יין הטוב, חלק ב, יורה דעה י״אYein HaTov, Part II, Yoreh De'ah 11
א׳בענין הקופות וההקדשות השייכים לכוללות ירושלים - אם יכולים לבוא בגבולם לקבוע קופות בצידם ולשלוח יד בהם
1
ב׳קיצור פסק דין שכתבתי (נדפס בקונטרס "כנגה צדקה", ירושלים תרצ"ג)
2
ג׳נתבקשתי מרום מעלת כבוד הרב הגאון וכו' כקש"ת מוהר"ר יעקב מאיר שליט"א ראשון לציון וראש רבני ארץ ישראל, לחוות דעתי בדברים שבכתב אם עפ"י דין תורה הקדושה יש יסוד לקיום האי פסקא דדינא שעשו ידידי הרבנים חברי ועד הרוחני דעיר מולדתי בגדאד, ופקודתו שמרה רוחי כי אין מסרבין לגדול.
3
ד׳וזה נוסח פסק דינם של חכמי בגדאד ככתבם וכלשונם כאשר נדפס בדו"ח של ועד עדת הבבלים בעה"ק משנת תרצ"א:
4
ה׳מהודיעין אנו הועד הרוחני דעיר ואם בישראל בגדאד יע"א אודות עדת הבבלים אשר בירושלים ת"ו, כי כל מה שכתבנו להועד הספרדים באמצעות הרב הגאון רבי יעקב מאיר שליט"א להתפשר עמהם בסך מה לכל חדש כדי לפרנס את ענייהם ללא הועיל כלום, אשר על כן הסכמנו שכל כנסות והקדשות הבבליים דהיינו העיראקיין שהן לעיה"ק ירושלים ת"ו היא להועד עדת הבבלים הנזכר. ולראיה באנו על החתום ביום ג' בשבת קדש ביום טו"ב לחדש סיון שנת התרצ"א ליצירה. וחתימי בו ששה מטובי חכמי בגדאד, בראשם הני תרי צנתרי דדהבא הרבנים הגדולים החביבים עלי עד לאחת הרב ר' שלמה לנייאדו הי"ו והרב ר' נסים כצורי הי"ו, ועל ידם החזיק מעלת כבוד ידידי זקן הרבנים הרה"ג אברהם אצלאן יהודה הי"ו מ"מ חכם באשי שם.
5
ו׳והנה, אנן בני בבל מיראי הוראה אנן וידועים למתונים בדין ואין דרכנו להורות עפ"י סברת הכרס, כאשר נשתבחו רבותינו גדולי המורים שהיו בבגדאד במנהגם הטוב לתור ולחפש בפוסקים ראשונים ואחרונים על ענין קל כבחמור כידוע. וכאשר יראה המעיין בספרי רבינו הגדול מרן בעל זבחי צדק הוא ותלמידיו, כמה הפליאו עצה הגדילו תושיה לחקור ולדרוש בפוסקים על כל הלכה וסעיף מהשו"ע, לברר וללבן הדברים עפ"י רוב דעות. וכמו כן עשה תלמידו מרן מוהרי"ח בכל השאלות שבאו לפניו, כאשר יעידון יגידון זאת כל ספריו ותשובותיו הרבים בד' חלקי שו"ת רב פעלים. כן אנו תלמידי תלמידיהם היינו נוהגים עד עתה, חותרים למצוא דרך היותר בטוחה ומוסכמת לרוב הפוסקים בכל הוראותינו. ועיין בבא מציעא דף ל"ג ורש"י שם דתלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה לפי שיושבים תמיד בבית המדרש יחד ומקשים ומפרקים וכולם לומדים זה מזה, וכן היה מנהגינו עד היום. ותמיד משתבח אני כי ב"ה תהפוכות הזמן לא יכלו להזיזינו מדרכי אבותינו ומנהגם הטוב בהוראה, ובכל השאלות נמלכים אנו זה בזה נמנים וגומרים ואת והב בסופה. אשר על כן לולא נתפרסמו הדברים בדפוס זה מכבר, לא הייתי מאמין שחברי הרבנים בבגדאד הם אשר שרטטו וכתבו דברי גבובים הנ"ל על ענין כה חמור בלי ראות דברי הפוסקים, דלו היו מעיינים בספרי הפוסקים בודאי לא היו מוציאים פסק כזה מתחת ידם. ועיין חו"מ סי' י' ולהגאון חיד"א ז"ל בשיורי ברכה שם שכתב בשם האורים תומים שבכל מקום שלא היה הדבר ברור לו כביעתא בכותחא לא היה מורה אלא מתוך עיון בספרי הפוסקים. ועיין עוד שם בשיורי ברכה שכתב ששמע מהרב החסיד המופלא בדורו מהר"ר גדליא חיון שבילדותו בהיותו בקושטא שאל מהגאון מהר"י רוזאניס בענין איסור והיתר ופתח השו"ע ואמר לו: "ראה השו"ע אומר כך". וכבר נודע גדולת הרב שהיה מפורסם בבקיאותו וזכירתו הנפלאה ועם כל זה לא רצה להורות אלא מתוך השו"ע. וסיים השיורי ברכה: "ואנן יתמי דיתמי אשר באמת חסרון ידיעה ושכחה גוברת עלינו וידע איניש בנפשיה, איך לא נבוש ולא נכלם להורות תיכף בלי עיון תחלה בספרי הפוסקים". ועיין שבות יעקב ח"ב סי' ס"ד שהמורה בעל פה ואיני פותח הספר קרוב ליכנס בסוג מורה הלכה במקום רבו עד כאן עיין שם, ועיין להר"ח פאלאג'י בספר הכתוב לחיים מזמור קי"ט (פסוק כ') שכתב שהעידו על הרב בעל לב שלמה דביום אחד בא לפניו דין אחד ג' פעמים בזה אחר זה ובכל פעם חזר ולמד הדין כבתחלה. ועיין חקרי לב חו"מ סי' ב"ן וכל החיים מערכת ד' אות ו' שהזהירו מאד לעיין גם בספרי האחרונים. ועיין למרן מוהרי"ח ברב פעלים ח"א בפתיחת הספר ד"ה ויש שאין דרכם, שהאריך בזה. וחפץ הייתי להעיר את אזנם על דבר זה.
