יין הטוב, חלק ב, יורה דעה י״בYein HaTov, Part II, Yoreh De'ah 12
א׳אשה שהפרישה חלה וחזרה ונתערבה מי ישאל הבעל או האשה
1
ב׳תשובת הגר"ש אלישיב יצ"ו על מה שכתבתי בח"א יו"ד סי' ט"ו
2
ג׳בע"ה במוצאי מנוחה אור ליום י"א ניסן תשט"ו
3
ד׳למע"כ ידידי הרב הראשי לישראל, ראשון לציון הרב הגאון המובהק וכו' מהור"ר יצחק נסים שליט"א, שלום וברכה.
4
ה׳השבת קראתי עונג בעברי על פני ספרו הבהיר "יין הטוב" שמעלת כבוד תורתו כיבדני בו. מצאתי ראיתי בו מיינה של תורה, חמר חדת ועתיק, בדברי פי חכם חן, מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, להלכה ומורין כן.
5
ו׳בחפזי ראיתי מ"ש כת"ר בחלק יו"ד סי' ט"ו בד"ה ומ"ש בסמוך דלענין שאלה המקדיש צריך לשאול "היינו עד דלא מטא לידיה של המתכפר, דאי מטא לידיה של המתכפר תו לא מהני שאלה, וכדאמרינן בנדרים דף נ"ט דתרומה ביד כהן לא מצי לשאול עליה, וכן הוא בשו"ע סי' רכ"ח ורנ"ח לענין צדקה דמשבאה ליד הגבאי אי אפשר עוד בשאלה. ועיין תוספות פסחים דף מ"ו ד"ה הואיל וכו'" עכ"ד.
6
ז׳והנה דין זה דבהקדש כי אתי ליד גזבר תו לא מצי לאיתשולי עליה שכתבו התוספות בפסחים, הרשב"א והנימוקי יוסף סוף בבא בתרא, הטעם הוא כמ"ש הש"ך חו"מ סי' רנ"ה (ס"ק ו'), דאע"ג דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי, מכל מקום כיון דלא קני אלא מצד האמירה, אתי דבור ומבטל דבור דגלי לן קרא דיש שאלה בנדרים דלא יחל דברו, הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו (חגיגה י'). אבל כשמסרו לגזבר אמרינן דל אמירתו מהכא דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, דהא בהדיוט גופא כשהקנהו במשיכה תו לא מהני שאלה. ואם כן בהקדש נמי כיון שמסרו ליד הגזבר הרי קנהו ההקדש במשיכה ופשיטא דלא אתי דבור ומבטל משיכה, עיין שם.
7
ח׳אמנם בהקדיש קרבן למזבח יש לדון שבזה לא מועיל מה שמסר את הקרבן לגזבר להפקיע ממנו את הזכות לאיתשולי עליה, כי דוקא בקדושת דמים דנפיק מרשותיה לרשות הקדש, בזה אם מסר להגזבר אמרינן לא יהא כח הדיוט חמור וכו', מה שאין כן בקרבן למזבח דמעיקריה תורא דראובן והשתא תורא דראובן, כמבואר בבבא קמא ע"ו דמהאי טעמא לא שייך בזה לומר מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לגבוה, עיין שם. ואם כן גם לאחר שהקדישו למזבח ומסרו לגזבר אכתי עומד הקרבן ברשותיה, ולכאורה מצי לאיתשולי עליה. וכן נראה מיבמות דף פ"ח: "הקדש נמי, אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו, אי קדושת הגוף, אי דידיה [משום] דבידו לאיתשולי עליה, אלא דאחר ואמר ידענא ביה דאיתשולי מריה עליה, היא גופא מנלן", משמע דאם הקרבן הוא דידיה, לעולם הוא נאמן לומר שיצא לחולין, דבידו לאיתשולי.
8
ט׳והתוספות בכריתות דף י"ג ד"ה ארבע חטאות וכו' כתבו: "וי"ל מידי דאיתא בשאלה לא קתני. ומוקדשין דתני אע"ג דהוי בשאלה, מכל מקום השתא שנשחטו ונזרק דמן כהילכתא ליתא בשאלה" עכ"ל. הרי דלא מצי לאשכוחי גוונא דליתא בשאלה אלא כשנזרק דמן כהילכתא, אע"ג דסתמא דמילתא נמסר הקרבן לכהנים לשחיטה ולקבלת הדם, מכל מקום לא סגי בזה לאפקועי מיניה זכות שאלה.
