דם הבהמה, אך כיון שדם הבהמה ניתן לקרבן לכפרה על נפשותינו ואי אפשר לכסותו משום שצריך ליתן עפר למטה ועפר למעלה ובקדשים לא אפשר, כיצד יעשה? ליתן העפר ולבטלו, הרי זה מוסיף על הבנין, וכתיב: 'הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל'; לא לבטלו, הוי חציצה, וכיון דלמטה לא אפשר למעלה נמי לא מכסה, דכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו; ליגרריה ולכסיה, אמר קרא: 'ושפך וכיסה', מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי, יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכיסוי, וכדאמרינן בפרק כיסוי הדם (דף פ"ג ע"א). וכיון שכן התירה התורה שלא לכסות אותו אף בחולין, לפי שלא רצתה לחלק בין מוקדשין לחולין". ובסוף דבריו הביא טעם הראב"ע וטעם הטור הנ"ל, עיין שם.
6
ז׳וכל הטעמים הנ"ל, שברובם יש לדון, הם הוספה על הטעמים של רבותינו ז"ל שהובאו במדרשים. בבראשית רבה (פרשה כ"ב ח') אמרו על הבל שהרגו קין. "ומי קברו? אמר ר' אלעזר בן פדת: עופות השמים וחיות טהורות קברו אותו וזכו לכיסוי הדם". ובתנחומא שם (פרשת בראשית סי' י') אמרו שנזדמנו לו לקין שני עופות והרג אחד מהם את חבירו וחפר וקברו, וממנו למד קין וחפר וקבר את הבל, ולכך זכו העופות לכיסוי הדם. ורבינו הרוקח (סי' שי"ט) כתב שמצא באגדה: "כשהלך אליעזר להביא את רבקה, נפלה מעל הגמל ונשרו בתוליה. כשבא עליה יצחק ומצא פתח פתוח, הלך לאליעזר ואמר לו: 'מה עשית, כך וכך מצאתי'. השיב לו אליעזר: 'שמא כשנפלה נשרו', והלכו שניהם לאותו מקום ומצאו שם חיות ועופות מכסין הדם. ובהמה לא יצאה להשתתף בכיסוי, ולפיכך מכסין דמם ולא דמה". ואגדה זו הביאה גם כן בעל פענח רזא בסוף פרשת חיי שרה על הפסוק ויבאה יצחק האהלה ותהי לו לאשה ויאהבה: "תימא: מהיכא תיתי לשנאתה. וי"ל לפי שלא מצא לה בתולים שנשרו והיה חושדה ושנאה, ותספר לו דבר נפילתה ואליעזר מעיד לה, ואמרה לו לך נא עמי אולי יערה ממרום לעשות לי נס שנמצא הבתולים במקום, והלכו שניהם ומצאו שם הבתולים על אבן אחת ויונה מרחפת עליהם שלא ימסו וינגבו בחמה ורוח וילכו לאבוד. ויש אומרים: חיה אחת היתה שומרתן. ולכך זכו העופות והחיות לכיסוי דם". והחיד"א הביא מטעמי אגדות אלו בספריו, בפתח עינים ריש פרק כיסוי הדם ובנחל קדומים ובחומת אנך בפרשת אחרי, עיין שם.
7