6
ז׳עתה שחזקה עלי דרישת הרה"ג וכו' הראשון לציון כש"ת מהר"י מאיר נ"י ועוד רבנים, אמרתי אולי מן השם הוא זה דלהוי גם אנא עבדא פקידא בגו צדיקיא שעמדו בפרץ למען כבוד ארץ הקודש ולמען השלום. על כן באתי עד הלום לערוך ולסדר את אשר תעלה מצודתי מדברי הפוסקים, הם המדברים בענין זה אשר נמצאים אתי במחיצתי. ואל אלהים אתחנן שינחני במעגלי צדק למען שמו. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.
7
ח׳הנה מודעת זאת בכל הארץ כי מימי עולם ושנים קדמוניות כל קהלות הספרדים שבכל ארצות פזוריהם שולחים נדריהם ונדבותיהם לארץ הקודש לכולל הספרדים והאשכנזים לאשכנזים. ואפילו הנודר סתם לארץ הקודש, אם ספרדי הוא הנודר זוכים בנדרו הספרדים ואם אשכנזי הוא זוכים בנדרו האשכנזים, כמ"ש מהרי"ט צהלון סי' רע"ו דעל זה אמרו "ענייך ועניי עירך ענייך קודמין" (בבבא מציעא ע"א) וכן כתוב בגינת ורדים כלל ג' סי' ט' דף קכ"ז ע"א ד"ה ואחר שהמנהג פשוט בכל העולם שהספרדים שבכל העולם הם שולחים נדריהם ונדבותיהם לק"ק ספרדים שבארץ ישראל וכמו כן האשכנזים שבכל ערי אשכנז שולחים לאשכנזים עי"ש. וכן מתברר עוד מדברי כמה פוסקים. ועיין בתשובת המבי"ט ח"ג סי' רנ"ח שכתב דידוע משנים קדמוניות כי כל הקהילות שבחו"ל שולחים מעות לירושלים לחלק לבעלי תורה לעניים ולכל הפסדות שיארעו בקהל. וכעין זה כתב גם בנו מהרימ"ט בתשובותיו ח"ב יו"ד סי' ט"ל דף מ"ג ע"א שהכספים הבאים מחו"ל לירושלים ת"ו נתנים לצרכי העיר ולעניים ותלמידי חכמים, על כן כל בני העיר מקרו בעלים, עי"ש. ואין צריך לומר שגם המתנדבים בעם אשר במדינת בבל כן מנהגם משנים קדמוניות ועל מנת כן הם מתנדבים, לתמוך בכלל אביוני הארץ של כל עדות הספרדים וכל כסף המקובץ בקופות קופת רחל אמנו וקופת ירושלם מגן דוד זיע"א וכו' הוא בהחלט זכות כל עניי ירושלים הספרדים בלי יוצא מהכלל, כאשר מפורש יוצא גם מהסכמות רבנן תקיפי דארעא דבבל בדור שעבר. והאריכות בזה עמל הוא בעיני כי גם הרבנים הפסקנים של היום בפסק דינם הנ"ל לא מכחישים את זה, ועל כן כתבו שדרשו תחלה מועד הספרדים שיתן חלק מהכנסותיו דבר קצוב מדי חדש בחדשו ליד ועד הבבלים בעד ענייו. וכן מפורש יוצא מדבריהם אח"כ שכתבו: "על כן הסכמנו שכל הכנסות והקדשות הבבליים, דהיינו העיראקיין, שהן לעיה"ק ירושלים היא להועד הבבלים", הרי זה מפורש יוצא מפיהם דמעיקרא הכל היה שייך לכללות עניי ירושלים ומודים שבדין היה זוכה עד כה בכל ועד הכללי של הספרדים. אלא משום שועד הספרדים לא התחשב בדרישתם להקציב מהכנסותיו לועד הבבלים סך ידוע לכל חדש הסכימו דמכאן ולהבא יתנו הכל לועד הבבלים. נשאלת השאלה אם שורת הדין נותנת לקנוס בשביל כך את רוב עניי ירושלים ואביוניה לקפח את זכותם מנדבות בבל.
8
ט׳אפילו אותם הנדרים והנדבות הפרטיים הנידרים לירושלים ששולחים היחידים באיזה פרקים בשנה ואין נותנים אותם בקופות הנ"ל, ג"כ אין שום קדימה לעניים אשר מוצאם ממדינת המתנדב אם לא פירש הנודר בשעת הנדר שרק לעניי עירו שנתיישבו בעיר הקודש הוא נודר, כאשר מתבאר מתשובת שדה הארץ ח"ג יו"ד סי' י"ד. ועי"ש שאפילו אם הגבאי שבחו"ל כותב ומפרש שיחלקו את מה שהוא שולח אך ורק לעניי עדתו אשר בירושלים אין שומעין לו אם הנודרים נדרו סתם ולא פרשו. וכן כתב בקונטרס שפת אמת למהר"מ חאגיז והביא דבריו בא"ח (יו"ד סי' רנ"ו סעיף ד'), עיין שם. וכן כתב הגאון דברי חיים ח"ב חו"מ סי' ס"ח דהעניים שנתישבו בעה"ק אין להם דין עניי עירך קודמין להקדימם על יתר עניי עה"ק בנדבות הבאים מארץ מגורם אשר גרו בה קודם, כמבואר דבר זה בכמה מקומות, עכ"ל עי"ש. וכן כתב בתשובת בית שלמה ח"ב יו"ד סי' צ"ט עי"ש. וכמו כן יש להוכיח מפלוגתת ר' יצחק בר ברוך והטור בסי' רנ"א בדין עניים שבאו מעיר אחרת, דר"י בר ברוך סובר הרי הם כעניי העיר והטור חולק וסבירא ליה דעניי העיר הקבועים קודמין, וכן פסק בהגהת השו"ע. הרי אפילו עניים הנמצאים עמך בעיר סבירא ליה להטור דלא הוו עניי עירך והקבועים קודמין כל שכן עניי עירך שנתישבו בעיר אחרת, דבודאי גם לר"י בר ברוך לא מקרו עוד עניי עירך. ועיין רש"י מציעא דף ע"א ולבוש חו"מ סי' צ"ז סעיף א' בטעם קדימת עניי העיר על עיר אחרת.