9
י׳וראיתי בקצות החושן סי' ר' (ס"ק א') שהוכיח מהא דיש אוכל אכילה אחת, דפריך הגמרא בשבועות כ"ד: "וליחשיב נמי שבועה שלא אוכל", ומשני: "מידי דאיתא בשאלה לא קתני", ופריך: "והא מוקדשין דאיתא בשאלה וקתני", ומסיק: "בבכור", ואי נימא דיש חצר להקדש, א"כ במוקדשין נמי כיון דכבר נשחט בעזרה קני לה הקדש, דעזרה הוי חצר דהקדש, ותו לא מהני שאלה בתר דאתי ליד גזבר כיון דכבר קני לה הקדש. ומזה העלה לראיה ברורה דאין חצר להקדש, ודלא כשיטת הרמב"ן, עיין שם. ולפי מה שכתבתי אין מזה הכרח, דקדשי מזבח שאני, וכנ"ל.
10
י״אוהנה בהקדיש קרבן על מנת שיתכפר בו חבירו, שחידש מעלת כ"ת שאם הגיע הקרבן לידי המתכפר, תו לא מצי לאיתשולי. לכאורה איכא למידק מתוספות סוטה דף ו' ע"ב דמצי לאיתשולי עליה, עיין שם בד"ה כי קדוש הקשו: "כיון שהבעל מביא מנחתו עליה אמאי נשרפת, מאי שנא מהא דתנן בנזיר 'האשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה, אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר וכו'' והכי נמי לאו אדעתא דהכי הקדיש". עוד הקשו: "לבתר דקדוש אמאי נשרפת, כיון דקיימא לן כבית הלל דיש שאלה להקדש, למה אינו נשאל עליה ותצא לחולין". והנה התוספות בסוטה דף י"ט הוכיחו מהירושלמי דהאשה מביאה את מנחתה בכפיפה מצרית והכהן היה נוטל מיד האשה את מנחת הקנאות, עיין שם. אם כן המנחה שהפריש הבעל עבור האשה כבר הגיע לידה, ואם כן מה הקשו דהבעל ישאל על הקדשו. והגם שהמתכפרת כאן היא אשתו, מכל מקום יש לה קנין בכדי להתכפר בהמנחה, ועיקר כפרה משום דידה היא כמו שכתבו התוספות סוטה כ"ג ע"א ד"ה כל הנשואות, ובעל שנתן מתנה לאשתו קנתה, עיין תוספות בבא בתרא נ"א ע"ב, וביחוד אם נותן לה למטרה מיוחדת, ועל כרחך דאין זה דומה לנמסר ליד הגזבר.
11
י״בולכאורה הכי נמי מסתברא, דהנה במפריש קרבן על מנת שיתכפר בו חבירו, לא מצינו שהמתכפר יצטרך לעשות קנין בבהמה. ועיין ערכין כ"א דמשמע דלא בעי רק להודיעו אם ניחא ליה להמתכפר בהפרשתו ובמה נקנה גוף הקרבן להמתכפר? ועיין תוספות סוטה כ"ג ד"ה הקומץ שכתבו וזה לשונם: "התם (כלומר מתכפר בעלמא) מקני למתכפר כולי זבח ואין לו למקדיש חלק בו" עכ"ל, הרי [ד]עצם הקרבן נקנה להמתכפר. וכן בקרבן פסח אי אפשר לצאת ידי חובה אם לאו שיש לו קנין מהקרבן, ואדם מפריש פסח על חבירו מדעתו. [והלום ראיתי בס' קהלת יעקב פסחים להגאון בעל משכנות יעקב ז"ל שהקשה לרב אסי דסבירא ליה (פסחים ל"ז ע"ב) דנתמעט מעשר שני בחלה ומצה ואתרוג מדכתיב לכם, א"כ למה לי למילף במנחות דף פ"ב דפסח אינו בא מן המעשר מפסח מצרים שלא היה אז מעשר, ורבי עקיבא סבר דנין אפשר משאי אפשר, תיפוק ליה דהאי קרא גלי בפסח דבעינן לכם דכתיב משכו וקחו לכם, והכי נמי נימא דמעשר שני לא חשיב לכם ומשום הכי אין פסח בא מן המעשר, עיין שם. ולכאורה יתכן על פי מה שאמרו בירושלמי פ"ג דמעשר שני הלכה ב': "שלמים שלקחן בכסף מעשר פקעה מהן קדושת מעשר" וכן נראה מהרמב"ם פ"ז ממעשר שני הלכה י"ח: "לקח בהמה לשלמים ונפל בה מום פקעה ממנה קדושת מעשר". וזהו מפני שמצות התורה להביא מכסף מעשר שני שלמים. ובזבחים דף נ' מרבינן מ"וזאת תורת זבח השלמים אם על תודה" למדנו לתודה שבאה מן המעשר, ואילולא מיעוטא דאין דבר שבחובה באה מן החולין, י"ל דהיינו מרבינן גם לפסח שיביא מן המעשר דג"כ הוקש לשלמים "כשב לרבות את הפסח לאליה", עיין פסחים צ"ו ב' (וגם פסח שלא עי[ב]רה לא זמנו ולא שנתו גם כן קרב שלמים, עיין זבחים ט' ב') ואז היה מופקעת קדושת מעשר שני ושפיר מיקרי לכם].