9
י׳ויותר מזה כתב הרדב"ז ח"ג דפוס פיורדא סי' תע"ב על עיר מצרים שיש בה כמה עדות קפוסיין מערביים שמיין וכו' וכתב שם וזה לשונו: "ולענין קופת הצדקה וכל צרכי העניים דין אחד להם וכו', ואע"ג שכתב אחד מגדולי הדור ז"ל דעניי עירך קודמין, עניי עירך שמענו אבל עניי קהלך לא שמענו, ויצא לנו מכאן שיוכל כל יחיד ליתן הצדקה לעניי הקהל שירצה. הני מילי לזמן שכל עניי הקהלות מוטלים על כולם יחד ויד כולם שוה בהם, אז יוכל ליתן הצדקה בכל קהל שירצה. אבל בזמן שכל קהל מפרנס ענייו ואין אחרים מסייעין עמו, צריך ליתן בכל צרכי העניים עם הקהל שלו וכו'" עי"ש. הרי בזמן שהעדות מאוחדות, כמו בנידון דידן, שכל עדות בני ספרד שבכללם בני ארצות המזרח מאוחדים יחד לכולל אחד מיום הווסד הישוב ועד עתה, אפילו אם כאן נמצאו וכאן היו הנדיבים, אין דין קדימה לעניי עדתם בנדבותיהם, דעניי עירך שמענו עניי קהלך לא שמענו. כל שכן כשהנדיבים הם בעיר אחרת. וה"אחד מגדולי הדור" שכתב הרדב"ז, אפשר שכוונתו על מהרד"ך דכן כתב בבית י"ג, כמ"ש בשמו תלמידו בתשובת משפטי שמואל סי' צ"ה דף צ"ח ע"א, ועיי"ש במשפטי שמואל שמחלק כהרדב"ז, ועיין שיירי כנסת הגדולה הגהות הטור סי' רנ"א אות ב'.
10
י״אואין לדקדק איפכא ממ"ש הגנת ורדים, בכלל וסי' הנ"ל, דהעניים אשר מוצאם מעירו ושער מקומו של המתנדב שנתיישבו בירושלים אדרבא אית בהו תרתי לטיבותא לענין קדימה דהוו נמי עניי ארץ ישראל, שלא כתב כן אלא לענין עניי האשכנזים לגבי הספרדים, ומטעם שכתב הוא עצמו שם וזה לשונו: "לפי שכל האשכנזים היוצאים מארצותיהם ומתגוררין בירושלים, אין גם עיר אחת מכל גבול ערי ספרד שתומכת בימינם כלל ואין חונן אותם ואין מרחם עליהם, רק עיניהם צופיות לצדקת בני אשכנז. וכיון דאין להם סמך אלא עליהם בלבד, שפיר מקרו ענייהם לגבי הספרדים לענין קדימה" עד כאן. ודבריו הם יסוד ושרש למ"ש רבני אשכנז בקונטרס מגיני ארץ ישראל, עי"ש. ומתאימים עם מ"ש מהרי"ט צהלון בתשובה הנ"ל דזה נכנס בסוג ענייך ועניי עירך, דבנדבות הבאים מערי אשכנז האשכנזים קודמין, דהם נקראים ענייך והספרדים הם בבחינת עניי עירך לגבי האשכנזים בזה. ולהפך, בנדבות הבאים מערי ספרד הספרדים נקראים ענייך וקודמין לאשכנזים וכנ"ל, משום שכן נהגו מימי עולם ושנים קדמוניות שהספרדים שולחים נדריהם ונדבותיהם לספרדים והאשכנזים לאשכנזים. אבל בין הספרדים עצמם אין שום קדימה לעדה זו על עדה אחרת גם בנדרים ונדבות והקדשות של בני עירם ושער מקומם שמלפנים, דמיום שנוסד הישוב ע"י הספרדים היו כל המתישבים מאוחדים לכולל אחד, וכל בני הגולה היו תומכים בישוב גם בו בזמן שאין איש בארץ מבני עירם. ועד היום מנהג אבותיהם בידיהם שולחים הקדשותיהם נדריהם ונדבותיהם לכולל הספרדם לזכות כל עניי העדות הנ"ל אשר על עדת הספרדים יקרא., וסתם ספרדי הנודר סתם לירושלים על דעת כן הוא נודר, דכל הנודר על דעת המנהג הוא נודר כמבואר בפוסקים.
11
י״בולנדור מהיום עוד אך ורק לעניי עירם שנתישבו בירושלים ולפרש כן בשעת הנדר נראה דאינם יכולים, אעפ"י שלא נתברר לנו שיש תקנה והסכמה קדומה על זה, ומדברי הפוסקים הנ"ל לא נתבאר אלא שמנהג הוא שנהגו הספרדים בכל מקום לשלוח נדריהם ונדבותיהם לכללות הספרדים, מכל מקום כיון שכן נהגו מימי עולם ושנים קדמוניות משום ישוב ארץ ישראל, י"ל דמנהג זה דין הסכמה אית ליה ואינם יכולים לשנותו, כמ"ש התשב"ץ ח"ב סי' קל"ב שקבלת האבות קיימת היא על הבנים וכו' ואפילו בדבר שנעשה שלא בהסכמה אלא מנהג שהיו נוהגים האבות אסורים הבנים לבטל אותו מנהג וכו', עיי"ש. ועיין משא חיים מערכת צ' אות קצ"ב שכתב שמנהג שנהגו בדבר איסור אינו חוזר להיתר, הוא הדין נמי מנהג שנהגו לשם צדקה וחסד אין מקום לחזור בהם ולשנותו היכא דיש בזה הפסד לעניים וכו' עי"ש, ועיין שו"ע יו"ד סי' רי"ד סעיף ב'. ויש לברר ענין זה עוד ויתבאר גם מדברינו דלהלן.
12
י״גאך לא לענין זה נחיתנא אלא לענין הקופות שקבעו בגולה רבנן תקיפי דארעא דישראל ע"י שלוחיהם מזה רבות בשנים לשם עניי כל עדות הספרדים, ומקובל מפי סופרים וספרים שמרן הקדוש בעל הב"י ומהר"מ אלשיך וכל חברותא קדישתא שבזמנם שכולם היו גאוני עולם, המה ראו בעין שכלם לכונן ולחזק מקורות צדקה אלו, ועל ידי זה חזקו ידים רפות וברכים כושלות תושבי ארץ ישראל, ובזה נשתכלל ונתרבה ישוב אחינו בני ישראל בערי הקודש כנודע, ועיין אבקת רוכל סי' א'. כלום החכמים החותמים בפסקין הנ"ל דמו בדעתם קופות הנ"ל לקופה ותמחוי המוזכרים בברייתא דפרק קמא דבבא בתרא דף ח' דאמרינן התם רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ולהפך ולשנותה לכל מה שירצו", דאע"ג דפליגי בה הראשונים הר"י בן מיגאש ושאר פוסקים כמבואר בטור וב"י סי' רנ"ו, דלר"י בן מיגאש דוקא לצורך עניים יכולים לשנותה ולר"ת ושאר פוסקים אפילו לדבר הרשות, מכל מקום אליבא דכולי עלמא לצורך עניים רשאים בני העיר לשנותה, ומזה למדו דהוא הדין לקופות דנידון דידן דלא עדיפי מקופה ותמחוי, ובפרט לדידן דקיימא לן בשו"ע שם סעיף ד' כר"ת ושאר הפוסקים דסבירא להו דאפילו לדבר הרשות יכולים בני העיר לשנותה. הנה אם באמת כן דמו בדעתם, ועל זה סמכו ועשו מעשה, יש להודיעם דאין דמיונם עולה יפה. דטעמא דברייתא הוא משום דבני העיר הם המתטפלים בקופה ותמחוי וכל הנותנים לקופה ותמחוי על דעת בני העיר נותנים ולא מטי פסידא לעניים בשינוי, דמה שיחסר להם חוזרין וגובין מהקהל. אבל בקופות הנ"ל אין לבני העיר שום עסק בהם, שגבאי וממוני עה"ק קבעו הקופות הנ"ל בכתלי בתי כנסיות ובתי מדרשות, והיוצא ונכנס אשר ידבנו לבו נותן לתוך הקופה מבלי שום השתדלות מבני העיר, וכל הנותן לקופות הנ"ל על דעת גבאי וממוני עה"ק הוא נותן, בודאי דלכולי עלמא אין בני העיר רשאין לשנותם אפילו מעני לעני, ואפילו שאין השינוי ממקום למקום אלא בירושלים עצמה. ולפי החלוקים שנאמרו בראשונים מהא דתנן בפ"ב דשקלים (הלכה ה'): "מותר עניים לעניים וכו'", דמוכח דאסור לשנות, מתברר האי דינא. הרא"ש והטור בסי' רנ"ו כתבו: "שאני התם דאיירי שבמקרה גבו לאותן עניים, ובהא הוא דאמרינן דמה שגבו לשמם לא ישנו ליתן לעניים אחרים. אבל בני העיר שעשו קופה בסתם לדעתם עשאוה לשנותה לכל מה שירצו, ולכשיצטרכו מעות לעניי עירם יחזרו ויגבו פעם שנית", הרי מבואר בדבריהם החלוק שבין קופה ותמחוי דזמן הש"ס ובין קופות דנידון דידן, דדוקא בקופה ותמחוי שמתעסקין בהם בני העיר בקביעות אמרינן דהנותנים על דעת בני העיר נותנים ויכולים לשנותם לכל מה שירצו, מה שאין כן בהך דשקלים דמיירי שבמקרה גבו לעניים דליכא למימר דאדעתא דבני העיר נתנו, אין בני העיר רשאין לשנות מה שגבו אפילו ליתן לעניים אחרים. וכל שכן בקופות דנידון דידן שאין שום עסק לבני העיר בהם, דליכא למימר דאדעתא דבני העיר נותנים בהם, שפשוט שאין רשות לשנותם אפילו מעני לעני וכנ"ל. וכן ראיתי למהרד"ך בית ל' חדר ד' שהוכיח כן מדברי הרא"ש הנ"ל וזה לשונו: "מילתא דפשיטא היא שמה שכתב הרא"ש: 'וכשיצטרכו מעות לעניים יגבו פעם אחרת', ר"ל דמהאי טעמא הוא שמותר לשנות, דאמדינן דעתייהו ואמרינן ששעל דעתם עשאום. דבלא האי טעמא יש לנו לומר שזכו עניים שעל דעת העניים עשאום הואיל ועשאום לפרנסתם ואין כח לצבור לשנותם שאם ישנו אותם גוזלים לעניים. אבל כיון שיש לנו לומר לכשיצטרכו העניים יגבו פעם אחרת, יש לנו לומר שלדעתם עשאום ויכולים לשנותם". וסיים שמדברי הרא"ש אלו יש להביא ראיה "שכל המתנדבים לעניי ירושלים אין הגזברים ולא הצבור יכולים לשנותם, דטעמא מאי דקאמר הרא"ש דבקופה יכולים לשנותה, משום דאומדנא דדעתא היא לכשיצטרכו עניי העיר יגבו פעם אחרת, ובמתנדב לעניי ירושלים דלית לן האי טעמא פשיטא שעל דעת העניים נתנדבו וזכו העניים, הן עניים ידועים כן עניים סתם" עי"ש. ואף לתלמידי רבינו יונה והנימוקי יוסף דסבירא להו דגם בהך דשקלים יכולים בני העיר לשנות, מכל מקום הלוא כתב שם הנימוקי יוסף הטעם משום דהמעות הוי מלוה לגבי הצבור ואם יצטרכו העניים יתנו להם אין צבור עני, עי"ש ובחידושי אנשי שם. וכל זה לא שייך בקופות עניי ארץ ישראל, דאין בני העיר מפקחין בעניניהם ואין מעותיהם בהלואה תחת ידם. והיינו טעמא דהכלבו בשם הר"ף שהובא בב"י סי' רנ"ו, דאם פירש הנותן את העני אין בני העיר יכולים לשנות. וכן כתב שם בדרכי משה בשם תשובת מהר"י וייל סי' כ"ו והובא להלכה בהגהת השו"ע שם, ועיין ט"ז ס"ק ד' וש"ך ס"ק ז'.
13
י״דועיין שו"ת רמ"ץ יו"ד סי' ע' שהאריך בזה וסיים וזה לשונו בקיצור: "המדקדק בדברי הראשונים ובתשובת הרשב"א שהובא בב"י סוף סי' רנ"ט יראה דכלל הדבר הוא, דכל היכא דהצבור מפקחין בצרכי העניים וגובין צדקה עבורם וסיפוקייהו עלייהו וכשיצטרכו חוזרין וגובין להם, רשאין לשנות ואין בזה משום גזל עניים. ולא נחלקו הפוסקים בהך דינא דפ"ב דשקלים כי אם בפירושא, דלמר משמע דלא מיירי בהכי ואסור לשנות ולמר משמע דמיירי בהכי ויכולין לשנות. ובנידון דידן שאין בני העיר מתטפלים ומתעסקים בקופות הנ"ל וספוקייהו דעניי עה"ק לא עלייהו רמי, לכולי עלמא אסור לשנות משום דגוזלים לשאר העניים וזה פשוט וברור" עכ"ל עי"ש. ועיין אבקת רוכל סי' פ"ב ורב פעלים ח"א יו"ד סי' מ"ג וח"ד סי' כ"ו.