12
י״גנחזור לקמייתא, איך נקנה הקרבן להמתכפר? וצ"ל דשני הדברים באין בבת אחת, מכיון שהפריש קרבן על מנת שיתכפר בו חבירו, ממילא מיקניא ליה לכפרה, וא"כ נראה דלא ישתנה דינו גם אם נמסר להמתכפר, דאחרי שכבר הוקדש הבהמה לא שייך בו קנין. ואין זה דומה לקדושת דמים, שאחרי שנמסר להגזבר לא מועיל שאלה שנקנה הדבר להקדש לגמרי במשיכת הגזבר ולא אתי דבור ומבטל מעשה.
13
י״דועיין רשב"א נדרים דף פ"ה שכתב: "ושמעינן מיהא דהאוסר הנאת פירותיו על עצמו יכולין אחרים ליטול אותם בעל כרחו ואינו יכול לעכב, ואעפ"י דיכול לישאל על איסורו השתא מיהא לא איתשיל. ומיהו היכא דנשאל על איסורו איכא למידק כיון דחכם עוקר זה הנדר מעיקרו, אי חייבים לשלם למפרע". ובשיטה מקובצת שם הוסיף: "או דילמא כיון דלא איתשיל עלה אלא לבתר דאתא לידיה דגזלן תו לא הדרא ליה, כדאמרינן בסוף פרק הנודר (דף נ"ט ע"א) גבי תרומה ביד כהן. או דילמא התם כהן וגזבר מדינא הוו קא זכו בההוא הקדש או בההיא תרומה ומכי אתו לידייהו תו לא מצי בעליו לאיתשולי עליה, אבל גזלן זה לאו מדינא זכה ביה בהאי ככר דגזל מהאי גברא, וכל זמן שהוא בעין גזלה הדרא בעינא, הלכך מכי איתשיל מאריה דככר אנדריה הרי הככר ביד זה בתורת גזלה ומחייב לאהדורי" עכ"ל (ועיין בר"ן שם). ולכאורה אכתי צריך בירור דאימת נעשה הככר לגזילה ביד הנוטלה, הרי רק אחרי ששאל זה על נדרו, שהרי כל זמן שהוא עומד בנדרו הרי הככר הפקר ובהיתרא אתי לידיה, וא"כ נימא להיפך דלא מצי לאיתשולי ומשום שכבר נקנה הככר להזוכה בו ולא אתי דבור ומבטל מעשה. וצ"ל דכוונתו דדוקא בתרומה דהנתינה לכהן הוא גמר מצות ההפרשה, וכן בהקדש הנתינה לגזבר השלמת דיבורו הוא, וכדאיתא בראש השנה דף ד' ודף ו' דבמעשרות ובהקדשות עובר בבל תאחר באפריש ולא אקריב, היינו כל זמן שלא מסר להכהן ולהגזבר, ומשום הכי כד מטי לידם תו לא מצי לאיתשולי עלייהו דלא יהא כח הדיוט חמור וכו', מה שאין כן באסר עליו פירותיו דעיקר נדרו בא לאסור עליו את הפירות, וממילא נובע מזה דין הפקר על הפירות. בזה לא שייך לומר דאחרי שזכה בהו אחריני שלא יהא עוד בכחו לאיתשולי, דאנחנו לא דנין על מעשה הזכיה שהיא רק תוצאה מעצם נדרו.
14
ט״ואף אנו נאמר בענין מתכפר: השאלה באה על עצם ההקדש, והא דמטי ליד המתכפר י"ל דזה לא מעלה ולא מוריד, כי אחרי שהוקדשה הבהמה לא שייך בה קנין, וגם כי זכותו של המתכפר בהקרבן נובע ממילא מהקדשתו.
15
ט״זהעליתי על הכתב מהרהורי הלב שעלו על דעתי לפום רהיטא מידי עיוני בספרו הנכבד. אי"ה כשאפנה אשנה פרק זה כאשר עם לבבי.
16
י״זוהנני בזה ידידו דורש שלום תורתו, חותם ברב תודה למעלת כבוד תורתו, עבור תשורתו, ספרו היקר שכיבדני.
17
י״חבחג כשר ושמח
18
י״טיוסף ש' אלישיב
19