14
ט״וועיין בשו"ת מהרש"א אלפנדארי שיצא לאור בעזר ה' יתברך על ידי ביו"ד סי' ח' שהאריך גם הוא בזה. ועי"ש דגם להשיא עצה להמתנדבים בעם שיתכוונו בתת נדבתם לקופות הנ"ל אך ורק לשם עניי בבל אשר בעה"ק לא נכון, וכל שכן לגזור עליהם שכן יעשו. אפילו אם תמצי לומר אם המתנדבים מעצמם שינו דעתם שיכולים, מכל מקום להשיא להם עצה או לגזור עליהם לא יכולים. ואפילו העניים עצמם אינם יכולים לבקש מהמתנדבים שמכאן ולהבא ישלחו נדריהם ונדבותיהם לידם. וכמ"ש אחד מהרבנים שד"ר מעה"ק צפת ת"ו וטבריה ת"ו וצווח ככרוכיא על עדת האשכנזים דנפרדו מעה"ק הנ"ל והלכו לעה"ק חברון ת"ו ורצו לשלוח שליח לעצמם. וכתב דאם יכתבו לעירות שלהם שלא ישלחו אלא בשבילם בודאי איסור גמור עבדי, דמתחילה היו מנדבים להכל והיאך יכולים להשתדל עמהם שלא ישלחו כי אם בשבילם. ועי"ש עוד שהאריך להוכיח מדברי הראשונים והאחרונים שהמתנדבים עצמם לא יכולים לשנות מנהגם, דהרגיל לתת לעני אפילו שלא פירש לתת לו תמיד רגילותו הוי יותר מהאומר בפירוש מדין מכירי כהונה. וכן כתב הש"ך ביו"ד סי' רנ"ז סקי"ז דהרגיל לתת לעני ממילא זכה אותו העני אע"ג דלא מטא לידיה, כמ"ש בספר התרומות שער ס"ה ח"ג והרע"ב דגיטין (משנה ז') והרמב"ם פ"ז מהלכות מעשר עי"ש". וכן כתב אדמת קודש ח"א סי' י"ג וכן כתב חלקם בחיים דף צ"ד משם מחנה אפרים והרב אורים ותומים כשהורגל לתת לעני אינו יכול לחזור בו לתת לאחר. ובזה פירש הפסוק במשלי כ"ב, כ"ג) "אל תגזול דל כי דל הוא" דהכוונה שאם משנה רגילותו ונותן לעני אחר הרי זה גוזל לעני הראשון. וכן איתא במדרש תנחומא פ' בהר (סי' ב') על הפסוק וכי ימוך אחיך דמי שהוא רגיל לפרנס עני וחזר בו הוי גזלן. ועיין בתשובת מהר"מ בר ברוך הארוכות סי' ע"ד שכתב וזה לשונו: "מעות מעשר יראה דאחר שהחזיקו לתתם לעניים אין לשנותם למצוה אחרת דנראה כגוזל לעניים, דאעפ"י שהוא ממנהגא מעלמא, הא קיימא לן דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם שנאמר לא יחל דברו וכו'. ולא דמי להא דריש פרק קמא דערכין 'ישראל שהתנדב נר ומנורה לבית הכנסת מותר לשנותה למצוה אחרת' דשאני התם דשתי המצות לגבוה, אבל מעות מעשר כספים כבר זכו בהם עניים ע"י מנהג שנהגו כך כל הגולה ואין לשנות מעניים למצוה אחרת שאין לעניים צורך בה, דתנן בפ' ב' דשקלים מותר עניים לעניים" עכ"ל. ולזה מכוונים דברי מהרי"ל בהלכות ראש השנה שהובא בהגהת השו"ע יו"ד סי' רמ"ט סעיף א', ומ"ש הש"ך שם ס"ק ג, עיין עליו בשו"ת מהרש"א הנ"ל.
15
ט״זומינה לנידון דידן דמימי עולם ושנים קדמוניות נהגו המתנדבים בעם לתת נדריהם ונדבותיהם על דעת המיסדים שקבעו קופות הנ"ל על מנת להחזיק בישוב עה"ק ולתמוך בעניי כל העדות, זכו בזה עניי כל העדות מחמת המנהג ואין לשנות דנראה כגוזל לשאר העניים. וכל שכן כשהמתנדבים עצמם לא שינו דעתם, דבנידון דידן המתנדבים עדין מחזיקים במנהג אבותיהם ואבות אבותיהם, שהרי אף שבעלי הפסק הנ"ל עברו חוק הסכמות רבותינו גדולי המורים שעמדו לנו בבבל בדור הקודם שאסרו לקבוע עוד קופות מלבד הקופות הקבועות מכבר לשם ארבע ארצות הקודש והרשו הם לקבוע קופות חדשות בצדם לשם עניי עדתינו שבירושלים, המתנדבים לא היטו אוזן ולא שינו דעתם והחזיקו במנהגם לתת נדריהם ונדבותיהם בקופות הישנות מיסודם של הראשונים, וזה שהכריח לבעלי הפסק הנ"ל להחזיק ועד הבבלים בקופות הישנות שלא כדין.
16
י״זועיין בשו"ת המבי"ט ח"ג סי' מ"ח שקובל ומתרעם על בני ק"ק קהל גדול אשר הולכים להקביל פני בני חו"ל מיד שנכנסים בשערי העיר ומפתים אותם שילכו לבית הכנסת הגדולה וכוונתם על נדבותיהם, שלא כדין עושים וחוטאים ולא להם כי גוזלים מדלים של בית יעקב לדלים של קהלם, ושלמה אמר "אל תגזול דל כי דל הוא" שנוכל לפרשו באופן זה, אל תגזול דל אעפ"י שדל הוא הגוזל את חבירו דל, כל שכן אחרים כמו הגבאים וכיוצא בהם להשתדל להרבות לעניים מיוחדים ולמעט לאחרים שיורדים לחייהם. ובני ק"ק קהל גדול אילו לא היו מקדמים פני בני חו"ל מיד שבאים לפתותם שילכו לקהלם אפשר מהם מעצמם היו באים לבית יעקב, ומצד הדין אני אומר כי זה הוא לפחות גזל מדבריהם ודומה למפריחי יונים שהוא גזל מדבריהם, וכמ"ש הרמב"ם מהלכות גזל (הלכה ז'): "דברים הרבה אסרו חכמים משום גזל והעובר עליהם הרי הוא גזלן". ובנידון דידן נמי אלו המפתין וצדין בפיהם את הנדיבים, כיון דאם לא היו מפתים אותם מהם היו באים לבית יעקב, הרי הם כיונים שיש להם בעלים, כי אף על פי שיש שם יונים אחרים שאין להם בעלים, אינם יכולים לצוד והוה ליה גזל ביד המפתים. ועוד הרי זה דומה לענין עני המנקף בראש הזית של שכחה ובא עני אחר ונטלן מעל הארץ דיש מי שפוסק שהוא גזל גמור, ובנידון דידן הוא כן שאנחנו ביחד כותבים בכל שנה לכל קהלות הקדש שישלחו לפרנסת העניים ומתוך כך באים ג"כ עשירים ונדבותיהם בידיהם וכו' להיות מסייעים לפרנסת עניי כל קהילותינו והרי אנחנו במקום העניים המנקפים בראש הזית לזכות לכלל, ואלה המפתים לוקחים הכל גזל הוא בידם מהקהל האחר" עכ"ל, ותורף דבריו כתב הכנסת הגדולה הגהות הטור חו"מ סי' ש"ע אות ב'. ודון מינה ואוקי באתרין, דאם הגאון המבי"ט אסר להקביל פני העשירים שילכו לקהלם אעפ"י שאין זכות לקהל בית יעקב בהם ולא ידוע אם היו הולכים לשם, כל שכן וקל וחומר בנידון דידן שכל הכנסות הקופות הם זכות כל עניי העדות ויד הכל שוה בהם וגם המתנדבים מתנדבים על מנת כן כנ"ל. ועוד אם הגאון המבי"ט אחשביה לנדונו כמנקף מפני שהיו כותבים לקהלות ומתוך כך נמשך שהיו באים עשירים ונדבותיהם בידם, והגם שאפשר שאותם העשירים היו הולכים לקהל האחר, כל שכן בקופות דנידון דידן דכמה הרפתקי עדו על המיסדים סכנת דרכים בים וביבשה וכמה הוצאות הוציאו עד שמצאה ידם לקבוע קופות אלו לשם כללות עניי כל העדות, ואבותינו ורבותינו קבלו עליהם ועל זרעם לתת נדריהם ונדבותיהם לקופות הנ"ל על מנת כן, כמבואר יוצא מתוך הסכמות רבותינו גדולי הרבנים שקדמונו, דפשיטא דהבא לשנות את הידוע, כולו או מקצתו, הרי זה גוזל את העניים ומעכבין על ידו.
17
י״חופוק חזי מ"ש הגאון בית שלמה מהדורא בתרא ח"ב סי' צ"ט כשעלה על לב אנשי מדינות אונגרין להפרד מכולל אוסטרייך ושהנדבות המגיעים ממדינות הנ"ל לא יהיו לכל העניים כמו שהיה עד עתה אלא כל כולל יקח הנדבות הבאות ממחוזות חו"ל אשר שרשם משם, שאין רשאים לעשות כן ויש בזה איסור מצד המתנדבים ואיסור מצד המקבלים. המתנדבים אסור להם לשנות מה שכבר הורגלו מכמה שנים להתנדב עבור כללות כל העניים, דהוי כמכירי כהונה דאסורים לחזור בהם, כמ"ש התוספות בבא בתרא דף קכ"ו ע"ב. ועיין שיטה מקובצת בבא מציעא דף מ"ט ע"א ובקצות החושן סי' ר"ד ס"ק ג' וסי' רע"ח ס"ק ט"ו, ומבואר להדיא בבעל התרומות סוף שער ס"ה ח"ג סוף אות א' לענין צדקה, דאם רגיל ליתן צדקה לעני זה הרי הוא בכלל מכירי כהונה, והובא בקצרה בש"ך כנ"ל. והגם דבירושלמי פ"ג דגיטין ה"ז קאמר: "והא תנינן עני, ויש מכיר לעני?", וכתב המפרש שם דבעני לא שייך מכירו. על כרחין דבעל התרומה סבירא ליה דכיון דבש"ס דילן בגיטין דף ל' ע"א קמשני רב: "במכירי כהונה ולויה" ובמתניתין דהתם תנן נמי: "ואת העני", שמע מינה דגם גבי עני שייך מכיר דלא כירושלמי, וקיימא לן כש"ס דידן. ועוד בלאו הכי כבר כתב המשנה למלך פ"ז מהלכות מעשר הלכה ו' דטעמא דירושלמי דלא שייך מכיר רק במתנות כהונה דכתיב בהו נתינה ואית בהו טובת הנאה לבעלים, אבל במעשר עני דאין בו טובת הנאה לבעלים ועניים באים ונוטלין בעל כרחו לא שייך מכיר, וממילא גבי צדקה דכתיב בה נמי 'נתון תתן' ואיכא לבעלים טובת הנאה, גם לפי הירושלמי שייך מכיר ואסור להם לבעלים לשנות. ועוד דהא הרמב"ם שם כתב הך דינא דאם היו רגילין גם אעני, וא"כ אם נאמר דהך ירושלמי הלכתא הוא, על כרחך דהרמב"ם מיירי במעשר עני המתחלק בתוך הבית דאית ביה טובת הנאה לבעלים כמבואר בנדרים דף פ"ד ע"ב ובחולין קל"א, יעויין שם בתוספות, ובתוספות יבמות דף צ"ט ובראשונים. וא"כ בצדקה דטובת הנאה לבעלים בודאי דשייך מכיר אף להירושלמי. אמנם יותר נראה מסתימת לשון הרמב"ם דבכל ענין שייך מכירו גם גבי מעשר עני, וגם מש"ס דילן בגיטין נראה כן וכו'. וכיון דזה ברור דבצדקה שייך מכירו, ממילא קם דינא דאסור להמתנדבים בעם לחזור ולשנות ממה שהורגלו זה מכבר, וזה פשוט וברור. ועי"ש שהאריך להוכיח מכמה מקומות בש"ס ומהפוסקים דגם המקבלים אסור להם להפרד, וסיים וזה לשונו: "וחוץ מכל הנ"ל, כיון שאי אפשר להפרד רק באופן שמעתה יודיעו לכל המתנדבים שלא יתנדבו רק להם לבדם ודאי אסור לעשות כן ולסייע למנוע את הרבים מעשות מצוה רבה וכו', ועיין בשו"ע יו"ד סי' רנ"א סעיף י"א. ובפרט דעניי עירם כבר עקרו דירתם ונתיישבו גם הם בעה"ק, דאינם עוד בכלל עניי עירם, וכל זה פשוט וברור. וקם פסקא דדינא, דח"ו לעשות כן ולא לסייע לזה, כי כל המסייע לזה הוא עובר על לא תעמוד על דם רעך" עכ"ל עיין שם באורך.
18
י״טועיין בתשובת הרמ"ץ סי' ע' הנ"ל, דאפילו אם היה שרי להו לפום דעתייהו להמתנדבים לחזור ולשנות ממה שהורגלו והמקבלים שרי להו להפרד ושרי להשיא עצה על זה, מה שאינו כן, אפילו הכי כל כי האי גוונא דנידון דידן לא פליט מאיסור גזל, דאפילו אם יכריזו ויודיעו על הפירוד, מכל מקום כבר אמרו בש"ס (גיטין פ"א): "איכא דשמע וכו' ולא שמע וכו'". ובפרט דידוע שהאורחים נותנים ג"כ לקופות הנ"ל דלא נודע להם מהפירוד, וכבר כתבנו דבנידון דידן לא שייך לומר דעל דעת בני העיר או גבאי העיר נותנים דאין שום עסק לבני העיר וגבאי העיר בהם כלל וכלל, ונמצא שהם גוזלים לשאר עניי עה"ק החלק מנדבת האורחים ושאר האנשים שלא נודע להם מהשינוי, וממון לא בטיל, כמו שאמרו בביצה דף ל"ח: ממונא לא בטיל", עי"ש ועיין בתשו' מהרש"מ ח"א סי' קצ"ג. אלא דבלאו הכי כבר דנתבאר דאסור להמתנדבים בעם לחזור לשנות ממה שהורגלו וגם המקבלים אסור להם להפרד ואסור להשיא עצה ולסייע על זה. וחוץ ממה שכתבנו יראה הרואה בעוד כמה וכמה מהפוסקים שדברו בכיוצא בזה, ותקצר היריעה מהכיל להביא תורף דבריהם לנידון דידן.
19
כ׳היה ראוי להם לרבנים החותמים על הפסק הנ"ל להעמיק עצה למצוא דרך לאחוד כמדת התלמידי חכמים המרבים שלום בעולם, ולא להחזיק בפירוד שקשה בכל מקום ועל אחת כמה וכמה בעה"ק. ועינינו רואות שבגלל כן רבה העזובה בארץ וקשה מאד לגדוד הפרצות וכו'. ועיין חתם סופר חו"מ סי' י"ב שקובל ומתרעם על אלה החפצים בפירוד, וכתב שתושבי עה"ק כינוס הנאה להם והנאה לעולם ויש שהפיזור הנאה להם ואוי לנו שכך עלתה בימינו, ואין להאריך במה שלבו של אדם כשר דוה עליו. ועיין בקונטרס "פקועות השדה" המצורף להמאסף שנה ה' מאת הגאון בעל שדי חמד, שבשנת תרנ"ה רצו להפרד בני ק"ק גורג'יסתאן מועד הספרדים באמתלא זו שועד הכללי של הספרדים מפליא לרעה את עניי עדתם, וחכמי ורבני ופרנסי ומנהיגי כולל הספרדים שהיה לבם מסור בעד אחוד העדות בשומעם זאת הציעו להם לבחור שנים מבני עדתם וישרתו בקודש בועד הספרדים ועין בעין יראו שאין שום הפליה בין עדה לעדה. ועיין שם בפסק הדין שעשו אז רבני עה"ק ראשי אבות בתי דינים ובהסכמת הרב הגאון הראשון לציון יש"א ברכה זצ"ל, ומן הראוי היה שועד הספרדים שבזמננו ילך בעקבות אנשי שמות שהיו בועד הספרדים בדורות שלפנינו ויציע גם הוא כן לבני עדתנו משום "לזות שפתים הרחק ממך" (משלי ד', כ"ד) וממילא המרננים לא היו מוצאים אוזן קשבת וקרע זה לא היה מתהוה כלל והיה מעשה הצדקה שלום. ועיין בתשובת דבר שמואל אבוהב סי' קנ"ו.
20
כ״אמעתה על חכמי ורבני בבל להשתדל בכל כוחם להחזיר עטרה ליושנה לעמוד על המשמר על כל תקנות והסכמות הראשונים בענין זה, לעזור תמיד לחזוק היכל הצדקה ומקדש האחדות בירושלים כאשר באמונה היו עושים אבותינו ורבותינו זיע"א. והוא רחום יתקננו בעצה טובה מלפניו ויושיענו למען שמו ויגן בעדנו ויפרוש עלינו ועל ירושלים סוכת רחמים ושלום אמן.
21
כ״בירושלם, בסדר ובשנת ובכל אשר אמרתי לכם תשמרו.
22
כ״גהק' יצחק נסים בכה"ר רחמים ס"ט
23
כ״דעל פסק זה הסכימו תקיפי ארעא דישראל וחכמי ורבני הגולה, והרה"ג בן-ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל כתב תשובה ארוכה והיא נדפסה ב"כנגה צדקה" קונטריס ב. לקוצר היריעה יובאו כאן רק שתי הסכמות אלו:
24
כ״ההסכמת הרב הגאון המפורסם וכו' כמוהר"ר בן ציון א' קואינקה שליט"א ראב"ד וחבר הרבנות הראשית לא"י, הוא ובית דינו:
25
כ״ואנא נפשאי החותם מטה ראשון, ראב"ד פה עיה"ק ירושלים ת"ו וחבר הרבנות הראשית לא"י. ראה ראיתי האי פסקא דדינא אשר כוננו ידי כבוד ידידי וחביבי, איש כלבבי, ליש ולביא, במלחמתה של תורה, הרה"ג החכם המופלא המפורסם בחריפותו ובקיאותו, חביב לשמים ולבריות, כש"ת כמהר"ר יצחק נסים בן כמהר"ר רחמים יצ"ו, אשר העלה ואשר הביא מדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים לאסור השינוי בצדקה מעני לעני, וחלילה לנגוע בכסף הקדשים אשר זכו בהם עניי ירושלם מדור דור לשנותם מהכלל לפרט, ודבריו נאמנו מאד. והנה באמת חפץ הייתי להשתעשע בנועם דברי קדשו ולהביא עוד מן החדש, אמנם טרדותי הרבות והשונות אשר יסובבוני מכל צד לא נתנוני להפיק רצוני, וידוע מאמר החכם כי מה שהרצון חושק אין היכולת עושק. ולהיות כי נדרשתי ונתבקשתי לחוות דעתי הקטנה ולבוא בהסכמה על דברי קדשו, לכן עברתי על כל דבריו וראיתי כי נחית לעומקא דדינא בכל הפרטים ויפה דן יפה הורה וכל דבריו אמת וצדק להלכה ולמעשה, ואף ידי תכון עמו, כי איסור גדול וחמור הוא מאד לשנות הצדקה מהכלל להפרט, כי כל הקופות האלה הוקבעו והוקדשו מזמן רב בכל מקום ומקום מכמה שנים ודורות לכללות כל עניי ירושלים וחלילה לתת אותם להפרט או לבטל אלה ולתת אחרות במקומם להפרט. ובפרט הקדשות קבועים כמו חצרות בתים וחניות שבעליהם הקדישום לכללות כל עניי ירושלים ונרשמו גם בערכאות על שם ועד כללות הספרדים בירושלים. וכל הנוגע בזה עושה איסור גדול וחמור ויש בו משום איסור גזל כידוע לכל.
26
כ״זועוד זאת בנידון דידן אית לן טעמא רבא לאסרו, שעל ידי זה עמודי השלום ירופפו לגמרי ולאט לאט כל עדה ועדה ומספר אנשים הבאים פה מכל עיר ומדינה שבחו"ל מכל קצוי ארץ יבנו במה לעצמם ועל ידי זה יהרס היכל הצדקה ומקדש האחדות בירושלים לגמרי וינתקו מוסדות השלום מציון עיר האלקים, ומזה תצא תקלה ורעה גדולה לכללות כל העניים שבירושלים. ולא עוד אלא כי ועד הבבלים הזה חינן קולו לפני אחדים מחכמי ורבני בגדאד והם, אחר המחילה, בלי התבוננות בכל התקלות והרעות הגדולות היוצאות מזה החזיקו בידיהם להשיג מאוייהם והוציאו גזר דין למסור לידם השקלים וההכנסות מההקדשות והקופות השייכים לכללות עניי ירושלים, מבלי משים שעל ידי זה הם קובעים זכות כמה נפשות עניים ואביונים אשר זכו בכל זה מזמן רב ושנים קדמוניות. ובטח שעתה חכמי ורבני בבל הידועים ביראתם ותורתם יתבוננו בהמכשלה הגדולה הזאת ויחזרו מדבריהם, יתקנו אשר עוותו ויחזירו עטרה ליושנה, ומכאן ולהבא יוסיפו אומץ לתמוך בכללות עניי ירושלים ויהיו עושים ומעשים לטובת הכלל כאשר באמונה היו עושים רבותיהם ואבות אבותיהם, ומודים דרבנן היינו שבחייהו ואת והב בסופה אמן.
27
כ״חהכותב וחותם למען תורה הקדושה ולמען העניים והאביונים, מאנין תבירין דקודשא בריך הוא אשר פה עיה"ק מכל קצוי ארץ. ובאנו על החתום בשליש א' אייר תרצ"ג יום ג' שהוכפל בו כי טוב לסדר ראשי אלפי ישראל הם.
28
כ״טבן ציון א' קואינקה ראב"ד בעיה"ק
29
ל׳ירושלם ת"ו וחבר הרבנות
30
ל״אהראשית לארץ ישראל
31
ל״בהצעיר אברהם עזריאל ס"ט חבר
32
ל״גבדה"צ וגבאי דק"ק חסידים בית
33
ל״דאל יכב"ץ
34
ל״ההצעיר מרדכי ש' מיוחס ס"ט
35
ל״והסכמת הרב הגאון המפורסם וכו' כקש"ת כמוהר"ר יעקב מאיר שליט"א אש הרבנים וראשון לציון:
36
ל״זאנא נפשאי ראשון לציון החתום מטה, הנני בא להגיד כי ישר שזה מכבר מסרתי לידידי שאהבה נפשי, הלא הוא הרב הגדול החריף והבקיא המפורסם לשם טוב ולתהלה וכו' כמוהר"ר יצחק נסים בן כמהר"ר רחמים שליט"א, הפסק שהוציאו חכמי בבל יע"א, האומר שכסף הקדשים שבכל ערי עיראק שהוקבעו והוקדשו לטובת כוללות ירושלם ת"ו להעבירם ולמסרם לועד עדת הבבלים החדש בירושלים, ובקשתי ממנו לחוות דעתו אם עפ"י דין תורה הקדושה יש יסוד וקיום לפסק זה? כי ידעתיו צנא מלא ספרא, בא בארוכה, ומשיב כהלכה. וכן עשה האריך למעניתו ברוחב מבינתו כיד ה' הטובה עליו, וזו הלכה העלה מפי פוסקים ראשונים ואחרונים שאסור לנגוע בכסף שזכו בו כוללות ירושלים. ואף ידי תכון עמו להלכה ולמעשה, יפה דן יפה הורה, וכאשר בהסכמה עלו שני המאורות הגדולים, תרשישים ואראלים, ראשי אבות בית דין הגדול בירושלים. ראשון בקדש, הגאון המפורסם ראב"ד מקודש וחבר הרבנות הראשית לא"י כמוה"ר בן ציון קואינקה שליט"א, וסיעת מרחמוהי הרבנים חברי בית דינו. ושני בקדש, הרה"ג המפורסם, ראב"ד מקודש וגבאי החכמים, רב הוד יוסף לבית הלוי שליט"א וסיעת מרחמוהי הרבנים חברי בית דינו. וראיתי את כל הכתוב בדברי קודשם מראש ועד סוף ומסבת חולשתי איני יכול להשתעשע בדברי קודשם ה' ירפאני רפואה שלימה.
37
ל״חובכן זאת חקת התורה כאשר הורה גבר הרה"ג הפוסק פחד יצחק יצ"ו והסכמת בית הדין הגדול עליונים למעלה, שאסור לנגוע בכסף הקדשים והקופות אשר זכו בהם כוללות ירושלים ולשנותם מהכלל להפרט או לבטל אלה ולתת אחרים במקומם. ועל כל גבאי קדש שבידו כסף הקדשים שבעליהם הקדישום לכוללות ירושלים וכן כל כסף הקופות, חלילה להם לתת אותם להזולת, כי בזה הם מועלים בקדש ואיסור גדול עושים, אלא יעלו ויבואו בלתי שום איחור ועכוב כלל לכללות עדת הספרדים בירושלים כמקדם. וכל המשנה ידו על התחתונה ושומע לי ישכון בטח והיה זה שלום.
38
ל״טבאתי על החתום בשליש א' אייר התרצ"ג ליצירה.
39
מ׳הצעיר באלפי מנשה יעקב מאיר יצ"ו
40
מ״אראש הרבנים וראשון לציון
41